בצפון סיביר הרחוקה, דרך עבי ה“טייגא”¹, בין ה“טונדרות”² הגדלות עשבים, שוטף ועובר נהר גדול ושקט. לא רחב מאוד הוא הנהר הזה ולא עמוק מאוד, ובקיץ יש בו מקומות צרים, בהם יעבור הרוכב ולא ירטב שרוך־נעליו. אבל ארוך ארוך הוא הנהר. אולי אלפי פרסאות ינהר, הרחק צפונה ומערבה. בשוויון־נפש יתפתל לו הזרם בשבילי־עקלתון ובמשעולים צרים, יתכווץ וישתרך דרך הכהיון הירקרק של ה“טייגא”. ורק בימי־האביב, כשימס הקרח, כששדות־קרח כבירים יקומו ויטפסו על הרי־קרח צפים, והכל ישתבר ויתפוצץ ברעמי־נפץ, והמים המשתחררים יתפרצו ויעלו מתחת החורבן הזה – אז גאה יגאו מימי הנהר, הוא ירחב ויחזק, וחפשי ופרא הוא לרוחו, ולא יאבה שאת מחי־משוט…

על חופי הנהר זרוּי קוֹמץ כפרים רוסיים קטנים, והלאה, במורד הנהר, הרחק מתחום הרוסים – מתחילים “צ’ומים”³ בודדים ומפוזרים של הטונגוסים. מפקידה לפקידה יבואו אל הכפר הרוסי טונגוסים או יאקוטים, אנשי־יער קטנים, עמומים־כהים, בעלי שערות ישרות, שחורות ונוצצות, עינים קטנות, צרות וחדות, ורגלים קלות, חטובות, חזקות כברזל, הצועדות בלי קול במנעליהן הרכים, העשויים מעורות צביים. בכפר יחליפו את שלל־צידם באבק־שרפה, בקמח ואריג, ובעיקר, ביין־שרף. יום־השוק יום־טוב הוא להם. מי־האש שהם משיגים מן הרוסים בעד עורות בעלי־חיים, שהם מביאים אתם ונותנים תמורתם, מבעירים בערה בנשמתם, מגרשים ממנה את השתיקה האפלה, שנפשם סופגת לתוכה ביער – והם נעשים ששים ושמחים, הם שרים ורוקדים כילדים…

מהלך שלוש שעות מהכפר הרוסי האחרון עומדים שני בתים. באחד מהם יושב יהודי, חיים ברוך, בשני – אכר רוסי, איוואן דנילוביץ. הלה בעל משפחה גדולה, בנים לו רבים ובנות. לחיים ברוך אין אשה, רק שני בנים לו פה, ושניהם – טונגוסים. הוא יהודי בא־בשנים, כבן חמישים, ואולי בן חמישים וחמש. פניו כחושים, זקנו צהוב־אפור.

“חיים’קא” קוראים לו האכרים. ובהוספת – קא" זו צפונה איבה שוקטה, קהה מרוב־ימים ורגילות ומהולה בלעג… אבל האכרות הזקנות, יש והן מדברות בחמלה וברחמים על בדידותו – ואז הן מחליפות את פתח ה“קא” בחולם. חיים’קוֹ – הן אומרות בקול עצוב ותומכות את סנטרן באגרוף קמוץ. הוא בעצמו קורא לעצמו “חיים־קה” בסגול – בארס ובבת־צחוק מרה הוא מבטא את השם הזה.

– עוד יראה ויוכח, למה מסוגל חיים’קה, מה יוכל חיים’קה לעשות, – הוא אומר לי כל פעם שנפגשנו. האביב ממשמש ובא. הנה נגמר גם ה“דרקון”⁴. כשלושה שבועות ארך ויפה היה. קל וטוב היה להחליק על המגלשים המסומרים ולרדוף אחרי אייל צפוני אדיר⁵, כבד וענף־קרנים, על פני השלג הקפוא. הריצה קלה, הרובה מוכן ביד, ומרחוק משתברים הענפים, הכלבים נובחים כאילו נטרפה דעתם עליהם, וחית־היער הגדולה מקשקשת ברגליה וחומקת דומם… עכשיו נגמר ה“דרקון”. הטונגוסי אסף את תנובת־היער שלו, והרי הוא יושב במנוחה במשכנו ומחכה לאורחים. הקרח בנהר כבר נתפקע.

המים שוטפים את השברים. את גלידי־הקרח האחרונים הם קורעים מעל שפת־הנהר, שם אמרו להתבצר בשארית כוחם, ומרדפים אותם למטה, למטה… רק ינוקה הנהר מהקרח, יבואו ביעף, בסירות ועל רפסודות, תגרים מתגרים שונים, בקמח וביין־שרף ירדו אל הטונגוסים – והציידים הקטנים לבושי העורות יחממו את לבותיהם שבויי־קור־היער במשקה הרוסי המופלא, המדליק והמבעיר… והסוחרים אף הם מתכוננים: מתקינים את הסירות, מטעינים את הסחורות. איש איש נחפז לרכוש לו את העורות היקרים, פן יקדמוהו אחרים. אבל הקרח מתנהל לאטו, ואין מי שיקדימו. בעל־כורחם יתנהלו גם הסוחרים איש בצד רעהו, יחדיו…

קל לשוט עם הזרם. נגררים אנחנו אחרי הקרח, המים נושאים אותנו, כל יגיעה לא תידרש מאתנו. רק אצל ההגה יוצב אחד ממנו על המשמר – זוהי כל העבודה. אנו נוסעים ושרים ומספרים איש לרעהו ספורי מעשיות, ואוכלים וישנים ומשחקים בקלפים. הדרך לשם עליזה היא, קשה תהא השיבה נגד הזרם… בלילה, בלילה אנו מוציאים את הסירות, הסחורה והאוכל, אל שפת־הנהר המוגלדה. שם אנו משיאים מדורה גדולה, עשנה, פורשים את הגלימות ושוכבים עליהן, כשגבנו אל האש, ומתחממים עד שהעור מתחיל ללהוט. האש חמה, שורקת, מתיזה גצים, הנהר הומה את המיתו התמידית, המיוחדת לו… ופתאום – רעם: שני הרי־קרח התנגשו ונתפקעו… השמים ממעל כהים־אפורים, מכוסים בעננים קודרים, הנהר שחור כתהום, בלי ברק – ובאויר מרחף מעין אד דק, חור־זורח, לבנבן־אפור…

האד זע לאט ובלי־כח בין שני גושי־השחור… לילות אורים… באמצע הדרך היתה לנו תחנה. בית קטן יחידי עמד על שפת הנהר והביט בנו בחלונותיו הנרפשות וקרא אותנו אליו. בעל הבית הזה היה איכר גבוה, שפמיו עבים וצהובים בקציהם – חצי־ציד וחצי־סרסור בין הטונגוסים ובין הסוחרים הרוסים. בביתו שהינו ימים אחדים, חכינו עד אשר יעבור הקרח והדרך תתפנה, ובהיותנו כולנו צמאים ולבנו טוב עלינו היינו מריקים מספר לא קטן מהבקבוקים אשר הכינונו בשביל הטונגוסים. בינתים עשינו לנו רפסודה להמשך דרכנו; הסירות נשארו אצל האיכר.

יומם ולילה נושא הנהר את רפסודתנו. הקרח כבר נעלם ושוב אין אנו יראים להתנגף בגושיו הקשים. הקור שב וגבר. שלג יורד בלי הפוגות. לשוא אנו עמלים להבעיר אש גדולה על הרפסודה. העצים הרטובים עשנים יותר משהם בוערים והאש הקטנה דומה לילד קטן הרועד מקור. בני החבורה שוכבים עטופים בפרוות והשנים נוקשות בפה. אבל כך אי־אפשר – צריכים אנו להתחמם! ומיד “נופלים על המצאה”. חיים ברוך מוציא ממקום שהוא בקבוק של רבע־הין יי“ש וטועם ולוגם ממנו – “הטעימה” וה”לגימה" נמשכות כמה רגעים – אחר כך הוא מוסר את הבקבוק לשכנו הקרוב אליו. כך עובר הבקבוק מפה לפה ועושה הקפות – עד שהוא חוזר חלילה אל בעליו. הקהל מתעורר, מתחיל להתבדח, רוצה “לטעום” עוד. אין לך דבר העומד בפני הרצון: הבקבוק עשה הקפה שניה ושלישית; “טועמים” ו“לוגמים” ממנו עד שמצטרכים להעלות ממטמונים בקבוק־מדות שני.

חיים ברוך שותה עם כל אחד ואחד לחוד ועם הכל יחדיו; הוא ראש המדברים, מתלוצץ, מספר מעשיות… אין דבר שהלשון הרוסית משובשת בפיו. כשחסרה לו מלה רוסית, הוא ממלא את החסרון במלה טונגוסית, והכל מבינים אותו.

• לגום־נא עוד אחת, חיים אברמוביץ (בפניו קוראים לו בשמו ובשם אביו: חיים אברמוביץ)! – נטפלת לו החבורה.

• זקן אני וחלוש – מלעיג חיים ברוך – כבר איני יכול לשתות… ואף זאת: הרי נדרתי כי בכל הדרך לא יבוא נטף יי"ש לפי.

• נדר?… חא־חא־חא… אבד נדרך!… מותר לך!… תחדש את נדרך בבקבוק שלישי…

• ומה אתם סבורים? לכשאחזור לביתי אשוב ואדור נדרי… אאסור איסר על נפשי… לשלוש שנים… להינזר מין היין לגמרי… אני ומרקולי…

• חא־חא־חא… חא־חא־חא… חיים אברמוביץ ומרקולי פרפיליביץ… חא־חא־חא…

הכל מתגלגלים מצחוק. מרקולי הוא שכור מפורסם. כל שבוע הוא מתגולל כמה ימים כמעט בלי רוח־חיים ובלי חושים. אי־אפשר כלל להעלות על הדעת שיהיה שרוי ימים אחדים בלי שתיה. חיים ברוך נוטל את הבקבוק ונותנו אל פיו. החבורה מתבוננת למעשהו ומעירה הערות מלבבות.

• חיים אברמוביץ, למה תרעדנה ידיך כל כך? ראה, שהבקבוק לא יפול… פן ישבר… חא־חא־חא…

• חיים אברמוביץ, אי! למה נדבקת כל כך? וכי בתולה כאן בידיך?

• חיים אברמוביץ, רק הזהר שלא תשוך את צואר־הבקבוק – יש פרפראות טובים מזה…

צחוק.

• שתה, חיים, ואל תשמע לדברי הליצנים, – קורא פילימון, איכר זקן.

פילימון מביט בכובד־ראש מרובה. הוא “מבין” בהלכות שתיה – ונהנה משתיתו של חיים ברוך. חיים ברוך מקנח את שפתיו ומתבונן בבת־צחוק עליזה לבקבוק שנתרוקן.

• אל תחששו. בצואר־הבקבוק לא נגעתי… האני אשכנו! זקן שכמוני!… את הצואר השארתי לשניהם של צעירים ממני… הנה, וסילי, טול ונשוך, למה תתביש?

• חא־חא, – ששה החבורה – טול טול, וסילי… הבה ונראה… הראה את כחך!…

הכל כבר עייפים, וכעבור שעה קלה הנה כולם נחים – כל אחד סרוח באשר הוא. רק אנו שנינו ערים עוד – חיים ברוך ואני. קר… רוח־צפון אכזרי מטיל עלינו גלים, גלי אויר מוקרח. על הערים והישנים, על כל הרפסודה, פרוש סדין־שלג עבה. האש הקטנה מהבהבת בשארית כוחותיה – גם לה קר, והיא גוססת…

אני מסתכל בחיים ברוך. רוצה אני לדעת דבר־מה על אדותיו. מי הוא ומה הוא?.. ואגב, השיחה מפיגה צער השעמום; אין השעה ארוכה כל כך כשמשוחחים… למזלי, יש לו חשק לדבר, לחים ברוך. הוא מוכן ומזומן להשיח, לספר… ואין להחמיץ את השעה אני הולך סחור־סחור, מושך אותו בלשונו, ולאט־לאט הנני מטהו אל הדרך הרצויה לי… חיים ברוך מספר לי פרקים מחייו. “כבר מלאו לי חמישים שנה…ונראה אנכי זקן מזה… כבר אני פה ודאי עשרים שנה… עשרים שנה! אשה וילד השארתי שם, בליטא. הם עוד בחיים, ברוך השם. ממנה קבלתי מכתב לא מכבר. כמה פעמים כתבתי לה שתבוא אלי. פעם אחת שלחתי לה כסף לנסיעה… היא מבטיחה ואינה באה, מרמה אותי”…

חיים ברוך מוציא בקבוק של ספיריט טהור, תשעים מעלות, וגומא. כוחו לשתות היה למעלה מכל שעור. סוף סוף הוא היחידי מכל בני החבורה שנשאר ער וכמעט פכח!

• ישתה גם הוא, משקה־מחיה, – הגיש לי את הבקבוק – החמימות מפעפעת, פשוט, בכל האברים.

סרבתי.

• אילו יי"ש – מילא; אבל ספיריט בן תשעים – זה לא לפי כוחי.

חיים ברוך מניע את כתפיו.

• הבין לא אבין איזה מין בן־אדם אתה. לשתות אינך יכול, לשחק בקלפים אינך יודע. ימים שלמים אתה מבלה על ספר – מה, איפוא, יהא בסופך? ככה יעברו כל שנות חייך – ואימתי תחיה? האם אתה יודע, מה זה לחיות? הטה נא אוזן – אני אספר לך קצת.

חיים ברוך גמא עוד פעם מן הבקבוק, העלה אש במקטרתו והתחיל בסיפורו. "כשבאתי הנה, הייתי בחור חסון; אל תביט אל מראי עתה, שאני זקן ושב – לפני עשרים שנה היו לי פנים אחרים… ולקח אותי יהודי סוחר אחד אל בית מסחרו. הוא היה נוסע העירה להביא סחורה משם, ואני עם בתו, עם הבכירה, היינו יורדים אל הכפרים, לסחור עם האכרים. ללכת אל הטונגוסים טרם נהגו אז – הם בעצמם היו באים אל הכפר מזמן לזמן. אני הייתי הראשון שהתחלתי ללכת אליהם, אל הטונגוסים אל “הטייגא”, ובעקבותי יצאו גם אחרים… "שתי בנות היו לו, לבעל־הבית שלי, ושתיהן – בתולות צעירות, יפות… ובחור שכמותי – מובן שהן נמשכו אחרי… הלא בסביבה לא היו בחורים יהודים – רק גויים… לאה לא מצאה חן בעיני ביותר – שוקטה, שתקנית, כאילו רפויה… גם היא היתה קוראת בספרים ומתהלכת כחולמת… והעינים – עיניה היו כמו נפוחות… אתי, לסייע בידי, ואגב גם להשגיח עלי, היתה נוסעת תמיד הבכירה, דוושה. זו היתה בחורה! בריה גדולה! קלה כשד, וכח היה לה – של דוב!… חבית של מים היתה נושאת לבדה מן הנהר הביתה – במעלה ההר… הגויים היו משתוממים… בדרך הכרנו איש אחותו, בדרך התאהבנו, כצוענים… יום או יומיים היינו שוהים בכפר ועושים הילולא, מפני שלסחור בכפר ולא לשתות ולהתהולל – הרי יודע אתה, שזהו דבר שאי־אפשר… ושוב היינו מטעינים את הסחורות בעגלת־החורף. את החפצים, הכל, וישנים – הסוס ידע בעצמו את דרכו. "יכול אתה להאמין לי, שאם שני יצורים כמוני וכדווֹשה, נמסרו לעבודת־המסחר, מסתמא נכנס בה רוח חיים חדש. נהירנא כל מה שפעלנו אז – את העולם הפכנו! הוא נתעשר על ידנו, אביה… ודוושה אהבה אותי כמו שנערה יכולה לאהוב בפעם הראשונה… לבי כאב מאוד כשעזבתי את ביתם. היא בכתה כל כך, ספדה כל כך, כמספידה מת. באותו רגע כמעט שחזרתי מדעתי ללכת מאתם…

אכן יקרה היא לי עד היום, וכשאני נזכר בה יכבד לבי. אחת היתה לי – ואין שניה. אבל מה לעשות – להשאר שם בגלל דברי הבל כאלה, לא יכולתי. לא רק שבאתי בריב עם הזקן על עסקי חשבונות – לא זה היה העיקר, כי אם, פשוט השתוקקתי להיות חפשי, לעבוד בשביל עצמי, לנסות את כוחי… להיות קשור לסינר של אשה – זה לא מטבעי…

“מילא, הלכתי לכפרים שבמורד־הנהר. חפצתי להיות קרוב אל הטונגוסים. מעט כסף כבר היה לי… אין הולכים מעסק בידים ריקות… ושמע שמעתי, שמסלובויניקוב החנוני נתעשר על ידי טונגוסית… כיצד? פשוט, לקח לו לאשה אחת מבנות הטונגוסים ועל ידה בא בקשר מסחרי אמיץ עם אנשי־היער. אז אמרתי בלבי: פרא אדם, למסלובויניקוב היה השכל לעשות כדבר הזה – ולך אין? כסף יש לי… אצל הטונגוסים כלל גדול הוא – אשה קונים במזומנים… זאת אומרת, משלמים בעדה מוהר… אלא שאני לא חפצתי לישא טונגוסית סתם, מן השוק… כזו הייתי יכול להשיג בעד בקבוק יי”ש… לא, נפשי חשקה דוקא בבת משפחה מיוחסת… אל תצחק, גם בהם יש מיוחסים… כן… ומה אתה סבור – לא השגתי את מבוקשי? טעות בידך – השגתי. שלושים וחמישה צביים שלמתי בעד אשתי, זהו בערך כארבע מאות רובלים… והיא היתה שוה את הסכום הזה – חי נפשי, היתה שוה. שם משפחתה היה מינוקר, משפחה חשובה, ה“שוּלנגה”⁶ בכבודו ובעצמו הוא ממשפחת מינוקר…

"עכשיו, כפי שאתה רואה אותי, מה אני ומה כוחי? איש זקן, חלוש, בלי שינים… תאמר, שהשנים הזקינו אותי? חלילה! הנדודים, המסכנוּת… היא מתה, הטונגוסית שלי… שנים אחדות חיינו יחדיו – אלו היו שנים טובות. שני בני ממנה הם… הן ראית אותם, את הטונגוסים שלי. “שקצים” נאים… חפצתי למולם, לעשותם ליהודים. ונודע הדבר לגלח, ואיים עלי, שיטלם ממני… ואגב, לא היה מוהל… מאין יהיה מוהל פה? נו, חשבתי, יכנס הרוח באביהם! מוטב שיהיו ערלים, ובלבד שישארו אצלי. נחת – אוי ואבוי לי… אבל ראשיהם – לא ראשי־הפרים, לא ראשו של איוואנקא… בפרט הבכור, מוח לו כמוח אביו… עכשיו היה כבר בר־מצוה, אילו… כן… והטונגוסית שלי – היא באמת נתקשרה אלי בכל לבה. נאמנה היתה לי – ככלב. הטונגוסים שלה לא היו רשאים להרים קול בביתה. מיד היתה משליכה אותם החוצה. כל דבר משלי היתה שומרת כבבת־עינה… והעסקים! על ידה נתקשרתי עם כל משפחות הטונגוסים. נעשיתי פשוט לקרוב, לאחד משלהם. אצל מי מתאכסנים כשבאים אל הכפר אם לא אצל קרוב?

והתחילו הטונגוסים לבוא אלי. כל היוצא מן היער בא אלי, נתן לי את עורותיו, לקח ממני סחורה בהקפה. ואני לא אמרתי די. פעמים אחדות בשנה הייתי הולך עם אשתי אליהם, אל היער, אל קרובינו. כזאת לא עשה לפני איש מהסוחרים!…מסלובויניקוב? עורבא פרח!… ההוא יפול על המצאה שכזו? אני הייתי הראשון שהנהגתי את המנהג להוביל סחורה אל הטונגוסים, אל עמקי היער, ושם, בביתם, לעשות עסקים… כן, עכשיו כבר מלתא זוטרתא היא: כל החנונים הזעירים רצים אל היער. אבל אז לא עלה על דעת איש. מורא ופחד היה לעשות צעד כזה… ואני לא פחדתי!… את כל ה“טייגא” לארכה ולרחבה עברתי. היכן לא הייתי? אין פינה אחת, אין נקודה אחת על שפת הנהר, שאני לא אדע את כל מוצאיה ומבואיה, את כל שביליה ומשעוליה… כן, לעת ההיא נתעשרתי, עשרת אלפים רובל היו לי אז… יש שהייתי שולח העירה עד עשרים אלף עורות של סנאים. ומי מהסוחרים דהאידנא אוסף יתר מחמשת־ששת אלפים בשנה?"

חיים ברוך שקע עמוק בזכרונותיו. דממה היתה מסביב. רק האכרים השכורים נחרו ברמה ומלמלו הברות מקוטעות מתוך שינה, והנהר נהם את נהימתו החדגוונית. הרוח פסק.

• ומה, איפוא, היה אחר כך, ר' חיים ברוך? – הפרתי את הדממה. – אן הלך כל הונך?

• היכן כספי? ירד לטמיון… חלומות בטלים… היא מתה, הטונגוסית שלי, ונשארתי כמי שנקצצו לו ידיו… הראית את הבית השני, הבית הסמוך לביתי, שאיוואן דניאלוויץ יושב בו? שמא תאמר, הוא בנהו? טעות! הוא היה גוי קבצן, איש לא יצלח… אני לקחתיו אלי, בניתי לו את הבית, נתתי לו כסף, עשיתיו לבעל בעמו… על מה ולמה? מפני שהוא חותני – כי רק כך אקרא לו; הוא חותני – ואשתו חותנתי… לאויב מר ורע נעשה לי על כל החסדים שעשיתי עמו! וזה לא כבר, כשהשיאו את פידקה, את בנם, התפרצו לביתי כולם… עם המחותנים והאורחים… כולם שכורים כלוט, סחבוני מעל המיטה, הכוני, פצעוני… אחר כך נשקו את כפות רגלי – שאמחל להם.

לפי שעה עשינו שלום, כביכול. אבל הנקה לא ינקו. הם יודעים את חיימ’קה… שתי נפשות כבר שלחתי פה לעולם־האמת… שותפי היו בעסק, ורצו להונותני, אך אנכי גליתי את תרמיתם… אחד מהם ידע קצת סודות על חטאים מחטאי, דברים שטוב להם שלא יוצאו החוצה… והנה איים עלי שימסרני… והיה מעשה שהלך אתי על שפת הנהר, על החוף, והחוף היה גבוה, ונפל ממנו לנהר וטבע… לא ידע לשחות… והשני אכל דבר רע… חלה זמן־מה ושבק חיים… מזה היו לי קצת צרות, תלאות, חשדים… אבל – לא כלום… והם, אוהבי, יודעים וחוששים… אבל אינני נחפז, יש לי פנאי… כשחיימק’ה עושה דבר, הוא אוהב שיהיה “אגיל ואשמח” – חד וחלק… שלא ישארו סימנים…

"כן, רצונך לדעת, למה נסתבכתי עם משפחה זו מעיקרא? הנני לספר לך… כשמתה עלי הטונגוסית שלי, ואני נשארתי עם שני אפרוחי בלי אם, הייתי כמו שכפתו את ידיו ורגליו. מה לעשות? אשה אני צריך! בעלת־בית! אז נתתי עיני בבתו של איוואן… יפה לא היתה זו, אבל תחת זאת בעלת לב טוב… לילדים היתה טובה… וגם בעיני ישרה – ערלית צעירה הרי היתה מכל מקום!… מילא, כל זמן שהיתה אתי, החזיקה את בני משפחתה מרחוק, לא נתנה להם לנגוע בכל אשר לי. עתה הם גונבים וסוחבים מכל הבא לידם… בראשונה לא היה כך… מנכסי הורדתני מחלה אחת, זאת אומרת, לא שאני חליתי – חלילה, בי לא נגעה המחלה לרעה. המחלה הפילה חללים בטונגוסים. מגפה נוראה היתה בהם. כזבובים נפלו. בתים שלמים נשמו… והמחלה היתה מחלה פשוטה מאוד – מחלת האבעבועות.

אבל מה יודע הטונגוסי! על רופאים ורפואות אין לדבר; אפילו האכר שבסביבותינו אינו יודע על כך, והמחלה הרי היא מדבקת… חתת־אלהים נפלה על הטונגוסים. אך היה אחד נופל למשכב, מיד היו כל קרוביו נושאים את רגליהם ובורחים לאשר ישאום עיניהם. בסוף־הסופות: כלו הטונגוסים – חצים מתו וחצים נמלטו לעומק היערות, מרחק של מאות פרסאות. נתרוקנה הארץ. ואני גם כן נשארתי ריק. נקי יצאתי מנכסי. היכי תמצא? פשוט, את כספי נתתי בסחורה, את סחורתי נתתי בהקפה לטונגוסים, הטונגוסים מתו במחלת־האבעבועות – ואותר לבדי… כאדם הראשון בשעתו… חה־חה"… חיים ברוך הוציא שוב את הבקבוק.

• “טעם־נא, אל תשתטה. הרי תקפא פה עד הבוקר”.

“טעמתי” ולא התחרטתי. הספיריט היה באמת עז ומחמם.

• והיכן היא עתה, בתו של איוואן? כמדומה, שבביתך לא ראיתיה.

חיים ברוך הצטחק מרה.

"היכן היא? מי יתן וידעתי ככה, רבונו של עולם, כל רע כאשר אדע היכן היא ומה סופה… גויה לעולם גויה היא… לכאורה, שוקטה, נאמנה, טובה, טובה מאחרות, ובכל זאת – אין להאמין לה אף כחוט השערה… בקיצור, ברחה עם “שקץ” אחד, ולא עוד אלא שגנבה ממני שלוש מאות רובלים במזומנים… אבוד! עוד נס גדול הוא, שלא היה לי בביתי יותר מזה…

“שמא תאמר, כי בזה נגמרה פרשת־חיימ’קה? לא – באלף! לא כל כך מהרה יכנע חיימ’קה… עכשיו התחלתי עוסק בציד־דגים. אני בעצמי עושה רשתות, אני ושני הטונגוסים שלי – אני מלמד אותם לעשות. רשתות ממין מיוחד. איש מהאכרים אינו יודע לעשות כאלו. הם סורגים את הרשתות כבימים קדמונים, בלי כל חכמות. רשתותי אחרות הן. אני עושה רשתות ארוכות, חזקות, טעונות עופרת – כדי להרבות משקלן – ובעיקר נקבים־נקבים חלולים־חלולים רחבים… בדגים קטנים אין לי צורך. רק דגים גדולים נשארים ברשתותי. היית צריך לראות, איזה קרפיונים אני מוציא אל השוק למכירה – בני ארבע, בני חמש ליטראות – פחות מזה לא יש. אני מוצא אגמים ויאורים, אשר לא דרכה על שפתם רגל אנוש, ושם אני משליך חכה. משם אני שולח את דגי. שאל את מי שתשאל: דגים כדגי־חיימ’קה לא יביא איש השוקה, וכל כך הרבה כמוהו – גם כן לא… עוד שנים אחדות תראה אם לא אהיה עשיר, עשיר משהייתי, וגם אשתי אשר השארתי ברוסיה עוד תבוא אלי. היא כתבה לי בפירוש, שבסוף הקיץ תבוא… אז אקום לתחיה… אז אנהיג משק, כמו שנאמר!… כן, חיימ’קה עוד יראה את אשר לאל ידו לעשות… חיימ’קה טרם טבע – רק שקט מעט… כתרו זעיר, הנה הוא יוצא… עוד מעט ויעלה למעלה… הא, מה אתה אומר? חה־חה־חה…”

מאיר השחר. עוד האור כהה, אך כל רגע ורגע הוא מתחוה, והכל סביב מתחור. רק היער העבה שעל חופי הנהר הולך הלוך וקדור והעננים הזוחלים לאט תחת השמים נבדלים בצבעם מהאויר המתבהר. רוח אין, השלג חדל… שם, ברמה, מעל לראשינו, עף מחנה משולש של אוזי־הבר ומעיר את ה“טייגא” בצריחותיו וברב־שאונו.

• על מה נשלחת לכאן, לסיביר, ר' חיים ברוך? – שאלתיו פתאום.

• על פוניה תקשה קושיות, למה שלחני לכאן! רוצה לדעת, על מה נשלח יהודי לסיביר? שמע!

“אצלנו, בעיירתנו, מת חייל מימות ניקולאי. לפני מותו קרא ליהודי אחד ממכריו ומסר על ידו בקשה לקהל. כיוון שבילדותו אנסו אותו להשתמד, ואחר־כך היה בעל־כרחו כגוי לכל דבר, והרי ודאי שיקברוהו בבית־הקברות של גויים, לפיכך הוא מפיל תחנוניו לפני הקהל, שיגנבו את עצמותיו ויביאון לקבר ישראל. הבטיחו לו. וכך הוה. אני ועוד אחד עשינו זאת, איש לא היה יודע דבר. “הם” לא ידעו מאומה. אבל כלום יש קהילה יהודית בלי מוסר? ונתפסנו”…

האיר הבוקר. מבין העפאים שעל החוף הציץ בזהירות אַייל צפוני אדיר. נראו קרניו הרחבות… אחזנו ברובים, ירינו… מאוחר! החטאנו. הוא שמע את הרחש והסתתר. הראש השחום נטה לאחור – ונעלם. והזרם נושא אותנו למטה, למטה… הלאה, הלאה, אל המעבר הירקרק של ה“טייגא”, הכהה־עולמית, המחרישה־עולמית… אי מוצא ממנה?

…והאילנות מתנועעים ומתלחשים חרש – אין הם מאמינים, כי יש קץ ל“טייגא”… למטה למטה נושא אותנו הזרם… חיים ברוך מתנמנם. יהודי קטן, צנום, פנים כחושים, לחיים צומקות. לכאורה, מה יש בו? ואולם יש רב… מאין לו כוחו זה? מאין בנים כאלה לעם הזקן, המדוכדך? שאלות ושאלות – ופתרונים אין… שינה תוקפתני… איש אחר מקיץ ועומד תחתי על המשמר. אני מתקפל בגלימתי, תוחב ראשי לצוארון־השער של פרותי, ושוכב על הספון. הנהר, הרפסודה, חיים ברוך – הכל מתרחק ממני, הולך ונמוג במרחק…