רקע
אהרן ראובני
במסע הרחוק
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

הנוסעים בקרון המחלקה השלישית הצטופפו ונדחקו אל החלונות. הלילה היה אפל, חשוך־גוונים, אך הרחק־הרחק, במעמקיו, כאילו הלבין משהו, דבר־מה כביר, ארוך, מעונן, שיצא כמו מתוך הערפל ונראה בעד מעבה־מחשכים ושחור, ולא נודע, אם באמת יש שם, בעלטת־התעלומה שבחוץ, זה הלובן, או אולי רק סנוורים המה… היכן? היכן? אין רואים – נשמעו קולות ספוגי־סקרנות.

  • וכי מפני מה אני רואה?… הביטה הלום… הנה!…

  • לשם, לשם הביטו!… אל הלובן!… משלג הוא לבן עתה – נשמע אצל חלון אחר.

  • מה יש? את מי רואים שם בחוץ? –שואל פתאום נוסע אחוז תנומה.

  • בייקאל1 – הנה הוא נראה!… – עונה בהתפעלות אחד מהדוחקים עצמם אל החלונות.

אחוז־התנומה מגרד את ערפו בכל חמש אצבעותיו.

  • ובכן? – הוא שואל בעצלתיים ובשוויון־נפש.

  • לא מאומה! – רוטן הנשאל מתוך רוגז.

  • קום, התהפך, ר' קרוב, על צדך השני וייטב לך – מייעץ איש־צבא אחד למיושן.

  • ומה אתה סבור, – דובבות שפתיו המנוּמים והוא זוחל ושב למשכבו.

והנוסעים מוסיפים להסתכל בסקרנות בלובן הגלמי, ההולך ונמשך לאט־לאט, מעורפל, באפלת הלילה העבה. ממול הצופים אל הבייקאל, בקרן־זווית כהה, יושבת בריה בודדה אחת ומביטה אף היא בחלון. בקרון קר, אד עולה באויר מנשימת הנוסעים. היושב בפינה האפלה, בן־אדם צעיר לימים, לבוש במעיל עירוני; צוארון מעילו זקוף, הכובע מורד עד שפולי המצח. הוא יושב בלי נוע ומביט ישר לפניו, לתוך שחור־החשכה שבחוץ. דומה כאילו הוא ישן בעינים פקוחות.

בתחנה הקטנה, שהרכבת התעכבה בה רק לשלשה רגעים, נכנס נוסע חדש. זהו בחור חסון, בעל כתפיים רחבות. לאורך פניו האדומים, מאמצע מצחו עד סנטרו, עובר, כתולע לבן, חריץ יבש, זכר לשרטת עמוקה, שנגלדה ונתישנה. הוא מעיף סביביו עין מתבוננת, סוקר במבט נחפז ושנון את המסובים – פרוות אכרים, מטפחות דהות, כפתורים של אנשי־צבא – ומפנה עצמו אל הפינה, בה מכווצת הבריה הבודדת. הבא יושב בהרחבה על אותו ספסל ומשקיף בקרירות ובתשומת לב מסותרת על שכנו. הלה מתעורר, אינו זע, רק מקנח את חטמו מפקידה לפקידה ומטיל מבטי־חדש בחשד. שניהם מחשים.

  • לא יזיק לגולל “רגל של כלב”2 – פתח הבא ואמר, – אתה מעשן, ר' קרוב?

ה“קרוב” מגיש לשואל ארנק־טבק מעוך וחרוך ונייר של עתון.

  • מחיה נפשות. תודה, חבר.

ה“חבר” מביט קשה ובאי־אימון אל המעלה עשן. הוא מתכווץ יותר ובכל גופו מתגלמת התרכזות מיוחדה, כאילו היה מתכונן לקפיצה של התקפה. היד נמשכת בלאט אל בית מגפו הימני. דומיה כבדה ומכבידה, השנים שקועים בשיחה בלי מלים, אבל מלאה חשיבות ורבת־משמעות. בלי הפסק ובלי מנוחה מתרוצצות ביניהם שאלות אלמות: מי אתה? מה בלבך? אל מה עלי להתכונן? ושניהם מחרישים. החדש מעשן בשויון־נפש ורוקק רקיקות מפליאות, מעשה מחשבת, אבל עיניו העצומות למחצה שומרות כל תנועה ותנועה של שכנו.

  • מאירקוטסק הלכנו יחד… מאירקוטסק הוּלכנו – הוא מזמזם חרש, כאילו זמר מקובל בפיו.

השני מאמץ כל כוח זכרונו. היכן ראה את זה? פרצופים מעורפלים עולים ממעמקי־נפשו. אולם הם חורים וקלושים, ובטרם יתפוס את שרטוטיהם המסתמנים – ונמוגו. והנה נזכר. פתאום, כן, כמדומה, זהו… דרך ארוכה, ארוכה – בלי קץ ובלי תכלה. עשרות אנשים אפורים, רוויי זעה, עייפים ויגעים, מוקפים על ידי אחרים, גם כן עייפים ויגעים, נזעמים – ומזוינים. יום־קיץ לוהט. עמודי־חול ואבק בוערים נישאים באויר. מכסים את הדרך. ההולכים נושמים אבק. האבק סותם נחירי אפם, מעוור את העינים. החיילים המובילים אותם מגדפים את המפגרים, מאיצים בהם ותוקעים קתות רוביהם בכתפי האסירים. אל תמהרו ככה! – צועקים ומתחננים החלשים, הנחלשים, – מוכים אנו בגללכם! המתקדמים עוצרים את צעדם. ההילוך נעשה איטי. ומיד נשכח מהם הדבר. צעדי החזקים שוב מתרחבים והחלשים נגררים ומפגרים כמו לפני כן, ושוב מהלומות; שוב צוחות. אחדים קוראים:

  • לאט לכם!… אל נא תרוצו!… הכבולים אין בכוחם להלוך כמוכם!..

כבול אחד, גבה־קומה ורחב־כתפיים, פונה וקורא בקצף:

  • אל תדאגו לכבולים, הם מטיבים מכם ללכת.

לאורך פניו מלמעלה למטה, עובר חריץ לבן, צלקת שהגלידה… הוא מרחיב צעדיו, דורך קשה, והכבלים אשר על רגליו מצלצלים בגבורת־להכעיס… “גם הוא ברח, איפוא… כן, גם הוא ברח” – מהרהרת הבריה הבודדה. מבטה נעוץ ישר לתוך עיני רחב־הכתפיים, שפתיה נעות ורוחשות חרש:

  • פרחה לה הצפור.

  • מזל טוב גם לך, חבר, – ענה שה בניד קל של הצטחקות.

  • טול, אחא, וסעוד לבך מעט, – מציע ה“חבר” ומגיש לו ככר לחם וחתיכת גבינה.

  • אה, רעיון לא רע כל עיקר. הבה, איפוא, גם “נוצה”3.

מבית־מגפיו של הראשון עולה כהרף־עין סכין־פיפיות פיני. שניהם נרגעים. לשם נימוס הם מחליפים עוד קצת הערות, דברים של מה בכך, ושוב קמה דממה. הראשון חוזר להביט בחלון. קר, שלג מתחיל לרדת. נקודות גדולות, לבנות, מחרפות באויר, נדחות ואובדות בתגרת סערת־הליל הפתאומית, הפראית. בלי מחאה, בלי התעקשות, – צייתנות רפיונית, ותו לא דבר. הנה הן מתדבקות בלי קול על שמשות החלונות, משקיפות פנימה בעצבון עצור ונושרות בחשאי. הרוח יתנפל עליהן בזעף, יאחז בהן וישליכן ארצה, יטל וישא אותן הרחק־הרחק, עד יאבדן בדרך – וישים פניו לאחרות. בנאקות־פרא הוא מתרוצץ על פני שדה־השלג השומם, נתקל ברכבת, נאבק והומה תחת האופנים. גונח הוא ומילל צרודות, קולו נפסק לרגעים, מפרפר ומתגלגל לתחתיות, כעוף זה שפגע בו חץ והוא עוד מפרפר. ושוב הוא מתקומם כולו, טופח בחלון בעוז, בצוחה, ביאוש, והשמשות נרעדות ורועדות כמה רגעים בהמולה ובצלצול. הרכבת הולכת הלאה הלאה, בלי עמוד. באומץ ובדיוק מתגלגלים הגלגלים. הקרונות מתנודדים, מתנגשים זה בזה, נדחפים ונמשכים אחרי הקטר. המסע כובש לו דרך בבטחה שגורה, בתקיפות ובשלווה.

  • סופת־שלג! – דואגים הנוסעים – חס וחלילה, עוד יהא עכוב בדרכנו מחמת השלגים.

מתוך המחלקה הסמוכה זולפת מילודיה עדינה בקול דממה דקה. צלילי מנדולינה. רפים וענוגים הצלילים, אבל במנגינתם תשמע קריאת התגרות. ומשום־מה יתאימו מאוד אלה הצלילים הרכים, העצובים והספוגים רוח־קרב, לסופת־השלג המנהמת פרא ולשקשוק האופנים המדבר קשות.


התחולל הסער, הרעים הרעם, הבריק הברק באופל… מנגינה סיבירית ישנה־נושנה על ירמק, נלחם ראש־הקוזקים הגבור בקוצ’ום מלך הטטרים. ותעז יד ירמק על אויבו, ויהרוג את קוצ’ום, מלך הטטרים הרע… צלילי המנדולינה מושכים אליהם את לבו של הנוסע המחריש ומביט כל העת בחלון. בתנועה אינסטינקטיבית הוא מוריד עוד את כובעו על מצחו, קם וניגש אל המחלקה, משם עולה המנגינה. המנגן עלם צעיר, לבן, מגוהץ, מצוחצח, הפנים עגולים, חלקים, ילדותיים, העינים כחולות, גלויות ותמימות. “לבלר באחת התחנות” – פוסק לעצמו המתבונן וחוזר לפינתו. העלם מנגן, וככל שהוא מוסיף לנגן, מאבד הניגון את עזותו. אותו ניגון, דבר לא נשתנה בו, ואף־על־פי־כן, כמו רוח אחרת היתה אתו. כאילו ארוכים יותר ונוגים יותר נעשו הקולות; בחשאי וכמו בהיסח הדעת נעלמה קריאת התגר וגבר בו קול־לחשים של יתום ערירי, שהגורל המר והאכזרי טלטלהו מארץ מולדתו ויזניחהו בארץ זרה ונכרית – יבבה יתומה על קור, רעב, דחקות ובדידות..

  • וסיה! נשמע קולה של אשה זקנה – די לך–, שכב בני. תתיגע בלי שינה.

“זוהי האשה הזקנה, בת־לויתו של העלם – אם או דודה” – מהרהר המביט בחלון – “בן רך לאמו!”.


בת־צחוק לועגת חולפת על דל שפתיו. “עוד ישנן בעולם נפשות מפונקות, רכות” – הוא תמה – “שם שוכחים את כל אלו המידות הנאות”.


המנדולינה מנגנת בעדנה וביגון. סופת־השלג מנהמת, האופנים משתקשקים, והאיש מסתכל בלילה השחור, הזרוע נקודות־שלג, לאט־לאט מתרככים קוי פניו הקודרים; מבטיו מאבדים את הבעת־הזעף החריפה שלהם – הבעה של חית־יער מורדפת, הנכונה בכל רגע להגן על עצמה עד נשימתה האחרונה. הפחד, ההמיה והיאוש הקיצוני אשר לא ידע פחד – רגשות שקננו זה שנים בנפשו הקפואה – מסתלקים לשעה לצדדין. ממקום רחוק, מתחתית־ערפל, עולה הרגשת נחם ונועם ביתי – הרגשה ישנה, קבורה, נשכחת. היכן היה הדבר? – הרחק, הרחק, מעבר לאלפי פרסאות, באותה עיר גדולה – עיר מולדתו. נער הוא את נערי החדר. אמא – אשה זקנה. כבר השיאה שתי בנות. בוקר, הגיעה שעת ללכת לחדר. אמא מעניקה לו שקיק של נייר, ארוחת־הבוקר – מסתמא, לחם וחמאה עם תפוח. היא עוטפת את צוארו בסודר חם ומצווה עליו בקול גוער, רווי חיבת־אם:

  • שלא תשתובב בשלג, שלמה’לי, פן תתקרר חלילה וחס, ישמור הבורא ויציל. עטוף את הצואר כראוי ורכוס את כל הכפתורים מדי צאתך החוצה. שומע אתה?

  • שליומה?

האיש המביט בחלון אינו שומע את הקריאה שנאמרה בקול נמוך.

  • שליומה, שמע…

האיש מזדעזע ומעיף סביביו עין מלאה דאגה וחשד – ומיד נמוגים ונמסים המחזות הישנים, הביתיים, נעלמת החמימות הארעית מנשמתו – ושוב הוא כולו מלא אי־אמון ומוכן להגן על עצמו בפני כל התנפלות פתאומית. – מה שקעת במחשבות, שליומה? – חבר, אומר הלה בהטעמה – שמי אנדריי סושקוב. – כך? ואני אמרתי – כמו אז… כפי שאני רואה, אינך מן הטפשים. אני מעודי כבדתי את הפוליטיים. – הס, אל תדבר…

  • נו, נו, הם סרוחים כולם ישנים. בוא, אנדריי, ונעשן שנית.

הרכבת נעצרה בתחנה אחת ועמדה שם שעה ארוכה, כאילו נפלה עליה תרדמה במקום ההוא. הרוח מתעורר לרגעים ומסתער בשאון, בקרבת־מקום מצפצף קטר, סמוך לו שורק ונוהם מנוע, מן החשכה קופצות ועולות להבות דקות, צהובות, תמוהות – ושבות אל החשכה. הרגעים נגררים בעצלתיים ובשממון. נדמה, שהמסע שכח לגמרי כי עליו לעשות דרכו הלאה, אך טעות היא. מן התחנה עולה צלצול שלישי – והרכבת זזה. נכנסו ארבע נפשות חדשות – יווני, טטרי ועוד שני בני־נש לא־מסוימים – אולי צוענים. שעה קלה הם מסתובבים בקרון. לסוף הם מוצאים להם מקומות – ויושבים.

  • התכירם… את אלה?… – שואל רחב־הכתפיים את שלמה חרש.

  • וכי איני רואה? – שפאנא4.

השכן מניע ראשו לאות הסכמה. החדשים מתמזגים עם שאר הקהל. הקרון מתנמנם. הכל מטושטש ומשונה. מישהו נוחר ומשמיע צפצוף דק. מישהו מספר דברים בלאט – הדברים אינם נשמעים, רק זמזום קולו קולח וקולח בזרימת מים לא עזים, בלי ראשית ובלי סוף; והמנדולינה עוד היא הוגה נכאים: גלמוד ואומלל האדם… אל הקרון נכנסים שני סינים. אחד מהם פורש מטפחת־תשבץ על הקרקע. כל תא מרובע מסומן בספרה מיוחדת: 1, 2, 3, וכו'. על המטפחת הוא זורה קוביות קטנות, מסומנות במספרים אף הן. קוביה אחת, לבנה וחלקה, הוא נוטל בידו. – מי משחק? – שואל הסיני ברוסית נלעגה. הכנופיה שנכנסה לפני רגעים מספר מתקרבת. – כיצד משחקים? – שואל אחד מהם.

– רובל, – מורה הסיני על משבצות המטפחת.

  • נו… מה רובל?

  • רובל… שים…

  • כך… חצי רובל.

  • רובל.

  • גם חצי רובל יספיק לך, שד צהוב.

– רובל, – מתעקש הסיני. אי־ידיעתו בשפת רוסיה מונעת אותו, כנראה, מלהרחיב את הדבור.

  • יהי כן, נבלה.

הסיני מוציא בחפזה קוביה אחת מקופת הקוביות, מקיש בה בזריזות בקוביה הלבנה אשר בכפו, מגלה אותה כהרף עין ומצרפה אל הלבנה.

  • הבט! – הוא קורא בשעת מעשה.

אהא! זאת אומרת, שצריך לכוון למספר הקוביה. עכשיו מבין אני. עשה זאת עוד פעם, מזוהם. הסיני משיב לו חרפות בשפתו, אך את התרגיל הוא עושה שנית. שני הצוענים והיוני שמים רובלים, כל אחד בתא אחר, איש איש לפי הספרה אשר נתכוון אליה בקוביה הגלויה. זכה בגורל – היוני. הוא חופן את כל שלושת הרובלים והסיני מוסיף לו רביעי. בפעם השניה זכה הסיני לפי שאיש מאנשי משחקו לא כוון אל המספר הנכון. מסביב למשחקים נתאסף קהל. עוד נוסעים נכנסים למשחק, ההולך ועז.


המנדולינה נשתתקה פתאום. העלם נגש אל המשחקים ומביט בעינים שוקקות. הוא נכסף מאוד לשחק ומהסס. עודנו מתירא: אינו רגיל בכך, ואזהרת הוריו עוד שמורה אתו, שלא לשחק בקוביה… ואולם פניו הילדותיים חוורו, עיניו כהו – הוא מוכרח לנסות…

  • גם אני אשחק! – קורא הוא פתאום ושם רובל ביד רועדת.

הסיני מעיף בו מבט חד וממשיך את המשחק. הוא והעלם. השאר כבר התפזרו. רק הצוענים, היוני והטטרי, יושבים מן הצד ומתבוננים. פעם – העלם זוכה; שתים – הוא זוכה שנית הוא רץ בשמחה אל הזקנה. אמה, זכיתי בגורל והרוחתי שני רובלים.

היא אינה שמחה.

  • אל תשחק, וסיה, הזהר, פן תאבד את כל הכסף.

הסינים מחליפים מבטים עם בני החבורה.

  • ראה, היא תעצור אותו, המכשפה – דואג אחד מהם בלאט.

  • יד לפה.

אך העלם, יצרו מתגבר בו. מה לו שני רובלים? הוא רוצה לזכות עוד, הרבה! מזלו משחק לו ברגע זה. למה יחמיץ את שעת הכושר, הוא חוזר – וארנק בידו. הסיני מקדם את פניו בבת־צחוק עליזה ומפנה לו מקום. המשחק מתעורר שנית. הצוענים והטטרי חוזרים ולוקחים בו חלק גדול. פעם זוכים הם, פעם הסיני – העלם מפסיד, מפסיד. שלושה עשר, ארבעה עשר, חמישה עשר רובלים כבר הפסיד. ידיו רועדות. עיניו מתמלאות דמעות. עוד רובל – הפסיד! עוד רובל – הפסיד! תמו הרובלים. לשוא הוא מפשפש בכיסיו, בארנק – אין! הוא מוצא חצי רובל.

  • חצי רובל! – הוא קורא בוקל עלוב, מעורר רחמים.

  • רובל! – עומד הסיני על דעתו.

  • חצי רובל – מתחנן העלם.

  • שחק פעם בחצי רובל, שד עקום־עינים. עשה חסד לאיש, – מדבר היוני על לב הסיני.

  • חצי רבל, – מוותר הסיני.

הפסיד העלם גם הפעם, מיד אוסף הסיני את מטפחתו עם הרובלים ועובר לקרון אחר. בני החבורה מלוים אותו. העלם עומד לבדו, כולו אומר נואש. הארנק הריק ביוד, העינים דומעות. שלמה נגש אליו. נכמרו רחמיו על זה הנער העדין, הרפה.

  • הרבה אבדת? – שאלהו רכות.

  • שבעה עשר רובל וחצי, – מגמגם הלה בקול מרוסק.

שלמה משתומם.

  • האמנם האמנת שתזכה?

העלם מביט בו כאיש אשר לא יבין לדברי משנו.

  • מדוע לא? הלא בעיני ראיתי, איך זכו אחרים. היוני, למשל. ועוד אחרים.

שלמה מניע את כתפיו.

  • תמימות כזו! הן אלה – כולם חבר רמאים אחד הם. בכוונה הם מפסידים במשחק אחד לשני, לשם הונאה, לשם אחיזת עיני אנשים מן הצד, כמוך.

עיני העלם מתרחבות.

  • אי־אפשר… אי־אפשר… איך אאמין באדם, אחר זה?…

בראש מורד שב למקומו, ולשלמה נדמה, בהביטו אחריו, כי העלם בוכה, מתמוגג בצערו. שלמה מצטמצם בפינתו האפלה. מה יכול לעשות? למנוע אותו מן המשחק? זאת אומרת, להזהירו מראש, לגלות עיני “אדם ישר” על נכלי בני החבורה? כלום לא היה זה, מצד אחד, בגידה “בהם”? אמנם, רמאים הם, אבל גם להם חוקי־יושר מקובלים, יושר בית הסוהר הקדוש להם. הנה הם אינם מוסרים אותו לרשות, ולא יעשו זאת, אף כי הכר הכירו, בלי ספק, מי הוא, כשם שהוא הכיר אותם. ומיד יודע, אם לא ראהו מי מהם במקום שהוא, כמו שכנו זה אשר אנה לו אלהים באופן לא־צפוי כל כך… אילו הכזיב את אמונם בו, ודאי היו מתנקמים בו או מכשילים אותו, ובצדק!… ואף על פי כן… היה צריך להזהיר את העלם!…

  • “ואחר כך – מה? שוב – לשם?”

לא, שמה לא ילך. חפץ הוא לחזור לחיי־תרבות, לישוּב – ויחזור. יהיה מה שיהיה – את חפצו ישיג. וכי לא מאחוריו הוא המעשה הקשה ביותר – ההתחלה? מה עוד נשאר לו? להגיע אל מנג’וריה ולגנוב גבול־יפן. רק זה… כן, עתה לפניו דבר קל, ואולם עד כה!… הם ארבו לו – “הישרים” ו“ההגונים”… אכרים, סוחרים, פקידים – מפני כולם היה צריך להזהר, כמו מפני שוטרים, ובפרט – יהודי… שקל להכירו… רגליו בצקו מהליכה ונטפו דם, שתי אצבעות קפאו מקור… בכל זאת נמלט… במכרות הפחם שבה נפשו אליו מעט… אך גם מתחת לאדמה לא הונח לו… כל הפועלים היו סינים, והלבנים הספורים שביניהם ודאי מבני־מינו. המקום היה חשוד. מדי פעם היו “שומרי הסדר” באים ביעף ועורכים בדיקה. פעם אחת אסרוהו בקהל מחוסרי־פספורטים. ושוב עלה בידו להמלט… רגלי הלך בצדה של מסלת־ברזל… על פני בתי־הנתיבות היה מתגנב בלילה או עוקף אותם מרחוק… כך התלבט עד שהשיג שוב… כן, “השיג במקרה” – צחוק עוקצני רחף על שפתיו – פספורט וכסף… אה, הזמן ההוא נחרט בזכרונו! מכל מקום, הגיע עד הנה. ועתה יסכן הכל מתוך חמלה לנער פתי, בן רך לאמו? שב אליו הלך־רוחו הרגיל, שקט פנימי זהיר וקר. מחשבותיו פונות אל העיקר, אל החלום המושל בנפשו זה כמה חדשים – אל חלום השחרור, השחרור… אה, הפעם יגיע! דבר לא יטה אותו מדרכו. “העלם המצוחצח והרך – מהרהר הוא במרירות – מה, אילו ידע?… מיד היו שני שומרי־חנם מתלוים אלי. לא, הפעם אעשה דרכי בלי שומרים ובלי מלוים”. – בן יקיר זה, למדוהו לקח הערב – תענוג, חי נפשי! הלא לכך ברא השם־יתברך כסילים בעולם, שאנשים פקחים ינצלום להנאתם, – העיר רחב הכתפיים בנחת.

  • לא קשה היה להונותו, נפש שכזו! – אמר שלמה בבוז.

– אל תבט אל מראהו, שהוא רך ולבן כל כך – ענה השני בחום – כשאחד מאחינו נופל לידיו של כזה – אין לקנא בו. ראינו כאלה, אף נדעם… שלמה מחריש. צדק שכנו. התנומה נדדה מעיניו. דומם, בלי נוע, הוא יושב ומביט בחלון. הרוח מתמיד בהמיתו, בילל־תמרוריו על פני שדה־השלג השומם. אופני הקרון משתקשקים קשה, באדישות, והמנדולינה שותקת, לא עוד תשמיע את צליליה. תחתיה נשמעת תוכחתה־יבבתה העצורה של הזקנה. – שבעה עשר רובלים וחצי! רוצח, למה עשית זאת? הלא אמרתי לך, הלא התריתי בך! אסון! בן גדלתי – שיהא משחק בקוביות? שבעה עשר רובלים וחצי! שלמה נרדם מתוך ישיבה אצל החלון. אך הרכבת לא ידעה תרדמה. כוח־איתנים מושך אותה הלאה, הלאה, לתוך חשכת־הלילה העכורה. הדרך הולכת ונפרשת תחת גלגליה – וקץ לא יראה לעין…



  1. 1 ים גדל פּנימי בסיביר; בחורף הוא קופא.  ↩

  2. 1 סיגריה, בלשון בית הסוהר ברוסיה.  ↩

  3. 1 סכין, בלשון בית הסוהר ברוסיה.  ↩

  4. 1 בני ההמון הפשוט בקרב אוכלסי בית הסוהר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות