ספּון האניה היה מלא קבוצות קבוצות של גופות בני־אדם. בכל מקום, בכל פינה וזוית, התגוללו כאשר התגוללו בני חופיו החמים של האוקיינוס ההודי –חומים, אדומים וצהובים – עטופים בסמרטוטיהם הצבעונים המשונים. דמויות כהות מטיפוס ערבי התכסו בלי הקפדה יתרה במיני מטפחות גדולות, לבנות, שעשו שליחות של סדינים. היו מהרובצים שהצניפו עצמם היטב ובצניעות בבדים האלה. אחרים הסתפקו בתקיעת קצה אחד של המטפחת באזור מתנים בעוד הקצה השני סורח על רגל אחת, וכל שמגולה מגולה. בני־אנאם אדומים־כרכומים שכבו ערומים, רק סרט צר נכרך על חלציהם. והסינים המתורבתים ממחוזות דרומיים לבשו מכנסים; אמנם רק מכנסים – את יתר דברי הלבוש, גם את הכתונות, פשטו, כמו כל שאר הנוסעים, מחמת שמשו הבוערת של קו המשוה.

באניה הזאת נפגשו שוב, בלי כוונה תחילה, שני נוסעים יוצאי רוסיה: זרח קרבל ופיודור פטרוביץ' אירלינג. לקרבל עינים ירוקות־כהות ופנים צנומים, גרמיים, והוא יליד וילנא, ואילו פיודור פטרוביץ' אירלינג הוא לאטווי או אסטי, מכל מקום מוצאו מהגלילות הבאלטיים. זה הוא ברנש גוץ, מוצק, מסודר בלבושו, מלא הכרת ערכו והלוכו בחשיבות. לחיים לו מלאות, קצת חוורות, ועל קדקדו התבהרה קרחת קטנה, עגולה, כזו היאה לאדם הגון, שיותר ממחצית השנים הקצובות לאנוש, כבר הן מאחריו. דבורו במתינות, ונטיה ניכרת לו “לשיחות רציניות, מאליפות”. בשעת תפילה ביום א' או דרשת כמר אנגליקני הוא שם על ראשו כובע־צילינדר, שהזהיר בברקו השחור, ומצטרף אל קהל המתפללים והשומעים – אנגלים, אוסטרלים, שוודים ואחרים – במחלקה הראשונה. וכתום הטקס החגיגי הוא מנער את הכובע החגיגי ומסיר ממנו אבק בזהירות בממחטה משובצת.

אירלינג התהלך בודד על פני הספון. יתכן שפקפק, אם לגשת אל “בן־ארצו” או לא. זה כמה ימים שהפליגו שניהם באותה אניה, ולא החליפו מלה ביניהם. בימים הראשונים היה קרבל מסב ראשו כל פעם שנתקל באירלינג. נדמה לו כי הלה חפץ שוב לפתוח בבאורים באותו ענין. זרח לא רצה לשמוע. נפשו סלדה משיחה עם הבאלטי. לשוא חשש. האיש היה עובר על פניו בראש מורם, בפנים חמורים, במבע שאמר ברור, כי אין הוא, אירלינג, רואה אותו, אף אינו יודע אם בכלל קיים בעולם אדם כמו זרח קרבל.

לקראת סוף השבוע נראו בו, באירלינג, כעין אותות של קצר רוח. הוא התחיל לעבור תכופות, בפסיעות אטיות, בקרבת זרח. יש שהיה מתעכב לא רחוק ממנו, שוהה שעה קלה, עומד כתפוס במחשבות, נושא עיניו מעל לראשו של קרבל, ואחר כך פונה והולך לו. נראה שבכל זאת השתוקק לדבר ולשפוך את לבו. ואולי העיקה עליו הבדידות; אולי היה צמא לשוחח עם אדם, השומע את לשונו. עם נוסעים אחרים קשה היה לו לבוא בדברים, כי ידיעתו בשפות זרות, חוץ מרוסית, היתה דלה. זרח קרבל שכב פרקדן על הספון והביט אל המרום. עננים קטנטנים, כספיים־לבנים, שטו על פני השמים. הם היו קלים כמו מוך; חיים קצרים נועדו להם. לעיני זרח הלכו ודקו; קווי תחומיהם הנפתלים, שהבדילו ביניהם ובין החלל התכול סביביהם, נמחקו לאטם, נמסו, ופתאום חדלו להיות. עיניו לא תפסו, איך אבדו ונעלמו; רק ידע כי פתותי העננים הצחורים, שזה עתה ראה אותם בחוש, אינם עוד; הם פנו מקום לתכול אינסופי. לתוך כל אלה נכנסו מחשבות על אירלינג: האם יגש? מה יאמר? ואיך עליו, על זרח, לנהוג עמו אחרי אותו מקרה? וכמו שבאו המחשבות הללו כך הלכו, ושוב ראו עיניו רק מרום תכול ונוצות זעירות, פזורות בפאותיו. לאחר שעה קלה חזרו אותן השאלות, אותן הדמויות עלו לנגד עיני רוחו, והמלים שנאמרו אז שוב נסרו במוחו, ושוב חלפו בלי הד, שקעו ברקמתם הקורנת של השמש והים.

פיודור פטרוביץ' נגש אליו בפשטות כזו כאילו רק תמול נפרד ממנו, ונפרד בחבה ויקר. בגשתו ברך אותו בחביבות ושאל לשלומו. זרח ענה בחצי פה, כי שלום לו. על פני אירלינג התנסך חיוך מלבב. כל ישותו הביעה ידידות וטוב־לב. דומה שלא פקפק כי הכל נשכח והשלום ביניהם שב על כנו. בשתים, שלש בעיטות נמרצות גרש שני סינים, ששכבו קרוב לזרח, פרש את ממחטתו המשובצת, רחבת הממדים, וישב בזהירות במקום שהתפנה. אירלינג התמרמר על חברת האניות שנתנה לאסיאתים הללו להתפשט על פני ספון האניה הזאת, שהוא נוסע בה. – זה פשוט אסון לאירופים לא־עשירים כמונו, – התאונן באזני זרח, – שמשליכים אותם כמו כלבים לתוך המון אסיאתים פראים. מה, אינני בן־אדם, כמו אחד האנגלים הללו מן המחלקה הראשונה, רק מפני שאין ידי משגת לקנות לי כרטיס של אותה מחלקה? האם זה נכון לנהוג כך בנו, אני שואל? אצלנו נוסעים הכל במחלקה השלישית, ונוסעים בכבוד. לא תשמע מלה גסה מרב החובל. ופה הא לך! מכניסים אותך לתוך אספסוף כזה של שדים צהובים. הלא קבעו להם מדור לחוד – דיר מיוחד לבהמות האלה, חה־חה… – למה איפוא נתנו להם להתפשט על פני כל הסיפון? אני לא אחשה! תראה שלא אחשה. אגיש תלונה להנהלה… מה הם חושבים להם?… צוּ־בּוֹ! צוּ־בּוֹ! מטונף! לך מזה! התרחק ממני… הלאה! הלאה!

הצעקות האחרונות היו מכוונות לסיני אחד, שהתקרב יותר מדי אל אירלינג, לפי דעתו. זרח קרבל היה אדיש לרוגזו של הלאטווי, אולם מראה עיניו הפתיעו ועורר בו סקרנות. דבר מוזר, לעיניו של אירלינג לא היה חלק בהתרגשותו, בידיו המונפות, בקולו המורם; אלה היו עינים אפורות־בהירות מימיות, וכמו נטולות הבעה. מעל לגבותיו, הבהירות גם הן, התרומם מצח גבוה, מקומר, חלק וקריר, כמו חלוק מנחל. זרח שאל עצמו, בשזפו בעין חוקרת את יריעת־הקלף הזאת, המתוחה והדוקה היטב: מה מתרחש מאחוריה, בפנים? האם שכח את שאנגהאי? קשה להאמין ובכל זאת…"

• תרד בסינגאפור? – שאל.

כן, בסינגאפור. שם, הוא סבור, יקבל משרת טבח ראשי בהוטל “לונדון”. בשאנגהאי עבד ב“פאליס הוטל”. בעל ההוטל היה מרוצה ממנו מאד ונתן לו המלצות מצוינות. עתה עובד באותו הוטל “לונדון”, בסינגאפור, טבח מהאמבורג, גרמני. אולי היה שם, במולדתו, טבח לא רע, אבל בחכמת המטבח פה, בחופי אסיה, אינו בר־הכי. –ואני – לי יש נסיון, – הוסיף אירלינג בחשיבות, – התמחיתי, כבר אני פה, במקומות האלה, ארבע שנים. שלש שנים עבדתי בפקינג. הוא דבר לאט ובהנאה, כאדם האוהב לדבר, ובפרט לשמוע עצמו מדבר. זרח הקשיב ולא הקשיב. כבר שמע את הדברים מפיו בשאנגהאי, בבית המרזח הסיני. באותו רחוב ששמו “ילוֹ רוֹד”, אם גם גרסתם אז היתה שונה בכמה פרטים מגרסתם עתה. גם במשרת טבח ראשי בסינגאפור לא האמין ביותר. קרוב הדבר שקרה אותו משהו – “מקרה לא טהור” כל שהוא – והיה אנוס להסתלק משאנגהאי ולבקש לו את מזלו במוקם חדש ומרוחק במקצת משאנגהאי. זרח שוכב על הספון ועיניו בים. הים נושם. הנה מתרומם חזהו הגבנוני, העושה שריון פלדי, הנה הוא יורד, שוקע במצולות. אין הים שקט. נשימתו כבדה. רחוק רחוק, לרגלי האופק, רוקדים ומשתובבים גלים זעירים. עטורים במגבעות־קצף לבנות, רעשנים ופטפטנים, נרגשים, ילדותיים ומגוחכים, הם מתנגשים ונתזים לכל עבר, ונראה כאילו הם משחקים במלחמה. אבל בהתקרבם הם צומחים וגדלים, הגלים הפעוטים הללו, נהפכים לגבעות, לתלים, להרי־מים עצומים, המוכנים כל רגע להתגולל על האנייה ולדרוס אותה, לקבור אותה, וכל אשר בה, תחת משאם. אך ברגע האחרון, כאשר נדמה כי אין עוד מנוס ממכת מות, הם צוללים פתאום, אותם הגלים הערומים, חובטים בזנבותיהם הקצפיים בצדי האניה, יורדים תחתיה ומנסים להפכה מלמטה. ובעוד הוא מביט אל מעשי הים עוברים במוחו בבלי דעת מעשי הלילה ההוא בשאנגהאי, בבית המרזח הסיני, ואחרי כן באותו פרוור מרוחק, הוא רואה את טי־ני־טי המתיפחת ואת אחותה הקטנה ואת הדם…

שני ימים ולילה אחד בילה שם, בבית המרזח הסיני בשתיה, בחברת הטבח המומחה הזה. ביום הראשון גמרו חמשה בקבוקי ויסקי ותריסר בקבוקי שכר – על כל פנים כך היה החשבון שהגיש להם בעל בית המרזח; ועליו היו חייבים לסמוך; כי על כן הוא לבדו היה פכח. בסוף היום השני רחש זרח רגשי ידידות נאמנה לבן־ארצו והגה אליו אמון גמור. צר היה לו על אדם הגון כזה, בעל אשה ושני ילדים בריגה, שהגורל האכזרי אנסו לעזבם ולגלות למרחקים, בבקשת מקור לפרנסתם, להיות נע־ונע… אף על פי כן היו רגעים שידידו זה נמאס עליו מאד. וכאשר ראה אותו מוריד את ראשו הכבד אל השולחן וממלא את החדר בקולות נחרתו, הרגיש כעין רווחה קלה. פיודור פטרוביץ' נרדם פתאום, באמצע וכוח נרגש עם קרוביו וידידיו בריגה, בשאלה, מה שם יותן לבנו בכורו. זרח נשאר לבדו עם הבקבוקים הריקים ומנגינות אפו של הבאלטי הנוחר. עצבות ירדה עליו. הוא נאנח והשעין את מצחו על קצה השולחן, וכנראה נרדם גם כן. בערב מצאו עצמם השנים בפרוור סיני רחוק, בסימטה צרה, לפני שורה ארוכה של בתים נפרדים, בני קומה אחת או שתים. איך הגיעו שמה, לא היה ברור להם. פתחי הבתים הללו הוארו באור חזק, החלונות היו מכוסים ביריעות עבות וכבדות. מתוך הבתים בקעו צלילי־נגינות רמים ועליזים. משרתים עמדו בכניסות לבתים הללו והזמינו עוברים ושבים להכנס. עם מלחים וזרים אחרים מבני הגזע הלבן דברו בתנועות ידים ובקריצות עינים מחכימות, משכו אותם בשרוול, ולא פסקו מלזמזם:

• ונה, מוסיה, איסי! קם, פליז!

גם אותם, את זרח קרבל ואת פיודור פטרוביץ', דחף מישהו מאחור עד שנכנסו לאחד הבתים. זקן קרח, קטן קומה, צמה דקה, כמו זנב לטאה, תלויה לו על ערפו, קבל את פניהם בהשתחויות רבות ובכרכורי דיצה. תוך כך שלח קריאות צרחניות לעבר וילון קל. מאחורי הוילון ענו לו קולות נשים. אחר כך יצאו משם שתי נערות בנות שבע עשרה – שמונה עשרה, ועמהן ילדה קטנה, בת שמונה או תשע. לשלשתן היו כפות רגלים קטנטנות, שגידולן נעצר בעודן תינוקות, כמנהג הסינים העירוניים, ולחייהן מפורכסות אדום אדום. הן פסעו פסיעות קצרות, בברכים כושלות, התנדנדו, נתמכו בקירות בקצות אצבעותיהן – הילוכן היה כדידוי פעוטות שאינן בוטחות ברגליהן. שתים הגדולות שלחו חיוכים מלבבים לאורחים, עשו תנועות גנדרניות ומגרות – מצוות אנשים מלומדה – והילדה עמדה סמוך לאחת מהן ונראתה כמו נפחדת. זרח הביט אליה בתמיהה ושאל באנגלית:

• מה זו עושה פה?

הבחורה שפנה אליה הבינה ואמרה:

• אחותי הקטנה, מי ליטלה סיסטי.

אותה שעה נתן פיודור פטרוביץ' עיניו בקטנה. זרח הופתע מהבעת פניו. אדישותן הרגילה פנתה מקום ללהט, למין התעוררות. עיניו המימיות נוצצו. ואולי נדמה לו כך, לזרח – דמיון שלאחר מעשה? אירלינג נגש בצעדים לא־יציבים אל הילדה והרים את סנטר.

• לא, לא! – קראה אחותה ומשכה את הקטנה לאחור. אני, אני…

אירלינג דחף אותה ומשך אליו את הילדה. הוא פנה אל הזקן ותבע:

• את זו!

הזקן הסס רגע. אחר כך קרא אותו הצדה. הם התלחשו. ניכר שעמדו על המקח. זרח שמע את הזקן אומר באנגלית המרוסקת שלו: היא קטנה, אסור. מה? עוד עשרה טאַאלים… רק בזהירות. מאד בזהירות. ראה, לא בחזקה.

• כן, כן, – אומר אירלינג. – כמובן, אני יודע.

אחותה טענה משהו לפני הזקן והתיפחה. הוא השיב לה בצעקות. במבט רע ומאיים. היא נאלמה ונרתעה בכניעת נפש. אירלינג החזיק ביד את הילדה המבוהלת ועלה עמה במדרגות אל אחד החדרים. זרח עלה עם טי־ני־טי אחותה אל חדר סמוך. הנערה היתה עצובה, אבל השתדלה לחייך, כפי שחייב תפקידה. לטי־ני־טי היו עינים צרות, חייכניות, כפות רגלים קטנטנות, תינוקית, וגופה גמיש, דק ועדין. רק לחייה, המפורכסות בשכבה עבה של צבע אדום, לא נעמו לו.

• תני לי לראות את לחייך, טי, – אמר זרח. – ודאי הן יפות מהרוז' הגס שאת שמה עליהן.

טי־ני־טי צחקה ורחצה את פניה בקערה. עתה היו לחייה כהות־מונגוליות ונחמדות למראה.

• כך טוב? – שאלה בבת־צחוק שובבה.

לאחר מעשה שכבו חבוקים, רגועים, ופטפטו באנגלית־סינית רצוצה. זרח נח בזרועותיה הרכות מתלאות נדודיו הארוכים והיגעים. לשעה שכח את בדידותו, את הנכר האופף אותו, אפלת הבאות. רוחו נפעמה מאשרו של רגע. כל דרישות ומשאלות לא היו לו עוד. היא שאלה לשמו. אמר: זרח. חזרה ובטאה את השם לפי הרגלי לשונה: טזו־לא־הו. ושניהם צחקו. טי־ני־טי ספרה משהו מקורות חייה, וזרח הבין קצת מן הקצת. היא נולדה בטיאן־צזין, שם גדלה בבית הוריה עד היותה בת חמש עשרה. אז, לפני שנתים, מכר אותה אביה לשיה־צ’יאנג, לזקן הזה, בעל הבית הזה, עמה גם את אחותה הקטנה. מאה וחמשים טאאל קבל אביה בעדה, ובעד הקטנה רק עשרים וחמשה. כל יום הוא מזכיר להן זאת: “מאה ושבעים וחמשה טאַאַל שלמתי בעדכן, ומה יש לי מכן? רק הוצאות, רק הפסד”. אז, כאשר לקח אותנו, נשבע, הזקן הרמאי, – הוסיפה טי־ני־טי בלחש, – כי לא ינצל את הקטנה עד שתגדל, רק תעזור בבית. ועתה הנה נתן אותה לאותו איש רע, שמן… עבה כל כך… אה, היא תמות בידיו! לאחר רגע אמרה בקול תחנונים: – בוא גם מחר, טזו־לא־הו. תבוא?

• אבוא.

לא, היא יודעת כי לא יבוא. מחר תבכה הרבה, לא תאכל ולא תשתה. היא רוצה שיגיד לה את האמת: יבוא או לא יבוא? זרח הגיד לה את האמת, כי לא יבוא. מחר יסע באניה רחוק רחוק מערבה. טי־ני־טי מתרגשת. עוד מעט ותבכה – לא תחכה עד מחר. זרח מבין ללבה: מחר יקצוף עליה הזקן. אולי יכה אותה על כי לא השכילה לרתק אליה את הלקוח ולעצור אותו לפחות לכמה ימים. הוא נמלך והוציא מארנקו הקלוש ארבעה מטבעות־כסף עגולים, חצאי־ינים יפניים, ועל שפתי טי־ני־טי שב ופרח חיוכה המלבב.

צווחה נואשת בקעה פתאום מהחדר הסמוך ושמה קץ לנחת רוחם. אף עתה, בשוכבו על ספון האניה, אין זרח יכול לזכור בלי רעד פנימי אותה יללה פראית, ואחריה קול בכי רם, קול ילדותי דק, מלא כאב ואימה, שנסר כמו במשור את דממת הלילה. טי־ני־טי התחלחלה, קפצה מהמטה, השליכה חלוק על כתפיה ורצה ברגליה המועדות אל החדר השני. זרח מיהר אחריה. אירלינג ישב בכותונת מזוהמת ומפושלת על מטת ברזל רחבה, רגליו השעירות על הרצפה, וריח חריף של זעה וזרע נודף מגופו. תחת ידיו הרוטטות כמו בקדחת התפתל ופרכס גוף דל ומיבב. עיני הטבח מריגה היו בולטות מהרגיל ומבטו כמו מבולבל. מזוית פיהו נזל אל סנטרו חוט של ריר. במהירות מפתיעה דדתה טי־ני־טי אל המטה, קפצה בעינים יוקדות כנגד אירלינג המבוהל, דחפה אותו בשתי ידיה, לקחה את הקטנה בזרועותיה ופנתה אל הדלת. הדלת נפתחה. בפתח נראו פני הזקן, שיה־צ’יאנג, והמשרת. הלה נגש אל טי־ני־טי הכושלת, נטל מידיה את הילדה ונשא אותה מהחדר, וטי־ני־טי הלכה אחריו מתיפחת. –מה עשית? מה עשית, מנוול? – צרח זרח בקול היסטרי, חנוק מהתרגשות. אירלינג קם וקרב אליו, ועמד רועד בכל גופו ונושם בכבדות: – ראית?… אתה רואה?… גמגם ופלט דברים מקוטעים. – הא… מה… מי אשם? חוצפה! פראות! אינני יודע, מה פה… מי נתן להם רשות להחזיק ילדות קטנות? איך העז, אני אומר, זה הסיני הרמאי לעשות זאת?… ועוד סחט ממני כסף נוסף! אני אתלונן. אני… זרח היה כמו מטושטש, הדם עלה על ראשו, לבו סחרחר. פתאום הניף יד והכה באגרוף קשה על מצחו של אירלינג ובעט בו ברגל. הלה נפל אחור וישב על הרצפה על אחוריו; וזרח יצא אל חדרו.

*

עתה הוא שוכב על סיפון האניה ומביט אל המרחק. שם נוגעת תכלתו הבהירה, האינסופית, של הרקיע בכחולו העבה של הים. פיודור פטרוביץ' יושב בצדו ומדבר, מספר לו משהו או מתרעם על משהו, אבל הוא אינו מקשיב. בתמיהה הוא סוקר את האיש, היושב על־ידו בשלוה ושופך שיחו באזניו, כאילו לא נפל דבר. האם נשכח ממנו אותו לילה או הוא רק מעמיד פנים שנשכח? האם היתה זו התפרצות של תאוה מיוחדת במינה, המקננת עמוק בלבו, או מקרה של שכרון. זרח קרבל נעץ עיניו בעיני שכנו הכבויות, האפורות־בהירות – הן היו בהירות וסתמיות, ובעד בהירותן וסתמיותן לא ראה כלום. היו שם ים ורקיע, שמש עזה של קו המשוה, עננים קטנים לבנבנים, פרצופים וגופים מיוזעים, תבל זוהרת בעתרת ערבוביותה. הרגשת רווחה ותמהון מלאה את לבו של זרח.