(א) גל הולך וגל בא    🔗

הם טילו בחבורה צעירה ועליזה, הרבו לצחוק ולשחק, רצו ורדפו זה אחר זו. היה טוב וסואן. כל העת לא נפרדו. היו שמחים וקשורים איש לראותו. ודבר לא דברו – טרם דברו. רק העינים נוצצו ובקשו בלי הרף אלה את אלה. מצאו וחזרו ובקשו, ועוד לא בקשו מאומה, וברגע הפגש מבטיהם שכחו הכל, גם בשפתיהם המלעיגות של בני לויתם לא השגיחו ועיניהם הקורצות נעלמו מהם.

• הערבי שנסע אתנו אתמול מבית־לחם – יודעת את, מה אמר לי?

הביטה אליו בעינים שואלות, שפתיה זעו נכונות לצחוק. כל היום צחקה ולא חדלה.

• נתן לי חמשים נפוליון בעדך – אמר לאט ובכבד־ראש – חפץ לקנותך.

התרגזה.

• איך העז? ואיך עלתה על דעתו?… שד שחור כמוהו!

הזדקפה בחלחלה, כאילו כבר הרגישה בחבוק זרועותיו השוקקות של אותו ערבי. ובאותו כבד־ראש סיים: – גם אותי הרגיזה חוצפתו. עמדתי על המקח ולא זזתי… מאה לירה, אמרתי, אף לא פרוטה אחת פחות. והוא התעקש – ששים!

• או, אתה רע מהערבי! עתה אדע… אראה לך, איך מוכרים אותי…

ובקצף של השתובבות התנפלה עליו להכותו. ביד רפה הגן על עצמו. ידיהם השתלבו וכה נשארו שלובות שעה ארוכה. ובלבם רנה… בשובם פרשו מהחבורה. הוא לבדו לוה אותה, ובפתח ביתה עמד כמפקפק. אז לחשה:

• הכנס.

בחדר היו רק הם – עזובים לנפשם. איש לא בא להפריעם. כתלי הבית כסום מעין הרחוב, וכתלים אחרים, בלתי־נראים לעין, קמו לפתע וחצצו ביניהם. והיו שניהם בודדים ונבוכים. לא היה עוד דמיון בינה עתה ובינה אז – בטיול. תנועותיה נעשו מדודות וזהירות וכולה מתינות. מבטה טעון אי־שקט וצפיה.

• תשתה כוס תה?

מאן.

• נקרא אפוא דבר־מה.

הגישה לו ספר. קרא. כל רגע עמד וחזר על אותן המלים. לא שמע דבר מאשר קרא. היא ישבה קרוב אליו וביניהם ריוח קטן. ריוח שהשאירה בכונה. זרועותיה החשופות נחו על השלחן – מלאות, רכות ועגולות וחמודות – כה חמודות… עמד וזרק את הספר מידו: הביטה אליו בחשש.

• ומה נעשה?

כסה את ידה בכפו ולפפה. לאט לאט, אך בבטחה, הוציאה את ידה. אספה את שתי ידיה מעל השלחן. הסבה את השיחה לענין שהוא ודברה דברים שלא נגעו בשניהם. כה ישבו ושוחחו, ומלים קרות ומיותרות נתגלגלו ביניהם בקלות ובלי מעצור, כמשוחות בשמן, ומתחת להן הסתתרו, יראות, מלים אחרות, חמות ורותתות, שלא ניתנו להאמר. דפיקה על הדלת. עלם ועלמה באו. אולי – חתן־כלה. ובן־רגע נשתנה הכל. רוח חיה נכנסה בדבריהם. ספרו חדשות, התוכחו. היא נשענה על גב כסאו ואצבעותיה פרטו על כתפו. צחוקה היה צוהל כבראשונה. עיניה נוצצו ובקשו את עיניו. על שפתיו הפתוחות למחצה רחפו נשיקות בלתי־נראות לעין – נשיקות אשר טרם היו. כבלי־ברזל כבדים נפלו מעליהם. עתה היו קשורים בחוטי־רז דקים מן הדקים. רז? שניהם התבישו מעט: הלא כל דבר כמוס לא היה ביניהם. ומי חייב בזה, אם לא הוא? עתה הצטער על מורך לבו. ובלבה זע מעין רגש בוז אליו מהול בחמלה. וחזק מאלה היה רגש הכרת־הטובה. אך לזולתם אסור לדעת זאת. בעיני זולתם צריכים יחסיהם להכיל יותר מאשר הכילו. לכן היו כה מתרפקים זה על זה – וכה מאושרים בהתרפקותם…

 

(ב) הנשיקה    🔗

היא שכבה על הספה. הוא כרע לפניה על ברך אחת והיה כאוהב משתפך ומגלה את לבו. שניהם צחקו בקול רם, בשובבות ובבישנות, ולא ידעו בעצמם אם אמת כל זה או רק משחק והעמדת פנים. שאל:

• מה גמול לכורע ברך?

עיניה היו גדולות מאד והציצו עמוק לתוך עיניו. הססה:

• לעתיד לבוא.

שאל עוד הפעם:

• מה גמול לברכיו של כורע ברך?

טפחה על ברכיו וצחקה:

• ברכים מסכנות!

לא יכל להרוות את נפשו במבט עיניה התמים והערום. ישב על הספה והעלה אותה על ברכיו. אף תכף נמלטה מידיו.

• לא, לא… לא זאת. וגם ברכיו עיפות וכואבות מרוב בריכותיו… רעד של צחוק בזויות השפתים הורודות, רקוד זיקות בעינים השחורות.

התרעם:

• מי שם אותך למשגחת על ברכי?

נגשה אל החלון. עמד אחריה והשקיף החוצה בעד לשכמה. שערות בודדות משערותיה נפרדו ולטפו את שפתיו, נגעו ולא נגעו בהן. בחור אחד עבר בחוץ, נשא עיניו אליה, הצטחק והשתחוה לפניה בנימוס רב. פניו הביעו נחת ושביעת־רצון. והיא, פניה חורו. נשענה אל אדן החלון, התכופפה אליו, שאלה חטופות:

• לאן?

הבחור התהולל, כמי שמובטח לו מראש, כי לו יסולח הכל:

אדרבא, לאן? סבורה, אולי – הביתה? אם כן, כונה לאמת. רוצה אולי שאקח אותך עמדי? הרי אני איש טוב ולא אשיב את פניך, אלא – במה דברים אמורים? אם תצאי מיד ולא תתמהמהי, כי בעוד חצי שעה עלי ללכת העירה. ובשרקו בעד לשניו הלך לו קדימה בצעדים אטיים, צעדי צפיה. זה שעמד אחרי כתפה אחז בידיה והביט בפניה כמתחנן:

• אל תלכי!

השפילה עיניה היתה כצפור לפני חלון סגור. בקשה חרכים התאמצה להעלות חיוך על שפתיה הרועדות ממצוקה ומקצר־רוח:

• תכף… תכף אשוב…

ענה במרירות:

• כן, בעוד חצי שעה.

נגשה אליו בהחלטה פתאומית:

• הנה, נשקני!

חבקה בכל אש תאותו ונשקה הרבה, ארכות והיא – רק בנשיקה רפה אחת השיבה לו והשתמטה מתחת ידיו; שמה את מגבעתה על ראשה ומהרה החוצה.

נשאר עומד על־יד החלון. עמד ותמה. מה זאת, כי עליו לאחז בה בשתי ידיו להחזיקה אצלו רגע אחד, והלה די לו לרמוז לה באצבע קטנה ותרוץ אחריו מאליה.

תוגה בלבו. למה נשקה לו? האם להפיג את צערו אמרה בזה? לגמול לו גמול־מה על הסבל שתגרום לו? או לגשור גשר־מה לשוב בו אליו ביום השיבה? מגע שפתיה צרב את לחיו. אצבעותיו נגעו אל מקום הצריבה. ואחר נשק אותן – את אצבעותיו.

 

(ג) גבירתי    🔗

לאויל היה לב טוב. עיניו הפיקו חסד. האויל ידע כי עצם ראות פניו אושר הוא לנו, והיה מאושר באשרנו. בעת הפרדה חלקנו לזוגות.

• ואתה – חמישי, אמר אלי, נבוך.

פתאם התלהב וקרא:

• הא־הא, ידעתי: הלבנה – היא תהיה גבירתך!

“צדקת, אויל – כאז כעתה צדקת!” – אמרתי בלבי. חייכתי בנעימות. ובטרם עניתיו דבר השמיע קול צהלה – צהלת חדוה משונה – ופי הפצוי לתשובה נסכר מאליו. כלנו צחקנו בהתפעלות והיינו מוכנים להוסיף ולצחוק ככל אחת נפשו, כי היה אמן בלתי־מצוי וצהלתו היתה כהלצת־טבע בלתי־מצויה. הכל הלכו ועזבונו לנפשנו – אני והיא. אז נשאתי עיני אליה וכך אמרתי לה: "הוא צדק, האויל. את גבירתי ואותך אהבתי. אהבתיך כי את המלכה, כי את השלטת בלילה; בלילה המושל בכל, את תמשלי בו. "אהבתיך על פכחונך; בלילה סכלם לא נסכלת – אהבתיך כי את המלכה. "אהבתי את פניך המכסיפים – באלה דמית להם ונפלית מהם. "אהבתי את כתמיך – על גלותך אותם. איך תצנענה את רבביהן הקטנים, ואת מציגה לראות־כל את כתמיך הגדולים. "אהבתיך כי לבך גדול – לבך גדול ולבם קטן – "אהבתיך כי את המלכה! “צדקת, אויל – על כן, אולי צדקת!” קראתיה ותלך אחרי. עד סף ביתי לותה אותי, ובנפלי עיף על משכבי הציצה בעד החרכים ותראני ותבוא אלי…