רקע
אהרן ראובני
בשערי הארץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

אחרי שירדו מהאניה כל הנוסעים הכשרים בעיני הפקידים של מחלקת העליה הממשלתית נשארו בה עוד כחמש־עשרה נפש מישראל, שנגזר עליהן לשוב אל אשר משם באו.

בין הנדחים היתה אשה צעירה, אם לשלשה ילדים קטנים, שבעלה חכה לה בכניסה לנמל: בתעודה ששלח לה התחברו במקרה שמות שני בניה, יעקב ושלמה והפקיד האנגלי, אשר קצה ה“דילי אכספרס” בלט מכיס מעילו, פסק מיד כי שנים אלה הם אחד, והברירה בידיה – לרדת עם שני בנים, או לשוב עם השלשה. האשה לא ירדה, ישבה על המכסה כמאובנת, מוקפת ילדיה המיבבים, ובעלה המתפרץ והולך הוכה בידי שוטרי הנמל ונאסר.

נפגע גם זוג זקנים, אנשים אמידים, שבאו מאמריקה בתעודת תיירים, והפקיד שאל בעקבה: כמה זמן ישהו בארץ? – לתומם ענו, שאם ירצה השם ישתקעו בה.

  • אה, רמאות?! – קרא הפקיד בצהלה ומהר ונטל מהם את רשות הכניסה.

מגובה הסיפון של המחלקה הראשונה השקיפו הזקנים למטה: הנה היא משתרעת לפניהם, הארץ שחלמו עליה בנעוריהם ובאו אל חופיה לעת זקנתם – הר ומישור, ערים ושדות – אדמת אבותיהם!… ולא יכלו להאמין – ולא האמינו עדיין, – כי יש בידי אנשי־רשע אלה למנוע אותם מעלות אליה. ועוד היו שם שלש נשים וששה גברים, ששערי הארץ ננעלו בפניהם, מהם התרעמו בחזקה והטיחו דברים כלפי השלטונות וכלפי ההסתדרות הציונית, ומהם הלכו מדוכאים ונרפים ודמו כזבובים בחורף.


שנים מהגברים נראו כאנשים עסוקים בענין חשוב: אחד בעל־קומה, פניו ורודים, עיניו בהירות ומהירות־המבט, לבוש פרוה יקרה וכובע שעיר, מכסיף, והשני נמוך, ערמוני, לחייו דקות ועיניו כשתי זכוכיות לא־מזוקקות. הם עברו מאיש לאיש – הגדול בראש והקטן בצדו – טענו, התלחשו, ואחר נעלמו שניהם מן המכסה ולא עלו עוד עד הערב. בערב שבו אל האניה בעלי־הסירה הערביים, שהשנים באו אתם בדברים לפני הצהרים, והודיעו: הם מסכימים להוריד את היהודים בלילה בעד עשר לירות. מיכלקס, בעל הפרוה, הצביע: שלש! הוא נשא ונתן עמהם באצבעותיו – כי לא ידע מלה ערבית והם לא ידעו שפה זולת הערבית – ועמד בתוקף על שלו. הערבי שיכל כפות ידיו, שם פרק על פרק, כאומר: לכבלים אנו צפויים! מיכלקס צחק אליו בצחוק של טוב־לב וטפח על שכמו: “יודעים אנו, יודעים אנו, – אמרו עיניו, – הכל תלוי ברצון… בן־חייל כמוך!” חברו הקטן, טבק, רצה להוסיף – סוף־סוף הם מסכנים את חייהם. ואנחנו איננו מסכנים? – השתיקו מיכלקס.

הערבים הבינו מיד והתעקשו: עשר לירות, אף לא פרוטה פחות! ולא – ילכו ולא ישובו. מיכלקס הוסיף להם לירה, צחק בטוב־לב וטפח על שכמם, כאדם היודע כי הטובה היא העיקר ולא הכסף, כבדם בסיגריות, ולבסוף נאנח והוסיף עוד לירה. הם עמדו על שלהם, לא אבו לשמוע, אך משהו בפניהם ובקולם אמר לו, כי לבסוף יותרו.

  • לא יסכימו, – אמר טבק בדאגה. – ילכו, אולי מוטב ש…

  • לא ילכו, – אמר מיכלקס, והוסיף בלגלוג: – חבר טבק, התערבותך כבר עלתה לנו בשתי לירות… אולי יש לך כסף מיותר?

ואמנם אחרי שעה קלה נגש הגדול שבערבים – הם היו שלשה: זה, וחברו ונער בן שבע־עשרה – ושאל: כמה מן היהודים רוצים לרדת? רצו קודם כל, שני הנושאים־ונותנים, ועוד שלשה גברים, ועלמה אחת, מכרתו של טבק, והאם עם שלשת ילדיה הקטנים. את אלה מאנו הערבים לקחת – כבר היתה השיחה על כך בצהרים – ובזה קם להם, ליורדים, קושי גודל, כי האשה אמרה וחזרה, שתטביע את עצמה ואת בניה, ושוב לא תשוב. כי הלא בעלה, אבי הילדים, שם בארץ – לאן תלך? והערבים טענו: ואם ירימו הקטנים קול?"

  • תן את הכסף! – אמר בעל־הסירה, והראה לו על פי שעונו, כי בשעה שתים אחרי חצות הלילה יבואו לקחת אותם.

  • חמש לירות! הדגיש מיכלקס.

  • טוב. תן את הכסף.

  • כשנשב בסירה אתן לך, – ורמז באצבעו למטה: – בסירה! בסירה!

  • טוב! – נאות הערבי, והתחיל לאסוף את אברקיו הכחלים, בעלי האליה הסורחת, הרטובה, ולהדקם בחגורתו.

“גם ערבון לא בקש” – תמה בלבו מיכלקס. פתאום נעשתה חשודה בעיניו ותרנותם הרבה של הערבים. גם ענין האם עם שלשת ילדי הלא הניח את דעתו. אחד הקטנים, שלמה, הוא ילד בן חמש, שקט, עינים לו תכולות, מתבוננות. הבוקר שאל אותו, את מיכלקס: “למה לא יעשו ים בוילנה?” כי משם באו. הוא לא הבין, ושלמה באר לו, והדבר היה חלק והגיוני, אם גם הפך את סדרי המציאות: “יביאו אניות ויהיה ים!” “הא אילפא, איתי נהרא!” – חייך מיכלקס, שבמוחו עלה מבלי משים שריד מגרסא־דינקותא. מיכלקס קבל עליו לסדר את דבר הירידה, וכמו בכל עסקיו גברה בו עד מהרה התשוקה להצליח ויהי מה, לעשות מעשה שלם, בלא פגם כל־שהוא, והמכשולים שקמו על דרכו היו לו כמו דרבנות לסוס דוהר. במוחו רב התחבולות נולדה פתאום המצאה חדשה: הוא יקח אתו את שלמה הקטן, והיא עם השנים הנותרים תרד בבוקר בגלוי כחוק. האשה הסכימה, רק העירה בקולה האדיש והחדגוני, שאם יקרה אסון את הילד, תאבד את עצמה לדעת. ומיכלקס זכר את המעשה בדודתו יוכבד, שהכובסת הנוצרית באה לבשרה על מות בנה בידי הפורעים, והיא הפילה את עצמה מגג ביתה ומתה; והאמין לאשה, כי כן תעשה, וערב לה כדרכו להשיב את הילד לידיה בריא ושלם. הערבי פתח בקללה נמרצה ונשבע, שאם ישמיע הקטן את קולו, מיד יחניקהו וישליכהו אל הים. לב האם חרד לשמע דברי איומו, אף־על־פי שמובנם המדויק נעלם ממנה. אבל היא בטחה מאד במיכלקס: משום־מה האמינה, כי האיש הזה, שלא הכירה אותו מתמול־שלשום, כל יכול הוא ויעשה הכל כמו שהוא אומר – ויצליח. וחוץ מזה, האם היתה לה ברירה?


כשעה או שעה וחצי אחרי חצות הורם הכבש ונפסק החבור עם היבשה. “היורדים” התפזרו לאורך המעקה, עיניהם שלוחות אל פני המים האפלים. אין מאומה. דממת־יאוש בתוך שאון הגלים. פתאום נגלו שני ערבים על המכסה – איש לא ראה אותם בעלותם בסולם של חבלים, איש לא ידע מי הוריד להם את הסולם. למטה, בסירה, עמד הגדול שבהם והחזיק בקצה הסולם והשנים שעלו האיצו בנוסעים שלא יתמהמהו, ועזרו להם לרדת. היורדים היו עתה ארבעה גברים, אשה אחת והילד שלמה. טבק הקטן, עוזרו של מיכלקס במשא־ומתן, קבל בערב פתקה מן החוף בצירוף מכתב־המלצה לאחד ממלצרי האניה, ודבר הורדתו סודר לחוד. “אה, חבריא!” – אמר בלבו מיכלקס והתחזק בדעתו, כי הבחור ההוא “משולח ממוסקבה”. הסירה היתה ארוכה, עמוקה ורטובה. הערבים השכיבום בצדיה, כסום בקרשים לחים ובשקים מלוכלכים והזהירום שלא ירימו ראש ולא ישמיעו קול, וכל אשר יעבור על אסור זה – דמו בראשו. הם הבינו, כי כך צריך להיות, ושתקו. אף בעלי־הסירה חתרו בדומיה ולא הוציאו הגה מפיהם. את מיכלקס עכבו רגע: קרקעית הסירה רטובה, חבל על מעילו הטוב. הנה יציעו לו שקים וישכב עליהם עם הילד, ויהיה לו נוח, ובמעילו יתכסה מלמעלה.


ואמנם שמע בשכבו רטן כבוש של התרעמות, שעלה מבעד הקרשים והסמרטוטים: חבריו חשו במים תחתיהם ורצו לקום, אך הערבים עטו אליהם בבעיטות־רגל ובחירופים, שנאמרו בלחישה רותחת, והשתיקום מיד. פתאום נפקחו עיני האנשים האלה, שהיו עד כה נוסעים רגילים באניה רגילה והנה נשתנה מצבם כולו: הם שרויים מחוץ לחוק, בים, בלילה, הם אסורים תחת קרשיהם ושקיהם, נתנו לעקוד את עצמם כאילים. מהאניה נעלמו, ואם לא יגיעו לכל חוף – מי ישאל עליהם? את מי ישאלו?


הסירה גלשה על־פני המים, עטופת חושך ודומיה. נשמע רק רחש הקצף ונענוע הארבה וקול שקשוק המשוטים הזהיר, החשאי. שעה ארוכה עברה עליהם כך. רוח הים הקפיאה את עצמותיהם. רגלי מיכלקס היו כגושי קרח, כאב נוקב חלחל באצבעותיו. כולם שכבו בנקישת־שינים, רטובים ואומללים, אחוזי צמרמורת. לפתע הניחו בעלי־הסירה את משוטיהם מידיהם וקמו. הנוסעים התחילו זעים תחת כסוים, אך הערבים התנפלו עליהם בחמה שפוכה:

  • אוס! אוס!

בגדופים ובמהלומות הביאום שוב לידי רביצה נכנעת, אלמת.

פתאום נקרעה בחזקה מעל פני מיכלקס פּרותו החמה, שהתכסה בה, וראה לנגד עיניו, לאור השמים הזרועים כוכבים בהירים, אלית אברקיו של בעל־הסירה, הסורחת ומטלטלת על הקרקעית הלחה – וראה את פניו הדשנים הבשריים, ההולכים וקרבים אליו ואת קשת שפמו העבה, ואת עיניו הבולטות, המבריקות – ואת ברק הסכין שבידו…

ידקור! – נקב חוד הסכין במוחו של מיכלקס. – ידקור… מה?"

ברגע האחרון נסה להתמם:

  • מה? מה? הכבר באנו?

ובה בשעה טרח בחשאי והתאמץ לחלץ את רגלו הימנית מתחת נטלה – אולי יוכל ויבעט באשכי הערבי הגוחן אליו?

מכת אגרוף קשה בצדו הפסיקה את דבריו ואת תרגילי רגליו. רגע שכב כנקרש, במוחו הבריקו ברקים: “אבוד… הא?… ולמה אגרוף?.. האל?.. או אולי?..”

בחטף הסיר את טבעת הזהב מעל אצבעו והושיטה לבעל הסירה. כתולעת מאירה הבהיקה אבן־החן המשובצת בה. שפתי הערבי העבות נפשקו ונעו כמוכנות לנשיקה.

  • “אלמז!” – אמר.

כרע על ברכיו ופשפש בכיסי מיכלקס. כשפתח את חריטו ולא מצא בלתי אם פרוטות מעטות ודלות, התלקחה חמתו כבראשונה: מכל הנוסעים בחר לו דוקא בזה ההדור בלבושו, החשוב שבכולם, בבטחו, כי תוכו כברו וכיסו מלא לירות, והנה – ריק!… בחרי־אף הוציא מידיו את השעון העשוי זהב אמריקאי, שמיכלקס מהר להגיש לו – מנחה שניה – לשכך את קצפו. שוב שקטה מעט רוחו ושפתיו דובבו בהנאה: – דהב! דהב!

אחר הוסיף לחפש בכיסיו, לקח את אולרו ואת מקטרתו, את סיגריותיו, משש ובדק בבקיאות של בלש בכל מקום צנוע.

“לא ידקור!” אמר בלבו מיכלקס.

עתה שם לב לילד שהקיץ והיה כמתחיל להתיפח. אם יפרוץ בבכי, ימיט אסון על כולם – כבר שמע נהמת־תגובתו של בעל־הסירה והיה לו ברור, שאם יפגעו בילד, לא יחיו איש מהם – כי למה יותירו עדים לרעתם? אז מהר ולחץ את שלמה אל חזהו ולחש באזניו דברים נמרצים ואיומים – אמתיים הפעם – ואמר לו, שאם יעיז לבכות ולא ידום, מיד יחטפהו הערבי הגזלן הזה ויזרקהו הימה. הילד נאלם, רק תפס בחזקה בצוארו של מיכלקס ולא גרע את עיניו, הפקוחות לרוחה ומלאות פחד, כעיני אדם גדול ומבין הכל, מפני הערבי המתנשאים עליהם ככדור נפוח, אפל, מבהיל. מיכלקס התאמץ לעטוף את הילד בכנף מעילו הקצר שנשאר לו לפליטה, למען יחם לו וירדם.

בעל־הסירה נוכח סוף־סוף, כי אין לו עוד דבר בן־ערך, וקם על רגליו. אולם קרב שנית והסיר גם את כובעו, כובע־שועלים יקר, מעל ראשו.

מיכלקס שאף רוח והצטחק: בשעה שאמר, כי יקח אתו את שלמה, כבר אז זע בלבו החשש – מין חשש לא ברור – והוא אמנם השכיל ושם מראש את כספו המעט בכיס הילד.

וכסף נשאר לו מעט מאד. בריחתו ממוסקבה באה כהפתעה גמורה, – הכרח פתאומי ותכוף כמות, – ולא הספיק לחטוף בלתי־אם מאה וחמשים דולר, ומאלה נותרו לו עתה רק לירות מצריות אחדות, הטמונות בכיס מכנסיו של שלמה הקטן. מה ערך לכסף זה! והנה גם פרותו הטובה וכובעו הלכו ואינם. ספקולציה לא מן המוצלחות. והלילה קר מאד!… לא כמו בארץ־ישראל כלל. נראה שהחורף הוא חורף בכל מקום. אמנם אין זה עדיין חורף של ממש – נובמבר – וביום היה יפה… אה, עוד מעט ויבואו בודאי, אין דבר לא בפעם הראשונה…

רעדת צינה וקדחת עברו את גופו תכופות.

במרחק של חצי אמה מקדקוד ראשו רטטו קצות רגלי העלמה, מכרת טבק, והיו כאחוזות עוית: אליה דבק הנער הערבי, העוזר לבעלי־הסירה. מיכלקס התכווץ ושקע את ראשו אל בין כתפיו לבל ינזק מבעיטת־רגלה. בעיני דמיונו ראה את פניה, כאשר ראה אותם כל הימים האלה על מכסת האניה – פנים עבים ומהוקצעים, והאזין את קולה הגברי, המנסר בעקשנות חדגונית מתוך המולת הוכוחים על ארץ־ישראל, שהיו מתעוררים מדי פעם בפעם בין העולים, ותמה לשמוע אותו עתה כלחש דק ובכייני.

“אבל כסף לא ימצא אצלה, – שער בלבו מיכלקס. – הכסף בלי ספק בידי טבק. ודאי יש לו סכום הגון”.

על זה התעכב רגע: אולי תמצא הדרך “להריק מכלי אל כלי”? והרגיע את עצמו: מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן!

תנועת בהלה עברה פתאום בין הערבים. הגדול גרש את הנער מן העלמה בגערה ובמכת־לחי, ועבודת המשוטים התחדשה, קדחתנית ונזהרת – שקשוק חרישי ומרוץ מהיר, חותך גלי קצף – ושתיקה, אין קול.


לא עברה שעה ארוכה והסירה עמדה שנית. איש לא זז ממקומו הפעם עד שהערבים התחילו מקימים את נוסעיהם, הקפואים מקור ופחד, בדחיפות ובמהלומות, ומאיצים בהם לקפוץ אל המים, כי החוף – הנהו, וקרוב מזה לא יבואו. האנשים היו רצוצים, נדהמים, אובדי־עצות, ולא עלה על דעתם לעמוד בפני עושקיהם המזוינים בסכינים ובמשוטים כבדים, אבל הם חששו, שמא עמוק המקום, ונרתעו לאחוריהם כסוסים בהולים. הערבים שדלום בלחש, בדברי־כבושים, בדחיפות זירוז, אך הכה לא הכום עוד, כי נזהרו מהקים רעש בקרבת החוף. לבסוף גם החזירו לירה אחת ממלקוחם, נתנוה למיכלקס, למען יחלקה “לכולם”, והוסיפו והורו אותם את הדרך: בעלותם אל החוף, עליהם לפנות ימינה וללכת מהר, בלי עמוד בשום מקום, עד שיגיעו לעיר יפו.

  • יפה! – הדגיש ושנן להם הגדול שבבעלי־הסירה. – יד אל ימין… יפה!

השבת הלירה היתה אות למיכלקס, כי אין כוונתם להטביעם. בלי חשוב הרבה הושיב את הילד על קצה הסירה וקפץ הימה. המים הגיעו לו עד החזה וחתכו את בשרו כפגיונים חדים ולוהטים. הלב כאב והתכווץ. אבל תחת רגליו הרגיש קרקע מוצקה והתחזק, חטף את הילד בזרועותיו והסתער אל היבשה. אחריו קפצה העלמה, שהנער הערבי התחיל עוד פעם להציק לה. מקור המים פרץ שלמה ביללה והוסיף ליבב גם על החוף. האנשים הרטובים הקיפוהו רועדים, יראים, יוצאים מדעתם – היו מוכנים להחניקו, כערבי שם, בסירה. מיכלקס לחץ אותו אל חזהו בחזקה, הניעו, שדלו בדברים ובקושי השתיקו. החוף היה שמם, והים לפניהם היה שמם. הסירה, כיון שהתפרקה את מטענה החי, מיד שבה על עקבותיה ונעלמה באפלה. הם לא פנו ימינה כעצת הערבים, כי־אם שמאלה דוקא, אל חיפה הקרובה, אשר במימיה עגנה האניה אמש. כשעתים תעו בחושך, במקומות מוזרים, בין הר ובין ים, חולים, שרויים בפחד מפני שוטרים, נתקלו באהלים נמוכים, שחורים, שעירים, אשר מעודם לא ראו כמוהם – ועדת כלבי בדוים התקיפה אותם בזעם והרעישה מרגלות הכרמל בנביחותיה. סוף־סוף יצאו לדרך כבושה וההליכה הוקלה עליהם, וגדלה התקוה להגיע במהרה העירה. השמים התחילו מתבהרים בקצה המזרח, והמתגנבים אל ארצם ראו לפניהם בתים רבים, לבנים, שעמדו שורות שורות על שפת הים. בחור אחד, בלי כובע, נער את תלתליו השחורים ואמר כמשתאה:

  • הנה אנחנו בארץ־ישראל, מה?

אז נפסקו האנחות ודברי הנהי. האנשים התעודדו ברוחם – בכל זאת, נכנסנו!

  • השמעת, חברה זויה! – לגלג מיכלקס, – הם אומרים “ארץ ישראל” ולא “פלשתינה”.

מיד השיבה בדברים המוכנים בראשה מאז:

  • זהו… שליחי האימפריאליות הבריטית!… לנשל את הערבים… – אבל פגשה את חיוכו הערום של מיכלקס, נתבלבלה וגמגמה: – מה… בכל הגבולים כך… כשגונבים את הגבול…

  • פה בתי יהודים, אני בטוח! – קרא הבחור בעל התלתלים השחורים.

העולים באו אל “בת־גלים”.



המלצות קוראים
תגיות