רקע
אהרן ראובני
בהרחבת הדעת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

מיכלקס מצא את כל המשפחה אסופה מסביב לשולחן הערוך לארוחת־הערב. הוא נפגש בקריאות גיל והושב במקום כבוד בין בעל־הבית ובין חותנו, ר' מנחם מנדל בדיל. למולו ישבו הגברת כוספין ובנימין, בחור דק־גוף וגבוה, שחור־עינים ושחור־שערות, ועל־ידו מירה אחותו, שחרחורת, עגולת־פנים, וברגע זה – חורת וקפואה מרוב ביישנות. מנין להם, לבנים, עדן הפנים הברים והעינים הגדולות, השחורות – לא ידע מיכלקס, כי לחיי־האם היו אדומות ובהן משום גרעיניות אביה, ובעלה – פניו שמנים ועיניו מימיות. האדון כוספין קבל את פני האורח בשמחה רועשת, ובהציגו לפניו את בניו הודיע בגאוה, כי נפשם חשקה במלאכת השדה.

  • מה יגיד לזה, מר מיכלקס?– פתח באידית לכבוד האורח. – האם חלם פעם במוסקבה, שבני יהודי ככוספין יותרו על האוניברסיטה וילכו – לא אל “הנרוד” (העם הפשוט) הרוסי, המביט אליהם בעיני חשד: מה כונתם של בני הז’ידים האלה? – אלא למושבה עבריה, לעבוד אדמת־ישראל בזעת אפיהם וביגיע כפיהם? הנה זה בכורי, ראשית אוני – בקיץ הבא יסע לקבוצה בעמק. ואולי ליהודה, לנטיעות? כי, עליו לדעת, אוהב אני ממשות, בסיס מעשי. וזו בתי מירה: גם לה תכנית מסוימת וחשק עז לעזוב את הלמודים. אבל דא עקא: טרם החליטה, אם תקדיש את כוחותיה לגידול עופות או – לתיאטרון העברי.

  • אבא! – התרגשה הנערה.

בנימין צחק בקול רם והוסיף שמן על המדורה, בספרו על־אודות בחור רומני שפתח מכון “לרקודים מודרניים” ולקח מכל תלמיד ותלמידה לירה אחת דמי־קדימה, ונעלם –

  • כמה נתת לו, מירה? – שאל בנחת.

אחותו לחשה באזניו דברי כבושים. לחייה בוערות, עיניה מורות אש. אזני מיכלקס קלטו רק את המלה “חמור!” שנאמרה בחום רב. כוספין לא שם לב להפסקות.

  • מובן מאליו, שהיא חפצה לקבוצה, כמו אחיה. אדרבה, אני אומר, שמח אני לזה מאד. אלא, במה דברים אמורים? אין אכרה בלי אכר. ואפילו העיקר הוא האכר. הראשון בע', כמובן, והשני גם הוא צריך שיהיה בעין, חה־חה… בני, עליו אני סומך כעל צור סלע –

  • דומם! – לחשה מירה, צחוק של נקמה על שפתיה.

  • בחור יסודי הוא, – לא סר ממסלולו האב כוספין, – לא כמו אביו, הנמנה על דור עובר – דור חולמי גטו – עמא פזיזא… וזו: “אבא, אלך גם אני לקבוצה!” – מודה על קבוצה ומודה על שמלות טפח אחד למעלה מהברכים, ובעיקר שקצוות התחרים יראו בעליל – –

  • אבא!

  • חדל, אליעזר! – נזפה בו גם אשתו וחייכה לאורח חיוך נכלם ומתנצל.

  • ולה עוד שנתים וחצי ללמוד בגמנסיה, ואני אומר לה – –

פני מירה היו שטופי ארגמן. בנימין רחם עליה על אף “החמור”, ואולי היה “החמור” דוקא שהעמידו על “חומר הרגע”.

  • אבא, הנח למירה, אני מבקש ממך! דבר עלי ־ לי לא איכפת!

  • הנה, הנה, – נבוך כוספין, – מה עוד? לולא אדוני כי עתה היו מוסרים אותי למשפט צבאי חה־ה־חה…

צחוקו התיר את מתיחות הרגע. הוא מהר וקרא בהתעוררות:

  • שכחתי! יצא לגמרי מדעתי: יש לי לספר לכם דברים! אוי־אוי, היו לי עסקים היום! צרות!

הוא לעס בתיאבון את החסא הערב, העשוי אלתית וסלק אדום, מלפפונים וזיתים וביצים קשות, טבול בשמנת ומתובל בפלפל ובמלח ובמיץ של לימון – מעשי ידי אשתו להתפאר – ובה בשעה דבר בשטף:

  • הגברת שהיתה פה, אחות חיים זק – מה תגידי, יוכבד, שיש לו אחות כזאת? אנגליה ממש! ולא מכוערת, הא? לוא אני צעיר בעשרים שנה – מה, מר מיכלקס? – ובראותו אותות הזדעפות על פני אשתו מהר ומלא שוב את פיו צחוק: – חה־חה־חה!… אבל מה חפצתי לספר לכם? כך אני נוסע כל ימי ממוהילב לשקלוב, ומשקלוב למוהילב, ואיני זז מן המקום, כאותו פרופיסור אנגלי שהרצה על מלך חתי, כובש גדול – מפי מר פיטם שמעתי – ותקע אותו בתוגרמה ולא יכול להוציאו משם בכל ארבע הרצאותיו, והפיל תרדמה גדולה על כל הקהל – מתוגרמה ועד הנה, חה־חה… פרופיסור זה, אגב, לא ידע עברית וכפר בעצם קיומה בארץ בזמן מן הזמנים, כי עסק בחתית בלבד, וחתית לא ידע כי למודה מצריך גרמנית, וזו לא היתה נהירה לו.

  • הלא פתחנו באחותו של חיים זק! הזכירו בנימין בחיוך של אדם מיושב בדעתו, המדבר לתינוק.

  • כן, כן, ודאי! וגם פדיון – זה הפועל שהזדמן לי באוטו – –

  • בחור גבה־קומה, רחב כתפים, לבוש מעיל־עור קצר, אדמדם? – שאל מיכלקס. – הלא הוא שהחזיר את הנהג, גברת כוספין. ראיתי כי שב ונכנס לאוטו. אחרי מי מכם רדף, אינני יודע?

  • אחרי! אחרי! – צהל כוספין – אני אחרי הגברת זק והוא אחרי. וענינה פשוט: באה לבקש משרה של כתבנית או שעורים לאנגלית. בזמן הזה – משרה! וכסף, כנראה, אין לה. תחת זאת הביאה לי פתקה מחיים. מה לעשות? אמרתי: אגש אתה לפיטם. הוא מעורב עם הבריות וידו בכל. לא יזיק. כאמרי דאנשי: שמת מכנסים בלים בתנור קר – מה הפסדת? המכנסים בין כך ובין כך הם בלים והתנור בין כך ובין כך הוא קר – אם לא יועיל לא יזיק. פתאם עומד לפני אותו בחור ואומר לי כאהוד בשעתו: “דבר לי אליך, מר כוספין!” – ואני: “דבר, בני, דברה!” – אז ספר בענין סבו, שנאסר ביום הראשון, כלומר, לפני ארבעה ימים, ועתה צפוי לו משפט חמור. ומה דבר המשפט? – שחרר מידי שוטרים “מופ”ס" אסיר. לא פחות ולא יותר. אם כן, בא זה, הנכד, דחוף מקבוצתו בעמק ורץ, כמובן, אל המוסדות. עד שהתרוצץ ונד ממוסד למוסד נזכר בי – ברוך אלמי ידידנו, המורה דהתם, יעצו לפנות אלי – והנה מצאני. ויודעים אתם, מי הוא סבו? הזקן, העובר בחוצות קריה, שקו עם כלי מלאכתו על שכמו, והוא מכריז ושר: מת־קן מכו־נות! מת־קן מכו־נות!

  • הוא? לא! אי־אפשר! – תמהו בני־הבית.

  • הוא, ולא אחר! – אישר כוספין.

הם צחקו וחקו את נגונו. אך בנימין הגדיל לעשות, וכולם שמעו בעליל את קולו הרופף והמשתבר, הערב לאוזן, של המסגר הזקן, וראו ניד ראשו המדוד, העונה לקצב נגונו.

  • ר' אוריאל, – אמר פתאום ר' מנחם מנדל, ששתק עד אז, ככל המסובים, מפני שטף דבורי חתנו, – מחסידי ר' פינחס הוא. איש עניו וירא־שמים. מורד במלכות? אך דבה הוציאו עליו אנשי־זדון! עלילת־שוא!

  • מי הוא, ר' פינחס? סבא, ספר לנו, ספר! בקשה מירה, שאהבה מאד ספורי־מעשים.

הזקן הביט אליה בעיני חבה ופתח והסביר לאטו, בדברים קצרים, בקולו נימת דבקות: ר' פינחס הוא ר' פינחס ותיקא, הנודע הידוע, שהלך לפני שלשים שנה למדינות ערב לבקש את בני־משה ואת בני־רכב. הוא בעל מחבר הספר המפורסם “יתקע בשופר” ופירושו בלשון נוטריקון: “רבי פינחס בן שמריהו ותיקא”, והוא מיסד החברה “שיבת נדחים”. ור' אוריאל פדיון נמנה עם חסידיו המובהקים, עמוד התוך של החברה. ועל שום מה – פדיון? על שהולך ומכריז, כי קרוב היום בו יעשה הקדוש־ברוך־הוא פדיון לבניו.

  • סבא! בקשה מרים – ור' פינחס? איך נסע למדינות ערב, ואיך בא? ומה מצא?

  • ספר, סבא: מירה הקטנה רוצה במעשיה! – העיר בנימין – אבל, ראה, סבא – שהסוף יהיה טוב!

לא היה צריך להביט בפני אחותו כדי לקרוא בעיניה את אשר יכלה להגיד לו אלמלא המסבה והאורח, והוא לא הביט – רק הוסיף לכרסם את רקיקו ולגמוע בשלות נפש את התה מכוסו. ור' מנחם מנדל חייך בערמה לנכדתו ולמחשבותיו וספר על ר' פינחס בשטף־לשון, שלא כדרכו – איך התעורר בשעתו ויסד חברה לחפש את היהודים האדומים אשר מעבר לנהר סמבטיון ושתף בה כמה אברכים מבני ציון היקרים, חתנים ובני טובים: כל אחד נדב כיכלתו, בישליק בחודש ויותר, עד שנאסף סכום כסף הגון והחלו ההכנות לנסיעה. את הכל עשו בזהירות ובצנעה מפחד הרשות, וגם מהאבות הסתירו, כי היה זה בעיניהם כמעשה העזה וחשו משום דחיקת הקץ.

  • מה פה ענין הרשות, אינני מבין, – שאל כוספין, – אף־על־פי שאין מקשין על התורכי, כידוע.

  • היה זה דבר מדיני, – השיב חותנו בכובד־ראש, – כי למה נתכונו? הלא לעורר את שבטי ישראל הנדחים, שהם כולם גבורים כאריות, להעלותם בחיל רב ממדברותיהם אל הארץ הזאת להוריש את התוגר מתוכה.. וכאשר ראו כי יש די כסף בקופתם בחרו בששה חברים ומלאו את ידם לנסוע. ואז – אחד נתירא וחזר בו, ושנים נשיהם לא נתנום לצאת, אף איימו למסור את כולם, אחד חלה במצרים, ורק שנים – ר' פינחס והחכם זרחיה לוי, ספרדי, באו למדינת עדן – כל זה מסופר בפרוטרוט ובאריכות בספר “יתקע בשופר”, דברים נאמנים – –

  • סבא, היה לך הספר? – התלהבה מירה. – אני רוצה לקרוא אותו.

  • הוא בכתב רש"י, – העיר בנימין.

  • אמא! – התרגזה הנערה מאד, כי אמנם לא ידעה לקרוא בכתב רש"י, – אבא, אם לא יחדל – –

  • שקט, ילדים! – השתיקם כוספין, – הנה נשמע מה היה בסופו של דבר.

ור' מנחם מנדל המשיך את דבריו לאטו, מבטו מרוכז, והוא כחולם חלום של צער.

  • אז הלכו לשר העיר, והוא אנגלי, וספרו לו את דבר נסיעתם – למה באו ולאן פניהם מועדות. אמר להם השר שהוא יודע הכל, וגם את מקום מגורי השבטים הנדחים, שהם גוי עצום, כולם מלומדי מלחמה, ומלך להם חכם וגבור מאין כמוהו, אך בין ארצו ובין ארצם מהלך שלשים יום, מדבר שממה אין מים, ובו ערבים פראים וחיות רעות ונחשים לרוב, ואין אדם מן הישוב יכול לעבור את הישימון. לכן טוב יעשו לרדת באניה מזרחה, סביב אותה יבשת, ולעלות אל החוף השני אשר מנגד – משם קלה הדרך. ושלח בידיהם, אותו שר אנגלי, מכתב לשר החוף השני, גם הוא אנגלי, וכתב בו שלא יתן להם לבוא אל השבטים הנדחים, כי בלבו היה שונא ישראל ורצה לקלקל – והם לא ידעו. החכם זרחיה לוי נחלה מטרדות הדרך ונשאר בעדן, ואחר שב מצרים, ור' פינחס נסע הלאה ובא אל החוף השני. אז אמר לו מושל הארץ ההיא: “שב־נא פה וחכה לאניה הגדולה שתבוא – בה תרד עד הנמל אשר אגיד לך, ומשם תלך בגמלים, בדרך טובה ובטוחה”. ישב ר' פינחס באותה עיר כמה חדשים עד שבאה האניה הגדולה ואמרו לו: “זוהי! עלה אליה!” – במרמה אמרו לו כך, וכשעלה הובילוהו לדרום־אפריקה – כי לשם היתה דרכה. וכל זה בא לו מפני שגלה את הסוד לאותו שר אנגלי ערום.

  • והוא שב לירושלים? – שאלה מירה – איך שב?

  • בכל מקום ומקום יש יהודים, ברוך השם, – אמר הסב. שם יהודים טובים, אנשי קובנה – נתנו לו להוצאות הדרך.

  • ולמה לא נסע עוד פעם? – קראה הנערה באכזבה.

  • מה את שואלת שאלות? – התרגזה האם. – באמת יחשבו – –

  • אין מקשים על מעשה שהיה, – לגלג בנימין.

  • נסע עוד פעם, ילדתי, – אמר הסב, – ולא ניתן לו… לא הוה מסתייעא מילתא…

הוא נאנח. וכוספין מהר לשוב ולאחוז ברסן השיחה.

  • אדוני רואה, – פנה למיכלקס, – עד כמה זה מטריד נפש ישראל? לפני שלושים שנה יצאו יהודים מירושלים, אשכנזים וספרדים, מלב הישוב הישן, והלכו למדברות ערב לבקש את היהודים האדומים ואת שבטי אלדד הדני כדי לקרב את הגאולה. וכך מדי דור ודור… וכך הציונות שלנו. לעולם אותו חלום – פושט צורה ולובש צורה, והתוכן אינו משתנה אבל נחזור אל עניננו. אם כן, הוא בא אלי, פדיון הצעיר, הפועל החקלאי, ומספר בדבר סבו. אמרתי לו: טוב, בוא גם אתה אתנו. פיטם, אמרתי לו, הוא חבר הועד הלאומי וחבר הועד המפקח על התפתחות המסחר עם חוץ לארץ, וכולי, וכולי. ובאמת, אינו איש רע. גם כן: צריך אתה רק לדעת איך לדבר אליו. מילא בקצור, דברתי על לבו ופעלתי דבר־מה: מחר ימסר הענין בידי עורך־דין – ילך ויראה מה קרה שם בעצם. והנערה, היא דוקא מצאה חן בעיניו. מביט הוא בי, מביט – ואני כמלך בגדוד: מימיני גבריאל, זה הבחור הגברי, ומשמאלי… אך מלאכות אין אצלנו כלל – רק שדות!

בני הבית צחקו לדבריו בעיניהם התפעלות וחבה, והוא הוסיף לדב בהרחבת הדעת:[

  • ופיטם שלנו – אביו היה חסיד גדול, והוא גם כן איננו, חס ושלום, חומץ בן יין, ויש בו ממדת החסידים הראשונים שהיו אומרים: אין לך משקה רע ולא בתולה מכוערת. ונוסף על כך האנגלית שלה! הלא הוא – לבו לאנגלית כלב פלוניתו – לאנגלים – –

  • אליעזר! – הפסיקה את דבריו אשתו בקול קשה. – לכל הפחות, אל תשכח כי בנימין פה, אל תשכח. –

  • באמת, אבא! – הזהיר את פניו הבן ושלח מבטי־לצות אלכסוניים לצד האורח.

  • מה יש? מה אמרתי? – נתבהל האב. – הלצה! כל זבוב כדוב בעיניהם. הנה, מר מיכלקס, יראה נא את אוירת כובד־הראש שאני נתון בה. ועוד אומרים: לוונט! וחוששים לדורות הבאים. ואצלי, דוקא… בנימין בני – סמל היסודיות. אם ירצה לדעת דבר על המושבות, על הקבוצות, על מיני זרעים משק חלב, וכל זה – ישאל אותו. ואת גננו ראה? גם כן הוא – הוא ור' מנחם מנדל חותני. מה יגיד לזה? הא? מחר אראה לו את הגן… יש לנו חרוב ותות ואילני סרק מכל המינים.

  • כן, תראה את הגן, – אמרה אשתו בעקיצה. – הלא לא יבחין בין אורן לתות, מר מיכלקס!

  • אה, אמא, מה זה! – כעסה הבת, שרחמה על אביה וחפצה לחלצו מן המבוכה. – אבא, ומה היה בסופה של הגב' זק? ולמה לא הבאת אותה אלינו, שתשב עמנו עד שתמצא לה חדר?

  • באמת, למה לא עשיתי זאת? – תמה כוספין. – באמת, לאן הלכה בלילה? פיטם, אף־על־פי שטרם החליט, יש תקוה: צריך הוא כתבנית יודעת אנגלית להעתיק את ספרו על חומות יריחו. אגב, אדוני, הוא זוכר בודאי את השם טריכיה מפלביוס? כמה פעמים שאלתי את עצמי – איך נקראה בעברית? והנה מצאתי: אריח! יראה בתוספתא, כלאים: “תחום אריח”.

הוא השקיף סביביו כאומר: סוף סוף גם הוא, כוספין, אינו קטלא קניא, ואף אם אין לו תואר דוקטור, בכל זאת – – פלביוס? – מיכלקס זכר את השם זכר מעורפל, אבל לא ידע בבירור מי היה האיש – אם קיסר רומי או חקרן גרמני מהמאה שעברה? הוא שבע והתחמם אך עוד אכל במתינות – לשם תענוג האכילה בלבד, וגם – מפחד הרעב מחר. ובהעלותו על פניו הבעת התפעלות, אמר:

  • אה, זה מענין מאד!

עיף וכבד־עינים ישב ונאבק עם יצר השינה. דאגת הלינה הטרידה את מוחו. מן החוץ עלה קול טפטוף דק, מתגבר לסרוגים. לאן ילך עתה, בלי מעיל ובלי כסף?

  • גשם! הכריז בעל־הבית. – הוא ילון אצלנו, מר מיכלקס.

  • אני מודה לו מאד. – אמר האורח. – אבל, לצערי –

  • בחדר עבודתי, הפסיקו כוספין, – נציע לו על הספה. ספה רכה, נוחה מאד, יוכל לנוח כאות נפשו.

  • אי־אפשר, יש לי בבוקר ענינים תכופים בעיר.

  • הוא יכול להשכים קום. כולנו משכימים בבקר. הוא יכול לנסוע מזה בשבע… בשש, אם ירצה.

  • גשם שוטף, – אמרה הגבת כוספין, – אם רוצה דוקא להצטנן… דלקת הריאה מתהלכת בעיר! מוטב שילון פה, אני הולכת להציע לו!

  • למה אטריחכם? – הצטער מיכלקס, – והלא אני בין כך ובין כך אשלם בעד החדר.

כל הערב ארב להזדמנות לדבר ביחידות אל כוספין, ולא מצאה: בני־המשפחה ישבו כולם יחד בחדר־האוכל המחומם בתנור־נפט. לבסוף קמו. בנימין העתיק את התנור לחדר אביו לחממו עבור האורח והכל התפזרו לפנותיהם. בעל הבית לוה את מיכלקס אל מקום משכבו ורצה להפרד, אך הלה עצרו ורמז לענינו. כוספין, שבע־הדבור, ארשת של אי־רצון על פניו הלאים, בקש להלין את השיחה, ומיכלקס התעורר כולו, דרוך, אכול קוצר־רוח. באה השעה להתחיל במעשה. הוא הסס. אצבעות דקות וקרות של ספק וחולשת־הדעת נגעו אל לבו – רק נגיעה קלה. פתאום אמר:

  • ישב־נא לרגע. רק שתי מלים: זה ענין של עשרות אלפים, ואולי של מאות אלפים, ועוד לא הספקתי לסדר לי משרד. אלף עסקים על ראשי. ונוסף על כך בטלתי יום תמים בבית־הכרם! אה, אינני מתחרט: היה לי העונג להכיר את אדוני ולבלות עב נעים… אבל הזמן יקר לי.

  • מה… איזה משרד הוא פותח? – שאל כוספין בסקרנות, עיניו מתפקחות וצל הרוגזה סר מעל פניו.

זויות פיו של מיכלקס זזו כל שהוא. בשלושת ימי שהותו בארץ הכיר לדעת כוח המלה “משרד” ושמח לראות את פעולתה גם הפעם.

  • משרד לקרקעות!

הוא השקיף בחשיבות על איש־שיחו והיה כממתין. כוספין לא רחש אמון למעשי העולים מקרוב באו. לבד מהרגש הטבעי של תושב, שמצבו מחייבו להיות בקי מהזר בעסקי המקום, ראה בחוש, בשנים האלה, כמה התחלות נפסדות ונדמה לו כי כל מפעל חדש, ובפרט של אדם חדש בארץ, אין לו תוחלת. לכן פלט בלגלוג:

  • אדוני אחר את השעה. לפני שנתים־שלש היה זה עסק.

עתה צמצם בדבריו, כי האריך דיו כל הערב, ובחשק רב היה מתפטר והולך לשכב. מיכלקס חייך בנעימות, אך בעיניו זרח אור נוגה קר, מוזר – של ששון או של לעג, – שהסיר את שארית התנומה מעפעפי כוספין.

  • ידעתי. כל עסקי הקרקעות ידועים לי כאצבעות ידי: ה“בום” של ה“עליה השלישית” והמשבר שאחר־כך, והסבות והתוצאות, וכל הדברים… גם הגאות החדשה, שהתחילה עתה – והיא מוצקה מהראשונה, כי תחתיה קרקע שלא תתמוטט, יסודה זהב והמסד – –

  • תפוחי־זהב?

  • כן, תפוחי־זהב. וכשמם כן הם… קרקעות, הוא אומר עבר זמנן? וקרקע מטעים? מה?

כוספין שתק. אורחו המשיך בבטחה:

  • ודאי הוא אומר לו בלבו, ברגע זה, כי רבים הם המתחילים ומעטים המשלימים – אחרי התרוצצות קצרה ישאם הרוח. כך הוא, בלי ספק. עלי־טרף! מנחם־מנדלים!… אבל אינו דומה למנחם־מנדל מי שיש לו מאחריו חברת מניות בעלת הון חוזר של (“אומר: חמשים אלף?” – הבריקה שאלה במוחו) שמונים אלף לירה סטרלינג (“מוטב כך”), שרובו הועבר לפריז ונעשו כל ההכנות להוצאת שאר הכסף ממוסקבה. יתר על כן – אני אומר זאת רק לו, הוא מבין, טרם הגיעה השעה לגלות הכל – יש לנו קרקעות על חוף הים ממבחר אדמת הנטיעות, כי קניות אחרות לא־קטנות קנינו לפני בואי, ועתה נכשירן ונמכרן לאמריקאים, או נטע בעצמנו ונמכור פרדסים נושאי־פרי… כסף לא יחסר לנו!

המספרים עשו רושם עלן כוספין. הנה דבר שלא פלל. ואיך בא זה לביתו? מוטב לו לטפח את היחסים עם אדם כזה ולא להזניחו. טובת הכלל מחייבת, וגם מבחינה פרטית – – אביו של המורה כוספין, בעל חנות ספרים וצרכי כתיבה, היה נוהג ללקט ידיעות מעתונים ומלוחות על ישובי היהודים בעולם להשוות מדי פעם בפעם את המספרים, שבעלי הלוחות היו מגדילים שנה שנה על־פי אומדם, ולציין בקורת רוח את הרבוי המתמיד. וכן בנו, שהיה רחוק מעסקים ממש מצא ענין רב במפות הקרן הקימת, המסמנות את “השטח שנגאל”, ובדינים וחשבונות רשמיים על התקדמות המסחר עם חוץ לארץ. הוא שאל כבקי ורגיל:

  • איה? כמה דונם?

מיכלקס הניד בידו, כמרחיק ממנו דבר שאינו בעתו, והמשיך:

  • הנני שמח, שהמקרה הביאני אליו ואני לא ידעתי את גודל השפעתו וכל קשריו. פיטם, בלבד… בלי פיטם אין מתחילים דבר של ערך. ואולי הוא מכיר גם את סריקין גיסו? לא מקרוב? אין דבר, לא זה העיקר.

  • הוא התבונן אל כפתור אפו של מארחו, אף קצר ושמן, ואל כיסי הזקנה, המתחילים להתבלט תחת עיניו המימיות, המפיקות סקרנות, ואמר בלבו כי הדברים מספיקים לפעם הזאת.

  • לתועלת עניננו חשוב מאד – גם לנו וגם לה' פיטם – לקשור מההתחלה, ואפילו לפני ההחלה, חה־חה… – קשרי ידידות אמיצים בין חברתנו ובין הועד למסחר עם חוץ־לארץ והבנק לפקדונות ולמשכנתאות שה' פיטם עומד בראשם, ועל הכל – עם ה' פיטם עצמו, כי אנו מעריכים מאד את כשרונותיו ואת יכלתו. אנו רוצים להמנע מהתחרות מזיקה ולמנוע התחדשות הספסרות בקרקעות המחפירה. אם נדע לכוון מראש את דרכינו נוכל להשמר מעלית מחירים מופרזת, וגם להוזילם – תנאי ראשון בהתישבות רחבה. אמנם, חברתנו היא חברה פרטית, וחובתה לתת רוחים לבעלי מניותיה, אבל תכליתה התישבותית לאומית. אדוני עסקן צבורי נודע ומכובד, נוכל לומר – מנהיג דעת הקהל. השפעתו גדולה על כל השדרות כפי שאני רואה, והוא, בלי ספק, האיש היחידי המסוגל להכשיר את הקרקע. אם יואיל ה' פיטם להזמינני לשיחה אסור אליו ברצון. וטוב להקדים, כי, עליו לדעת, השעה דוחקת והשאלה העומדת לפני ברגע זה היא: עם פיטם או עם פרנס? לפי שעה טרם החלטתי, וקשה להחליט – שניהם אנשים פעילים ובעלי משקל. והנה נזדמנתי עם אדוני, דבר של מקרה, אבל הוא יכול להיות מכריע בתנאים האלה, כי לי, מובן מאליו, נעים יותר לעמוד במקום שאדוני עומד.

  • כוספין היה נבוך, אך רגש חשיבותו גבר עד מהרה על מבוכת רוחו והחרישה. הוא ראה בעין, כי שני האנשים האלה, גדולי העסקים, לא יבואו אל עמק השוה בלעדיו. לגשור גשר ביניהם, – זהו, מבחינה מסוימת, תפקיד לאומי ומצות השעה, חובה ולא רשות. וגם פיטם ישמח – כי המלחמה בינו ובין פרנס הולכת וכבדה. ואמנם, מי האיש המוכשר כמוהו להוציא דבר כזה אל הפועל?

כוספין הזדקף ועמד לפני אורחו במלוא הכרת ערכו.

  • הוא יכול לסמוך עלי, מר מיכלקס, – אמר חגיגית, – אעשה ככל יכלתי… ואיך נפל אל ביתי דוקא? פלא! הנה אומרים כי אין נסים מתרחשים בזמננו… חה־חה־חה!…

  • ולא יתחרט! – קרא מיכלקס בעליצות. – וסופו – אני רואה מעתה – כי נשתף גם אותו בעסקינו וננחילו פרדס נאה, מטיל ביצי זהב. כי למה יבלה את מיטב שנותיו במלמדות, אדם כמותו? ואנו זקוקים לאנשים בעלי מרץ והבנה!

הגשם לא פסק. לעתים גבר והיה כמטר סוחף. ברקים לבנים הציצו בסדקי התריסים, המולה כבדה ואטומה נסעה בין שמים וארץ.

  • כמה טוב שנשאר ללון אצלנו! – חכך את ידיו כוספין.


המלצות קוראים
תגיות