רקע
אהרן ראובני
אחרית אונו
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א.

במושבה התפעלו מהדרת פניו של לנדא הזקן, אבל לא התפלאו: בתו, הגב' לורה זקל, היתה אשה יפת תואר, פניה טהורים, מצחה שיש, מבטה תקיף, והיא נשואה לליאונרד זקל, בעל פרדס של מאה ועשרים דונם אדמה.

הגב' זקל עשתה הכנות רבות לבוא אביה. גם עכבה את בואו כל החורף — למען הכניסו ישר אל ביתה החדש, ההולך ונבנה מאבנים לבנות אשר הובאו לכך, באוטומובילים ובגמלים, במחיר הגון, ממחצבות ירושלים. גם סתתים ירדו משם, תימנים ואשכנזים, וקצת סתתים אשכנזים באו מתל־אביב — מאחרי סוכות ועד פורים, בגשם ובשמש, ישבו כפופים בין גלי האבנים הנערמות והמפוזרות על פני הרחבה, מקום הבנין, ודפקו בברזל באבן; ישבו מקופלים, קמצוצים אפורים, כל סתת על גוש אבנו, והעלו צלילים קלים ונעימים כדפיקות שעון צלול־הקול, ודמו כבני מעמקים אשר התירום והעלום לעבודה זו מבטן האדמה. והגושים הגסים נעשו כל יום ישרים יותר וחלקים — קרום של חלב צפה אותם ואדוה ורודה פרחה עליהם, דקה וחורת מאד.

— שיש! — אמרו הפועלים המקימים חזית הבית, וסקרו את בעלת הבית לבנת־הפנים וגאת־הגו וצחקו: — שיש!

היה נהוג לבנות את אחורי הבית מאבני גויל, ועתה שראו כי גם לזה הוכנה גזית מצאו המשך להשואתם, לוו את הגב' זקל בעינים עולסות והתלוצצו ביניהם:

— גם מאחור כניסה נכבדה… שיש!

לורה שמעה קול צחוקם אחריה ולא הסבה פנים. למה תריב אתם בעת הבניה? זרם חשמל עבר את גבה וקצב מתניה היה תכוף מהרגיל. אך ראשה הזדקף ונישא ביתר יהירות. ולמחרת בבוקר הסבירה להם פנים כבראשונה. בצעדים קלים עברה בין הגברים היגעים האלה, הרתוקים אל אבניהם, המכוסים אבק וחול ובוץ וזעה, מצטחקת כנוטה להם חסד, אבל תקיפה וגאה מאד — רק מתניה נעו כאמש, וקצב מיוחד לניעתם, ונגון מיוחד, שאולי גם נפשה לא ידעה אותו, לקצב זה. אז הבהבה עליצות בעיני הסתתים, הדי רנן קל עלו מבין האבנים המפוזרות, הידים ששו והיו מזורזות בעבודתן, הברזל הכה באבן בקצב חדש — והיתה כעין התאמה חשאית בין הצלילים האלה ובין ניד מתניה. בחור רחב־כתפים נער את תלתליו הערמוניים ופתח בשירה בקול נמוך, הומה, העולה ממעבה האדמה ובא ומתרפק על האבנים ופורש את עצמו תחת כפות רגליה כמרבד רך ועבה, ועוטף את ברכיה, והיא אינה שועה, היא עוברת והולכת לדרכה, רק ברכיה כושלות מעט.

אך בבוא מר ליאונרד זקל עמה נאלם הרנן והעבודה נעשית בדומיה, בעינים מושפלות; משתררת צפיה והתכוננות לקרב: הנה יפתח זה בהערותיו, הערות משגיח קפדן, והם יענו וישיבו לו כזאת וכזאת, והוא יעמוד לטעון ולהוכיח — בקי הוא בעבודת הבנין, אומרים — היה קבלן באמריקה. עינים לו עגולות ואדמדמות, קשות־המבט בשקטן, ולרצונו תצחקנה בצחוק של טוב־לב וחנופה; ומתחת לסנטרו מתבלטות סוללות שומן רחבות, הנעות לאיתן.

הברזל מכה באבן בעקשנות ובקצף כבוש. האשה שולבת זרועה בזרוע האיש ונשענת עליו בבטחון, ברדתם מהגבעה הקטנה שעליה ייבנה ביתם: לו מעיל־צמר שעיר, כהה־מאפיר, ארוך ורחב, ולה ג’ומפר קצר מעין בז', הדוק יפה אל גווה הגמיש, מבליט את מתניה העגולים, שמלה קצרה וצרה מעין קפה בהיר, עשויה תאים תאים כמו Kilt סקוטי, וגרבי משי עדינים ושקופים חובקים את שוקיה הדקים, החרוטים כגלילי־שן, מעשה ידי אמן. הם יורדים שאננים אל רחוב המושבה מטה, מקום דירתם הארעית — שם יאכלו ארוחת־ערבם וישכבו לישון.

מתניה נעים ושרים את שירם הקצוב. הבחור רחב הכתפים הופך אבן כבדה בפנים זעומים ואינו שר עוד.

באדר היה דומה כאילו כבר בא קיץ: עמדו ימים חמים ולילות־אביב נודפי־בושם אשר הוציאו את בני המושבה מבתיהם וממרפסותיהם וטלטלום בחוצותיה המאובקים ובשדרותיה האפלות עד אחרי חצות הלילה. באחד הערבים האלה יצאה הגב' זקל אל מקום בנינה ההולך ונגמר. היה שבוע לפני פורים וחצי־הירח שפך אור חור על הבית הלבן ועל החורים השחורים בצדיו — עינים ענקיות, עוורות — ועל פיו השחור, הפעור, מחוסר־השנים. לורה עלתה אל הגבעה ובאה עד פתח הבית ונבהלה למראה איש גבה־קומה שקם מעל המפתן ונצב לפניה.

— מי זה?

— אינה מכירה אותי, גב' זקל?

אז הכירה את הסתת הצעיר מתל־אביב, בעל התלתלים הערמוניים.

— מה אתה עושה פה? — תמהה.

— שומר הבנין.

— לבדך?

— מספיק! — הצטחק הבחור ונער את תלתליו.

הוא העלה אותה אל הגג הבנוי למחצה. ישבו שניהם על קורה עבה, רגליהם על תקרת הבטון, וראו לנגד עיניהם — למטה, מסביב, במרחב הגדול והאפל — צללי פרדסים עבותים ואורות שבצבצו מבעד עצי הגנים המקיפים את הבתים, ושמעו לחש קולות בני אדם שהגיע לאזניהם עם נשיבות הרוח הרכה. הרוח נפּחה כתונת הבחור, הפתוחה על חזהו — ריח של גוף צעיר, גברי, עלה באפה, ברק של עור לבן סנוור את עיניה. מים לרוב היה להם בבנין, ולא פעם ראתה את הפועלים מתקלחים לאחר העבודה ושוטפים מעליהם זעת יומם. ראשה היה סחרחר מעט, הבחור תמך בה ולפת בידו את גוה הגמיש — שלא תפול. כשעתים שהתה שם. גם בערב השני באה. ולמחרתו נסעה לתל־אביב. כעבור יומים שבה מהעיר ובקרה בבנין כמו קודם לכן, אך אל הבחור גבה־הקומה, בעל התלתלים הערמוניים, לא שעתה עוד.

בינתים כלתה מלאכת הבנאים וכבר עבדו נגרים במקומם ובנו את הגג, ועשו חלונות ודלתות. הבחור נשאר עם הנגרים ושמר את הבנין בלילות, השקיף על אורות המושבה והקשיב לקולות האנשים בחוץ ולצעדים הקלים והתקיפים, המתקרבים והולכים ואינם באים אליו.

כשבוע לפני חג הפסח נגמרה עבודת הבנין. הגב' זקל עמדה על־יד בעלה, בפתח ביתם החדש, ולותה במבטה הגאה את קבוצת הגברים המלבינים מסיד וטיח, המטילים את מברשותיהם על כתפיהם הרחבות, דלייהם בצדם, ועוזבים במתינות את חצרם. כראותם אותה התנוצצו עיניהם ושפתיהם חייכו, ואין אתה יודע, אם את ה“שיש” קבלו הסיידים האלה מהנגרים כאשר קבלוהו הנגרים מהבנאים והבנאים מהסתתים, או — מה?

פניה חורו. אחד בושש הרים עיניו אליה וראה את שפתיה נעות:

— פראים!

קרות היו שפתיה, חדות ומלוטשות, ואדמדמות כעיני בעלה העגולות.

לא אמר מלה הבחור הבושש, רק נער את תלתליו הערמוניים, ופנה לה עורף והלך לדרכו, קודר.

בעיני בעלה עמדה בהילות וקולו קול לחש כבוש:

— הסי… ישמעו!

— נחש! — חרק בשניו הבחור, ולא פרש מי, ולא הביט עוד אחריו.

ובהדביקו את חבריו אמר בצחוק ארסי:

— שיש מפנים ושיש מאחור, ומבית — —

המלה היתה גסה, אך הולמת, לדעתם, את הזוג שנשאר שם, על סף הבית הבנוי בידיהם — לכן חזרו עליה וצחקו, והוקלה להם הדרך בחול הרך והעמוק, המיגע את הרגלים.


 

ב.

מברק מזרז נשלח ללנדא הזקן, ליאסי, סמוך לגמר הבנין. המברק סיים שורת מכתבי־החורף ובישר: הקור עבר וטוב לו לצאת לדרך עתה, באביב, ולבוא אליהם לפסח ולחנוכת ביתם, ואמנם, הכל היה מוכן: חדר מיוחד חכה לו, מרווח ומלא אור, חלון אחד נשקף מזרחה ואחד דרומה, ובחדר כסא־נוע כבד ורך, מצופה בקטיפה עבה, אדומה ומנצנצת כפניני־דם לאור קרני השמש, וארון יקר לספרים העתיקים, מורשת אבות, שיביא אתו מהבית — ארון מעצי־אלמוגים, קנוי בהזדמנות מאת פקיד אנגלו־הודי שעזב את הארץ.

לנדא הזקן לא הביא אתו כל ספרים עתיקים, כי רובם טונפו ושוסעו בשעתם בידי פורעים רומנים, שאריתם מכר בפרוטות, ואף על הפרוטות האלה תמה: לעתים רחוקות היה נגש אל הארון הישן השחור, המאובק, והספרים לא נחשבו בעיניו כסחורה העוברת לסוחר. כל דבר לא עכבו עוד ביאסי זו, עיר מולדת אשתו, שחלתה בה בעת הפרעות ומתה, ורכושו נשדד — רק ה“ויזה” טרם ניתנה, וממילא נדחתה נסיעתו לשני חדשים כמעט. בכל זאת קוה לבוא לשבועות.

הגב' זקל שבה ונקתה את כל הבית כמו לפני פסח. היא קראה לרוליה פת, שהיתה באה אליה לעתים מזומנות לתפור ולתקן גרבים; רוליה והמשרתת התימניה עבדו בהשגחתה, במרץ ובמסירות, שלשה ימים, רחצו וגרדו וצחצחו את החלונות והדלתות וכלי הבית עד שהכל היה לבן וטהור, לטוש וממורט, אין כתם. וביום הנועד נסעה לורה עם בעלה לתחנת לוד לפגוש את אביה ברכבת הבאה ממצרים.

בשבתם באוטומוביל השכור אמרה:

— עלינו לקנות לנו אוטו, ליאונרד.

— אוטו? — תמה בעלה.

— אוטו קטן ויפה. בלי נהג, בעצמנו ננהג.

— אינני יודע… נראה.

טרם חשה על זה. ולורה הוסיפה:

— נבנה מוסך ונקיף את חצרנו בחומת־אבנים גבוהה. חבל שלא הכנסנו זאת בתכנית הבנין, והפועלים הלכו בינתים…

אחרי עשרים שנה לא מצאה שנוי רב באביה. זקנו מגודל ורחב כמו אז, וכהה כמו אז — לא השׂיב כמעט. אמנם, ההלוּך כבד, אך הגב לא התכופף והצעדים בטוחים. בן שבעים הוא, בלי ספק. הלא כבן חמשים היה בנסעה לאמריקה… והדור בלבושו כאז.

כאשר שבו מהתחנה הביתה ולנדא הסיר מעל ראשו את כובעו — פנמה רחבת שולים, רכה וחיורת, כעשויה מגזת צמר — הבהיק בעיניה נוגה כסף צרוף. שערותיו היו מסופרות סביב, כתספורת הבסרבים, ונראו ככומתת־מתכת לבנה ועגולה, הנתונה על גולגולתו מתחת לכובעו.

לורה שמה את מקומו בראש השולחן, את בעלה הושיבה לימינו ובעצמה ישבה לשמאלו. לכבודו ולכבוד החג בא גם נתן נכדו מתל־אביב, אשר למד שם בגימנסיה, נער בן שש עשרה, פניו טהורים, סגלגלים, טרם שמנו, עיניו ערות, מהירות־המבט וגוחכות מעט.

ליאונרד זקל סקר את המפה הלבנה כשלג ואת כלי הזכוכית והחרסינה הנוצצים לאור החשמל הלבן, והוציא אנחה ממושכת, מתוקה ועצובה כל שהוא:

— לוּ גם אייבי היה אתנו! מה, לורה?

כבדרך הלצה התרעם לפני חותנו: למה להם להחזיק את בנם הקטן באמריקה בשעה שכולם הם פה, ואף הוא, ר' יחיאל ליפא חותנו, כבר פה — ולמה לילד לשבת שם לבדו?

— יבוא גם אייבי כשיגמור, — השיבה לורה — אז יבוא, לא כך, אבא?

בארה לו כי הילד לומד ב“קולג'”, וטוב לו שיוסיף ללמוד שם באנגלית — את העברית לא יאחר. וטוב היה אילו המשיך גם נתן שם עוד שנה שנתים.

ולנדא הזקן, שהוצג פתאום כבורר ביניהם, תמך בבתו ודבר ביראת הכבוד המיוחדת ליהודי ממזרח אירופה, על האמריקאים ועל שפתם:

— איזו שאלה! שפת עולם! והממשלה גם כן… וכפצוי לחתנו: — הלא יכול לבוא בימי החופש?

לזה התנגדה לורה בהחלט: יבוא ויראה את נתן ואת חבריו, ואת ילדי המושבה הפרוצים, אשר אין רסן בפיהם, ואת כל החיים פה — ולא ירצה לשוב!

אחר ארוחת הערב ישבו על המרפסת הגבוהה, הנשקפת אל הרחוב מטה, שתו קפה שחור ועשנו סיגרות שחורות, טובות הטעם. אחד אחד הסתלקו בעלה ובנה — ליאונרד יצא לשוח בחוצות, כדרכו אחרי האוכל, ואחריו קם גם נתן והתנצל — חפץ לראות את חבריו. נשארו האב והבת לבדם.

לורה הקריבה את כסאה אל כסאו וספרה לו את רוב אשרה והצלחתה. פרדס להם מהגדולים במושבה — בעוד שנתים שלוש יתן פרי, אלפי פונטים כל שנה. וביתם זה החדש — עיניו הרואות — ארמון! וכבוד נוהגים בהם. אם ירצה ליאונרד, יבחרוהו לועד המושבה — כבר הציעו לו, והוא, אביה, יכול עתה לשבת אתם ולשבוע נחת, וכל דבר לא יחסר לו.

לנדא נשקה בלחייה החלקות ולטף את שערותיה כאשר היה עושה לה בקטנותה. ולורה התלהבה:

— ויודע אתה, אבא, הן כל אלה מעשי ידי הם. כאשר שמעתי על הבניה בתל־אביב — הגיעו הידיעות גם אלינו — אמרתי בלבי: גם לנו ימצא שם ריוח! ופה, כלומר, בניו־יורק, מה אנו פה? ומה — מאת אלף הדולרים שלנו? נשיבת רוח — ואין מאומה.

— וכך הייתם לציונים? — גחך אביה.

— הארץ טובה פה, ולנו טוב פה, — אמרה לורה, — ושם — —

הלכה ומנתה מגרעות אמריקה, ונדמה לו, בסוף, כי יותר מכל הכאיב לה דבורו האנגלי הנלעג של בעלה: אחרי שמונה עשרה שנה היה אומר if במקום whether ומבטאו היה צורם את האוזן, ואין עצה, ואין תקנה לזה.

— מוטב פה, בין היהודים, — נאנחה לורה.

לאט־לאט הרחיקה בעברה ובאה אל שנותיה הראשונות מעבר לאוקינוס, לפני הכירה את הקבלן הצעיר והזריז — ליאונרד זקל. ימי מצוקה ודכאון היו לה הימים ההם, ימי רעב ויאוש ותהומות אפלות שהשתמטה מלהציץ בהן גם כיום — מכף חופה הבטוח. עתה בכתה, אחרי שבע עשרה שנה, על חזה אביה הרחב — אז לא בכתה. והזקן לטף שערות ראשה, נשק לה על לחייה ועל מצחה. שפתיו היו מוצקות ועסיסיות, ודגדוג שפמו העבה, אשר ריח טבק ושער שרוף נדף ממנו, עורר בה רגשות מלפני בריחתה מהבית, וכמו אז חפצה לשבת על ברכיו ולספר לו את הכל — לאמה לא היתה מספרת. אמה היתה כמוה וידעה את נפשה ולעגה לה בכל עת כושר, והיא שנאה אותה. ואת אביה אהבה: היה טוב אליה וסולח. ולו היתה לה בת — —

“טוב שאין לי בת, — אמרה בלבה, — גם אמי שנאה את אמה, בדמנו הוא!”

אך כשגדלה, חדל גם הוא להיות טוב וסולח והיה מקפיד שלא תאחר בלילות בחוץ. פתאם הפך מחנך. הוא — מחנך! מה ידע על אודותיה? מצחיק! והוא, ברצינות: דרשות דרש באזניה, הרים קול — וגם יד הרים עליה. הוא — אשר ילדי הרחוב ראוהו בלילות מתגנב ונכנס לבית הגב' בריינין בשעה שבעלה נסע לעסקיו! מצחיק! וכך הציק לה עד שברחה מהבית. וכל התלאות אשר מצאוה אחר זה באמריקה — בו האשם! אה, אבל גם הטוב! כל הטוב הזה — בעיני רוחה העבירה לפניה את שנות התעשרותם בניו־יורק ואת תוצאות השתקעותם בארץ־ישראל — את הפרדס הגדול והעשיר, מקור פרנסה בטוח להם ולבניהם אחריהם — ואת הבית היפה הזה ואת הכלים הנאים, וכל כבודם וגדולתם, וקנאת שכניהם והתרפסותם — את כל אלה לא היתה מוצאת בעיר מולדתה. בו האשם — ולו היא אסירת־תודה על רוב אושרה!

לורה חבקה צואר אביה ואמרה בדמעות:

— עתה נהיה יחד, אבא, כמו אז… אני אוהבת אותך, אבא, כמו אז. נדבר על הכל ולא נפרד עוד. אין לי איש לדבר עמו זולתך…

ואחר הוסיפה בשקט, בהכרת גדולתה:

— הלא אנחנו בעלי אחוזה הננו, אבא! כמו הפריצים הוולחים שם!


 

ג.

המושבה ישבה על גבעות־חול, ההליכה בו היתה קשה לרגלים זקנות ולא כל יום הושלם המנין בבית־הכנסת. בואיו הקבועים תלו תקוות בחותנו של ליאונרד זקל. פעם אחת צדוהו בעברו לתומו בקרבת המקום, לעת מנחה, והכניסוהו פנימה בכבוד גדול ולא נתנוהו לצאת עד אחרי מעריב.

לנדא לא היה אדוק מימיו. גדל בעיר קישינב, למד בבית הספר העירוני הרוסי, דבר רוסית לא רע ומולדבית כ“שקץ” מולדבי ממש, אהב לשוט בסירה ולצוד דגים, שתה, יין, רקד רקודים וולחיים והיה מצחק עם בנות הכפר. לבית־הכנסת היה בא עם בני משפחתו בשבתות ובמועדים, היה מתפלל כמו כולם וממהר ללכת הביתה לאכול מטעמי החג הערבים לחכו. מפי הבנות שמע, ובעצמו ידע זאת מנעוריו, כי בחור יפה הוא ויאים לו בגדים יפים.

ואחרי חתונתו ביאסי, כשעסקיו הלכו והצליחו ורכש לו שני בתים, והיה לשותף בטחנת הקמח — החל מאד להתהדר בלבושו, זקן גדל לו רחב, מרובע, כזקנו של אחד הנסיכים הגדולים מבית רומנוב, בעל אחוזה גדולה בסביבת עיר מולדתו. ועתה היה בעיניו כעין “פריץ” מולדבי לעומת חובשי בית המדרש הללו שמקצתם לבשו קפוטות ארוכות וכומתות קטנות לראשיהם, ומקצתם, ה“אמריקאים” — אף כי שמרו עוד לכאורה את תלבשתם ה“תרבותית” — זקניהם היו פרועים ותנועותיהם וצעקותיהם כתנועות וכצעקות באי ה“קלויז” הישן ממש.

מאז היה לנדא עוקף מרחוק את חצר בית הכנסת, מקום ארבו לו, לדבריו “זקני העדה”, והיה הולך שמה עם חתנו רק במועדים ובשבתות, כאשר הורגל לעשות מנעוריו.

לבד מ“זקני העדה” של בית הכנסת היו גם זקני עדה אחרים במושבה, אבות המשפחות המושרשות באדמת־חול זו זה ארבעים שנה — אל אלה בקש להתקרב בעת הראשונה לבואו. הם היו, על הרוב, זקנים שזופים מאד ומצומקים, בפניהם קמטים עמוקים ותחת לשונם דברי חלקות. הם הרבו להתאונן על מצבם ועל מצב הארץ, כאילו היו אלה שנים שהם אחד, ונדמה לו כי כך הם מתאוננים ואינם פוסקים מאז בואם אל המקום הזה. היו בהם שבאו בחוסר־כל ועתה הלכו מחיל אל חיל. בכל זאת לא נתקררה דעתם. קנאו בחתנו ובבתו, קנאו איש ברעהו, וכבדו ביותר את אלה שקנאו בהם ביותר. לכן קבלו בכבוד את פני לנדא הזקן, חותנו של ליאונרד זקל העשיר, ודברו עמו על עניני צדקה ועל עניני צבור בכלל: תקון הגג בבית הכנסת דבר שאין לדחותו, תקציב בית הספר אינו מספיק והבית קטן וצר מלהכיל את הילדים המתרבים ועולים כפרג השדה, ובבית החולים אין די מטות, ואין בד לתחבושות, ואין כסף לרפואות. ידעו היטב כי גם לו אין כסף, אך לחתנו יש, והיה צורך למצוא דרך אל כיסו. ליאונרד זקל היה קשה כמוהם וערום מהם בעסקים. אך כבר הריחו כי לורה היא הפוסקת האחרונה בבית זקל. אינה נוחה לבוא אליה בבקשות — פקחית היא ותקיפה וגאה מאד; כל הנשים שנאוה. עתה ראו את הכבוד שנהגה באביה והסבירו לו פנים. וכשנוכחו כי עניני הכלל רק משעממים אותו באו אליו בהצעות של שותפות בראי־נוע העומד להבנות, של קבלנות על המים במושבה, של בנין בית חרושת לריבה וכיוצאים באלה עסקים טובים. ארבעים שנה נאבקו עם החול השמם, ויוכלו לו. לכן היו מצומקים כל כך ודוקרים כצברים, וידיהם כצבתות העשויות לתפיסה, ועוד כוחם עמם והם רבי־חובלים במושבה.

לנדא עשה עסקים הגונים באמצע ימי חייו. ידו היתה קלה והמזל האיר לו פנים, הבריות אהבוהו ועצות אשתו עמדו לו. אך בלבו לא היה סוחר. ועתה כאז אהב לשבת על המרפסת, נקי, מצוחצח, הדור בלבושו, לשבת במנוחה, בעצלתים, להשקיף על הכרמים והפרדסים המקיפים את המושבה כגן אחד גדול, ירוק וניחוח, לראות את האנשים העוברים ברחוב, לעשן סיגרה טובה, לעלעל עתון חדש ולשוחח עם ידידים טובים. איש נחת היה יחיאל ליפא לנדא כל ימיו, וזו חסרה לו פה — שיחת מרעים.

זקני המושבה היו קשים כגידים, ודבורם בעקבה. ידיהם היו למודות לקחת ולא לתת. רבים העבידו ערבים והרחיקו רגל יהודי מאדמתם. אך היו גם כאלה שבקשו יהודים דוקא לעבודתם. לעתים התעוררו וכוחים חמים בין שני הצדדים. ואחד, ציוני נלהב, מקרוב בא מאוקראינה והביא עמו כסף, טען כי עבודת היהודים אינה יקרה מעבודת הערבים, ואם אתה מוציא עוד חמשים פונט בשנה על פרדס המכניס לך אלף — —

ואחד מזקני המושבה גחך לעומתו ודפק על כיס מכנסיו ואמר:

— מוטב שגם אלה החמשים ישארו בכיסי — עם האלף!

דעתו של לנדא הזקן לא היתה נוחה מהם. אמנם, במה שנוגע לפועלים היה תמים־דעה עמהם — אסור לתת לפועלים שיקפצו בראש! — אך מהצד השני: וחי אחיך עמך! כך נהג גם הוא בשעתו, ביאסי, ועוד יהודים אמידים — אלה שאינם “דברים־אחרים” — נהגו כך. וגם חתנו, ליאונרד זקל, העביד בפרדסו יהודים דוקא. על כך תמה לנדא לא מעט עד אשר שמע, פעם אחת, באור מפי חתנו:

— ראשית, העבודה עדינה ויש צורך באנשים נאמנים. העיקר בכל עבודה, ר' יחיאל ליפא, למצוא את הפועל הנכון ואת המשגיח הנכון. ובין הערבים אני כעוור. ואחר כך, היחסים עם החוגים השונים, העמדה בישוב… צריך אדם לדעת להפסיד כדי שיוכל להרויח! חה־חה… גם לורה, דעתה כך. והם אינם מבינים זאת, הקרתנים האלה… חה־חה־חה!

אך בדרך כלל לא היה ליאונרד איש שיחות. רק על עסקיו דבר בחפץ־לב, ועל האכילה. כטוב לבו בסעודה היה פותח בתאורי מאכלים שונים אשר אכל בזמן מן הזמנים או מספר על תחבולותיו המוצלחות בקנית אדמה — כי כבר עסק במקח־וממכר של קרקעות, כשאר הפרדסנים העשירים. לעולם היה מריח סביביו ומבקש עסקים חדשים. אך בכל שעשה היה מתיעץ עם לורה אשתו. דבר לא החליט בלעדיה. “זהו הטוב אשר בו” — חשב חותנו. גם הוא, יחיאל ליפא, היה שומע בקול אשתו, אמה של לורה, והיה מצליח בעסקיו. ולורה כאמה. טוב שהוא שואל את פיה. איש זה — ודאי מעודו לא ישב על שפת נחל נרדם, שבט החכה בידיו, וסביביו עצים ועשב — שקט־שקט. פה אין נחלים כאלה. כאשר ראה עיני רוליה — נזכר בהם.

ביום בואו ראה אותה תופרת כילה למטתו. היתה זו אשה כבת שלושים וחמש, בעלת קומה ובריאת־גוף כאחת מבנות הכפר בארץ מוצאו, לחייה מאורכות, סגלגלות, וחמוקים להן — מעודו היה לבו נרעד למראה חמוקי לחיים כאלה. ועתה — —

עתה הוא זקן נכבד, זקן מופלג, שנותיו כפלים כשנותיה. עתה הוא סבא והוכנה לו כורסה רכה בראש השולחן. הכל נשתנה: כל אשר ידע הוא על עצמו, וכל אשר ידעו עליו הבריות שבעים שנה, נשאר מעבר לים — פה הוא איש אחר, ישיש, סבא מברייתו, וכל שבעים שנותיו הקודמות היו כלא היו. פה הוא אבי הגב' זקל העשירה, הכבודה, הגאה, סגורת־הלב, שפתחה לפניו את לבה הסגור וספרה לו דברים כבושים מחייה באמריקה. לליאונרד בעלה לא ספרה.

לנדא שכח את רוליה, שתפרה את כילתו ועזרה בעריכת השולחן ביום בואו, עד שראה אותה שנית בביתם אז צחק אליה ושאל לשמה ולשם בעלה. היא דברה כדבר בנות העיירות הסמוכות ליאסי, ונתערבו בדבריה מלים וולחיות. נתחוור לו כי גם שפת הגוי, שעל בנותיו היה מחזר בשנים עברו, אינה זרה לה, ותהי בעיניו כאחת מן הבנות ההן.


 

ד.

לפני שנים — היא, לורה, ילדה קטנה והוא איש גדול, יודע הכל ויכול הכל — יפה, פניו מאירים, ואמא רואה רק אותו, אינה גורעת עין ממנו. כמתחרות הן בבית, עוינות אשה את רעותה. אז היתה באה אליו — לגדול, ליפה, לנערץ — לשפוך את לבה לפניו. ימים רבים עברו מהעת ההיא ובלבה עוד חיה תמונת האב הצעיר, ההדור בלבושו, אשר פניו כפני נסיכים, והיא מוסיפה להתגעגע עליו — על האדם היחידי אשר תוכל לבטוח בו בכל, לדבר עמו ולשמוע את דבריו — ובקוצר־רוח צפתה לבואו.

לבסוף בא. עודנו יפה־תואר, מצוחצח וזקוף־קומה — זקן זה בן השבעים — וזקנו אך החל להשׂיב, אר ראשו כוסה כסף. נוח הוא לבריות כאשר היה ואהוב עליהן. גם היא אָהבה אותו חפצה בכבדו. אך משקלו הפנימי הוקל בעיניה, והדמות אשר שמרה בנפשה מימי ילדותה, דמות בת שלושים שנה ויותר, נגוזה בימים מעטים. מופרך נראה לה עתה, קל דעת כמעט. האם כך היה גם אז? לורה חטטה בזכרונותיה, צרפה קו לקו, דלתה מהנשכחות — אכן, מעולם היה כך, רק היא לא ידעה זאת. ושוב לא היה לה לפני מי לשפוך נפשה. כמה שנים היה לבה סגור על מסגר, עתה נפתח לרגע ושב נסגר, ננעל — אין עוד לפני מי לפתוח…

והלא הכינה לו ארון־אלמוגים לספרי הקודש אשר יביא עמו! עתה בושה מיצירי דמיונה: זקן יפה יושב בבית, יעיין בספרים ישנים, יתפלל, יברך… טלית־משי יקרה תקנה לו, רקומה בכסף, טלית גדולה, רחבה, כולו יתעטף בה, רק טוטפת “של־ראש” תיראה — יראת הכבוד! על הבית תהיה נסוכה רוח של קביעות מושרשת, של עתיקות אצילות, כזו שנוסכים רהיטים מלפני דורות או שטיחים פרסיים כהים מיושן, ותחת זאת…

בנטות היום היה לנדא יוצא לשוח במושבה. בצעדים מתונים היה עובר בחוצותיה, בידו מקל מעץ הבנה מוכתר בגולת כסף מוצקה, חליפתו חליפת שיראין מצהיבה, מגוהצה יפה, והוא מביט לצדדים, פוגש את פני המכירים בבת־צחוק נעימה, משוחח מעט עם זה ומעט עם זה, וממשיך לבדו — אין איש אשר ילוה אליו בטיולו. ביאסי היו לו ידידים — הם אהבו לשמוע את דבריו, והוא ידע לדבר אתם. ופה שקועים הכל בעסקיהם — רק החלפת דברים עם אדם וכבר אתה רואה כי נפשו קצה בך ובשיחתך, ואתה מרפה ממנו. מי מכיר אותו פה, את יחיאל ליפא לנדא? ריקות, חלל ריק סביביו, ובלבו מחילה שאינה מתמלאת.

פעם אחת הרחיק בטיולו וירד אל קבוצת הצריפים העומדים בבקעה מטה, מעבר לגבעה. שם ישבו עולים עניים. מהם הביאו מעט כסף בבואם לארץ, ותל־אביב הרעה אכלה אותו. אז נשאו עיניהם אל המושבה העשירה, אשר חולותיה היו לו לעפרות זהב, ובאו אליה לבקש אדמה ולחם. אך אנשי המושבה רק עתה התחילו לנער את הדלות הארוכה מכנפי בגדיהם, והיא עוד יושבת עמוק בעצמותיהם, מציצה מעיניהם, מפרפרת בנחיריהם, אשר ריח של זהב עולה בהם מתוך פרדסיהם העבותים. הם קנו להם גרמופונים יקרים, צבעו וחדשו את בתיהם הישנים, קבעו רעפים מצויירים בכתלי חזיתם, כאשר ראו בתל־אביב, ולבם רגז ושש למראה דלות זולתם: שלושים שנה היינו קבורים באדמה — עתה הואילו והקברו אתם.

מאחר הצריפים יצאה רוליה. לנדא ראה אותה מרחוק ועצר צעדיו. אשה יפה, בריאה, בעצם פריחתה. כובע־קש רחב־שולים יורד על מצחה ומבליט את לחייה הסגלגלות, שמלתה לבנה, מנומרת בכדורי תכלת קטנים, קלה, קצרה, מרפרפת בלכתה ומגלה את שוקיה העגולים ואת רגליה היחפות, המוצקות, התקועות בסנדלי־רצועות שחומים, קשי הסוליות. אה, רק לפני עשרים שנה!…

פנה לשוב. ריח של מים חיים עלה באפו — נחל קטן מזמזם בתוך עשב גבוה. הפתיל נרעד בידו פתאום, החכה שקעה, ירדה מטה. חץ של כסף חצה את האויר הבהיר ונפל לרגליו על העשב — אברומה! איך תפרכס, המנוּולת! חה־חה־חה…

קול שיחה הוציאו משכחתו. בהסח הדעת קם ממקומו. התנהל בכבדות, רגליו טובעות בחול העמוק והרך. מימינו ומשמאלו פרדסים ישנים, מגודרים בעצי שטים צעירים, צפופים מאוד, ובשרידי צברים זקנים, עקומים וחלולים. נשימתו נעצרה, פניו כוסו זעה — עליה כזו!

בת־צחוק מרחפת על שפתיו: מתי ישב על שפת הנחל ההוא וצד אברומות? חמשים — למעלה מחמשים שנה. ופשקה השדה גם לה היו חמקי לחיים סגלגלים ומתוקים כאלה. והיתה צעירה מזו הרבה — השדה פשקה!

האמנם הוא כבר בן־שבעים? האמנם?

לנדא אמץ זרועותיו, להרגיש כוח שריריהן, והתאוה מאוד לקפוץ קפיצות אחדות או לצאת במחול. אך קולות שני האכרים, המשוחחים מאחריו, הלכו והדביקוהו. אז החיש את פעמיו, הזיע ורגז: האמנם הוא זקן ועובר בטל? מפני מה? מפני שיודעים חשבון שנותיו? ולו לא ידעו? לו לא ידע גם הוא? היו אומרים — חמשים, ואולי — ארבעים וחמש. זקנו שחור… רק קצת השיב…

זה עשר שנים שכמעט והשלים עם זקנתו. לפני כן התכחש לה והיה יוצא עם הבחורים בלילות ועושה כמעשיהם. אך מאחרי מות אשתו שקט והרכין את ראשו. כל השנים האלה התהלך שותק, שחוח — זקן! ועתה, בן־שבעים, יתקומם? למה? — הניע את ידו בתנועה של אחרי ככלות הכל — למה?

למחרת בבוקר באה רוליה לתפור. כשנגש אליה סקרה אותו בעינים שוחקות:

— מר לנדא, מדוע חזר פתאום, אמש, כאשר היה קרוב כל כך אל ביתנו? חשבתי, יסור אלינו, יבקר את בעלי החולה. הוא, מסכן, שמח לראות פני איש. כל הימים שוכב לבדו.

עיני הזקן הבריקו כאילו היו צעירות משנותיו בארבעים שנה, ולשונו נעשתה זריזה ומגרה כבימי נעוריו:

— העבירי אותו הנה, רוליה. פה הרבה אנשים — לא ישתעמם. ואני אעבור לשם במקומו.

דבריו הצחיקוה מאוד. פתאום נכלמה מקול צחוקה הרם והצלול וחדלה, אך הצחוק שנפסק עוד רטט על לחייה וצבען בגוונים אדומים, קלים ורכים.

— טוב, הוא ישב שם ואנו פה.

העמיד פנים רוגזים:

— מי זה — אנו? הוא יעבור הנה — כדי לא להיות שם לבדו. ואנו לשם!

אהה, איך הזהיר מבטה — כמבט הנשים אז!… אהה, לולא שנותיו!…

היא בת גילה של לורה בתו, אולי צעירה ממנה בשתים שלוש שנים. פניה זרועים גרעינים דקיקים, שחומים, ועיניה גדולות, אפלות, וקולה ערב לאזניו. גדולה היא ובריאה, גויה כפרית ממש.

מכונת־התפירה הקישה חד־גונית תחת לחץ רגליה ולותה את הרהוריה התמהים: בראשונה היה לה זה הזקן בבית שמקומו בראש השולחן והכל חייבים בכבודו. גם היא חלקה לו כבוד כמו כולם. ועתה — —

רוליה תפרה בחדר נתן, שעמד ריק כל השבוע, כי רק לשבת היה העלם בא מתל־אביב הביתה. לנדא יצא והסתובב בכל החדרים ולא מצא לו מקום עד ששב לחדר נכדו. שם עמד שעה ארוכה אצל מכונת־התפירה הרועשת והחליף דברים עם התופרת בלשון מולדתם אשר מעבר לים השחור.

לורה הציצה בחדר, אחר נכנסה ודברה עם רוליה בעניני התפירה. קולה היה מחודד, פניה לא טובים. אל אביה לא הביטה כלל. כעבור חצי שעה באה שנית, לקחה בידיה את ה“קומבינזון” אשר תקנה רוליה ואמרה שהיא מקלקלת תחת אשר תתקן, ובצאתה דפקה בדלת בחזקה. פני רוליה אדמו מאוד והיו כעין הכרמיל שהבנות דלות־הדם צובעות בו את שפתיהן החוורות. לא הרימה עוד את ראשה מעל מכונת־התפירה ולא דברה מאומה. הזקן הלך לחדרו ולא יצא ממנו עד אשר קראוהו לארוחת־הצהרים. פני לורה היו קרים וסגורים. כל היום לא דברה עמו מטוב ועד רע, ורק בערב, לאחר שבעלה יצא לטייל והם נשארו לבדם, העירה:

— אם הבטלה מעיקה עליך — את זאת אני מבינה — יכול אתה לצאת אל פרדסנו ולהשגיח שם על העבודה… ולא שם!… — שלחה את עיניה לצד חדרו של נתן.

לנדא נבוך: כעס והתביש בפניה, היה נעלב ולא העיז להרים את קולו עליה כאשר היה עושה בביתו, ביאסי, בשעה שאשתו היתה פוגעת בו בדברים מעין אלה. ישב על כסאו בלי יכולת לקום, ולבו מורתח: מי היא האשה הזאת, הגב' שקל? אמנם, זוהי בתו. אבל מה ענינה פה? חפצה לחנכו? להשגיח עליו? שתשגיח על בעלה ועל בניה, ולא עליו!

— מה? להשגיח עלי את אומרת?

אך מיד נבהל מפני התפרצותו והתאמץ להפוך את דבריו להלצה:

— את עלי ואני על הפרדס… חה־חה־חה!… למה לא? אם רק אוכל לחסוך לכם משגיח — למה לא?


 

ה.

הפרדס היה כרבע שעה מביתם. לנדא הלך שמה למחרת בבוקר, כי אמנם קשתה עליו הבטלה בבית, וגם לא נעים היה לו להזדמן עם לורה באולם ועל המרפסת כל פעם שהיא עוברת בעניניה. ירחי, המשגיח, חרד לקראתו ובכל אבריו בצבצה תשוקתו לבאר לו כל דבר ולהשביעו רצון. אך לזקן נדמה כי אין הרבה לראות במקום הזה: מקום גדול וישר, גדור בשכבת חוטי־ברזל צפופים, גבוהה מקומת אדם, בפנים חורשת עצים צעירים דקי גו, דלי עלים, חורשה קלושה וחלולה. מסביב לכל עץ גומית רחבה, עגולה, מוקפת בסוללת־עפר נמוכה. תעלות צרות מובילות זרמי מים דקים מהבאר אל הגומיות. בתוך הפרדס בית קטן, לבן, קול של מנוע עולה מתוכו — שם הבאר.

פני ירחי שזופים מאוד, לחייו מנופחות ועיניו בהירות. בעינים אלה הוא מצלם כל רגע את פניו של הזקן המתונים והמזיעים מחום, ובהוכחו כי נלאה מפרדסם הוא מראה לו בידו על פרדס סמוך, צעיר מזה, שתיליו כמקלות הנעוצים בקרקע מי יודע למה, ומספר על ערמת מכוננם, שעשה קנוניה עם בעל אותו פרדס חדש, המקבל מים בשכר מבארם, וסידר לו בחשאי מכשיר מיוחד להטות את הזרם הראשי, לרצונו, לצנור השכן. יחיאל ליפא צחק מאוד לפרטי הדבר, כי מעודו אהב תחבולות והמצאות מוצלחות, והמשגיח שמח לזה, משכו אל בית הבאר והורה באצבעו אל בחור גבוה ורזה, בעל בלורית שחורה ואף תלול:

— הנה — זהו ממציא הרגולטור!

לנדא השתומם מאוד שהמכונן עומד בעבודתו כאילו לא עשה מה שעשה. אך הלה לא התפעל מדברי ירחי והניע כתפיו בביטול:

— מה יש? גרמתי לכם הפסד, גרמתי?

— גם לך לא גרמת הפסד, חצקל! — עקצו המשגיח.

— מה יש… עסקך הוא?

בלב יחיאל ליפא לנדא זע רגש של בעל קנין. בעצמו היה בעל טחנת־קמח בעירו וידע מה היא עבודתו של מכונן, מה מותר לו ומה אסור. וכפי מידת נמוסו הטבעית העיר:

— לא, ידידי! העסק הוא של מר זקל חתני ולו כל הריוח, רק לו — כי על כן שלו הוא העסק! ואתה מקבל את משכורתך — —

— מה משכורתי! — התגעש המכונן — מהי משכורתי, הוא יודע?

הסב את פניו אל ירחי המשגיח וקרא בחרי־אף, בקול נוקב שאון המניע העבה, ההולך ואינו פוסק:

— אמור עתה: האם חסרו מים בבאר?

— משכורתי? — פנה שוב לזקן — ינסה־נא הוא לחיות במשכורתי, עם אשה ובנים, ונראה מה יגיד אז!… אתם — אבוסי־זהב כולכם!…

פני לנדא אדמו. אמנם, אינו בעל הפרדס, אבל לורה בתו — ואיך זה ירשה לעצמו פועל זה… ובפרט שהוא דבר אליו בנמוס… והוא גם זקן הנהו…

יחיאל ליפא לנדא לא אהב כעס ודברי נאצה. עמד והזכיר לעצמו, כי המכונן לא פוטר אף על פי שנתגלתה קנוניתו עם השכן — משמע שיש מניעה בדבר. ימי המהפכה למדוהו לשמוע מפי פועלים דברים קשים מאלה ולהבליג עליהם, וגם נשאר עוד בלבו מאמש משקע של טינה אל בתו, לכן אמר לעצמו כי לא ענינו הוא זה, וכי ליאונרד זקל ולורה יודעים לנהל את עסקיהם ואינם זקוקים לעזרתו.

יצא משם דומם, ראשו מהומם מרעש המכונה, בנפשו עלבון כבוש. ירחי המשגיח רץ אחריו ודבר כמצטדק — כאילו בו היה האשם שזקל לא פטר את מכוננו:

— העיקר שהוא בר־הכי באמת. המכונה נקיה תמיד ועובדת כגמל. אין עכובים. גם הוא יודע לתקן כל קלקול. מומחה! זהו הדבר!

רוחו של לנדא שקטה. חייך בנחת:

— רק תאמר לו שאף אם נכשל ועשה שלא כהוגן, אין זה טעם לכעוס על אחרים ולעלוב אותם.

— חה־חה!… — ענה אחריו ירחי — לו רק ידע לקחת מוסר!

“כאילו אתה יודע לקחת מוסר… או אני” — צחק בלבו יחיאל ליפא לנדא והלך במתינות אל השער.

בדרכו משם בא אל פרדס ישן, עבות ואפל מרוב עצים צפופים, מגודלי צמרות ענפות. חומת עצי שטים הסתירה מעיניו את פנים הפרדס, אך מאחריהם העפילו ועלו אמירי אילנות גבוהים — תות ודקל ובננה, וחזר ענקי שהגביה את עצמו על כולם. השער היה פתוח. לא רחוק מהכניסה, בין שתי בננות רחבות־העלים, הצטנעה סוכה קמורה, עשויה מענפי דקלים וחמר, סגורה ואטומה. רק למטה השחיר חור גדול, דומה לפי מאורת־חיה גדולה. מן החור הבריקו פנים שחורים כדיו והבהיקו שנים לבנות כפולים רחוצים. הזקן עמד כמפקפק. אך העינים צהובות־החלמון נגהו, מוקפי קמטים צוחקים, ורמזו לו לבוא, ומתוך הפה, פסוק־השפתים העבות, יצאו בצריחה מלי־הזמנה לא־מובנות. לנדא ישב על ספסל עץ ארוך וצר, שעמד בין שלושה עצי תות דמשקאים. עתיקי־ימים היו העצים האלה, נפילים בגובהם ובהקפם. הם קרבו את זרועותיהם איש אל רעהו, הטילו צל עבה על האדמה למרגלותיהם, וכמו קפאו במעגל של מחול חשאי, אין זיע, אין הפסק. לנדא נשען בגבו אל גזע התות הרחב, קשה־הקמטים, וטעם מן הבננות העסיסיות, שהגיש לו — לזקן נכבד והדור זה — ודאי מידידיו של בעל הפרדס — הכושי שהציץ מתחת לסוכתו. עתה עמד לפניו ביראת־הכבוד ובהכרת כבודו הוא, בלי התרפסות — גבה־קומה, רזה, אך רחב־חזה ובעל־שרירים, ושב גם כן — זקנקן קלוש לו וקצר. הם החליפו בנות־צחוק, שני זקנים מחוסרי־לשון משותפת, להראות כי אין בלבם טינה איש אל רעהו, ואין כל כוונות רעות — והכושי שב ונעלם בפי שומירתו־מאורתו. למעלה נעו, כשכשו, וסבבו על הסוכה, עלי בננות רחבים וסרוחים כאזני פילים מוריקות, ומסביב, מכל העברים, נפתחו ונסגרו שורות ארוכות וישרות של עצי הדר ירוקים מכל המינים: אתרוגים ולימונים ואשכוליות. אך את לב הפרדס מלאו תפוחי־זהב — כי על כן זהב הם. לנדא ישב בדומיה והיה כשקוע בשכחה מתוקה. לרגעים נדמה לו שהוא רואה מראות־דמיון רחוקים ולא־ממשיים כתמונות ראינוע. אך כל העצים האלה — השקמים והתאנים, הרימונים והדקלים, על אף מראיהם המוזר וריחם החריף, המשכר — היו אילנות חיים, ירוקים, אפילו צלם צל כבד, ממשי… חורש… בחורש נחל מזמזם, רוחש בתוך העשב העמוק. פלג מים דק מנצנץ בין גדות הנחל הסבוכות והוא כלהב עינים אורבות, פקוחות למחצה. ומתחת לעינים לחיים פורחות, מאורכות, סגלגלות — חמוקים חמודים כל כך, מתוקים…


 

ו.

שבועים לא הוזכר הדבר בין האב ובין הבת, היחסים היו כמו קודם לכן, ונדמה שהקרע הקטן העלה קרום. יחיאל ליפא לנדא הסיח את דעתו מהכוונה שהיתה טמונה בדברי לורה, כמו שהיה מסיח את דעתו כל ימי חייו מכל דבר לא־נעים. לבקרים היה יוצא אל פרדס חתנו לשמוע חדשות מירחי ולהתוכח עם חצקל המכונן על היחסים שבין הפועלים ובין בעלי הקרקע — עתה מצא ענין בדבוריו הרגשניים. לפעמים בא לו חשק להתבודד, לשבת לבדו על שפת הנהר פרוט. בפנת חורש נדחת — אז היה סר אל הפרדס הגדול, העבות, הסמוך לפרדס חתנו, ונח שם על הספסל הצר, בעל עצי התות העתיקים, ולפנות ערב היה מתהלך בשוקי המושבה, פוגש פנים מכירים ומחליף עמהם דברים קלים ובנות־צחוק נעימות, ופונה ויורד אל הבקעה אשר מעבר לגבעה, בדרך המובילה אל צריפי העולים הרעועים. אך בבוא רוליה לביתם לתפור ולתקן לבנים היתה לורה נתקלת בו פעם בפעם בחדר נתן, ששמש חדר תפירה לעת העדר העלם, או שומעת מהמסדרון שטף הדבור המולדבי, המובן גם לה במקצת, שהלך ולוה את הנקישה החד־גוונית של מכונת זינגר.

בראשונה נסתה להתל:

— רוליה! ראי, אספר לבעלך!

זיקות זדון נתרו בעיני האשה התופרת, כתמי אודם עלו על לחייה, ועל שפתיה צחוק אנוס:

— לא יאמין! רק לי הוא מאמין!

לורה הדקה את שפתיה הדקות ויצאה מהחדר. בערב שוחחה עם ליאונרד:

— סבורה הייתי, יהיו לנו עסקים עם נתן, והנה — אביו זקנו על הפרק… חה־חה!… שמת לב: העינים נוצצות, הפה פעור. כל היום שם — הראתה בעיניה אל חדרו של נתן — כדבוק אל שלחן התפירה… מחזיק לה את הבד, בשעה שהיא גוזרת… פשוט… לא, את זה צריך לראות!… פשוט, מצחיק!

אבל היא לא צחקה. צחק בעלה, היה כולו חלחלה צוהלת:

— והיא? חה־חה!… והיא?

— מה היא? — לא שלטה עוד לורה ברוחה. — בהמה! מה היא צריכה? רק שיהיה גבר בצדה — ולו גם בן שבעים!

— את מקנאה בה, לורה? חה־חה־חה!…

— במי? במה? — קראה בחרי־אף. — אינך רוצה להבין? הלא הוא רץ אחריה… כמו עגל אחרי הפרה.

— בגילו אין זה מסוכן… חה־חה־חה!…

— אבל מגוחך!… איני רוצה שנהיה לצחוק בעיני המושבה — בעיני כל הבורים האלה!

משקע מר נשאר בלבה משיחתה עם בעלה. החליטה: לא תדבר אתו עוד על זה. ישבה לבדה שעה ארוכה בחדרה והרהרה באביה: מעולם היה כרוך אחרי נשים… על פי רוב, אחרי פשוטות — בנות הכפר, משרתות. כמה סערות חולל בבית! אמנם, אמא לא דברה אתה. שנאה אותה. ואולי התבישה מפניה… והיא לא הבינה. כבר היתה ילדה גדולה ועוד היה הוא הקרבן בעיניה ואמא העריצה… מתוך כעס וקנאה לא הבינה. לא חפצה להבין. ועתה — איך? מה תעשה עתה?

הקשתה את לבה וגמרה: היה לא תהיה! תדע לרסן גם אותו כמו את נתן ואייבי וליאונרד. כן, עוד חניך! אין דבר!

בשעת ארוחת־הצהרים אמרה לבעלה בקרירות:

— עלינו למצו אשה אחרת לתפירה ולתקון לבנים!

אביה חדל מלעוס, עיניו התעגלו והיו אפלות כמו הים לפני הסערה, וכפו צלצלה צלצול רפה ורעוץ בשולי הצלחת.

ליאונרד זקל העלה על מזלגו שרר התרנגולת, האהוב עליו מאד, ואמר בנחת, כאדם המסיח לפי תומו.

— מה פתאום, לורה? האם חסרים דברים מן הבית?

— ככה. אינה שוה: מקלקלת יותר מאשר מתקנת.

— המ… טוב!.. משובח!.. — לעס בהנאה את שררו, ולא היה איכפת לו באותו רגע אפילו דבר קלקול הלבנים בידי רוליה. — אני אומר לך, לורה… אחרת אולי תהיה גרועה מזו. הן כולן גנבות.

קרץ בעיניו בערמה לצד לורה, שישבה בפנים קרים ולא חפצה לשים לב לרמזיו. אבל לנדא הזקן הוקל לו בשמעו דברי חתנו והעיר אף הוא:

— באמת, לורה, את מקפידה יותר מדי. — ולא התאפק והוסיף: — כהקפדת בת־הכי את מקפידה… יותר מדי, לורה!

ברגע שנפלטו המלים האלה כבר ידע היטב כי לא צריך היה להביען. בערב הראשון לבואו, בשעה של השתפכות הנפש, ספרה לו על שנותיה הראשונות בעיר הגדולה, הזרה, האיומה, אשר מתחת לניו־יורק הגלויה לעין; ואז — מה לא עשתה אז? היתה כובסת, תופרת, משרתת, מוכרת…

אלה הפנים החוורים, אלה העינים החדות, החותכות כמאכלת מושחזה — עיני אשתו — אמה!… כל ימיו היה קל דעת וסלחה לו הרבה, אבל היה גבול לסלחנותה, וכשראה עינים אלה ידע כי הגיע עד הגבול.

אז היה נרתע לאחור ומבקש לפיסה… וזו — זו רעה מההיא, לבה קשה והיא אינה אשתו. אה, זו אינה אשתו — ולא תעמוד בפני דבר. למה לא סגר את פיו על מסגר, שוטה זקן? אין לו שליטה על רוחו. קל דעת כנער קטן!

בעיני בתו ראה החלטה קרה ולא ידע מה היא, ולא היה שקט ולא מצא מרגוע לנפשו עד שבא אל הפרדס הישן, הקרוב לפרדס חתנו, ונח בצל התותים העתיקים.

הגב' זקל שתקה וחשבה מחשבות. לא היתה לה נפש אחת לדבר עמה. בעלה? מגזע הטורפים הוא. והיא הכובשת אותו. יומם ולילה עליה לעמוד על המשמר, להביט בעינים קרות ומזהירות, בתנועות מחושבות, כולה מתיחות והכנה — אז יירא מפניה וישמע בקולה. טורף הוא — והיא הכובשת… פעם אחת ספרה לו דברים מעברה שלא היתה צריכה לספר, והיה זה למקום תורפה בחייה, לפגם אשר אין לו תקנה. וגם עתה, כשבקשה לדבר אליו — צחק. ואמנם מצחיק: זקן מופלג ואשה זו! משקע נוסף של בוז אליה, מקום תורפה חדש, כי הוא, זקן זה — אביה! כן, אביה הוא זה… ובליל בואו ישבה אתו על המרפסת ודברה וספרה… אה, כל כך לא ידעה אותו! והלא אינה עוד בת עשרים… וכל זה — אחרי מכתב אמה האחרון, שלפני מותה… “כבת הכי” — אמר… איך חכתה לו! איך צפתה לבואו!

פניה קדרו, שפתיה נעו:

— חכה־נא מעט… חכה־נא!

על ספסלו, בפרדס הישן, בצל התותים הענקים, ראה הזקן את עיניה המזהירות, הנוטרות — וחכה בפחד.

רוליה לא באה עוד אל בית זקל. לורה הקשיבה תכופות לצעדי אביה בחדרו — צעדי רוגז ועצבנות — ולנגון הפזמון המולדבי שבו היה מפיג את כובד־לבו. שתקה והתכוננה למשהו — לסערה, אשר לא ידעה איך ומתי תפרוץ. והוא נזהר ממנה. מעודו התרחק מקולות צעקה וריב, ועתה ירא אותם — כי מה יועילו ומה יתנו לו, והוא פה החלש. בוקר בוקר הלך לפרדס, וצהרים בדיוק שב הביתה, לארוחה. אחר האוכל נח בחדרו שעה שעתים ולפנות ערב היה יוצא לשוח במושבה. יתרגל — חגגה לורה בלבה — כקטן כגדול: “לא תראינה העינים וישכח הלב”. בכל זאת לא שקטו כל ספקותיה. עברו ימים ושבועות, שני ירחים חלפו, עד שיכלה להסביר לו פנים כבראשונה. נכמרו רחמיה ולבה נקפה: “מה התאכזרת עליו — על אביך הזקן? מה רעה ראית ממנו?”

והוא גם כן הצטחק אליה, אך בת־צחוקו היתה מוזרה לה ודוקרת את נפשה. ולא ידעה — במה ולמה?

בראש השנה בא מבית הכנסת עם חתנו ועם נתן נכדו, שנסע לפני כחודש וחצי, מתחלת חופשו, לקרוביהם בראש־פנה, ועתה שב לחגים הביתה. ליאונרד זקל שש לקראת ביתו כי התפילות והשיחות בבית הכנסת עכבום עד אחת אחר הצהרים ועוררו בו תאבון טוב והרגשה מוקדמת, מתוקה, של סיפוק הקרוב לבוא. בצהלה ישב לשולחן הערוך ורנן ובקש להתבדח. אף כי אכל להנאתו בכל ימי השנה — אהב ביותר מעדני החגים. וכטוב לבו בסעודה פנה אל חותנו ואמר:

— אי־אי־אי, ר' יחיאל ליפא! מה שמעתי עליך בחצר בית־הכנסת, בשעת הקריאה. הא? טוב לך שאתה איש פנוי; מי יאמר לך מה תעשה? מי רשאי לאמר לך, הא? חה־חה־חה!…

— על אבא? מה יכולת לשמוע על אבא? — שאלה לורה בתמיהה, כי זה כבר הסיחה את דעתה מרוליה.

— על אבא, כן. — צהל ליאונרד, אדום מיין ומהמרק המפולפל והחם, ומהלביבות השמנות, הממולאות בשר שמן — שאלי־נא אותו, את אבא, לאן הוא מטייל כל ערב? חה־חה…

לורה לא תמהה עוד, ולא אבתה לשאול, רק שלחה מבט בהול לצד נתן וזרקה אזהרה קצרה לבעלה:

— ליאונרד!

נתן קלט מבט אמו, המיועד לאביו, ששב ושקע בלביבות ולא שם עוד לב לדבר. חיוך ערום התלקח בעיני הבן וגלש והסתתר בזויות פיו. בפנים תמימים הודיע:

— סבא יורד אל הבקעה, אל הצריפים.

לורה העבירה את עיניה מאביה אל בנה ומבנה אל בעלה: מה זאת? כולם יודעים, רק היא פה ביניהם כעיוורת?

בסערת רוח קמה ממושבה. בו ברגע השליך גם אביה את מפיתו מעל חזהו, אדום, רועם:

— מה — לצחוק תעשוני פה?

ליאונרד זקל ישב רגע נדהם. אחר שבה אליו המנוחה. בקריצת עין הרגיע את נתן, מזג לו כוס יין, והכריז בחשיבות, אך בהנמכת הקול:

— משפחת לנדא עזבה — משפחת זקל תמשיך!

ושניהם צחקו.


 

ז.

לחש חם מנסר באפלולית החדר, המואר במנורת־נפט קטנה, צהובת הלהב.

— נצא, רוליה! נלך מעט…

וקול לאה של אשה:

— לאן?

— אל השדה. אל הגבעה — שם…

— לא.

היו לה ערבים אחרים — אז טיילה, בשדות התהלכה ועל הגבעה ישבה עם בחורים ובחורות, בלילות חמים, אפלים, ובלילות בהירים. ולמה לא? הנה מוטל בעלה כגזיר־עץ. שנתים כך… כן, טיילה. אבל זקן זה — איך תצא עמו?

ישראל פת שכב על מטתו, ארוך מאד וכחוש מאד, והוציא מאפו נחירות עבות שנסתיימו בשריקות דקות — זנב קטנטן באחורי עכבר שמן. עתה לא ראה את פניו הכחולים ואת אצבעות ידו הצהובות, ההולכות ונמסות כנרות־דונג, ולא משש בהן את ידו השניה, הימנית, המתה, ואת רגלו, ואת כל הבשר המת, הדבוק אליו ואינו נפרד; עתה היה מלא מרץ ושולט בכל אבריו — אוכל, עובד, חוזר על נשים, מתוכח וצועק באספות — חייו שלמים והוא ככל האדם…

הם ישבו על ספה ישנה, קשת־הרפוד, שעמדה סמוך לקיר השני — מקום משכבה של רוליה. היא חשה בזרוע הזקן, המקיפה את גוה, והזרוע היתה חזקה, והיד טורפת כיד בחור. ושפתיו היו טורפות ומסכסכות את דמה. עצמה את עיניה והיתה כמו שטה בסירה קלה, על נהר רחב ושוטף בשקט.

איך תצא אתו לשוח והוא בן שבעים!

עינים לחשכת הלילה — הרבה הרבה עינים אורבות, ואם יתחולל צחוק בקצה המושבה, יעלה ויגדל ויתגלגל כרעם בכל חוצותיה — עד קצה השני יגיע. אה, היא תמות מבושה! בתנועה של קוצר־רוח דחקה מעליה את יד הזקן.

הוא הוסיף לדבר אליה, קולו רך ומרגיע ודבריו מעודדים: בתו לורה ובעלה יסעו בקרוב לקרלסבד, כי היא פרקי רגליה כואבים לה משגרון והוא סובל משומן, ומקרלסבד יסורו לפריז — שלשה חדשים ישהו בחוץ לארץ, לא פחות. בראשונה היה זה לצחוק בעיניה — גם לישראל, בעלה החולה, ספרה, וגם הוא צחק: זקן כזה, אבי הגב' זקל, איש נכבד, הדרת־פנים לו — והנה! איזה כבוד חלקו לו בבית: מקום בראש השולחן, הנתח הטוב, הכל מקשיבים לדבריו; ולו תואר נאה וקול נעים, ולבוש הוא בהדור, וולחית איך הוא מדבר — כשר וגדול בעיר יאסי! ישראל פת היה בן הרודנה ולא ידע מלה אחת וולחית, אבל האמין באמונה שלמה כי רוליה יודעת ומדברת בה אף היא לא רע מאותו שר וגדול שאליו נמשל אביה של הגב' זקל.

והיא — אך הרגישה בכוחה עליו מיד סרו מלבה רגשי היראה והכבוד אליו והתחילה משתובבת ומחצפת פנים כנגדו. מעודה היתה זו דרכה עם גברים, שאינם עוד צעירים. וכאלה דוקא היו כרוכים אחריה לעתים לא רחוקות. תאוה היתה בלבה להפוך את האיש המתון, הכבד, שבע הימים וזהיר־המעשה — להפכפך קל־דעת, לנער קטן העומד לפניה ועושה את שליחויותיה — מצחיק! רק מפני הגב' זקל נשמרה. מהרגע הראשון ידעה: זוהי אויבתה! ולא טעתה. לשם צחוק התחילה אף הפעם — והמשיכה למען הכעיסה. וכשהפסידה את עבודתה בבית זקל היה הזקן מביא לה כסף כפעם בפעם — הן בגללו אבדה לה העבודה — והדברים הלכו והסתבכו…

ידיו חזקות ונשימתו חמה, וכשהיא עוצמת את עיניה אינה מאמינה בשבעים שנותיו. ואולי באמת אינו עוד זקן כל כך. הלא הוא מכחיש: אף לא ששים — אמר — קרוב לששים! ואמנם, זקנו רובו שחור. וידו — שוב היא מקיפה את מתניה. ואיך היא לוחצת!…

ישראל אינו צוחק עוד… בתחילה צחק: ראה איך רוליה מעבידה את חזרנה הזקן ומסתוללת בו, טופחת על גבו, על אחוריו, עד שהתנדפה כליל מצריפם הקטן אוירת הכבוד והיראה שעטתה אותו בראשית בואו אליהם —וצחקו בחצי פניו השמאלי, כי חציים הימני זה כבר היה משותק, לא יזוע. ובצחקו, עודד את רוחם בקריאת־עלגים:

— מ־מה תתביט כתתרנגול, ר' יחי־ל־ליפא? השב לה כ־כגמולה!

לנדא ישב על כסא־עץ קשה, סמוך למטת המשותק, והתאמץ להסיח את דעתו ממנו ולא לראותו, ובכל זאת ראה היטב את העור הלבן, הדומה לקרום של דיסה — פגיעה קלה וימס כרכיכה — ושאף בבחילה ריח בשרו ההולך ונרקב בחייו — וישראל פת פפה בידו השמאלית, אסף את אצבעותיו הארוכות, הדקות, השקופות כנרות־דונג צהובות, נוזלות, והיה קובע: “זה היה כך!” — והיה מספר בדיוק נמרץ, בשפת־עלגים, מהלך מחלתו, הרגשותיו, מצבו עתה. הכסא לחץ את בשר אחוריו של יחיאל ליפא לנדא עד הכאבת העצה, רעץ את גבו — קרש גס וקשה — אך רגש אשמתו ופחד יסורי האיש, שחציו מת וחציו גוסס, נפלו עליו ולא העיז להפסיקו, ישב מתפתל על מושבו, משועמם, חולה גם הוא, ושמע את דבריו עד תומם. והמשותק שם לו זה למנהג: כל פעם שבא אורחו היה פותח בהרצאה מקפת על כל אשר עבר עליו מעת בקורו האחרון, וההרצאה היתה מלווה בפפויים ובתנועות האצבעות העקושות והקובעות דיוק דבריו — והמוח מוח ליטאי, מחשב והגיוני, תפיסתו ברורה, מסקנותיו נכונות — ומצבו לאחר יאוש.

הזקן נסה להטות את השיחה אל עניני היום: מתי יושם קץ לשערורית המים? הקבלן מוכר את כל המים לפרדסים החדשים אשר טרם נחפרו בהם בארות, ובבתים אין מים לרחיצה. הנשים צועקות, אך הועד חומה לו — יד אחת…

יש והתחבולה מצליחה. ישראל פת מעלה על דעתו תמונות מהימים שעברו: אספות סוערות של פועלים ותושבים, וכוחים, מריבות… הנה הוא נדחק ועולה על הבמה וצועק, וצועק בחמה… שוכח את גופו הרתוק אל משכבו זה שנתיים, עיניו נוצצות, כף ידו הרפויה מתכוצת ונעשית כמין אגרוף — והוא ממטיר האשמות וקללות נמרצות על בעלי המושבה, הכורמים והפרדסנים, על כל מעמדו של לנדא הזקן:

— אם אין פ פועל יהודי אין ישוב, אין עם, אין מ־מאומה! אתם רוצים לחיות כ־כבעלי אחוזות ולרדות בעבדים ערבים? מנוּולים! שני שילינגים ביום, שלשה שילינגים? תמותו ולא תחיו…

שכנים היו נכנסים אליו ומספרים לו חדשות, ולפעמים שמע מרוליה שמץ מהמתרחש בחוץ — עתה אסף הכל לפרטיו, בסדר ובדיוק כפרטי מחלתו, וזרק בפני לנדא:

— פרדסים אתם נוטעים — חדשים — מאות דונמים — אלפי דונמים… עבודה למאות ערבים — אלפי ערבים… ישחטו אתכם!

— מי ישחט? — ענה לו לנדא בשאלה, כי לא ידע מה להגיד ואיך להשתיק את המשותק הנרגז.

ישראל פת השתומם ושאל בשקט:

— לא ראה פרעות מימיו?

וספר לו על שייח' של בדוים, זקן נכבד, נוח לבריות, שהיה נוהג לאמר בנחת: טוב עשו האנגלים להביא את היהודים אלינו; כשתוכשר השעה נשחט אותם את כולם ביום אחד ונקח לנו את כספם ואת כליהם, ואת כל אשר להם.

—מה שאמר שייח' בדוי! — בטל ר' יחיאל ליפא.

— ומ־מה שאמר קוזק אוקראיני מזוהם — לא נתקיים?… ומ־מה שאמר העבד הרומני הנוכל — לא נתקיים?… ולמה לא יתקיים חלומו של הבדוי, שהוא חלום כל הפראים האלה — אם לא נהיה פה המון גדול?… ואתם מקימים נפשות להם… כל פועל ערבי — מ־משפחה… אתה מעביד חמשה, עשרה — חמש או עשר מ־משפחות נוספות אתה מקים עלינו להשחיתנו!

הצלה היתה באה לו ממשובות רוליה. אז היה צוחק גם המשותק ומעוררו להתנגדות. ופעם אחת, כשמשכה אותו בזקנו, הסמיקו פניו וידיו תפסו בזרועותיה, לחצוה ודחקוה עד כי נפלה על הספה הקשה אשר ממול למטת החולה, והוא נפל עליה. רוליה געתה בצחוק. זקן זה אולי לא היה חזק ממנה, אולי יכלה לעמוד בפניו, אך מעודה היו ברכיה פקות בנוח יד־גבר אמיצה על זרועותיה. ועתה עוד תקף אותה הצחוק עד שצרחה ופרכסה בידיו, והיתה חסרת־אונים. אבל ישראל בעלה, כשראה אותה בכך והזקן עליה, ואינו ממהר לקום — חדל לצחוק. מאז עקב אחר מעשיו בבית בעינים זועפות, טעונות חרדה, ואחרי לכתו היה מקלל אותו ואותה — כמו באותם הלילות החמים שהיתה שבה הביתה בשעה מאוחרת. ואז היתה גם היא מרימה עליו את קולה, אשר מחטי מרי וקרי רוטטות בו, ומזהירה אותו: מוטב שישתוק! — ואחר היתה שותקת בעצמה ואינה עונה לו עוד. ובלילה, בשכבה על ספתה הקשה, היתה נזכרת בכמה דברים מחייהם שעברו, מילדיהם הקטנים — בן ובת שמתו שניהם בשנה אחת — ובוכה בחשאי, ובולעת את דמעותיה. והוא, המשותק, יודע שהיא בוכה ועל מה היא בוכה, ולוחש ומרחם עליה כאשר היה מרחם אף בהיותו בריא וגבר בעצמו, “אל תבכי, רוליה! עוד מעט, מעט… עוד מעט, מעט…” והיא שותקת ואינה עונה דבר.

הזקן מחבקה — והיא הופכת ראשה ורואה עין בוערת נעוצה בה… אה, מתי חדל לנחור. איך הפנה פניו הנה? עוד גופו מוסב אל הקיר, כמו קודם לכן, ופניו נטויים לאחור, ועיניו אוכלות אותם, צורבות את בשרם.

בקריאת־בהלה דחתה את הזקן מאליה וברחה החוצה. לנדא רצה לקום ולרוץ אחריה, אך רגליו יבשו ולא יכול להזיזן. אז הגיעו לאזניו דברים ספוגי־ארס ומשטמה, שכאילו יצאו לא מהפה המכחיל כי אם מאמצע העין המשולהבת, ההולכת וגדלה — עין רכבת המתקרבת במהירות, ונאמרו, הפעם, בלי כל גמגום:

— בשתי רגליך אתה כבר בקבר, נבל זקן… מי יתן ותמות לפני!… צא מזה!… מיד צא — ושלא אראה אותך עוד בביתי!

רגליו שבו אליו. קם, כושל, ונחפז אל הדלת. ובגבו פגעה עוד קריאה אחת שאולי לא היתה מכוּונת לאזניו:

— פגר בפגר החליפה, הפרוצה!


 

ח.

לפני הנסיעה לקרלסבד שלחה הגב' זקל לקרוא לרוליה והעסיקה אותה כל היום בביתה בעבודת תקונים קטנים. ובערב, בשוב האשה אל צריפה, פגש אותה בעלה בפנים מוזרים, שמחים כמעט, פפה בידו השמאלית וקבע את דיוק דבריו באצבעות עקושות ומקובצות כמין אגרוף, ועשה תנועות משונות בשפתיו הכחושות:

— שמתי קץ לדבר!

וכשלא הבינה, באר:

— לעסקיך עם ת־תרח הזקן! הגברת זקל ב־בעצמה היתה פ־פה. ספ־פרתי לה הכל. שמתי קץ.

הביט אליה כמנצח. היא תארה לה איך פפה בידו הרפה והדגיש את דבריו באצבעותיו הצהובות ואמר: “זה היה כך”, והרצה בפרוטרוט את כל הידוע לו, תארה לה את מבטה החוגג של הגב' זקל שהערימה עליה — וחרקה עליו שיניה:

— שתוק, אומלל! אסון חיי החשוכים!… שתוק!…

לא רבים היו האנשים בחיי לורה שלבה חס עליהם. גם על אמה לא חסה. על המכתב שכתבה לה לפני מותה ענתה בקרירות: “כאשר היית אלי בחייך כך תהיי לי במותך, ואני כרצוני אעשה”. ועליו רחמה בכל זאת, על אביה, וכאשר הרסו הרומנים הפורעים, טפילי נצחונות זולתם, את טחנתו ואת בתיו, שדדו את רכושו עד שנשאר עירום וחסר־כל, נמלכה בדעתה והתחילה שולחת לו כל חודש עשרים וחמשה דולר — בכסף זה חי לו בעירו כמו קודם לכן וחכה עד שתסתדר בארץ־ישראל ויוכל גם הוא לבוא אליה. ואף בבואו לא קפצה ידה ממנו והוסיפה לתת לו את קצבתו החדשית. עתה גמרה בלבה להפסיקה; ואולי טוב שיחזור ליאסי? אבל כשהציעה לו זאת התקומם בכעס:

— אחרי שבאתי לארץ־ישראל אשוב למות — ביאסי? מה לי שם ומי לי שם, ביאסי!

— ארץ ישראל! — עקצה אותו לורה — כלום אתה הולך לבית הכנסת?

— ואת?… וליאונרד שלך הולך לבית הכנסת?

פקעה סבלנותה. זקן זה מעיז להשוות את עצמו לליאונרד, ואינו בוש. השיבה בענוה ארסית:

— כשיהיה בן גילך ילך, בלי ספק.

למה הביאה אותו הנה? חייה היו כתיקונם, ליאונרד שמע בקולה; מעולם לא עלה על דעתו שהיא תטעה ככה. עתה הוא מגחך… גם עם בניה לא היו לה טרדות כאלה. והוא גופו — שם — היה יקר לה. בעיני־ילדות ראתה אותו מבעד למרחקים — מרחקי הזמן והמקום — והוא כאשר היה: צעיר, מקסים, נערץ… ועתה — גם עתה… הדרת־פנים! הלא נפנים ראשים אליו בעברו ברחוב! זקנים כאלה כבוד לבית. כך אומרים. כך סברה גם היא. אפילו ארון לספרים הכינה לו — ארון־אלמוגים יקר. שכחה כי מעודו לא פתח ספר… ולבית הכנסת אינו הולך. ועם זקני המושבה אינו יושב. תחת זאת כרוך אחרי שמלת אשה. הוא, אביה — זקן בן שבעים! והיא לוטשת עיניה, בת הבליעל! זקן עשיר, חושבת… לא, רוליה, טעית הפעם: מאומה אין לו. ולא יהיה לו. פרוטה לא תראי תחת כל יגיעתך, רוליה, חה־חה־חה!…

צריך לגמור, ויהיה מה! לפני נסיעתה עליה לשים קץ לזה. בא לה רעיון להעבירו לתל־אביב: ישב שם עד שובם מאירופה. שמחה מאד להמצאתה: הנה פתרון מוצלח! תשכור לו חדר בבית מכירים, בתוך משפחה הגונה, ותהיה עליו השגחה במדת־מה. את ביתם פה תסגור על מסגר וסעדיה, בעלה של רחל התימניה, ישמור אותו בעת העדרם — ולזקן לא תהיה כל אמתלה לבוא למושבה.

כל הלילה, בהקיץ ובשינה, שזרה לורה חוטי תכניתה, תקנה אותה ושכללה, ובבוקר, בהגיע לאזניה קול חצוצרת האוטומוביל, ההולך מהמושבה העירה, הסתלקה ממחשבתה וקמה רצוצה, ראשה הדוק בחשוקי ברזל של צילחת מתגברת.

— טפשה! — רטנה. — הלא בעשרים רגעים באים מהעיר… עשר פעמים ביום יוכל לבוא!

אז הכבידה את לבה וגמרה להוציאו מביתה: אם חפצו ללכת בקרי תלך גם היא עמו בקרי!

בו ביום היתה מוציאה לפועל את החלטתה, כי לא אהבה דחיות, אך הצילחת הלמה את רקותיה והממה את מחשבותיה עד שקיעת החמה.

ובלילה עלה בזכרונה מכתב אמה שכתבה לה בימים האחרונים — אחרי הפרעות שרוששום והקריבו את קצה — המכתב הראשון והאחרון. אמה כתבה לה — עליו: כל ימיו היה כילד קטן, ועתה הוא זקן בא בימים — גם עתה הוא כך. ילד שמח, יפה־תואר וקל־דעת — הוא מילא את חייה. היא אמצה אותו וכונה את צעדיו. בלעדיה היה אובד את דרכו. ועתה מה יהיה עליו?

זכר הגג, הבנוי למחצה, נצנץ במוחה של לורה. “גם אני כך? — שאלה עצמה וחייכה מעט באפלת חדר־שנתה. גם בי יש?… עצם מעצמיו, בשר מבשרו…”

“במותי רק את תשארי לו — היה כתוב במכתב. — אל תעזבי אותו, לורה. לפני מותי אני מבקשת ממך…” — כל כך אהבה אותו שגם אליה, אל בתה השנואה, שלחה בקשה…

עתה לא שנאה אותה עוד, את אמה. בפעם הראשונה בחייה הבינה ללבה: “כמה אהבה אותו — כמה צער ראתה ממנו — אשתו זו — אמה!”

לבה שכך.

— האמנם עלה בידה, במותה, להעמיס עוּלה עליה? — בלי טינה וכעס צינה זאת הפעם.

בכל זאת דברה עמו קשות לפני נסיעתה:

— רגלה לא תדרוך על סף ביתי! אינני מרשה… לא אסבול דברים כאלה!

עמד לפניה סגור־פה, פניו אפורים, עיניו נמסות, רואות ואינן רואות, שתק.

“גולם!” רצתה לתת בקולה עליו, ונזכרה: כמה פעמים עמדה היא כך לפניו, אלמת, אינה עונה דבר, והוא גוער בה ומרעים: “גולם!”

חדלה ולא הוסיפה לדבר.

אחר נסעם היה לנדא כאובד עצות. בצריף לא יכול להראות — ישראל פת פגשו בגדופים, בקללות, ברקיקות — ובחוץ מאנה רוליה לשבות עמו אפילו רגע קל, היתה כולה חרון ורוגז.

נתן נכדו בא מתל־אביב לימי החופש והסתובב ימים מספר בבית השמם. עד מהרה נמאס עליו לשבת פה ונסע לקרוביהם בראש־פנה. אז התחילה רוליה לבוא. תחלה באה פעם ביומים, אחר־כך פעמיים ביום; היתה מתקנת לו לבנים ועושה מטעמים אשר גם לחך רחל התימניה ערבו מאד, ורחל, שלא אהבה את בעלת־הבית הגאה, שתקה ורחצה בנקיון כפיה — לא עסקה הוא, ולא עסק סעדיה בעלה! אך בחוץ לא חשכה פיה, כי אהבה כעולש מר את החלחלה המחלחלת במעיה בספרה את חדשותיה בשוק.

לנדא חדל לטייל בבקעה, מעבר לגבעת המושבה. לפנות ערב היה יושב בנחת על המרפסת הרחבה, ההולכת ומתכסה במטפסים רעננים מהירי־הצמיחה, נהנה ממראה הגינה למטה, העשויה עגולי־פרחים מסודרים יפה, וביניהם שבילים נקיים, לבנים, וסעדיה משוטט שם, מטאטא בידו; שותה קפה בחלב, שרוליה בשלה לו והגישה בידיה, קורא עתון חדש שזה עתה הובא מתל־אביב, ופניו קורנות מרוב עונג.

כעבור שלשה שבועות שב נתן מראש־פנה. בא הביתה בשעה מאורחת בלילה, נכנס בלאט — שלא להעיר את סבו הזקן משנתו — ופתאום עמד על־יד דלתו: לחש דברים וצחוק — צחוק אשה מגרה — הגיעו לאזניו. רוליה, כמובן… הנער קפא על מקומו, הצחוק — שם — טרף את נשימתו. לבו קפץ, דפק בחזקה, עוד רגע ויתעלף. במהומת נפשו נס אל חדרו. שכב ורעד בכל אבריו, התגולל על משכבו כנשוך־יתושים, רקותיו הולמות ודמו בוער באש. שלוש פעמים ירד בלאט ממטתו והקשיב מאחורי הדלת הסגורה, והציץ בחור המנעול: שמע עוד לחש וקול התהפכות, אך ראה לא ראה מאומה, כי היה חושך בחדר. בפעם השלישית נפתחה פתאום הדלת — איך הספיק לסור ולהמלט לחדרו, לא ידע. מבעד לחלון השקיף וראה דמות אשה פורשת. בן־רגע נעל נעליו ולבש מעילו הקצר ויצא אחריה החוצה. אך בחוץ עצר צעדיו ולא מהר להדביקה עד שירדה במדרון מעבר לגבעה, שם השיגה.

— רוליה! — לחש בחרדה.

נבהלה מאוד. הוא קרב ונשא את ידיו אליה — ידי עלם שוקקות ויראות…

רוליה עמדה, שתקה, חכתה — לא פחדה עוד מפניו. וכשנגעו בה הידים הרועדות לחבקה דחתה אותו בתנועת־כתף קלה, לועגת וחומלת כאחת.

מיד רפו ידיו. עמד נבוך, נכלם, לא ידע מאומה ולא הבין. ואז נפלו מתחת לשונו — כריר מפה פעור — מלים אשר בהן אמץ את לבו בלכתו אחריה:

— ראיתי אותך אצלו… בחדרו… את סבורה, לא ראיתיך? עתה הנך בידי. עתה… עתה…

האשה נעלבה. מה? להפחידה הוא אומר — גורה זה של הגב' זקל הנכבדה?

בחזקה דחפה אותו מעליה, ביד קשה ולא־מרחמת — עד כי מט מעצמת הדחיפה הפתאומית וישב על אחוריו. רוליה פנתה לו עורף והלכה לדרכה, בלי חפזון — כי לא יראה עוד מפניו.

והוא ירא. חש בידה ההודפת אותו בעוז והאמין לה — כי עודו נער. קם נבוך והביט אחריה. גל של בושה שטף את לבו — בושה צורבת, אוכלת כאש את מעיו. עתה שנאה. חפץ להשמידה… מחר תגיד לזקן הארור — הנואף הזה… לכל תספר, וכל המושבה תדע איך הוא רץ אחריה בלילה, איך הכתה אותו והפילה אותו ארצה… ויהיה לצחוק בעיני כל… איך ישא את פניו? איך יוכל לחיות?… לא, אין לו ברירה, רק…

אך בטרם יעשה זאת יספר גם הוא — שהכל ידעו… וגם לאמו יכתוב.

בצעדים מהירים שב הביתה וישב לשולחנו, כתב בקדחתנות עד שלבו המסוער נרגע ועיניו התחילו נעצמות מאליהן.

ישן בלי הפסק כל הלילה וכל הבוקר עד השעה האחת עשרה לפני הצהרים. בקומו מיד אכל — לא חכה לסבו — ומהר אל בית הדואר לשלוח את המכתב לאמו. משם סר ליעקב איסייביץ ידידו, שלמד בכתה גבוהה ממנו ועתה גמר את חוק למודיו בגימנסיה — לכבוד מאורע זה עשו הכנות בביתו לנשף־רקודים גדול. הבנות סבבו את נתן ועצרוהו — נגד רצונו נאלץ להשאר ולעזור להן בסדור האולם והגן. אגב הראו לו — והשמיעוהו בהפסקות בין העבודה — נגינות תקליטי־גרמופון חדשים וספרו לו על עוד נשפים המוכנים להם בימים הקרובים במושבה ובתל־אביב. וגם על טיול בסירות, בירקון, בליל־ירח, דברו…


 

ט.

רוליה לא באה אל בית זקל כל ימי שהות העלם בו, והזקן היה אובד־עצות — כי אל הצריף אשר בבקעה לא העיז ללכת. אבל אחרי חג הסוכות חזר נתן אל למודיו בתל־אביב והחיים בבית אביו שבו למסלולם. רוליה חדשה את בקוריה בבית, ובשבתם בערב בפנת האולם הגדול, ליד שולחן קטן, לפניהם כוסות קפה חריף האהוב על שניהם, חייכה האשה וספרה לו את אשר נפל בינה ובין נכדו באותו לילה. הזקן התרגש ובוש חליפות. רוליה ראתה זאת והתחרטה על שהתחילה לדבר — וגם לפני שהתחילה ידעה, כי כך יהיה, אבל לא יכלה להתאפק, כמו שלא יכלה עתה להפסיק ולעמוד באמצע — לכן לותה את דבריה בצחוק־כסל. לנדא הביט אליה ורגז בלבו, כי מנעוריו הכיר צחוק זה על שפתי אשה — ולא הבינו:

“טפשה! עתה היא צוחקת… כל הנשים כך… בהמה!”

הדבר חרה לו מאוד, נדמה לו, כי מעולם לא היה כה מושפל ונכלם. הרהר בקול:

— לא שמעתי בבואו ולא ידעתי. כמתגנב בא. ובעצמו אמר לך שראה, רוליה? מה ראה? אולי עמד אחרי הדלת?… חם!

לבו נפל בקרבו — לא מבשר־טוב המקרה הזה. לורה תדע, ואז — אז יהיה רע. בין כך תדע, כי כולם יודעים. וכשתבוא — —

רגעים מספר ישב מדוכא ופניו כמאובנים, ללא ניד. ישב וראה בעינים פקוחות מה שיהיה בבוא לורה. אך המחזה היה נורא ומחריד כל־כך, והוא היה בטוח כל־כך, כי כל זה בוא יבוא — עד שדחה אותו מלבו ולא רצה להגות בו עוד. לאט־לאט שב אליו רגש הששון שפעם אותו בחזקה בימים האלה.

— ישב על אחוריו? חה־חה־חה!… ישב, הא? — שב רגש עלומיו המחודשים, סר הקפאון מעל פניו, והוא אמר בצחוק:

— ישב?… חה־חה־חה! אני בשנותיו — —

לחש דבר־מה באזניה. האשה אדמה והכתה אותו לחי מכת־דודים:

— צפור כמוך! נודע בשערים!…

עם נטות היום היה לנדא יוצא לטייל בחוצות המושבה, והליכתו בנחת ובמתינות. אורחים אשר לא מבני המקום היו שואלים כמשתאים: מי הוא זקן נשוא־פנים זה? אז ספרו להם כל פרטי הדברים כפי אשר חקרום בעלות־הבית השכנות מפי רחל התימניה וסעדיה בעלה, וכפי אשר חזו המספרים מבשרם והוסיפו מנפשם, היוצאת למנעמים כאלה. הזרים לא גרעו עין מהזקן בעל־הקומה, הלבוש חליפת־סתיו בהירה ומגוהצת יפה. קובע־לבד רך מעין אפר זיתים הסתיר בשוליו הרחבים את לובן ראשו וגילה לחיים רחבות, רעננות, וזקן כהה, רחב, מרובע, כזקן נורדאו לפני הלבינו, שעטר את שפתיו המלאות, האדומות. בידיו החזיק מקל שחור מעץ הבנה, בפיו סיגרה עבה.

— כמה יפה הזקן הזה! — אמרו גבירות צעירות מתל־אביב.

— ולא זקן כלל! — צייצו אחרות. — ואילו לא השערות הלבנות! — —

ובנות המקום הטו אותן הצדה ולחשו באזניהן דברים כבושים, והתפעלו והתלהבו, כאילו ספרו על בהלת הרעש הגדול, או על מעשי רעותיהן בנשף־הרקודים האחרון.

בכל בתי המושבה כבר ידעו את הנעשה בבית זקל, כאשר ידעו — זה ארבעים שנה — את הנעשה בכל שאר הבתים, ולאחר ששברו את צמאונם הראשון לחדשות ולרכילות שבו וחטטו בחומר הנדוש ולעסו אותו לעת ארוחה ובטלה, והעלו גרה מתוך ניסוח חדש וסברות חדשות. הגברים נרגנו והיו כנעלבים: מה לו לישיש זה ולנשים? והיה בזה — כאילו שנלקח מהם דבר השייך להם לבדם. והנשים שנאו את רוליה בכל לבן: מה הוא אשם, המסכן? גבר לעולם גבר — בן שבע־עשרה או בן שבעים… והאשה צריכה לדעת… בחשבון היא עושה, השפלה!

הן רחמו עליו ושטמו אותה מאוד. ובה בשעה שמחו לאידה של הגברת זקל היהירה: “לקרלסבד נסעה, למרחצאות, וגם לפריז!… הנה תבוא ויהיו לה פה בבית קרלסבד ופריז גם יחד!” והפשוטות יותר אמרו בפשטות: “הנה תבוא ותתפקע!”

בערב שקט של סוף מרחשון, בשבת לנדא על מרפסתו עטוף אדרת חמה, בפיו סיגרתו שלאחר ארוחת־הערב, באה רוליה וגעתה בבכי מר:

— עד עתה לא התאוננה. עוד היו לה שנים־שלושה בתים שעבדה שם. ועתה אמרה לה הגברת איסייביץ, שלא תבוא עוד. מחר ודאי ישיבו את פניה גם בבית שלמוני. הכל כועסים עליה. הכל נגדה. היא תמות פה. ברעב תגוע במקום הארור הזה.

הוא נחמה והבטיח לעזור לה, אף כי בעצמו לא ידע — איך? כי מאין יקח כסף? אמנם לורה השאירה לו לפני נסיעתה סכום כסף מועט, אך הסכום הזה יאזל מהר ואחר לא יבוא במקומו למלא את החסר. ובשובה לא תתן לו עוד — זה ידע בבירור. לולא שבו השנה, אולי היה מוצא דרך… אולי היה משיג הלואה!… לוא מצאה פריז חן בעיניהם ונשארו שם שנה. שנתים!

מה יהיה? בעוד שבועות מעטים יבואו. מה יהיה אז?

לא ידע מה יהיה אז, אך הרגשת הליח, שטרם נס מעצמותיו, הרימה את רוחו, וכדרכו התאמץ לעודד גם את רוח רליה. אבל בלבה געשה הטינה על בעלות־הבית, האוכלות לשובע ואומרות להרעיבה, העושות כמעשיה ואין עליהן בושה זו של אהוב בן־שבעים. על זאת לא מחלה להן ושפכה לפניו זרם של מרי ארסי, רותח.

רוליה לא נרגעה עד אשר ספרה לו על לורה בתו, שהיתה שוהה בלילות עם פועל בנאי על גג ביתם, הבנוי למחצה.

סוברת שלא ראוה ואין איש יודע את מעשיה… טפשה!

ואז, אחרי שאמרה זאת בקול רם, בבית זה, באזני אביה, הוקל לה והלכה לביתה. ולנדא הוסיף לשבת על המרפסת. שעה ארוכה ישב והביט אל תוך הלילה הבהיר וראה — למטה ומסביב — מישור רחב־אופקים: פרדסים וכרמים השחירו באופל הקלוש, ואורת קטנים של בתים ושומירות עלו מתוך הסבך, נתרו והבהבו כשביבי מדורה רחוקה. מדורה בין עצים, ביער; עשב פרא סביב לה — עשב פרא עבות, בו פלג מים יזמזם… אך השמים האלה טהורים הרבה משמי הארץ אשר עזב. כתמי־רקיע כחולים־שחורים נוהרים בין הכוכבים הגדולים והמזהירים — והם טהורים טוהר שחור אין־קץ.

אז נאספה בנפשו של יחיאל ליפא לנדא חכמת חייו הארוכים, העוברים והולכים לאשר הולכים, ויצאה מפיו במשפט אחד פשוט וקצר:

— כנהר הם חיינו, כמה מטנפים את הנהר, והוא טהור… כך גם חיינו!


 

י.

הזוג זקל לא אחר לבוא מחוץ־לארץ — ולורה לא קצרה בדברים הפעם. בנאום־האשמה ארוך, שנבנה בלבה בחדשים האלה, עבירה לפני אביה כל פרשת מעשיו המגונים, ואחר חזרה ופרטה אותם בתאות מורה ואומן, המרבה לדבר מפני שחניכו אינו רשאי להשיבו דבר.

— חרפה המטת על ביתנו… איש זקן כמוך, והיא — אשת איש! גם הביתה הבאת אותה, לא בושת ולא נרתעת… אל ביתי! אמרתי לך: אינני מרשה! ואתה… אולי דמית בנפשך כי לא אדע? אבל עתה — נגמר! מעתה… אתה שומע? אתה שומע?

לנדא שתק.

בתו רקעה ברגליה ברצפה:

— ואולי לא די לך בזה? אולי תמשיך?… כדי שנהיה לצחוק בעיני כל גם להבא? אמור! מה אתה שותק?

אביה החריש; זכר ערב אחד מלפני הרבה־הרבה שנים עלה על דעתו:

הוא יושב על־יד השולחן בחדר־האוכל ומדבר בהרחבה על דרכי בתו הרעות בעיניו, גוער בה, מאיים אליה — והיא שותקת. הרבה ערבים כאלה היו, וגם בקרים — עד שברחה מן הבית. אבל היא היתה אז צעירה, וחייה לפניה. והוא בקצה דרכו. אנה ילך?

הנה הוא ניצב לפניה והיא מייסרת אותו ומלמדת בינה — הבת את האב. אין כלל, אין חוק. מי שהכוח בידו, הוא האב, הוא הראש, הוא המלמד, והחלש — על כרחו הוא הלמוד.

מחשבה זו היתה משונה בעיניו עד לצחוק. חיוכו טרף את רוחה של לורה; כתמי ארגמן עלו על פניה; קולה נעשה צרוד:

— עדיין אתה צוחק?… צוחק?… סובר שאינני יודעת מה עשיתם פה בבית — בביתי! — לעיני הנער?… לעיני נתן נכדך? סובר אתה — —

הוא זז ללכת.

בנאקה כבושה זנקה אל דלת חדרו, מקום שיחתם, נעלה אותה והוציאה את המפתח מחור המנעול.

— לא תלך מפה!

מה זה? סגרה אותו? לא תתן לו ללכת? היא לא תתן?…

הקרקע זע תחת רגליו, עגולי־אש אדומים נסרו בחלל האויר, סבבו לנגד עיניו. הוא זכר כי נתן בתל־אביב וליאונרד בישיבת הועד — ודאי לא ישוב עד חצות. רחל וסעדיה — אולי הם עוד במטבח, בקצהו השני של הבית, ואולי הלכו למקום שהוא. והיא תסכור אותו פה כילד בן־עונש?… עיניו נתלו בפמוט־הנחושת הכבד, שעמד על שולחן־הלילה שלו — בלבו ראה את ידו אוחזת בפמוט והפמוט יורד על גולגלתה… ברכיו רעדו.

לורה הוסיפה לדבר — הוא לא ידע מה. פתאום נפתחו אזניו והגיע אליו קולה הצרוד:

— יונם ולילה ישבה פה — בגלוי — כבעלת בית. אכלה ושתתה — לעיני הנער — לעני נתן… אה!…

כמעט כרעה על ברכיה תחת לחץ ידיו, שתפסו בכתפיה בחימה, בכוח לא־צפוי, אשר לא ידעה את טעמו זה עשרות שנים… ידי אביה!

פניה חוורו מאד. מתוך כאב ופחד דחפה אותו בחזקה ונחלצה מתפיסתו. הוא מט; לולא נאחז בגב הנסל הכבד היה נופל ארצה. כל אברי גופו, המפוטם והנחלש מזקנה, חרדו, פקו.

לורה עוד חשה לחץ ידיו על כתפיה ובלבה צל של צער: “אותו כוח?… לא?… זקנה!… פג כוחו!”

גם הוא הרגיש זאת, וחמתו — חמת אב ואדון — הפכה לרעל, לנטירת איש רפה־אונים. אז הקריב את פניו אליה, פנים רחבים ולבנים כפניה, ובהן עינים גדולות, עגולות, טעונות שנאה לבנה, רוטטת:

— ואת סוברת — לא ראוך על הגג? — הרים ידו והורה באצבע אל התקרה. — שם על הגג — בלילות — עם אותו פועל?

לורה נרתעה ממנו, שפתיה נעו, לחשו:

— מי אמר לך?

האב רקע ברגליו ברצפה:

— בעל לך ובנים, ואַת — על הגג… כחתולה!

עתה חפצה לברוח מן החדר, ממבטו, מצעקותיו. אך המפתח שבידה רקד כעוור מסביב לחור המנעול. לסוף בא בו והדלת נפתחה.

בצעדים כבדים הלך אביה אחריה אל המסדרון, לבש את מעילו החם, תקע רגליו בערדליו ויצא החוצה. בפתח הדביקה אותו שנית. הפעם דברה בקול נמוך למען לא ישמעו דבריה במטבח. מבעד לגב פרוותו העבה צרבה אותו נשימתה החמה, הנוקבת:

— שקר אמרה לך, הזונה… שקר! שקר!

לנדא נתן לה כתף סוררת ודוחה, יצא וסגר אחריו את הדלת בדפיקה. סוף לדבר!

רוח קרה נשבה בחוץ. טפטף גשם דק, כובעו ופניו נרטבו. בחושך לא ראה את דרכו ולא עמד לחשוב, אנה הוא הולך. אך רגליו הלמודות נשאוהו מאליהן אל המורד אשר בקצה המושבה, והלאה — אל הבקעה אשר מעבר לגבעה. בהיסח הדעת פתח דלת צריפו של ישראל פת, ופתאום עמד נדהם לקול זעקתו של האיש המת לשלושת רבעים: המשותק התעורר מקפאונו וקרא בקול רפה, שהיה כקול רעם באזני לנדא המבולבל, קריאות עברה ומשטמה:

— צא מזה! נבל זקן! צא!…

רוליה רצה אחריו החוצה ולחשה לו דבר־מה.

בלבו עלה רגש אחר שדחק את השאר ושכך סערת רוחו. ולאחר שנשאר לבדו הביט בגאון לתוך העלטה והתהלל בלבבו:

— בן חיל אתה, יחיאל ליפא! בחיי, בן חיל!

ולא התבייש עוד, ולא התחרט — רק חגג את נצחונו על כבלי גילו.

שעה ארוכה ישב על אבן גדולה, תחת עץ עבה־גזע וצפוף־ענפים, בו בקש לו מחסה מפני הרוח והגשם המטפטף והולך. פרוותו היתה עבה וחמה, וטוב היה לו לשבת לבדו באפלת הלילה, לרגלי עץ זקן ובודד — לשבת ולחשוב את מחשבותיו.

היו לו בנים בחייו — מאשתו ומנשים אחרות, גויות מולדביות. הללו אינם שלו, אינם יודעים אותו כלל… אולי היו עם הפורעים אשר שדדו את ביתו והחריבוהו, והכום — אותו ואת אשתו — וגרמו למותה? ומבני אשתו נתרה רק לורה זו, המשגיחה עליו וממררת את חייו, המתנשאית להיות אפוטרופסית לדבר שאין לו אפוטרופסות… חה־חה… גם אמה היתה תקיפה כמוה, אבל חכמה ממנה, והיתה אשתו. וזו — מה היא לו? בקטנותה היתה בתו. ועתה? אם? אם חורגת היא לו, והוא יתום, והוא חלש ועזוב. אנה ילך?

לפנים היה הוא האב והיא הבת. עתים היה גוער בה, אף מכה אותה. ובבואה הביתה בשעה מאוחרת בלילה — איך עמדה לפני הפתח, בלי העז להכנס! ואיך התגנבה בלאט אל חדרה! פעמים היה מרחם עליה ועושה עצמו כישן — אינו רואה, אינו שומע. ופעמים היה לבו מתחמץ ומקים אותו ממשכבו — אז רץ אחריה בפרוזדור, הרצועה בידו, רוץ והצלף באפלה, והיא מתיפחת ואינה מרימה קול… ובבוקר באה אליו, עיניה נפוחות, ומנשקת את הידים שהצליפו עליה… כניעה מאהבה… כי אהבה אותו אז, רק אותו — ואת אמה שנאה. שתיהן שנאו זו את זו…

כמה בנים היו לו, ומעולם לא גאה לבו לבשורת בן שיולד, כמו עתה, בלילה הזה. אם מאשתו באה הבשורה, היה מקבל אותה בשלווה — דרך הטבע! ואם מאשה אשר לא אשתו היא — מקור של טרדה וכאב ראש וסכנה היה לו הדבר. אכן גם עתה התכסו שמיו בעבים. מכל העברים הן באות עליו, העבים, והוא ירא. ואף על פי שהוא ירא — נפשו עולצת, ואין בלבו חרטה…

אפוטרופסים הם מעמידים עצמם עליו? אמת, הוא בן שבעים… והם — כאשר יגיעו לשנותיו, אם יגיעו — מה יהיו אז ובמה יחשבו? והוא, הנה לא תש כוחו… לא!

על לורה לא קצף עוד. אף הצדיק אותה. מדוע עמד לפניה כאילם? מתוך כעס? מתוך עקשנות? לא. רק לא היתה תשובה בפיו. כי מה יכול לאמור לה? ואילו הוא במקומה, כלום לא היה מתרגש כמוה ומדבר כמוה? הצדק עמה… כן. — תהה רגע קל במחשבותיו האחרונות ושאל כמתרעם: — ומה יצא מצדק זה?

לא ידע… תשובות אין — רק שאלות…

בכל זאת לא חפץ להיות אשם בעיניו הוא. הוסיף לשבת ולחטט בנפשו ולטעון טענות־צדוק, כאילו עמד עתה לפני בית דין:

“אבל לה מה חטא? לה?… לוא הלה, המשותק — מילא. אבל היא — מה עסקה? לא לכבוד לה? לכבודה הוא חי? להיות סבא בבית? ואם אינו רוצה? ואם אינו יכול? אולי עוד מעט — עוד שתי שנים, שלש… תמתין מעט… כמה, בכלל, יחיה עוד?”

בראש מורד ישב, שפתיו דבבו:

בכל זאת, מוטב היה אילו לא דבר מה שדבר. ועתה — עתה עליו לתקן… אולי יכנס אליה בבוקר, כשהיא עוד במטה — מקיצה משנתה, מתפנקת — יגש אליה וינשק לה, כאשר נשקה בנערותה — אולי יתרכך לבה… אף הלילה היה יכול לעשות זאת, אלמלא ליאונרד. אך מחר בבוקר, כאשר יקום זה וילך כדרכו אל פרדסו…

שרירי צוארו רפו, ראשו נשמט וגרר אחריו את גוו — לולא נאחז בשורש משרשי העץ, היה נופל. בהתאמצות קם ממקומו והתחיל עולה אל המושבה. רגליו כשלו כרגלי שכור והמרחק בין הגבעה ובין בית זקל גדל שבעתים. גם הפרווה הרטובה הכבידה עליו מאד. עתה היתה בלבו רק תשוקה אחת — לבוא הביתה ולשכב. וכשבא, ראה לפני בית אפל, אלם, אטום. רגעים ארוכים, ארוכים מאד, עמד נבוך על המרפסת, לפני דלת הכניסה הנעולה מבפנים — עד אשר מעדו קרסוליו מחולשה. לסוף שב וירד אל הגינה, הקיף את הבית ודפק בחלון רחל התימנית. לאחר שעה קלה יצא אליו סעדיה והודיעו, כי חדרו דרוש לנתן וחברו, שיבואו מחר מהעיר, ולו הוצע בחדר החיצון אשר מתחת לבית.

— טוב, — אמר לנדא.

“טוב, — הוסיף בלבו, — ארחק מעט ממנה”, — והמחשבה ההיא, להכנס אליה בבוקר ולנשקה, הלכה ונמוגה.

ברגלים כבדות וברוח נכאה נגרר הזקן אחרי התימני. ביתו של ליאונרד זקל עמד על כתפה של גבעה קטנה. חלל המדרון הוקף בחומת־יסוד חזקה, עשויה בטון, ובתוכה חדר ארוך ונמוך, שנועד להיות כמעין מחסן לחפצים ישנים או מיותרים בבית. עדיין היה ריק למחצה. פה שמו לו מטת־ברזל זולה, שולחן־עץ פשוט, כסא, קערה וכד מים. יחיאל ליפא לנדא ראה בעיני רוחו תא בית הסוהר הקישינובי, בו היה כלוא לפני ארבעים שנה בגלל שטר־כסף שלא פרע במועדו, ונשא את עיניו: אמנם, גם חלון קטן! גם שבכת ברזל בו!… הצטחק ושאל את סעדיה אם יסגור את הדלת מבחוץ.

— למה? — תמה התימני, שלא ירד אל כוונתו. — מי יגנוב אותך?

“אה, — ציין לנדא בלבו, — גם דרך דבורו אלי לא כאשר היה”.

רק התפשט — נפל על המשכב ולא רצה עוד מאומה. להשתטח ולשכב ככה, בלי שיצטרך להניע יד או רגל, בפרט רגל, כי רגליו לא נשאוהו עוד — זו היתה עתה תפילתו לשמים. בשכבו זכר כי בחייו חל שינוי גדול, עליו להגות בו ולברר לעצמו את המצב לכל פרטיו. אך העיפות כבשה אותו כולו; הוא שט בה, שקע, הסתחף, ואת הבירור דחה למחר. כך נרדם — טעון הרגשות מעורבות של ספוק והקלה ויראה מפני העתיד לבוא. וכאשר פקח את עיניו בשעה מאוחרת בבוקר, מיד שבה אליו הכרת המהפכה הגדולה של אמש, ורגשי פורקן וספוק ופחד התוצאות, הכרוכים בה.

בצהרים היה רעב מאד, כי מאתמול1 לא בא אוכל אל פיו. שעה ארוכה ישב על מיטתו וחיכה. אחר כך ניגש אל הדלת, פתח אותה והקשיב לקולות המגיעים מלמעלה, מהמטבח ומחדר האוכל.

— אוכלים, — ציין במרירות, — בלעדי…

פנה ושב אל מטתו.

— אין דבר! — בקש לבדח את דעתו — לא צמתי בצום גדליה — אצום היום.

אולם, ככלות הארוחה בחדר־האוכל ירד אליו סעדיה והודיעו כי מהיום והלאה לא יאכל עוד “למעלה”. רוצה, יבוא למטבח — שם ערכו לו, רוצה, יאכל פה, “בחדרו”, וארוחתו תובא לו הנה.

לנדא נשא עיניו אל החלון הקטן, המוגן בשכבת ברזל, זכר את תאו בבית הסוהר בקישינוב, ומלמל:

— כמובן… טוב: אוכל פה.

מהומת־נפשו התחילה שוככת.


 

יא.

מאז חדלו כמעט פגישותיו עם רוליה. אל דירתו החדשה לא העיז להביאה — ירא מפני הבית למעלה, השומר את צעדיו בפנים זועמות וחורש עליו רעה, פן יגרשוֹ ממקלטו, ממקלטו האחרון. וגם אל פתח מעונה לא יכול להתקרב: בעלה המשותק, השקוע כל ימיו בתנומה מבולבלת, עד שאינו שם לב לסערות רוחות השמים, אחרונות החורף, המרעידות את צריפו הקלוש, ואת קולות הרעמים אינו שומע, מתעורר פתאום לקול צעדיו החשאיים ולחשו החרישי של לנדא הזקן, הפותח בזהירות את הדלת, שעונה לו בצריחות רפויות, ואז — עיניו יוקדות ופיו מפיק קללות איומות…

אך בצאת השנה לנסיעת הזוג זקל לקרלסבד יצא מחיק רוליה אל אויר הצריף, האסור על הזקן, יצור קטן, עצם מעצמיו, אשר לא שעה אל האדם הגוסס על ערשו, אצל הקיר מנגד, והחריש את אזניו ואת גמגומו הרופף בקולו הדק והחד, קול נפש חדשה, המתדפקת על דלתי החיים הישנים. כל יום רם קולו של בנימין הקטן ורפה מלמולו של ישראל פת המשותק — עד שהשתתק ונדם לעד. ניצח הבא את ההולך… אך עוד חייו כפתיל הנעורת — ולשונות אש מלחכות סביב הצריף הדל.

לחם קלוקל אכלה רוליה ואין חלבה מספיק לתינוקה. והזקן, כיסו ריק — זה כבר אזלה פרוטתו האחרונה. רק חלב היה לו מעט, בבקר כוס ובערב כוס — אותו שמר בסתר בבקבוק, אשר הכין לו, ואחרי השקיעה היה מביאו לרוליה. מדי ערב בערבו עשה כך — עד שנתגלה חטאו ונגזר עליו לאכול במטבח דווקא — —

— ואל כליך לא תתן! — אמר לו בלגלוג דק החכם יחיה, אבי סעדיה, שהיה בקי בחדרי תורה.

אחרי זה צמק התינוק בנימין, נעשה צהוב ושקוף־עור, כמו האיש ששכב לפני כן באותה מיטה, באותו צריף.

הבנים שהיו לו, ליחיאל ליפא לנדא, לפנים, אינם, מתו, נעלמו בעמקי עבר רחוק, ולורה זו, שגר בביתה, אינה עוד עמו: המרחק בין דירתה למעלה ובין מרתפו למטה גדול מן המרחק בין ניו־יורק ובין יאסי. רק זה הרך נותר לו, אחרית אונו. והנה הוא צהוב, חוור־חוור, והאם נפלו פניה מאד ואין חלב בשדיה.

שוב היה הולך לבקרים אל הפרדס הישן, הקרוב אל פרדס חתנו, ויושב שם על הספסל, למרגלות התותים הענקים, המקריבים את ענפיהם הענקיים אלה אל אלה, עד כי צל אל צל הגיע… פלג מים זמזם והתפתל בין שרשי עשב מגודל־פרא. הנה הנוצה מתהפכת על פני המים השקטים, הפתיל רועד ומתמתח בידו והחכה צוללת… שבט־כסף מבהיק באויר — דג קטן, צר ארוך, מפרכס לרגליו בעשב, פיו פעור ועיניו זכוכית — עינים שקופות לבנימין הקטן וגוף צמוק, דל, ונשימתו קצרה… עיניו זכוכית — כטפות בדולח… יחידי הוא לו ואחרון…

הכושי ראה את הדמעות היורדות על לחייו של הזקן — גם בגדיו לא היו עוד הדורים ומצוחצחים כתמול שלשום, ואף כי ידע מה לו, בכל זאת הניד בראשו, המעלה פקעות אפורות, סמורות, ושאל:

— מה לך, הזקן?

— כך… אין דבר.

הלך הכושי והביא לו אשכול בננות. לנדא אכל אחת ואת השאר שם בחיק מעילו — זה לרוליה.

באו שתי נערות. לנדא הסב את פניו הצדה והיה כמסתכל בשדרות תפוחי הזהב הישרות והמוריקות. אך הן ראו היטב שבכה.

— כמה הזדקן! — אמרה האחת.

והכושי הגיד להן מה ששמע מפי נפיסה, שפחת רזניק, שכנו של זקל, אשר קבלה את הדברים מפי רחל התימניה:

— הילד חולה.

והנערות התלחשו:

— אחיה של הגב' זקל!

התרעמו והטעימו:

— למה אינה דואגת לאחיה, האכזריה! האם תעזוב אותו לגווע ברעב?

אחרי לכתן היה שוב לבדו עם מחשבותיו הנוגות.

“עיניו זכוכית — כטפות בדולח…”

פתאום קם על רגליו וצחק, ופניו אורו.

— הלא יש לי… יש!

איך שכח? הלא יש לו, סכת־עניבה ואבן פטדה יקרה בראשה, ושעון זהב יש לו, טבעות זהב, וקופסת סיגריות עבה, מכסף טוב, ובגדים טובים, ועוד דברים קטנים יקרים — איך לא עלה על דעתו עד כה? מחר — היום — יסע לתל־אביב וימכור, ויספיק להם לכמה חדשים!

יחיאל ליפּא לנדא הזדקף. מלוא חזהו שאף רוח הגן המבושם. רגליו קלו, בקשו לצאת במחול. מהר הביתה. ובבואו אל מרתפו, מיד התחיל מנקה את חליפתו הטובה, חליפת החג, ומכין עצמו לדרך.



  1. במקור נרשם מתאמול – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות