רקע
אהרן ראובני
ליל נסיון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

אותו לילה לא היה ליל שקט ומנוחה לליזי זק.

עם צאתה מבית פיטם נגמרו עסקי יומה; היא נשארה לבדה ברחוב ריק וזר, ולא ידעה מה עוד עליה לעשות. למה לא הזמין אותה כוספין זה לביתו? והאם היתה הולכת אליו? זו האשה הזועפת, אדומת־הפנים – אשתו, וגם הוא – אמנם היה טוב אליה, העינים מתוקות – מתמוגג! והפנים בלים, כולו דוהה. ודאי, למעלה מחמשים. גבר בן חמשים מתמוגג למראה כל צעירה שאינה מכוערת – כולם כך, ועתה היא בחוץ לבדה. לאן תלך?

היא היתה רעבה ונבוכה, עיניה משוטטות ברחוב ובוחנות בחשש את חלונות המסעדות. לבסוף עמדה מול אחת הדלתות והציצה בעד שמשותיה הגדולות והשקופות; אולם מארך ואפלולי, שורות שלחנות קטנים, מרובעים – שיש זול וחשוף – אין מפה! אנשים בודדים שקועים בעתונים ובקערות, עירום קודר – ומדה של ניקון. ליזי ישבה לשלחן פנוי, סמוך לקיר, ובקשה חביתה וקקאו.

רגש של יתמות עטה את נפשה. בלבה גאה בכי חרישי. היא התאמצה לכבשו. אספה את מחשבותיה והוכיחה לעצמה, כי אין לה טעם לבכות. פיטם הסביר לה פנים וכמעט הבטיח – בכל אופן, לא דחה. זו תהיה משרה טובה. וביום הראשון לבואה – האין זה אושר? אך מי יודע. מוקדם לשמוח… והוא עשיר מאד – פרדסים לו ועסקים גדולים. גם אינו זקן. אולי בן גילו של כוספין, אבל מה רב ההבדל! והיא עשתה עליו רושם, זה נכר מיד בעינים. הוא הביט – כך… והיא התאדמה. טפשה!

בכל זאת, לוא הלכה לכוספין… למה לא? הוא מכיר אחיה – ודאי היה מזמינה ללון, ותחת המסעדה השוממה היתה יושבת עתה בבית, בתוך משפחה – שלחן ערוך, תנור, כולם מסובים, חם, והבחור ההוא, הגבוה, שאך בא ממוסקבה, לפי דברי כוספין – אולי גם הוא שם? כמה מוזר: חליפת־ספורט יקרה וקסקט זול, ובלי מעיל. עומד ורועד מקור. והלחיים ורודות – מסכן! חה־חה!… והצחוק כמה ילדותי! אך העינים – אש… ולא הביט אליה. רק מבט חולף… שחצן!

ליזי נשאה את עיניה מכוס הקקאו, בזויות פיה ברק טפות שחומות שטרם נוגבו, וראתה נגדה זוג עינים עגולות ושנים לבנות, גסות, וחיוך רחב. פניה נסגרו. בהעפת־עין סקרה את האיש, היושב למולה, ליד שלחן שני: אף ארוך, גבנוני, לסתות מוצקות, שפם דק, סמר, שהוצמח כנראה לא מכבר.

איש זר זה – לא נוח היה לה שתפס את חיוכה וכאילו עקב אחרי מחשבות לבה – אף העז להשיב לה בחיוך. וראשו מה משונה: כדור רחב ועגול, משחיר בזיפו הקצר, והפה גדול כל־כך, והשפתים בשריות – איך תוכל אשה לנשק פה זה?… לראות פנים אלה מתנשאים עליה?…

לחייה האדימו. היא הצטחקה כמבוישת והסבה את פניה ממנו.

לא הלכה אל כוספין, כי הבחור רחב־הכתפים, הפועל החקלאי, הציע לה חדר בבית סבו בגבעת־שאול. בית קטן להם שם, בעצם ידיהם בנוהו – סבו והוא. אחר זה הלך לעמק – וחדרו פנוי. בשכר־דירה לא ידחקוה. תמצא עבודה – תשלם. חיים אחיה חברו היה, יחד עבדו בשדה־אסיף, אבל הוא אחיה, עזב אותם, והלך והתנחל בשרון – בחר להיות אכר זעיר, בחל בחיי קבוצה… וסבתו תשמח לה, זקנה טובה, ואחר תראה: תרצה תשב עמהם, תרצה תעבור העירה.

היא בטחה בו. דבורו היה אמיץ וידו ברזל. גם על טיב החדר לא שאלה. העיקר, שהשכר לא ידרש ממנה מיד – ותפטר מהמלון המזוהם אשר לנה בו בלילה שעבר. מהמסדרון עלה רחש צעדים חשאים. לעתים נדמה לה כי נצב שם מישהו ומקשיב ולוחץ את כף־המנעול. בשכבה סגרה את הדלת ונעלה אותה היטב, ובכל־זאת לא ידעה שינה, גופה קר ולבה כפעמון מזועזע.

לשוב אל אות מלון גם הלילה?

גל של חמלה חמה לעצמה, לגלמודותיה, עבר את לבה, הבכי החרישי גאה בה שנית וכווץ את גרונה. היא מהרה ויצאה החוצה.

רוח קרה נשבה ברחוב. היום העריב. השמים התקדמו ובלעו אור כוכביהם, בני־אדם כרוכים במעיליהם עברו בחפזון – איש איש לדרכו ולמקומו, ולה אין מקום ללכת, ואיש אינו מחכה לה. כל־כך קשה לה להיות לבדה, כל־כך כבד לבה. ופני מכיר אין. לוא פגשה לפחות את פדיון זה, חבר אחיה! אמר כי יבוא במוקדם הביתה ויכין לה את החדר. אולי כבר מחכה לה? אין הוא יפה, וקול משונה לו, כמו סדוק, אך החזה – חומה, והכף – צבת. כולו מוצק. לוא ידעה כי גם הוא במלון, בחדר סמוך, לא היתה יראה ללון שם. אך הזוהמה – גועל־נפש!

היא פנתה והלכה בלי רצון אל תחנת האוטומובילים בפנת הרחוב. לגבעת שאול? ילך בעוד שעה. שבה לאטה והתערבה בזרם באי־הראינוע. באולם המרווח והמואר יפה, בין מאות האנשים הנחים מטרדות יומם, נחה גם היא. מקצת ראשים פנו אליה. כמו תמיד חשה במבטים בלי לשאת את עיניה. ספגה אותם בעפעפיה המורדים למחצה, בשפתיה התפוחות משהו, הפשוקות משהו. היה לה רגש כאילו היא נדה בערסל קל־תנועה, בין עצים עבי־גזע, בתוך זמזום ירוק – ערסל רך וקצוב ומשכיח את הימים הקשים שעברו עליה מעת אבדה לה משרתה בתל־אביב. פתאום כבו האורות ועל הבמה נתגלה נשף־רקודים בארמון נהדר – שיש וארגמן, משי ופרחים, עלמים נחמדים לעין, גמישים ורעננים, אבריהם כקפיצי פלדה, ונשים מפורכסות וממורקות, בשמלות נפלאות.

שעתים של מרגוע.

ושוב היא בחוץ לבדה – אור פנסים דלוח, אנשים קרים ורטובים, מדרכה רטובה, גומות מים מתחת לרגלים – נראה, שירד גשם בשעה שישבה בראינוע.

מעבר לכביש נצב אוטו ארוך וחשוך, מחותל בצרד מזופת. ליזי עמדה מנגד ולא מהרה לגשת ולשאול, כי טרם החליטה דבר. ואמנם, איך תבוא פתאום לאנשים זרים ובשעה מאוחרת כל־כך. למה לא נסעה בראשית הערב? למה הלכה לראינוע? אה, כל פעם היא עושה בלי מחשבה וגורמת לעצמה את כל הצרות!

הטפטוף הקלוש, שהתחיל לפני רגעים מעטים, תכף. ליזי פנתה כה וכה ואמרה הכנס לאחת המסעדות. ברגע זה קלטה אזנה דברי נהג, המשיב לשאלה:

  • כן, לגבעת־שאול. מה? לא, לא אחכה!

פנסי המכונה הוארו.

הגשם גבר, השואל אחז בידית הדלת. בלי הרהר הרבה רצה גם היא אחריו ועלתה במדרגות.

האוטו היה מלא. הנוסעים ישבו צפופים, קרים ורטובים. טפות מים נוטפות מכובעיהם, לרגליהם שלוליות. אין מקום פנוי. ליזי עמדה במעבר וחכתה בחרדה: הנה ישמע קול הנהג, האומר לה לרדת. למה לא יקום אחד הבחורים ויפנה לה את מקומו? אבל פה לא אנגליה… פה אין יודעים את נמוסי העולם.

  • בואי, שבי, גברת! – הציע לה את ברכיו אדם צעיר, כהה־פנים, רגליו ארוכות וקולו גרוני, זר, כקול הערבים. ובראותו את מבוכתה הצטחק בנעימות והראה על נערה שמנה, גזוזת־שערות, שישבה על ברכי חברו, – אין דבר, גברת!

בינתים משך אותה מישהו מאחריה. רגליה כשלו: היא שקעה בצעקה קלה והרגישה את עצמה תקועה בין שני גברים, שהתאמצו להרחיב את מקומה ולא יכלו.

  • לא נוח לה, גברתי? שאל האיש, שהושיבה, – רק רגעים מעטים!

  • לא, תודה, אין דבר!

עתה ראתה לתמהונה כי שכנה, הדואג לה, הוא הבחור עגול־הגולגולת, שחייך לעומתה במסעדה. היא התרגשה: האמנם הלך אחריה כל הזמן, או – מקרה?

ולא האמינה במקרה.

הוא לא הציק לה. אדרבה, היה מנומס והתאמץ להקל עליה את הלחץ. ליזי נרגעה, הביטה בו רגע ושאלה, אם הוא גר בגבעת־שאול.

  • כן. והיא למי נוסעת?

  • לפדיון.

  • פדיון? – השתומם האיש, – הלא הם… איני יודע אם יש שם מי בבית.

  • הוא אמר שיחכה לי. – וליתר בטחון הוסיפה. – הוא חבר קבוצת “שדה־אסיף”, לא כן?

  • אה, אבא! – קרא איש־שיחה ונתן בה עינים חוקרות, קודרות, בהן שאלה אלמת: מה לך ולו? ולמה תבואי אליו –ובשעה זו?

ליזי התאדמה וכעסה על עצמה: לעולם תפלטנה מלים מיותרות מפיה. ועתה, מה תהי דעתו עליה?

ובחוץ עלטה. הגשם הולך וחזק.

  • אני אראה לה את הבית, – אמר שכנה כבדרך פיוס.

ליזי שתקה.

  • מעומק האוטו בקע קול רינה. שני בחורים ונערה גוצה, בלי כובע, שערותיה ערמה פרועה, פצחו שיר רוסי־עממי, אך קולותיהם היו פגומים ובלתי־מכוונים ורחוקים מקול רוסי כרחוק עיירה יהודית בסביבות קיוב מערבות וולגה. הנוסעים חייכו, בחור ארוך, צהוב, פניו גרמיים, נטה את ראשו אל כתפו ופזם כבחלום, עיניו עצומות למחצה:

אז מען קען ניט,

אוי, אז מען קען ניט –

און מען ווייס ניט,

אוי, און מען ווייס ניט –

נעמט מען זיך ניט אונטער!

פרץ צחוק רם ועבר, נתר מפה אל פה, מספסל אל ספסל, רק הצהוב הפוזם לא צחק – ישב בעינים עצומות למחצה והיה כחולם.

השלשה נפגעו. חדלו מהרוסית הנלעגת ופתחו בפזמון עברי מחודש לפי רוחם:

החלו־צים, הוי, השק־צים –

הם ילכו מפה!

ואנחנו, מושב־זקנים,

לא נזוז מפה!

באותו רגע דוקא עמד האוטו על־יד שער בית מושב הזקנים להוריד אחות שחזרה מהעיר. שוב צהל הצחוק בקרון. ליזי צחקה עם החבורה ושמחה להפסקת השיחה בינה ובין הראש העגול.

שכנה מימין, אדם צעיר, בעל קדל, פניו השמנים מגולחים למשעי, העיר במרירות:

אין לך עם כיהודים לשקץ את נפשם. הנה – צוהלים כבני העירים! למי הם צוחקים? לעצמם הם צוחקים!

ליזי חשבה, כי הדברים מכוונים אליה, נעלבה ולא ענתה לו מאומה, ובלבה אמרה, כי צחקו מפני שהיה מצחיק, פשוט מצחיק. מה בכך?

  • מכבר היא מכירה את אבא פדיון? – שאל שכנה משמאל.

  • לא, אבל הוא חבר אחי, אחי – חיים זק מרמת־טללים שבשרון.

פני האיש הובהרו וקדרו חליפות.

  • מקום יפה – רמת טללים! עברתי שם זה לא כבר. לא ידעתי כי חיים שם. פגשתיו לפני שנים בעמק. מאז לא ראיתיו. מה? איך הסתדר?

היא ספרה מעט על המושב רמת־טללים: בזמן המלחמה נעזב ועמד שמם. אחר בא אחיה ועוד מתישבים חדשים, הקרן־קימת נתנה להם חלקות – עשרים דונם למשק, ולאחיה אדמה משלו – אבא קנה בתחילת המלחמה. עתה נטעו כולם פרדסים קטנים רכשו להם פרות, מגדלים עופות וירקות ומוכרים בתל־אביב. בעוד שנתים־שלש, כשישאו הפרדסים פרי, יהיה מצבם מצוין. גם הלואות לבנין בתים ורפתות כבר הובטחו להם, אך לעת עתה הם יושבים בצריפים, בדוחק גדול, אין פרוטה מזומנת, ובשעה שצריכים לקנות דבר בכסף – נחנקים ממש.

הוא ידע כל זאת, אבל הקשיב בכובד־ראש, ואולי לא הקשיב כלל – כי בכלותה לדבר שאל כמהסס:

  • ולמה לה פדיון, אם מותר לדעת?

חוט של צחוק שובב הסתמן בזויות פיה.

  • הוא בחור מעניין, אבא פדיון לא כן?

פני שכנה הצהיבו, וליזי הוסיפה ואמרה:

  • אדוני מכיר אותו? מה דעתו עליו?

פתאום נדם קול המנוע. האוטו עמד. ליזי קמה ממקומה ונגרפה עם זרם היוצאים, ירדה במדרגות – והנה היא בחוץ, בגשם וברוח, רגליה טובעות בבוץ… לבדה, בחושך ללא־דרך רחוק מעיר…

תנועתה הראשונה היתה לשוב ולהכנס אל האוטו. באותו רגע שמעה קול עבה הומה לתוך אזנה:

  • אל תפחד! אני אוליכנה!

בן־־לויתה לקח את זרועה. נתק הקשר האחרון עם האור ועם הישוב. הם תעו במדבר שטוף סערה שחורה ומיללת. ליזי הלכה כעוורת, בלי מסלול – שדה רפש, מים ואבנים. מעיל הגשם וכובע־הגומי סככו עליה מפני הזרם מלמעלה, לרגליה מגפי גומי עד השוקים – ואף־על־פי־כן נרטבו מתוך דריכות במהמורות עמוקות. עתה חרה לה מאד על שבאה הנה. למה? למי? הלא יכלה לעבור למלון אחר!

ברכיה כשלו. לולא זרועו של מלוה היתה נופלת עשר פעמים עד שהגיעו לבקתת פדיון. חושך ודומיה שררו בבית הקטן ובחצר אשר מאחוריו. לשוא דפקו על הדלתות והחלונות. בן־לויתה מצא לוח שבור וחבט בו בכל מקום המשמיע הד־קול, הלוך וחבוט כנוטר לילה – ואין עונה.

הנערה היתה קרובה לבכי:

  • נשוב מהר אל האוטו, אה, רגלי רטובות!

הם נחפזו לשוב. מאורות המכונה העגולים, הבולטים כעיני פרה ענקית, שטו נמוך בחשכת הלילה והיו כסובבים במעגל. הזרם המבהיק פגע בעיני ליזי והכה אותן בסנורים.

  • יעצור אותו!…יחכה רגע!… – קראה ביאוש.

הוא עזב את ידה והסתער כמטורף לחצות דרך המכונה, הגולשת במורד. – עמוד! עמוד! – שאג לתוך סערת־המטר.

הרוח חטפה את קולו, אך יצא מפיו, והסיעה אותו הצדה.

האיש עמד באמצע המדרון, כי קצרה נשימתו מרוץ, גם אפסה התקוה להדביק את האוטו הבורח.

“האחרון!” הלם לבו בחזקה.

ליזי רצה אחריו בכל כוחה, עורת, אחוזת אימה, עד שנתקלה באבן ונפלה על פי בקעה עמוקה. היא הרגישה בפחת ונרתעה לאחור בבהלה, רגלה השמאלית מעדה, כאב עלה מן הברך. ליזי צעקה בקול ושקעה, גוחנת, אל אבן רטובה. שם מצאה האיש בשובו מאחרי האוטו – רועדת, מיפחת, אומללה.

  • אין דבר, – נחמה, – גם ביתי אינו רחוק מפה.

היא קמה בהתאמצות ונאנקה:

  • אה, רגלי שבורה!

האיש חייך בחשאי: הוא ראה במלחמה רגלים שבורות וידע כי לא כך נאנקים, ולא כך עומדים שבורי־הרגלים… עומדים! חה־חה!…

היא פסעה שלוש פסיעות, כל פסיעה – גניחות והתיפחות.

  • איני יכולה – אמרה בקול נכאים. – יקרא־נא את מי לעזרה! האין פה בית קרוב? או רופא או חובשת? או עגלה לנסוע העירה?

  • בחור זה? – ענה בלעג, – הנה גם ביתי. תסלחי לי, הגברת, – אמר והרימה על זרועותיו, – ולא – לא נגיע.

היא שתקה. עד כה היה מנומס ונהג בעדינות. מה יהיה בבואם? איזה בית? מי יש שם בביתו?

בתחילה נשאה בקלות, כאילו לא חש במשקלה. אחרי חמשה רגעים רפו ידיו ונשימתו כבדה.

  • אני כבדה, – הצטערה הנערה. – יורידני־נא וינוח.

ידיו התקשו. הוא קרא בחום:

  • לא! לא! עוד רגע ובאנו! מה שם הגברת?

היא שכבה בזרועות־גבר אמיצות, רצוצה, רטובה, נקועת־רגל, והוא דאג לה ונושאה על כפיו. ענתה ילדותית:

  • ליזי. ומהרה ותקנה:

  • אלישבע זק.

לבו פעם בחזקה. הוא לחצה אל חזהו והחיש את צעדיו.

  • רק שלא תתקררי, ליזי.

  • “למה אמרתי: “ליזי” – הוכיחה את עצמה בלבה, – טפשה אני, תמיד אני עושה כך!…” – ושאלה לשמו.

  • זלמן שור.

השם לא אמר לה מאומה.. הוא הכניסה לבית אפל והושיבה על כסא בד ארוך. לאור המנורה שהדליק ראתה חדר מרווח, שומם, רהיטיו מעטים. על הרצפה, העשויה לוחות־אבן גדולים וגסים, רבצה שכבת בוץ מגובשת ונוצצו עקבות רפש חדש. הקירות דמעו מטחב. מרתף! אורוה! באחד החלונות שבורה שמשה. הרוח מטיילת בחדר. קר. נשיבה פתאומית מבחוץ כבתה את המנורה. האיש שב והדליקה בקללה נמרצת וסתם את החור בחלון בזוג מכנסים ישנים. היתה סתירה לא־מובנת בין לבושו הטוב ובין עניות מעונו, בין עדינותו אליה ובין גסותו בפני עצמו. פחד זע בלבה. האיש התהלך לפניה כחידה סתומה ומאיימת, והיא לא ידעה מה מוכן לה פה. פניו אינם טובים: פה אכזרי, מבט קודר. אך עוד חי בכל גופה זכר ידים מאומצות וזהירות, המחבקות אותה ברוך, ואותות לחצן, הטבועים תחת כתפיה וברכיה, נוסכים טפת הרגעה בנפשה.


הוא שם קומקום מים על מכונת פרימוס והסיק תנור־נפט. באויר החדר הקרוש פשתה חמימות. אז הסיר מעליה את כובעה ואת מעילה, חלץ את מגפיה המרופשים מעל רגליה נטלה שנית על זרועותיו ונשאה, על אף מחאותיה, אל המטה, ונתן לה שמיכת צמר עבה להתכסות; אם גם גרביה היו רטובים, גם שולי שמלותיה. היא פשטה את הגרבים ושוב התאדמה בשעה שלקח אותם מידיה ליבשם על־יד התנור. אחר זה חזר ונגש אליה בהסוס, ישב על שפת המטה, לקח את ידה הקטנה, הקרה, והחזיקה בכפיו הרחבות, הרועדות מעט. היא שתקה, שכבה כמו קפואה, רק הביטה בו, הביטה – ועיניה נעשו צרות וחדות, כמציצות בעד חרכי גדר־רפפות – ופתאו חלצה את ידה בתנועת יאוש וטמנה אותה תחת השמיכה.


פניו חורו. הוא צחק צחוק מרוסק, השתעל שעל צרוד לנקות את גרונו שנשת, ואמר כמשתובב:

  • הסוברת את כי שם לא אשיגנה?

אך הבעת פניו לא היתה של משובה, ובקולו טרם שלט. גל של דם שטף את לחייו, יקד בין עפעפיו, הבהב מתוך אישוני עיניו, המהלכות אימים. הוא הושיט אליה את ידו, וטרם ידע אם ישיבנה או יתנפל על האשה הנתונה ברשותו, ויטרפנה, וידרסנה. גם היא לא ידעה. הנערה נדחקה אל הקיר. פניה קטנים ואומללים ועיניה גדולות, קודחות, ולא צעקה, ולא קראה לעזרה. הגשם דפק על החלונות, הרוח הקיפה את הבית הבודד בחומת שאון אטומה. משקוף הדלת זלג אגלי מים, שלוליות נקוו על הרצפה מטה. העלטה סגרה עליהם מבחוץ. שם הלמו רעמים, הבהיקו והתפתלו פתנים מעופפים, דקים וחדים, וליזי, שפחדה מאד מפני רעם והיתה מסתירה את פניה בכר בקריאות יראה אמתית כמו בימי ילדותה, לא שעתה הפעם לקולות ולברקים בשמים, גם ביד הגבר שנחתה על ירכה בתנועה כובשת, לא השגיחה – רק הביטה בו, הביטה… והיתה כצפור קטנה לפני הנחש, הזוחל ובא אליה לאטו – לבלעה. בעיניו אש ירוקה, קרה, המקפיאה את איבריה. פתאום אמרה בקול נבוב, זר, שלא דמה לקולה:

  • אלך לפדיון, לא אשאר פה.

זכר אבא פדיון קרר מעט את דעתו – וגם דבורה המשונה במתינותו. “בראשי אשלם!” נצנץ במוחו חזון, שרפה את ידיו. ליזי הרגישה בהתרת תפיסתו ודחתה את כפו מעליה. גל של חימה עלה בו. מה? אבא? יהרגו או ימסרו בידי מבקשי נפשו? יהי כן. פעם אחת ימות האדם –ופעם אחת יחיה! וזו תהיה לו! לא לאבא! הוא מצפצף על אבא! תמות נפשו עמה! בהחלט פנה אליה – וראה את עיניה שלא גרעה ממנו כל אותה שעה – וראה בהן הבנה צלולה, חדה ונוקבת כל־כך, עד כי נפעמה רוחו. נראה לו כאילו הביט בהן עתה בפעם הראשונה: ואולי כך הוא באמת, כי עד כה היה נסער כולו, שטוף כעס ותאוה, והנה באה כמו הפסקה במהומת נפשו. הוא קם – עיניו בעיניה: תהום אפלה נפתחה לפניו. מים עמוקים התגעשו בה, עלו וירדו כשדי אשה אדירים, והעלו אדוה כהה, תוססת – הוא טובע בה ואין מציל… ואינו חפץ להנצל! צל של צחוק חלף על פניה המעונים, והוא כמ ננער משכחה, ובשוב אליו דעתו היה כרואה חלום בהקיץ; היא חייכה אליו, עיניה טובות וקוראות אותו לגשת. הוא עמד כמאובן. לא הבין. היא לקחה את ידו ומשכה אותו אליה. בקריאה חנוקה כרע על ברכיו לפני המטה, פניו כפני אדם שנמצאה לו פתאום אבדתו היקרה, המבוקשת מכבר – ונפל עלי לנשקה. מוזר: הפעם לא נבהלה ולא פקפקה. בידים קטנות ורועדות אחזה את ראשו הרחב, הכבד, והראש נשמע לה. ידיה חדלו מרעוד ונעשו בטוחות, כידי איש המלטף כלב גדול שנכנע לו באהבה, סבבוהו כרצונן, הטו את אזנו אל פיה, ורחש מלים חשאיות עלה בה, נשיבת רוח קלה בין עלי שלכת – והוא לא ידע, אם אמנם נאמרו הדברים או רק נראה לו כי נאמרו:

  • הוא לא יעשה לי רע!

היא דחתה אותו מאליה והתאדמה מאד. אז ידע: עבד הוא לה כאשר לא היה לכל אשה לפניה – יד ורגל לא יזיז בלי רצונה. הוא שב לטפל בארוחת־הערב, שותק, בפניו אור ומבוכה. בחדר הריק והקר נשמע זמר המים, החושבים לרתוח, מחרטום הקומקום התחילו לעלות טבעות אדים דקות. הוא נקה את השלחן החשוף מאבק ומפרורים, הצטער על שאין לו מפה, והוציא מארון־הקיר כל הצידה אשר מצא שם: ביצים, נקניק, גבינה, לחם ומלפפונים חמוצים ובקבוק רום. בלכתו בחדר הלוך ושוב זרק מדי פעם מבט מהיר לעבר המטה, כאילו פחד פן נעלמה אורחתו בינתים. היא לא נעלמה – הנערה שפגש בפעם הראשונה בחייו לפני שלוש־ארבע שעות במסעדה ברחב יפו, ועתה היתה לו יקרה מחרותו ומנפשו. היא נשאה אליו פנים חורים והצטחקה בבת־צחוק ביישנית של אמון והכרת טובה, ברוך אמהי כמעט, בעיניה נוגה של חמלה – היא דמתה לאשה מבריאה אחרי מחלה אנושה. הוא שכח את הכל: גם את שתי הנשים שנמלט מהן, גם את הבלשים, המגששים מסביב לו כבאפלה, גם את הניירות שהוא צריך כאויר לנשימה, ואינם – רק את העינים הפקוחות לרוחה, השקטות והמשקיטות את רוחו, ראה, ואת הלחיים זכות־העור כלחיי ילדה פגה, המתעגלות ויורדו לאטן, בקמור חמוד, אל הצואר העשוי קצף שיש לבן. עדן מתוק, פלאי, היה כמוס בקמור זה – עיניו לא ידעו שבעה. בדמיונו והנה הוא מתכופף אליה, מקרב את שפתיו אל שפועי הלחיים הטהורות האלה כאל מקור מים חיים – ושותה ושותה עד בלי די, מרוה את צמאונו ואינו רווה. רק עמד לפניה והיה כשט בחלום… ושוב ראה את מבטה העמוק, האורב לו, האוחז את נפשו בנימים טמירות – ונרתע, מתנער ונכלם. הוא הגיש לה כוס תה בקצת רום והאיץ בה לשתות בעודו חם – תרופה בדוקה היא כנגד הצטננות מרטיבות. כל המלחים יודעים זאת.

  • האם הוא מלח?

  • גם מלח, – אמר בקצרה ונראה לה כמשתמט מתשובה.

  • ומה עוד?

  • מה שלום רגלך? הראיני־נא, ליזי!

  • לא, אין דבר! רק יתן לי מעט יוד.

הוא הביא לה יוד וצמר־גפן. במנוחה גלתה את ברכה הפצועה. רגש פנימי הזהירה מפני צחוק של ביישנות גנדרנית. על הברך נראו טפות דם קרוש וכתם כחול גדול. היא נתנה לו לחבוש את הפצע כרצונו ורק נאנחה כשהכאיב לה. אימונה היה לו כצרי מרגיע, רוחו שקטה, ידיו נעשו זריזות ודייקניות. ככלותו לחבוש קם ואמר בצחוק קצר, כי פצועים כאלה אינם עוזבים את שדה־המערכה במלחמה. עתה נאכל! – קראה פתאום בקול צלול ועליז. – ואני גם כן כבר בריאה!. הוא רצה לטלטל אליה את השולחן, אבל ליזי לא שמעה בקולו, ירדה מהמטה ומצאה את סנדליו, והתחילה מטפלת בשולחן כשהיא צולעת, גונחת וצוחקת בשובבות. האיש הלך אחריה כעגל אחרי הפרה, עיניו גדולות ועגולות, והן מקרינות זרם מתגבר של התפעלות ומסירות חמה הנערה ספגה מבלי משים חום גברי זה. הוא היה כקלוח מרפא לנפשה המבוהלה, המתלבטת במצור המשונה אשר שמו עליה בדידות המקום, ליל הסערה ותאות האיש, והנה היא בחדר מואר, הקומקום מזמזם על התנור, השולחן ערוך – כאילו שבה ממדבר לישוב. “לא לשתוק!” אמרה לעצמה, ולא שאלה: למה? – כי לעתים קרובות ידעה את אשר עליה לעשות בלי לדעת טעם מעשיה – והלכה וספרה את קורות חייה לפי הנוסח השגור בפיה בדברה אל מכירים חדשים: אביה היה סוחר בחמרי בנין ביליסבטגרד. חנות גדולה היתה להם והם חיו חיי בעלי־בתים אמידים. ומשהתחילה המלחמה בא קץ לאשרם. אמא מתה בהצטננות פתאומית – דלקת ריאות כפולה. שני אחיה נלקחו לצבא ולא שבו: הגדול נפל במלחמה והשני – אומרים – קומיסר אצל הבולשביקים. וחיים, זה שברמת־טללים, עזב את הבית ובא הנה. “תחת לעבוד בצבא רוסיה – היה אומר – אעבוד את אדמת ישראל”. אבא שלח לו כסף, בראשונה מאן לקבל, אחר־כך נמלך בדעתו: “למה יפול הכסף בידי הרוסים? מוטב שיושקע בארצנו!” – וקנה את האדמה שהוא עובד עתה, ובפרעות הרגו את אבא – ההידמקים! בעיניה עלו דמעות, קולה רוסק. הוא מהר ומזג לה עוד כוס תה ברום והחליק על שערותיה. היא גמעה, נשאה אליו עינים לחות והצטחקה בעצבות. ואז פרץ פתאום הבכי, שהתאסף בלבה בחשאי בימים האלה. היא בכתה בגלוי, בקול, כילדה קטנה, נעלבה – וכך היתה על אף עשרים ושלש שנותיה – בכתה על מות אביה ועל יתמותה ועל מצבה עתה, ולא הבדילה בין בכי לבכי ובתוך כך ספרה לו את פרטי הפרעות וענויי אביה בידי הפורעים. פני שור היו מתוחים, מבטו אפל. הוא שאל:

  • ואת?

  • שכנינו – ידידי אבא – לקחוני אתם לאודיסה, ומשם שלחוני באניה צרפתית לאנגליה, לדודתי, אחות אמי, היושבת בליברפול. ואני אז בת שתים־עשרה שנה. עתה ידע את שנותי, חה־חה… טפשה אני!


עיניה היו גלויות וצוחקות, והוא לא ידע אם הבינה את שאלתו והשתמטה בכוונה מלענות, או ענתה, והוא לא הבין את התשובה. אך מבטה וצחוקה כבר הפיגו חריפות הרגש האפל, שזע בלבו. והוא חזר לטפל בה, רץ ושב ולא ידע מה עוד יעשה לה. היא אכלה והתאמצה להמשיך את דבריה, אך ראשה כבד מאוד מיגיעת יומה ומשתי כוסות התה המהול ברום, וגם לשונה כבדה ועיניה נעצמו מאליהן ובלבה רגש מצוקה, כבד ומעורפל: הגשם לא חפץ לחדול, גרביה ומגפיה רטובים, הלילה ארוך, ארוך… מה יהיה?

  • מה אעשה עתה, מר שור? – אמרה בקול תחנונים. – אני רוצה לישון… כל־כך רוצה לישון! אולי יש פה מלון או איזה בית שהוא?… או אולי כבר שבו שם, אצל פדיון?

הוא עצר קללה גסה, שפרחה על קצה לשונו, ואמר בקיצור:

  • הנה חלון ביתם: חושך! ובתי־מלון אין פה.

הוא נעלב. מעודו לא היה הגון כבערב זה. הוא תמה על עצמו ולא הבין את דרכיו. יחסו אליה היה משונה כל־כך בעיניו וזר לטבעו עד שנדמה לו, לרגעים, כי לא הוא, המתהלך פה בחדר והמתעסק עמה – אחר התחפש בבגדיו ולבש את עורו, וזה האחר מכוון את ידיו – ואת לבו. לוא ספר זאת לחבריא היה עושה את עצמו לצחוק בעיני כל ומי פתי יאמין לו! ואין יודע, אף עתה, מה יהיה בסופו של דבר!

  • תשתי עוד תה, ליזי? ליזי, את תישני פה, במטה, ואני בכסא על־יד התנור… אל תפחדי, ליזי… ולא יאונה לך כל רע… אני… כל רע…

עתה היה אב ובעל, המגן על ביתו – ולוא גם מפני עצמו. קולו, שאמר להיות תקיף, רעד, מראהו לא עורר בה עוד פחד. עיניה אמרו לו, שהיא מוסרת עצמה לחסותו. היא קמה, רפת־אונים, מיושנת, והבטיחה בלשון כושלת:

  • רק מעט אשכב… רק כך אשכב.

גם רגליה כשלו, ולא הרגישה כמעט שהוא נושאה על ידיו אל המטה והיא עוזרת לו לפשוט מעליה את חליפת הג’רסי היפה, הירוקה כירקת הים, שלבשה בבוקר לכבוד הליכותיה בעיר, וגם את שמלתה התחתונה ואת מחוכה; חשבה רגע, שזה לא יאה ולא צריך לעשות כך, אבל הוא כבר כסה אותה בשמיכה, עטפה יפה וחם, והיא ישנה. עוד פעם פקחה את עיניה וראתה אותו יושב בכסא־הבד סמוך לתנור, ידיו על ברכיו ועיניו שלוחות אליה – מיתר סתום נרעד בלבה, שפתיה נעו מתוך חיוך רפה, היא אספה את רגליה וזזה נדחקה אל הקיר, כאילו אמרה לתת גם לו מקום במטה – ומיד שקעה בתרדמה עמוקה, שבלעה שני ימי טלטולים ודאגות ולילה נדוד־שינה בבית המלון. וכשפקחה את עיניה לאור הבוקר ראתה אותו בכסא כאמש, רגליו פשוטות, פניו אפורים ומבטו אליה – מבט עינים בוערות באש כהה, שכאילו התעמקו ושקעו בחוריהן. ברגע הראשון נבהלה עד עוית־לב ופניה חורו מפניו, אך מיד התחזקה והעלתה בת־צחוק תמימה על שפתיה – ושפתיו נעו וענו לה בבת־צחוק מעונה, העינים הקודרות אורו ונעשו טובות אליה. היא חפצה לקום – אז השגיחה בעירומה, רק כתונת ותחתונים לבשרה, ונזכרה שהוא פשט אותה והשכיבה, והיא נתנה לו לפשטה – עתה זכרה זאת היטב. אבל הוא היה עדין כל־כך, הוא כסה אותה וישב שם לבדו… בגללה ישב כל הלילה בכסא הקר, בלי שינה. היא היתה כשכורה בשכבה ולבה כאב עליו… גם רצתה לתת לו מקום במטה… היא טמנה את פניה הלוהטים בכר.

  • התקומי, ליזי? – שאל האיש במתינות, והיה זה כבעל, המדבר אל אשתו המתפנקת, וליזי גחכה תחת שמיכתה, – הנה, הכל יבש.

הוא הביא לה את חפציה, שיבשם בלילה, ויצא החוצה. בעת ארוחת־הבוקר היו פניו קודרים מאד. הנערה חפצה להסיר מעליו את רוחו הרעה, כי לה היה טוב ונפשה צהלה למראה השמים המזהירים והשמש הצוחקת והמפזרת את עבי הלילה – ליל הנסיון המשונה, שנראה לה עתה כמעשה דמיון – ולבה מלא הכרת טובה לאיש זר זה על אשר עשה לה, ועל אשר לא עשה לה, בלילה שעבר. לאור היום רבה תקותה לקבל משרה ולמצוא חדר כלבה – לא פה, בבית פדיון – אינה רוצה לשבת בשכונה הזאת… היא תגור בעיר ותלך כל ערב לראינוע ולכל מקום ולא תהיה כלואה כמו במלכודת.

  • מר שור, למה הוא שותק כל הזמן? אני מפחדת! – אמרה מפני שעתה לא פחדה כלל. – מר שור, ספרתי לו את כל חיי והוא לא הגיד לי מאומה. איני יודעת מי הוא. למה הוא שותק? האם הוא כועס עלי?

  • מה אגיד לך, ליזי… ליזי… הנה תלכי מזה… מתי אראה אותך שנית?

  • למה לא? הלא אהיה בעיר! – אמרה בהתחמקות – אבל אמור לי גם אתה, – בפעם הראשונה דברה אליו בלשון “אתה” והיה בזה מעין פצוי והנחה, – ספר לי, מי אתה ומה מעשיך פה?

  • ואם אגיד – הלא אז בודאי לא תשובי אלי, – אמר בעצב.

  • מי אתה – גזלן? –חייכה. – שודד בדרכים?

  • אולי, – אמר ופניו עוותו משונות.

היא צחקה, אך לבה לא היה שקט. את אי־השקט הזה התאמצה להסתיר – רק מהרה לגמור את האוכל ולהפרד. דבר־מה העיק עליו. הוא עכבה על סף הדלת.

  • ליזי, אני רק צחקתי.

  • מובן זה צחוק, – אמרה בפנים תמימים.

  • לייז, את לא תגידי לאיש… יען כי אני – בלי ניירות… הלא תזהרי מדבר, ליזי?

היא לחצה את כפו בחזקה. אחר שמה ידה אל לבה ואמרה:

  • אני – קבר!

עיניה נוצצו. הנה תקרב אליו בשפתים פשוטות – בעד רגע זה היה נותן חצי מטמונו. זרועותיו נפתחו ונעו – ועמדו בחצי הדרך. ורגע כזה היה גם בלבה. אז לחצה שנית את ידו ופרחה מן החדר, והחליפה את נשימתה, ונאנחה אנחת־שחרור עמוקה. זרועותיו חבקו את האויר ושבו ריקות. עיניו לוו גב מעיל־הגשם החום־הירקרק עד הסגר בעדו דלת בקתת פדיון. אז סגר גם הוא את דלתו וישב בכסא־הבד, שישב בו כל הלילה. אמש נשא אותה אל המטה הזאת, והיא עיפה ונרדמת בזרועותיו… פשט אותה והשכיבה… כתפיה עגולות ולבנות כשיש, וגומות־חן להן – אה, רק לקרב את השפתים אליהן ולינוק, לינוק… שדיה כדורים קטנים אמיצים, נכונים לקראת – לא לקראתו!… כלה גמישה, לבנה־ורודה, טהורה… כלה! תמונה אחת ממראות הלילה שעבר קמה ועמדה לנגד עיניו, ולא משה: היא קראה לו בעיניה ונדחקה אל הקיר… והלכה… ולא תשוב! מה היה לו אמש? חדל־אישים הוא! היא נלחצה אל הקיר ופנתה לו מקום על־ידה – והוא… מוחו אמר להתפקע. דמו געש ודפק ברקותיו. הוא נפל על המטה, גונח וחורק־שן, שכב במקום שהיא שכבה והכה באגרופיו הקשים בכר, והכה בקדקדו הקשה, העגול כקדרה, והיה כאחוז עוית.


המלצות קוראים
תגיות