רקע
אהרן ראובני
פי גיחון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

אחרי שנדב מיכלקס סכום כסף לישיבה רבו המבקרים מהישוב הישן במשרדו. מזכירתו, אלישבע זק, תמהה לבקורים האלה. מקצת השיחות ששמעה לא נסבו על מקח־וממכר של קרקעות דוקא. אמנם גם על כך דובר, בפרט עם עסקני עדת חו“ם – חסידים ואנשי מעשה”. הללו, – אמר לה המנהל, – מקנאים הם בציונים קנאת חנונים זעירים בבית מסחר גדול, חדש, הבא לדחוק את רגליהם – על כן החליטו ללכת בדרכיהם ולעסוק אף הם בעסקי התישבות. אך לרוב גלגלו בעסקי מוסדות צדקה ותורה. מיכלקס נעשה כעין יועץ בעניני ממונות לגבאי הישיבה “שערי שמים” ולמנהיגי עדת חו“ם. הוא הציע להם תקונים מעשיים בנהול מוסדותיהם ובשיטת אוסף תרומותיהם בחוץ־לארץ. הגבאים נהגו בו זהירות. קצתם ראוהו בעיני חשד, בלבם טינה כבושה למופקר, שבא מעולם אחר ואומר להכנס לתוך חוגם – מקומו, בדרך הטבע, אצל הציונים, פורקי העול ועוכרי קדושת־הארץ. קצתם אלה שדעתם היתה נתונה בעיקר לעסקים, סבלוהו. זרות מראהו, דבורו, וכל הליכותיו השכיחום לפעמים את יהדותו. הוא דמה לעכו”ם שנשבה בין ישראל או לעורך־דין אנגלי שבכרוהו מכמה בחינות על פני עורכי־דין יהודים. בשמעם מפיו רמז לכתוב גחכו ומשכו בכתפיהם. נוח היה להם לוא היה גוי ממש. אף על פי כן הבינו ללבו ולא דחוהו. נתגלו ביניהם נקודות־קרבה אמיצות. הם הודו בו כי אדם חריף בעסקים הוא, בקי בהויות העולם, מעורב עם גבירים בארץ ובחוץ־לארץ, ועצותיו טוֹבוּ בעיניהם. בינתים התבשלה במוחו של מיכלקס תכנית חדשה, רחבת־הקף. הדברים ששמע בראשית בואו מפי מכר נקלטו בלבו ונשאו פרי. ויש שהיה משמיע באזני המזכירה פרק מהרהוריו:

  • המוסדות פה – כפחם לאנגליה הם לנו, כתבואה לרוסיה או כיהלומים לדרום־אפריקה – תוצרת רבת־משקל, ומקור מחיה. פחמה של ארץ־ישראל הוא הקדושה שהתאבנה במעבי אדמתה מכמה אלפי שנים והיתה למחצב בעל ערך בשוקי העולם. יושבי הארץ כורים אותו וחוצבים, מסתתים ומלטשים לפי צרכי השוק, ומוכרים לחוץ־לארץ. התוצרת הולכת ומתפתחת, העסקים מתרבים – הנה גם את ישיבת סלובודקה העתיקו הנה. אמנם, על־יד מפעלים איתנים צצים מדי פעם קיקיונות של יונה ושלחופיות בנות־חלוף, כגון הישיבה" שבדו מלבם שני “חלוצים”, והם מריצים אגרות־מליצה לכל קצוי תבל ומקבלים תרומות; או כמו בית־היתומים “פרחי ציון”, שנוסד זה עתה ויתומים אין לו – ושמשים רצים בהולים ומאספים ילדים מן החוץ, וקונים הסכמת הוריהם לרשמם כיתומים. אלה הן בעצם תופעות טבעיות במקום של התעוררות כלכלית. אין בהן נזק רב לתוצרתו הכבדה של הישוב הישן. הרעה פורצת מצד אחר. מעבר לים באו אנשים חדשים וגלו אוצרות־טבע חדשים וטובים מהראשונים. מניות הישועה הלאומית כבשו את השוק באמריקה ובדרום־אפריקה. שער מניות הגאולה המשיחית ירד פלאים. מכאן הרוגז ומרירות המערכה… והנה בא לי רעיון: מדוע לא נקים פה מוסד דתי עליון, כעין מכון תיאולוגי להכשרת רבנים, אשר תהיה לו הסמכות הראשית והיחידה למנות רבנים בכל קהלות ישראל בארץ ובגולה? היא מבינה? מרכז דתי עולמי! מונופול על תוצרת רבנים! צנור של שפע, אשר לא יכזב לדורות רבים! כן, רוצה אני להציע זאת לעדת חו"ם. אבל – האם יבינו? האם יעזו? צריך מעוף!… כי חברתנו, גברתי, למה היא דומה? לבצק, אשר כל מחט חדה תקבנו על־נקלה בכל מקום – ונקודה אחת נוקשה להנעץ בה לא תמצא…

הוא השקיף עליה במבט מפוזר. היה לה רושם כאילו אינו רואה אותה ומדבר לא אליה. נפתחה הדלת. נכנס בחור ארוך, צהוב, לובש קפוטה, ואמר כי בא בשליחות מאדם חשוב, דגול מרבבה – –

  • מי הוא? – שאל מיכלקס.

  • רבי פינחס ותיקא.

ובראותו את פני “המנהל” הורדיים, והם סגורים וקרים, הוסיף בהטעמה:

  • מקובל גדול, בעל מחבר הספר המפורסם “יתקע בשופ”ר“. בשופ”ר – נוטריקון: ר' פינחס בן שמריהו ותיקא, – באר למנהל הבֹוּר, – והוא ראש החברה “ישיבת נדחים” – –

בשמוע מיכלקס את המלה “חברה” מיד הסביר פנים לשליח.

  • ר' פינחס ותיקא? קרא. – שמעתי. מתי הוא רוצה לראותני?

  • תיכף ומיד, – אמר הבחור הצהוב. – הוא ממתין בחוץ.

“עוד שנורר!” רגזה בלבה אלישבע למראה הזקן שנראה בפתח. האיש היה כבן ששים, זקנו המגודל לבן, אך עוד יש שער שחור בפאותיו. פניו הרחבים שזופים וחרושים חריצים עמוקים. לראשו כובע־לבד שחור, קשה, שטוח, ומעיל אירופה שחור, עבה, מסרבל את גופו הגוץ והמוצק. מיכלקס הכניסו אל חדרו, והשמש הצהוב נשאר לחכות לו בחדר הראשון. הוא ישב בפנה ולא שעה אל הגברת הכותבת במכונה. אחר רגעי דממה התריע באפו, גרף ממנו, הוריד את הניע על הרצפה ונגב את אצבעותיו בכנף קפוטתו. ליזי נחרדה ונתנה בו מבט קוצף. היה זה עלם כבן עשרים, פניו ארוכים וגרמיים, מנומשים, מצהיבים, פאותיו הצהובות מסתלסלות טבעות טבעות, זקנקן לו קלוש, מאדים, עיניו בולטות, אפו כמגדל. בין שולי קפוטתו, המאובקת ומגלה רבבים, הלבינו תחתוניו. “אלה אינם נוהגים ללבוש מכנסים”, – הרהרה ליזי. היא השפילה את ראשה ושמרה את תנועותיו בעד לחרכי מכונתה. מבטה הביאו במבוכה. הוא העיף עין ברצפה המזהירה בנקיונה ומהר לנגב את ניעו בסולית נעלו. ליזי עוד מעט ונחנקה מצחוק כבוש. מיד הפכה פניה והתחילה פורטת על המכונה כאילו כפאה שד. מיכלקס הושיב את אורחו בכורסה רכה, ובעצמו עמד נשען על קצה שולחנו, בפניו הקשבה. דרך עמידתו לא ישרה בעיני הזקן. אמר בנמוס:

  • יואל־נא כבודו גם הוא לשבת. כי איך אוכל לדבר וכבוד בעל־הבית עומד לפני, ואין דרך־ארץ שהאורח ישב לפני בעל הבית.

מיכלקס ישב בכסא ממולו. ר' פינחס פתח ודבר במתינות, במשקל, כאדם הרגיל להרצות את דבריו לפני גדולי עולם, והוא חושב מראש את אשר יגיד.

  • שמעתי שמע כבודו, שאף על פי שהוא חדש בארץ, מקרוב בא, הנה הגדיל לעשות, וגם כונתו רצויה ודרכו מישרים ופניו מועודת אל אשר נשא לבנו, והוא חזון בני־ישראל קדושים מדורי דורות, ואם ירצה השם יקוים ויצא לפועל טוב במהרה בימינו, אמן! ושמעתי על דבר זריזותו ופקחותו, על בקיאותו בלשון אֵנגליש ובשאר הלשונות של אומות העולם, ועל דבר לבו הטוב, ושהוא נכון בכל עת ובכל שעה לעמוד לימין העשוק והחף־מפשע, ושהוא מקובל על גבירים נדיבים, ודלתי שרים רמי־המעלה פתוחות לפניו. והנה באתי אל כבודו לבקשו ולהמריצו למעשה טוב – לא למעני ולא למען זה האיש התם והישר, ר' אוריאל יעקב פדיון, אשר בדרך רשעים לא הלך ובמושב לצים לא ישב, כי אם למען שמו הגדול יתברך! איש זקן הוא וירא שמים, לא יעשה און. ועתה נפל בפח אשר טמנו זדים לרגליו ונתפס למלכות הרשעה על לא עון בכפו, והערלים נתנו יד לישמעאל וישמעאל עבד למו, ויכו את יעקב וישדדו שה ישראל, ואין מציל. עם נבל לא יבין, ואמרו חז“ל: “אוי לה לאומה שתימצא בשעה שהקב”ה עושה פדיון לבניו!” קרובה קרובה שעת הגאולה! חבי כמעט רגע! כי עד עת קץ – –

  • יסלח לי, אדוני, – אמר מיכלקס בקוצר־רוח, – ידבר־נא אלי בלשון פשוטה ויגיד לי מה חפצו. אינני בר־אוריין, – הוסיף בחיוך מרכך, –איש עסקים אנכי ובן חנוני.

ר' פינחס שנה פתאום את לשונו וספר לו את ענינו בדברים קצרים וברורים: המסגר הזקן פדיון ראה נער יהודי תפוס בידי שוטרים, והם מכים אותו הכה וסחוב ברחוב, ויגש ויוכיחם על רשעותם וירב עמהם. והנער נחלץ מידיהם פתאום וינס וימלט – ור' אוריאל לא ידע כי בן־בליעל הוא הנער – סרסור לשטנת אדום… ויקחוהו השוטרים תחת האסיר שברח, ויחבלוהו ויתנוהו בסוהר. ארכו הימים עד שנאותו לשחררו בערבות ועתה חזרו בהם והכבידו את לבם: איש מרי הוא, לדבריהם, ואינו ראוי למדת הרחמים.

  • שקר יענו בו, אנשי הרשע, – קרא ר' פינחס בהתלהבות, – אין בו רוח של מרי, וגם הוא זהיר בכבודה של מלכות! והדבר אשר יתענה עליו – דבר קודש הוא. כי חזרה התקופה ובא יום תענית הדבור, אשר קבלנו עלינו להמנע ביום זה, פעם בחודש, מכל דבור של חול ולהפיל את תחנונינו לפני השם יתברך, כל אחד באשר הוא, שיעתר לבכי ישראל ויראה אל יגונם ואל מצוקתם, ויקרב את הקץ. והנה חל יום התענית בערב יום צאתו לחפשי, ור' אוריאל יעקב ישב בתאו והתפלל ועצר את לשונו מדברים תפלים – אז נתכה עליו חמת השוטרים וישימוהו בתא־הענשים, ויניחוהו שם שלשה ימים ושלשה לילות, ולא אבו לשלחו. וכבודו איש רב פעלים הוא ועצתו טובה – יראה־נא אם יכל להושיעו, כי זקן הוא, ר' אוריאל, וחלש, ונאסר על לא־דבר, וזה לו החודש השני בבית הכלא.

המעשה היה מופלא בעיני מיכלקס ועורר את דמיונו. הוא שיער כי לא יקשה ממנו להוציא את המסגר הזקן בערבות עד בירור משפטו – ואם כך יעשה, יעלה ערכו בעיני הבריות. בלי חשוב הרבה הבטיח לאורח להתיר את האסיר בו בשבוע, ואגב שאל אותו בדבר “תענית הדבור” – מה היא? ר' פינחס החליק על זקן־שיבתו המגודל, והסביר במתינות:

  • אף על פי שנדר הקב“ה נדר רב שלא יחיש את הקץ, ואף חז”ל אמרו כי אסור לדחוק את הקץ – בכל זאת אין גוזרין גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה, ואין לך נדר שאין הצבור יכול להתירו, ומי יתיר נדרו של הקב"ה אם לא קהל ישראל קדושים? על כן אמרתי בלבי: אחינו בני־ישראל טהורים וקדושים אחד אחד, ויטהרו ויתקדשו ויהיו ראויים לעול הכבד והקדוש שהם מטילים על שכמם, ויכונו את לבם כולם כאיש אחד ביום אחד לדבר הגאולה, וביום ההוא לא יחללו את פיהם בדברי חול – רק בקודש ובכונה גדולה יפילו את תפלתם לפני אל רחום וחנון. ויתוספו אלינו אחים נלהבים עד כי נהיה לאלפים ולרבבות, גוי גדול ועצום, אשר אין לספרו מרוב. יום יבוא וכל העם יקום, בית ישראל כולו, ויכריזו בקול גדול: רבונו של עולם מותר לך! מותר לך! – והוציאנו מעבדות לחרות ומאפלה לאור גדול.

מיכלקס חש דופק עולם אחר, התוסס וגועש מעבר לעולם המשא־ומתן שהוא חי בו. הוא ראה את עצמו עומד על קרשים דקים, תלויים על בלימה. תחתיו תהום הומה. יכול הוא לשכב עליהם ולקום ולעשות כל מעשיו, ובלבד שלא יביט למטה. ויום אחד יתמוטטו הקרשים ורגליו תמעדנה. רעידה קלה חלפה בלבו, רגש מוזר שלא ידעו אלא לעתים רחוקות מאד. והאורח, שככה מעט התלהבותו וישב לדבר בלשון הסברה:

  • ודאי שמע כבודו ויודע הוא, ואני רק במלים מועטות אזכיר, כי יש כמה דרכים לקרב את הקץ. חובה עלינו לעמול וליגע, ולא להרפות, יגעת ולא מצאת – אל תאמין. אם נחבק את ידינו, לא נקרב טוב ונרחיק ישע. ראשית דבר – עשרת השבטים. קשה מאד להגיע אליהם. אבל מקומם ידוע והדרכים המוליכים אליהם, ידועים: יש דרך הודו וטיבט, ודרך פרס, ודרך חבש, והיא אבסיניין בספרים שלהם, וכמו כן – אתיאופיאן והיא כוש, ככתוב: מהדו ועד כוש. ומחבש תלכנה הארחות חמשה ועשרים יום עד בואן אל העיר הגדולה הרר, עליה רמוז בדברי הימים: “וינחם בחלח וחבור”, ויש אומרים שהיא הרר; ויש חולקים על כך. ובתרגום מפורש: טור, היינו, הרי חושך – וקבלה היא בידי חכמים. ומהרר, כמהלך שמונה ימים, יחל גבול ישראל, ממלכה גדולה ורחבת־ידים, ומלך אדיר ימלוך בה, ולו חיל פרשים ורכב לאלפים, וחיל רגלים לרבבות. ושם בתי־כנסיות רבים ונהדרים, ועושר ונכסים להם, ורכוש עצום: שדות וכרמים, בקר וצאן וגמלים. ועוד דרך מובילה אליהם מהונגקונג ומהינדו־שין. ואני קבלתי עלי והלכתי למדינות ערב וחקרתי ובחנתי את כל הדרכים, ובכל מקום לקחתי דברים עם אחינו השרויים בגלות ישמעאל, והתיעצתי עם חכמים וזקנים נשואי־פנים וסוחרים עוברי ארחות. וכך נודעה לי הדרך הטובה להגיע אל מעבר להרי טיבט ולבוא אל המדבר הגדול הסובב את הרי החושך, והיא דרך בומביי אשר בהינדיה, שהיא ארץ הדו. אז הלכתי עוד פעם למדינות ערב ולבגדד, היא בבל, ומבגדד שבתי לבצרה וירדתי בים לבומביי. אמר לי ר' עמינדב אל־מאוצלי, סוחר נכבד וגבאי בית הכנסת: בוא אל הגוברנור ונקח ויזה לעבור את גבול טיבט, כי בלי ויזה מהגוברנור אין יוצא ואין בא. ולא אביתי. וספרתי לו את אשר קרני בעדן בנסיעתי הראשונה, אשר דברתי בגלוי־לב אל שר העיר האנגלי, ויהי לי למוקש. אמר ר' עמינדב: אם כן אתן לך מכתב לאיש נאמן, והוא מוסלמי, פתני, משבטי ההרים אשר על הגבול, והוא יעבירך בדרכים עקלקלות. רק תרחק מעיר בירתם, מלהאסה, כי חרם היא וכל זר אשר יבוא בין חומותיה אחת דתו להמית. עשיתי את דרכי אל הגבול ולא מצאתי את האיש, כי נתפס לפני כן בעוון גניבת המכס; ולא ידעתי מה אעשה ואנה אפנה, כי נכרי אני שם, ואין איש שומע לשון הקודש ולא לשון ערבי – ושבתי כלעומת שבאתי. וכך נבצר ממני להשלים את פעלי… ובני משה יושבים מעבר להרי חושך; והנהר סמבטיון מקיפם, והוא, כידוע, עגול כנחש־הבריח ומקיף את כל הארץ ההיא. ששת ימים בשבוע יירה אבנים וחול וביום השביעי ינפש – על כן נקרא שמו סמבטיון, היינו שבתון. עשרת השבטים יושבים מעבר מזה, והנהר חוצה ביניהם, ואין עובר ואין בא. ויש מקומות והנהר הגדול סמבטיון, אשר רחבו, כידוע, י“ז פרסאות, ידחק ויצר כירדן, חמשים אמה רחבו ולא יותר. ושם הם נצבים משני עבריו. בני משה ובני ישראל, ומדברים ביניהם – כיודע מספר אלדד הדני וממעשה נסים ומגא”י ומקוה ישראל וכו‘. ובני רכב יושבים בערב, צפונה לעיר מדינה, והם נקראים בפי הערבים “יהוד אל חיבר” ואין ספק בדבר כי “חיבר” היא “רכב”, וגם מהשם נכר. וכאשר נגיע אל אלה השלשה תחזור העטרה ליושנה, והטמיר יהיה גלוי, ויבוא תקון לשלשת הפגמים הגדולים שהנחילתנו הגלות: עשרת השבטים יאמצו את לבנו ויחזקו את זרוענו, בני משה יפרשו את הסתום – כי לא נתנה פלפולא של תורה אלא למשה ולזרעו" – ובני רכב יטהרו את מדותינו ונהיה כבראשונה, וקרן ישראל תרום בהדרת קודש, ועוז ה’ על עמו ועל נחלתו – –

הוא שם את מרפקיו על השלחן והקריב את פניו אל מיכלקס.

  • ויש לי ענין אל כבודו, – הנמיך את קולו, – לבד מהענין הראשון, שכבודו לא ישכח בודאי ויעשה ויקיים כאשר הבטיח לי – והוא סוד גדול. אין לגלותו לאיש עד בוא מועדו. הענין נכבד מאד וראוי הוא שכבודו יתן את דעתו עליו, כפי שיוחור לו לאלתר, ואני עוסק בו זה כמה שנים. הלא הוא דבר נחל גיחון, שכתוב עליו בדברי הימים לאמר: “והוא יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון ויישרם למטה מערבה לעיר דויד ויצלח יחזקיהו בכל מעשהו”. והמעשה מופלא: למה סתם? על זה יש רמזים וסימנים מחכימים, ונעלה מכל ספק הוא כי נתכון לדחות ביאת הגואל – כי טרם באה עת־קץ. והיה כי יפתח הסתום יסתם הפתוח – פצע הגלות יסגר ויעלה ארוכה – ושבו בנים לגבולם. הדבר הזה לא רק שאינו בבחינת אסור, אלא אדרבא יש בו מצוה גדולה ושכר לעתיד לבוא, כפי שאנו למדים מהמעשה הנורא בר' חיים ויטל זצ“ל, וממנו רואים אנו בחוש כי יש צורך, ואפילו חובה מוטלת עלינו, להשתדל ולהתאמץ בפועל ממש… כל זה מסופר לפרטיו בספרו הקדוש של הגאון הגדול כמה”ר יוסף חיים זצ“ל, הרב מעוב”י בבל רבתא, כפי שנתגלה לו על פי סוד – מקרה איום אשר קרנו בעונותינו הרבים, הזנחה גדולה וחולשת־רוח, והיא תדריכנו לעתיד שלא נשקוט ולא נחוס על עמלנו ולא נסיח את דעתנו מן העיקר אפילו רגע אחד…

  • והמעשה שהיה כך היה: בימי מהרח“ו ז”ל, שישב בעה“ק ירושלים תובבא”ס, היתה בצורת קשה בארץ, והעם כלים בצמא. ויהי שם שר גדול ותקיף, רשע מרושע, ושמו אבו סיפין, שחיק עצמות. ויאמרו לו הגויים: קבלה בידינו מזקניניו, כי חכמי היהודים יודעים מעין אחד נסתר, אשר סתם מלכם בימי קדם. ויש פה חכם אחד יהודי, איש אלקים, ושמו ר' חיים ויטל, והוא ודאי ידע לגלותו ולפתחו, ויצילנו מכליה. וישלח אבו סיפין אל מהרח“ו, ויביאוהו אליו, ויאמר לו: היום יום ששי, ואני וכל המוסלמים הולכים אנו אל מקום המקדש להתפלל – ועתה גוזרני עליך כי בטרם נשוב מן התפלה פתוח תפתח את מקור המים הטמירים, אשר סתם מלך אחד ממלכיכם הקדמונים. ואם לא תפתח עד צאתנו מן המסגד, אני וכל המתפללים, חי נפשי אם לא אתלה אותך היום עד בוא השמש בשער העיר, ודמך בראשך. ויבהל מהרח”ו, ויהי בספק גדול, ויהסס הרבה – ולא העז. ויצא מן העיר בחשאי, ויעש קפיצת הדרך, ויבוא לדמשק. וירא אליו האר“י ז”ל בחלום, ויאמר לו: “מה לך פה, חיים?” – ויספר לו את אשר קרהו. אמר לו האר“י: “ולמה לא פתחת?” – אמר לו: – רבי, חששתי לפרש את השם. – אמר לו: – הסכלת עשו, אילו לא פרשת לבוא דמשקה, החרשתי; עתה שפרשת, מוטב היה לך לפרשו לפתיחת הסתום, כי אז קדשת את השם ותקנת תקון גדול. ועתה, הטה אזנך ואגלה לך דבר: זה השר הרשע אינו אלא גלגולו של סנחריב מלך אשור, אשר מפניו סתם המלך יחזקיהו ע”ה את פי גיחון; וכן נקרא השר בשם אבו סיפין, ופירושו בלשון ערבי: אבי החרבות. ואתה יש בך ניצוץ מהמלך חזקיהו ע“ה, והשעה היתה שעת כושר לגלות ולפתוח מוצא מימי גיחון, כי לא ברצון חכמים עשה המל חזקיהו ע”ה, והוא מהדברים שלא הודו לו. ואילו העזת ועשית, כי עתה ראינו אתחלתא דגאולה“. – אמר לו מהרח”ו: – אבי, אם כן, אחזור ואפתח. – אמר לו האר“י ז”ל: "חליף שעתא ולאו זימניה הוא,…

ר' פינחס הוציא אנחה מרוסקת והמשיך:

  • כבודו רואה ראיה ברורה מדברי האר“י ז”ל, כי יש שאסור לשקוט ולהחמיץ את השעה. חייב כל אדם מישראל ליגע ולטרוח, והשם יתברך כטוב בעיניו יעשה… והנה זה המקום, פי גיחון, ידוע לי אל נכון מפי זקנים, וכבר בא הזמן לפתחו, כי כלו כל הקצין, וגם רשב“י זי”ע פירש, כי בכל ששים שנה מתעוררת הגאולה. וחכמים פירשו כי אין הגאולה באה תכף ומיד, אלא בחינת אתחלתא אתערותא, התחלת הצמיחה, כמו שנאמר: “מצמיח קרן ישועה”. ומהזריעה עד הקציר עוד יעבור זמן לא מועט. וזוהי בקשתי מכבודו: המקום ידוע לי בדיוק, והוא בידי ישמעאלים, ואין לעשות דבר בלי צו מהמושל. והמושל דואג למים, כדרך האנגלים. ומי גיחון אינם מעין דל אלא נחל שוטף. והגם שאמר רש“י ז”ל שהוא מעין קטן, אמר הרב “גט פשוט”, סי' קכ“ה ס”ק ל“ז: " “דהיה נחל שוטף בימי חזקיהו, וכשעלה סנחריב עמד חזקיהו וסתם מי גיחון והנהיג את המים מתחת לאדמה מערבה לעיר דוד כמו”ש בדבה”י ב', ל“ב”.

מיכלקס היה מחונן מטבעו במדת הסבלנות, והוא טפחה וגדלה בנפשו מדעת, לצורך עסקיו. הוא נהג לשמוע דברי כל אדם עד תומם, בפרט בפעם הראשונה, ונסיונו למדו כי אין לראות מראש מה עיקר ומה טפל, ואין לדעת איפה מוכן לו ריוח ואיפה הפסד. רעיון נצנץ במוחו – והוא עמד ושאל:

  • מנין לכבודו הידיעות האלה? ומנין לנו שהן נכונות?

התעורר הזקן ואמר בבטחה:

  • קבלתי את הדברים מפי יושבי החצר ההיא, אשר ממנה הכניסה אל המערה, והם קבלו מאבותיהם, וכך מדורי דורות. והחצר בעיר העתיקה, ודרים בה יהודים, אך בעליה הם ישמעאלים. שם הכניסה האחת, והשניה בהר הבית. וזה סוד גדול, ואי־אפשר לי, לפי שעה, להוסיף מלה. רק זאת אומר לו עוד: ביום הששי לפני הצהרים, בהתכנס המוסלמים לתפלה במקום המקדש והחוצות והשוקים מסביב ישקטו מהמולתם, אז ישמע השומע קול משק מים עמוקים תחת האדמה. וכבודו עוסק בהצלחה בעסקי קרקעות, ולו ידידים נעלים ומקורבים לרשות, והוא מסוגל להבין את תועלת הדבר ולחוש לעזרתי. צריך אני רשיון מהמושל לבדוק את המערה ולקדוח בה קדיחות, למען אדע בדיוק גמור את מקום מוצא המים. והכסף להתחלה מוכן. אדם נכבד ונדיב־לב מיקירי בגדד החרדים לשלום ציון הפקיד בבנק, לפי עצתי, סך שש מאות לי"ש, שיהא מונח לרשותי עד שעת הצורך. ורוצה אני מכבודו שימליץ עלי לפני השר המושל כי יואיל לקבלני ולשמוע את דברי, ובעזרת השם יתברך אדבר אליו ואצליח. גם אומר לו, כי שם נחל שוטף ושופע, והלא הם להוטים מאד אחר המים –חייך ר' פינחס בערמומיות – כי אדיר חפצם להראות לאומות העולם מה עשו ומה פעלו לתפארת עיר הקודש כמו שנאמר: “כל מה שעושים לא עושים אלא לצורך עצמם”. ואת כל הענין, ומטרת הפתיחה, לא אגלה לו, למושל, פן יקשה את ערפו וישים מכשולים על דרכנו – כאשר עשה לי בשעתו אותו השר הרשע בארץ עדן.

  • והכסף אשר בבנק – שאל מיכלקס, – האם על שם כבודו הופקד? ויש בידו להוציאו בכל עת ובכל שעה?

  • ודאי! הנה כתב־ההרשאה!

מיכלקס היה שמח וטוב־לב. לא לחנם בטל שעה וחצי! הוא רשם לו כתובת אורחו והבטיח לטפל בענין גיחון ולעשות כיכלתו. ואשר לפדיון הזקן – ישתדל לשחררו מידיהם בימים הקרובים. הוא לוה את ר' פינחס בכבוד גדול עד הפתח.

המלצות קוראים
תגיות