א.    🔗

צחוק הבחורים על הגזוזטרה העיר את יחזקאל שרוג (לפנים סטרוגוביץ) מתנומתו הקצרה שאחר ארוחת הצהרים. אמנם כבר נלאה לשכב בחום חדרו האפל, המוגף מפני להט השמש, גם שבע שינה בלילה וקם בשעה מאוחרת, כדרכו בשבת.

הקולות הגיעו אליו שכוכים קצת. בינו ובין הגזוזטרה הבדיל חדר האוכל. חדר־מטותיו פנה מערבה, ובשעות אלה דוקא, בין שלש לארבע, באה השמש אל מול שני חלונותיו,. תריסי־הפסים סככו עליו מפני חרון־אשה ונסכו אפלולית בחלל האויר, אך האפלולית היתה חמה והעיקה על רקותיו, והארוחה השמנה שלהבה את כרסו. הוא הקיץ טובל בזעה, פדחתו הרחבה נוזלת וכתנתו דבקה אל בשרו, פיו יבש ובלבו צרבת.

שרוג פקח את עיניו ושב ועצם אותן. שלהי התנומה טרם התפזרו, אך הקולות מן הגזוזטרה גרו את יצריו. הצחוק בא בהתפרצויות צהלה צעירה, מרננת, מתפעלת וחומדת, קול צריחה דקה, קול מעים הומים. “שישו בני מעי!” – רטן שרוג בלגלוג.

הוא הבחין קול בן־ציון בנו, שגמר את חוק למודיו בגמנסיה, קול סמיך, מעובה, ודבורו בשטף. מנין לו הבס הנכבד, לנער, והוא, יחזקאל שרוג, יהודי בן חמשים וחמש, קרח עד חצי ראשו, דשן וכרסני – קולו קלוש דוקא? וגם קומתו – הנה הוא אדם כבד ועגול, מסורבל במקצת ולא גבוה, ובנו זה דק וארוך – עוד מעט ויגע בקדקדו במשקוף הדלת. גם צביה אמו אינה גבוהה. בכל זאת באו לו כל אלה, לבן־ציון, מצדה, די לראות את שמעון אחיה!

שרוג ידע כי בנו יושב במסבת חבריו ומבדח את דעתם בספוריו. את הסגולה הזאת ירש ממנו דוקא, מאביו. שמעון דודו – ההלצה הטובה ביותר תצא מפיו תפלה, לא טעם לה ולא ריח.

הוא קם והתקלח. זרם מים קרירים שטף את הזעה מכל שקעי גופו השמן והביא עמו רעננות של בוקר. שב אל חדר המטות והתלבש. ובשעה שהתכופף לנעול נעליו כסתה זעה חדשה את פדחתו וירדה טפות טפות אל לחייו הבשריות.

"צביה איננה בבית, הרהר, ודאי הלכה אל אחיה. וזאב – איהו?

זאב – בנו הקטן, נער בן שתים־עשרה.

• זאב! – קרא בקול, – אי, שקץ!… התנדף, כמובן. הישב בבית לעת כזאת? אין דבר, לא יאבד, ואת הדרך לאבוס אביו לא ישכח…

צחוק חדש בקע מן הגזוזטרה. “ריקים! – הרהר שרוג בקצת תרעומת – תרעומת על גילו, השם כעין פדות בינו וביניהם, מחיצה מלאכותית שאין לה כל צדוק – וכי למה לא יהיה עמהם כאחד מהם? – מפליגים בנבול־פה? אפרוחים אתם! מה תדעו? מי שם, בעצם? נחמן חיט, בנו של רופא השנים, סגל, וודאי גם גרינליך הגרמני. גרינליך או גרינליכט? אשאל את בן־ציון. בחור זה יעשה את דרכו. בשנה אחת השיגם. גם עברית למד. ובן־ציון שלי מתרשל, אף כי כשרונותיו יפים. מתרשל. אי, קלים להם כאן החיים!” רכס כפתורי מכנסיו ויצא אל הגזוזטרה. סערת מצהלות פגעה בו בפתח. ארבעה בחורים התחלחלו בעויות משונות, פניהם אדומים ומזהירים מזעה, עיניהם נוצצות מהתעוררות. בואו כמו השבית ששונם. הצחוק פרפר ופסק. רק נחמן לא שעה אליו וצעק בהתפלצות:

• מה אמרה: “אחר כך?… קודם היה אחר כך?…” איך אמרה, בן־ציון?

ויחזקאל שרוג כבר ידע במה עמדו. מעשה בנערה שהציקה לחברתה בשאלות על ליל נשואיה. זו ספרה: כך וכך היה הדבר. וזו הוסיפה ושאלה: ואחר כך? – חיוך רחב פשה על פני שרוג הרחבים. הקיף כנפי אפו, המטילות ברק אדמדם, ירד אל זקנו המשׂיב, המרובע, העשוי כמגרפת ילדים. בלי משים פנה אל נחמן והפליט:

• אמרה: אחר כך היה לפני כן.

• חה–חה־חה!… אחר כך היה לפני כן!… חה־חה־חה!

נחמן צהל יחידי. פני בן־ציון קדרו. חבריו קמו והחוו קידה:

• שלום, מר שרוג!

אחר זה החרישו. בשתיקתם הורגשה מבוכה קלה והתנכרות. בתוך הדממה קם חיץ דק בינו וביניהם. אין זו לו הפעם הראשונה לחוש בחיץ המשונה. בן־ציון, בחור גדול, בן תשע־עשרה, ואלה חבריו – בני גילו. עתה נזכר כי גם לפני שנים, בקטנותם, היו מתלחשים יחד וצוחקים, ובהתקרבו החשו. אז לא שם לב אליהם – ילדים! מה לו ולפטפוטיהם? אמנם, גם הוא היה מגרשם ממסבת רעיו שלא יפריעו אותו מדבר כלבבו. ומה בכך? הלא קטנים היו… והנה גדלו והיו לאנשים. כמוהו כמוהם, ואף על פי כן לא נטשטשו התחומים. להפך, הם כמו מסתגרים במעגל משלהם, ואף שומרים את צעדיו שלא יחרוג ממעגלו הוא. מעגלם הולך ומתרחב וממלא את לב העולם. מעגלו הולך ומצטמצם ונדחה לצדי דרכים. הנה הוא יושב עמהם – והוא בדד. לא לעתים קרובות פקדוהו המחשבות האלה. אך בזמן האחרון התחילו חוזרות מפעם לפעם, בפרט בחגים, בשעות ערב פנויות, עת גופו נח ומוחו אינו טרוד. רוב הימים הוא עסוק בחנותו. מצבו הוטב בשנים האלה. את מגרשו מכר בריוח יפה ואת חנותו הרחיב. אין זו עוד חנות עלובה, כי אם בית מסחר הגון, כמו זה שהיה לפנים לחותנו באודיסה. למעלה יושבים החיטים ולמטה אצטבאות מלאות סחורה; בגדים מוכנים תלויים על קולביהם בשורות ארוכות, והוא עצמו ליד הקופה ושולחן הפנקסים, קרוב לפתח – שם יקבל את פני הלקוחות וישוחח עם שכנים בטלים. בני־אדם באים אליו ליהנות מאמרי פיו, לקנות בינה או זוג מכנסים. במקום שיש אנשים אין הפסד למסחר. כאז כן עתה מלאו ימיו יגיעת עסקים ומגע עם הבריות. רק לפרקים, בביתו, חש בחיץ הטמיר, העולה מלמטה – עולה ומתרחב ודוחק את רגליו. חש – והתרעם בלבו, רצה למרוד. גם הפעם נסה לפרצו.

• חברת לצים! – אמר וישב ברחבות. – כל כך צחוק – ולא יבש גרונכם? חם… גם פה חם. בן־ציון, פתח־נא את התריסים בחדר המטות – אולי תבוא מעט רוח מן הים. ושמע – ראה־נא במטבח – ודאי יש תה. אני צמא מאד. וגם חבריך, בלי ספק. לימון – אל תשכח לימון!

בן ציון הלך. מהמטבח הגיע אליהם צלצון כוסות. בלי בנו רפה קצת חומר הסייג. שרוג האב לגלג על הבחורים והקניאם ב“בטלנים”. הם גכחו. אז התאזר עוז ופתח במעשה ממולח שהיה מצהיל ומרקיד את באי חנותו. אך מהמלים הראשונות רעה כי לשונו כבולה וכושלת, בלבו אין חדוה.

• בא יהודי הביתה והנה אשתו… כן…מתיחדת עם חברו… כלומר, בוגדת בו…

“בהמה!” – רתח בלבו. “הכך מספרים?” ואמנם בחנותו היו בפיו מלים אחרות – מלות־חייטים מקוריות, ציוריות, וקולו ותנועותיו היו רבי־הבעה. אבל איך ידבר אליהם ככה? הוא המשי בלי בטחון:

• עמד היהודי ואמר: מה אתה עושה, ברל?

בן־ציון הביא תה ושאל כל אחד לחוד:

• נחמן, כמה חתיכות? לשים לימון? ואתה, יוסף? ואתה, הרמן?

כמו בכונה נכנס בדבריו והפריע אותו מלסיים, פניו כבושים וזועפים. לא יאה לו שאביו מקל את ראשו לפני חביו. חובתו לשבת בחשיבות. זקן נכבד ותמים, ולהשמיע דברי מוסר, אשר יהיו לצחוק בפיהם אחרי גבו. ואל יכנס למחיצם. לנבל־פה מותר רק להם… שוטים! ברגע זה עלתה בלבו מחושבה מוזרה – האם לא כן נהג בבן־ציון בילדותו? האם לו הקפיד שישב נמוס ויהיה “ילד טיוב”, וייראה כתמים, היינו, כתם – למען יוכל הוא, האב, ללגלג עליו במסבת רעיו ולצחוק לתמימותו, היינו לטפשותו. בזה התנשא עליו בנפשו. ועתה גדלו הגדיים והיו לתישים. והנה הם נוהגים בו, כמו שנהג בהם, ודרישתם אחת: היה תמים למען נוכל לראותך כטפש, למען נעלה עליך בעינינו ונשבע נחת מגדולתנו… כך הם עושים לו, כאשר עשה להם, וכך יעשו לבניהם הקטנים בעתם… וכך יעשו בניהם להם בגדלם… וכך יהיה לעולם ועד. בן־ציון גמר להגיש את הכוסות וישב. אביו נגב את הזעה מפניו האדומים וסיים בעקשנות:

• מילא, אני – חובתי היא, אחא, אבל – אתה?!

הוא השתתק וגמע מן התה החם, והזיע למכביר. הרמן הגרמני, בחור כהה, רזה ומוצק, הביט לנוכח עיניו, אין שריר זז בפניו החרוטים כמעשה פסל. יוסף סגל הצהבהב, הכחוש, גחך,ועיניו ירו זיקות:

• נהדר מר שרוג! קצר ושנון!

פני בן־צין קפאו בזעימתם. נחמן גלגל את עיניו הבולטות והיה כמתחקה על פשר חידה. עברו רגעים מספר. פתאום הרים את ראשו והפליט צחוק דליל, המשתפך כשלולית קטנה.

• אבל – אתה? אתה, האומלל??!! חה־חה־חה!…

חבריו הביטו אליו, ולפתע פרצו כולם בצחוק אדיר:

• הכבר ירדת לעומק הענין, נחמן? – שאל סגל בקריצת־עינים.

• אינך יהודי, נחמן! –המה בן־ציון, וארשת הזעף סרה מעל פניו. הצרפתי צוחק בסוף דבר והיהודי מראש…

• והגרמני למחרת בבוקר, – הוסיף סגל.

הם שבו לדבר ביניהם, ואל שרוג האב לא שעו עוד. בתוך כך עלה במחשבתם לערוך טיול בסירות. עיני סגל הבריקו:

• חברה, הלילה לילה ירח – בלי בחורות אי־אפשר…

• ולולא ליל ירח? – בא אליו בטרוניה נחמן, ונראה כתובע זכות ההגיון להלכה.

• צדקת הפעם, נחמן! – הודה סגל. – שנאמר: אילו נתת לנו בחורות ולא נתת לנו ירח – דיינו!

• על אחת כמה וכמה… – העיר בן־ציון בערמומיות.

• הס! גס! – צעק סגל, – וכבר קבע רב החובל הראשון: שנים שנים באו אל התבה – זכר ונקבה…

• מכל הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, – גחך סגל.

• קומו,איפוא, – האיץ בהם בן־ציון. – נלך ונתכנן תכנית.

 

ב.    🔗

שרוג האב נשאר לבדו על הגזוזטרה. הוא שתה עוד כוס תה והזיע משנה הזעה. למטה ראה את ארבעה הבחורים יוצאים מן המבוא אל המדרכה ופונים ימינה לצד רחוב אלנבי. הם נפרדו לשני זוגות: בנו והגרמני בראש, יוסף סגל ונחמן אחריהם. נחמן אינו עלוי, גולם הוא במקצת, כמו שאביו גולם גדול, וסגל – זה שד משחת. הנה הוא מלחש באוזן חברו, ועיניו, ודאי, כחצים – אף שערותיו הצהובות מזהירות ברוב ערמה. פרוצים הם, הבחורים, בזמננו. בני הפקר, רוחות מטיילות בקדקדיהם הריקים: ליל ירח, בחורות, פטפוטים ומזמוטים ונבול־פה… המומים שמצא בהם לא הניחו את דעתו. בעצם לא ידע, אם מומים הם. נפשו היתה עיפה, מרוגזה, שרויה בגעגועים, וקטעי המחשבות שנענו לקריאותיה – לא צלחו לתעודתם. בעיני דמיונו ראה את הירקון הלילי, ההולך לאטו אל הים, משני עבריו עצים גבוהים, כהים, דוממים, במרום ירח מלא. אור־כסף בהיר ומטושטש כאחד נסוך באויר השקט, מפזז על פני המים האפלים, עוטה את הסירות החותרות למעלה, נגד הזרם. בסירות – צעירים וצעירות. צחוק עולה משם וצריחות מגרות, קולות נשים חמודים וחומדים, שירים ענוגים… לא לו כל אלה! עבר זמנו! הוא יהודי בן חמשים וחמש, בעל חנות לבגדים ברחוב “נחלת בנימין”, אשתו אשה מזדקנת. בניו גדולים. בתו, מינה, נשואה בירושלים ואם לתינוקת. סבא הוא, אב זקן הוא – וחסל; אך עוד אינו עובר ובטל! ואם לחברה – אין הם מגיעים לקרסוליו! ואף על פי כן – דחוהו ועזבוהו. חוג סגור. הוא מבקש דברים לחובתם שיהיו מתקבלים על דעתו – תחת אלה שבים ובאים בשטף משפטים שגורים, לא־קרואים, לא־מכוונים לכוונתו: פרוצים הם ומופקרים! בינה אין בהם, ולא רגש של אחריות… – המלים מדרדרות ונטפלות אל נפשו, כמו הזבובים אל מצחו, המכוסה זעה; הוא מגרש אותן ומבקש נתיב אחר למחשבתו – אני, למשל, מספר הלצה לשמה, למען החדוד והצחוק. והם – מיד עיניהם מתלקחות וכסאותיהם חורקים תחתיהם… השד דוחף אותם מלמטה, חה־חה־חה!… ומיד הם רצים לחפש להם בחורות וסירות וליל ירח!… הלעג מיעט את דמותם והשיב לו קצת בטחון. רוחו נרגעה. בשעה זו עכב יוסף סגל את נחמן והנמיך את קולו מפני בן־ציון – כי על אביו דבר. שניהם פגרו אחרי חבריהם במרחק כמה צעדים.

• פרוצי־לשון הם, הזקנים. לא נעים לשמוע. אנו מתלוצצים מתוך חדוה, והם מתוך שעמום, מתוך ריקות פנימית, מתוך תשוקה לגרוי מלאכותי, מתוך תאוה בלה ואפסת־כוח, זקן מנבל פיו – אין זה מראה נהדר. ומה הוא נדחק אלינו? חבר הוא לנו? בכלל, אומר לך – כל איש נשוא מנאף הוא על כרחו… אתה מבין?

נחמן הניע את ראשו כמסכים. נדמה לו כי הוא מבין ומקבל, אף על פי כן העיר למען האמת:

• גם אנו, בעצם, לשם גרוי…

• חכם שבעולם! ענה חברו בבטול. – יש הבדל בין מעין מתגבר ובין “מים־אחרונים־וואסער”.

נחמן החריש. את ההבדל הזה לא יכול להכחיש. אך לשונו של יוסף מהירה היא ומזורזת יותר מדי, וההגיון שבדבריו אינו ברור די צרכו. בכל זאת, נכון – אין זה נעים כשאיש בא בימים, כשרוג האב, בא ונדחק אל חברתם בדרך זו. לא נאה. טוב דבר בעתו. צריך כל אדם לכבד את מקומו.

 

ג.    🔗

אחרי חצי שעה יצא גם יחזקאל שרוג החוצה. הוא ירד לאטו במדרגות הרבות – דירתו היתה בקומה השלישית – ופנה ימינה, כמו הבחורים לפניו.

“כל הנחלים הולכים אל הים, –– צחק בלבו, – וכל הדרכים – אל רחוב אלנבי”.

תחילה חשב לסור אל שמעון גיסו, ודאי גם צביה שם. בערב ישובו יחד ויסעדו, אך כבר נלאה מן הבית, ובראותו את פינחס ברדש הולך אל הים שמח ונלוה אליו.

ברדש לא שמח ולא התעורר מקפאונו. בפניו המצומצמים, הבלים והקרים, חלפה הבעה לא־ברורה – ספק רצון, ספק אי־רצון אולם קולו היה שלו ודבריו בנמוס.

הרחוב הגדול המה מאדם רב. כל הבתים וכל המבואות פלטו אליו את יושביהם. אנשים ונשים וטף נהרו בזרם רחב אל שפת הים להנפש מחום היום, מהחמין והדגים אשר בבטנם, מהמטות וחדרי המשכב אשר הקדיחו את בשרם; ובתוך הזרם הרחב, היורד אל החוף, – זרם דק ומטריד, ההולך בקרי. ובעצם הדוחק צועדות בנחת אמהות ואַמהות, הנוהגות עגלות תינוקות, ויש שהן הולכות בשתים, זו בצד זו, ותופסות רוב המדרכה לרחבה, ושוחחות להנאתן, בלי הסב ראש אל העוברים ושבים, הנרתעים לצדדים מפחד פגיעה בתינוק. ובאמצע מערבולת, במקום צר, תוקעת עצמה חבורת מכירים, שמצאו כאן את שעת הכושר לשיחת־רעים קלה…

יחזקאל שרוג התאמץ לצעוד בצד ברדש, אך החבורות הנצבות כאבני נגף במיצר, והעגלות העולות בתנופה, הפרידו ביניהם כל רגע.

• היהודי אוהב את הדחק – והיהודים לא כל שכן – קרא באזני בן ללויתו. ברדש הניע את שפתיו הדקות – צל של חיוך:

• שעתן היא. ברכב ברזל כבשו את כל מעברות העיר.

ברדש זה בן עירו הוא וצעיר ממנו בארבע או בחמש שנים. אביו היה רב, והוא, יחזקאל, אביו היה חייט. הרב רצה שבנו יהיה רב, והחייט רצה שבנו ילמד בגימנסיה. לגימנסיה לא הגיע, אבל – אינו עם הארץ כרוב בני אומנותו: שנתים התכונן לבחינות (אמנם נכשל ועזב), וגם ספר עברי ידע לקרוא בנעוריו. אחר כך בא לאודסה והתחבר אל הסוציאל־דימוקרטים, גם נתפס והוחזק במאסר שני חדשים… אחר כך נשא את צביה ושב והתמחה בחייטות, והיה עוזר לחותנו בחנותו… ועתה הוא בעל בית מסחר לבגדים ובניו לומדים בגימנסיה פה בתל־אביב, ובן הרב – מלמד עברית בשני שילינגים השעה. אמנם, מלומד הוא, יודע ספר, אבל – אינו רב ולא דוקטור. שני שילינגים – אף אם יש לו, נאמר, חמשה שעורים ושש פעמים בשבוע – לא, חמש פעמים – לא יותר מחמש! – שרוג חישב במהירות שבהרגל וסיכם: אולי עשר לא“י בחודש… הוא התבונן אל לבושו הישן והזול ואל מראה גופו המדולדל – קומה קטנה, בפניו חורון לבן, ראשו שב, על אפו משקפים שחורים במסגרת־קרן פשוטה – אי, לאביו היו משקפי זהב, קפוטה מקטיפה יקרה, זקן נאה והדרת פנים! והבן – הנה הוא!… לא, יותר מעשר אין לו. והוא, יחזקאל, על הבית בלבד הוא מוציא כשלושים לא”י – ויש גם עודף. החוף היה מלא אדם, כמו הרחוב. אנשים ונשים רבצו בחול – ירכות וכרסות וגבות ערומים, שלל כתמים בהירים וכהים – לרגליהם זוחלים בשקידה תינוקות מרופשים ומעופרים, פניהם חמורים וצוהלים חליפות. אנשים ונשים שקעו בכסאות־בד, תחת מכסה־בד מצל, שכבו סרוחים בפשוק־רגלים, בקיבורות חשופות, מוצגות לשמש – בשר רב, מחומם, מזיע, מסורבל, בצקי וכחוש, עדין וענוג, רענן וגמיש, בלה ומתנון. הכסאות פזורים על פני רחבת החוף לרחבו ולארכו, רחוק לצד הירקון, אלפי כסאות ונדמה תחיה שכולם תפוסים, אין מקום לשבת. עם רב חונה על שפת הים, ומראהו כמראה המון שהתקהל באמפיתיאטרון או ביריד – לחזות במעשי מוקיונים או לשמוע נאמי נכבדים פרנסי הדור. בין קהל שוכני החול ובין המים – תהלוכה בלי קץ בלי התחלה: צערים וצעירות, זקנים וילדים, לבושים וערומים למחצה, וערומים לשלשת רבעים; בנות דקות ונחמדות לעין, דדיהן הקטנים מזדקפים ביהירות תחת הבד הלח והדבוק לבשרן, אבריהן כאברי נערים; נשים רחבות מתנים, עמוסות שדי ברכה; גברים מוצקים; עלמים שובבים ומשולהבים כסיחים; להקות ערבים, העוברים דומם – רק בעיניהם הם אוכלים בשר נשים, המוצג לראוה, ובולעים את רוקם. והלאה – ים גדול, אפל, ורקיע עמוק, המזהיר ברבוא גונים ובני גונים, המתחלפים מרגע לרגע. גופים צחים מנתרים בתוך המים העכורים, עולים ויורדים, מתכוצים וקופצים ונופלים, צועקים וצוחקים ומתגרים בגלים, הבאים ומעלים קצף – גל אחר גל, גל רודף גל, בלי הרף, והקהל הנפוץ על פני החול רובץ שרוי בזעתו, מנמנם ומביט אל התהלוכה ואל הים – אלה הם המחזות שהוכנו לו. שרוג רואה אשה שלבשה שמלה קלה, ועתה היא טורחת להתיר ולפשוט את כסות־הרחצה אשר לבשרה, ואין הדבר עולה בידה בנקל. היא אנוסה לשוב ולהפשיל את שמלתה. גברים עוברים ומתעכבים וזנים את עיניהם מקטעי בשרה המתגלים שלא כהלכה. האשה נחפזת, פניה אדומים ומרוכזים – – “כפני קטן שסרח”, – עולה על דעתו של שרוג השואה מבדחת, וחיוך רחב פותח סדק בין קצות שפמו ובין זקנו. הזרם גורפם. גבר שמן, קמל־פנים וכבד־מבט, עומד בדרכם: כתפיות מכנסיו הקצרים הותרו, המכנסים ירדו אל תחת הכרס הערומה, המתקמרת כנאד מלא, גלשו ונעצרו והיו כתלוים בשערה, ולמטה, בתחתיהם הסתמנו כמו קשורי חבל עבה, מקוצצים ועקומים. ברדש העיר בקול נמוך:

• מציג לראווה…

והוסיף כמדבר אל עצמו:

• ואולי יש טעם בעקור?…

אשה צעירה, חלקה, ורודת־גוף, ישבה על בטן חברתה, שהתפרקדה בכסא־בד, ראשה מורם, תסרקתה גבוהה – כתר פז נוצץ לאור השמש, שפתיה צבועות ארגמן, עיניה מבריקות ומקניטות, רגליה מעכסות ורוקעות בחול, צלעותיה מרתתות, והיא צוחקת לסרוגין בצחוק מגרה ותובע תשומת־לב. שני בחורים עמדו בריחוק־מקום ולא גרעו עין ממנה. פניהם חורו.

• התראה זו?…

• זונה! – זרק השני בעקימת־פה.

• האמנם?

• ואתה לא ידעת?

נער דוחף סירנית קלה מהחוף אל מול הגלים הבאים מן הים, הצובים בבואם ומתפוררים בשצף קצף הסירנית – לוח צר, רטוב וחלק, בלי דפנים, מקום מדרך לאיש אחד, ותחתיתה השקועה במים – קשת־עץ כבדה לשווי־משקל. הנער דוחפה בידו האחת ובשניה הוא אוחז משוט ארוך, בעל כפים. הוא מעביר את כליו בין המתרחצים, המתפלשים במי הרקק, קרוב לחוף. מתקדם בזריזות, נאבק עם הגלים ההולכים בקרי – וכבר עמקו המים, עד שכמו הגיעו. פתאום הגיח מן המערבולת ועלה על הסירנית בקפיצה אחת. זו הזדעזעה, היתה כמתהפכת וטובלת, והוא עומד על בטנה הלבנה, הנוזלת, רגליו בטוחות, גוו זוקף, המשוט סובב בידיו כמנוף, יורד ימינה ושמאלה; הסירנית הקלה מתחלחלת תחתיו ומכרכרת, תוקעת את חרטומה בקצף הגלים, מרימה את אחוריה וגולשת מטה, אל בין הבקעות, קמה ומתרוממת כסוס סורר, חוצה את ראשי הגלים, מחליקה ודוהרת – הלאה, הלאה, אל המרחק.

• קונדסים! – העיר שרוג. – ואין עליהם פחד. טוב שהעמידו מצילים… הלא גם זאב שלי מבלה פה בים כל ימיו. שחיין הוא – רוצה לזכות בפרס. אושר גדול! ואולי היה זה זאב, הא? האמנם הוא?… מה, באמת, נותנים להם להתרחק כל כך? המעט טובעים כל שנה?

הם טיילו לאורך החוף כחצי שעה, התהלכו בתוך הקהל הלוך ושוב, ולבו של שרוג האב אינו שקט. מפעם לפעם כוון את עיניו אל הים. לסוף ראה נקודה מתקרבת – והנה נער רוקד על רעמות הגלים; הוא עומד איתן, כפות רגליו דבוקות אל לוח הסירנית, כמ קבועות במסמרים, משוטו בידיו כקשת הכנר, והוא כמנגן, והים כעוגב. הנה בא ועובר בזהירות בין גופות המתרחצים.

• הלא זה זאב! – קרא שרוג באנחת הקלה ובגאווה אבהית מהולה בתרעומת. – לבי אמר לי כי הוא זה… זאב! בוא, בוא, הנה, תכשיט שלי! מה זה – השתגעת? לשוט רחוק כל כך על הקרש הזה? מי הרשה לך? עתה ראיתי את מעשיך בים…

• תיכף אבוא, אבא! – צעק הנער, ושב ודחף את הסירנית והובילה אל מקומה

אחר כך בא במרוצה ועמד לפניהם רטוב ומתנער, אגלי מים נוצצים על חזהו כפנינים.

• תן לי גרוש, אבא – אקנה כעכים!

• ברוך הבא! איני רוצה בתעלולים כאלה – אתה שומע? אני אוסר עליך לשוט על הקרש ולהתרחק… משחק מצא לו! מה אתה עומד כגולם? הנה ה' ברדש – אינך רואה? כל נמוס שכחו. יומם ולילה – בחול ובמים. החול מלא את מוחם.

הנער הסב את פניו הרחבים, הבריאים, השזופים בשמש וברוח, בחול ובים, הדומים מאוד בתבניתם לפני אביו, כיוונם אל ברדש זה, שפניו צנומים וסגורים ושפתיו הדקות הדוקות, ופלט באדישות, כאדם העושה דבר שאין בו טעם ותועלת, ואף על פי כן אינו פטור מזה:

• שלום, אדוני!

מיד הפך ראשו, עיניו מפיקות תשוקה, והוא חוזר לענינו:

• תן לי גרוש, אבא – אני רעב.

• רעב? לך הביתה ואכול.

• ושם אין איש.

• לך אל הדוד שמעון. אתה יודע כי אמא שם. ותלכו יחד הביתה.

• אני רוצה כעך.

האב יצא ידי חובתו בנהימה, ולאחר רגע של שהיה הושיט לו גרוש. זאב הביט כה וכה – חפץ לגמול לו טובה.

• אבא! – צעק בקול צלול ונרגש. – הנה שני כסאות פנויים! שם תשבו. ומיד זנק אל בין הקהל ונעלם.

• ככה הוא, – אמר שרוג בהשקיעו את אחוריו בחיק הכסא הדהה, שהזדעזע תחתיו ובדו נמתח. – אתה בגילו מלאו את ראשך בגמרא, והם – רק חול ורוח בראשם.

• היינו הך, – הפליט ברדש, ושפתיו היבשות נעו כמו בגחוך, – ואולי יבריאו קצת…

• בריאות אינו חסר, השקץ שלי, וחפצו להיות מלח – השמעת? חה־חה־חה!…

• ומה בכך?

• לך לא איכפת… והלא גם אניות אין לנו.

• אולי תהיינה…

• נחמתני. תענוג להיות מלח! ראיתי מלחים באודסה. ואתה, ברדש, לב קר לך. רווק זקן אתה, כך נולדת.

• גם אבי היה כך, אמר ברדש בשביב של משובה בעיניו, – לולא נשא לו אשה.

שרוג צחק והזכיר לו את המעשה בעקר שטען כי סבל ירושה הוא וכל משפחתו כך מכמה דורות. ברדש שתק. שרוג שב אל הרהוריו האבלים. הנה נוהר זרם בני אדם בריאים, רעננים, שזופים, והוא יושב מן הצד. ואף אם יתהלך בתוכם יהיה מחוץ להם. כי הם בחבורות מלוכדות, זכר ונקבה, כוח שאוב עובר ביניהם, בין נפש לנפש, בין בשר לבשר, בין השדים המפרפרים תחת כסותו הקלה ובין המתנים הקשים והמאומצים שכנגדם. והוא – מה לו פה ומי לו פה? הוא וברדש, מקומם בכסאות מן הצד – והזרם ילך לדרכו ויעבור על פניהם… הוא, שרוג, לפחות בית לו ואשה וילדים, וברדש גלמוד וערירי. וכך היה מאז. מסכן, איך יכול לחיות בבדידותו? והוא איש משכיל ורב מחשבות – פילוסוף הוא! המלה “פילוסוף” נגעה עד לבו. זכרונות נעורים היו כרוכים בה, הד עבר רחוק. כן, פילוסוף! עם איש זה יוכל לדבר – הוא יבין לרוחו. היום העריב. כדור השמש האדום מדם טבל בקצה הים. באפקי הרקיע להבת זהרורים. חלל העולם מלא רטט מתכת צרופה ונגהה הולך ומועם. פני העולם נשתנו בדמדומים, היו כמדומים – אור וחושך, מעמקי מרום אפלים ומרחבי ים שחורים, המון הולך – אין ראשית ואין אחרית, קול רגלים רוחשות בחול, קול אשה המרננת לעצמה – רינה רכה ונוגה, צחוק, לחשים והמיה – המית־עד.

• כיון שנפגשנו, – פתח שרוג בשפה רפה, – אומר לך, ידידי, כי אתה תבין… הנה יש לי אשה ובנים גדולים, לבד מהנער הזה, זאב, והלא אתה מכיר אותי מנעורי. מאז הייתי מעורב עם הבריות ואוהב שיחת רעים. ועתה מתמעטים האנשים סביבי. הישנים – מי מת, מי התרחק או נסע. העולם מתרוקן, והמקום אינו מתמלא עוד. בחנות אני עסוק כל יום, בני אדם באים והולכים, הכל כאשר היה. אחר כך אני בא הביתה. ובבית – מינה, בתי הגדולה, איננה, בירושלים היא, בית לה משלה, ובן־ציון בחור גדול, גמר את הגימנסיה, ולו חברים כמוהו, חוג שלם, חברה – ואני לבדי. אני מחוץ. מבין אתה?…

הוא הפסיק – לא ידע מה עוד יוכל להגיד. ואף זה שהגיד, לא ידע – למה? משקפי ברדש מששו את פניו בזכוכיותיהם האפלות.

• אני מבין, – הפליט חרש.

שרוג נאבק עם מבוכתו:

• אינני נטפל אליהם בטיוליהם ובעסקיהם. איני צעיר ואיני הולך בטל. אבל בחברה, בשיחה, בשעה שהם באים אל ביתי… המעשיות אשר בפיהם – כבר בימי חמיל ימח שמו צמח להן זקן. חדושים הם מחדשים? בן־ציון מספר – מתפקעים מצחוק. אני מספר – מביטים לצדדים ופניהם כאילו אכלו ביצה סרוחה…

ברדש לא התשתף בצערו. להפך, הוא רחש בוז גמור אל רגשותיו ואל סבלו. המכשולים הנפשיים שצפו לפני איש זה, בדרך הטבע, לעת זקנתו – נודעו לו, לברדש, משחר ילדותו, והם שקבעו את מהלך חייו. אביו היה רב נודע, עסקן ופסקן, “עוקר הרים” – על כן עזב הוא, הבן, את התורה והתרחק מן “התחום”, וישב עשרים שנה בקזן, לוטש זכוכיות ומוכר משקפים והוגה בבעיות נפש היחיד ונפש ההמון. לולא זדון הבולשביקים עוד היה יושב שם, בחנותו הקטנה, גם היום.

• לא היה זה ממנהגו להכנס בשיחה עיונית עם אדם כמו שרוג, שהוא אחר הכל אינו אלא חיט, אם גם טעם בנעוריו, בקצה המזלג, טעם של השכלה “אכסטרנית” והשכלה “פרולטרית”. צערו המאוחר עלוב הוא ומקורו דליל, אך התופעה, שכשהיא לעצמה, משתלבת בבעיה רבה – בעית הרציפות והחדוש. אמנם הוא יכול להרהר בה בפני עצמו, אך יש ובתוך שיחה אתה בא לידי יתר בהירות וקביעות בהגדרה.

ברדש הדליק סיגרית ואמר:

• כל דור ודור – העתקה מקודמו, אבל כל העתקה שונה מעט ממקורה. וברבות הדורות מצטרפים ההבדלים הקטנים לחשבון גדול. שנוי בתוך הרציפות – בלעדי כן אין מאומה… אך בכל דור ודור סמיכה הרציפות המורשה, קרושה וכבדה מאד, והחדושים – טפין טפין… בפרט התכונות הנפשיות…

• “לא זה! לא זה! – הפסיק את עצמו ברוגזה פנימית, – וגם אינו מבין מלה”.

• כנגד מה שאמרת, – המשיך ברדש מתוך קפיצה משונה במחשבותיו, – בבית שאני גר יש לי תלמידה אחת, שכנה, צעירה משרדית, קצרנית, אמריקאית, בשבת שעברה נכנסה אלי ושאלה את ספתי לשנים, שלשה ימים – ולי מטה לבד מהספה. למה לה ספה? בא אליה מכיר ואין לו מקום ללון. בתי המלון מלאים, וגם יקרים. כלתו ידידתה, גם היא תבוא בקרוב. בינתים ימצא דירה או חדר – יתהלך יומים בעיר וימצא. – “אם כן, לאן תקח את הספה?” – לחדרה. תמהתי בלבי: קאקא חיורא – ומה תאמר כלתו? ושוב הרהרתי: שעת הדחק. אינני אוהב שכן בחדרי, אולם, אם הוא איש שקט, ואם רק ליומיים – מילא. וכך אמרתי לה. אמרה: “למה נטריד את אדוני? הלה מכירי מאז, והיא חברתי. ילון אצלי יומיים – מה בכך?” אמרתי: “אם ניחא לה, ניחא גם לי. הנה הספה – קחוה”. – אחרי כן הלכתי לארוחת הצהרים. בשובי באה אלי שנית: “מר ברדש, אם לא איכפת לו – יישן הבחור אצלו”. “לא איכפת לי” – אמרתי ולא הוספתי לשאול שאלות. חשבתי: אולי הבחור חכם ממנה, ואולי הרהרה בדבר ונמלכה בדעתה, כי על כן גם לה כעין חתן או ידיד־חיק, והיא נערה טובה, עליזה, והעיקר – מרויחה את לחמה. ומה לי לכל אלה? והבחור אמנם היה מנומס ומבקש שלא להפריעני: בבוקר הלך ולא ראיתיו עד שעה מאוחרת בלילה, בבואו לשכב. וזה כל המעשה.

הוא שתק רגע והוסיף:

• אך למעשה יש זנב קטן ומחכים. וודאי תמצא גם אתה בו ענין. באתי למחרת לתלמידה אחרת,ליטאית גוצה, חרוצה ועבדנית, והיא חברתה־למשרד של הראשונה. כך היא דרך השעורים – חוליות הנוגעות אשה בחברתה, כי מנין לדעתך, באים שעורים? אחד ממליץ לשני והשני לשלישי, ויוצא כי תלמידי ותלמידותי מכירים זה את זה או זו את זו… פוגשת אותי הליטאית בחיוך ערמומי: – מה נפל אתמול בינו ובין פלורנס?" – פלורנס זו האמריקאית. – “מה נפל?” – שאלתי. – האם נפל דבר?" – “פלורנס ספרה לי בדבר הבחור – זה החדש?”… – “כן הוא לן אצלי, לפי שעה; מבקש חדר”. – הליטאית צחקה: – “פלורנס נבהלה מפניו”. – " מפני מי?" – “מפני אדוני. כשחפצה לקחת את הספה נתן בה מבט כזה…” – השתוממתי: – “איזה מבט?” – של בהלה – עד שנתיראה וחזרה בה… חה־חה־חה!" – “רק משום כך חזרה בה? ואני חשבתי כי יש לה נימוקים אחרים”. – “לא, רק משום כך. גם אמרה לי: לא עלה על דעתי שהוא שמרני כזה”.

• שמרני," חזר ברדש בלעג. – מדת התוכּיוֹת – כמה היא מושלת במוחות בני אדם, ובמוחות בנות חוה – על אחת כמה וכמה! ויש במלה זו בפי פלורנס, עוד צד, לבד התוכיות, והוא העיקר לנו בעניננו. כלל גדול הוא וראוי לזכרו: האיש שאתה מדבר אליו לעולם לא יקבל את דבריך – ויהיו ברורים כשמש – כפשוטם וככונתך. אלא יהפכם ויסלפם עד שיעשה מהם מטעמים כלבו, ובפרט אם אינו בן מינך או בן דורך. מה רצתה פלורנס זו? לפרוץ פרצה קטנה במוסר שירשה מאמה. המוסר המורש – זה כבר הוא צולע על ירכו, ואף על פי כן עוד שרשיו עמוקים בנפשה. השגות מושרשות והשגות קלוטות מאויר זמננו משמשות במוחה בערבוביה. ובעמדה לפני מעשה – מעשה שטות במסיבות האלה – נרתעה, ובהרתעה – התבישה בפני עצמה על “מורך־לבה”, ולא נעם לה הדבר מאוד. מה עשתה? עשתה מה שיעשה כל אדם במקומה, בפרט אדם שמחשבתו פשוטה, רחוקה מבקורת והולכת אחרי יצרו – עמדה “והפכה את היוצרות”: השכן, מורה זקן, נבהל מאוד, עוד מעט ואחזתו פלצות – משמר הוא, בן הדור הישן, – ותרא ותעש עמו את החסד הזה. מבין? חה־חה!… כך מתגדר כל דור בסלופיו העלובים וזוקף את טפשותו ואת חולשתו על זולתו. והדבר הכרחי לו בכל שכלו וסכלותו. מלחמת־מגן היא – מלחמת הקיום. העגל הדוהר על פני הככר, שכור מעוצם הכח הצעיר, התוסס במתניו – מה לו ולנסיון הפרות והשורים אשר קדמוהו? הוא מפלס נתיבות חדשים, הוא מחדש דרכי חיים. והשור הזקן מעלה זכרונות נוגים מימי עלומיו ואומר בביטול: “כבר היה לעולמים”. אך העגל דוחה את חכמתו הבלה במנוף זנבו: מה יודעים הזקנים הללו, הרובצים בצדי השדה? היסתערו על פני הערבה בזנב מורם? הראו כזאת בדורותיהם? ואנו דור חדש – דור מעפיל, חובק זרועות מרחב… וכולי וגומר.

הוא הדליק עוד סיגרית והוסיף:

• תאמר: האין חדש בעולם? יש חדש – התפרדות והתלכדות. צרופי צרופים עד בלי די. אבל בעלי החיים שהתגבשו למיניהם – לא ראיתי תמורות ניכרו בתכונותיהם הנפשיות היסודיות באלפי השנים המעטים, שהחקירה המדעית נגעה בהם במידת־מה…

 

ד.    🔗

זאב שב ואכל את כעכיו בתאבון רב. הוא ישב בחול, ליד כסא אביו, כרסם וטחן בשניו ולעס. מלאכת פיו מלאה את אזניו בשאון קהה, שהלך והתערב בקשקוש רגלי האנשים, המשוטטים בלי הרף ברצועת החוף אשר בינו ובין המים, בהמולת הים, המרבה קצף, כדרכו לעת ערב, בקולות משוחחים, ברחשים, בחריקת כסאות. ככלותו לאכול גחן על בטנו ושם את פניו על זרועו המקופלת, הנחה בחול. רוח טובה לטפה את גבו הערום עד המתניים ואת רגליו הערומות עד המפשעה; הרוח נכנסה בעד מכנסי הרחצה הדקים וצננה חום בשרו.

אין אבא שם לב אליו – ודאי גם לא ראה אותו בשובו ואינו יודע שהוא פה. הזקנים מפוזרים הם ושקועים בדבריהם. והם אוהבים לדבר הרבה. הם יושבים במקום אחד, אינם רצים ואינם קופצים לתוך המים בקפיצה גדולה, אינם נאבקים עם הגלים ואינם מתרחקים מן החוף – כמו ילדים קטנים! – וגם אין הם משחקים בים, ולא על שפת הים… חלשים הם, אבל חכמים וראו הכל. אבא ראה בעיניו את הקיסר ניקולי, שמלך ברוסיה לפנים, והבולשביקים הרגוהו – והוא, זאב, לא ראה מימיו קיסר – רק את הנציב ראה פעם אחת ברחוב – אבל הנציב אינו קיסר.

הוא קלט קטעי דברים משיחת אביו והרהר:

"בן־ציון חושב שהוא גדול… טפש הוא, וכל חבריו טפשים. רק להתמזמז עם הבנות הם יודעים. רק רואים בחורה – מתמוגגים כולם, והבחורות מתמוגגות. כל הבנות צרחניות הן, ופחדניות. לכדור־רגל לא תצלחנה, וגם בשחיה הן נרפות ומפגרות. בהתחרות הבאה אהיה הראשון. בן־ציון לא יהיה הראשון לעולם. בינוני הוא בתרגילים, זריז, אבל קלוש, ואני אהיה הראשון בשחיה ואזכה בפרס, וכשאגדל אהיה רב־חובל.

הוא ראה את עצמו לבוש מדים מזהירים, כפתורי זהב לו, בפיו מקטרת, הוא עומד על “הגשר” למעלה וצופה במשקפת, ושלישיו וכל המלחים עומדים ומצפים לפקודותיו. הוא מדבר ברם־קול, וקולו אדיר כשאגת הים. והים גואה, הים סוער. סערה נוראה. הכל רצים ומתרוצצים אובדי־עצות. האניה מוטלת על צדה. התורן נשבר, תחתיותיה כבר מלאו מים, היא הולכת ושוקעת. הוא מרעים: סירות ההצלה! הכל נדחקים אל הסירות. רק הוא עומד בלי נוע על גשרו. הוא לבדו. חובתו לטבוע יחד עם אניתו, כי על כן רב חובל הוא. לטבוע או רק להשאר האחרון בה? כנראה, האחרון. למה לו לטבוע? וכבר האניה צללה כולה, הגשר נשמט מתחת רגליו, והוא צף על פני המים. הים כמרקחה. הגלים – הרים. הסירות נעלמו – אולי נטרפו כולן? הוא לבדו בתוך הקלחת. אין דבר, הוא רגיל. כי על כן רב חובל ותיק הוא. עתה עליו לאמץ את כל כוחותיו ולשחות כמה שעות עד אשר יגיע לאי בודד…

בתוך כך שמע את קולו של ברדש. זה האריך ודבר לאט, ודבורו הילך תרדמה. זאב הקשיב ולא הקשיב: בחורה אמריקאית ובחור אחד, והוא לא חתנה, והיא רוצה שילון עמה יחד, וברדש כועס – ודאי, אין זה נאה שבחורה גדולה… וחברתה צוחקת לו… ובצדק. מה הוא מתערב? עסקו זה? הגדולים – בכל דבר הם מתערבים. מה להם ולבחורות? להם יש נשים. אבל ברדש אין לו אשה. רוק זקן הוא. אולי הוא מקנא לה? אבל היא לא טיפשה – רוצה בצעיר. הבנות ערומות כנחשים – אין להאמין להן. הפכפכניות הן.

ברדש מלומד מאד. הוא מלומד מאבא. אבל אבא חכם ממנו. אבא מספר דבר – הכל שמחים, הכל צוחקים – והוא מדבר רק מחשבות, כמו קורא מספר. איש לא יוכל לדבר כמוהו. אבא אומר שהוא פילוסוף, ואולי יש עוד פילוסופים. הוא זקן כמו אבא, אבל אבא כבר סבא, והוא גם לא אבא – רק רוק זקן. מה לו ולבחורות? הן צוחקות לו. אין זה עסק של זקנים.

זאב נלאה לשכב על בטנו והתהפך. בין הכסאות עבר בעצלתים נער דק וגבוה.

• מרדכי! – צעק זאב וקפץ על רגליו.

אביו הסב את פניו:

• אתה פה, שובב? אל תברח! הנה אנו הולכים הביתה.

• אני פה, אבא! זרק זאב תוך מרוצתו.

• מי שם עם אביך? – שאל מרדכי.

• ברדש. איש מלומד מאד. והוא בן רב ומדבר כמו מספר –השיב זאב בגאוה.

• ד"ר זעפרן, המורה שלנו, גם הוא בן רב, והוא יותר מלומד.

• לא, הוא יותר מלומד. הוא פילוסוף. גם אבא אומר כך.

• אבא! לעולם אתה סומך על אבא! צריך אדם לחשוב במוחו ולא במוח אבא.

זאב שתק מבויש. מרדכי גדול ממנו בשנתים וגבוה בחצי ראש. גם שפם כבר השחיר לו. זאב ראה את עצמו קטן לעומתו וקנא בו והתרעם עליו בלבו – לא כל כך על גדלו, כמו על התגדלותו, כי הרגיש בה מעשה שבכונה. הוא רצה להשתוות אליו ולא יכול, כי מרדכי היה כאיש רב־נסיון ובכל דבר ידע לפסוק הלכה במהירות ובודאות. רק בקולו מצא לו זאב מעט נחם – כי היה דק ומצייץ כקול ילדה. אחר הפסקה פתח בענין אחר:

• ברדש ספר על בחורה גדולה, ושם בא בחור שאין לו חדר, והיא הצתה שילון אצלה – –

• רצתה?

• אבל אחר כך חזרה בה – –

• פחדה שיהיה לה ילד…

• איזה ילד?

• טפש! וכי אותך עשו באצבע?

זאב התכעס:

• לא עסקך! אתה טפש! חמור!

הוא נטה את מצחו ואמץ את ערפו, ועמד כנגד חברו כלודר בזירה. הוא שאל את עצמו, אם להרביץ לו בימנית בחזה או בשמאלית – באוזן? ועל שנותיו הוא מצפצף. בן ארבע עשרה? בחור גדול? – אדרבא, יראו הכל, מי משניהם הגבור! מרדכי זז ונרתע צעד אחורנית ומלמל:

• אל תשתגע… ובכלל: לך לעזאזל!

בינתים נסוג עוד צעד, ופתאום חמק בתוך הקהל השוטף – ואיננו.

• פחדן! צייצן! קרא אחריו זאב.

הוא נפח את חזהו הרחב, אמץ שרירי ידיו והרגיש את עצמו חזק מאד.

• גדול הוא? – אמר בבוז. – ןמצייץ כתינוקת. שפם לו? – ולי אגרופים. וטוב אגרוף משפם!

• אבא, אני רעב!

• טוב, טוב, בני. בוא! אמנם כבר הגיע שעת הארוחה. שלום לך, ברדש! למה לא תסור אלינו לעתים קרובות? הלא בני עיר אחת אנו ומכירים מילדותנו – גם צביה שמחה תמיד לבואך. זאב, אמור שלום לה' ברדש!

• שלום, אדוני.

עתה ברכו ברצון, ובקולו נעימה של חסד: פילוסוף הוא, וכל דבריו כמו כתובים בספר; וגם הוא רוק זקן, בודד, צנום וחלש – ואם יקומו עליו עשרה כמרדכי יהיה הוא, זאב, למגן לו!

• תחלה נסור לדוד שמעון ונקח את אמא, – אמר שרוג.

האב והבן צעדו לאטם בתוך ההמון הצפוף, השב מהים העירה.