על הגוף ועל משיגי הגוף    🔗

הלכתי להקביל בפעם ראשונה את פני ביאליק באודיסה – ואני אז צעיר רודם ולעיני משקפי החלום. האדם נחזה לי כמין סולם יעקב שמלאכי אלהים עולים ויורדים בו; המשורר לא כל שכן דומה למלאך. ומכל מקום מראה כהן לו, לבושו איצטלא דרבנן, בלורית עטרה לראשו ועניבת־אמנים משווה לו לוית הוד והדר, נשמתו שפוכה על פניו, עיניו החולמות מפיקות צער ההויה ושפתיו נוטפות רוך ועידון. כל רואהו יאמר: הנה זה ברוך־אלהים, איש אשר פי שניים ברוחו וכל היוצא מפיו פרק־שירה. אולם לא כחלום פתרונו. ביאליק שלמראה־עינים היה שונה לחלוטין מביאליק שבהלך־נפש. בקלסתר דיוקנו לא ניכרו כלל לפי מבטים ראשונים רישומי האצילות, אף חיתוך דבורו, מנהגו בישיבתו, בלחיצת־יד, בשאלתו לשלום, כלל תנועותיו היו כשל איש פשוט, מגושם במקצת. טיפה מרה של אכזבה חלחלה בי – וזו נתנה מסתמא את אותותיה בפני.

עד שאני נבוך ותוהה ומבטי משוטטים מאיש אל איש מן המסובים אל השולחן – מנינם היה לא קטן – חשתי בפני מגע מבט. והנה גם פי ביאליק דובר אלי:

– ומי סופר חביב ומקובל עליך, בחור?

– בישראל או באומות העולם? – שואל אני. טרם נעניתי וכבר החזרתי תשובה מיניה וביה:

– באומות העולם דוסטויבסקי ובישראל ברדיצ’בסקי.

ולא עוד אלא שמתוך מבוכה של בישנות הנני נדחף לפי תומי להוסיף נופך של הסבר:

– אוהב אני את ברדיצ’בסקי על שום שיש בו הרבה השתפכות הנפש ועל שום שהוא מעדיף את השמא על הברי.

– משמע, אף אתה נוטה לסופרי הגעגועים וחיבה יתירה נודעת ממך לחכמי השמא – אומר ביאליק בבדיחותא. ואילו מבטו הבוחן המכוון כנגדי יש לו סבר רציני דווקא – איני סבור שכדאי להם לסופרים הצעירים בימינו להרבות כיסופים ולדרוך עוד לאורך זמן בעקבות מייחדי היחודים, המקפצים והמדלגים והמשוועים אוי ואבוי בעוצם של דביקות, ואילו מענה־לשון ברור אין להם בפיהם. הללו רק רומזים וגונחים ואינם מביעים דבור של ממש.

המשפטים הממוני. תופס אני ואיני תופס מה סמיכות יש ביניהם ובין המלים שנפלטו מפי בדבר אהבתי לברדיצ’בסקי. תמה אני על עצמי שגליתי את רוחי באופן אוילי כל כך. לשוני נעצרת מבושה ומחרטה גם יחד. דומה שנעשיתי לרגע מטרה למבטי המסובים. ייחולי שיסיחו דעתם ממני חיש־מהר. ואמנם השיחה סטתה לכאורה מן הנושא ופנתה לאפיק אחר. אך לא, ביאליק חוזר ומפנה לפתע את מבטו אלי ושואל:

– ואתה, בחור, אין לבך הולך אחרי ספרות הוי? דומה שהויה נמוכה אינה לפי רוחך ולא שמת חלקך עם הדורשים אל הגוף ואל משיגי הגוף. מה? נוטה אתה אחרי בעלי רזין דרזין ואי אתה גורס בריות גופא. אלא נהורא מעליא. מה? מעדיף אתה את בעלי החלומות המצווחים נשמה, נשמה, מה?

יותר מן השאלות מהמהמים אותי רבוי המהים היוצאים דחופים מפי ביאליק. הריני בעיני כאילו נצודותי במלכודת. נחבא קולי, אף נחבא הגיוני. רצוני להתגונן, להבהיר הגותי, להגיד איזה משפט נמלץ על חין ערך הכיסופים, על חזיון עולם וצער העולם וחיי נשמות באספקלריה של ספרות.

עדיין אני מפשפש בהיוני למלט מפי איזה דיבור ואני חש מבטו הצורב של ביאליק על פני וניבים כזיקוקין ניתזים מפיו.

– ואתה, בחור, מה סבור? לבך לבעלי אנקת מסלדיך המשוועים תמיד נשמה, וי, נשמה. עלית נשמה ופרפורי־נשמה ורזי־נשמה? מה? אולם נשמה הוא ענין של חשאי־חשאין. בחינת אור הגנוז, כבודה בת מלך זו פנימה. אין יורקים תמיד נשמה ואין שופכים את הנפש על הפנים. כל פרהסיה היא חילול. הללו כמצורעים יוצאים לרשות הרבים ומגרדים את פצעיהם; מתגרדים, מתגרדים. טפו, מוקצה מחמת מיאוס.

קול ביאליק חוצב רוגז, מרי, שאט־נפש. אף סבר פניו שואט; כל תנועותיו – שצף־קצף, להבות מדברותיו אופפות את המסובים; את נפשי הן חורכות.

– כלכל לא אוכל סבר הפנים המפונקות האלה; ארחם ושיחם של אלה: העויות המעונים שלהם; פרפורי יסוריהם ברשות הרבים; פצעיהם המוצגים לראוה, מראות הדביקות שלהם. דביקות. דביקות.

דביקות זו שהתפשטה אצלנו רעה חולה היא. הכל מתנבאים והכל אחוזי כיסופים. אין מדברים אלא גונחים או צועקים. או שצועקים: יופי, יופי! או שמשוועים סתם: וי, וי, אין מדברים בלשון בני אדם, אלה שאינם יודעים לתאר כהלכה אפילו זנב של חתול, מדברים גבוהה־גבוהה על השכינה ועל יופי של מעלה ועל כל הני מילי מעליותא שאי אפשר למששם בידים. נתרווחה אצלנו ספרות מפוקפקת שאין כותביה מכירים בצורת המטבע של מראה־נוף ואין קוראיה מכירים בתחומה ובחותמה שום מטבע של צורת תיאור. לא צורת תיאור של אדם, לא צורת תיאור של חתיכת טבע. והעיקר שהדבור אינו כלל דבור. אין כוחם של הללו אלא בגניחה. הכל הם מבטאים דרך גניחה. חסד, גבורה, תפארת, הוד ומלכות אף הם מדברים אליהם בשפת הגניחה. דבר אין להללו עם הטבע ועם האדם החי. וכלל אינם מסתכלים בצורת אדם חי. אף את הירח במרום אינם רואים, אם כי עיניהם לטושות תמיד כלפי מעלה, אלא רק רוקדים כנגדו.

תמצא לומר: רעיון יש להם בלבם? לאו דווקא. הגיגים יש להם. אף לא אומרים כאבים, אלא מיחושים. תמצא לומר: הם מטופלים ביסורים? חס ושלום. כל עיקרם אנשי לבטים וקרעים, וכל היום ממלאים פיהם תרועה על השברים. כיוון שהם חוטפים מלאכים תמיד הרי שמות יש למלאכים שלהם: שברירי, ברירי, רירי, רי. הכל אצלם מין משל וסמל. לא גוף ולא דמות הגוף ולא משיגי הגוף ולא כל דבר שניתן לומר עליו כי הוא זה, אלא פלג־דבר ורמזי־דבר וחזיון־דבר. אין זה מן הנמנע שהללו מרגישים איזה כאב ממש, אלא שאינם מסוגלים לבטאו. רביים אלמים הם. אין בפיהם אלא שוועת התמוגגות של חולי־כיסופים. את כל רוחם הם מוציאים בגניחה. אין תימה ששום מלאכת־מחשבת ראויה לשמה אינה עולה בידם. הם פשוט אינם בגדר יכולים. אמנות עיקרה יכולת. אין אומן בלי כלים. והללו כליהם לקויים במחילה. לא מראה־נוף, לא אברים בריאים, לא חושים כהלכה, לא לשון בפה. אולם לא ניתנה אמנות לחולים־נופלים, אלא לבריאים בגוף ובנפש. עדת נגועי־כיסופים לא תבוא בסודה של זו, אלמים ועוורים, שאין להם השגה בחמודות הגוף ובמשיגי הגוף, לא ישיגוה. האמנות יסודה הממש ומלכותה תבונת־החושים. עיקרה צורה ורק אנשי־צורה יבינוה ויכוננוה. אנשי־צורה ובעלי־לשון. כל מה שאינו בגדר בטוי אינו בגדר קיים כלל. הללו אינם מבטאים דבר ואינם מתארים דבר, אף אינם מספרים דבר. אמנות הספור כרוכה קודם כל בכשרון לספור המעשה. אולם הללו אין לבם וחושיהם פנויים כלל אל המעשים. הם אנשי־ניון ואין להם משלהם יותר מאיזה ניגון, שאף הוא ספק שלהם. אין הללו יודעים שהספרות היא יותר מסתם ניגון, יותר מגמגום, יותר מדמדום של כיסופים. ספרות פירושה מראה־נוף. איזהו סופר מי שיש לו מענה־לשון משלו. לא ברמזים, אלא בדברי־ממש, במזומנים, שהוא מביא עמו השקעה משלו לתוך הרכוש הספרותי הכללי, ניכר הסופר. אף שר האמנות דיין הוא שאין לו אלא מה שעיניו רואות וחושיו מרגישים הרגשה שיש עמם המחשה. חייב סופר הבא להדריך את הקהל לדבר בלשון ודאי ולהגיד הכל בשפה ברורה ולא ברמזי גמגום. אין נשמה בלי גוף. השומע אתה, בחור? – זורק עלי ביאליק פסוק כחץ שלוח לתוך נפשי – ואתה מה דעתך? מה?

מפשפש אני בהרהורי דבור של תשובה. אך אין כלל השהות בידי לפתחון־פה. סערת רוגזו של ביאליק גוברת והולכת, משל הוא מצליף בשבט לשונו על כל עדת נגועי הכיסופים אשר קמה ונצבה לעיניו בדמותי ובצלמי.

– ואין מביאים ראיה מן האיסתניסים הללו, בעלי החושים המנוונים הגומרים את ההלל על ספרות־כיסופים זו, שממשותה מפוקפקת ביותר. אין מביאים ראיה ממפונקים בודדים שחושיהם כבר נתקהו ורגשותיהם נתנוונו עד שאין הם מרגישים עוד טעם טוב במאכלים טבעיים ומשובחים, ותאבונם מתעורר רק על ידי מאכלים מפולפלים ביותר, וככל שהגבינה ריחה הרע נודף למרחוק כן תערב לחכם. הזהר והזהר, בחור, ממשיבי־טעם הללו וברח לך, דודי, ממחיצתם של הגנחנים – מפנה ביאליק שוב את מבטו אלי – יש לנו ממין זה די והותר. יכולים אנו לפרנס בהם לא דור אחד בלבד אלא כמה וכמה דורות. ספרותנו זקוקה לאנשי טביעות־עין, לבעלי חושים בריאים, לתמימי־דרך ותמימי־בטוי, לחכמי־לב שחותמם ודאי וכל הגיונם ברי. קימא לן: ברי ושמא ברי עדיף. השומע אתה, בחור? את הספיקות יש להטמין במחבואי הלב. ואילו המדבר אל הציבור חייב להביא אליו איזה ודאי שהוא מבטא בלשון שקולה ובשפה ברורה.

ומה דעתך, בחור? מה? מה? מה? – קרא ביאליק שלוש קריאות בפטיש קולו וטפח על שכמי שלוש טפיחות. ואני מדמה הייתי שביאליק הקיש בקורנסו שלוש נקישות על כפות נשמתי העירומות, כדרך שמפרזלים את כפות ־־־־־־־־־־־־־־ ¹ שלא תהיינה רופסות וסולדות מרוך ־־־־־־־־־־־־־־² על האדמה הנוקשה.

אותה שעה הסתכלתי בו וראיתי להשתוממותי כי קלסתרו נשתנה לפתע ולבש פנים חדשות, כמו בלהט דבריו יצא אור הגנוז מתוכו והזרים שפע עליון, חן הנשמה היתירה, על מראהו החיצוני. לרגע נשקף לי ביאליק כנפח נשמות ולרגע כצורף.

הלכתי אל נוהו בדחילו כאל בית היוצר ויצאתי מעל פניו ברחימו. חוש לחש לי שבית היוצר ובית הצורף חד הוא.

 

ב. מותר הבהמה מן האדם    🔗

בפרק “על הגוף ועל משיגי הגוף” ציינתי את שיחו של ביאליק על מעלת הגוף ומשיגי הגוף ככוח הפועל בכל הישג אמנותי, שבו יצא מענין לענין לרומם בריות גופא כיסוד ושורש לנהורא מעליא ולשמחת היש, בניגוד לבעלי המיחושים המרבים גניחות בעולם ומשרים מרה שחורה על הכל.

ברם, אם נבוא להסיק על יסוד פרק שיחה זה או אחר בדומה לזה, שביאליק היה מעלה על נס־תמיד את הגוף וקושר לו כתרים לא נהיה אלא טועים. חליפות ברוח כל אדם. ביאליק לא כל שכן שהיה נתון לחליפות ברוחו ומשנה, אמנם, לא דעות אלא הערכות, ואינו חושש מפני הסתירות. הסתירה היא מום במי שטבעו קפוא ומזונו הרוחני שימורים קפואים, הלכות פסוקות, שאין הוא משנה השקפות משלו אלא דעות שאולות משל אחרים. ממילא אין תמורות ברוחו אלא המרות, משל הוא מפעם לפעם מקבל עליו דת חדשה.

טבע תוסס היה לביאליק ומזגו כור־היתוך מוסק תמיד, מטבעות ניצוקות בלי הרף, זו יוצאת מן הכור וזו נכנסת לתוכו. כיוון שרעיון שאין לו גמר־צורה אינו אפילו בגדר רעיון אי אתה יכול לעמוד על טיבו אלא לאחר שהוצאת אותו מן החום אל הצונן. מתברר לרוב שהרעיון שעורר בך עצמך התפעלות בעידנא דריתחא נראה לך מעין סנדל ונפל בקרירות ההגיון הסוקרו מכל צדדיו. מתברר פעמים כי כן שאין לו כלל צדדים הואיל ואינו כלל מטבע. אין לו־ ־־־־־־־־־־־־־־־־־ ³ לשלשלו חזרה לתוך הכור ולנגדו יפה־יפה. בינתים שר המסיקים המנצח על הכור אינו שובת. רעיונות חדשים אחרים משתרבבים ויוצאים מתוך הלבה הרותחת של הכוח החושב. יש והם נוגדים וסותרים לפעמים לראשונים ואף הם תובעים גמר צורה לעצמם ולהגיע לכלל מטבע. זה הרנן החי שבפי הדובר, אותם צלצלי התרועות והשמחות בשיטפא דלישנא, הם צלילי המטבעות תוך כדי היבחנותם לאמיתותם. אין כאן סתירה. זו היא חתירה בלתי פוסקת לנקודת האמת, ליסוד הודאי, התפתחות האישיות.

בפרשת בשר ורוח, גוף ונשמה, היו לבטיו של ביאליק מרובים ביותר. אין תימה שהיה חוזר אליה מפעם לפעם ונכנס לתוך סבכיה, הופך בה ואף מהפך כמה וכמה הנחות, שהשמיע עליה לשעבר. שיחה אחת על נושא זה, שמתוכה יצא הגוף נזוף ומבוייש, נחקקה במיוחד בזכרוני. ואלו הם ראשי פרקיה.

– אומר אני לך, ענין זה של שבירת היצר ענין גדול הוא. ובכך אתה רואה גודל מעלת הקדמונים, שהזהירו הרבה לקיים מצוה זו. בלי שבירה אי אתה בא לשום דבר. נאמר שבירת היצר – והמכוון שבירת הגוף פשוטה כמשמעה. גוף זה, אומר אני לך, הוא סורר ומורה, פגע רע, מלא וגדוש רשעות, שוקק תאוות נבזות, מנוול הוא מאין כמוהו. כל המציית לו ציות עיוור ואינו בוחן ובודק את משאלותיו, אף אינו מעמיד כנגדו סייג וסייג־לסייג, סופו להיות עבדו הנרצע. הגוף אין לו אלא דבור אחד: הב, הב! ככל שאתה משביעו רעבונו גדל והולך ואין הוא פוסק לנבוח הב, הב! ככלב הוא נובח: הב, הב! ובדומה לכלב רע אין לו תקנה אלא להחזיקו בשרשרת. האוחז בשרשרת רוצה הוא מכווצה רוצה הוא ממתחה ומאריכה. כך הגוף הזה צריך שיהיה אדון לו ולא שהוא יהיה האדון, הנגיד והמצוה. חובה להחזיק מזיק זה בתוך סוגר, אומר אני לך, שלא יבליט יותר מדאי את כרסו המנוול, ללמדו דרך ארץ ובושה, להדריכו בשבט מוסר, לצמצם את סמכותו, לצמצמה ככל האפשר, שלא יצא לתרבות רעה. שאם לאו, עשוי נאד נפוח זה להתפיח, להתפיח מבין אתה, כעיסה זו, להשמין, להשתפך על כל גדותיו, להשתפך כמין בוץ של בשר וחלב ושמנת…

אותה שעה היינו מהלכים ברחובות אודיסה הכרך הקרתני. אין רעש ברחובותיה. חוט של חן חול המועד מתוח על פניה. נחת כאן לשוחח בהליכה. הכל מסביב רווי אינטימיות של פרהסיה או מעין פומבי של רשות היחיד. אף שיחו של ביאליק נוטה ועובר חיש מהר מדרך המשא והמתן ההגיוני הקר ונכנס לתוך האקלים החם של שיחה שבלב, תוכה רצוף גלויים מכבשוני הנפש. כעין פתיחה לכך משמשת אתנחתא בהליכה. פתאום לפתע עוצר הדובר את מצעדו ותחת להתקדם לפניו הוא כביכול מתקדם בתשומת הלב ובתשומת המבט אליך, המקשיב, לשם התיחדות יתירה עמך. זה מנהגו של מנדלי וזה גם נוהגו של ביאליק: לעשות אתנחתות בהליכה בנקודות השיחה הטעונות הטעמה והמתקה יתירה, ויש טעם מחיה נפשות בדבר זה. משל האיש המדבר אל רעהו מבקש להיצמד אליו לא רק פה אל פה, כי אם גם לב אל לב ועין אל עין. ומכיוון שיש בטקס זה משום התרוממות הנפש מתנמך ממילא הקול, ונעשה כמין לחש.

– אומר אני לך – סח ביאליק כמעט בלחש – לכשנעיין בדבר נמצא שכל ענין הגוף הוא במחילה מוקצה מחמת מיאוס. מדבר אני על גוף האדם וחיתוך אבריו, שיש לו מראה משונה. אי אתה מוצא מראה מביש כזה אצל שום בעלי־חיים. על כגון זה ניתן לומר מותר לבהמה מן האדם. ואתה כלום לא חשת בדבר זה ולא נתעוררה בך פעם הרגשה מעין זו לגבי עסקי הגו וצרכי הגוף וכל הויות הגוף וזה המראה… זה המראה?

מאחר שקרא מן הסתם אותות של אישור בפני יזנק שיחו ברגשת־נפש וללא מעצור. אף מצעדו לא נעצר עוד.

– תדע לך, קדמונים כבר חקרו ענין זה עד תכלית והביעו זאת בשתי מילים תמציתיות: טיפה… אצל שום בעל־חיים אי אתה מוצא ענינה של טיפה זו בצורה כה בולטת ומנקרת את העינים. אף אין ריחה נודף אצל שום בהמה וחיה כמו אצל נזר הבריאה. יש בכך משום סמל ומשום מעשה מוחשי. אדם סורו רע משל כל נברא, הוא משחת דרכו מכל בשר על פני האדמה. אף ריחו רע משל כל הברואים האחרים. צא וראה בהדר חנו של הסוס, בהוד רוממות השור, בחמדת מראהו של הכלב, בחן מרוצה של האילה, בגמישות זינוקו של החתול, בשגב המלכותי השפוך על פני האריה והנמר. כל חי למינהו יש בו תו או קו הנותן אותו לחן ולחסד בעינינו ואוצל אף לגרמי גיוו מראה נאצל. ואילו בן־אדם שהוא בעל בשר ובעל־גוף, מסורבל ומשוכבד, נושא כרסו כמין חטוטרת לפניו, מטופל בפימה עלי כסל וכולו טובל בנחלי שומן, יש שדמותו נעווה עד כדי כך שאי אפשר כלל להסתכל בפרצופו ולהביט בכלל מראהו בלי סלידת הנפש. כולו שקץ משומם. הריהו בעצם מראהו מכריז ומודיע את קלונו של הנברא בצלמו. ורע מכל שכיעור אנושי זה אי אפשר להמתיקו בשום תרופה, בשום תחבולה, אין להסתירו או להחביאו במעט, אין לפרוש עליו מעטה קל, לטשטשו כל שהוא.

היופי פעמים מתבייש. ואילו הכיעור דווקא מתחצף ומכריז על עצמו, מזדקר ומתבלט ככרס זה. כל בהמה וחיה מצניעה לכת יותר מן האדם בעסקי דרך ארץ שלה ובכלל עסקיה והויות עולמה. לכאורה פרה זו אף היא נושאת את חרפתה עמה בריש גלי, צועדת לה לתומה ועטיניה נסרחים מלמטה ומיטלטלים לכאן ולכאן, כדוריים שכאלה. יש שהם מטפטפים חלב דרך הילוכה. כל בית היוצר שלה מוקע ברבים. אבל עדיין יש בחיתוך אבריה, בהילוכה ובנוהגה בכללו מידה יתירה של צניעות ממה שיש בבר־נש. תו של ביישנות טובע את מלוא חזותה. אין בה אף קורטוב יהירות וזחיחות הדעת, אף לא נדנוד של החזקת טובה לעצמה. היא שופעת, מעניקה עושר ושמחה לבריות, ואילו היא גופה נראית מסכנה, עלובה, עצובה לאין שיעור. אין בפרה זו אף מראית־בת־חלוף של נחת רוח, של שמחה. וכלום אין לך הרגשה שאילו ניתנה לשון לפרה היתה מסתמא פותחת מיד את פיה וקובלת על מרי גורלה שכך עלה לה להיות מהלכת תמיד ושני המטלטלים קשורים לה מתחתיה. איני יודע מה הרגשתך למראה פרה, אני עצם מראיה מעורר בי המיית רחמים. דומה, היא מספרת לנו בשפת־אלם גודל צערה ועלבונה. את כל בית המשכית שלה, את אוצר החן, השפע והמתק שלה, משכן תנובתה, בית היוצר ומעון הרזים, תלו לה מבחוץ, הוקיעום לפרהסיה.

ואילו האדם אינו מרגיש בבושה זו. כל כלי השרת שלו הממלאים צרכי גופו מן הגבוהים ועד הנמוכים ביותר חשופים וגלויים ומוקעים ללא סלידה, ללא סימן של אנינות הדעת. מצחו המשקף את גדלות או את קטנות המוחין שלו, עיניו הפותחות אשנבים לתוך נפשו המאירה או האפלה, חטמו המתעקם פעמים כשופר או מזדקר כארובה, פיו העשוי כקן שצפרי כל התאוות המשונות דוגרות בתוכו, שפתיו היצריות, כל יצורי גיוו, רמ"ח אבריו, מפלי בשרו הזוללים וסובאים ומתאווים תאוה, הוא כולו מלעילא ומלתתא, מפנים ומאחור נתון ברשות הרבים, מוקע לפרהסיה, כל הכיעור והזוהמא שלו משתפכים על פני חוצות. ולא עוד אלא שבר־נש זה אף קורטוב בושה אין בו. נושא הוא את כיעורו שמלידה בקומה זקופה, צועד הוא, הוא שאינו אלא חימת מלאה, בפסיעה גסה ודוחק בגבהות רוחו את רגלי השכינה.

כלל גדול באדם, שכל מידה מגונה שיש בו נהפכת אצלוו בכוח יהירותו למעלה יתירה, לחמדה טובה, שאף ראויה לשמש לו מקור גאוה. להשתאות ולהשתומם, אומר אני לך. משול הוא למכוער שבבעלי־חיים, לגמל הזה, שאף הוא, אומרים, גאותו על דבשתו, העושה אותו לחוכא ואיטלולא בעיני הבריות. אלא שדבשתו של בר־נש מאוסה ומנוולת הרבה יותר משל הגמל. בר־נש זה כל השופכים של נשמתו שפוכים לו על פניו וכל הזוהמה שבתוך התוך שלו מטיילת על גבי מצחו. סיאובו הפנימימהלך לעולם לפניו ונותן את ריחו ת"ק פרסה מסביבו. אולם אותו מזוהם רוב ימיו שרוי בגילופין ומטפח על כרסו: שישו בני מעי. אני מר פלוני הנכבד, פנו דרך! וצרה גדולה היא שהגדלנות יונקת לעולם מתוך המוגלה של איזה מום, של איזה פצע ונגע־צרעת שבאדם. דווקא בשל הסרק שהם תובעים בני־אדם יישר־כוח והענקה מרובה לעצמם. לא בעד מעשים טובים, אלא בעד מעשים רעים, בעד כל גנות וכיעור הם מבקשים לקבל פרס.

ירודים ועלובים הם לאין שיעור מבעלי החיים. פרה זו אילו נכנסה לתוכה גיאות בשל עטיניה, למשל, הרי היה הדין עמה, שכן עטינים אלה הם באמת כלי מחזיק ברכה ושפע. מה שאין כן האדם, במה ראוי לו להתגאות, ועל מה תזוח דעתו? כלום על גויה עלובה זו שלו ראוי לו להתגאות, על חימת זו?…

בעסקי גוף מותר לכל בהמה מן האדם…

 

מעשה בגדי    🔗

א    🔗

בשנת תר"ע דפקתי על שער ספרותנו – בית ביאליק באודיסה – ונעניתי, כרבים, בפנים מאירות ובהקשבה נכונה. יש ונימוסי הבריות בימים ההם נראים לי כעת כמדרש־פליאה: חותם כל ישראל חברים או כל אנשים אחים טבוע עליהם. בא נער אלמוני לכרך גדול וסר לבית המשורר, שהוא בעל שם גדול ודורשיו מרובים ואף טרדותיו מרובות מאד, ובידי הנער מגילה כתובה, שבשעת קריאתו אותה בקול באזני שופטו נראית לו גופו עלובה וקלוקלת לאין שיעור, אולם אותות החיבה ודברי העידוד של הגדול המקשיב הופכים את הכשלון הגלוי למקור נחמה וקורת־רוח. וסמוכה לקריאה שיחה כדבר איש אל רעהו. לא עברו ימים מרובים והנער נכנס כמקורב גמור למחיצתו של זה, שרבים מחפשים את קרבתו. הבית מספר 9 ברחוב ארנאוטסקה הקטנה נעשה לי, המחוסר בית, מעין בית־אב רוחני. וכיוון שדרך ביאליק שאינו אוהב להלך יחידי והוא שמח על כל בן־לויה – זוג אזנים בלשונו – המזדמן לו ברחוב, כפי דרושו על הפסוק “אשר קרך בדרך” והוא טופלו לצדו ואינו מרפה הימנו עד מחוז הפצו, הרי המקרה שאינו כלל מקרה מזמן לי לעתים תכופות שעת כושר ליארח לחברת ביאליק בדרכו לבית הדפוס שברחוב באזארניה, שהוא מהלך ובא לשם מדי יום ביומו במועדים קבועים, או בכל דרך אחרת של עסק ושל טיול לא כל שכן. עריבה חברתו של ביאליק ושכר הליכה בצדה: שיחתו השופעת חכמה וחריפות, שנתפרסמה שנים לאחר מכן בשם ביאליק שבעל פה. מעלה יתירה לשיחתו בזמן ההוא: רעננות הראשית, חן הבכורים. זה רק נפתח המעין. עוד התהיה מרובה מן הבטחון, הברקים שביחים מן הרעמים, רוח האגדה לא נכבלה עדיין במוסרות ההלכה, קורטוב הפקפוק, המלפף את שיחו, אוצל לחן מדברותיו מתיקות יתירה. משווה לכל משפט ופסוק משלו צורה של שבריר אלגבישי, שקרני האור משתקפות בו בתועפות חנים ומראות, שאין דוגמתם בשלם, והוא שנותן לו לב פתוח לדברי הזולת ועושה עתים את הדברן הותיק למאזין בדוק ומוסה.

ביאליק ברחובות אודיסה הוא נושא לעצמו. כרך גדול רובו גויים, ואף תושביו היהודיים נמשלו כגויים נדמו: שפת הגוי בפיהם, מנהגי נכרים בידיהם וכל הילוכם של עם לועז, ואילו המשורר העברי, היושב בתוך העם הזה, נודע בשערים ורוב עוברים ושבים בחוצות מכירים אותו פנים אל פנים, אף מלווים אותו במבטי חיבה והוקרה. והלא אין קלסתר פניו עשוי בצלם המשורר ואין לו בלבושו ולא בהילוכו שום אות ומראה, המעידים עליו, כי מוצאו משבט הפייטנים או שהוא נפלה במשהו מאדם מן השוק. ביאליק מטבעו סולד ממבטי הבריות; פגיעתם משרה עליו מבוכה, מבלבלתו בדבוריו ובתנועותיו וגורמת לו פזור הדעת מכל הבחינות. באופן זה עמדתי עוד מנערותי על הסיטרא אחרא של התהלה. המפורסם, כשהוא יוצא לשוק, על כרחו אינו עוד אדם מן השוק. הוא נושא עליו חותם ההפליה; שמו מהלך לפניו; מעללו ואף מהללו מכריזים עליו בקולי־קולות; אין הוא עוד של עצמו בלבד, אלא קנין הקהל. לא לו הרגשת הנחת והנועם של המצניע לכת. הוא מופקר לפרהסיה. ומכך משתלשלות ויוצאות חובות מיוחדות עליו, שהן חובות גברא רבא. מן הדין שיתנהג בכל כתלמיד חכם גמור, שיהיה לבושו מתוקן, הילוכו מתון, דיבוריו שקולים ותנועותיו מדודות. ביאליק בנוהג הפרטי לא יכול ואף לא רצה להיות מודד ושוקל. עול דרך ארץ נפל עליו כמשא כבד וההתיצגות־לראוה היתה למורת רוחו. ואולי אף דבר זה הגביר בו את הצורך בבן־לויה ברשות הרבים.

כגודל פרסומו בין הגדולים כן הוא מקובל גם על עדת הקונדסים תושבי רחוב מגוריו ושל הרחובות המיצרניים לו. כיון שביאליק יורד במקלו מעל מדרגות ביתו מיד מתלקטים סביבו השובבים לגיליהם, השטופים במשחקיהם בחצרו ובחצרות הסמוכים, ומתחילים להתעסק עמו במשמע המקובל בשפת ילדינו בארץ. זה מתנקש להשמיט את מקלו מידו, זה מטפס ועולה על גבי שכמו, זה קופץ למרוט לו את שפמו וזה שולח יד אל כובעו או מתחצף להניעו להתגוששות. בתרועות ובמצהלות יפגשוהו ובצווחות עליזות ילווהו מביתו לחצר ומחצר לרחוב. וברחוב יש לו קהל גרורים משלו המתרפקים עליו ומתכתשים עמו וסופגים ממנו צביטות ולטיפות. עתים אף המבוגרים, שכני המקום או העוברים ושבים, נצבים להתבונן במחזה כיצד ביאליק המעורב עם טפליא עושה מעשי קונדס ומקפץ ומתכופף בהעויות משונות ופושט ידיו בגדוד התינוקות לערוך עמהם קרבות. הקהל מסתכל בתהיה מחולה חמדת הערצה, כאומר: “ראו את המשורר בעולמם של התינוקות והנה שכינת הילדות שורה עליו!” גדולה מזו: הוא מפרש את מעשי הנערות של המשורר ברשות הרבים כמין ענין שמשמעו גלוי רק ליודעי־חן ושהוא גופו מכבשונו של הפיוט. ומעשה בעז שנזדמנה למחיצת התינוקות שעה זו עצמה שהיה נטוש הקרב בינם לבין המשורר. ראה ביאליק עז, עזב את קהל הילדים ועלה לרכב על העז לקול מצהלותיהם של הקונדסים. אף המבוגרים, עדי־ראיה למעשה זה, פצחו בקול צוהל: “אי, ביאליק! נפלא! נפלא!” קריאות ההתפעלות הטילו דגש הכוונה בעשיה לפי תומה וגרמו למתן הדעת על מה שחנו הוא בהיסח הדעת. ביאליק נתעורר לפתע, העיף מבט נבוך מסביבו, פרש והלך מן המקום בפסיעות מהירות בכיוון לסימטה צדדית. הלך על ידי מחריש ומרוכז. לאחר מכן, משיצאנו מהישג־ראיה של הקהל, האט את מהלכו, נפנה אלי במבט תוהה ואמר:

– רואה אני בך, בחור, שלא היה ניחא לך מכל הענין. תפסתני בקלקלתי. ילדות נכנסה בי. מה? על עז טפסתי בשוק. ראיתיך… ראיתיך. פניך נתכרכמו ממראה עיניך. שטות עשיתי. וכל זה מה? – הפטיר לאחר שהות של שתיקה קלה – משום שאוהב עזים אני. עז לאו דווקא, כל מה שהוא בגדר בני צאן קרוב ללבי: אם עז, אם גדי, אם שה, אם כבשה כשרה.

תלה בי את מבטו. משל תלה אותו לא בי אלא עלי כדרך שתולים דבר־מה על וו או קולב. לא היה מנהגו לשלשל בך מבט במישרים אלא לעתים נדירות ביותר. אולם פגע בך מבט ממין זה היה זה מבט כפול־שמונה, הנוקב ויורד ואינו פוסק, דומה, המבט שניתק מן העין נעשה הוא גופו עין לעצמה ואף הוא שולח מבטים ובני־מבטים. המשתלשלים זה מתוך זה.

מענין – פתח ואמר ביאליק – מוצא אתה דבר ודיבור, עצם ושם־עצם – ללמדך שהם היינו הך. המלה המלבישה את המושג נושאת בחובה לא רק את תכנו של המושג אלא את ממשותו כולה. טעם כעיקר, דמות כגוף והדבור מקנה לנו את הרגשת הדבר ממש. יש בני אדם המקבלים התפעלות מהמלה פרח וכיוון שהם פורשים בשמו של זה הריהם מעלים על עצמם כאילו בא ריחו לתוך קרבם ומחיה נפשם. ואל יהא הדבר הזה קל בעיניך. למלים יש טעם, חיות יש בהן וריח נודף מהן. ואילו הפרח, אפילו הוא כתוב בספר, נותן ריח טוב באפנו. ושמע, בחור, כלום לא נתעוררת פעם להרגיש, שהמלה רחמים לעצמה, בצלילי אותיותיה, בכל אות ואות שבה ובצירוף כולן יחד, פורטת על הנימים הרכים שבלבנו ומשוועת רחמים? מה? רואה אני בך, בחור, שהנך בנידון זה בדעה אחת עמי, ואולי משום כן הנך משפיל עינים, שלא אראך בקלקלתך, שאף אתה עונה אמן אחרי דברי. לא כן? ובלחישה אגיד לך – וביאליק לחש לי באמת לתוך האוזן – די לי לבטא את המלה שה ומיד נכמרים רחמי בקרבי. זכורני: משהגעתי בילדותי לפסוק “לא תבשל גדי בחלב אמו” חשתי כאילו בבת אחת נפתחו כל הסכרים בנפשי וצנורות הרחמנות התחילו שופעים שם ללא קץ. אותה שעה הרהרתי בלבי: כמה אכזרי האדם! לא די לו לזה שהוא נוטל גדי מן האם, הריהו שוחטו; שחטו ועדיין לא נחה דעתו עליו והריהו מבשלו בחלב; ולא עוד אלא בחלב אמו דוקא. חמלה אין בו. וכמה הוא זולל וסובא ומרדף תענוגות. שבע תועבות בלבו ועדיין אינו שבע. השחיתות האנושית אינה מבהילה כל כך כההכנות שבר־נש מתקין אותן לפני השחיתות ולאחריה ובשעת מעשה. קדמו לאכילה ולזלילה הבישול, שפּיתת הנזיד, עריכת האש, חטיבת העצים, כל המערכה כולה. המבשל גדי בחלב אמו מעיד על עצמו שהוא זולל וסובא בהעלם אחד. מה? לא כן?

לא הרפה ממני עד שהבעתי לו במפורש את הסכמתי לדבריו. לאחר מכן הטה את מהלכנו מן הסימטה הצדדית לרחוב הראשי, הנטוי כנתיב ישר אל בית הדפוס ברחוב באזרניה פינת פושקינסקיה, ששימש כעת מחוז חפצו; ולפי שחשש, כנראה, שמא ירוץ הדרך לפנינו מהר מדאי נעצר וסח שהות־מה בעמידה. וכה אמר:

– וצא וראה כמה חכמה צפונה באוצר הלשון. דומה, כל מלה, כל שם, נותנים לנו בעצם צורתם את מלוא תכנם. גדי! אל תקרא גדי אלא גד, שם בן שתי אותיות בלבד. בתכלית הקצור־הוא הדין עז, שה. שתי אותיות והן עולם מלא המיה, ערגה, חרדה בקשת חנינה ודביקות עד ליציאת נשמה. קא סלקא דעתך ששם רב־מלים היה הולם בריה כשרה וצנועה, רכה וחלשה, זו? ש–ה! – פלג מלה מנשמה. חפש שר הלשון ולא מצא באמת מלה נאה לשה מן השה, לעז מן העז, לגדי מן הגדי. אף הקיצור אינו ענין ללא טעם. ככל שהיצור ענו כן שמו מתקטן עליו וככל שהוא גופו שתוקי כך ראוי הוא שישתקו עליו. אף הדג השתקן אינו אלא גדי בהיפוך האותיות. ובאמת אין דומם כגדי וכשה. בקושי הוא פועה מ–ה. וצא וראה: כל בעל־חיים יש לו מענה־לשון משלו: זה מגרגר וזה מקרקר. זה שורק וזה חורק; הצפור מצייצת, החמור נוער, הפרה גועה, החתול מילל, הכלב נובח, האריה שואג. אפילו האלם שבברואים מחבל תחבולות להכריז על עצמו בקולי־קולות כי הוא מר פלוני חי וקים בעולם, שלא יסיחו חלילה דעת ממציאותו כל נברא הוא כלי־זמר. אחד סוחב עמו תוף או מצלתיים, ואחד כל גופו עשוי כמצלצל, כתבנית השופר או כצורת החליל. אותו תרנגול כמה הוא מכלה נפשו ביגון ובחשכה וכמה הוא עומד ומצפה כשביר לילה לעתותי הבוקר שתנתן לו הרשאה לפרסם את טיבו בעולם על ידי קריאת קוקוריקו. כל הבהמות והחיות הן מקהלה אחת. זו במפוחית וזו במשרוקית, זו בחליל וזו פורטת על נבל, זו תוקעת תקיעה קטנה וזו תקיעה גדולה, בפזר או בשלשלת. אף יצור קטן ונקלה זה, שאין לו לכאורה כוח רב בפה משום שהוא במחילה חלש מאוד, הזבוב הלזה, כיון שאינו יכול להטיל את מרותו ביחידות מתקהל לצבור גדול ומרעיש את האזנים בזמזומו. הוא מתפלל את תפילת השעמום שלו בצבור והופך את הקול דממה דקה שלו למין שאגת אריה. רואה אתה: עמוד העולם הוא עמוד המודעות לכל בריה להוטה לפרסם את שמה וטיבה, אף עמוד התפלה. וכל הברואים – חזנים וכלי־זמרים שבקול תרועה מצלצלים, מי מקנו ממרומי הגג, מי מתוך חורו במעבה האדמה, מי מעל מדרוני ההרים, מי מרפתו וומאורוותו. קדמו שרים אחר נוגנים וכל אחד צועק: הנני; אולם בריה אחת יש שאינה צועקת על עצמה, שאינה מרעישה עולם במציאותה, שאין בה שגעון הגדלות של כשרון השיר, שאינה נותנת אמרי שפר ואינה להוטה אחרי הפרסום, והוא הגדי.

הבלחש שורש נשמתו. הוא חי בלחש, מלחך עשב בלחש, שותה את מימיו וחי את כל עצמו ללא אומר ודברים. ואם יש לו זמר משלו – וחזקה על כל בריה שאינה מחוסרה ניגון משלה – הרי זה זמר חרישי, ללא מלים, אף ללא קול, המיה טהורה, פעיה כשרה. אף נשמתה בשעת שחיטה יוצאת בדממה ובטהרה. לא נטלה בריה צדקנית זו מתוך אוצר הקולות שום קול לעצמה. אבל וכי באמת שותק הגדי ואלם השה? מה? לא, בחור. הוא שותק וקולו מנסר מסוף העולם ועד סופו. מעיד אני על עצמי ששמעתי מקדמות ילדותי את קול השה מצווח ואינו פוסק. מכל התולדה נשמע את ניב השה, את אלם שאגתו, את רעש הגיונו הדומם, את קריאת התגר העצורה שלו, הבוקעת ועולה עד לשמים. “הנה האש והעצים ואיה השה לעולה” – אף פסוק זה כל אימת שאני בא אליו הוא מחלחל ונוקב עד לתהומה של נפשי. איה השה? מוסכם ומקובל שהשה נועד מששת ימי בראשית להיות הקרבן. ואין אתה, אדם, חסר, אלא שיזמנו לך את השה בו במקום. חובת השה להיות מוכן ומזומן לכל עת צרה ולכל שעת שמחה, כי לכך נוצר.

ביאליק שהה קצת בעיון־מחשבה ואמר:

– שמע, בחור, שה זה, כל כמה שהוא נראה צנוע ומחריש, נושא בחובו עולם מלא. וכסבור אתה, שהוא מחריש באמת? אומר אני לך: הוא דברן מאין כמוהו, מליץ נשגב, חוצב להבות, פיו אינו מדבר, אבל מבטו פולח לב. דומה, לכאורה, שהוא מנמנם תמיד, חודר לכל תכלית. עלבון־נצחים ניבט ממבטו הכשר, התובע דין. תציץ בו ותראה שיש בו מעין דעת עליונה, רז־מה גלוי לו. ושמא על שום כך נתחייב שתיקה עולמית, שלא יפטפט סודו של עולם – לחש לי ביאליק שוב לתוך האוזן ממש. אכן, פרשת השה מעסיקתני לעתים. ואני כל עיקרי רציתי לספר לך לרגל עניננו סיפור מעשה בגדי. אלא ששעתי דחוקה לי הפעם. ומה גם שכבר הגענו אל המקום.

“אל המקום” פירושו בית הדפוס ביאליק־בורישקין – ריחיים על צוארו של המשורר.

ב    🔗

בקרבת בית הדפוס ברחוב באזרניה נעצר ביאליק לשהות־מה להיפטר ממני בברכה, עומד עמידה של היסוס וחוכך בדעתו בקול אם להזדרז ולהיכנס לשם לאלתר למשיכה בעול או לעשות לו היום פגרה קטנה ולהתבטל קצת.

– ואגב, אומר הוא, נמשיך עוד מעט את חוט שיחתנו, שכן נאה שומע אתה, סקרן בדעות, אם כי בן־מרי הנך, אם איני טועה: תנא ופליג.

הואיל ואני מתעורר למחות על עטרת סתם בר־פלוגתא שנעטרתי בה, חוזר בו ביאליק מיד ואומר:

– ושמא טועה אני. ראיתיך מרבה שתיקה וניצנצה בי השערה שאתה חולק על רוב דברים. כך דרכם של שתקנים שהם עקשנים בסתר. נראים כמקשיבים ושקועים בינתים בהרהורי לבם ועושים להם חשבון משלהם. אף עינים יש לך שנשקפת מהן מחלוקת על העולם. ואתה, בחור, מסתמא חולק גם על כך וכסבור הנך שאינך מחולק כלל עם אחרים.

הוא מסתכל בי במבט חודר, מחייך, נפנה מבית הדפוס והלאה ומשלח את מקלו קדימה. סימן שצמחה בו החלטה לשנות הפעם מסדר היום שלו. וכן דבר.

– מה לעשות ופגע בי מנוול זה של בטלה ומושכני מבית המדרש. הבה ונעשה כמה קפנדריות ונגיע בקפיצה אל הפארק, בין כך ובין כך נתאחרה לי היום השעה וחזקה על רבניצקי שידונני ברותחים או יקרעני כדג. נעקור רגלים ונלך. כאשר התבטלתי אתבטל. פסיעה אחת ואנו בפארק.

פסיעה שהיא מהלך רבע שעה בקירוב לארכה של באזרניה דרך מארזליה ועל פני הככר הדשואה רחבת הידים. וכיון שהגענו לתחומיה של הככר נתאטו הצעדים. וכשהרגלים מרשרשות בדשאים אפשר שיהא אדם מסיח עצמו מקול המונו של עולם ומעול המצוות המעשיות הרובצות עליו אותה שעה. ואמנם, עוד פני ביאליק מפיקים ארשת הטרדה ופיזור הנפש של מי שלבו נוקפו תמיד מחמת בריחה מתפקידים חמורים, עיניו מתבהרות ומתרחבות ולובשות נהרה, אף מקלו מחשחש וקולו צוהל.

וחשבון על כל יום ושעה שהוא כלוא בחדריו ואינו צופה בעולמו של הקדוש ברוך הוא ושואף את אוירו הצח. מי יגיד לאדם מה טוב ומה חובתו ויעשנה. אם הוא צריך לקבור עצמו בין ארבעת כתליו עם עלי הגהה להיות נוקד ומנקד תמיד ומתאבק בעפר ה“שמות” ונובר בדברי קדמונים ואוכל את לחם הקלוקל של אחרונים ופולה את כלי המלאכה של פלוני ואלמוני ויושב שבעה נקיים על כל פסוק מלוכלך של כתבני סרק, או שמא מוטב לו להשליך את כל הצרור מעל גבו, את כל צרור הטרדות והדאגות והשאיפות הנבובות ולצעוד אל כל אשר תישאנה אותו רגליו, כצפור דרור, קל כצבי. קלות זו, שכל מי שנתברך בה טועם חיים כהלכתם. קלות זו מי שלא ניתנה לו מברייתו לא ישיגנה עוד עולמית, שאין מסגלים אותם בידים. כסבורים הבריות שכל הרוצה יכול להיות הולך־בטל. ואין הללו יודעים, שחכמת הבטלה היא אמנות גדולה. מה בצע לו למתבטל אם על כל שעה ורגע של בטלה הוא סופג מכות מרדות, מחדריו אימה, בחדרי לבו יושב הנוגש שלו. שמע, בחור, מה שאומר לך: רואה אתה אותי תמיד נתון בריתמה והמושכות בידי רביניצקי, אולם אין לך עצלן כמוני. אילו ניתנה הברירה בידי הייתי מכלה את כל זמני בדברים בטלים. ושמא אין כלל מחובתו של אדם לרדוף תמיד אחרי תכלית. לא עליך המלאכה לגמור. וכי מי אמר שהישיבה בחיבוק ידים היא עבירה? טובה מנוחה כי נעמה, לא כן? אבל דומה כי צדק אותו מאן דאמר, שדין אדם לחטוב עצים יומם ולילה ולהעביד עצמו בפרך, כי לכך נוצרת.

דרך דבורו של ביאליק בימים ההם, שאין הוא פוסק הלכה בשום ענין, אלא יורד לעומקו, תוהה ומדיין בקול עם עצמו או עם בן־שיחו, אמנם, הוא חותר אל הודאי, אבל אגב חתירה הוא משתעשע בצדפי הספק. מטבעות, מזומנים, רכוש רוחני, הון חוזר, נכסים, טבין ותקילין וכיוצא בהם מן המונחים העוברים לסוחר שגורים בפיו כדרך שנשתגרו לאחר מכן במחקריו ובהגיונותיו שבכתב. אבל אין הוא מסיח עצמו לרגע מן השובר שבצדו של השטר.

– ואולי – סח הוא תוך כדי אמירה ראשונה – הרהורי בטלה הם בגדר מחשבה זרה, שיש לאסרה עלינו, וראה פלא: לעולם אין יצר הבטלה תובע בפה מלא וכן אינו תופס מרובה, אלא בא הוא על האדם בהערמות ובלחישות ובפתויים ומסתפק במועט. אומר הוא לעצל: עוד מעט שינה, עוד מעט תנומה. ערום הוא כנחש. גלוי וידוע לפניו: תושיט לבטלה אצבע אחת ומיד הנך כולך ברשותה. כל אחד חשקה נפשו באפס מעשה והמלאכה שנואה עליו. אין הוא רוצה אלא שיורו לו היתר לשעה. אף העבודה אם תעזבנה יום תעזבך יומיים. אומר אני לך: המעשה הוא אבן הבוחן. אין לך מהיר במלאכתו מפה ממלל רברבן. יכול שיהא פה עולה הרים ויורד בקעות ברגע כמימרה. ורבים המגדלים לשון אין להם הכשרון להוציא מן הכוח אל הפועל אפילו מעשה שגדלו כזנב הלטאה. לפיכך חובה להתנסות במעשים. ועד שפלוני אומר להיות מורה הוראה מוטב לו לבצע פעולה של ממש ולעמוד בנסיון. כל האבות בישראל נתחייבו לעמוד בנסיון. זה הכלל: כזית מעשה חשוב מתשעה קבים שיחה. ולעולם טוב להכשל במעשה משלא להכשל באי־עשיה.

משנכנסנו לפארק אלכסנדר וישבנו על ספסל הפטיר ביאליק על נושא הבטלה בלשון מדבר בעדו:

– כל ימי מתנצחים בי חשק הבטלה ותשוקת הפעולה ואיני בא לידי הכרעה. מנעורי רודפני הפחד מפני העוני והדאגה ליום מחר מדריכתני מנוחה. שנאתי דלות מנוולת. לפיכך נטיתי שכם והנני מעמיס עלי עבודה למעלה ראש. אבל בטבעי הנני בעל יומא דפגרא ופורק־עול, הרבה טרחתי עד שעלה בידי להסתגל לסדר היום. פזור דעת ופזור מעשים הנני. נוטה לשכחה ולעצלות, איני נגיד ומצוה על עצמי ולא אדון לזמני, שעותי ניגרות דרך אלפי חורים ועלול אנוכי להיות מבלה עולם. המעט שהשגתי בא לי בכוח כבוש היצר וחבוטי־נפש. לפיכך חייב אני להחמיר על עצמי ולעשות סיג לסיג. אסיח דעת לשעה, יש חשש שאצא לחלוטין מן המסגרת ולאחר מכן קשה תהיה עלי כקריעת ים סוף התשובה לתוכה כל אחד זקוק לריתמה: אני על אחת כמה. ואנו במה עסקנו תחילה? – שואל ביאליק בצמצום עינים לשם רכוז הזכרון.

– בגדי, במעשה בגדי.

– כך, כך. בספור המעשה על הגדי, בקשר לפרשת העז. אלא שבינתים הפלגנו לענינים אחרים. התחלנו לדבר על המעשה ושכחנו את ספור המעשה. או שמא אי אתה נוטה הפעם לשמוע ספור מעשה. נוטה, נוטה? ובכן, פנה אזנים! כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומתחרט. זוג אזנים למשכון, בחור! המעשה בגדי קשור בנסיעה אחת שלי ברכבת. ויש להקדים ספור לספור, או הקדמה לספור, כמנהג הסבא מנדלי שיחיה. אוהב אתה טלטולי דרכים? אשר לי, כל נסיעה מוציאתני לא רק מביתי, אלא גם מעולמי. אני בדרך הנני חצי בן־אדם.

– וכבר שר פיטן צרפתי: שקולה נסיעה כמיתה קטנה.

– כך נאמר על ידי פיטן צרפתי? פסוק נפלא, טבוע בינה עליונה – מעיר ביאליק בהתפעלות ושוקע בעיון־מחשבה – וכבר נרמז בדברי חז“ל על פרשת “לך לך”, שהיוצא לדרך מפסיד שם, ממון וכוח, היינו, הוא מפסיד חלק מישותו. ואני כל אימת שהנני מגיע לפרשת לך־לך הנני מרגיש כי בשרי נעשה עלי חדודים־חדודים. עצם ההכנות לנסיעה גוזלות ממני את שלום נפשי ועושות אותי מיטלטל. לאחר שנעשיתי נע ונד לא כל שכן. זה הכלל: אין אדם מלך אלא על ד' אמותיו בלבד, כל זמן שהוא צמוד למקומו חן המקום עליו ושכינת המקום שורה עליו, כיון שהוא במעונו אף השמחה במעונו, הוא מכיר בטיב הבריות המצויות בקרבתו והן מכירות בו. אולם כיון שעקר והלך למקום שאין מכירים אותו הוא נעשה זר גם לנפשו, אף שפל ומבוטל בעיני עצמו. השמת לבך לנימוסיהם של הנוסעים בקרון הרכבת, כשהם צפופים ביותר? נמשלו כחיות נדמו. קודם כל הם מתחככים זה בזה, דוחפים ונדחפים בכתפים ובמרפקים: איש לרעהו יאמר: זוז! ואף על פי כן זוז ואין קץ לתזוזה. איש את חברו מוכן לטרוף כדג. כל אחד יוצא מכלל אדם ונעשה בעל־גוף, שהכל מגלגלים והכל ממשמשים בו. מין צרור של מטלטלים. זה מטיל עליו חבילה וזה מתפרקד עליו ברמ”ח אבריו, זה מייחדו לעצמו כמין כר, זה ישופנו ראש וזה מגרדו בעקבו. על כרחו הנהו מעורב עם הבריות, חצי יד משולב בפלג־רגל של שכנו וחטמו שלו נעוץ לתוך נחיריו ממש של פלוני. הגופים במחילה מריחים זה את זה והפיות נטרדים לדבור, שיש עמו טרוניה וטענה ומענה וסוף טענה נזיפה ועם הנזיפה בא הגידוף, עד שהם יורדים זה לשוקו של זה.

כללו של דבר: הדרך לא זו שמביאה חסרון־כיס, גורמה גם לידי בזוי צלם האדם. להוציא נוסעים מומחים, המרגישים את עצמם בקרון כדג במים. היטיב מנדלי לתאר את טבע היהודי הנע ונד, הטועם בנדודים טעם גן עדן. ר' אלתר יכנה"ז יושב בעגלה ככהן על דוכנו, כי שם ביתו. העגלה משמשת ליהודי כמה שירותים בבת אחת: חנות ובית־מדרש, שוק וטרקלין לאורחים. בה הוא מתפלל ולומד שיעור של יום. כמה חדה עינו של מנדלי וכמה גדול חושו האמנותי. הוא קיפל ביריעתו חייה של אומה לרחבם ולעמקם. מנדלי לא כתב ספורי מעשיות. הוא חיבר ספר התולדות של עמו. חוששני שאף אתה הנך ממתנגדי מנדלי ואינך גורס נוסח מנדלי. לא כן?

הוא הביע בבת־צחוק רחבה את קורת־רוחו מדברי ההוקרה למנדלי, שנשמעו מפי בן־שיחו.

– נמצא שאף אתה בדעה זו – דבר זה הוא סימן טוב לך.

ואני משום־מה חשדתיך בהתנגדות לסבא. מנהג צעירים לבטל את הזקן ולעקם עליו את חטמם, שאינו לפי טעמם. אבל אין מנדלי עוד תלוי בטעם. הוא למעלה מזה. יש פוסלים אותו משום דרך הרחבות שבו. הוא סח לו לאט ומתון־מתון ומגלגל שיחה כמי שיש לו הרבה פנאי. לצעירים אין פנאי. השעה דוחקת אותם תמיד, אף נשימתם קצרה, עמא פזיזא, הם בהולים לספר הכל וברגע כמימרה. לא כאלה חלק מנדלי. הוא מתאר חיי שעה כאילו הם חיי עולם, ואין הוא מסיח דעתו אף לרגע, כי נושא תיאורו הוא עם עולם. הוא מרבה שיחה משום שעוד היום גדול. הוא מתפרקד כבכרם בית אבא. משול הוא לנחל איתן, הנוהג את מימיו בשפע. נוסח מנדלי כבר נעשה למשל ולשנינה אצל קלי־עולם. יש בועטים בו לתיאבון ויש להכעיס, רבים מרכזים עליו את שנאת ישראל שיש בהם לעצמם, הואיל ודמות דיוקנו יש בה באמת בבואה משל הדמות אשר לכנסת ישראל. הרוצה לשנוא יהודים ילך וישנא את מנדלי, נוסח, נוסח! ואין אלו אלא מלים. אין זה כלל נוסח מנדלי, אלא נוסח האומה. זהו הנוסח ואין אחר. צרי־לב וצרי־דעת אינם יורדים לסוף דעתו ומקדשים עליו מלחמה.

אולם הנלחם במנדלי, עם שר האומה הוא יוצא להילחם. את רוב מעלותיו הם הופכים לחסרונותיו ובמיעוט שכלם ממעטים את דמותו. הם שמים אור לחושך, ותחת להסתכל מתוך יראת הרוממות בדרך אומנותו של האמן הגדול, צורף המטבעות, שכל אחת מהן משקלה זהב, הם מעמידים פני איסתניסים ומחפשים כתמים בשמשו של ישראל, ודע לך, בחור: הסבא הוא ענק. ננסים רבים מגרדים אותו בעקבו. עשבים יעלו על קבריהם של שולליו ואמנות מנדלי תעמוד לדורות. אבל מה לך, בחור, שעיניך משוטטות ואזניך קטופות? נראה אתה תפוש מחשבות, ובינתיים טווה לך את שלך. שעה שאני מעסיקך בדברים על אותו סבא גדול אתה מגלגל בוודאי במחשבתך בסיפור המעשה על הגדי ומהרהר: אימתי יגיע תור הגדי? סקרן שכמותך! לא נאה לך שאתה קצר־רוח במידה כזו ודוחק בי. סבלנות, סבלנות, ידידי. עוד נגיע לסיפור המעשה על חד גדיא. ולפי שעה בוא ונשובב את נפשותינו בגלידה טעימה, הצופה אלינו מנגד, יפה לקיקה לשיחה.

 

במזל גדי    🔗

א    🔗

כבר הרציתי בפעם אחרת ראשיתו של הענין, שעודד את ביאליק לספר לי באודיסה את המעשה בגדי; אולם כיון שהרצאת המסיבות של הפגישה תפסה פרק לעצמו לא הגעתי בפעם ההיא לידי גוף המעשה בגדי. קבלה היא בידי העורכים, שקהל הקוראים בימינו אינו אוהב ארוכות אלא קצרות, משום שטבע זמננו, אומרים הם, הוא של בזק: מלחמת־בזק, שלום־בזק, חורבן־בזק ואף תיקון מהיר ונבזק. ממילא כל סיפור חייב להיות חד וחלק, בתכלית הקיצור והצמצום, בחינת פגע וברח, כלה דיבורך בנשימה קצרה אחת וצא. לא כן היה מנהגם של הבריות בימים שקרו המעשים, המשמשים נושא לסיפור הזה. בני אדם צעדו ארוכות ושוחחו ארוכות, אף נשמו נשימות ארוכות. ועד שהגיעו לאיזה ספור המעשה היו פותחים תחילה בכמה הסברות מוקדמות וגם לתוך הענין עצמו היו משלבים ענין המוסגר וטופלים לו הערות־לוי, הקובעות ברכה לעצמן. ולפי שהם מאריכים בשיחה הכרח להם ללפת כל שיחה בטעימה או בלגימה, המרחיבה את הדעת. והפה כיון שנפתח לאכילה נפתח גם ביתר חשק לדיבור, וכל פתחון־פה גורר אחריו ממילא פתחון־לב. נמצא שאין יורדים לתוך עביה של שיחה אלא לאחר שמפליגים הרבה בעניניה ואין מגיעים לעיקר שבה, אלא בסופה או בסוף־סופה. קיצורו של דבר, הרבה פנאי של זמן היה אז לבני אדם ואף הרבה פנאי של לב ומוח והקשבה ולא היו פוטרים שיחה כמין תאונה שיש לעבור עליה, אלא מתגדרים בה ומתכוונים לעשותה כלי מחזיק ידידות והתגלות הלב.

אמנם, עצם סיפור המעשה בגדי בא לידי התחלה של ממש שעה שנכנסנו לביתן הנחמד בחביון הגן העירוני, ששימש מסעדה ומטעמה ומלגמה בזעיר אנפין לכל המטיילים לרוח היום בשדרות הגן. והיה כל מי שחשיקה קלה צובטת את לבו נכנס ובא לשם להיטיב את הלב הנצבט ולפייסו במשהו טעים. אולם עד שאנו ממתינים לקבלת הגלידה אין ביאליק פותח בגוף הספור. הוא סוקר על סביבותיו, מהרהר מקצת, נאנח פורתא ואומר:

– אכן. יש פינה נחמדה כזאת ואנכי לא ידעתי. אומר אני לך: אשרי הולכי בטל. ובאמת, כשאתה מסתכל באילן נאה הנך מרגיש טעם מחיה נפשות. ודוקא מתוך בטלה. ומה הלהיטות הזאת אחרי עשיה תמיד? מפאת רוב מעשיות הננו מסיחים את דעתנו מעיקר שבחיים, והוא לחיות את החיים. בני אדם או שהם רודפים הנאות, הנאות גסות ומגושמות, או שהם פורשים מכל הנאה ומשום טעם־חיים ואינם אלא הומים ומהמים ומשוקעים בעסקים יבשים, הסוחטים את מוח העצמות, בלשונם הרי זה חיפוש אחרי “תכלית”. אולם מהי תכלית? עושר, הרבה ממון, נכסים בשפע. ובכן, יש שמגיעים לנכסים ושכר הנכסים יוצא להם בהפסד הנעורים, בהפסד הבריאות, בהפסד הרגשת החיים הטבעית והרעננה. אי, אי, קב אחד של טבע פשוט שקול כנגד תשעה קבים של מעדנים ותפנוקים, הניתנים לנו בתוך מהומה ומרוצה ומבוכה. ובלחישה אגיד לך: אפשר שהפלגנו יותר מדאי בערכו של המעשה הבונה והגואל והמקיים הכל. פעמים אף מחשבות יפות מצטרפות למעשים המשפיעים על קורות העולם. וסוף המעשים הגדולים היה תמיד במחשבה תחילה. אלא מה? קיימא לן: עול דרך ארץ עלינו. וחייב אדם לישא בעול. ועל כרחך אתה מטופל באלפי עסקים. ונוסף לעול דרך ארץ – אומר ביאליק בנהירה של חיוך – יש גם עול מלכות רבניצקי. וכשרבניצקי גוזר…

ככל שביאליק מגלגל בשם רבניצקי כן מתרחבת בת צחוקו, המפיקה מהתלה קלה שבטוב־לב, כדרך שמזכירים שם אב קפדן, המחפה בצעיף של רוגז ומרות את חרדתו לשלום בנו ולאשרו. ודרך אגב הוא זורק הערה שנונה:

– אילו ראה אותנו רבניצקי בכך, כיצד אנו יושבים ומתבטלים כאן תחת חופה של עצים ונהנים מהדר זיוו של סוף קיץ, היה דורש עלינו את הפסוק סוד ה' ליראיו, אל תקרי סוד אלא סוּד, פּארק בלע"ז.

הוא שוהה בשתיקה קלה, משל נמלך במחשבותיו על אודות ענין טורד ואומר:

– ואתה, בחור, הנתת את דעתך על מדרשי הפסוקים והגימטריאות של רבניצקי? יש בהם חן משלהם. הוא ניגש לכל ענין, וענין כאן במשמע פסוק, מעביר רישא לסיפא וסיפא לרישא, לקיים סרסהו ודרשהו, או מקצץ לו קצה רגל ועושה אותו צולע על ירכו, דורך עליו ומשפשפו יפה־יפה עד שמתהווית בו יבלת, או עושה בו איזה מעשה, כגון זבוב זה שבורר לו אות ומתישב בדעתו ומטיל לתוכה נקודה, מין דגש חזק או דגש קל, בינתים, עד שאתה מעיף עין כה וכה ורבניצקי מגיש לך מין פסוק חדש בתכלית החידוש, שלא יכולת כלל לשער כי יתכן שפסוק זה יקבל צורה משונה כזו. הפסוק נכנסה בו נשמה חדשה. לכאורה אותו הפסוק עצמו, אבל לא תכירוהו כלל וכלל. מזיק גדול הוא רבניצקי לסירוס פסוקים. הוא טורפם כזבובים ומחדש בהם מעשי בראשית. ואין לך אדם מאושר מרבניצקי שעה שהוא מצליח לברוא איזה פסוק בריאה חדשה ולהפוך בן־מלך לקבצן או להיפך. ניתן לומר, כי רבניצקי הנהו אחד מגדולי הפוסקים של פסוקים, מן האחרונים שבאחרונים; גדול כוחו להפליא; לכאורה הוא נוהג בפסוק פסיק רישא ואף על פי כן לא ימות. אין הוא נותן לו למות, אלא גוזר עליו חיים. אכן, אחד מגדולי הפוסקים… אלא שלפעמים הוא יותר מדאי פסקני במלאכת הפיסוק שלו. דומה הוא למלך הפורץ גדר ואין ממחים בידו. ואין לדעת עד היכן היה ביאליק מפליג והולך בענין הפסוק ושלטון המלכים שבידי רבניצקי עליו אילולא הוגשו לפנינו מנות הגלידה, שהסיחו את דעתו מן הנושא רבניצקי. וכיון שדרך ביאליק עם הגשת כיבוד של מאכל לאורח, שהוא טופל עצמו אליו לפקח עליו ולזרזו שיגש לאלתר לאכילה, הוא נוהג גם כאן בי מנהג בעל הבית, המאיץ באורחו הסמוך על שולחנו, שלא יתרשל במלאכה. הוא מקריב את פינכת הגלידה בסמוך אלי ופותח ואומר:

– ואתה, בחור, שא עיניך וראה מה צורה נאה יש לגלידה זו ושלח לשונך וטעם כמה מתוקה היא לחיך. זו היא גלידה, אשר לא הגלידו אבותינו. כדאי לך לטעום ממנה ובזה הרגע, כי טועמיה חיים זכו. אל תהא רשלן. פתח פיך ולקק לקיקה הראויה להתכבד – ודרך אגב, הבא לפני את חוות דעתך עליה. טעם טוב ממנה בפה, ולאחר מכן היא משתלשלת לתוך העצמות ומתמוגגת שם. הפוך בה והפוך בה, שכן היא מאכל ומשקה כאחד. מאכל־פלאים, בחיי. לא די שהיא מתוקה, נתברכה גם כן בקורטוב מרירות. ומרירות זו היא שנותנת בה טעם לשבח. מן השקדים המפותכים לתוכה באה המרירות הזאת. רואה אני שאתה עושה מלאכתך רמיה, סוקר לכאן ולכאן, בוחן ובודק, כאילו שוקל בדעתך. והללו הם מן הדברים שעשייתם יפה דוקא מיניה וביה. ובלבד שלא תעשה זאת מתוך פיזור הנפש ובהיסח הדעת. עיקר באכילה כוונה. זה הכלל: איזהו בעל תיאבון כהלכה? זה שיודע חכמת הריכוז בשעת אכילה. אין אוכלין בפה בלבד, אלא בכל האברים. קיימא לן, שהאוכל בלי מתן הדעת אינו בא לכלל שביעה לעולם. ראינו פלוני שפיו הוא כגלגל החוזר שעה ששולחנו ערוך לפניו והוא משמיד הרבה אוכל ולבסוף הוא קם מעל שולחנו רעב כשם שישב אליו. בחינת לא נודע כי בא אל קרבו. ועל שום מה? משום שעשה את פיו בית־טחינה סתם ללא דעת וחשבון. ואם אין דעה הבדלה מניין? נמצא, כל האכילה שלו הלכה לאבוד. היא צנחה לתוך תהום רבה ואינה אלא ברכה לבטלה. אכן, גדולי האכלנים כבר עמדו על רז זה, שאכילה כשמעתתא טעונה צלותא. צלילות הדעת היא כלל גדול בחכמת הלעיסה. ולא זו אף זו: צלילות כל החושים. ואין דעתם של חכמי אכילה ראויים לשמם מתקררת עליהם עד שהם ממששים כל נתח ונתח באצבעותיהם ממש. וכל פעם שהם באים לכלל התלהבות עליונה מעבודה שבפה ונעשים בגילופים, הרי הם באים לידי התפשטות הגשמיות כביכול, לידי השלכת הכף והמזלג והצלחת והכל בכל הם נגשים ישר אל הקדירה ומושכים משם בעשר אצבעותיהם ואוכלים. על ידי כך הם מקימים מגע גמור עם העצם הנאכלת, לא על ידי מלאכך ולא על ידי שליח, אל בגופם ובעצמם. ועם שהם מהנים את פיהם ואת גרונם ומשלשלים במישרים את הנתח השמן והמזין לתוך האיצטומכה הם מזינים בו את העינים ומריחים אותו, לוקקים ממנו מקצת ומגלגלים עמו במחשבה ובדמיון היוצר.

ובדין אמרו יודעי־דבר, כי האכילה תורה שלימה.

בעלי אומנות זו ילכו בה וכל ביש־גדא יכשל בה. ומדרך התורה שיש בה נגלה ונסתר, פשט וסוד ואף רזי דרזין. אולם רואה אני בך, בחור, שלא לקקת עדיין מתורה זו אפילו ככלב המלקק מן הים. אי אתה פושט את ידך בגדוד, אלא שולח אצבע ונוגע בזו רק בקצה הצפורן. בדומה לאותו רחצן הססן, שאינו מעיז להכנס למים משום חשש צוננים. חזק ואמץ, הרחב פיך ומלא, הרי זו גלידה־גלידותיים. גמע; בלע; התנקם; השמד. אין רחמים בדין. שאב מלוא הכף וזלול. גלידה זו צינה נושבת הימנה, אבל קור שבה מחמם את הנפש וממלאה חיות. אכול עד גמירא; בער; אל תניח שיירים. ואם חשקה נפשך בים טוב שני של גלידה אל תהא ביישן ותבע ובלבד שלא אראך בקלקלתך. קח משוט וצלול; עבור את הירדן. ואילו ראה אותנו רבניצקי בכך היה פוסק עלינו את הפסוק יאכלו ענוים וישבעו. אל תקרי ענוים, אלא גנבים. רמז לדברי שאני גונב מזמנו של רבניצקי ומבלה בבטלה. שכן הוא, רבניצקי, יושב אותה שעה בלשכה ומזיע על ההגהות ומכלה את מבטיו לקראת בואי שנהיה מסובים יחד וחוטבים עצים בצוותא.

באמת אמרו: רבניצקי הוא המלאך המכה על המצפון שלי ואומר לי: זכור כי היום קצר והמלאכה מרובה. ואילולא הוא התובע ממני דין וחשבון על מעשי, מי יודע עד היכן הייתי מגיע באהבת הבטלה שלי. כל אחד מאתנו יושב לו בתוך נשמתו הולך־בטל, קוביוסטוס, בטלן־מבוטלן וכל אחד עלול להיות מן הריקנים שבבריות, הפוטר עצמו בשהי־פהי ושורף את ימיו ושנותיו בדברים בטלים או בהרהורי־סרק, המוציאים אותו מעולם המעשה להיות טפיל שבטפילים, קבצן אוכל ואינו עושה. אומר אני לך; תאות הקבצנות מקננת בנו לא פחות מתאות העשירות. מסקנה המתנגדת למה שנאמר תחילה על ידי ביאליק בעניין עשייה ובטלה. אבל אין מקשין על סתירות בביאליק. השברים שבשיחתו משפים את עליזותו, שכלו הרץ, כשם שהשבריריות שבאבן הטובה סופגת את רצי הקרנים. אולם חושש אני שמא הרהורי חרטה אלה יקפחו את עצם סיפור המעשה בגדי המובטח לי, לפיכך צומחת בי החלטה לתבוע ממנו בפה את הסיפור על הגדי. ומשמע שהחלטות נחרתות מיד בפנים. שכן רק פתחתי פי ואמרתי: – ובכן…

תפס מיד ביאליק את כוונתי והטיח כנגדי:

– רואה אני בך, שעיניך תוהות ובוהות ומשוטטות מסביב כמחפשות דבר. ואף שפתיך מרחישות. אתה לגדי. לעצם סיפור המעשה בגדי. לא כן? ניחשתי? אם זאת משאלתך השמיעני דברים ברורים.

– כן, אני לגדי הנני מצפה.

– ניחשתי את מזימותיך – צוחק ביאליק מתוך קורת־רוח, על שעמד על משאלתי הכמוסה – הנני ואספר. אבל קודם כל עליך לסיים את מלאכת האכילה. רואה אני בך, שאתה מן הנחשלים באותו ענין. או שמא נתגלגל לתוכך ניצוץ מנשמתם של המלאכים שבאו אל אברהם ושנאמר עליהם “ויאכלו”, נראים היו כאוכלים, ובפה אתה נרפה. העצלות לעולם אינה מעלה. עושה אתה לקיקה אחרי לקיקה והענין אינו זז. ובכן, קום ועשה! פתח פיך ובלע, ולאחר שתברך על המוגמר אתחיל בסיפור המעשה על הגדי ככל אשר תאוה נפשך.

ב    🔗

– וסיפור המעשה בגדי כלפי מה? – שואל ביאליק בגמירת הגלידה וטופח יד במצב להעלות בזכרונו דבר מה נשכח – החוט מהיכן נשזר ובא? אתה תשחיל לי את החוט. תחילה במה היינו מסיחים? תש זכרוני בזמן האחרון ודברים נשמטים משם. הגש את החוט, גזלן. כן, כן. בענין החולשה, שיש לי לבריה רכה זו, לגדי הלזה, שכל אימת שהנני נזכר בו מיד נחשול של רחמים מציף את לבי. ההתבוננת? בני־צאן אלה כיצד הם מתחטאים לפנינו ומתרפקים עלינו ונכנסים לנו בכל געיה ופעיה עמוק לתוך נשמתנו. אצלי קשור הדבר בנימי־זכרונות קדומים, מגירסא דינקותא. ילדותי חומה עצבות, יגון עלומים הבוער בלב. יתום הייתי. חשתי עצמי עלוב ועזוב, בודד במועדי, אין חומל עלי ואין גואל לי. וראה פלא: כל פעם שאני מתהלך קודר ותוהה על מעמדי בעולם צורת גדי מבצבצת ובאה לעיני: בהר ובגיא, בבית ובשוק, בחומש ובמדרשי האגדה, בתאורי ימיאת מצרים, במגילת שיר השירים, בעקודים נקודים וברודים של יעקב.

כציר מן ההשגחה העליונה נקרה ובא לפני היצור הכשר והתמים הזה כמבקש לעוררני. ואף לעודדני דומה, הוא לוחש לי בלי מלים: ראה והביטה בי. כמוני כמוך. בין לרוחי והאזן נא להגיגי האלמים ובכן לעצם ספור המעשה. הגע עצמך: פעם היה מעשה וחד גדיא זה הניח ובא אלי במסיבות מוזרות למדי – בקרון־רכבת צפוף, מתוך פקעת של רגלים משולבות ודחוסות יחד. מציאה זו שבהיסח הדעת גרמה לי תחילה קצת מבוכה ולבסוף – בדיחות הדעת. ומעשה שהיה כך היה. סוחר עצים אני בימים ההם ורגיל בנסיעות ברכבת לרגל העסק. וזאת לדעת: כל נסיעה יש בה אחת מששים שבחבוט הקבר. היא עולה בממון ובדמים. שונא טלטולים אני, ככל שהאדם נתון בתנועה חיצונית כן גדול קפאונו הפנימי והוא נעשה מטומטם. ובנוהג שבעולם: כיון שנכנסת לרכבת הופקר גופך, לתוך מכתש ירדת. יד כל בכל יבלת מוצנעה שלך. חוש מיוחד יש להם לבני אדם לכוון את רגלם כלפי היבלות של זולתם. ונוסף לכך אתה נעשה מועד לספוג חבלה אחרי חבלה מכל מרפק משל אין נסיעה זו בצבור אלא מין הסכם כללי למיעוך־גומלין.

וכשהגוף מתמעך אף הצלם האנושי מתבזה. ובכן, יושב אני בקרון דחוק ומכווץ ומתחתש מכאן ומכאן, שתי צלעותי כשני דדים שופעות לי כאבים ומיחושים. שכני לספסל מימיני, על יד החלון, גוי שמן ומגושם, כשמן יורק מכלי אל כלי, כן יין־שרף נודף הימנו מהלך פרסה. הוא נים ולא נים וראשו נע ולא נע. כל ניע שלו טובע רישום בצוארי כגודל הדינר: בכובד גרמיותו נופל הוא עלי. עתים הוא פוקח כנגדי עין גדולה, נסוכה נוזל אדמדם, עשויה כמין חכה, כמתכוון לצוד דג שכמותי לתוכה. והנה הוא פוער פיו וזה נעשה כעין מחבת מרחישה, וסמוך לכך אף עינו השניה נפקחת ויין השרף שבצמד עיניו נדלק ומתיז רשפי אש לתוך המחבת, שבה אני הדג עולה לצליה. חשתי צמרמורת קלה. רואה אני שפיו מרתיע, הנה… הנה יתן עלי בקולו, ינהם. והגע עצמך: הוא לא נהם, אא הלחיש אלי בקול דק וצפצפני, שלא הלם כלל גוי גברתן שכמותו, שגופו הגרמי מתרחב והולך מרגע לרגע בשעת הישיבה, תופח על מנת להתפיח, והוא פורץ והלך מתחום מושבו וגוזל שטחים משלי. וכה אמר:

– בבקשה, אדון, יכול שנעשה חליפין, זאת אומרת, מקום במקום נחליף, אדון, ואתה חביבי רם המעלה, תתפוס מושב כאן, משמע, על יד החלון, משמע. אתה, שכן, תטלטל את זה שלך, משמע, שטבעו להיות ישוב, את המכשיר האחורי, זאת אומרת, תטלטל אותו לכאן, ואני את שלי, מסתבר, אעביר להנה, במקום הישבן שלך, בנת, אדון? לפי שכך דרוש למען הסדר. מבין אדון? סדר. סדר, צריך שיהיה סדר ם במין דבר זה, שטבעו של אדם להיות ישוב עליו.

הצעתו האדיבה של ה“גוי” המבוסם הפליאתני ואף עוררה בי אי־רצון. מדרך העולם, שאדם חושד בחברו הרוצה להיטיב עמו. וכלום יתכן, מהרהר אני בלבי, שבר־נש זה בא סתם על לא דבר להחליף עמי את המקומות ולתת לי מושב על יד החלון, שהוא לעולם נוח יותר? מן הסתם דבר בגו. אצבע המקרה. ימים מועטים לפני כן היה בי מעשה שנתבקשתי על ידי שכני לספסל הקרון לעשות עמו חסד ולותר למענו על מקומי אצל החלון לשעה קטנה משום שחשק ראשו בנקודת־משען ולא נעניתי לו, אף נתתי בו פנים זועפות – והנה בא “גוי” פשוט והושיט לי בקנה מה שלא הייתי מעיז כלל לבקש ממנו, ולא עוד אלא שהוא עושה זאת במאור פנים ובמענה־לשון רך ומלבב. חלשה עלי דעתי. הסתכלתי בפני שכני השוחקות לפי תומן והרהרתי חרטה על נדנוד החשד שבלבי עליו. אף על פי כן שאלתי לטעמו ולנימוקו – והוא טרח להסביר לי שורש הענין בלשון מתבטבטת ועמוסה, משל כל מלה הוא דולה כאבן כבדה מעל הלב.

– יען בכן, שאנו כאן צוותא; מבין מר אדון? איש לאיש ככף למנעול וכפקק לפי הגרון, מצב למצח לחוץ ומרפק בבטן תקוע ואין נשימה, משמע. היות ובכן ואנו כאן תוך חבית, חבר אדון, אזי משמע חובה קדושה שנעשה חברות יחד, כפי שנהוג לומר, שנהיה אנשים אחים, איש לרעהו ידיד עם כל הנוחיות ועם כל הכל. לא כן, משמע? והנה בכן, אתה, מר שכן, הזז תזיז את הישבן שלך להנה, אל החלון, משמע, בנת?

אותה שעה נכנסו דבריו לאזני וכבר הייתי מוכן ומזומן להעתיק את מושבי, כפי הצעתו, אולם אותו “גוי” נעץ בי עין אחת פקוחה לרווחה כשואב אותי לתוך חכתו האדמדמה, ואילו את השניה עצם בחזקה, לשם ריכוז המחשבה, כנראה, פתח ואמר:

– רואה אני כי מר חבר הוא איש לא־מאמין באדם באשר הוא, לא כן משמע? באשר בכן אתקע לו את כל האמת לתוך הפרצוף, כפי שנהוג לומר, משום שאני אגיד לו דבר שהוא האמת עצמה, מר חבר. זה יש אדם וזה יש אדם, אלא שאדון אלהינו פעמים עושה אדם עם נקודה ופעמים עושה אותו בלי נקודה, כפי שנהוג לומר. בנת? זה שהוא בלי נקודה אזי מתחתיו הכל עושה קפיץ־קפיץ. משום שנקודה, משמע, אין, אזי הכל אצלו מאחוריו בקפיצים. וזאת לדעת, חבר אחא, באם קפיץ־קפיץ מלמטה, אזי גם הקרקפת שהיא ראש, מלמעלה, חוזרת כמין סביבון, עפה וטסה כרכבת, אם כצפור אם בדומה למשל לכל מה שהוא עפיפוני. קופסה זו שהיא יש גולגולת הרי היא בדומה לגלגל, כפי שנהוג לומר, מחמת שאם אין נקודה מאחור אין גם נקודה מלפנים. אני זה מדבר אליך, אחא. אני זה. קופסה יש לי בין הכתפים, ובקופסה שכל יש, הרבה שכל, והשכל אומר, חבר אחא, כי ראש אינו ארובת עשן, שקופץ לו למרום בלי כלום, שלא להישען על דבר־מה שהוא נקודה בשמים. דרושה לכל אדם באשר הוא יש אדם, דרושה לו נקודה בשמים, משענת שם גבוה, גבוה, בחלל.

שלא יהיה ראש מגשש שם מלמעלה כסומא בארובה, כסומא, משמע, כפי שנהוג לומר, זאת אומרת, הראש מלמעלה נד לו עד ללא שום מקום. וזה לא טוב, רחימאי. כי אם ספסל דרוש כאן מלמטה אזי ספסל נחוץ גם שם מלמעלה, בלי ספסל לא תגיע למרחוק, חביבי, בלי מה שהוא נקודה. הנקודה היא מין דבר חשוב. היא לך יד. היא לך רגל, היא לך מושב ומעמד, היא כל הכל. ובאין נקודה תמעד חבר, תצנח אחא, תתגלגל, רחימאי, תתרסק, ידיד שלי, שהנך, זאת אומרת, שכן שלי. בלי נקודה אין שום סדר. וסדר צריך שיהיה. סדר על האדמה וסדר בשמים. וצריך שיהיה אדם מאמין באדם באשר הוא, כפי שנהוג לומר. ואם חבר שכן סח לך: קום, אחא, סוב ופנה לך והחליף עמי מקום על יד החלון, משמע צריך להחליף. באשר בכן באין נקודה לראש אזי צריך שתהיה חבר בסמוך לחלון, כי אף החלון משמש נקודה לראש המיטלטל, בנת?

שופע דיבורו של אותו “גוי”, מתפתל ומתערפל ועם כך תכנו כה בהיר ומפורש וקולו כמיתר רך. מוכן הייתי לנשקו מנשיקות פי בעד מתק לשונו. וכבר התקנתי את כל הרמ"ח שלי להתכנס ולהתרומם ממקומי בתוך הדחק להעתקת מושבי. אולם שכני לחץ את שתי קיבורות ידי בשני מטילי הברזל שלו והממני בנהמת קולו:

– ואתה, אחא, אל תדרך… ברגל אל תדרוך… מלמטה בעל חי רובץ, בעל־חי חמים ודמום. קטינה שכזה… מחמד שלי. וזהו, רחימאי, נימוק הראש לצד מה שאמרתי חליפין במקום… היות ומשום קטינא גדי שמאחורי הספסל רובץ, והוא את הרגלים שלי שם מחפש. הוא את הרגלים שלי מכיר ויודע, הואיל ובכן אני לו חבר. אולם אתה, שכן, תדרוך, תדרוך ברגל על בעל־חי חביב.

אמנם, בו ברגע חשתי מתחת לרגלי מלמטה משהו שעיר ומכורבל זע ומפרכס. שאלתי את שכני לספסל:

– כלבלב?

– משמע, אדון, נמר – ועל פניו החכליליים השתפך חיוך רחב.

וזה היה גדי, גדי בן שבועים, מתנה שקנה אותה בשוק לילדו. כפפתי עצמי בפקיקת עצמותי, שלשלתי ידי מתחת לספסל והעליתי משם סל ובו יצור כשר ומתוק, מקופל ומנומנם, גוש הויה הוזה, הרואה בחלומו חזות הכל. לטפתי את הבריה החמודה בדחילו ורחימו. משראני שכני בכך טפח לי על שכמי טפיחה ידידותית, פניו תפחו והתרחבו כדי שיעור פי שנים משטחם הרגיל, משל נתכוונו להתקין מעצמם כלי־קבול רב מדות לשפע האהבה והנדיבות, שזרם מעיניו המאירות ומלבו הטוב והמיטיב. חושבני כי מחמת רוב נחת־רוח פג יינו ודעתו נצטללה לחלוטין, וכה אמר:

– הנה כי כן, כעת אתה באמת לי חבר־שכן, שהוא ידיד טוב, כפי שנהוג לומר, היינו, איש כלבבי, משום שגדי קשרנו לאחדים. לא עוד אדון אקראך כי אדם אתה עמי, אדם כמו שיש; אנוש אתה ואנוש אני, כמו שאלהים לנו בשמים. אתה יש איש ואני יש איש. ואני ואתה, משמע שנים כמו אחד, א–ח–ד. בנת? אחד אמרתי ושנים לא אומר. משום שכאן גדי. גדי שלך, גדי שלי – היינו הך. שנינו לגדי. הוי אומר: אנשים אחים, אחים בגדי, אחים בלב, אחים בכל. היות ובכן, אחא, שא שלום אמת מעמי. פתח פיך ושקה לי! אף אני אחבקך ואנשקך הואיל ובכן אח אתה לי. משום שראיתיך, חבר, מחבק גדי, משמע: ידידות יש! וּביש ידיד אדם יש; ומעל לאדם אל בשמים. כי זאת לדעת חבר: אם קרקפת יש ובקרקפת שכל יש. אזי שכל מבין, כי אלהים עושה סדר: סדר בארץ וסדר בשמים. והוא שעשה הכל: אם אדם אם עולם אם גדי ולא עוד יש כל מחיצה בין, נגיד, נמלה לבין, בדומה למשל, פיל או סוס או כלב או כל מה שיש בו רוח־חיים. כל העולם אלהים, כפי שרגלילים לומר, או כל העולם אדם, או כל העולם גדי קטינה־חביבה, היינו הך, חבר, בנת?

הוא חבקני בעוצם התלהבות וצפצף בקולו הדק:

– הבה, אחא, שקה לי: שקה לי ואני לך; פה אל פה. יחד, יחד, אות ברית אהבה בינינו. שקה, חבר. כפי שאנו כאן בין הארץ ובין השמים. הב, אחא, שפתים, מצוץ, חבר, אל תתרשל ואל תמאס. לחיים, חבר. לחיי כל הכל… כל זה המין, אם מין אדם ואם מין גדי וכל שהוא מין, כפי שרגילים לומר.

עד שאני עושה כה וכה להשתמט ממגע שפתיו בי טבע שכני נשיקה צלצלנית בפי ממש; אף לחצני בזרועותיו, אותי ואת הסל שבידי. וכך היינו לחוצים ושלובים הוא ואני והגדי בינינו. הגדי ניעור מנמנומו ופעה. חייך שפעיה זו הרעישתני עד היסוד במסיבות מוזרות אלו, בזרועותיו של ה“גוי” המבוסם, בלוית נשיקתו האנושית החמה. אותה שעה נראה לי קטינה זה לא כפרט מפרטי מין הגדי, אלא כמין גדי הכולל, נציגם החי של כלל בני הצאן, שהתנוססו והתנוצצו לעיני בשרי ולעיני רוחי משחר ילדותי ועד היום. ולפתע ראיתי עדת רועים מימי התנ"ך גולשים עם העדרים. יעקב אבינו בקהל הרועים, יוסף הרועה לבוש כתונת פסים, דוד בן ישי שנלקח מעם הצאן אל המלכות. עם רועים היינו מעודנו וכל ימינו הננו נתונים במזל גדי. אף אותו “גוי” שמן נדמה לי כמיןן רעיא מהימנא, שבא להורותני פרק באהבת נפש חיה. ואפשר זה מהלך במסעותיו בקרונות צפופים והגדי עמו בכוונת מכוון ללמד לבריות שיעור לדוגמה באהבת אדם כגזירה שוה מאהבת גדי. ודע לך, ידידי – הפטיר ביאליק מתוך עיון־מחשבה – גדול לאין שיעור כוחם של היצורים החלשים. סוף־סוף הם השופכים את שלטונם על הכל.

החזק טורף, שודד. אולם טרף ושוד אינם גילויי הכוח, אלא אותות התאוה והחפזון וקוצר־רוח. ומקום שאתה רואה קוצר־רוח שם חזקה גם קוצר־ידים. ותוקף מיוחד לגדי שהוא פורט על נימי הלב הרכים והמעודנים ונוגע לך עד הנפש. וראה פלא: מסתכל אדם בעדר ואינו מתפעל אולי כלל, או שהוא שש על משחק הגוונים והתזוה רבת האנפין, על צד הנוי שבמראה, כמי שצופה בתפאורה נאה, אבל אין הוא חש את נשמת העדר ואינו מתרשם מכוח החיים הפועל בעתרת הגופים האלה. אימתי הוא מתרגש מעומקא דלבא? כשהוא מזדמן פנים אל פנים עם גדי אחד, נפש יחידה, בודדה במועדה. אכן, מידה זו נהוגה גם לגבי מין האדם. בחברה לבנו קר ככפור; ועתים חבר נותן בך מבט, הנוקב ויורד לתוך תהומה של נפש. אכן, החיים במלואם נגלים אלינו רק באחד. יש גורסים: צבור עדיף מיחיד. אולם חושבני כי הנעימות האמתית היא בשניים. פעמים סבור אני כי אין תיקון לאדם אלא בהתבודדות ובהתיחדות עם הטבע, אלא שלא טוב היות האדם לבדו. אשרי מי שיש חבר לו כרוחו ורע כלבו. כל ימי צמא הייתי לרע הנאמן. אומר אני לך: סוד מגע נפש בנפש חידה סתומה היא עד היום. יש ונשמת הצבור כולו משתקפת בנפש הבודדת בכל שלל גווניה, כבאספקלריה הבהירה. וכל שהנפש נבדלת לה וכאילו מבוטלת לעצמה ונראית עלובה בצורתה, כן עדותה על הצבור נאמנה ביותר. הרחבתי היום לשון – סיים ביאליק את השיחה על הגדי – יצר החבור פחז עלי. מראה העז במהומה של כרך התיר את לשוני, אף עיניך משכו אותי בלשון. שתי אבנים שואבות יש לך במצחך. אחרים אתה חולב ושומר הנך פה ולשון. ואני להוט לשיחה. שמח אני על כל הזדמנות להתבטל. אי, תאות הבטלה, צרה גדולה היא. וכעת נשוב למאורתו של רבניצקי המצפה לי כמשחר לטרף ועלי ההגהה לפניו. אילו ידע רבניצקי שגלגלנו כעת בענין גדי היה פוסק עלי היום מיד בכניסתי לחדר עבודתו: בא גד! אף היה מוסיף בנעימה של תוכחה מקרא מפורש: לא תתגודדו. זה האיש רבניצקי וזה שיחו.

 

אדם, מלאך, שד    🔗

פעם אחת נכנסתי אצל ביאליק באודיסה ומצאתיו שכוב במטה חש בגופו ואין איש בחדריו מלבדו. חדוש גמור היה הדבר בעיני, שכן אין הוא בעל מיחושים מטבעו ואף לא מנהגו להתפנק בבטלה. מכירי ביאליק יודעים בו, שהוא תמיד עסוק ומוטרד, שקוד על מלאכתו בספר האגדה או בהכשרת כתבי יד ובתיקון עלי ההגהה ובינו לבינו הוא מקבל אורחים ונצרכים, טוען ונטען, נכנס לשיחות קצרות והן מתגלגלות לארוכות, ואין לך שעה שאין דופקים על פתחו ושאינו מעורב עם הבריות לרצונו או על כרחו. היחידיות, החולשה ואיזה הלך נפש, הכרוך בהן או בתהיה הנפשית שנתלוותה להן, נתנו את אותותיהם בפניו, שנראו לי כעת מרוחבים ומעודנים כעין מסכת מתמוגגת ומשתפכת על גדותיה. לימים, לאחר היכרות קרובה יותר, נתפרשה לי ביתר בהירות סגולת פרצופו להתרחב מתוך נביעה שבנפש ומחמת הרחבת הדעת. אותה שעה פני ביאליק נעשים מהלכים והוא כולו שוקק ומתדפק ומחבק כל מי שנופל בין זרועותיו ויש שהוא פותח גם את לבו לרווחה. נפעמתי מן המחזה. ראה ביאליק שנתתי עיני בו בחפזי, הסיחני ואמר:

– שמא נתת את דעתך אילו מחשבות משונות זוחלות לתוך מוחו של אדם כשהוא יחידי. ואני פעמים מהרהר בפלא מכל פלא והוא: האדם. וראה: יש שאתה יושב על מדוכה ימים ושנים ואינך יכול להגדיר כהלכה מהו הדבר המטריד אותך כל כך. והיום ענין זה היה מנקר לי בראשי כאלף מסמרים. בריה אפסית זו, המכונה אדם, הרי הרים ותהומות תלויים בה. מה אנו ומה חיינו ואנוש מהו? יצור חלכה, בעל רמ“ח ושס”ה. גבהו כך וכך. אמה ומחצית האמה או קצת למעלה מזה. וכולו חלוש, אלוהים ישמרנו. בכדור אחד תפצפצנו. צינה פוגעת בו והריהו מתהפך במכאוביו. סירכה בריאה, שן מתנועעת, פצע במעיים, עתים אפילו שרטת באצבע – והריהו משול לחרס הנשבר. ובשר ודם עלוב זה, התפור בכמה חוטים רופפים, המחובר לקיומו העלוב על ידי חוט דק כחוט השערה, הוגה דעות עמוקות וחש רגשות שהן יסודו של עולם. ולא עוד אלא שהוא שואל לנתיבות עולם. חשקה נפשו לדעת מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור. דומה, כל עיקרו הוא פקעת של מיתרים, שכל הברואים והמצויים מנגנים עליה וגורמים זעזועים לנשמתו בכל תנועה משלו. יש בו מיתר אהבה ומיתר שנאה, מיתר גאוה ומיתר ענוה, מיתר חכמה ומיתר קנאה, מיתר פרט ומיתר כלל. אדם, עם, מולדת, מסורה וחזון העתיד – הכל נוגע לו ונוגע בו והוא מוכן למסור את נפשו עליהם. תאמר הוא חי בהווה – לא אמרת עדיין הכל. שכן הוא קשור בטבורו אל כלל הדורות בעבר ורואה עצמו ערב למעשים אשר יקרו באחרית הימים. כלי שבור זה, שיסודו מעפר – כמה הוא נושא בחובו וכמה רב המטען שהוא סוחב על גבו ושהוא מטלטל במלוא רחבי ישותו.

תריסר יצרים, ומה תריסר? תרפ"ט יצרים מתנצחים בקרבו ועליו. הוא קל כצבי לעשות מעשים טובים ועוד יותר מכך קל הוא להשחית ולהרשיע. ובסך הכל הוא מלא מאוויים וחרטות ואף יש לו בטן מלאה כונות טובות וישרות, והעיקר שמעלה הוא על עצמו כאילו מחוייב לתקן עולם ולהגיד על הכל את דברו. ופליאה היא: להיכן נכנס כל הפשתן הזה? גופה דוויה וצנומה זו כיצד מכילה בתוכה את תלי התלים האלה? ואין זו מתפקעת, ואין זו מתפוצצת מעוצם הזרם, ואין זו טובעת בתוך מבול השפע! הלא החלומות בלבדם עלולים לאכול את האדם ולמצוץ את דם התמצית שבו, שלא יישאר ממנו שריד ופליט. חלומות וכיסופים ושאיפות נעלות – ולעומתך אין סוף, אין סוף אלם, שחור, תהומי וממנו אין פוצה פה אליך ואי אתה רואה בו אף בדל אוזן המקשיבה לך. אף על פי כן האדם אינו בא לידי יאוש. יש בני אדם מתיאשים, אבל האדם אינו אומר נואש. שמעת פלוני אומר: אין לבי למסתורין! – אל תאמין לו, לבו ולבו להם. רוממות החומר בגרונו וחלק אלוה ממעל תובע את שלו. המיתרים הנפשיים מתנגנים מאליהם, בחשאי חשאין, מתחת לערימת החומר. יש איש שפיו אומר זמירות ולבו בוכה בסתר. יש מרים אגרופו כלפי מוסדות היקום ואינו יכול לנגוע בזבוב המזמזם או ביתוש המנקר במוחו. יש דורך ברגל גאוה בפרהסיה, אולם אי שם כלפי מי שם הוא צועד על בהונות רגליו בדחילו וברחימו. כל אחד יש לו דבר שהוא מתבטל בפניו עד שרשי עצמו ויש לו שעה שהוא נופל כורעים אלא מתחזק וקם. חיים בזכות כוח המעצור, אם כי מתקיימים ופועלים באמצעות הכוח הדוחף ומזרז את האדם לישא בעול. אילולא כוח הדוחף היו שובתים כל החיים והבריות האנושיות, כפי שהם צועדים ומהלכים, היו ברגע אחד נופלים פתאום לתוך תרדמה מי בעמידה, מי בשכיבה, מי בישיבה ומי אפרקדן.

תמונה מבדחת למדי. לא כן? העולם כולו הלך לישון. איש על עמדו ואיש על מושבו או משכבו. וכל השווקים, שהיו מלאים עוברים ושבים סואנים, מהוים חדר שנה גדול ובו נצבים פסילי עץ, שאינם נוחרים כלל. תרדמת אלוהים נפלה על הכל והכלבים הנובחים והפרות הגועות, השבות מן המרעה, אומרים קדיש על המין האנושי שהלך לעולמו. נס נעשה לבריות שהם עשויים כגלגל החוזר, שוט מצליף עליהם. וכנגד זה אילו ניטל מבן־אדם כוח המעצור היה בא לפעמים לידי התמוגגות מרוב דביקות ונשמתו פורחת מתוכו. את הנצח יראה בעיניו וימות. אכן, פליאה רבתי היא הבריה האנושית המעוברת אלוהים ועדיין היא מסוגלה לעמוד על רגליה ולעסוק במשא ובמתן ובדרך ארץ. אין היא רואה את השוט המצליף על גבה ולא את היד האוחזת במושכותיה ובכל זאת היא צועדת בדרך המלך. בני אדם חיים כאילו הקיום הוא דרך הטבע ואינם יודעים כמה גדול הנס. אין בעל הנס מרגיש בנסו.

שפתי הרחישו כל שהוא. וביאליק שהיה רואה מבלי להסתכל תפסני בידי, כמתכוון לעצור בי, ואמר:

– רואה אני בך, בחור, שהציקתך רוח בטנך ואף אתה רוצה לענות חלקך על נושא זה. חכה, חכה. מעט קט הזדיין בסבלנות. עדיין לא הגעתי לעיקר דברי ועליך להביא בחשבון את בולמוס הדיבור התוקף אדם השרוי יחידי ומרותק למיטה. דרשנו מעט במסכת אדם. אבל האומר אדם לא אמר עדיין הכל, פעמים עדיין לא אמר כלום. אילו אין האדם אלא אדם הריהו גם כן חידה כשלעצמה. אבל סתם אדם יש בו גם דיבוק או כמה וכמה דיבוקים. סתם אדם הוא חיבור של מלאך ושד. הוי אומר: הוא חידה כפולה ומכופלת. בין שהוא חציו מלאך וחציו שד, מפלגא ולעילא כרוב ומפלגא ולתתא שטן, בין שהתערובת אינה כלל מחצה על מחצה אלא רובו שחור ומקצתו לבן, עיקרו טהור וטומאתו בשוליו או שהוא מחובר לפי צירופי שיעורים אחרים, הריהו יצור של שעטנז, טלאי על גבי טלאי. אור וחשך, חיבת הטהרה ויצר הלכלוך, משמשים בו בערבוביה. אראלים ומצוקים מתנצחים בשל בשר ודם זה ורשות היחיד שלו מהווה בעצם רשות הרבים ובה מהומה גדולה, הרבה כעס ומכאובים וחירוק שיניים. “ויתרוצצו” נצחי וצחצוח חרבות מתחוללים בקרב נפשו. ואף על פי כן הוא חי וקיים ואינו בא לידי אפיסת הכוחות ואינו נופל מעל רגליו. זהו הפלא, חביבי, זהו הנס הגדול שבנסים. אילו ניתן הכוח לבר־נש לראות את כל המזיקים האופפים אותו והיושבים בקרבו פנימה היתה מיד נשמתו פורחת ממנו. אולם אין לו הכוח. ובכך כוחו.

הוא נושך את בשרו בשיניו ובשרו תמיד עליו יכאב ועם כך הוא מתהלך מעדנות וצועד כביכול בקומה זקופה ומדבר נגידים ושר שירים ומספר ספורי מעשיות וחוקר ודוקר ומבקר ומנקר. פלאי פלאים! כחזיר הוא מתגלגל בכל ערימות האשפה ואין לך ביב של שופכין שאינו ממלא פיו מתוכו להנאתו – ובכל זאת צלם אלוהים לא נמחה עדיין מעל פניו. הוא חוטא ומהרהר בתשובה, חוזר לסורו ושוב מכה עצמו על חטא ועוד פעם שב אל קיאו, מוטל תוך פישוט ידים ורגלים ברפש ומשתחווה לכוכבים במרומים. על כנפי המלאך שבו ימריא למעלה והשד שבו מורידו לשאול תחתיות. שבע יפול וקם. שבעים ושבע יפול וקם. אין לך דור או תקופה שאין מקדשי שם שמים. הכוח הזה שבאדם לדעת כי מנוול אני ולהתהלך בכל זאת קוממיות הוא מרום קץ הפליאה. הרבה יש בכך מן חוצפא כלפי שמיא והרבה מן התמימות הקדושה ואולי אין הוא יודע כלל שהוא נבזה. ולכשהוא נתפס בקלקלתו ואינו יכול להתכחש עוד לזוהמה שבו מיד יש לו תירוץ: זה לא אני, זה היצר שבי, השד שבי השיאני. זה לא אני! כמה ערמה ופקחות כרוכות כאן. הוא מלאך והוא שטן ותמיד הוא הוא ואף על פי כן הוא אינו הוא. אילו מעשי־מרכבה מסובכים, חביבי, כמה להטים ופלפלא חריפתא! ויותר מכל האדם גונב דעת עצמו. ועם כך הוא ילד שעשועים. פלאי פלאים! חתיכת אומצא ואלפי מלאכים פורחים בה ואלפי שדים מקננים בקרבה. נפש רצוצה והרים היא עולה ותהומות היא מודדת. יתוש קדמו לבר־נש והוא שם בשמים עליותיו ודוחק רגלי השכינה כביכול. הכל הוא חוקר, הכל הוא סוקר, בכל מופלא הוא דורש. שום ענין שבעולם אינו זר לו. לתוך כל נושא הוא תוקע את חטמו. בכל הוא מריח. הוא עושה מלאכים משרתיו ושדים שליחיו. בכשפים ברוח הקודש ידבר ובכשפים נחש ינחש. עקוב הלב ועמוק הוא ומי ידענו?

ביאליק ישב על משכבו, קרץ אלי באצבע ואמר:

– קרב הנה, הט אוזן, שיננא, ואלחש לך, העבודה, שסוגית המלאך נראית לי חמורה מפרשת השד. תינח שד הרי שד הוא והכל יודעים שדרכו לילך ולהזיק ואת המזיקים אנו מגרשים בברכות ובלחשים. אנו יודעים: שדים מטיילים בקרבנו ועלינו להיזהר מפניהם. אבל אתה מלאך, צדיק שכמותך, מה אתה תוקע עצמך לתוך חיי בני אשם ומכניס בלבול לתוך מוחותיהם? ראית מלאך בא בקרב הבריות מסתמא צרה באה עמו. סתם מלאך הוא מלאך דומה, אפילו לא אומר ועושה, אלא על הרוב מבצע את זממו ללא אומר ודברים. סתם מלאך הוא בן בלי לשון. גולם במחילה ונושא חורבן. צא וראה בכתבי הקודש מעשי מלאך מה הם. הוא עומד באמצע הדרך וחרבו שלופה. הוא מבשר רעה. הוא הופך סדום ועמורה. הוא נלחם ביעקב עד שנעשה צולע על כף ירכו. שואלים אותו לשמו והוא פלאי. מלאך לא ידבר בהתגלות לב, מלאך לא יאמר כלום. ואם אומר הרי בקיצור מלים: הנני או לעת חיה שרה יולדת בן – והוא איננו. מיד להנני איננו. לא שיחה לבבית, לא קצת דיבורים משעשעים, כובד ורצינות. המלאכים הטובים כך, הרעים לא כל שכן. לכל היותר מלאך רע עונה על כרחו אמן – מלה קצרה וחסל. קמצנים הם המלאכים. ואם יש שמלאך מתארח לחברת האדם הריהו מוצץ ממנו את הנשמה בכיסופים. ובני אדם המחפשים להם מפלט מן הכיסופים נופלים לתוך שכרות, הוללות וחינגות. אוי להם לבריות מידו הקשה של הדימון היושב בסתר לבם. ובפה מלא אומר לך: אין לבי עם החוטפים מלאכים והמשלים את נפשם, שבכל דיבור היוצא מפיהם הם בוראים מלאך.

לא טוב לעשות ספרים יותר מדי. יותר מדי הוא מקור כל האסונות. אפילו יותר מדי מלאכים, יותר מדי מצוות, יותר מדי מעשים טובים. שאם ניתן רשות למלאכים הללו ימלאו לנו את העולם וסופם שיחריבו אותו. תקלתם של המלאכים שלית אתר פנוי מהם. בעלי כנף הם. טיסתם מהירה. אין הם לפי כוחנו. אולם אין הם צריכים להשתלט עלינו, כי מה יהא בסופו של האדם אם ימסור עצמו לרשותם של אראלים ושרפים? כבר היו בקרבנו דורות, ששמו את מבטחם במלאכים ושיתפו את הרוחות בכל עסקיהם האנושיים, ויחידים גדולים נפתו להאמין, כי מלאך עליון ירד עליהם לגלות להם רזי דרזין. כיון שלמדו תורה מפי מלאך חדלו ללמוד תורה מפי החיים ומרוב צפיה לחסדי מעלה הסיחו את דעתם ממה למטה. נהירים היו להם שבילי הרקיע וכעוורים גששו על האדמה. גדולה סכנתם של מלאכים לבשר ודם. כל מלאך הוא שרף. עלול הוא לשלוח אש בקמתנו ולהשמיד כל זכר לחי ולצומח. תדע לך שהמלאך הוא פגע רע, שכן עיקר עסקו בשליחות. אין הוא עושה דבר על דעת עצמו, אלא מוציא אל הפועל. הוא מין גולם, רחמנא ליצלן, העושה ואינו מדבר, עף ואינו מהלך, מכלה את מלאכתו ואין לו פנאי כלל להתחרט, שהרי קיימא לן, שכל מלאך נולד לשמו של הענין המוטל עליו לבצעו, ומיד לכך פרחה נשמתו, ושוב אינו בר חרטה. ימסרו לידי המלאך לפיד להדליק בו את העולם מארבע כנפותיו – גזירה היא עליו ויקבלה לעשותה בכל התגים.

ישר המלאך בתכלית היושר – ורוב סכנות באות מן היושר בתכלית, כלומר, מן היושר שיש עמו עקשנות, וזו סופה להגיע לידי עקשות. ייחרב העולם ולא אוותר אפילו כקוצו של יוד. וגם אומר אני לך.. הטהרה היתירה של המלאך.. הזיו והזוך. מי ילוד אשה יכול לעמוד בה? בשר ודם הוא תמיד קצת מלוכלך.. קצת חוטא.. קצת שוטה.. קצת לא בסדר.. וכדרך שהגוף אי־אפשר לו שיהא כולו בקו הבריאות, ללא סירכה, כך נפש האדם לעולם יש בה סירכה, פגם כל שהוא. ואף זאת: המלאך בא ועונש. ובכך הוא קונה את עולמו. הוי אומר: המלאכים מתקדשים ומיטהרים על ידי הפורענות שהם ממיטים על בני האדם. הם שליחי בית־דין של מעלה – ובכך גודל חשיבותם. תאמר: יש מלאכים רופאים! אבל מסופקני… כלום יכול לרפא זה שאינו יודע בפגעי בני אדם? חוץ ממלאך רפאל. ואכן, רפאל שמו. ללמדך שהוא בלבד עיסוקו ברפואה ולא כל מלאך אחר. וכנגד מלאך רפאל אחד מוצא אתה כמה וכמה מלאכי חבלה ומלאך דומה בתוכם. ועוד דבר, שמע, בחור, תן אוזן ואלחש לך: אשר לשדים הללו יתכן, שאין השד נורא כל כך. קודם כל מעלתו של השד שאינו מקיים מצוות, אינו פועל ככתוב, אינו מסתפק בשליחות, הוא אינו שליח. הוא לעולם שליח עצמו. נבל מטעם עצמו, נוכל ורמאי ומעוול על אחריותו שלו. כל הכרכורים שהוא מכרכר אינו מתכוון אלא להנאתו. כיון שכך אינו יכול לגרום רעה גדולה. מסכן הוא השד. כלום מה היא משאלתו? רצונו להידמות לבני־אדם ולהיות נחזה כבן־אדם. עיקר שאיפתו ללבוש צורת בן־אדם. אומרים על השדים, שהם דומים בכל לבני־אדם, אלא שרגליהם דקות ובכך הם ניכרים. חושבני שזהו כל הכעס שלהם. אף הם מבקשים לעמוד על רגלים מאוששות. למלאכים יש כנפים ולהם אין אפילו רגלים. כלום אין אתה סבור, שבכך ניתנו לנו רמזי טרגדיה של ייצור בראשית, שכך ייצר את עולמו? רחמנות על השד.

הוא שנוא על לא דבר, רק על שום שהוא אוהב להיות מעורב עם הבריות האנושיות. מכל מקום אהבת הבריות יש בשדים. וכזית אהבה שקולה כנגד הרבה מעלות אחרות ואף סגולה היא כנגד מרעין בישין. ואילו המלאכים, חוששני, שאינם אוהבים. מה דעתך? מה? המלאכים עפים – והעף אינו אוהב. בעלי כנף הם במחילה אנוכיים ויהירים ביותר. הם תמיד מטופלים בעצמם, שוקדים על תקנת הנפש שלהם ומתחרצים להשיג את תכלית השלימות ולהתרומם לעילא ולעילא. לעילא ולעילא ולא לתתא ולתתא. מכיון שכך אין חניה על הקרקע, אין התקשרות לשום דבר, לא למקום ולא לאדם. ואם פריחה באויר וחוסר התקשרות – השמחה מנין? קיימא לן: המלאכים עצובים מאד והצדיקים הגדולים הם בעלי מרה שחורה, לא עלינו. באמת אמרו: לא ניתנה התורה למלאכי השרת. אף החיים והשמחה לא ניתנו למלאכי השרת. ואילו לשדים מייחסים שובבות, ליצנות ובדיחות הדעת. ובכן, אפשר לומר, כי השד אנושי מן המלאך. אין לך פורענות קשה מן העצבות המכרסמת את הנפש..

כלה דבורו של ביאליק, אבל לא כלה מבטו ששיחרני אותה שעה בלי הרף. מסתבר כי תהיה היתה חרותה בפני. ואכן, ביאליק הקשיב לשאלתי האלמת וענה לי בסבר של לבוב ורצוי:

– תמה אתה לשמוע מפי דברים כדרבונות – ואני כל עיקרי דרוש דרשתי. אין בפינו הלכות פסוקות. לכל היותר הננו משערים מנחשים, מביעים סברות־כרס. לא היה בדעתי לומר תורה. דרוש דרשתי. והדרוש אפשר שהוא יפה ואפשר שאפילו יפה איננו. על המעשה אנו מצווים, ואילו ניבים עשויים להיות רק נאוים, בין שהם עבים כשקים ובין כמשי דקים. ברגעים של הרחבת הדעת או חולשת הדעת מותר לנו גם לגלגל במדרשים.

צלל לרגע בהרהורים, ולאחר מכן סיים את שיחו:

– ולתוכו של דבר לא נתכוונתי אלא לדגדגך כל שהוא בהגיונות מחוכמים ולרמוז לך דרך אגב, כי עצבות אינה תכלית – כעת הציץ לעיני יפה־יפה – רואה אני בך שהנך מתהלך לעתים תפוס מחשבות.. נובר.. נובר.. חותר לקראת מה ודופק בשערים וכאילו בא בטענה. יפה הגות לב, שאין עמה עצבות. ויותר מכל, בחור, היזהר מפני העצבות, כי כל באיה לא ישובו. אבל מנין לי שעצב אתה? אף זו אינה אלא השערה; ושמא השערה שאין בה ממש. לא שמא, אלא ודאי אין בה ממש.

 

גללי מללי    🔗

השקפת עולמו הספרותית של ביאליק בתקופת אודיסה, ערב המלחמה העולמית הראשונה, היא בבחינת משיב הרוח ומוריד הגשם. זיקתו הנפשית היתה קרובה למוחשות מאשר למושכלות. דומה, עיפה נפשו לשירים. סבור הוא שאת המשיח לישראל יש להרכיב בעיקר על החומר, כלומר, בסיס גאולתו של ישראל ושל אדם מישראל צריך שיהיה הגוף הבריא, הטבע לפי תומו. היה מזהיר הרבה מפני ערפלים וכיסופים סתם וחלומות פורחים “הם האיים הרחוקים, העולמות הגבוהים זו בחלומות ראינום, שעשונו לגרים תחת כל השמים וחיינו – לגיהנום”.

בימים ההם היה שוקד הרבה על הספור בפרוזה וקשר כתרים לדבור הפשוט והדשן, לשפת “עמך”, לשפת אריה בעל־גוף ולתיאורי ההוי והטבע הדומם. ללמדך שחייב אדם לתת ניב־שפתים לכל, אף לאלם, שכן עולם הצומח ועולם החי והמדבר נשמה אחת מחייתם. כיוון שביאליק פותח הלכות הביטוי הריהו נכנס לעומקה של סוגיה זו ומפליג והולך בשבחה של לשון פשוטה וברורה וציורית, לשון בני אדם. ומתוך שבחה של זו הוא בא לגנות את נלעגי הלשון שבין סופרינו, את הגמגמנים, את בעלי הכיסופים, אנשי רזין דרזין, חכמי אנקת מסלדיך, רבי הנכאים והקינות, שהכל מתחיל ומסתיים אצלם ב“איכה” ובגניחה מגנחים ואין להם אומנות אלא אחת לפשפש במעשיהם ולמשמש בפצעיהם, לגרד את מצפונם תמיד ודוקא בפרהסיה. הללו הם בעלי־תשובה לתיאבון ובעלי־יסורים להכעיס. אוהבים וידויים ומתמוגגים מנחת שעה שמכים את עצמם על חטא ברוב עם ועדה. שמחה להם להיות שרויים בצער ומשוש־נפשם להמאיס על עצמם ועל אחרים את החיים. ואיזהו יום מאושר בחייהם? הוי אומר: יום תשעה באב, אחת יבקשו אותה ישאלו שיהיו כל ימות חיינו תשעה באב ארוך אחד. דברים מתלהמים אלה וכיוצא באלה ידבר ביאליק בגנותם של הרוחניים, יודעי־חן ובעלי־חלומות השוקדים תמיד על הכשרות בנשמה.

אולם יש ועל ביאליק נחה רוח אחרת ומשתכחת ממנו תורת החיים הפשוטים והטבעיים ואף הוא נתפס לחשבון הנפש ולהרהורים שבחובות הלבבות, משל אריה המוסר פרץ מסוגר שבלב ונושא את קולו. אותה שעה זורמים הדבורים מפיו כלבה רותחת. שיחו טבוע בחותם אישי לגמרי. על נפשו ישא את דברו ועל נפשו לא יחוס. לא די שדבורו הוא בגלוי־לב, הנהו גם בחמת־זעם. תמה אני שהוא נוהג בי התקרבות כזו וטרם נכנסתי למחיצת מקורביו.

– כפי שאתה רואה אותי – סח לי פעם – הנני מברייתי בעל יצרים רעים ביותר. אכלן אני, פשוט זללן. נוהה אני אחרי מאכלים גסים דווקא. משום שתאוותן הנני. הנני אוהב להתפטם בשום, בבצל, בדגים מפולפלים, בבשר שמן. דג מלוח הוא מאכל־תאוה אצלי. ורק תאות הדברן שלי עשויה להתחרות עם תאוות האכלן שבי. שמע מה שאגיד לך. הנתת פעם את דעתך על כך שאף המלל הוא מין אכלנות? עיקרו של דבור הוא צורך אוכל ותכליתו להשפיע על כלי העיכול. צא וראה, כל מונחי הזלילה אפשר לתתם ענין גם לפעולת המלל. דברי שכל אומרים עליהם שהם דברי טעם, ערבים לאוזן, כשם שמאכלים טעימים ערבים לחיך. המדבר לשון הרע אוכל קורצא והמרבה להג טוחן קמח טחון, כדרך שהשנים טוחנות המאכלים. דרך כלל המדבר פושק שפתים, טוחן מלים, מעלה גירה, לש ודש ולועס ומחרחר ומגרגר ומשפשף ומכסכס ומגרס בשניו וטורף ושורף וגורף וחורף ומחרף וחוקר ודוקר ושוקר ועוקר, מכניס ומוציא, בולע ומבליע ומקיא ושב אל קיאו. הרבה מלאכות כלולות במעשה הדבור וכולן משורש אכילה. וכמה מלים שהן בגדר פגרים מתים אדם מוציא מפיו יום־יום ושעה־שעה, מלים סחוטות ומדולדלות, עצמות יבשות, שאין להן לא טעם ולא ריח ולא שום הגיון אנושי ואף לא נדנוד של כוונה להגיד משהו, מלים שהן נבלות טמאות. וכל זה משום שיצר מנוול יושב בקרב האדם ודוחפו להתגאל מפעם לפעם, לנבל את פיו, פשוט בפשיטות לאכול טרפות בלשונו. וזהו ענינם של שקר וכזב, רכילות ולשון הרע, ליצנות וסתם ניבול־פה, שאי אתה יכול להיפטר מהם אפילו אם תערים כל הערמות שבעולם על אותו יצר הרע, רשע מרושע, של שילוח לשון, היושב בקרבך ואינו מרפה ממך. אין חכמה ואין עצה כנגדו.

הרבה פעמים כבר קבלתי עלי בנדר ובשבועה לשים מחסום לפי, לצוות עלי את השתיקה, להיות כאלם לא אפתח פי – ואיני יכול. צא וראה כמה חכמו מתקני ה“על חטא” שייחדו מקום רב כל כך ברשימת החטאים והפשעים לצורות שונות של קלקול בלשון. על חטא שחטאנו בטומאת שפתים ועל חטא שחטאנו בדבור־פה, בודוי־פה, בטפשות־פה, בלצון, בלשון הרע, ברכילות, בכחש ובכזב. ולואי היינו אומרים תפילה זו כל יום, כל שעה, ובלבד שנאמר אותה בפה מלא ובלב שלם ונכה את עצמנו חזור והכות על חטא שחטאנו בלשון. כל אדם מחוייב לעשות תשובה על דבור־פה, שהוא לרוב ניבול־פה. הפה הוא אויבנו הגדול ביותר, הוא מצעידנו למדחפות ומכשילנו על כל צעד ושעל. עיקר הצרה שלעולם אין אני יודע אימתי הנני עומד להכשל בשביל שאוכל לשים תריס כנגד המסית ומדיח היושב בקרבי. לכאורה גמרתי אומר לעמוד על המשמר, לשקול כל דבור היוצא מפי, לקמץ במלים, להיזהר מדברים בטלים, להמעיט בשיחות תפלות, שכל יושבי־קרנות מצויים אצלן; בא השטן, הוא מסית ומדיח. הוא יצר הרע, תופסני מאחורי, מושך אותי בלשון וכופה עלי את הדבור. בסוף כל שיח־שפתים הנני מהרהר חרטה, ואף יש שהנני מתבייש על כשל־פה – אך מה מועיל בדבר? חרטה שלאחר המעשה שוב אין בה משום תיקון. אולם חרטה זו באה אלי תמיד לאחר המעשה. נמצא שהתשובה גופה היא מעין מעשה שטן, מין היטהרות הלב לפנות בו מקום לעברינות חדשה, בחינת אחטא ואשוב, אחטא ואשוב. הוא שאמרתי לך: אין הדבור אלא יצר רע שכולנו שטופים בו ללא מרפא. ואילו אני, שאיני יודע גבול ומידה בתאוות האכילה, אף יצר הרע רב המלל גדול וחזק בי לאין שיעור. רצוני לומר שהללו הם שדין רוחין ולילין שאדם הראשון היה מוציא מתוכו בכל יום. אף אנו מוציאים אותם יום־יום ושעה־שעה מן הפה. אין מנוס. אויה, אין מנוס מתאוה זו. הלשון שבפינו יצאנית היא, מופקרת, פרוצה, קשקשנית ללא תקנה. לרוב טוחנים הפיות ניבים ללא דעת וחשבון, ללא מטרה וכוונה, אלא סתם בשביל לגלגל במלים שתהיה תנועה ומרוצה בפה, תרגילי העורקים והגידים הממונים על חיתוך הדבור.

תדע לך שלשון וקיבה יונקות זו מזו ופועלות לפי עצם טבען בצוותא. כל פעם שהשנים טוחנות מזון אף הלשונות אנוסות לקשקש, ולא משום שאדם בשעת סעודה דעתו מתרחבת עליו, אלא, להיפך, משום שדעתו אותה שעה מיטמטמת ומיטפשת ומלאכת העיכול עולה לו יפה יותר כשהוא מגרגר בגרונו. מכאן הוא אוכל ובולע מזון ומכאן הוא פולט שיח תפל; מכאן הוא טורף כחיה ושורף את המאכלים ומכאן הוא רוכל רכילות ושורף אנשים בהבל פיו. יפה אמרו חכמינו: אין משיחים בסעודה. הכירו הללו בטבעו של ברנש שהוא אוהב להתכפש כחזיר היטב־היטב בתוך הרפש, להשתכשך בו להנאתו, וכיוון שהוא מפטם את בשרו במיני מזונות והמאכלות משתלשלים לתוך בני מעיו, מיד תוקפו יצר לבטא גם במלים המית־מעים זו ולפנק את אזניו ואזני אחרים במתק לשונו מחמת רוב מתיקות האוכל המשתפך לו לתוך כרסו. הוא הדין משפיעים המשקאות המשפשפים את גרונו שתשתפשף לו גם לשונו. זה הכלל: אכלנים הם גם פטפטנים ורוב שתינים הם בעלי־שיחה. נכנס יין יצא סוד. ידעו חכמינו ז"ל טיבו של עובר זה והזהירוהו: אין מסיחים בסעודה. זהו. הלשון והקיבה ירדו כרוכות לעולם. בית הבליעה ובית המלל סמוכים זה לזה ביותר. כל הצרות שבעולם באות על האדם ממקור נרפש כפול זה. ולדיוקו של דבר: מן המקור הנרפש האחד הזה. שכן הללו הם שני מקורות נרפשים שהם אחד. ענינם אחד, תוכם אחד, מעללם אחד. אל תקרא מעלל אלא מלל או מלילה, לשון מללי וגללי. זה הגלל היוצא מן הפה חרפת האדם היא, הטעונה כיסוי בדומה לכל דבר שבזוהמה. וזהו שנאמר יתד תעשה לך וכסית את…

מן הדין ומן היושר היה שבני אדם יתביישו ביצר הלשון הכופה עליהם את המלל המגונה; שהם יבואו בחדרי חדרים להסתתר שם כל אימת שמשתלטת עליהם תאוה מנוולת זו כדרך שהם שומרים על מידה מסוימת של צניעות והסתתרות שעה שהם עושים את צרכיהם המגונים האחרים. ראוי והגון הוא שהדבור יהיה ענין שמתביישים בו כבושת גנב. אבל, ראה פלא, לא די שאין מתביישים בו עוד מתהדרים ומתגנדרים בפרהסיה דווקא. כל פטפטן ולהגן נושא את דבריו בשער בת רבים. ויושבי קרנות היכן הם טחים את טיחם התפל? בגינות ציבוריות ובכל מקום של פומבי. והנואמים היכן נותנים בשופר קולם? על הדוכנים הרמים, בקתדראות, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, בכל מקום שהמונים מתקהלים שם.

אין בושה, אין צניעות. אין יראתי בפצותי. כל פה מלא מלל. כל לשון משתלחת. כל פושק־שפתים נעשה תל־תלפיות לרבים. כולנו, כולנו, חוטאים ופושעים בלשון. גדולה מזו, ככל שהננו נעשים חוטאים ופושעים בלשון כן הננו מרבים לתבוע שכר בעד מלאכת המלל, כאילו מלאכת הקודש היא. שכר תרתי משמע. שכר של ממון כגון הדרשן שמשלמים לו מקופת הציבור, ושכר של כבוד שקושרים כתרים לכל פה ממלל רברבן. ולא נחה דעתם של הבריות עד שעמדו ויסדו מועדונים לשיחות בטלות, המכונות בפיהם ויכוחים לשם החלפת דעות, אף הקימו קתדראות ללמד אומנות הדבור, שיהא אדם מאומן ומיומן לדבר בלשון חלקה, לצחצח מלים נבובות, לגבב ניבים נאוים, ריקים ומיובשים מקורטוב לחלוחיות. טורחים על כך שיהיה אדם יפה־פה, יפה־קול, יפה־לשון, יפה־קצב־וניגון, שידע לשקר ולכזב וללהג ולקשקש ולשפשף בלשון על טהרת החן והנוי. לא די שיצר הרע של דבור פועל מעצמו, מסית ומדיח ומפתה להפוך את הפה לטחנה של דברי רעות־רוח, למין מעבדה של הבל, לעשות את כל התוך שבנו לגל של מוץ, לערימה של אשפה. לא די בכך, הרינו עומדים לפני היצר הרע הזה לשמשו ולהתקין עבורו את כל המכשירים הדרושים למלל, שייעשה באופן נוח למדי; ללמד את הבריות שיהיו פיותיהם שופעים מאליהם באופן חד וחלק שיחות של בוקי־סרוקי; שיהיה כל פה ביב של שופכין וכל לשון טחנת־מלל וכל אוזן כלי־רוק לקליטת כל הנאלח, הנאלח הזה. הוי, פה, חימת מלאה תיפלות, אנה מפניך איסתר והכיצד אנצל מענשך. ואני זאת אומר לך. מוטב היה להם לבריות שלא ילמדום כל עיקר אומנות הדבור ושלא יגהצו להם את לשונם שבפיהם, אדרבא, שיהיה כל אחד נלעג־לשון, כבד־פה, קשה־דבור, שיצטרך הלמלמן הזה להוציא כל מלה מפיו במלקחים, במלקחים אומר אני לך. בצבת, בצבת, כדרך שמוציאים מתוך הקרש מסמר שוטה, מסמר עקשן, מסמר גולם, שאינו רוצה לזוז מן המקום שנתקע לשם. שיהיה הדבור תקוע בתוך בטנו של כל אחד כאותו עובר במעי אמו, שאין הוא יוצא לאויר העולם אלא באמצעות מיילדת הטורחת עליו הרבה עד שמנתקת אותו מן המקום שהוא קשור לשם בטבורו. אילו היה כל אחד נצרך לחלוץ את דבורו מתוך נפשו בעמל רב וביסורים קשים, לאחר חבלי לידה, כן, צירים וחבלים, לא היו זורקים תרפ“ט מלים מן הפה ברגע כמימרא, אלא מביאים אותן לעולם בכאבים, לא היתה מתנת הלשון מתחללת בפינו ולא היו הופכים אותה חמדה גנוזה שבנפשנו, את הנאצלה שבסגולות האנוש, לדבר פסלני ביותר, לטיח של גללי ומללי. אילו. אך אין להציל את העולם באילו. בינתיים הבריות שוקעים במ”ט שערי פטפוט ואין קץ למלל הסרק המציף את העולם. הרבה יצרים קשים יש באדם, אולם יצר הדבור הוא הקשה שבמשלחת היצרים הרעים האוכלים אותנו בכל פה. הרי זה יצר שבעל פה והוא אוכל אותנו בפה ממש וממלא את פינו גללי ומללי.

 

מן האמצע    🔗

בשנת תרע"ב:

… עתים תוהה אני על ענין התשובה מעיקרו. מי יודע אם יש תשובה ואם תשובה עושה אפילו תיקון של מחצה או שליש. פלוני חוטא ומתחרט – אבל מה מועיל בדבר? את החטא, הפוגם, כביכול, בשיווי המשקל של הבריאה, אין לעקור עוד. תמצא לומר: האדם גופו יחזור למוטב ולא ישוב עוד לסורו. אף זו היא תקוות־שוא. חזקה על כל מי שעבר עבירה שיעבור וישנה. הכל חוזר חלילה. כל אדם הוא בבחינת גלגל החוזר. וסופו שהוא שב לקיאו. מימינו לא ראינו בריה משנה עורה, אם כי יש משנה את טעמו. אבל מה בצע בחילוף הטעם אם האופי קיים ועומד? נמצא, שאין מוסר הלב אלא מין מכונת־ניקוז, הסוחטת את המים המאררים של הנפש על מנת שזו תתפנה לספוג מחדש שופכין וזוהמה. הכל סר יחדיו נאלחו הגוף והנשמה, ונקה לא תנקה לא את זה ולא את זו בתשובה ובקצת דברי פיוסים וחנופה ליצר הטוב. אכן, יש תשובה שהיא בגדר שוחד דברים או שוחד מעשים טובים. אין היחיד עושה תשובה באמת; וחוששני שאף עם שלם אינו יכול להיעקר לחלוטין מתוך חטאו הקדמון, שהוא שוגש ונובר בו, אפילו יכה את עצמו על חטא זה כל יום וכל שעה.

ותדע לך שעם ישראל הוא גוי אחד מיום היותו לגוי. דורות יהודים יעברו לפנינו כבני מרון – הסתכל בהם ותראה כי כמעשינו והעויותינו מאז כך היום. לא נשתנה טבענו, לא צביוננו, לא הלך־רוחנו ולא נימוסנו. היהודי פחז כמים; ישראל עם קשה־עורף; פלגות בעמנו וכל ימינו הם מי־מריבה ודקדוקי כתות וגבאות. כל פעם יקוב הדין את ההר; כל פעם עוקרים הרים וטוחנים אותם בסברה; ובכל פעם רואים צל הרים כאנשים. גדולות יבקשו, לקטנות יבוזו. ומשקיעים את כל דם התמצית בקטני־קטנות, ובפולמסאות של מה בכך. בדומה לשנים נוסעים בקרון הרכבת, הנצים זה עם זה שעה מרובה על החלון אם שיהא פתוח ואם שיהא סגור – ולבסוף מתברר, שהזגוגיות של אותו חלון מנופצות משכבר, וכל הקטטה שלהם לא באה אלא בגלל חלון, שזגוגיותיו נופצו משכבר, ואילו אנו מתכתשים ומתחבלים ומתכתתים ומתקוטטים לא רק על חלון חסר־שמשות, אלא גם על ביצה שלא נולדה.

שמע מה שאגיד לך. אתה הרי יש לך טענות ואולי יש צל ממש בטענותיך על הזלזול בגלות. וכי אנו מה אומרים? אנו אומרים, שהגלות החריבה את עולמו של היהודי ודלדלה את נפשו ונתנה לקלסתר פניו דמות נעוה ועקמה את מוחו ועשתה אותו לבר־נש חד ומפולפל, מקרין קרנים ומפרש פירושים וכולו מין סנדל המסומר או קיפוד מסומר מלא עוקצין. אבל צא וראה: עוד לפני שמפני חטאינו גלינו מארצנו היינו בהולים ומבולבלים, עמא פזיזא מצד אחד ומלא קנאות מצד שני. הקנאות זללה אותנו משנים קדמוניות. קנאות, שהיא פרי מוחין דקטנות ויצר הגדלות כאחד, נוסף לכך יש בה גם מידה מרובה של התפנקות. היהודי הוא מפונק. היהודי מתחטא בפני אביו שבשמים כחוני המעגל בשעתו. דרך המפונק שהוא רגיש מאד ונוח להיעלב. הוא דק, דק מן הדק. אומר לך את האמת: איני אוהב את האיסטניסים ביותר, כשם שאין חכמים־מחוכמים מקובלים עלי. טוב לאדם שיהיה גם טפש מקצת. דעתי היא, שחכמת הטפשות אינה מזיקה כלל לחריפים הללו. ומלבד סכלות מעט משבח אני גם טמטום כל שהוא. בגלל החריפות היהודית היתירה אין אנו מסוגלים לפעמים לעשות את המעשים הקטנים ביותר. מרוב עקימת אגודל איננו מסוגלים לנקוף אצבע לשם תכלית מעשית כל שהיא. אי אפשר לבנות הרבה על גבי חודין. וכן אין להעמיד הכל על הדין. אין אדם יכול להיות נושא ונותן עם הבריות אלא אם כן הוא משתף בכל דבר וענין את מידת הרחמים למידת הדין. כך בין אדם לחברו וכך בין עם לעם. ואנו אומרים תמיד “המבדיל”. המבדיל בין קודש לחול, בין טומאה לטהרה; המבדיל בין ישראל לעמים; המבדיל בין ראובן לשמעון. אנו דורשים הבדלות ועושים בחינות ומציינים הגדרות ובונים גדרים וסייגים וסייג לסייג וגזירה לגזירה וכך עד אין שיעור. הננו עם לא נוח. היינו תמיד עם לא נוח. לא נוח לעצמו ולא נוח לזולתנו. מימינו לא היתה לנו הבנה בחכמת המדינה ולא השכלנו ליצור יחסים טובים בינינו לבין שכנינו או בינינו לבין העמים החזקים, אשר עשונו למס עובד והביאונו בעול המשמעת. קצרי רוח היינו, דוחקי הקץ.

לא הבינונו לרוחם של הגויים האחרים, אפילו של הגויים האלה שישבנו בתוכם או שהם ישבו בקרבנו. על מצרים ואשור ובבל הבטנו מגבוה; לחכמת יון בזנו ועל רומא גברת הממלכות גלגלנו את לעגנו. עם ריב ומדון לכל גויי הארצות; ואם כי במקל הנודדים שבידינו מדדנו כמעט את כדור הארץ כולו לא מצאנו את חיתוך הדיבור הנאות לפרש לפני הנכרים את טיבנו ולהביע באמרי־נועם את מהותנו. לכאורה באנו במגע עם רוב תרבויות העולם ולא נעשינו בני תרבות ולא חכמנו לישא את מדברותינו באזני אחרים בנימוס שקט ובשכל טוב. היהודי או שהוא רם ומתנשא לעצמו או שיורד ברוחו עד לדרגה של שפלות; או שאומר אתה בחרתנו או שקורא אשמנו מכל הגויים; או שהוא מכתיר את כלל בניו בתואר בני מלכים או שנחשב בעיני עצמו לעם הדומה לכלב; או מרום ככוכבים או תולעת בזויה, עפר ואפר; או מתבולל מנוון או חנוט ופרוש בד' אמות של יהרות לאומית. אין לפניו אמצע; לעולם אין הוא מכוון עצמו כלפי דרך המלך.

תמה אני אם יש דרך תשובה לעם זה ואם הוא רוצה בתשובה. תאמר: אופי; תאמר: שורש עתיק או גזירה קדומה; החוט משתזר והולך דרך כלל הדורות. הנקודה היהודית במרדה עומדת. ואם טועה אתה בסברה שהיא נעלמת, דע לך שלא ירדה לטמיון. סופה לחזור על אכסניה שלה. אלא אם כן יתרחש נס; יתרחש פעם נס; צריך שיתרחש פעם נס; ומתוך גנזי נפשה של האומה, מתוך המיסתורין הקדום שלנו, יפרוץ מעין חדש של כוחות־חיים, כוחות טובים, כוחות של ישוב, שיעמדו בפרץ כנגד ערב־רב של נחשולי תוהו ויצרי ההרס, הקמים עלינו לבלענו. אין אדם מחליף צביונו, אין אומה משנה טבעה; אבל יש שזעזועים כבירים בפרט ובצבור עשויים חולל את הפלא ולתת נשמה חדשה בעם. לא תשובה תצילנו, אלא לידה חדשה. הה, שיבוא שר אומתנו ויטלטל עם סורר ומורה זה טלטלה חזקה וישליכו לתוך כור ההיתוך עד כדי שניעשה יציקה חדשה. ולא נהיה עוד גוי קו־קו, גוי תג־תג, גוי הדורש אכין ורקין, גוי של דקדוקי עניות ודקדוקי עשירות, דקדוקי נגעים ודקדוקי אהלות, גוי של דרשנות ופלפלנות, גוי לא עז, אבל מחוצף, גוי נשוא־פנים, שאינו נושא פנים בדין ומוכן ליהרג או להרוג על קוצו של יוד או על קוצו של גוי. שנהיה בני אדם, שנהיה בני אדם, שנהיה נבונים, ואף קצת טפשים, ובלבד שלא נהיה נוקדנים ונוקרנים לאין שיעור.

 

מנוחה ושמחה    🔗

– מה החפזון הזה? ומה לך שקפצה עליך פתאום לפתע הבהלה ללכת? כלום שעתך דחוקה? – שאלני ביאליק בסבר־פנים רציני ובבת־קול של תרעומת כל שהיא.

ביאליק לא גרס פרידות פסקניות, אם משום שלא אהב דרך כלל דברים הנעשים בחטף ואם משום שראה בכושר הניתוק המהיר פּגם ביחס האנושי. כיון שנתקשר בשיחה אפילו עם בן־לוי שבאקראי היה מפליג והולך ודוחה ככל האפשר סוף־פסוק. הפעם לא רק שאלה הטיח בפני, אלא גם מבט תמה.

– או שמא באמת יש לך ענין דחוף שאינו סובל דחוי והוא שהקימך על רגליך?! –

בקולו בצבצה תהיה מהולה בהיתול קל. נתבלבלתיי והטחתי, כנהוג, מחמת רוב בלבול, את האמת במלואה ואפילו בקצת סרח העודף, ועל דרך הגמגום, כמובן האמת כמות שהיא יוצאת לעולם מגומגמת.

– אין לי שום ענין דחוף ואני כלל איני בהול.

– אלא מבוהל? מה? פשוט רץ על לא דבר? – העסיקני ביאליק בחיוך קנטרני במקצת.

– פשוט עלה הרצון לפני ללכת. – סיימתי את הודאתי בגלוי־לב נפרז לא במעט.

– ואם רק רצון הרי שתשב עוד עמי ואל תהא אץ קוצץ ומקצץ בשיחה בעצם רתיחתה – היה בקולו ריטון מעט וקורטוב נצחנות ותוכחה לבבית של דורש־טוב.

הרי זה מעשה שהיה באודיסה הקדומה בהלו נר השלום בעולם ויחסי בני־אדם נוהרים על קו שבת אחים וכל שיחה מפכה בנחת משום שיש זמן ואין מהומה וכל הנוהג שבעולם הוא כמי השלוח ההולכים לאט. נמצא שהחפזון הוא מעין עבירה על חוקי הנימוס. אלא שגם בזמנים השקטים ההם בר־נש פזיזא יש לו גם בישיבתו קפיצת הדרך. ניכר, איש הקפיצים, על אחת כמה שהילוכו נתון במזל מרוצה. מום זה היה בי. כבר ניחשתי, וכמה אותות בישרו לי, שביאליק נתן עינו במום שבי והוא דורשו לגנאי. הגיעה לי השעה לשמוע את גנותי יוצאת מפורשת מפיו.

– הרי אתה עומד מוכן ומזומן כנגדי להגיד לי “שלום” ואני אומר “אין שלום” – סח ביאליק בלבביות, שנעימת הקנטור הטילה בה לוית טעם מתוק – אין אני גורס “שלום” מיניה וביה, במהומה ובחפזון. מה המרוצה הזאת? אמרת ששום ענין אינו דוחק בך. לא כן? או שמא כן? מה?

מבטו החקרני גולש על פני דרך ליטוף. חס לו לירד לתוך הנשמה. נקיי הדעת אינם בולשים בתוך הנשמה, אלא שהנשמה מתחממת מעצמה ופותחת את שעריה ברצונה הטוב לקרנים המלטפות השופעות מן המבט האבהי הזה, לדבר לאורן אמת, רק אמת.

– לא, אמרתי, אני דווקא כעת הולך בטל, אין שום ענין מוכן לפני.

– אם כך, אמר בבת־צחוק של הרחבת הדעת, התכבד, בחור, ושב במקום שאתה יושב, ובלבד שתשב ישיבה כהלכה, לא בקצה הכסא, כמנהגך, שאתה נראה כל שעה כאילו בהרף־עין אחד עשוי אתה לקום ולהתנדף, יושב אתה ודומה כמהלך. שב, בחור, לא ברמז אלא על דרך הפשט ממש. שב ועשה אזניך כאפרכּסת. בדעתי לדרוש לפניך קצת בענין חכמת הישיבה, ומלאכת הקשב, שני דברים טובים שרוב אחינו בני ישראל חלקם מועט בהם. אומר אני לך. אנו בני ישראל, ראוי לנו ללמוד פרק בהלכות הקשבה, ועל אחת כמה וכמה בחכמת הישיבה. הננו במחילה לקויים מאד בשתי מלאכות אלו. כולנו בעלי־קפיצין, עמא פזיזא, וכדאי לנו ללמוד מתינות מכל גוי קטן. אגב, שמא נתת פעם את דעתך כיצד אחד מבני הגויים, כל אכר פשוט, תופש ישיבה כדבעי במקום שהוא יושב עליו. בין שישב על שפת הנחל להסתכל סתם ככה במירוץ הגלים ובין שהתפרקד לו באמצעו של שדה רחב או על גבי האיצטבא של הבקתה שלו, בין הוא יושב ובין הוא שוכב הריהו עושה זאת בשלימות, בפשטות, בטבעיות, כאילו צמוד הוא בכל הרמ"ח לקרקע, מקום מושבו או משכבו. והריהו מתמזג עם הסובב אותו כאילו הוא אבר מן הנוף החי, הוא והמקום חד הוא, משל צמח מן המקום הזה, מחמרו קורץ. מכיוון שהוא כולו כמות שהוא, בגרמי־גיוו, בלבושו הגס, שצבעו כעין העפר, בסבר פניו, בפרצופו הגלמי, בכל קו ותג של חזותו, בצמידותו אל רגבי האדמה, במראה השופע רגש־אמונים אל אם כל חי, הוא כולו הנהוּ אחד מילדי הטבע הזה, עצם מעצמו ובשר מבשרו, איש־ברית לכל היִש מתחת לו ומלמעלה לו, מעפרות האדמה ועד לשמים הרחוקים.

אף העייפות הנותנת את אותותיה בתוי פניו ובפיתולי גיוו מעידה עליו, שזה בן נאמן לאדמה יולדתו, שאת תלמיה הוא מרווה בזיעת אפיו. יפה־נוף הולם איש העמל, כוהן האדמה. אתה נמצא למד, שלא לבד שנת העובד מתוקה אלא גם שכיבתו מתוקה לו ויש חן מרהיב עינים ומתוק לנפש הצופה בעצם ישיבתו, בחן התום והפשטות האופף את ישיבתו. סבור אני שאותו איש־אדמה מובהק, שכוחו גדול בישיבה כהלכה, ישיבה שאין עמה נענועים וזעזועים ושום תנועות והעויות, אלא היא כולה מידה של דביקות למקום, אותו איש־אדמה, סבור אני, הולם אותו תואר חכם היושב בישיבה, חכם שבת תחכמוני. לו נאה ולו יאה תואר זה. יש בישיבתו לעצמה טעם שכל טוב, בינה יתירה, חכמה רבה. הוא ממש מחבק בגופו ובנפשו עפר־עולם, מחבק ומנשק אותו, מתעלס באהבים עם הרגבים, מחיה אותם בהבל פיו. רק שוטים סבורים שאותו איש־אדמה פשטן היושב שפוף ללא ניע או שטוח בפישוט ידים ורגלים ללא זיע הנהו אותה שעה איש לא־בינות, עינים לו ולא יראה, אזנים לו ולא ישמע, לב לו ולא יחוש כלום, משול לדומם. ולא היא. אף הוא רבות מחשבות בלבו. אף הוא מביט על כל סביבותיו ומאזין לכל רחש. לא כל עם הארץ הוא גם בור ולא כל הדיוט הוא דוקא שוטה. איש השדה חכם על פי דרכו, אף חכם מאתנו, אלא שלא מחשבותינו מחשבותיו. אין הוא חושב בריש גלי ולא בקול רם ולא בקמיטת המצח. הוא הוגה לו את דעותיו בצנעה, לרוב אף בלי דעת. מסתבר שאין מחשבתו עושה בכל רגע כהרף־עין מהלך קילומטרים. היא דרך כלל אטית, אבל יסודית, נוקבת ויורדת לתוך תהומה של הויה.

אף היא עוקרת הרים ומקרקרת סלעים, אלא שמלאכתה נעשית בחשאי, בלי קולות וברקים ובלי ירגזון, אין בה מקדחת המחשבה, אבל היא, מחשבתו, קודחת ונוקבת, כאמור, ודופקת בעצם הנקודה. ואם להט אין בה הרי גם לא תעשה להטים והעויות משונות. היא ישרת־קו, כשם שהוא ישר־גב. חכמה יש בה ולא חכמות, לא פיתולים וקמטים, לא פלפלא חריפתא, לא סידור שערות, לא סברות־כרס, תמצא לומר שאין הוא חושב שום מחשבה – מה בכך? השמים, האדמה, הנחל, כל עץ וכל פרח, הכל מסביבו הוגה את הגותו האילמת ונותנים ניב־שפתיים למחשבתו הסתומה ללא אומר ודברים. כל הר הורה והוגה את הגיגיו ובכל מראה־נוף יראה מהרהורי לבו, עולם ומלואו יהיו לו לפה. הקמה המורמה אל על, הפרה הגועה, הסוס הצוהל, הגדי הפועה, הצפרדע המקרקרת, יבטאו את מסתרי לבו וצפונות מחשבתו. הואיל והוא בכל נפשו ובכל מאודו נתון לעולם אף חיי עולם נטועים בקרבו. הוא גופו יש במלואו וכל היש ממלא אותו. כל עצמותיו תאמרנה איש חי הנני. דווקא הוא האלם, שאינו מגיד דבר ואינו משמיע מאומה, נושא בחובו משך הזרע של השכל העליון, השכל הפועל, הממלא חלל העולם. אין מחיצה בינו ובין העולם. אין הוא דוגר על מחשבות קטנות, פירוריות, משלו, החוצצות בינו ובין המחשבה העולמית, אין הוא מתליע תולעים מחשבתיים משלו. הוא דבוק ומחובר בכולל. ולא זכה לכך אלא בזכות מידת השלווה שנפלה בחלקו, ואין השלוה שורה על האדם אלא מתוך ישיבה כהלכה או שכיבה מתוקנת, שבהן אנו נותנים את עצמנו, את כל עצמנו, לבריאה במתנה שלימה, בהתמכרות גמורה, זורקים עצמנו לתוך חיק הבריאה; הנני, כולי שלך! אפילו כדי קורטוב איני עוד שלי בלבד, כי לך אף לך.

אין בי אף נדנוד של דעת עצמי, של הבלטה עצמית, של זכירת עצמי, ואף לא נדנוד של מחשבה זרה, כלומר, אף לא נדנוד של מחשבה, שכל מחשבה היא בגדר מחשבה זרה. וכולי כמות שהנני כבר באתי בסוד המנוחה, שהיא הדביקות לאמיתה, במקום מנוחה שם שמחה, כלומר, חיים לאמיתם, שאין לא רוגז ולא חרטה, לא ספיקות ולא הרהורי תשובה, אף לא הרהורים בכלל, לא כיסופים ולא רצונות, קל וחומר לא דכאון, לא יחוד יחודים ולא צירוף צירופים, אלא חיים שיש בהם אחד מששים של עולם הבא, הסתכלות טהורה, לא נודעת לעצמה, השתפכות הנפש לתוך היקום, אהבת עולם שהיא כולה שכחת עצמו. שלווה. ישיבה כהלכה משמעה ישוב הדעת וישוב הנפש ומיזוג נאה ומתוקן של כל כוחות הנפש.

המעין המתגבר של שיחו נעצר מעט־קט, כאילו עצם שטפו העז משים סכר לעצמו. אף מבטיו שוטפים ועוברים ממני והלאה. עורק ההתעוררות נע וזע במצחו. בתום ההפוגה מתעצם הקול והדיבור מגביר חילים בעוז רגש. הנושא: ענין הבניחותא.

– דבר גדול הוא ענין הבניחותא, סוד הדממה הדקה, כוחו של ישוב הנפש, ששמם הכולל הוא ישיבה כהלכה אל יהא ענין הישיבה קל בעיניך. צא וראה, כל מקום שאתה מוצא ישיבה בשפתנו ענינה לשבח. מקום תורה הוא ישיבה. שבת ושבתון הן ממקור הישיבה. וכן אמרו חכם ויושב בישיבה: ומי כעמך ישראל מרבה לקיים ישיבות לתלמוד תורה? אלא שדווקא חובשי הספסלים בישיבות לא למדו במיושב אלא במעומד או במהולך. יהודי אפילו בשמונה עשרה אינו עומד עמידה ישרה, אלא מתנועע כלולב עד שיתפקקו כל עצמותיו. יהודי מעצם טבעו נע ונד. רק פעם אחת בשנה אנו מסובים ב“סדר”, ועל כך אנו מקשים “מה נשתנה?”. לאמיתו של דבר אף בשעת הסדר הננו רק נראים כמסובים. אין לנו פנאי. בפינו אנו ממללים “לישב בסוכה” לקיים מצוות ישיבה בסוכה, אבל איננו יושבים, משום שלעולם אין לנו פנאי לשבת. אין לנו פנאי. היהודי חי מחוץ לזמן ואין לו זמן, אלא שהוא מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. הברכה לחוד והוא לחוד. אין לו זמן. וכבר הרגישו חכמים בדבר ודרשו על הפסוק ונתתי את גשמיכם בעתם, מלמד שאתן לכם פנאי. ומן הדין שיהיה לאדם פנאי, הרבה פנאי, כמה שנאמר: לכל עת, עת לעבוד ועת לנוח; עת לתורה ועת לבטלה. אי, אי, בטלה. אין דבר טוב ומתוק לנפש ממנה. וכן עת לשיחה נאה. גדולה שיחה נאה. השיחה לעצמה היא חמדה גנוזה. מתוך הדיבור מתקרבים הלבבות. פתחון הפה יש בו משום פתחון הלב. איש לרעהו יעזורו לישב בישיבה שלימה. מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. טובה ונעימה ישיבתו של כל אחד מצד עצמה, קל וחומר שבת גם יחד. צרה היא שכולנו שכחנו טעמה של ישיבה נעימה וערבה. נשתכחה מאתנו אומנות זו. נסתלקה מעלינו שכינת הישיבה הטובה, המלאה, הרחבה, הן מתוך רחבות רחבות, רחבות של זמן והן מתוך הרחבת הדעת.

הכל אצים רצים, בהולים ומבוהלים, רודפים כל שעה אחרי דבר־מה או בורחים ממה־שהוא. וכבר אמר הסבא מנדלי, שאין יהודי חי אלא בכוח הדוחף. ואילו כוח המעצור ניטל מאתנו. רואה אני במהומה ובמרוצה זו מידה של קמצנות. קמצנים אנו בזמן. הננו נהרגים על פחות משווה פרוטה של זמן. חוששים אנו שמא ילך לנו חלילה רגע לבטלה. מטבע הקמצן שאין לו שליטה אפילו על חלק קטן שבקטנים ממה שיש לו. להוט הוא אחרי הכל ואין לו כלום. רכושו אינו שלו. וכך אנו כילים בזמן. נמצא שאין לנו כל זמן. והרינו צועקים תמיד: אין פנאי, ולפי שאין פנאי אין שעתנו מספיקה לנו לעשות דבר־מה. כלל גדול: מי שהוא בעל כוח־עבודה יש לו גם זמן פנוי כל צרכו. ואילו הולכי־בטל, נרפים ועצלנים, קובלים כל ימיהם על שעתם הדחוקה ויושבים תמיד באבלות על ביטול זמן. החרדה המתמדת לביטול הזמן נוטלת מהם את רוב זמנם. ואמת היא שהבטלה היא חלק מן העבודה, צורך־נפש היא כמו כל יתר צרכי האדם. אין חכמה ואין עצה כנגדה. היא מין חור שבנשמה. אדם סותם את החור מכאן הריהו נפתח לו מכאן. חוששני שלא הבטלה, אלא המנוחה שבה מטילה עלינו אימים. הננו מריצים ומעבידים את עצמנו בלי הרף גזירה שמא נבוא לידי מנוחה. ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. כל אחד מאתנו מכין לו מראש ומלכתחילה איזה מעשה יוסף להרגיז שלוותו שלו. הננו מרבים לדבר על מנוחה, צמאים ונכספים לשמחה, אבל אין בנו לא זו ולא זו.

אין בנו זו משום שלא זכינו לזו. מחוסרי־מנוחה הננו מטבענו, לכן גלתה שמחה מאתנו. וזהו שאמרו אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, משום שאין יהודי בדומה לגוי, יודע חכמת המנוחה. אין השמחה דבקה באורחים־פורחים, בנעים־נדים. תדע לך, כל קלי־מירוץ הם בעלי מרה־שחורה. האדם בדרך נוטה לעצבות. ואין השמחה שורה אלא על היושב תחת גפנו ותחת תאנתו. יושב ממש, יושב בתום ובאמונה. אי, אי, כזית שלוה אילו ניתנה לנו. קצת חכמת הישיבה אילו נתברכנו בה. מעט כוח המעצור אילו נפל בחלקנו. אף בנגינה אין לנו כוח המעצור לעשות אתנחתות נאותות, המקיימות את הקצב הדרוש. נתקפחנו בניגון. סח לי יודע נגן אחד: יהודים מיטיבים לפרוט על מיתרי הכנור, אלא שאין להם השלווה הדרושה לכוון שני רבעים שווים בשיעורם. יהודי מדלג כאילה על גלי הצלילים וצולע באתנחתות. הוא מגמא ארץ, ממריא אל על, מרחף בעולמות העליונים, רץ אורח אל כסא הכבוד, אלא שאינו עוצר כוח לשבת כהלכה על כסא של מטה. גם אתה מקפץ ומדלג על הכסא. סבורני שיש לייסד ישיבה גדולה ללמד יהודים חכמת הישיבה, אומנות המנוחה, לזכות למעט שמחה.

 

גלגולי האדם    🔗

שמע מה שאגיד לך: איני מפחד מפני האדם, אבל מפחד אני שעה שהוא נעשה לא־אדם, היינו קופץ מעורו ומתגלגל למין יצור המאוס ונבזה אף בעיני עצמו. וזהו סוג הגלגול המחריד ביותר: שהוא מתגלגל ויורד שלב אחרי שלב עד שמגיע לדיוטה התחתונה ונעשה בעל־חי שפל בתכלית השפלות והנוולות. על הרוב הוא עושה זאת לאחר שבא לכלל כעס ויוצא מכליו. אף דוק ותמצא, שאין שום אדם בן־חורין מתאות היציאה מן הכלים. תאוה זו המפעפעת בסתר יצריו נותנת את אותותיה קודם כל במראהו החיצוני ובקוי דיוקנו הגלויים. הכועס פניו מחוירים או מאדימים. דמיו הטרפיים בורחים לתוך מחבואים בשביל לפעול במחתרת, או, להיפך, זורמים לתוך פרצופו להפיל באדמוני זה את חתיתו על זולתו. יש מזדקף קוממיות מחמת כעסו בשביל לשוות לדמותו גובה ויראה ויש מתכופף ומצטנף ומפרכס פרכוסים בהעויות משונות כחולה נכפה, חטמו משתרבב ומזדקר ומעלה עשן כמין ארובה שצמחה לו מתוך פרצופו ועיניו המפעפעות דם מתבלטות כיוצאות מחוריהן; וכן לשונו בועטת אותה שעה את ארחותיה. או שהיא נעצרת וכמעט ניטלת ממנו עד שאינו יכול עוד לפצות פה ויורד ממדרגת מדבר לסוג הבריות, שלא נעשו עדיין בעלי־לשון. או, להיפך, באין כוח המעצור רצה לשונו מפיו כחץ מקשת ומרוב שלשול היא פולטת מלים שאין להן שחר. אלו מגמגמים בחרון־אפם. מאגפפים ומתיזים סילונות רוק מפיהם ואלו מחייכים בחיוך אוילי ומטומטם של בהמה ומנענעים ראש בהעויה של גולם. בכל המצבים האלה האדם שנתרתח בו דמו משנה מראהו, ממעט דמותו, מכבה את הניצוץ האנושי בקרבו ותולה לעצמו צורה של חושך, נעשה כסיל והדיוט, שפעמים אף בהמה טובה הימנו. אומרים שהכועס מאבד את עשתונותיו. לדיוקו של דבר אין הוא מאבד אותן, אלא זורקן במזיד, רומס וממעך את צלמו האנושי לתיאבון.

עתים מהרהר אני בדבר: מניין תאוה מגונה זו לבזות את האחרים? מסיטרא דמסאבותא שבקרבנו, מתוך יצר מנוול, הממריצנו לבזוי עצמנו. מלבין הוא את פני חברו משום שהוא להוט ומבוהל להשחיר את פני עצמו, להעלות מתוך גנזי ישותו את המנוול שבו, את פרא האדם היושב בסתר, את הרשע והממזר. לכאורה, אפשר לומר, שהלה רוגז משום שנפשו מרה עליו, עלבון שפגע בו מעבירהו על דעתו וממריצהו למלא פיו דברי־בלע או לילך ולהזיק, לנבל ולהשחית. אבל חוששני שכאן הסיבה והמסובב מחולפים זה בזו. לא מר הנפש כועס, אלא הכעסן נעשה מר־נפש. התשוקה להוציא את בן השחץ הפנימי מסוגרו היא שמולידה בקרבנו הרהורים רעים על פגיעות ועלבונות, מדומים יותר משהם ממשיים, שניתכו כביכול על ראשינו. כיוון שזה רואה עצמו נרדף ממילא ניתנת לו הרשות לעשות את פיו ביב של שופכין. מדמה הוא שמי שהוא נגע חס ושלום ברמז של רמיזה בכבודו ודמיון זה מקפיצו מתוך עורו לתוך עור החיה הרעה. הכוח הדוחף הטמיר המקנן מתחת למניע הגנוי הוא הרצון להמיר את ההויה האנושית בהויה של בעל־חי נבזה ומאוס. זה הכלל: היורד דרגה נדחק בכוח ירידה ראשונה לירידה כפולה ומכופלת. אם להיות חיה הרי מן הדין להיות חיה טורפת. אין דעתו מתקררת ואין דמו מצטנן עד שהוא נעשה יצור משוקץ, חזיר מיער.

תדע לך שענין נבוכדנאצר שנתגלגל לשור הבר אינו אגדה בטלה. כל אדם הוא מעין נבוכדנאצר. עתים מאוס עליו להיות אדם; עורו האנושי נעשה צר לו; אינו יכול עוד למשוך בעול היצר הטוב ומבקש לעצמו פורקן או פריקה מכל מידה נכונה וישרה. חס לו משריד של יושר. הכוחות הטמאים שלו מתעוררים מרבצם; כל היצרים הרעים קמים עליו לבלעו. אדיר חפצו להיות לא רשע במקצת, לא קצת שוטה, לא גם למחצה, אלא להגיע לכל הפחות בשפלות וברשעות למידה של שלימות, להיות מנוול גמור ומושלם, ארכיליסטים, מזוהם כמה שנאמר. רוצה הוא להיות כלב ממש, חזיר בפועל, בהמה גסה, ששום בהמה וחיה אינן יכולות עוד לעמוד במחיצתה. דרך כאן מחלחלת אותה תסיסה שבנפש לעשות שערוריה, לשבר, למגר, לעקור מן השורש, לעשות נקמה, לירד לתוך בני מעיו של פלוני, להעמיד רגלים לראש וראש לרגלים. לנהום כחיה פראית, להפוך את העולם לתוהו ובוהו.

יש כעס קטן וכעס גדול. לפיכך מוצא אתה גלגול קטן וגלגול גדול. אין לך אדם שאין לו וסת של כעס משלו. וכמידת כעסו כן מידת המעשים־התעתועים הנעשים על ידיו. זה משבר כלי בחמתו, זה שופך כוס, זה יורק מחמת ריתחה וזה קורע או מלכלך. כיון שהלשון היא שליחו של הלב הרי הרתחן לשונו נעשית חמה, מלוחה, גסה ומפולפלת. אמנם, חפץ השערוריה מידה מהלכת היא באדם אף בשעות כתקונן שבמצב־רוחו. אלא ששערוריה זו היא מסוג השובבות הקטנה, המכוונת לשטות בזולת ולהעמידו באור של לקיש ושלומיאל כדי שיהיה ללעג ולקלס בעיני הכל. ואילו השערוריה הגדולה עוקצה מכוון כלפי פנים. רוצה אדם להוקיע מתוך תאוה סדומית את קלון עצמו, את הסחי והמיאוס שבקרבו, לפקח את הגל מעל תרפ"ט שרצים המקננים במחבואיו.

אתה מכיר זאת בקונדם הזה מאביב ימיו, הוא אוהב להתרפש ברפש, למרוח בבוץ את מערומי גופו. אין הוא יכול לראות שלולית שלא לטבול בה את נעליו החדשות, משל הוא טובל ומכשר הכל בסחי. ראית פעם זאטוט המתגלגל להנאתו בתוך עבטיט ומדמנה וצורח אותה שעה בתרועות־גיל: שישו בני־מעי, אני מרופש! יפה הבוץ לגוף ולנשמה, סגולה לצמיחה מהירה של החזיר שבאנוש, בדומה ממש לגור־חזירים זה, המוטל בפישוט רגלים בתוך קופת הצחנה ומתבסם מטעמה ומריחה. חזירים אוכלים רפש כמעדני מלכים; אף אנשים כך. תן להם קופות־קופות ולבם מתרחב משמחה. החזיר מגיע אגב גלגול עצמו בתוך הבוץ לידי מוחין דגדלות ומדמה בודאי אותה שעה, שזכה לעלית־נשמה. אין בריה, שאין לה עלית־נשמה וגלוי אליהו של החיים משלה. החזיר מקבל השראה מן הסחי! האריה מקופת הבשר; החתול עיניו מתנוצצות בזיקוקין של כיסופים עילאיים למראה העכבר; כל יצור משתוקק להגיע לשיא עצמותו, להיות בדומה לאדם העליון, חזיר העליון, כלב העליון, פרעוש העליון. וכל הבריות הנמוכות הללו עולות בדרגת מהותן כל כמה שהן יורדות לתהום של שפלות ושחיתות. גם אצל האדם מצויות עליות כאלו. יש בו שאיפה להתחזרות עליונה, להתכלבות עליונה ולהתחתלות שאין למעלה הימנה. אותה שעה הוא משרבב צפרניו, מגדל טלפיו, מזקיף את קרניו אשר בהם ינגח כשור המועד. משל כלי משחית אלה גנוזים ומקופלים בקרבו לעת מצוא. כיוון שמדמה הוא שנזדקק להם מיד הוא פורץ בכעס, יוצא מכליו האנושיים ומודד לעצמו את כלי הזיין של החיה הרעה. הרבה דרגות יש בכעס. תחילה הכועס הוא פלג־אדם או כוי, ספק חיה ספק בר נש. הוא רותח, אבל לא הגיע לשיא רתיחתו. המנוול שבו מתבשל ועדיין לא בא לגמר בישולו. עוד יש בו קורטוב של שכל הישר, ניצוץ של בושה. עדיין הוא משחיז את הכלים. לאחר שהתקין את כלי הזיין כל צרכם הוא יוצא לפעלו ללא שכל וללא רחמים.

אומר לך דבר־מה, ואתה שמע: רע המעשה, רע, רע. האדם הוא עסק ביש; יצור מועד. עתים הוא כשר כיונה ונקי כתלג חיוור. אולם יש שעה בה הוא מואס להיות אדם. אותה שעה גורו לכם מפני האדם. עלול הוא לא רק לשבור כלים בחמתו, אלא לשבר ולמגר הכל, אסון גדול הוא שיש והאדם מוכרח להיות נבזה. כוחות־סתרים כופין אותו להתנוול ולהתלכלך מבפנים ומבחוץ. אף ניבול הפה בכאן שרשו. אם אין האדם יכול לטבול את כל גופו ורמ“ח עצמותיו ברפש מרופש הריהו מנבל לפחות את פיו. כל ניבול־פה סימן הוא לאיזו אי־יכולת. לחולשה שרוצים לכסות עליה בכוח שבפה. הפה הוא השליח להולכה של סילוני השופכין הזורמים מן הפנים אל החוץ ומן החוץ אל הפנים. הפה הוא הצנור, הביב, הברז. פה זה, המפיק לפעמים מרגליות, הוא המטיל גללים. רחמי על הפה הזה: הנה הוא פה קדוש והנה הוא פה טמא. שתי מלאכות נעשות על ידו, אחת תכלית האצילות והשניה תהום השפלות. באמת אמרו חז”ל: מן הראוי היה שיהיו לאדם שני פיות, אחד לחול ואחד לקודש, אחד לדברי תורה ואחד לרכילות ולשון הרע. אף אנו נאמר: מן הדין שהאדם יהיה אדם תמיד. אבל אין הוא יכול עתים רוח עוועים נכנסת בקרבו, רוח סופה ובער, רוח של שחיתות ושמד. אותה שעה הוא מוכן להחריב תחילה את עצמו ולאחר מכן עולם מלא.

סוף דבר, שמע: אמר לך אדם בשל סיבה פלונית נפלה קטטה בינו לבין חברו, אל תאמין לו. סיבת כל הקטטות היא התאוה לקטטה, התשוקה להתחזר, הרצון להתבזות ולבזות אחרים. אין אדם סופג עלבון אלא אם כן המשיך על עצמו בכוח חשק טמיר שבנפשו את העלבון הזה. אוהב האדם גלגולים. חביבים עליו לבושין חדתין. יהיו הלבושים החדשים סמרטוטין בלואים, ובלבד שיהיה בהם משום חידוש־מה. רוצה אתה לדעת סיבה לירידתו של אדם הסתכל באהבתו לגלגול. רצונך להכיר אדם בדוק תחילה את גדלה של סיטרא אחרא שבו.

 

בין אדם העליון לאדם התחתון    🔗

– שב בחור ואל תהרהר חרטה שהחרדתני משנת צהרים – סח לי ביאליק פעם כשהחרדתי אותו בביקורי הפתאומי בעצם הצהריים בימים הטובים, הטובים ההם, כשאדם לא היה חושש לדפוק על דלת חברו, אף על לב חברו, קל וחומר על אוזן חברו, בכל עת ושעה, כאילו באמת אנשים אחים אנחנו – כך נאה וכך יאה לי שלא יתנוני ידידי לבלות את זמני בשנה. שב ואפרש לפניך מקצת מן המחשבות הטורדות אותי בשעה זו.

בעל הבית, שפתח לפני את הדלת, הוליכני לחדר האוכל הקטן שבמעונו ותוך כדי שזימנני לישיבה על הכסא פשט הוא במלוא כובד גופו הליאה על הספה הצרה, צנח לו כזלזל. צנח באפס־רצון או באונס־רצון שאינו שלו. משלו אותה שעה לשכיר־יום כבד־עמל שנפל בעצם עמלו תחת כובד עמל.

– עייפתי ולבי בל עמי, אף שכלי מתבטבט. אני נים ולא נים וכעין הזות אפפתני. אל תקרא הזות אלא עצלות פשוטה כמשמעה. וכשאין רעין ברור במוח, רעיונות רבים בעלי מום, צולעים ופסחים, נלעגי־לשון וחסרי־צורה, אף נעדרי־ממשות, זוחלים לך במוח כעדת קבצנים פושטי יד, שכל אחד מהם מושך אותך בכנף בגדך עלי תניח את ראשך. כלכל לא אוכל הלך־נפש זה של סתמיות, שכל כולך הנך מעין רשות הרבים, חלקה פרוצה ומוזנחה, וכל הרוצה, כל סרעף בן־שרף, כל הרהור קיקיוני, בא ומנקר בך, חוקר ודוקר נוקר בך. שתדע לך: כשאין בהירות אין כלום ומה שאין בו משום צורה, אף נשמה אין בו.

ביאליק פיהק מעומקא דלבא, בעסיסיות, בחמדת הנאה. ליאותו הגופנית השתפכה על פניו כמין וילון של גשמיות ממוששת, ואף בגשמיות זו היתה נשמה יתירה משום שחותם האמת, הטבע כמות שהוא, היה חקוק בה. כדומה לילד שנפשו זורחת במלוא תומה וברוב חנה בשעה שצורך הטבע בא אצלו על סיפוקו. ושוב פתח ביאליק בשיח מנומנם ומהוזה ואמר:

– רואה אני בך, בחור, שמבטך החקרני פוזל כלפי. דן אתה אותי ברותחין ובצוננין השופעים מתוך מבטיך על שום תאוה שיש בי לשינה בעצם הצהרים. לא כן? תוהה אתה ומהרהר בסתר לבב: כמה שטוף בר־נש זה בתאות השינה, שהנה מוטל הוא אפרקדן בעצם הצהרים. שופט אתה אותי, לא כן?

– לא כן.

– לא כן? אם לא כן אומר אתה, ראוי אתה לפולסין.. משום..

– משום מה?

– משום שאתה, משמע, אינך אומר את האמת או שאתה עצמך לא נתת לך דין וחשבון מה רגשות ניעורו בלבך למראה בן־אדם העושה לו פגרה בשעה שכל הבריות טורחים ועמלים.. לא כן?

כיוון שראה ביאליק, שאני מתכווץ ולא נוח לי, השיא מיד את השיחה מענין לענין, בו בענין ולא בו.

– אגיד לך את האמת, זולל וסובא אני לשינה. מתפנק אני וטוב לי בשעה שאני מתגלגל על הספה אפוף חבלי־שינה… מתלעלע אני מן היין הטוב הזה. וכשכור זה הנני מפתה עצמי ואומר: עוד לקיקה אחת, עוד לגימה, עוד גמיעה כל שהיא, מתהפך אני מצד אל צד, חוטף וגונב מעצמי עוד מעט תנומה, מעט שנת. בעל יצר הרע אני. כל דבר שהנני עוסק בו הריני משקיע בו יצרים. לעולם איני בא על סיפוקי בזוללות ואיני מגיע לידי שביעה גמורה. ואשר לשינה הריני להוט אחריה ממש. ויש שאני מצטער על כך, שאיני ער וישן בבת אחת כדי שאוכל להתענג על תאוות השינה מתוך עירנות יתירה, לפטם עצמי כדבעי בנתח השמן הזה, למלא את כריסי. בעל תאווה אני מברייתי, בעל גוף נוצרתי. בית החומר שלי מתאווה תאוה, נמשך כלפי מטה ומושכני. ואילו אני מציית לו בכל, אוי ואבוי לי. לא היה אשמאי זה מניח לי אפילו כזיית של רוחניות, כלה היה עושה בי. לכן אני מצווה ועומד לעסוק בשבירת היצר. לא בכדי היו היהודים עומדים תמיד במערכה עם יצר הרע. אומר אני לך, כנגד המנוול הזה אין עצה ואין תקנה אלא להכותו עד חרמה, שאם לאו הוא יפצפצך וימגרך ותקומה לא תהיה לך.

ביאליק נזדרז לקום מעל הספה במחי תנופה כאילו ביקש לערוך את הקרב בו במקום עם יצר העצלות ולהכריעו תחתיו בחוזק־רצון, נעל סנדליו ונשא את רגליו בפסיעה מהירה למטבח הסמוך לקרוע מעליו את קורי התנומה על ידי זריקת מים על עפעפיו, אף משכני אחריו בקריצת אצבע אל המטבח, לבלי להפסיק את אגלי השיחה בזרימתם.

– רואה אתה כיצד אני נוהג בריקא זה, באותו מנוול, יצר התפנוקים? אני מושכו אל הברז ודן אותו בצוננים. באגלי המים הנני קורע את קורי התנומה המנוולים המתישים את הכוח. שונא אני את העצלות משום שהיא מיתה למחצה. אך אני עצלן מועד. אהבתי לתפנוקים אין לה גבול. גוף יש לי שהוא בחזקת חרש ושוטה, להוט ומבוהל תמיד. אומר אני לך: הגוף זהו פגע רע, חתיכה של מיאוס, גוש של כיעור. ועכשיו אני סח לך מקצת מן המחשבות שזחלו לי לתוך המוח בשעה שהייתי מפורקד על הספה נים ולא נים. טרם שצלצלת בדלתי הייתי שוכב ומהרהר לאו דווקא בדברים העומדים ברומו של עולם, אלא בדברים העומדים בשפלו של אדם, בגופו השפל והנבזה הזה. שבתי וראיתי שהגויה היא לאמתו של דבר כלי מלא בושה וכלימה. חושבני שכבר גלגלתי עמך פעם שיחה על עסקי גוף. מה?

כיוון שהחזרתי לו מבט פוסח על שתי הסעפים וחיוך מעין זה, אף הסברתי, כנראה, פנים שאפשר לפרשם לכמה פנים, זירזני ביאליק בטפיחה נלבבה של כף יד מעוטפת במגבת ואמר:

– הגד, בחור, ואל תתבייש. בזמן האחרון פוקדת אותי שכחה לפעמים ועשוי אני לחזור על סיפור־מעשה אחד כמה פעמים. אות לראשית זקנה. פליאה היא–סח ביאליק במאמר המוסגר – שהזקנה נוטה לשכחה, ואילו הנעורים זוכרים. לכאורה ראוי היה שהדברים יהיו מהופכים. הנעורים אין להם מה לזכור וממילא אין כוח הזכרון פועל אצלם כל צרכו. ולא כן הזקונים, שיש להם אוצר, להם נאה ויאה שיהא הזכרון עומד לפניהם ומשמשם. ולמעשה הכל נוהג אחרת. גיל־חיים שאין לו מה לזכור זוכר. וגיל חיים שיש לו הרבה לזכור שוכח על הרוב. אף עולם הנפש הפוך הוא. וכך מנצנצים גם בי סימני שכחה.

אלא שרואה אני שאתה נוהג בי זהירות יתירה ואינך גלוי־לב כנגדי, משתמט אתה מלהגיד דברים ברורים ומפורשים. יהא כך. בינתיים אפרש לפניך קצת מן ההרהורים שטרדוני תחילה בעסקי־גוף. ואתה הזדיין בסבלנות ושמע בשנית מה שכבר שמעת אולי פעם. האם נתת את דעתך על כך – וקול הדובר גאה על נחשול ההתרגשות – כמה מכוער גברא אנושי זה בעצם מבנהו, מפנים ומאחור, בפילוג אבריו, בכל הרמ"ח שלו? מכל הצלמים אשר יוצר האל בעולמו צלם האדם הוא הפגום, השפל והנבזה שבהם. צא וראה, בעלי החיים, להוציא את הגמל, אין בתבניתם שום יותרת, שום יוצא־דופן. כל אבר שבהם ממלא איזה תפקיד. או שהוא בגדר כלי זיין במלחמת הקיום, או שהוא משמש לנוי, או שהוא בחזקת מקור הכוח או שהוא בבחינת נקודת החן. קרני השור, למשל, נותנות בערבוביה אותות הכוח וההוד, הגבורה והתפארת. עטיני הפרה אם יופי אין בהן שפע בוודאי יש בהן. בית מחיה הן לאדם. באדם לבדו אנו מוצאים כל מיני קשקושים וקשקשים, קישוטים ופרוטרוטים, זיזים וטריזים, חסרי־חן וחסרי־טעם, שאין בהם כלל משום צורך הגוף.

כאילו בכוונת מכוון הוציאו יוצרו מתחת ידו בצורה פגומה ונלעגת. יש לך בני אדם מטופלים באביזרים משונים, שפניהם עשויים חטטין, רגליהם מעוקמות, עיניהם תרוטות, חטמם עשוי מעשה שופר או כעין ביב, כריסם מעוגלה כחבית, מפלי בשריהם סרוחים להם, דבשת להם מאחוריהם או מלפניהם, יש להם פימה על כסל ופימה עלי בטן, אזנים מקוטפות או מצודפות. ויד לך אדם שחטמו כעין הפול, פרצופו כמין תפוח־אדמה ועיניו כשל העגל. לעולם אי אתה מוצא כלב, שיש לו פני סוס וסוס הדומה לחתול או גמל שיש לו צורת חמור, ואילו בני אדם עשויים להתלבש בכל מיני צורות של בהמות וחיות. וכמה מרובים דרך כלל הגופים המנוונים בקרב המין האנושי, שאין כדוגמתם אצל שאר בעלי חיים. גויה אנושית עשוייה כתקנה היא יקרת המציאות הרבה יותר מרוח נכונה ובעלי־מום שבגוף מרובים אפילו מבעלי־מום בנשמה.

חושבני שאנשים יפים מעטים אפילו מן החכמים והצדיקים, ובעלי־צורה מנינם מועט אפילו מבעלי הכשרונות. וכמה נדירים בני אדם, שאין בהם איזה מום גופני. זה צולע מעט וזה מדדה בהילוכו. זה גוץ, זה שמן. זה כחוש כמקל. זו עיניה פזלניות וזו רגליה גסות או שפתיה בשרניות. ויש לך פרצופים אנושיים שהם כקרשים חלקים אינם אומרים ולא כלום. פרצופים אלמים, ריקים, ללא חיות, ללא קורטוב לחלוחיות, פרצופים מטורשים שאינם מצמיחים ולא כלום, אפילו לא בת צחוק. ויש לך אנשים שפניהם מתעוותים עד לבחילה דווקא בשעה שמשתפך חיוך בהם. משל כל המנוול שבהם מתלבש בבת הצחוק שלהם. ואין צורך לומר שאין לך אדם שאינו נגוע באיזו תנועה או העויה משונה, המותחת עליו חוט של חוכא ואיטלולא. פלוני קומתו זקופה, גיזרתו נאה אף צלם־פניו מעלה חן, אלא שריח פיו נודף, שאי אפשר לעמוד במחיצתו. או שהוא מתיז רוק בשעת דיבורו או שבעקב צחוקו כרוך לו מין צחוקחון המשמיע בת קול של צוויחה צורמת אוזן. מי שאינו מחטט בתוך חטמו מושך את שפמו ברטיטיה עצבנית, ממצמץ בעיניו או מגרד בזרתו את קצה סנטרו. יש לך בן אדם שהוא כל עיקרו מין בית היוצר של ריר וכיח, ליח ורוק, או שהוא גורף את חטמו או שהוא יורק יריקות גנדרניות בסמוך לך וברשות הרבים דווקא, או שהוא משתעל באזניך במין החזקת טובה ומתן חשיבות לעצמו.

מרום תאוותו של בר נש להסב אליו את תשומת הבריות, ולשם כך אינו בודק בתחבולות. אם אינו יכול למשוך אליו עינים ולבבות בצחוקו הריהו עושה זאת ברוקו, ואם אינו יכול להשתלט בבת־צחוק חנפנית הריהו משלח בך גערה. כולו העויות. מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. עשה אותו בוראו נקבים נקבים חלולים חלולים, בין שהוא שרוי ביחידות בין בצבור גופו עושה את שלו ובחלילים מחלל. תמה אני אם באמת בחכמה יצר הבורא את האדם, שנתן לו גוף יודע־נגן כזה ועשהו חלילן ותופן לתקוע ולהריע בכל רמ"ח אבריו כבשופרות. שום בהמה וחיה אינה יודעת כל כך תקיעות ותרועות. אדם לבדו הוא בעל־גוף שהוא שופר התמיד. אין הוא במרגוע אף לרגע. או ששניו טוחנות טחינה קולנית או ששפתיו תופפות ניבים נבובים וצרחנים. אם מלפניו ואם מאחוריו, אם בפיו ואם בכל אבר אחר, נתון יתן תמיד קול: הנני! צניעות אין באדם, ענוה אין בו.

לעולם אינו בשתיקה חס ושלום. חושש הוא להיות שרוי שעה מעטה בשתיקה, שמא יהיה מבוטל לאחרים ואף לעצמו. אדם הוא מכונה דברנית. מין גלגל החוזר, כדור נקלע, קין נע ונד.. לעולם הוא מטלטל רגליו, מגלגל עיניו, מנענע ראשו, פושק שפתים או ידים. כל גרמי גיוו ידודון ידודון. השמת את לבך לדבר זה, כמה דווקא מאחוריו עשוי האדם בחזקת מנענע שפורטים עליו. החלק ההוא מהלך תמיד על גלגלים. ויש לך כאלה שפניהם שלמעלה מעוטי־תנועה או קפואים לגמרי, ואילו פניהם שלמטה יש בהם הרבה מן הכספית, ואם אדם שלעילא הוא מתון־מתון, הרי אדם שלתתתא עשוי כולו קפיצים ועל פי הלתתא אתה מכיר לרוב את ההילוך של רחשי לבם ומערכי רוחם. אף כל מחשבותיהם זורמות כביכול דרך שם. וכנגד אלה שפרצופיהם העליונים הם בידיהם כחומר ביד היוצר ומשמשים לנפשם ראי, הרי מרובים האנשים, שפרצופיהם התחתונים הם אספקלריות נאות להגיגיהם ולרגשותיהם. לכאורה הם נצבים נכחך פנים אל פנים, אך נפשם בם וכל מערכי־רוחם דרוכים כלפי פנים של מטה. הללו פורטים בידים נעלמות על גבי החלק האחורי כמו על פסנתרין. ואי אתה יכול להגיד הכרת פניהם ענתה בהם, אלא הכרת… אף הללו אנשי־צורה הם, אלא שאת צורתם צריך לחפש לא מלפניהם אלא מאחוריהם. ורק מתוך הרגל ושיגרה אנו אומרים עוד גם עליהם: מכיר אני את פלוני בפניו.

ובאמת צריך לשנות מן הנוסח להיפוכו. בחברתם של הללו צריך להשפיל שבת, להשפיל מבט, להשפיל אזניים, לשנות מדרך ההתראות הרגילה ולקנות ידיעה לא בחכמת הפרצוף אלא בחכמת הגב, העורף וכל השאר. נאמר: עיקרו של אדם צלם־פניו וצורתו היא משתיתו. עד כאן באדם העליון. אולם יש, משמע, גם אדם התחתון, שהוא מין עולם הפוך. אצלו עליונים למטה ותחתונים למעלה. אדם זה הוא חוטר מגזע שת. וכל מי שאינו מבין לרוחו של אדם תחתון זה אינו רשאי להתפאר בעצמו, שהוא מבין על בוריו את מין האדם כולו. אין אדם אלא נשמה יתירה שבו. ואצל אדם התחתון נשמתו היתירה ירדה מן העולמות העליונים ונצטמצמה בתחתונים.