רקע
אליעזר שטיינמן
סדר פרישמאן
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. ניומן; תשי"א

 

צידה לדרך

בקיץ תרע"ד עלה בדעתי להעתיק לזמן־מה את מושבי מוארשה לאודיסה. באתי אל פרישמן להפרד ממנו. פתח המורה ואמר:

– שוב יוצאים לדרך. נע ונד, כפי שכתב מר ברשימתו האחרונה ב“הצפירה”. על הנדודים שם מדובר. קראתיה בעיון לפני שמסרתיה לדפוס. אם כי אין זה מעניני לקרוא את כתבי היד, שהנני שולח לבית הדפוס של “הצפירה”. אמרו לי לערוך את “הצפירה” – הריני עורך; אבל אין זו משלי להציק בהם ולקרוא מה שהם כותבים שם. הרי זה מין עתון, שהוא כולו למורת רוחי. ואילו את רשימתו האחרונה קראתי בענין. קורא טוב הנני מעודי לגבי דברים ידועים והנני נותן עליהם את דעתי. ובלבד שתהא בהם נימה קרובה ללבי ושיהיו קולעים כלפי איזו נקודה. אגלה לו למר, כי בשל רשימתו זו קמו עלי עוררים רבים. הם באו אלי וביקשו לשחטני בגללו… בידוע לו למר… בעלי מוחין דקטנות תמיד טרוניה יש להם בפיהם: בוסר! ואם בוסר הרי אני אחת דתי להיות נשחט ומפונקים אחרים עקמו את חטמיהם בטענה, שאין לו למר עדיין שליטה בלשון ושאין הוא מדבר, אלא מגמגם. אמרתי להם: אילו בא אלי בר־נש המתחיל תיכף ומיד מן הדיבור הגמור, מעשה למדן מושלם, הייתי מגלגלו מיד מעל כל המדריגות. כלכל לא אוכל בעלי מענה־לשון חד וחלק, שהכל אצלם רץ כעל גלגלים משוחים, כשם שאיני סובל כשרון נולד מהול. ואילו מר גמגמן ומה שנתן עד עכשיו בוסר שבבוסר ועוד עתיד הוא ליתן הרבה בוסר… יכתוב, מר, יכתוב… אולי יצא דבר־מה. ואם לאו לא אהיה חס עליו… אומר לו בגלוי: אני הראשון אטיח לו בפניו: פלוני שכמותו, מוטב שילך אל הענינים, ההולמים אותו יותר, כגון, אל החייטות, או הסנדלרות… וכיוצא בזו מן המלאכות המפרנסות את בעליהן.

הטיל בי מבט מן המחתרת, שנתבצרה לו שם מתחת למשקפיו, שתק מעט לשם מציצה נמרצה מן הסיגרה, ושאל:

– להיכן נוסע מר? לגוב האריות: לאודיסה ולחכמיה?!

מקץ אתנחתה קלה המשיך:

– כשיבוא מר לאודיסה שלו ידרוש בשלום שני הגדולים: הים הגדול והמשורר הלאומי הגדול. אבל תנאי הנני מתנה עמו, שלא יכתוב שם שירים על הים כפלוני המשורר, שאף הוא גדול, כיון שקומתו נתארכה לו וכל פואמה משלו ארכה פרסה או שתים. ומעשה במשורר ארוך זה שהלך וקנה כרטיס־נסיעה לאודיסה ותוך כדי ירידתו מהרכבת ויציאתו מהתחנה של אודיסה התחיל חוקר ודורש מפי כל עובר ושב: “היכן כאן הים השחור? היכן הוא? הוא דרוש לי באופן דחוף, הואיל ובדעתי לחבר עליו פואמה”. ובידוע לו למר… צרה היא בכמה מן המשוררים, שהם מאיימים ומקיימים, אומרים ותוך כדי אמירה יושבים על האבניים. לא הספיקו לסיים שיר אחד וכבר ניערו לנו מתוך השרוול שיר שני. הם שוכחים להתעצל קצת. כל כגון זה עבר ושנה נעשה לו הרגל. ויש מהם המעוברים חצי תריסר שירים בחרוז אחד. רצונו של מר לדעת טעמו של דבר? אגיד לו את הענין לדיוקו. זה אצלם משחק כזה… משחק במהירות, מי יקדים לבוא אל היכל השירה, מי ירבה לחרוז, מי יקים הרבה בתים מחורזים קומה על גבי קומה. וכשבעלי הבתים הללו מתנצחים זה בזה אני הקורא הנענש. כל היום מן הבוקר ועד הערב ומן הערב ועד הבוקר הם מפייטים אותי… איני עושה כלום כל היום אלא קורא שירים… שוב אין שעתי מספיקה לי לשום דבר. אתמול לא עלה בידי אפילו ללגום את ספל הקפה שלי ולא טעמתי כלום. עסוק הייתי בקריאת שירים. אין מר מכיר את קהל המשוררים הלזה. ישב מר…

נעניתי להזמנה. אותה שעה התקין פרישמאן את הסיגרה השניה להצתה. ומיד העלה את עשן מקטרו ואש מדברותיו:

– אומר אני למר, אסון גדול מתרחש ובא על עם ישראל: קהל המשוררים והחרזנים. הם צצים ככמהים וכפטריות. אפילו עם גדול וחזק לא היה יכול לישא על שכמו משא כבד כזה של מחברי שירים. בזמננו אין אתה בטוח בשום איש, המצלצל בדלתך ונכנס לביתך שאינו סוחב עמו מתחת לכנף בגדו תריסר פואמות עבות. בין שתרצה ובין לאו עתיד הוא לקראן לפניך מתחילתן ועד סופן. בניגוד לגבורו של מוליר, שהיה כל ימיו מדבר פרוזה, הללו מדברים תמיד שירה. וכשאתה צריך לחתיכה של פרוזה הגונה עליך להפשה במטמונים. ימים יגיעו, ולואי שאתבדה, שלשון פרוזה תשתכח לגמרי. רק השוטים הגמורים, או המחוצפים הגדולים, שאין בלבם כל רגש בושה, ידברו עוד פשוט ובשים שכל. כל יתר הבריות לא יעיזו להיות הגיוניים, לא יעיזו לתאר, לא יעיזו לספר, לא יעיזו כלל לדבר, אלא יתלכדו למקהלה הגדולה של מחברי השירים. וכן לא יהיו עוד מהלכים, אלא הכל מרקדים לפי כל חוקי המחול. ומי שירצה להציג כף רגל ישרה על האדמה יצטרך להתחבא בחדרי־חדרים, שלא יהא נתפס בקלקלתו. אני מצדי כבר התחלתי בדבר וצויתי להזמין אלי אלוף המחולות שידריכני אותי ואת בני ביתי להיות כולנו מרקדין כהלכה. אותו ישעיהו… בן אמוץ זה… נביא גדול היה… אבל גם הוא במחילה נכשל בטעות… ואמר “ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים”. אילו שאלני הייתי מייעץ לו לכתוב “ומלאה הארץ שירים כמים לים מכסים”. ולא “הוי גוי חוטא, עם כבד עוון”, אלא “הוי גוי שוטה, עם כבד פואמות”. ואומר אני לו, כי הדין עמי. מר אינו מכיר את העם הזה. זהו עם יודעי תרועה, יודעי שיר ויודעי מחול. ואלא מה אין העם הזה יודע? לדבר בלשון בני אדם, להביע קצת מלים פשוטות היוצאות מן הלב. מלים קלות, אבל זכות וכשרות כגמגום העולל, או מלים כבדות, הנופלות כמהלומות על הראש משום שהן מלאות תוכן וכאב. לכאוב אינם יודעים, לפיכך ישירו לנו כל כך הרבה. על איזמרגדין ועל דמדומים ועל נשיקות ועל געגועים לאין שיעור – ורק לא על כאב האדם… על כאבי שלי… על כאבו של מר… ועל כאביהם שלהם עצמם. שאתה נושא בקרבך הר־געש ושאתה צועד תמיד ונשמתך בכף ושאתה במחילה גועה פעמים בסתר כתינוק שסטרוהו – על כך הס מלהזכיר. כמה מן הפייטנים גילו בזמן האחרון נושא חדש שבחדשים לשירים… אילן גדול מצאו ועליו אותו איש… זה הצלוב. והריהם תולים עצמם ואת שיריהם על התלוי. וכי מה לא יעשה יהודי, אשר נפשו חשקה בשירה? מוכן ומזומן הוא אפילו להמיר את דתו ולתלות צלב על חזהו לתכלית זו. מר אינו מכיר את הללו… אנשים קטנים הם להבהיל. הכל אצלם ענין שבאפנה. הם חיים לשם אפנה ומתים באפנה ואף פרים ורבים על שום שהם מצווים ועומדים מטעם האפנה. ומה רבותא שעזבו אפילו את הכוכבים והדמדומים והגעגועים בשביל לנוע על אותו איש ולהלל ולשבח את הצלם?! חושבני כי מר אינו חוטא בסתר בכתיבת שירים… או שמא אני טועה?! –

תשובתי השלילית לא הניחה, כנראה, את דעתו כל צרכה, שכן הטעים ואמר:

– מר לא חטא עד עכשיו, אבל אין אני ערב לו, שגם להבא לא יחטא. אל תאמין בעצמך. בידוע לו למר… יצר־הרע של שירים גדול מאד. רבות מחשבות בלב איש ועצת היצר הרע היא תקום. אבל תנאי אחד הנני מתנה עמו, שאם חס וחלילה יצרו יתגבר עליו ולא יוכל לעמוד כנגדו ויתחיל למשוך בעט המשוררים, שלא יחבר לנו שירים לבנים. שירים, שכל עיקרם הם קרויים שירים על שום שאינם פרוזה… גועל הוא לי שיר שאינו שיר… שיר שאין בו לא משקל ולא חרוז. מין ביצה, שאין בה לא חלמון ולא חלבון. אנדרוגינוס שכזה. מזל רע יש לפייטנים שכאלה: כשהם יושבים לכתוב שיר יוצאת אצלם פרוזה נוקשה ויבשה; וכל אימת שהם מתכוונים לכתוב לנו כמה פסוקים בפרוזה מיד הכל מתחיל אצלם להתפייט. משל לאותו שו"ב, שהיה גם שען לפי אומנותו, שהכל אצלו בהיפוך. הוא שוחט תרנגולת – מיד היא נצבה על כרעיה והולכת לה, כאילו לא בה טיפל החלף; תיקן שעון – הרי הלה כמו להכעיס עומד. כך נתערבבו אצל הללו תחומי השירה והפרוזה.

פרישמאן החזיר על כנו את השרוול הממרה של כתנתו המגוהצה למשעי, שהיה משתרבב והולך לעתים, פסע שתי צעידות, אחת לכאן ואחת לכאן על פני החדר. מעשה, שהיה אוחז בו כפי שנתברר לי, לאחר היכרות של שנים, בשעת התרגשות יתירה. וסמוך לכך התחיל ב“לא” זה, שבו היה פותח משפטים נרגשים.

– לא, אומר אני למר, הלהיטות אחרי השירים אינה מידה נאה כלל. עם של משוררים היינו מעודנו ואת ספור המעשה הזנחנו עוד לפני ששקענו לתוך אפס־מעשה. זה הכלל: הגויים מדברים והיהודים מחברים שירי־תפארת. היהודי שר תמיד זמירות אפילו כשהוא אומר קינות ועיקר עסקו בפיוטים. בהיות נער ישראל אף הוא אהב דרך הספור ואת הדיבור הכבד, הנשגב. פרקי הספור שבחומר ובנביאים ראשונים אי אתה מוצא דוגמתם אצל שום אומה ולשון. וכמה אגדות יש בתלמוד ובמדרשים, שכל אחת מהן שויה יהלום. אולם מפני חטאינו גלינו גם משפת אדם ונעשינו מומחים ל“יוצרות” ולפיוטים ובמקום הדיבור תפסנו לשון זמר. יש לנו זמירות לשבת וזמירות לימות החול, זמירות לשלוש סעודות ומזמורים לתיקון־חצות. פיוטים לכל חג ופיוטים לכל שמחה של מצוה, פיוטים לפני שמונה־עשרה ולאחריה, פיוטים הנאמרים בקול רם ופיוטים שנאמרים בלחש. הקימונו תעשיה של זמירות, שאפשר לפרנס בה גויים כבדים ועצומים. לא, איני יודע אם מר ירד לסוף דעתי… כסבור הוא בוודאי, שאני רוצה לעשות נקם בם המשוררים, או שגס־רוח הנני עד כדי שאיני מסוגל ליהנות מלחלוחיותה של שירה. יכול מר לחשוד בי כמה שהוא רוצה… אבל עלול אדם שתתקפהו בחילה ממש למראה ערברב זה של שירים, הנעורים מכל ניצוץ כשרון וקורטוב רגש. לא על השירים אני כועס. שואל אני, מדוע אין הללו מדברים לעתים פרוזה פשוטה? הריהם שונאים שנאת־מות שפה אנושית. אין מר מכיר את הללו… אין הם מתכוונים אל השיר אלא אל מיטב השיר. בני־מלכים הם וחס להם לדבר פרוזה. בורחים הם מן הפרוזה שמא יצטרכו להגיד בה דבר־מה. ואילו בשירים הם רואים עצמם פטורים מכל, חוץ מקצת מליצות. משל לאותו תם, שהיה נמנע מללכת בלויה של מת, שמא יראה קרובי הנפטר בוכים ויצטרך גם הוא לבכות. אף מחברי השירים פטורים מן הלויות, שהן חובה על הפרוזה. מן האמת הם בורחים לתוך השירים. הכרתי פלוני שכזה שכל אימת שהיה נתבע לדבר אמת היה מתחיל להקיא… בידוע לו למר… יש מעקמים כמה וכמה פסוקים ובלבד שלא ללכלך את פיהם בדיבור־אמת. קימו וקיבלו על עצמם להפיח כזבים.

קטם את אפר הסיגרה ושפכו חלקו לתוך המאפרה וחלקו על השרוול הממרה, הצמיד בבן־שיחו מבט תוהה־בוחן והפטיר:

– אין בדעתי להעניק למר כללות. איש מסכן אני לי לעצמי ואין בידי שולחן־ערוך ואני גופי תועה פעמים. אבל אחת אומר לו: לעולם יהא סופר נאמן־רוח ושומע לבת־קול שבלבו. מותר לכתוב טוב, מותר לכתוב גם דברים חלשים, אבל לשקר אסור. אני, שיצא עלי שם כאיש רע, מסוגל לסלוח הרבה, ובכלל זה גם את הגמגום והבוסר, ואיני יכול לסלוח את המתיהרים בשלימותם. דעתי היא, שיש פגמים ביצירה שהם סימן יפה לה וחסרונות הנותנים טעם לשבח. המת הוא המושלם למופת. כל אדם, כיון שפרחה נשמתו, מיד הוא נעשה אדם השלום. כלום ראה מר בר־מינן מימיו, בר־מינן לא בשירים, אלא ממש, שטוח אפרקדן על משכבו? שכזה הוא גמור ושלם בתכלית. אף עפעף לא יניד וממילא אינו עושה כל תנועה מיותרת. בידוע לו למר… המת אין כמוהו נוח לבריות. לעולם הוא מקבל עליו את מרותם של החיים המטפלים בו. אין הוא לא הוא ולא היא אלא סתם. וכך מדברים עליו: הביטו על גופה זו השכובה הנלקחת שמרחיצים ומטהרים אותה. וזו מקבלת הכל באהבה ומצייתת לכל.

אתה מעמיד אותה, היא נעמדת; תשכיבה היא שוכבת: תטלטלה היא מטולטלת; תניחה על דף הטהרה – היא כולה רחוצה למשעי. באמת אמרו: המת עושה שלום עם הבריות ועונה אמן מראש ומלכתחילה על הכל. אף צדיק גדול הנהו ואילו היצירה החיה עמוסה פשעים וחטאים; היא מרדנית וסרבנית: הדם החי מתריס ואינו נותן להיכנע. וכל זמן שאני חי והנשמה בקרבי חס לי מלהיות שלם ומלעשות שלום. אלף קרעים יש בי; קל וחומר שאין צורך לחפש בי את הסתירות בנרות. מלא אני אותן כרמון. היום אני צדיק ומחר הנני רשע. עתים הנני צדיק ורשע בו בזמן, חכם וטפש בנשימה אחת; אני טוב ואני רע והשמחה והעצבות משמשות בי בערבוביה. בין הבריות הנני שומר נימוסים ומהדר בלבוש ובדיבור; אבל כיון שעליתי על משכבי יש לי הרגל רע לפשוט את מלבושי. בידוע לו למר… מידה מגונה זו מצויה רק בי: לישון במטתי ערום; בכל העולם כולו אני האיש היחידי הנוהג כך… וכל האחרים נוהגים מסתמא אחרת.

אבל די לי שאני עושה כך בשביל ללמוד מוסר השכל, שהאדם מטבעו הפכפך. כלפי חוץ לבוש ובמטתו ערום כיום הולדו. מכלל זה אני למד איזו בריה משונה ומסובכת הוא האדם ואומר זאת למר, כיון שאנו כאן מדברים בינינו לבין עצמנו ואין שומע אותנו, ואף בטוח אני בו שלא ילך רכיל, אגלה לו את הסוד, כי בעלותי על משכבי בפישוט בגדים הנני נגלה פעמים לעצמי כלי שבור להבהיל, מפלצת של כעור ונבזות. לא, שלם אינני כלל וכלל. וכנגד זה הנני אותה שעה אני לאמתו. ידברו חכמי השלימות מה שידברו, כלכל לא אוכל בריה אנושית, המעמידה פנים כאילו כולה עשויה פנים בלבד… איני יודע את דעתו של מר… על ענין זה, אבל אני נוקט כלל: לעולם אל יסיח אדם את דעתו מן הפסוק אחור וקדם צרתני. ואם יהא נוהג כך לא יעשה לפחות שקר בנפשו. כל כמה שנכרכר כרכורים – מעצמנו לא נברח ואת ערותנו לא נצליח לכסות. במוקדם או במאוחר השוטה שבי, המנוול שבי וההדיוט שבי, קופץ לפרהסיה ומזדקר בכל שיעור קומתו. ואין בין השוטה והרשע לאלתר לבין השוטה והרשע לאחר זמן אלא הבדלי שעות או ימים. וכי לא שמע מר מה בין הטפש החרפי לבין הטפש הקיצי?

כדאי לו לדעת זאת. שוטה של חורף לעולם נכנס לבית כמתחפש. הריהו עטוף מעיל חרפי, ערדלים למנעליו וכובע של פרוה על ראשו ושפמו וזקנו משולגים, ועד שהוא מתערטל מרוב עטיפותיו ומנער מעליו את פתי השלג וכל גופו מתחמם מקצת אי־אפשר עדיין להכיר בו מה טיבו. ואילו טפש של קיץ רק נתת עינך בו מיד אתה מכירו על בוריו, כולו כמות שהוא בדמותו ובצביונו. ולגבי שוטים לכתיבה, ליהוי ידוע לו למר, מוטב שיהיו שוטים קיציים משיהיו חרפיים. הצביעות והעמדת הפנים מאוסות עלי יותר מכל. מימי לא נלחמתי בקל, אבל את הקלוקל שנאתי בכל לבי. ובספרות הקלוקל והצביעות הן היינו הך. אבל מר הרי נוסע לאודיסה שלו. מנחש אני לו, כי בקרוב ישוב על עקבותיו. לא הייתי מייעץ לו להשתקע שם בקרב חכמי אודיסה. סוף סוף וארשה זו יש בה דבר־מה תוסס, ואין זה מן הנמנע כי במרוצת הימים תצמח כאן אתחלתא של ספרות ראויה לשמה. מר ישוב מסתמא, לאחר ישיבה של ארעי באודיסה שלו. ונתראה. עוד נתראה.


 

עם פרישמאן בימי מלחמה

א. קצת על נעלים מצוחצחות וקצת על וילהלם קיסר

ניחושו של פרישמאן בפרידתנו בקיץ תרע“ד, כי בקרוב נתראה פנים, נתקיים במסיבות בלתי צפויות כל עיקר. עם פרוץ המלחמה העולמית התחיל מסע הכיבושים של קלגסי גרמניה לתוך שטחיה של מלכות־פולין ותוך כדי שבועות מספר הגיע לא הרחק מוארשה הבירה. והנה בבוקר בהיר אחד, בתחילת סתו תרע”ה, נתבשרנו באודיסה, כי דוד פרישמאן, פליט מאזורי המלחמה, בא לעיר. משנכנסתי בשעה מוקדמת של שחרית לחדרו במלון נ. שברחוב דריבסובסקיה, מצאתיו ממשמש להנאתו בנעליו הצוחצחות, שהוגשו לו בו ברגע על ידי החדרן. לאחר פסוק הברכה ושאילות השלום הורה לי פרישמאן אגב סבר של נחת על הצחצוח המבריק ואמר:

– זו היא אודיסה: כאן מצחצחים כך, שאין צחצוח שכזה בשום מקום שבעולם. תאוה לעינים. ונוסח אודיסה זה אתה מוצא גם אצל הסופרים שבאודיסה. הרי כאן אין כלל מלחמה ואין אף סימן לה, כאן עולם כמנהגו נוהג. ואילו פולין נחרבת פשוטו כמשמעו. אין למר מושג מה זאת מלחמה לאלה שהיא התחוללה לעיניהם. מי שראה בעיניו את החורבן… מי שקפץ בלילה מעל משכבו מטרטור התותחים, מי שהסתכל בעוני ובדלדול שמסביב. לא, אין הבריות הללו משערים לעצמם כלל, שהמלחמה אינה רק חורבן הגוף אלא גם שריפת הנפש. דור שראה כזאת לא יהיה עוד מאושר כל ימיו. יהדות פולין זו הגיעה לדרגה של ירידה איומה. אילו עבר כעת מר ברחובות וארשה לא היה מכיר אותה כלל ועיקר. דרכי וארשה אבלות מאוד. משולה עיר לאדם. מה אדם פעמים באה עליו צרה, שאין הוא יכול להירפא עוד הימנה, אף עיר כך. יהדות פולין נפלה לתוך מחלה קשה ומי יודע אם לא תקום מחליה זה בצורת מפלצת. רעב, עוני, ריגול, הברחת־גבולין – והנשמה שוקעת בבוץ.

פעמים רבות לאחר מכן היה פרישמאן חוזר לאותו נושא מדאיב־לב. המלחמה לא נראתה לו כתאונה רעה בלבד אלא כפגיעה בצפור הנפש, כגעש זמני, הגורם בכיה לדורות, אבל פרישמאן שיצאו לו מוניטין של שולל וספקן, לא היה כלל בעל מרה שחורה. מצבי־רוח נוגים עברו לעתים קרובות דרך נפשו בארעי, אבל לא נשתקעו בו והוא לא נשתקע לתוכם. מטבעו היה בעל בטחון ושוחר תקוה. שנא צרות ולא סבל נבואות רעות. לאחר ששיכן את רגליו בתוך נעליו החדשות והמבריקות חזר לנושא הצחצוח.

– ברק שכזה אי אתה מוצא אלא אצל רבי הצחצוח באודיסה. אכן, אין דבר שאי אפשר להביאו לידי דרגה של אמנות ושכלול. וראה פלא: לכאורה נעל – וכמה בה חן וטוב־טעם. הרבה שקידה ואהבת הענין הושקעו בצחצוח זה. אומר אני למר: אילו היינו הוא אנו טורחים על חתיכת־מלאכה שכזו, הריני ערב לו, שלא היינו משיגים אפילו מקצת מן ההצלחה. ראוי להכיר את טיבם של השמשים הללו. יש מהם מומחים להוציא מתחת ידם דבר מתוקן, שאפילו גדולי האמנים אינם מגיעים לקרסוליהם. בידוע לו למר.. לא הכל זוכים להביא לעולם מלאכת־מחשבת. וסברה היא, כי גם במקצוע הצחצוח, כביתר המלאכות היפות, לא הכשרון עיקר, אלא המזל. תורה זו לא אני חדשתיה, אלא קבלה היא בידי מפי העוזרת הבלונדינית שבמלון זה, שהביאה לי הבוקר את מערכת כלי הרחצה לחדרי ופתחה בינתים בשיחה קלה עמי. ומיד פסקה ואמרה לי, כי שקר החן והבל היופי ורק מי שהמזל האיר לו פנים, אם גבר הריהו נעשה קצין, ואם אלוהים ענשה ועשה אשה, הרי עדיין הברירה בידה להינשא לקצין. במלים אלה ממש דיברה אלי. לא הוספתי אף נופך משלי. אני בכגון זה נאמן תמיד למקור. רגעים מספר עמדה בחדרי והספיקה לשפשף בלשונה כמה ענינים העומדים ברומו של עולם. אומר אני לו: אשת חיל. זריזה וממולחה. שכל יש לה… ומחשבות משלה, שהן מקוריות הרבה יותר משל דעותיו של פלוני הסופר ודוקטור הוא, הפוסק אצלנו הלכות במסכת ספרות. ואיזו לשון חדשה יש לזו. מר כבר עמד, כמדומה, במקצת על טיבי. אין מדרכי לבזבז סתם שבחים. מענה־לשון יש לזו. אף על פי שלא קראה, מבטיח אני לו בהן־צדקי, אפילו חצי תריסר שורות מאותו מבקר נכבד שלנו, המסביר לנו זה כשתי שמיטות מה זה סגנון. סגנון אין לומדים. סגנון טבוע מלידה. וסגנון יש בכל. אף בנעל מצוחצחה זו… אומר אני למר. אף אם יחפש כעת בנרות בכל מלכת פולין נעל שכזו לא ימצאנה.

גמר בקישור השרוכים ושב להתקין כהלכה את קישורי עניבתו ולעשות אילו הגהות ואף בדק יסודי בחליפתו, שהלמה, כרגיל את גופו והיתה נקיה מכל רבב. אף על פי כן לא חסך עמל לעשות תוספת סיור או גם לערוך מסע כללי לאורך מדיו ולרחבם שמא יש בהם חשש קמט. הוא היה מהדר בלבושו כדרך שהיה מחמיר על נוי סגנונו. וההרגל לעבודת העריכה בכתבי־יד טיפחה בו מסתמא גם כן את התכונה להוסיף פיקוח ולצרף “עריכה” נוספת על כל פרט מתלבשתו. עתים נראה לי פרישמאן כמעין מערכת מהלכת, כעורך־מפקח מטעם הכוחות העליונים להגיה את כתבי־ידו של הבורא, שהם ילדי הטבע או מערכי לב אנוש. סמיכות וארשה לחזית נקרה, כנראה, במוחו. הוא חזר אל הנושא שהטרידו מאד.

– אילו ראה מר כעת את וארשה… פנה הודה, פנה זיוה. הדלות שורקת בכל פינה. קשה לתאר את החורבן והדלדול בחומר וברוח. אין רחמים במלחמה. הכל נהפך לדם ולבוץ. דם שותת מן הגופים והבוץ שוקע לתוך הנשמות. בני־אדם והיהודים בתוכם מאבדים צלם אלוהים. אין זו עוד וארשה שלי – הגה במרי־רוחו – אין היא עוד חקוקה בנפשי, כפי שהיתה לשעבר. נטלו את וארשה שלי ועשוה תל־עולם. יהדות פולין היו לה סגולות טובות משלה, הקרובות לרוחי. מילדותי דבקתי בה. וכעת עלה הכורת על הכל. לא אלה האנשים ולא אלו המדות. גם היהודי האדוק אינו זה שהיה. החזית הקרובה, הריגול, הברחת הגבולין, העוני והדלדול ומלאך המות שבאמצע. עשוי בעל נפש שמררתו תשתפך עליו. מוקצה מחמת מיאוס.

מצץ מציצה עמוקה מן הסיגרה שבפיו, משל הכניס הרבה רוח לתוך מפרשיו וכעת פרץ דבורו מנהמת־לבו.

– ומי הוא אבי אבות האסון הזה? הגרמני הלזה. אותו שוטה, אשר נפשו חשקה בחרב. הוא זה שמשסה תמיד למלחמות ומניע את גלגלי החורבנות. כל מקום שהלזה בא הוא מביא אתו תלי־תלים של פקודות וחוקים, דינים וענשים, אף תלי־תלים של חורבנות ורעב פשוטו כמשמעו. אין מר מכיר את טבעו של זה. אשכנזי בשעת שלום הוא פגע־רע; בזמן מלחמה לא כל שכן. מכיר הוא את פתגמו של היינה? לאו?! אותו היינה, שפקח היה, אמר: אשכנזי חי משעמם, קל וחומר אשכנזי מת. היינה זה עמד על טיבם של הללו. אף על פי שעדיין לא ראה במו עיניו אותו אדם גדול והוא קיסר… בידוע לו למר… האיש ששמו וילהלם, הוא וילהלם השני, שרק אנחנו זכינו להיות בני־דורו. וילהלם זה החליט, כי מן השמים נגזר עליו להיות לא רק קיסר אשכנז אלא גם לשמש קיסר העולם כולו, משרה זו להיות קיסר של כל העולם נראית לו יותר. מה עשה? הלך ועשה לו מלחמה. לא שאלני אם אני רוצה בה; לא שאל גם את מר אם הוא רוצה בה; ומסתבר כי לא התיעץ גם עם יתר אחינו בני ישראל אם חשקה נפשם במלחמה לאלתר. אבל כיון שהוא, וילהלם השני, החליט הרי אני ומר וכל אירופה כולה חייבים לחיות בתקופה היסטורית, שבה נשפכים דמים כמים. תכלית שנאה שנאתי כל ימי כשמי־שהוא ביקש לעשות היסטוריה על גבי. וכעת עושים עלי. לא, מר אינו יודע עדיין מה גדול האסון, כשיש קיסר, שהוא מנוול, והוא מכין לו מאחורי הפרגוד מלחמה בשביל שיתגדל שמו. שמועה שמע כי חי פעם בעולם אחד ששמו אלכסנדר מוקדון ואחד ששמו נפוליאון ונצנץ לו במחשבתו רעיון, שיהיה עוד אחד שכזה, והוא וילהלם השני. מין אלכסנדר, או מין נפוליאון של כיס קטן שכזה, ומקום מגורו בפוטסדם. צרה גדולה היא בקיסר זה, שאין לו חוש ההומר;

וצרה נוספת שהוא קצת גידם ולפיכך החליט להתנקם במר וּבי ובכל העולם. ולאמתו של דבר וילהלם זה אינו אלא מתגאה בקצור־יד או ביד המוקטנת שלו. בידוע לו למר, רבים הם המשתבחים בכך, שאין בהם דברים, המצויים אצל אחרים, כגון שאין להם יד או שהם מחוסרי רגל. פלוני מתנפח משום שהוא במחילה חולה־מעיים וזה מבקש גדולה לעצמו על שום שהוא פוזל קצת. הכרתי אחד שתבע לעצמו כיבודים בשכר שבר אחד. בעל־מום אני, ובכן, פנו לי דרך! ויש שמוצאים סמוכים לעצמם באנשים גדולים, שהיו גם כן מטופלים במום זה או פלוני. וכבר עלה פעם במחשבתי לעשות לי מין גולם בדומה לשל מהר"ל מפראג, שיהא מבורך בכמה וכמה מעלות טובות: צולע ביירון, עיור כמילטון, גוץ כנפוליאון, גיבן כמנדלסון וליתר־נוי יהיה גם כתר השחין על ראשו. הקיצור, זה יהיה אדם גדול בענקים, מוכתר בכל המעלות, מוכתר ממש. תפארת אדם. אף וילהלם זה טוען, כי מגיע לו להיות שרוי בכבודו של עולם כמלך כל העולם. אומר אני למר… אל יתחבר למלכים הללו. תמיד יש להיזהר מפני מי שיש לו שגעון הגדלות; בשר ודם פשוט כך – על אחת כמה מלך. ועוד מידה מתועבת יש בקיסר זה, שאין כמוהו להוט אחרי הפוזה של גדלות ועמידה של קוממיות, כאילו בלע כידון. אף שפמו מכודן, וכולו כידון חי. וכל שהוא עושה הוא עושה על מנת להתהדר ולאחז עינים. אף היסטוריה הוא עושה מול הראי ואינו טורח אלא בשביל הצלם. אין לך איש מסוכן כמשוגע לצילום. שכזה מוכן להחריב את העולם, ובלבד להקים על משואותיו של העולם החרב אנדרטת גבורים לעצמו. אין העולם חסר מנוולים; אבל יש מנוול, שחוש ההומור מפיגו במקצת. ואילו זהו רשע וגס־רוח, שאינו מבין הלצה מהי. מי שנפנה פעמים לבדיחה יפה הרי אותה שעה לפחות אין לו פנאי לשחטני. אבל מה יעשה מנוול, שאין בת־צחוק זורחת על שפתיו, שאינו טועם טעמה של אמירה נאה, שלא ישחית ולא יחריב אם הכוח בידו ויש לו קלגסים של חיילים הששים אלי קרב? וכבר אמר הזקן מיאסנאיה פוליאנה: אני מפחד מפני בני־אדם שאינם מחייכים. וילהלם זה יסתכל נא בפרצופו ויראה: הרי זה שיא הטמטום. סתם אשכנזי יהיר וגס־רוח – וכעם כן מלכו. ביסמארק, שהיה באמת אדם גדול ובוחן לבבות, עמד על טיבו של זה עוד בהיותו נסיך צעיר. לא סבל הנסיך הצעיר את הארי הזקן במחיצתו ולא נתקררה עליו דעתו עד שהשליכו מתוך המדיניות האשכנזית. כך דרכם של הננסים, שכשהם רואים ענק בקרבתם הריהם מרגישים מיד רעידת אדמה תחתיהם. מדמים הם, כי הענק הוא מעין טעות הדפוס של הקדוש ברוך הוא, פליטת הקולמוס שלו, טופס מקולקל, סילוף ובזוי לצלם הבינוני. ונמצא הוא הבינוני מרגיש עצמו נעלב למראהו עלבון אישי. ושוב אינו יכול לדור עם הענק בכפיפה אחת. לא יכול גם וילהלם קיסר לסבול את מציאותו של ביסמארק, וגרם לו צרות־צרורות עד שנפטר הימנו. ואלא מי אהוב עליו, על נאפוליאון זה של זמננו? שומרי־ראשו הארוכים, נאמר ארוכים כפּשוטם. בידוע לו למר… וילהלם זה טבע יש לו שהוא אוהב חיילים ארוכים. הוא מודד אותם… בפחות מכך וכך סנטימטרים אי אפשר להגיע אצלו למעלת קצין. אין הוא יודע שום ממד אחר חוץ מאשר ממד האורך. אף זהו סימן לטמטום שבבר־נש.

כל שוטה מופלג אוהב מדידות. לעולם הוא עומד ואמה בידו ומודד דבר־מה. הוא מודד את גובה קומתך, הוא מודד את שכלך או כשרונך, הוא מודד את הארץ ומודד את השמים. תבקש ממנו והוא ימדוד לך את מדת גדלו של כסא הכבוד אשר ברקיע השביעי. ואם אין דרך מקרה אמת־מדה בידו הריהו אומד אומדנות. הוא אומד אותי, לשל, כמה זוזים יש בכיסי… כמה שויו של השעון שבכיסי… או בן כמה אני… לענין הגיל מרובים הם המודדים המומחים. ויש כאלה שאינם עוסקים כל ימי חייהם בדבר חוץ מחיטוט במכסת שנותיו של פלוני ואלמוני. לפי שאין להם הבנה במגוחך הריהם מגחכים והולכים וממאיסים עלינו את החיים. אסון תקופתנו הוא שהגחכן הגדול הוא קיסר למדינה גדולה, עשירה וחזקה, עשירה באוצרות טבע וחזקה במדע ובכל מיני כלי־נשק, אבל עניה וחלשה בשאר־רוח אמתי, בתרבות הנפש, ואין לך כגרמני פרוש מבת־צחוק שבהרחבת הדעת. זהו עם גס־רוח, יהיר ואכזרי ולהוט אחרי שררה. הוא בטוח שכל העולם לא נברא אלא למענו והכל חייבים לשמשו ולהצדיע לפניו. עשרה קבים עבדות ירדו לעולם; תשעה מהם נטל העם הגרמני; ואותו וילהלם… קיסר זה… מנה גדושה מגסות זו נפלה בחלקו. רואה אני במר שהוא חוכך בדברי, ואף חושד בי שמא פניה יש לי בדבר או שהנני שונא את העם הגרמני שנאת חנם. אל יחשדני בכך. איני שונא עמים. אבל גרמני זה… לא, אין מר יורד לסוף דעתי. גרמני זה, הוא את העולם יחריב. בטוח אני במר, שיש לו שכל לבלי לשחות עם הזרם של רוב אחינו בני ישראל, המתפללים לנצחון וילהלם, זאת אומרת, לשריפת ביתם, משום שהם רוצים להתנקם בפשפשים שבבית. הם כועסים על הצאר הרוסי ומשום כן מתפעלים מגבורותיהם של קלגסי הקיסר. סבור אני כי מר מבין משהו. לפיכך הנני מדבר אליו בגלוי־לב. וילהלם – זהו מין מנוול, שהצאר הרוסי הוא צדיק הדור כנגדו. ורע מכל, שאין זה נותן לחיות גם לנותרים בחיים. כלל גדול יש לזה: הכל שלו. אשכנזי על הכל מניח את ידו, הכל הוא מושך ונוטל: מצאן ובקר ועד חטים ודגן, מסוכר ומלח ועד חוט ומחט, משרוך־נעל ועד משחת הנעלים, ואת כל האוצרות האלה הוא מסיע ומביא לפרוסיה. ואילו תושבי פולין מתהלכים רעבים, ערומים ויחפים. ואף מי שיש לו עוד לחם לאכול ובגד ללבוש, מן המעטים שלא נשדדו עדיין, חושש להיראות בעיני הבריות כשהוא עודנו בצורת בן־אדם.

פרישמן סקרני אגב תהיה קלה והפטיר:

– ואיני חושש להתוודות בפני מר, כי איש חוטא אני מטבעי, מקולקל מברייתי. יכול אני לוותר על הרבה דברים, אבל יש דברים, שאיני יכול להיגמל מהם בשום זמן. ואף משחה לנעלים היא לי בגדר צורך. וכשאבוא לפני בית־דין של מעלה אקבל עונש בתוך יתר פשעי גם על חטא זה. נעל, סבור אני, צריכה להיות נקיה ומצוחצחה ולא בלה. אילו ראה מר את הילוכם של הבריות בפולין… כעת, בידוע לו למר… יש יורדים שמסתגלים מיד למצב והם נראים כקבצנים מלידה ואף ניחא להם בכך. הללו הם מומחים לקבצנות, פרופיסורים לעניות, וזהו כשרון מיוחד, שאיננו בי. אני עוד יש לי הרגל בבגד ללבוש ובנעל לנעול, מקץ ימים אסתגל מסתמא גם אני… נסתגל כולנו. אבל לפי שעה. אתמול, מיד כשירדתי מהרכבת, הספקתי עוד לקנות לי זוג נעלים חדש והבוקר צחצחתי אותן להבריק. הרי משום כן קמתי ועזבתי את וארשה שלי ובאתי לאודיסה שלכם משום שחשקה נפשי בנעל חדשה ומצוחצחה.

חיוך דק מן הדק נשתלשל בפיתול בזוית שפתיו ונבלע לאלתר בתוך שפמו: העויה גחכנית, המלווה אצלו לפעמים דבור, העשוי להשתמע כדבר־פליאה משונה ביותר. ובשולי החיוך:

– מר מבין מדעתו, שלא היתה לי כל כוונה לשטות בו. אני על הנעל מדבר ברצינות. אני בכל כגון זה נוהג תמיד כובד־ראש. מעודי לא זלזלתי בנעל. בידוע לו למר… מן הנעל מתחיל הכל. אי אתה יכול לעשות פסיעה בלי נעל זו. סנדלים לא היו מימי לפי רוחי. אני מן ההשכמה נועל ברגלי נעלים… והוא שאמרתי לו: בגלל הנעל הזאת קמתי ועזבתי את וארשה, הקרובה לחזית, ובאתי לאודיסה שלכם, אם כי כאן אצלכם עולם כמנהגו נוהג ואין שומעים לא קול תותח ולא טרטור מכונות־יריה. קצת משעמם אצלכם. וכי אין מר סבור, שעלי להתגלח לאלתר? אני אף בהרגל טפשי זה עודני מחזיק.

הסתכל בראי, אמר:

– נרד לטייל מקצת ברחובות אודיסה ודרך־אגב נזדמן לבית גלב. ולאחר הגילוח נחבר לנו סדר היום.

ב. על מפורסמים, בין פרחים לפירות ומהי מלחמה

ההחלטה לרדת לאלתר למספרה לא יצאה אל הפועל משום ההודעה, שהגיעה בו ברגע לפרישמאן מפי הטלפון, כי עסקן ציבורי מפורסם שבעיר מתעתד לבקר אצלו תוך כדי רבע שעה, ולכל המאוחר, מחצית השעה. פרישמאן סח לי תוכן דבריו של אותו גדול בטלפון בזלזול ניכר, שכן הרגל אצלו ללוות בריטון כל בת־צחוק של הגורל ולהטיל דופי אפילו בדברים הגורמים לו קורת־רוח. רבים, השופטים למראית עין, דנו לכף חובה מידה זו שבו ופרשוה כהעמדת־פנים של מפונק. אבל ייתכן כי זו היתה פרי אימה שבנפש וחיסון עצמו כנגד האכזבות. מכל מקום פרצו הפעם מפי פרישמאן כלפי אותו גדול דברים קשים בהתגלות־לב:

– כלכל לא אוכל את המפורסמים הללו, הבאים לחלוק לי כבוד, בסברה שבבקורם אצלי הם עושים עמי צדקה. אף אותו גדול בטוח, שהוא גורם לי טובת־הנאה ושאני מסתמא לא עצמתי עין כל הלילה מתוך צפיה אליו. וכיון שיהנה אותי אתחייב להחזיק לו כל ימי טובה בעד החסד הזה, שאם לאו הריני איש רע. כפוי טובה. לא, מר אינו מכיר כל צרכו את “פני העדה” הללו. כיון שפלוני איש חשוב לאחרים הריהו נעשה חשוב גם בעיני עצמו וכל פסיעה שלו נראית לו חשובה ביותר. לא לי הוא בא לחלוק כבוד בביקורו, אלא לרום מעלתו של עצמו. כי מי זה מהלך ובא? הוא בכבודו ובעצמו. וחס ושלום לא בגיני הוא מטריח עצמו לסור לביתי אלא בגין הדורות הבאים. בשביל שיהיה נמצא כתוב בדף מדברי הימים, כי בשנה הראשונה למלחמת העולם, ביום זה, בשעה פלונית, הואיל אותו גדול לבוא בצל קורתי. ואני, הפליט מוארשה, זכיתי לכל הכבוד הזה. לא. מר עודנו טירון בעולם. אין הוא מבין את ההעויות המאוסות הללו. כיון שפלוני עסקן בצרכי ציבור הריהו תמיד עוסק. כשהוא מנענע לי בראשו ברחוב הריהו עוסק; כשהוא מזכה אותי במבט או בבת־צחוק הריהו עוסק; קל וחומר כשהוא נושא את רגליו ובא אלי לשחר את פני, שהנהו עסקן כפול־שמונה. איני סובל כשיש מתעסק על ידי. האדון הזה עושה לו חתיכת היסטוריה על גבי. איני רואה עצמי נולד על מנת לשמש דיסה, שאחרים תוחבים לתוכה את אצבעותיהם ההיסטוריות. מר אינו מכיר אותי… אני בכגון זה… הנני מופקר… כל ימי ברחתי מנשואי הפנים האלה. אמרתי: אפילו בגן־עדן אי אפשי לישב עמהם. אני לי אהיה לי לבד; ובקהלם אל ייחד כבודי. וכעת טפש שכמותי חייב לשבת פה ולצפות לזה משום שפלוני הגדול ציוה עלי כך. מוקצה מחמת מיאוס… כשיש לך בני אדם, שעושים לך טובה במבט, בחיוך, בברכת־שלום. וכללו של הענין הוא שקר. שקר וכזב. תמיד משכתי את ידי מן הדברים הללו; אבל… פעמים אין ברירה.

לא היתה ברירה ופרישמאן צפה לאורח בחשק ולא בלי התרגשות. שיחתו לא שטפה כעת במתחילה: עתים העיף את מבטיו על גליון העתון; טפל כל־שהוא במזודותיו; הסתכל מפעם לפעם בשעון והתרעם:

– אמר ה“גדול” רבע שעה, לכל המאוחר מחצית השעה… אבל יבוא בלי דיחוי; יגזול מזמנו היקר ויגש אלי להציץ בי. ולפי שכל כך הדגיש וחזר והדגיש סימן שלא יבוא. כבר יצא ידי חובתו בצלצול. האדונים הללו: דרכם לתקוע תקיעה, אבל אינם מחוייבים כלל גם לומר תרועה. מר אינו מכיר אותם. הללו אינם עושים כל ימיהם כלום אלא תוקעים תקיעות בשביל לערבב שטן שכמותי. מה שייך? כלום זמנו של זה ברשותו? אין הוא של עצמו וזמנו אינו שלו. אנוש זה הוא קנין הכלל ומותר לו לשקר לי על חשבון הכלל. אומר אני למר… מר גדול לא יבוא. צלצל והבטיח. ואני אעשה את שלי. אחכה לו. והוא לא יבוא. הוא ירמה אותי. אני יכול להישבע למר. כך דרכם של הללו…

סוף־סוף דפקו על הדלת נכנסה גברת נושאת צרור־פרחים בידה וסל בזרועה. וזו היתה ה“חותנת” הנודעה. “חותנת” שמה על שום שהיא מעורבת עם הבריות וביתה פתוח לנשפיות של חוגי הציונים וחוגי שפת עבר שבעיר והיא גופה מחבבת סופרים ורבים מפרחי הסופרים הם מבאי־ביתה. סופר טירון ונצרך רחמנא ליצלן, מחוסר חדר ומחוסר פרנסה, מוצא לו בכל עת־צרה מקלט זמני בביתה. לפיכך היא חותנת. דבר שאין צריך לומר, שהיא מצויה בביתם של סופרי אודיסה, האריות שבחבורה, היא מעריבה ואף משכימה אצלם, משכימה ממש. וכך מנהגה: משהיא יוצאת בהשכמה בסלה לשוק לקנות צרכי אוכל הריהי סרה בדרך לביתו של מנדלי, הקרוב לשוק, להציץ בפני הסבא ולומר לו “צפרא טבא”, ויש שבשובה היא עושה קפנדריה דרך ביתו של ביאליק, לתפוס שיחה קלה עם המשורר. והנה הפתעה מרעישה! ישבה הבוקר אצל ה“סבא” ורוחו של זה היתה טובה עליו ואף דיבר דברים מחוכמים להפליא, ופתאום אומר לה ה“סבא”: “היודעת את, מי בא לאודיסה?” הוא שואל ואינו משיב; הוא מכריחה לנחש. סבא זה שובב גדול. סוף־סוף נענה לה ואמר: “פרישמאן בא לאודיסה!” כמעט שפרחה נשמתה. פרישמאן באודיסה והיא לא ראתה אותו עדיין, ולא עוד שלא ידעה כלל על כך. והוא כאן מאמש, כפי שסח לה הזקן. לא יכלה עוד לשבת במקומה. קפצה ורצה אל פרישמאן. בדרך חטפה צרור פרחים. אין היא מתכוונת להטריד כעת את מר פרישמאן. להציץ בפניו חשקה נפשה. ויסלח לה מר פרישמאן, שהיא כאשה שוקית… מן השוק היא באה. יפן לצרור הפרחים ולא יפן לסל שבידה. חובות בית עליה והכרח לא יגונה. עקרת בית היא מכל מקום, אבל יותר מכל היא אוהבת ספרות. אם מר פרישמאן יצוה עליה תסתלק מיד. אשריה שזכתה לראות את פניו. ואם ירשה לה לשהות רגעים מעטים בחברתו…

כל זה דברה ברהיטות ובלהיטות; חיורון הפנים שימש סימן לנקיפות הלב. וידה המרתתת מושיטה את הצרור. ופרישמאן הקפדן מקשיב באורך־רוח. הוא, שמימי לא שמעתי קול צחוקו, היה מחונן בחיוך רחב, המשתפך כפלג אביב בפניו ישר והפוך, כאילו נאחז החיוך בקיום ומסרב להתאפס. פרישמאן נטל את הצרור. שאל בכובד־ראש:

– ומה בסל?!

– הרי זו מסתמא הלצה בפי מר פרישמאן – אומרת ה“חותנת” ומסמיקה – כלום דבר זה יכול לענין את מר… וכי מה יש בסלה של אשה הבאה מן השוק?

ופרישמאן במלוא הרצינות:

– אני מבקש מאת הגברת. תואיל לפתוח לפני את הסל. ברצוני לראות מה מן המטעמים רכשה לה גברתי שם בשוק.

– אבל מר חומד לו לצון. אני פשוט מתביישת, שהוא רואני בכך. אני סוף־סוף עקרת הבית. ויש לי כאן קצת דברים לצרכי־בית. אלו ירקות; מיני פירות ללפתן. ואלו הם תפוחים ואגסים לאכילה. שטויות! אני עצמי איני מתענינת כלל בדברים אלה. חושבני ששום אשה אינה מטפלת בעסקי מטבח מתוך חשק. אנו מבשלות משום שאין לנו ברירה. אבל אלה הם דברים של מה בכך.

ענה פרישמאן ואמר:

– מסתבר שאני הגברת היחידה בעולם, שאינה מתיחסת אל הדברים הללו בקלות־ראש, הרי זה מעשה־פלא: מימי לא ראיתי בצרכי אוכל נפש ענין של מה בכך. מעלה יתרה יש לפרי, שהוא נאכל. הוא הדין הירק וכל דבר הנאכל. אם איני טועה אף הגברת מסכימה לי, כי בני אדם, אף היא ואני בתוכם, יש להם הרגל משונה, שהם זקוקים לאכילה. שמא אני טועה, אבל כמדומה לי שכך הוא הדבר. עדיין אין אנו מלאכים, ולפיכך חובה עלינו לחבב את הצמחים והגידולים הללו, המשביעים את קיבתנו. נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומימי לא ראיתי פרח משביע. לא, לא, כבודו של הפרח במקומו מונח, אבל אין אנו צריכים להתבייש כלל בפרי־אדמה הללו, שהננו סוחבים עמנו מן השוק בתוך הסל. בידוע לה לגברת… אני מטבעי איני עונה אמן על המוסכמות ואיני רואה עצמי מחוייב לנענע בראשי על כל מה שכל השוטים אומרים. אספר לה לגברת כיצד היה המעשה. פעם נתכנסו כמה שוטים יחד ונמנו וגמרו, כי הפרי הוא נחות־דרגא ואילו הפרח דינו שיהא נתון בכבודו של עולם. ואני איני גורס זאת. דעתי היא כי זו טעות מעיקרה. נתחלפו להם היוצרות. לאמתו של דבר הפרי הוא הפרח, ואילו הפרח אינו אלא פרי. אני טוען זאת משכבר. אבל הבריות הללו אינם שומעים אותי משום שדעתם קצרה ואינם פוסקים מלזלזל בדברי־מאכל ומלהרים על נס את כל מה שמעלה ריח־ניחוח. כל הסבורים כך אינם אלא טועים.

ה“חותנת” קוראה מנהמת לבה:

– וזו היא דעתו של מר פרישמאן? וזאת שומעת אני מפי מר פרישמאן בכבודו ובעצמו. מר פרישמאן שהנהו משורר, מורנו ורבנו בדברי־טעם; הוא שלמדנו להבין מה זה יופי. לא איני מאמינה למשמע אזני. חוששתני כי מר פרישמאן מש1____, אני בטפשותי נוטה הייתי לקבל את דבריו כהויתם.

פרישמאן ינק כמה יניקת מן הסיגרה ותימרות־העשן הבליעו לתוכן את חיוכו הדק. כעת הוא סח במלוא הרצינות:

– רואה אני את הגברת בפעם ראשונה בחיי, וזו היא בקשתי מלפניה שתאמין לי, כי אין הפעם בדברי אף צל של מהתלה. כל ימי חמדתי לי לצון; אולם יש שעה בה אף מהתל שכמותי אין לבו לבדיחות. הגברת עומדת על רגליה משום שבדעתה ללכת לאלתר. אולם ראוי לה לשבת קצת וכשיהיה בדעתה ללכת תקום. תשב נא.

החותנת מסמיקה ואומרת:

– אם זכיתי לכבוד הזה, שמר פרישמאן מזמינני לשבת אעשה זאת בחפץ־לב. אבל הסל… הזה שבידי, מה יהא עליו?

– אשר לסל – משיב פרישמאן בניחותא – נמצא עצה. אנו נייחד לו מקום־כבוד על השולחן. אומר אני זאת לגברת… על השולחן. פה, פה. כך יאה וכך נאה לו. ובלבד שהגברת תשמע מה בפי. הענין הוא, שברצוני להזמין אצל הגברת מתנה ליום הולדתי, השני למנין, שיחול בתחילת הקיץ של השנה… בידוע לה לגברת… כל אדם יש לו יום־הולדת אחד בשנה, אולם אני נוהג לחוג שני ימי־הולדת בכל שנה. כך אני נוהג. יום הולדתי השני יחול בתחילת הקיץ של השנה. ואני מבקש מאת הגברת, שתואיל לשלוח לי מתנה ליום זה לא פרחים, אלא קב של תפוחי־אדמה בתוספת קצת פירות למאכל. השומעת, גברתי? פי הוא המדבר אליה; ואם נבואתי זו לא תתקיים הרשות בידה לקראני בשם בדאי. ימים באים ועל שק תפוחי־אדמה יפשע גבר ועד ככר לחם יבוא האדם. ימים רעים מאד מתרגשים ובאים עלינו. אם המלחמה הזאת תאריך ימים, והיא תאריך לפי כל הסימנים, ערב אני לה, כי צלחת מלאת תפוחי־אדמה תהיה המתנה היקרה ביותר שבין אדם לחברו ובשביל חצי תריסר תפוחים או אשכול ענבים נצטרך להיטלטל כמה וכמה פרסאות. לא עוד יכבדו את הכלה והחתן ליום חופתם במתנות פרחים, אלא בשק קמח ובכמה ליטראות של ירק. אף הנעל והגרב יהיו יקרי המציאות. וכל שיהיה לו זוג נעלים חדשות יקשט בו את חדר האורחים שלו להציגו לראוה על השולחן. רואה אני שאין הגברת נוטה להסכים לי והריני נראה מסתמא בעיניה כמתכוון להטיל אימה על הבריות, אבל דומני, שאיני מגזים ואיני טועה כלל וכלל. אסון מתרגש ובא. חורבן גדול… שחיטה הולכת… אם לא יתרחש נס… אפשר שאין זו חכמה מצדי, שאני משמיע דברים איומים כאלה באזני גברת.

זכורני, אף באזני נשתמעו הדבורים האלה כהגזמה מרובה. החזות הקשה הזאת לא הלמה כלל את מצב הרוחות בדרומה של רוסיה בראשית המלחמה העולמית. לא רק שהאוכל היה מצוי אז בשפע, אלא גם בקצב החיים הכללי ניכרו עליה ושבח. החזית היתה רחוקה אי־שם. המסחר פרח; רבים קנו עושר; העוני פחת; והעורף שרוי מתוך קלות־ראש בגן־עדן של טפשים. נבואתו של פרישמאן היתה קרובה יותר לדבור של חידוד. אבל פרישמאן התעצם והלך בדבורו, בכוונו אותו חליפות אל ה“חותנת” ואלי:

– רואה אני שאין אתם נוטים להסכים לי משום שאי אתם נותנים את דעתכם על כך מה זאת מלחמה. מלחמה מתחילים מדעת, אבל לעולם אינם יודעים מתי וכיצד יגמרו אותה, וזו היא טעות שסבורים, כי המלחמה נעשית רק בשדות הקטל; משזו פורצת שם הריהי נעשית גם פה, וסופה שהיא עוברת לכל מקום. המלחמה הופכת את החיים לזול, ואת צרכי החיים ליוקר וככל שהאדם יורד במחירו כן עולה השער על הסוס ועל השור הזה שאנו אוכלים אותו. באין בשר אין גם העור שעל הבשר, זה העור שממנו עושים נעל. כל הענינים הללו קשורים זה בזה. אבל הבריות אינם רואים את הקשר. אתה מסביר להם זאת והם אינם מבינים.

פרישמאן קם, צעד אחת אילך ואחת אילך, נעמד וסח מתוך ענן העשן:

– לא, איני חסיד של מלחמות, שיש עמהן שפיכות דמים. איש־צבא אני לזמני שלום, אבל בוחל אני בשדות־קטל. יש לי טבע משונה: איני אוהב להיהרג. וכשבא פלוני שכזה ואומר לי: במטותא, הב לי את ראשך ואקצרו מקצת – הריני משיב לו “לא” באלף רבתי. אני בכגון זה נוהג לדבר ברורות ומפורשות, כיוון שיש לי עוד ענין רב בחיים ועדיין לא הגעתי אפילו לחצי מלאכתי, ואפילו אם אחיה מאה שנה לא אוציא אל הפועל אחד מששים שבמחשבתי. לא, אומר אני להם… אין אני כפרט מבין מה הללו רוצים ממני.

דיבורו, שתחילתו קילוח אטיי, העלה אדוה של סערת־לב.

– אני אהיה האחרון בין המתכחשים למלחמה. בדרך כלל, החיים הם מלחמה, אבל קודם כל הם מלחמת האדם בינו לבין עצמו. אני כל פעם שחשקה נפשי במלחמה הריני נכנס לי לחדרי ונועל את הדלת בפני זר, שלא יראני איש. עושה לי מה שאני עושה לי שם בצנעה; ואילו הללו עושים להם התקטלות בתופים ובחצוצרות. וזו היא הטענה שלי כלפי הבריות הללו, שכפו עלי מלחמה קטנה מבחוץ ומפריעים לי במלחמתי הגדולה עם עצמי. כלום הם יודעים מה זאת מלחמה לאמתה? יבואו אלי הפרט ואני אלמדם כיצד עושים מלחמה של ממש. ומעלתה של המלחמה הפרטית, שאין האדם נהפך לבר־מינן בבת־אחת, אלא יכול הוא לקיים בעצמו הרבה מיתות ביום אחד ואף להתחיל את ההמתה שלו כל יום מחדש. הרי זו מערכה כהלכה, שיש בה מכות מצפון ושבר־לב וחרטות האוכלות את הנפש בלילות ללא שנת ואתה מתרסק ביסורים לאורך כל החיים. הבריות הללו… הם אינם מבינים כלום בכגון זה. יבואו אלי ואלמדם פרק במסכתא זו. מדבר אני אל גברת ועלי לומר לה את האמת כולה. כך דרכה של גברת, שאינה מסתפקת במקצת אמת בלבד. איני שוטה עד כדי שלא להבין, שיש מלחמות בעולם משום שיש מלחמות בנו, בתוך נפשנו, בני אדם להוטים אחרי מכות, בין לתת ובין לקבל. הם אוהבים מלחמות אם ביחידות ואם בציבור, אם בסתר האוהל ואם ברשות הרבים; ומי שאין לו יריב כראוי לו הריהו הולך ומתחתן ושוב מובטח הוא כל ימיו בעזר כנגדו לאותה מלאכה, שיש בה משום השמדה הדדית. אולם צרה היא בי, שאני כעת עסוק ואין שעתי פנויה למלאכה נקיה וקלה זו. מבינה הגברת? יש לי אלפי ענינים אחרים, המעסיקים אותי בזמן הזה, והם רוצים להכריח אותי, שאסיח את דעתי מכל הענינים שלי…

צלצל הטלפון. צלצול זה שימש גם מעין קול קריאה לחותנת לקום וללכת. ולאחר מכן נשמעה תשובתו של פרישמאן לתוך השפופרת:

– מצטער אני, שאין מר יכול לבקר אצלי כפי שבישר לי לפני כן. מה? מה? הוא מחכה לי בביתו לסעודת הצהרים… בשעה… אבל לא אוכל לבוא. לא, תודה. לא אוכל לבוא. בידוע לו למר: בשנות־שלום נוהג אני לאכול כל יום שתי סעודות הצהרים. כן, שתים. ואילו בזמן מלחמה אני מסתפק בסעודת צהרים אחת בלבד. וכבר היה לי העונג להתכבד היום בשתי הזמנות, שקדמו לשל מר, ואני אצטרך עוד להתישב בדעתי לבחור באחת מן השתים. לא. לא אוכל לבוא אליו.

פרישמאן הסתכל בי במבט חוגג ומנצח. זה טילפן העסקן הציבורי החשוב, שביקש לכבדו בביקורו ולבסוף הזמינו לסעוד אצלו.

ג. התפעלות מאדם כשר, הכשרון לביוגרפיה וכוחו של חוש־הריח

ביקש פרישמאן לרדת למספרה וקפץ עליו שוב ביקור בלתי צפוי. עתונאי נכנס במרוצה ודיבר בשטף־לשון. אף כל תנועותיו דחופות ומבוהלות, כאילו בא למקום שריפה. מבוקשו לקבל שיחה מפי פרישמאן, שיחה קצרה, שהכל יהיה בה חד וחלק, כיד הפקחות הטובה על פרישמאן, מטעמים לקוראי עתונו. נתכוון הל להשיח ובין כך וכך סח את שלו בגלוי־לב:

– אומר למר פרישמאן על רגל אחת מה עסקי אצלו. לא באתי ללמוד ממנו פרק בספרות. לקוראי עתוני אין ענין בכגון זה. אני מייצג את עתונם של בני דלת העם, המוני האנשים הקטנים. הכיוון של עתוננו: לך אל האדם הקטן, דבר אליו כאל אדם קטן, והוה עצמך אדם קטן. אין אנו מתהלכים בגדולות. עסקי ספרות אינם נוגעים לקוראינו, משום שהם אנשים עמלים ואין להם פנאי לכך. הספרות, מר פרישמאן, נוצרת על ידי אנשים, שיש להם הרבה זמן ונקראת על ידי אנשים, שיש להם הרבה זמן וכסף בשפע. אנו, האנשים הקטנים, אין חלקנו לא בזה ולא בזה. שירים, ספורים – על כך היו מתענגים תמיד הולכי בטל. וזמננו בכלל אינו זמן של בטלה. אנו עסוקים כעת בעשיית מלחמה, והקורא להוט אחרי חדשות מן המלחמה, ומעט הזמן הנותר תפוס אצלו לצרכים דוחקים יותר. אין זה מתפקידנו לשעשעו בספרות. אבל מנה כל שהיא של מטעמי ספרות, היינו, מן הדברים המשמשים פרפראות לספרות, זאת אומרת, קצת רכילות מחיי סופרים ואילו פרטים מן הביוגרפיות של מפורסמים, מנה כזו לא תזיק לו. אדרבא, הוא מוצא בהם ענין מה. ומחובתי לשרת את קוראי בכל מה שהללו מוצאים בו מקצת ענין. מר פרישמאן יואיל נא רק לפתוח לפני נקב כחודה של מחט ממה שקוראים עולמו הפנימי, היינו, רשות היחיד של הסופר – ואת השאר ימלאו עטי ודמיוני. אשר לעשיית המטעמים יכול מר פרישמאן לסמוך עלי. אנו יודעים את המלאכה. יאמר לי דבר־מה מן הביוגרפיה שלו. ביוגרפיה, ביוגרפיה – היא שמעסיקה אותנו. בן כמה, למשל, הוא מר כעת?… הריני וארשום.

כיד אשף הופיע הפנקס ותוך כדי רגע היה חמוש גם בעט־נובע. עין אחת סוקרת על פרישמאן ויד רושמת.

– ובכן, מר פרישמאן, בן כמה?

פרישמאן, שהקשיב בחיוך רחב להרצאתו המהירה של האורח, עונה בסבר פנים רציני:

– בידוע שאני זקן מאד. בן מאה אני היום.

העתונאי מנענע בראשו, מסתכל ללא תהיה בפני פרישמאן ואומר:

– בן־מאה! הרי זה חידוד יפה מפיו של מר. יכול מר להגיד מה שהוא רוצה ואני אכתוב מה שאכתוב. מאה, אומר מר, זאת אומרת, חמשים, היינו, חמשים בתוספת נופך. קימא לן: חמשים וחמש. מותר לי להפחית כל שהוא. ובכן, שריר וקיים, בן נ"ב. הרי לפנינו פרט חשוב. ואם יואיל מר פרישמאן לומר לי עוד משהו… היכן נולד, למשל? קראתי פעם על כך ושכחתי. חולשה יש בי לשכוח תאריכים ושמות. שמות ותאריכים, והרי אלו הם הדברים הדרושים לי יותר מכל לפי מקצועי. ובכן, מר פרישמאן, שנים שלושה פרטים מן הביוגרפיה שלו והוא נפטר ממני ולא אגזול עוד זמנו.

פרישמאן מצית סיגרה, מתקינה בפיו, מהרהר מקצת ואומר בכובד־דאגה:

– מר אינו מכיר אותי. הרי זה האסון שלי, שפרטי הביוגרפיה שלי נשתכחו הימני לחלוטין. אני האיש שאבדה לו הביוגרפיה שלו כצל לפטר־שלומיאל.

העתונאי פורץ בצהלה:

– מר שכח את עיקרי קורותיו של חייו! הרי זה הפלא ופלא. זה פרט, שאין לשקלו בזהב. ואין לך מטעמים מצויינים מאלה להנאות בהם את קוראינו. נפלא, נפלא. הסופר הגדול מר פרישמאן אובד בדרך חייו את תולדות חייו. סנסציה שאין כמותה. מציאה שבהיסח הדעת. ויכול מר פרישמאן לסמוך עלי שאדע לחבר מענין זה ספור־מעשה מושך ואף מרעיש. ברם, פרט אחד, מר פרישמאן, פרט קטנטן, אם זאת יגיד לי, אשלח את עצמי לאלתר מעל פניו. יאמר לי שם אביו ושם אבי־אביו, היינו, הסבא שלו. בכגון זה חשוב גם שם הסבא.

– הוא הדבר – עונה פרישמאן מיניה וביה – שבפרט זה אירע לי דבר־מה מוזר… מימי לא שמעתי בבית אבא פורשים בשמו של סבא. אין מטבעי להוליך שולל את הבריות, אבל אני אומר למר את האמת כולה. אין לי כל מושג על הסבא שלי. אני כאדם שלא היה לו סבא כל עיקר.

העתונאי, המעביד בלי הרף את עט הנובע שבידו, מקשיב מתוך קורת־רוח ניכרת. וכיון שהשלים, כנראה, את מלאכתו לשביעת רצונו של עצמו, הריהו קם ונפרד מתוך דברי הודיה, והבטחה נאמנה, כי חומר מעניין זה לא יצא מתחת ידו משעמם כלל וכלל. אף ראה צורך משום־מה לפרש בפרידתו מתוך הטעמה יתירה את תפיסתו המקצועית:

– אנו העתונאים אין לנו עסק עם מה שהיה באמת ואף איננו מספרים כלום מהרהורי לבנו. אנו רואים הכל מהרהורי לבם של קהל קוראינו. ומי כמר פרישמאן יודע, כי הקורא הוא עם הדומה לחמור? תן לו מה שתתן, ובלבד שתעשה לו מטעמים, הוא ילעס לך הכל. בשם מר פרישמאן שמעתי, כמדומה, פתגם זה: האדם אינו חזיר – הוא מעכל הכל. ועלינו, העתונאים, מוטל החובה להגיש לו את מזונו הדרוש לו בזריזות האפשרית.

יצא בחפזון, מבעו צוהל וידו מלטפת בהנאה את התיק, מקום משכנו של הפנקס, משל נשא עמו כעת מטען של ידיעות חשובות. אף דעתו של פרישמאן נתבדחה ביותר.

– אומר אני למר… היתה לי שעה של קורת־רוח לראות פלוני שכזה, חזיון ראוי לציון. גונב־סוסים, המכריז על עצמו, שמלאכתו בכך. שקרן ורמאי, שאינו מעלים ולא כלום. תוכו כברו. הרי זהו האדם הישר היחידי שהכרתי בחיי. לא, אומר אני למר, שכאלה אהובים עלי ביותר. שכזה מודיע לי מראש, שעלי להזהר מפניו ולשים את ידי על השעון שבכיסי מיד לכניסתו אצלי. מכאן ואילך הריני מובטח בו ושוב איני חושש שמא ימשוך בסתר את שן הזהב שבפי. זהו בר־נש פקח מאד. אף יכול הוא להיות שוטה לכשירצה; מחונן הוא בכל המעלות: עתים תם הנוגח כמועד, אבל תמיד איש רעים, ואיני רואה שום מניעה לעליתו המהירה בסולם ההצלחה. סופו לכבוש לו בקרוב מעמד איתן במקצוע שלו. רשאי אני להתנבא ולומר, כי עתיד זה להיות העורך הראשי של העתון הראשי במדינה. יש לו כל הסגולות הדרושות לכך, ואף מצפונו יציית לו בכל.

– ואולי שכזה יבחר לו דוקא את הספרות לשדה פעולתו. השמע מר כיצד הלה מסדר את עניני הספרות ומבטל את השירים והספורים כעפרא דארעא – ובכן, הוא האיש, שנועד להיות מבקר… לא, לא מבקר, אלא מחבר של תולדות הספרות ורושם הקורות לחיי הסופרים. ביוגרפיה, ביוגרפיה! יודע בר־נש זה נפש קוראיו. מה להללו ולספרות ראויה לשמה? מה להם שירים? מה להם ספורים? מה להם לבטים ופרכוסים וחלומות וכל מיני מדוי־לב של חזון המשורר המוציאים את האדם מחיי נחת ומשלות־בטחון? די להם בקצת גרוי בספורי־מעשיות מחייהם של מפורסמים, יראה מר… תודה של הביוגרפיה בא, וזו עתידה לרשת את מקומה של הספרות. מעלה יתירה לביוגרפיה. שניתנת להיכתב על ידי כל מי שאינו מקוטע שתי ידיו ושיש לו עט ביד. ויכול אני להגיד לו בקיצור נמרץ כיצד עושים זאת. נוטלים חצי תריסר עובדות מחיי פלוני שאומרים עליו שאדם גדול היה, מוסיפים קצת יותר מנופך רכילות, מכניסים את הקורא לפנים מן הקלעים של אישים נודעים, פותחים לפניו את חדר המטות, וללא כל כחל ושרק – והקהל מלקק את האצבעות. לא, אין מר מכיר עדיין את קלות דעתם של הבריות הללו וקוצר השגותיהם. ביוגרפיה! ביוגרפיה הב להם! וכבר נמצאו חסידים נלהבים לסוג ספרותי זה. דברתי עם אחד שכזה והסברתי לו, שכל ענין הביוגרפיה טעון בדיקה מעיקרו. כסבורים השוטים הללו, שכל בר־נש ראוי שתהא לו ביוגרפיה משלו. ואין זו כלל הלצה, שרק אחד מני אלף ראוי לומר עליו, שיש לו ביוגרפיה מבית אבא שלו. כל יתר האנשים משוללים לחלוטין סגולה זו. כשם שמרובים בעלי המומים בין האנשים, כגון שפלוני צולע ופלוני קיטע ופלוני מחוסר שיניים ופלוני קצר־ראיה ופלוני עמוס מיחוש פנימי, כך מרובים מחוסרי תולדות. אלה תולדות יעקב – יוסף. אבל לא כל יעקב יש לו יוסף, בן־פורת, ולא כל יעקב יש לו תולדות. אני בשלי: אין שום דבר יכול להיעשות בלי כשרון מיוחד לו. דרוש כשרון לנגינה; דרוש כשרון לאהבה; ודרוש כשרון לביוגרפיה פרטית. האדונים הללו – כל הדברים נראים להם כאילו ניתנים בקלות יתירה ובפשטות מרובה. איני יודע אם אפילו מר יורד הפעם לסוף דעתי. בידוע לו למר… שעון יש, שאינו מורה את השעות, כגון שהוא עומד. ומוצא אתה שלוש מדות בשעון. יש שעון מתוקן כל צרכו,שאפשר לכוון על פיו את הזמן; יש שעון שנתקלקל בו בורג והריהו עומד– אף על פי כן אין הוא משקר לפחות פעמיים במעת־לעת, כגון שמחוגיו מורים שתים עשרה. ודבר זה נכון בהחלט כל פעם שהיום והלילה מגיעים לשעת חצות. לא כן בשעון מקולקל, שאף מחוגיו נשברו, שאין הוא מורה עוד כלום בשום, זמן. ומה פרטים ביוגרפיים יש אצל בני אדם, שלא זאת בלבד שנתקלקל בהם בורג, אלא אף מחוגיהם נשברו?! הללו משקרים לא רק כשהם שקרים, היינו כל אימת כשהם מדברים, אלא אף שתיקתם שקר. הם משקרים בין בישיבה ובין בעמידה, בין כשהם ערים ובין כשהם ישנים. הם חולמים שקרים–וביוגרפיה מניין להם להללו? לא, אומר אני למר: בכל דרוש כשרון; וסך הכל של כל הכשרונות הוא הכשרון לאמת. מי שאין אמת בפיו וחוט השרה שלו נשבר או שלא היה לו מעיקרו. אין לו כל תולדות… רק האמת נותנת נשמה בדברים ויוצרת חיים. באין אמת הכל נהפך לצלמי בלהות, לצל, לפגר. שונא אני פגרים וכל פעם שהנני רואה פגר, באיזו צורה שהיא, הריני מרגיש גועל, גועל.

חד־שיח זה נפסק על ידי המשרתת, שבאה במטאטא לסדר את החדר. ירדנו לרחוב דריבסובסקה הנאוה, הזרועה אור צח, שוקקת המון חוגג של מטיילים בשורות צפופות. אודיסה בימי סתו הבהירים והחמים, השופעת חיים קלים, כגן־עדן היא לתושביה ויתרון חן לה בעני הזר, הכא לגור בה בעונה זו. שפע הפרחים בכל קרני הרחובות וכריי הפירות והמעדנים, המוסעים אליה מבוסתנאיה המבורכים של בסרביה, ומהגנים הפוריים של פלכי קרים וקאוקאז, מזג האויר הנוח והמעודן, עושים אותה כלי יקר ומפואר, מלא טוב־טעם, תאוה לעינים. טובה תקופת־שנהזו בירה הדרומית לשלות־ההסחכלות, לטיולי־בטלה ולהרהורים שבהלך־נפש. נועם חרדות היה, לאוירה של אודיסה בסתו תרע"ה, סתו ראשון למלחמת העולם, שכן הוצק בה חן ורוד־אדמדם ממוקד האש והדם אשר בחזית הרחוקה. כיון שנכנסנו לתוך עביין של השורות המטיילות דומה היה כי פרישמאן הסיח את דעתו ממחוז חפצו, המספרה. צעד חוגג בקצב המטיילים והביע את התפעלותו מאודיסה, כלה נאה אם כי לא חסודה.

– יפה אודיסה, ואילולא חכמיה הריהי נחמדה להפלוא.

בידוע לו למר… כך דרכה של אודיסה, שיש לה הכל משלה: חכמים מומחים משלה, פייטנים משלה, ספר־נימוסים משלה, נשים יפהפיות, שאין כמותן בשום עיר אחרת שבעולם, ובעיקר יש לה שמש מיוחדת במינה, שמש שאינה שורפת כבארצות החום הגדול, אבל חומה מלטף ומעדן, ומחיה את העצמות. קר לי, ב־ר, קר היה לי שם בפולין. כמה שבועות לפני שיצאתי מוארשה כבר היו מצויים ימי־סגריר, טחב, דלף, ועל הכל הקור הנוקב ויורד. קצתי שם בכל המראה. כל ימי הייתי נכסף לשמש ונוהה אחרי מעט חום. השנה בא אצלנו בוארשה הקור במוקדם מן הרגיל. טוען הייתי שם, שבשביל אדם כמוני, החלש מטבעו, הרי שני הדברים הללו, הבאים יחד, קור מוקדם וטבח־אנשים בשדות־קטל, מהוים מנה גדושה ביותר. יכול אני להסתגל בקושי אל החורף, ואין בכוחי למנוע מלחמות, אבל שתי פורעניות הללו, הקופצות עלי בבת־אחת, מה כוחי כי אסבול? אומר אני למר… אני, אמנם, גורס את הצרות, כי אדם לצרות ייולד; אבל הסבל, שנטל עלי, מוכן ומזומן אני לקבל באהבה בתנאי ששמש מן המרום תחממני אותה שעה. צרות שאתה טובל אותן בקרני־שמש – מילא. אולם צרות־קרות, קרות ככפור, שאין אף קרן אור חמה מטפטפת עליהן – כלכל לא אוכל אותן. כל ימי ברחתי מן הקור ומשלטון הקרח. איני סובל לא הרי־קרח ולא לבבות קרח. אני בסביבה של קור מתכווץ כולי ומוכן הנני לברוח ממנה להיכן שאברח, ובלבד שלא להיקפא. יום שכזה בסתו של אודיסה, כדאי לאדם לעזוב בגללו הרבה מן היקר לו, אפילו את בני ביתו האהובים עליו, כמוני הפעם. כאן אתה נושם לרוחה. אף אוירו של הכובש הגרמני מקפיא בי את הנשמה. לכם פה אין כל מושג מה עוללו הגרמנים האלה לתושבי המקומות, הנכבשים על ידיהם. כלל יש בידם: כל שהעין שלהם רואה חרם הוא להם כבר אמרתי לו כמה הם גוזלים את בני המקום, נוטלים מהם את התבואות ואת הכל ועושים אותם למס־עובד. ואיני ערב לו למר, שהטבטונים היהירים הללו לא יוציאו פעם פקודה להחרים את השמש במרומים ולהניח את ידם עליה. אני מדבר אל מר ברצינות גמורה. ולפי שראיתי זאת מראש קמתי מבעוד זמן ועזבתי את פולין הקופאת מקור ובאתי לאודיסה, להתחמם מקצת והנה שיחקה לי השעה… יום נפלא! אין זה כלל מן הדברים הנעימים לעזוב את חום השמש המחיה – ולילך לשבת בבית־גלב ולמכור את סנטרי לרשותה של התער. וכי אין אנו מתקרבים לאיזו מספרה?

– חושבני, שעלינו לעבור לצד שני של הרחוב, בקרן־זוית שניה… שם… אם איני טועה.

אולם פרישמאן הגר, שזה אמש בא לעיר, הוכיח לי פעמים רבות לאחר מכן את חוש ההתכוונות המפותח בו במדה, שעשתה במשך זמן קצר את שבילי אודיסה נהירים לו יותר מאשר לי התושב. ואף הפעם תפסני בטעותי. בין שנכונה היתה השערתי בדבר מציאותה של המספרה בעבר השני של הרחוב ובין לאו, אנו התקרבנו מצד זה דוקא למספרה, ופרישמאן גילה אותה הראשון בריחוק של מהלך לא קטן. הוא הסביר:

– בידוע לו למר… גלב זה הרבה ריחות יש לו המבשרים למרחוק את מקום שכינתו. ואני בכגון זה… יש לי חוש מיוחד כלפי כל מה שריחו נודף. אותי אין לרמות בכגון זה. יאמרו עלי מה שיאמרו, אב אפילו שונאי הקשים ביותר לא יכחישו. מבחין אני בריחות טובים ממהלך פרסא, על אחת כמה בריחות של העיטרן, הנפט, וכל מיני דברים, שניחוח שלהם מכריז ומודיע עליהם. אספר למר מעשה שהיה בי. וכלום לא ספרתי לו כבר פעם ענין זה?

מעשה שהיה בי בברלין כשרמסני אוטו וכמעט שעשאני גל של עצמות? – ושיחרני במבטו הבוחן.

ד. מעשה באוטו. ועוד מעשה באוטו.כשרון ורוח הקדוש

סיפור מעשה זה, ששמעתי אותו, אגב, מפי פרישמאן עצמו לפני שנה בערך, סמוך לתאונה, היה חוזר ונשנה בנוסחאות שונות בפי ליצני הדור שבקהל הסופרים הוורשאי, שהיו נוהגים לחקות את חיתוך דיבורו של פרישמאן ואת העויותיו, אבל תשובתי השלילית ראויה שידונה לכף זכות. מלבד טעמי נימוס יש גם יסוד נכון לומר לא שמעתי עדיין באופן זה המסופר עכשיו. שני חכמי חידוד היו לנו: מנדלי ופרישמאן. ושניהם אמני ההעויה במידה שהיו דקי השנינה, גדולים לחריפות ומצויינים כמומסים. אין הם חוזרים ומספרים לעולם מה שכבר סיפרו פעם אחת. ההעויה והערות־אגב, אינן חוזרות פעמיים. הן תמיד חדשות או יש בהן נופך חידוש. ועל ידיהן סיפור המעשה מתלבש כולו בגוון חדש. הבדיחה המנדלית והפרישמאנית סוד חינה בכך שהיא נוצרת מינה ובה והולמת את הנמשל הנדון, כאילו הורתה ולידתה בו ולשמו. ובכן, כך היה מעשה:

– מר מכיר רחוב קורפירסטנדם בברלין: רחוב רחב ידיים, המלא המון חוגג ורעש כלי רכב. המכוניות רצות כשדים… בידוע לו למר… ריצה מטורפת זו עיקר כוונתה להתנפל על מי שהוא מן העוברים והשבים לפי תומם ולמעכו תחת הגלגלים. בלי רצח אי אפשר להללו. אין הם מרגישים שום טעם בחייהם אם אינם ממיתים אחד או שנים בחודש או שהם מקצרים לזה רגל ולזה מקטעים יד ועושים את פלוני בעל מום באחד מיתר רמ“ח אבריו… אותה שעה ברי להם שהם עושים דבר. זו היא תאוה כזאת להפיל חללים. בית חרושת של הרג יש להם ובמלאכה זו אינם עצלים כלל וכלל. הפעם הם בחרו בי וביקשו להמיתני מקצת. ראו איש שכמותי מתהלך לו בעצם היום בברלין ואינו חושש ואינו מעלה על דעתו, שנגזר עליו להיות מקץ שעה קלה מת, נמנו וגמרו לחנכני במצוה זו וללמדני פרק כיצד מפריחים את הנשמה לאור היום ובתוך שאונו והמונו של הכרך. וכך עשו. העיפו עלי אוטו גדלו כעוג מלך הבשן ועביו כתריסר פילים. כסבורים היו מסתמא, שבפחות מכך אין גיבור שכמותי ניתן להיהרג. והריני שוכב בפישוט ידים ורגלים על הכביש של קורפירסטנדס, והלזה, כלי הרכב, על גבי הוא מטרטר, ממעכני ומחבלני ומפליא את מכותי. אותה שעה לא התעצלתי ומניתי את הפצעים שבגופי: י”ח במספר, לכל הפחות, אם לא יותר. כיוון שהייתי עסוק קצת בהרגשת הכאבים לא הספיקה לי השעה למנות כהלכה. ומסתמא היו פצעי כפליים. אבל דעתי צלולה עלי בהחלט. זכור לי השקט שבי. אני בכגון זה איני מתבלבל. זה פלוני המבקר מצא בי פסול, שאיני יכול לעצור ברוחי ושהנני מתרגש יתר על המידה. אפילו מבקר עלול לטעות. וכך טעה גם בהערכתו עלי. לא נתבלבלתי כל עיקר ואומץ לבי לא עזבני אף לרגע. עד שהאוטו ממעכני אני לי בשלי: מחשב את דרכי ורואה ומבין מה עלתה לי. וכאן נתלקטו המון סקרנים וממונים על עזרה. כסבורים היו שלא אצא משם עוד חי. אף לא קל היה הדבר להוציאני משם, כי קצהו האחד של הגלגל הגליתי נתקע בינתיים בגופי ואין להרימו או להזיזו מעלי מבלי לסכן אותי. הזעיקו עוזרים, הרבה בעלי ידים. התחילו לטכס עצמה כיצד להזיז מעט־קט את הגלגל ולהוציאני משם מקוטע רק מקצתי לפחות, שלא אהיה עדיין בר־מינן גמור. אבל עד שהללו מתייעצים ומתלחשים עלי עשיתי מה שעשיתי והעתקתי עצמי מעבר לגלגל ואף קמתי על רגלי לתמהון הכל ובכוח מה, כסבור מר, חוללתי את הפלא? בכוח השנאה שיש בי מטבע ברייתי לריחות הרעים, ולריח העיטרן והבנזין במיוחד. מבין מר… כל ימי שנאתי את צחנת הבנזין… וכאן מצווה אני לשכב במחילה ולספוג את ריחו הנעים לתוך חטמי במישרים. על זה התקוממתי בכל כוחי. השנאה לבנזין נתנה בי גבורה יתירה. ןהמרדן שבי הוא שהקימני על רגלי. עשיתי ניעה לכאן וניעה לכאן… שינסתי את מתני והזזתי מעט קט את קצה הגלגל הכבד מעל גופי החלש. מיד הובילוני לבית החולים. ונס נעשה לי שלא יצאתי משם בריסוק אברים גמור… הנס הוא נס, ועד הים לא נתקררה עלי דעתי מאותו ענין. וכבר טבלתי עצמי מאותו זמן הרבה טבילות ושפשפתי עצמי במיני בורית לאין שיעור, ועדיין נדמה לי, כי ריח בנזין נודף ממני. אבל חוש הריח החד שלי הוא שהצילני ושמצילני תמיד. אומר אני למר: גדול כוחו של הריח, הן להחיות והן להמית. ואל יהא מזלזל בחוש הריח. יאמרו עלי שונאי מה שיאמרו, אבל אין הם יכולים לבטל את המעלה היחידה שיש בי, שהנני מבחין כהלכה בריחות, הן בטובים והן ברעים. איני נותן לעולם לרמות עצמי. חטמי יגיד לי מה אמת ומה שקר, מה יפה ומה מכוער…

בינתיים הגענו עד סף המספרה. אולם תור הלקוחות היה שם לא קטן. ופרישמאן סיפר לי בינו לבינו אגב קישור ענין בענין מעשה אחר באוטו, שאף בו המשל והנמשל התפרנסו זה מזה.

– בענין הבנזין. דומה שעדיין לא סיפרתי למר את המעשה בכנופית הילדים שהחליטו לנהוג אוטו. מה? כיון שלא היה להם אוטו לא משכו את ידיהם מן הענין כלל וכלל, אלא שיחקו אוטו כולם יחד בחבורה. ארבעה מהם, בעלי היד החזקה שבהם, חילקו את התפקידים. מסתבר שלקחו לעצמם את הראשונים במעלה. זה נהג, זה מנוע, זה הגה וזה חצוצרה. את הכפופים להם כיבדו בתפקידים פחותים יותר, כגון שאחד הוא החלק הקדמי של המכונה ושני הוא חלקה האחורי ואלמוני דוכן. ארבעה הם ארבעת הגלגלים וכיוצא בהם. נמצא מקופח אחד, והוא הקטן שבהם, שלא נשתייר למענו שום תפקיד להתגדר בו. התחיל אותו קטן בוכה מקרב לב. היה ביניהם פיקח אחד, נפל על המצאה ואמר לזעירא דמן חבריא: תנוח עליך דעתך, חביבי. אף אתה לא תהא מחוסר עבודה חלילה. שכן טבע יש לו לאוטו, שהוא נותן ריח רע. ובכן, אתה תהיה הבנזין.

ופרישמאן הפטיר מתוך אותו סבר אדיש, שהיה משוך על פניו בשעת הסיפור:

– אף משלנו יש כאלה, הטורחים כל ימיהם שלא יחסר לנו חלילה מזג הבנזין במשקנו הלאומי והתרבותי. לכל מקום הם תוקעים עצמם: לעסקי צבור, לעניני תרבות, למעשי ספרות ואמנות. הם המצטרפים תמיד למנין הגדולים. ואינם חוששים להעלות עצמם עד כותל המזרח ממש, מקום שיושבים עשרת הראשונים… ובלבד שכבודם ייחד בקרב המנהיגים, רכב ישראל ופרשיו. יהא כבנזין יורק שמם… ויהא שרבים אינם יכולים לעמוד בד' אמותיהם מפני ריחם הרע. להם לא איכפת. העיקר שרואים אותם בקרב קהל הגדולים ושהם משייכים עצמם, ולאחריהם גם אחרים, אל קהל הנבחרים, האוחזים בהגה והיוצרים באמת. ודא עקא – הוסיף פרישמאן אחרי תהייה קלה – שאף בעלי הנפש היפה, אותו קהל נבחר של חכמים ואמנים באמת, אינם נמנעים מלתת את ידם לערב־רב זה, התוקע עצמו לכל מקום ומקלקל את האויר. ולא עוד אלא יש אנשי מעלה, המקרבים את בעלי הסיטרא אחרא… מקרבים אותם להנאתם ולשם עשיית פרסום לעצמם. שכן יפה כוחם של בעלי הריחות הללו לגדל שמות. כשם שהם עצמם נודפים למרחוק, כך הם מומחים להנדיף, לשבח ולרומם את אלה שנותנים להם דריסת הרגל בקרבתם. אומר אני – הלך קולו והתרגש – לעולם יהא אדם בורח מכל מה שריחו הולך למרחוק, אף בריח הטוב הכתוב מדבר. הבורסי והבשם שניהם אומנותם אינה מוצאת חן בעיני, הואיל וזו מכריזה על עצמה. אני מחזיק בכלל זה: התרחק גם מן היפה ומן הדומה לו. וכלל זה נתחזק אצלי משהתחילו הכל מרקדים אצלנו לפני היופי.

לפתע פתאום בבוקר אחד קמו הכל ונעשו מעריצי היופי. וכבר צצו אצלנו ככמהין וכפטריות טפסנים מומחים על הרי האלף להסתכל משם ביפיין של השקיעות והזריחות. הללו אינם זזים אף צעד בלי שקיעה או זריחה. אין לפניהם לא בוקר, לא צהרים, לא מנחה ולא ערב, אלא תמיד שוקע ותמיד זורח אצלם. הדמדומים אינם משים מפיהם. אף אני חטאתי פעם ושרתי לא בוקר ולא לילה, אלא דמדומים היו חיי. ונתברר לי לאחר מכן, כי לא הייתי צריך לשיר כך, מאחר שהדמדומים שלהם הם. יש להם חזקה עליהם ולאיש שכמותי אין הזכות לפרוש בשמם. הם עשו מונופולין על היופי וזר לא יגש אל הקודש. מי שאינו ביופי של מטה נוטל לעצמו יופי של מעלה. למה לו לטפס על הרי האלף, מוטב יטפס על ראשו של הרבונו של עולם. אומר אני למר… היהודים שלנו… מי כעמך… לא תוכל לעמוד בפני הגוי הזה. בכדי אנו שופכים את כל הדיו. הללו תמיד יתחכמו להמציא משהו מאחז את העינים, ואתה, הצועק, סופך שתהיה הטיפש. מגלגלי עינים מוצא אתה אצלנו במידה שאינה מצויה אצל שום אומה ולשון. או שהם מגלגלים עינים כלפי מעלה או שהם מגלגלים כלפי מטה. או שהם חוטפים מלאכים או שהם חוטפים נושאים, טימות בלע"ז, זה מזה. מר מכיר את טיפוסי הסופרים, שהם שנוררים של סיוזטים. בא אלי פעם אחד שכזה ואמר לי: “מר פרישמאן, כשרוני עשיר, וחבל שהנני עני בנושאים. סיוזטים, סיוזטים אילו היו לי בשפע, היה גם מעין יצירתי נובע בשפע. כלום אי אתה יכול, מר פרישמאן, לגלות לי רז זה, כיצד מצטיידים בנושאים הרבה מן המוכן!”. בהן צדקי, לא בדיתי את הדברים מלבי. היה חכם שכזה, שנשא ונתן עמי על מלוה או על גמילות חסד של סיוזטים. אין הללו יודעים עדיין את הדבר הפשוט, שחייב כל סופר לעשות בשעה שאין לו על מה לכתוב, והוא: לא לכתוב כל עיקר. כסבורים הם שהם מצווים ועומדים להמטיר עלינו סיפורים ושירים ומאמרים אפילו בשעה שהמוח ריק והלב לא כל שכן. ושהם מחוייבים לכתוב בבוקר ובצהרים ובערב, משום שיש להם כשרון. הרבה עבודות זרות עבדו אבותינו וכעת העמיסו עלינו עבודה זרה של כשרון. מכיון שפלוני הוא בעל כשרון, לפי המקובל, הכל מותר לו, הכל שרוי לו, הכל מחול לו, ורשאי הוא אפילו להיות גולם במחילה, בור, או חסר־לב ונטול־מצפון. כשרון יש לו. והכשרון יענה הכל. וזהו שקר וכזב. אין הכשרון אלא שמש עוזר. מי שיש לו לב וקצת שכל והוא חי בעוצם רגש את העולם, הוא חי את עצמו, הוא חי את הצער שבעצמו ואת הצער שבבריות אחרות, אם שכזה יש לו נוסף לכך קצת כשרון יכול הוא להשמיענו דבר־מה. בתנאי שיהא נאמן לעצמו ולא יעשה שקר לא בנפשו ולא בנפשי ולא יגנוב לא את דעתי שלי ולא את דעתו של עצמו. קודם כל אני דורש ממנו, שהכאב יהיה בן לויתו תמיד… שיהא חולה על דברים. אבל כשרון כשלעצמו מהו? צנור הוא, כלי מתוקן, כלי להולכה ולשאיבה. מסתמא שמע מר סיפור המעשה בכפרי זה שבא לעיר וראה שם חידוש גדול, שהנה ברז יוצא מן הקיר וכל הרוצה לשתות ניגש אל הברז וממלא ממנו כלי מים. שב לכפרו והתישב בדעתו, שלא כדאי גם לו לטרוח ולשאוב מים מן הבאר או מן המעין. נטל ברז והתקין לקיר. לא ידע אותו כפרי, כי לא הברז שופע מים, אלא הברז שבבטן האדמה, המוליכה את מימיה דרך מערכת של צנורות סמויים מן העין במעמקי האדמה. ברז בקיר אינו נותן אף טיפת מים. והללו באחת: אם כשרון כאן הכל כאן. אין הכשרון אלא צנור המעביר את הרעיונות וההרגשות, הצומחים במעמקי הנפש, וכיון שהוא מתקין להם צורה נאה, הריהו מכשירם לקליטה ועושה אותם במידה ידועה שווים ומובנים לכל. אבל אין מועיל בכשרון בלי עולם פנימי עשיר, בלי סגולות שכל, בלי חכמת הסבל, בלי חיים עשירים המפכים מתהומה של נפש.

אותה שעה נכנסה בי רוח של מקשן ואמרתי:

– ורוח הקודש מה תהא עליה? וכי לא היו שאמרו פעמים רוח הקודש שורה על בור והדיוט? אף הכשרון רוח הוא באנוש.

– רוח.. כשרון.. כשרון.. רוח.. תמה אני על מר שהוא חוזר על הפזמון הזה – דיבר פרישמאן בריתחה – מימי לא האמנתי בכך. אני שונא שוטים. וסבורני שאף הרבונו של עולם עמי בדעה זו. הוא הדין לגבי בורים. אני בכלל שלי: יגעת מצאת. קדמה לכל כשרון ורוח היגיעה היתירה, עבודה שיש עמה מסירות נפש. לפי הצער האגרא. מימי לא ראיתי ולא שמעתי, כי איזו יצירה ראויה לשמה נולדה שלא מתוך יסורים. אין דבר ניתן בחינם. חייבים לשלם בדם הלב בעד הכל. לא היה גאון שלא נפל פצוע, שלא ניזוק, שלא לקה במוחו או בגופו ושלא שילם בחייו ממש בעד זכותו ליצור. מי שניתנה לו נשמה יתירה יש לו מסתמא פחת באיזה חלק מגופו. לא, לא, איני מאמין בבנים יחידים, במפונקים. באלה שיש להם פי שניים: ברוחם ובגופם. היצירה היא עקידה, ואם עקידה יש לערוך מערכה. עצים להדלקה, גוף להדלקה, נפש לתבערה. אמנם, תמימים מאמינים, כי אפשר להדליק בלי שמן ובלי פתילה. והיו שהאמינו, שיש לידה בזכות רוח הקודש. לא, לא לידה ולא יצירה, אלא אם כן האדם שותף בגופו ובבשרו. שמע מר טענתו של יהודי תמים אחד, שנשרפה לו סוכת מי הסודה שלו? לא שמע? טענתו של היהודי היתה, שלא שריפה היתה זו, אלא חמת אלוהים ניתכה על ראשו. והראיה: לשעבר עמד במקום הזה, בסוכה זו עצמה, גוי והיה מוכר בו בנזין ופחמים ונפט ולא נדלק, ואילו מי הסודה שלו דווקא נדלקו. טעה אותו יהודי. מי סודה אינם מתלקחים, באם אין חמרי שריפה מצויים אי כאן בשכנות… הסבל, החיים הפנימיים, הלך הנפש ומכאובי הנפש, הם החמרים המפוצצים, המהווים תנאי מוקדם לאש היצירה.. תכלית שנאה שונא אני את הדנים אותי בצוננים.. אשר לבם קר, מוחם ריק ונפשם שרויה בשלגי סיביר ומעמידים פנים כנשרפים וצועקים אש, אש, או שצועקים יופי, יופי, אמנות, אמנות, יצירה. יצעקו מה שיצעקו – אותי לא ירמו. הם מפחידים בכשרון. הם מאיימים עלי, כי רוח הקודש דוברת מתוך גרונם, ואני איני רואה בהם כל רוח. ואם אני איני רואה, סימן רע להם. אין אני העיור היחידי כאן. חוש הראות שלי פועל ברוך השם על הצד הטוב ביותר, לא פחות מחוש הריח שלי. מרגיש אני את העיטרן במהלך כמה פרסאות, ואף במנוול הנני מבחין עד שהוא מקופל עוד בחיתוליו. אוהבת אני את חיתולי הילדות הללו, אמרה אשה אחת, לאחר שהם מוכבסים יפה. אולם מזלי לא פינקני והוא שציווני לכבס לעתים חיתולים…

וכל זה על שום מה? על שום שאיני יכול לעמוד בריחות המאוסים. אבל מנחש אני, כי הגיע תורי אצל הגלב והנני מוזמן לעלות לדוכן.

ואמנם: נתפנה עבור פרישמאן כסא רם של הגלב.

 

נוסח אשכנז

בראשית המלחמה נחלקו הנטיות ועמהן, כמובן, גם הדעות, אצל הצבור היהודי ברוסיה לגבי מהלך המלחמה ותוצאותיה הרצויות. רוב מנין היהדות הרוסית התפלל לנצחונה של גרמניה. וכמה טעמים לדבר:

א. השנאה למלכות רוסיה צוררת היהודים.

ב. יחס דרך ארץ נטוע בלב היהודי לגרמנים, הנודעים בימים ההם כעם המשוררים והפילוסופים, ויהודים, מחבבים, כידוע, תלמידי חכמים.

ג. קל יותר להאמין בנצחונם הסופי של אלה, שכבר נפלו בחלקם רוב כיבושים והצלחות, שכן הצבא הגרמני פעל גם אז בצעדיו הראשונים בכוח הבזק, ואמונה שעובדות מאשרות אותה ושהיא מלווה ב“מופתים” מן המציאות, נקלטת ביתר קלות בלב המון העם.

ואילו מעטים מן המעטים, אחד בעיר ומנין מצומצם בישובים גדולים, שנראו לרבים כעקשים ובעלי “איפכא מסתברא”, באו מתוך חבה לארצות ההסכמה, אנגליה וצרפת, גם לידי צידוד בזכותה של רוסיה בת בריתן והביעו את דעתם, כי ידם של אויבי גרמניה תהיה על העליונה.. אמנם, הללו לא דיברו בקול ענות בטחון כבעלי פלוגתא שלהם, אשר הסתמכו על ההצלחות של הגרמנים שכבר היו בעין ובמידה גדושה. משבא פרישמאן בתרע“ה לאודיסה והרצה לפנינו את ה”אני מאמין" האסטרטגי שלו, שבישר תבוסה גמורה לגרמנים, הפליא בחוות דעתו הפסקנית גם את היחידים, שאיחלו ארצות ההסכמה הצלחה שלימה, אבל לא ראו לפי שעה מהיכן תבוא.

– לא, אמר פרישמאן, רואה אני בך, כי גם אתה נתפסת לטעות רבים, הנותנים את מלוא חבתם לגרמנים, מתוך שסבורים באיוולתם, כי יש להם עסק עם גוי גדול וחכם, המלא וגדוש מדע ותרבות והנלחם את מלחמת ההשכלה והפרוגרס. שוגים הללו, שוגים משוגה קשה. מכיר אני אומה זו יותר מהם, מכיר אני אותה כשם שהנני מכיר את עשר אצבעותי. עם לבן גרתי. וזהו לבן שאפילו עמלק אינו קשה הימנו. זהו עם הדומה לזאב ולנמר. אומר אני למר, ויזכור את דברי אלה…

לימים כדאי יהיה לו שיעלה בזכרונו את הדברים האלה שהנני סח לו כעת: עם ארי ביער ועם דוב שכול ולא עם גרמני שניתנה חרב לידו. אי אתם יודעים מה זה גרמני שיש בידו דרך מקרה אקדח או רובה, סכין או פגיון, קל וחומר תותח. כשאומרים לגרמני: ירה! הריהו יורה ויורה עד שאינו מקבל פקודה להפסיק. קרבנו כבר מוטל בר־מינן, והוא אינו מרפה ממנו. פקודה היא פקודה. אין הוא הורג סתם אלא הורג על פי פקודה, למען המשמעת והסדר. הגרמני זה דרכו שהוא מסדר. תמיד הוא מסדר. הוא מסדר כאן ומסדר שם ובין סדר לסדר הוא עושה שוב סדר. בינתיים הוא עלול להשמיד חצי עולם. ואף למעלה מזה, אם הסדר יצווה עליו. נוסח אשכנז!

לא, אין הבריות יודעות עדיין מה זה נוסח אשכנז. העולם היה נחרד אילו נגלה לו פרצופו של האשכנזי כמות שהוא. הטוב שבגרמנים מוכן ומזומן בכל שעה ורגע לעזוב החייט את מחטו, הסנדלר את מרצעו, הסופר את קולמוסו וללכת לקיים מצוות רציחה. אין הוא מחכה אלא לפקודה. אין העולם חסר רוצחים, אבל האשכנזי רוצח עובד עבודת הקודש, לשם יחוד ובניגון “אשכנז מעל לכל”. ואני, אומר לו למר, אין ברצוני כלל למות בלוית ניגון ועל פי תוי נגינה. אם נגזרה עלי הגזירה להיהרג בוחר אני שיהרגוני בלי כלי זמר, אלא בחשאי חשאים. אבל דרך אשכנזי בתופים ובמצלתיים. נוסח אשכנז! כלכל לא אוכל את זה. סרדיוט הוא אפילו כשהוא כותב מסכת על העצם כשהוא לעצמו או מחבר סימפוניה. לא רק את הבריות האנושיות, אלא גם את עצי היער ואת כל המצויים הוא רואה ערוכים בשורות קלגסים והעולם כולו – קסרקטין. כשהטבטונים הללו עמדו עדיין מרחק תחום שבת מוארשה כבר הרגשתי ברחוב חלודנה בביתי, על יד שולחני את ריח ניחוחם מרחוק.

מחנק הרגשתי. לכל מקום שהגרמני בא הוא מביא עמו מחנק. אין הוא צועד צעד בלי שירשום את המהלך בדפתראות. הכל אצלו ערוך וכתוב לפי התכנית. לפי התכנית הוא כובש ערים, לפי התכנית הוא מרוקן את כל האסמים מכזית חמץ, לפי התכנית הוא מקים תליות, לפי תכנית הוא מחבר כרכי מדע עבי־כרס, ולפי תכנית הוא משתעל, מפהק, נוחר בשנתו, שותה את הבירה שלו ומלקה את אשתו. הכל אצלו תכנית. נוסח אשכנז! לפי התכנית הוא גם מת. בוודאי ידוע למר מנהג אירופה בכרכים גדולים, שהתנועה מרובה, וכלי רכב לאין שיעור, ונותנים סימנים לעוברי רחובות: אור אדום – אסור לעבור! אור ירוק – מותר! ומעשה בגרמני אחד שטעה והחליף אדום בירוק ופגע בו כלי־רכב ונתמעך ושעה שהיה גוסס ומפריח את נשמתו היה מצעק שלא הצבור אשם חס וחלילה במותו, אלא הוא שהתחייב בנפשו, שלא שמר על החוק! הוא קיבל באהבה את דין מותו משום שמצא כתוב בתכנית. נוסח אחר: סימן ירוק היה והגרמני עבר את הרחוב בדין, אלא שכלי־רכב אחד התנהג שלא כשורה ובא שלא בזמנו ומיעך אותו. ואילו הגרמני הגוסס מכריז ומודיע בשרידי כוחו לפני קהל הנאספים, שהוא מצדו התנהג כאזרח ישר וכגרמני כשר שומר־חוק ולא הפריע חס ושלום במעברו את שלום הצבור ואת התכנית המקובלת. איני ערב למר איזה משני הנוסחאות הוא הנכון. תוכיח לו שאין הדבר, שהוא רוצה לעשות עכשיו, מפורש בתכניתו, מיד הוא מושך את ידו מן הענין, אבל לא לפני כן. לא, איך להסביר להם לשוטים הללו, המלאים התפעלות ממעשי גבורותיהם של השודדים הטבטוניים, שזה בעצם הרבונו של עולם חמד לו מהתלה מרה וברא לו מין עם כזה, אשר בשם אשכנזי יכונה? תגרד את הפרופיסור הגרמני, ואף את הפילוסוף האשכנזי, מיד יבצבץ לפניך הפלדפבל שבו. היהודים שלנו מתפעלים מן היסודיות של הגרמני – ואין הללו נותנים את דעתם, שאף ראשים הוא מקצץ באופן יסודי. את הכל הוא מביא לידי שכלול ואף את מכשירי ההשמדה והרצח. לא, איני יודע אם מר יורד לסוף דעתי. בודאי שיחה פילוסופית שיצאה מתחת יד אשכנזי היא ערוכה ומתוקנה כל צרכה, לפרטי פרטיה, אין לגרוע ממנה קו ואין להוסיף עליה נקודה. אבל כל המנסה לבנות על זו אורח חיים ושולחן ערוך של התנהגות עלול הוא לשבור ראש וקדקוד. זה עם מבולבל על כל יסודיותו ובהירותו. אין הוא יודע היכן נגמר החוק המת והיכן מתחילים החיים. נוסח אשכנז זהו מין מכה שאין לה רפואה אלא על ידי כינוס ועדת רופאי חולים מומחים. עם זה הוא פרא מנוער, פריץ החיות, שאפשר לרסנו רק על ידי שיתופם של כל כוחות הישוב. איני נביא ולא בן נביא, אבל לבי אומר לי, שסוף סוף יתגברו על הכוח המשחית הזה. יבוא יומו. והוא איננו רחוק. הזמן יפעל למפלתו. או שמא גם מר נופל כורעים לפני נבזותו של זה המכה בחרבו על ימין ועל שמאל! בטוחני שסופו יהיה רע ומר. כשלונו בגדר ההכרח הוא. אין בעל חשבון כגרמני. הוא עושה כל צעד שלו בחישוב מראש, אלא שמסיח את דעתו מן החשבון האחרון – ובכך הוא חופר קבר לעצמו. הוא נוחל את כל הנצחונות ולא את הנצחון האחרון. אותו הוא מניח לאחרים. הוא כובש ואחרים מנצחים. משל לשחקן בקלפים חמום המוח, הגורף מלכתחילה ערימות של מטבעות לעצמו ובמהלך אחרון אחד, שאינו עולה בידו, כל הונו הצבור נופל לידי מתנגדו. האשכנזי נכשל תמיד בדיוק במהלכו האחרון. הגרמני רואה מראש פרטי־פרטים, אלא שהוא קצר ראיה לגבי הסך הכל. הוא משכלל את כל המכונות שהומצאו על ידי אחרים, אבל תמיד תבוא ברגע האחרון איזו המצאה אחרונה והיא מקפחת את שוקיו. הגרמני מושלם בכל המעלות, אלא קצת שוטה. כל גרמני לחוד חרוץ ופיקח והעם הגרמני בכללותו כסיל, שלא הצליח מימיו על הבמה המדינית. אין לו אלא מה שהוא חוטף בגניבה ובגזלה, אבל מימיו לא נתנו לו כלום ברצון הטוב ובלב שלם. מסתבר כי בעת צרה כל ידידיו המדומים מתחברים אל שונאיו הגלויים ותוקעים לו סכין בגב. ייתכן כי אין לנצח את הגרמני בחזית, כפי שהפטריוטים הנלהבים, נוסח אשכנז, מתפארים. אבל בעורף הוא מנוצח ושם תהא קבורתו. קו כסילים אחד מיוחד בולט באפיו, שהוא מתהלל בהיותו חוגר כמפתח. הוא מהיר לקרוא “הופ” לפני שעשה את הקפיצה האחרונה. מסתכל בתכנית ורואה שעל פיה כבר הגיע לנצחון השלום והריהו מכריז ומודיע ברבים: נצחתי! אף תובע זר הנצחון לעצמו. מכיר מר סיפור המעשה באלמנה מילר? לאו? ואין זו כלל בדיחה אלא מעשה שהיה. רואה שוטר גרמני אדם שנפל ברחוב תחת גלגלי אוטו ונתמעך. נגש אליו והנה הוא מת. הריהו ממשמש בכיסיו ומוציא שם כרטיס ביקור, עליו כתוב שם האיש מילר, רחוב מגוריו ומספר ביתו. מיד הוא עולה על האופנים, טס לאותו הרחוב, נכנס לחצר הבית ופותח בצווחה מחרישת אזניים: מי כאן האלמנה מילר? שוטה זה מקדים סוף מעשה לראשית הסיפור על המעשה גופו. אלמנה מילר! זהו נוסח אשכנז. אצלו בפנקס השוטר אין עוד גברת מילר אלא אלמנה מילר. כך הפסוק אומר וכך התכנית מחייבת. תחת להביא את בשורת האסון בהדרגה הוא מהמם את האשה האומללה עד שכמעט פרחה נשמתה של זו. מחנכים רעים הם הגרמנים. אכזריים מאין כמותם. יקוב הדין את ההר, ייחרב כל העולם ובלבד שהתכנית תתגשם. זהו עם של ככתוב. ואי אפשר לחיות ולקיים עולם על פי חומר הדין של ככתוב. יהירותו של זה אין לה גבול. כיון שבעל שיטה הוא. וטבע בעלי השיטה שהם מתגדלים ומתנפחים עד כדי להתפקע. מה שייך? יש להם שיטה. על כל ענין ומעשה הם מוציאים את השיטה שלהם ומוכיחים לך, כי כך וכך צריכים הדברים להיעשות ואין ברירה אחרת, הואיל והברירה האחרת מתנגדת לשיטתם. אומר אני למר: את גדולי השוטים מוצאים אנו בין חכמי השיטות. פלוני בעל שיטה יש לו האיולת לגשת ולהוכיח לי, שעל פי השיטה שלו אני צריך להסתלק מן העולם ואין לי עוד זכות קיום. כגון אותו רופא, שכיון שבחן ובדק את הפצינט שלו והחליט, שהלה נוטה למות והלה התיישב בדעתו ומאריך ימים דוקא, הרי המומחה לרפואה מלא זעם על אותו גזלן, שהעיז לטפח על פני מסקנת הבדיקה שלו ולחיות. דומה הלה עליו כאילו הוא חי להכעיס, בשביל לעשות בו נקמה אישית. יזהר מפני בעלי השיטות. שומר נפשו ירחק מהם. אני יש לי הגיון משלי בענין זה. אומר אני: וכי משום שפלוני טרח והתקין לעצמו שיטה צריך אני לתת את הסכמתי למיתתי. טבע משונה יש לי, שאיני אוהב למות. סבור אני שבפרט קטן זה, רצה לומר, בשעה שבאים ומבקשים ממני את נשמתי, שהיא יחידה לי, יש לשאול גם לחוות דעתי. הרי אני בעל הדבר. מה, לאו? שמא יש למר סברה אחרת בענין זה. אני לי בשלי. אף זו היא שיטה שחברתי לי. לא אמות כי אחיה. ואם אמות הרי בשעה שיעלה הרצון לפני החידק שבי, אשר בידיו חיי נתונים. הוא, מר חידק, ענין אחר. הוא הכל יכול. הוא כשהוא גוזר, אני על כרחי מקיים. נגד החידק אין לפי שעה עצה. אבל גם אתה, מר אשכנזי שוטה. תובע לעצמך זכות של חידק ושל פוסק ראשון ופוסק אחרון בדיני נפשות ובתוך כל הנפשות גם הנפש שלי? לא, אשכנזי שוטה, אתה לא תהיה מעל לכל. העולם יתמרד, כל הכוחות הישוביים של העולם יתקוממו על החיה הטורפת הזאת. העולם הוא כוח. העולם הוא מין דבר… כשהעולם אומר אי אפשי למות, אי אפשי להיכנע לפקודותיו של עם השוטרים, ההולך בפנקסו, לפי התכנית שלו, ומבקש להיות בעל הבית של כל הארצות והמדינות. אזי העולם אומר “לא” באלף רבתי. מתחילה אני הפרט אומר “לא”. כי אני הנני פרט שכזה האוהב לדבר בענינים שכאלה ברורות ומפורשות. ולאחר מכן כל העמים, כל הארצות, ואף אמריקה בתוכן, כן, אמריקה, יאמרו כולם בפה אחד: לא גדול ונורא, שממנו אזני האשכנזי תצלצלנה וכסא הכבוד שהקים לעצמו בכוח החרב והברזל ימוגר עד שאול תחתיה. תשאלני בעסקי אסטרטגיה, בעניני ציוד, בשיעור עביו של התותח, בתאוות הרציחה הפראית, בכשרון החייליות, בארגון השעור והמשמעת – אפשר שבכל הדברים האלה ובדומה לאלה יד הגרמנים על העליונה. הרי זה עם שהביא גם את יסוד העבדות הפנימית שבלב כל אזרח ואזרח שלו לידי דרגה של שכלול מאין כמוהו. העבד הגרמני הוא עבד עד דם התמצית, עד מוח העצמות, ואפילו בשעה שהוא מוציא את נשמתו הוא שר בהתלהבות מזמור העבד. לא, בכגון זה לא יוכלו עמים אחרים להתחרות בגרמני. נוסח אשכנז של עבדות מי ידמה לו ומי ישוה לו. אבל עבדים לא ינחלו עולם. עבדים לא יכבשו עולם. עבדים מסוגלים להחריב חלקים של עולם, אם אנשי התרבות יתנו להם להמשיך במלאכת ההרס שלהם לאורך ימים ולא יקומו עליהם בכל כוח החיים שלהם להתגנון מפניהם. אבל עבדים אינם מסוגלים לקיים בידיהם שלטון על העולם. לא הם יהיו בעלי הדעות ולא הם יחתכו את גורלותיהם של עמים ומדינות. לא הם. כי אם העולם יהיה נתון בידיהם יהיו החיים מאוסים על הכל. ומה טעם לחיות חיים מאוסים? מי גוי ירצה למשוך זמן רב בעול? מי גוי… מי…

השיעול תקף את פרישמאן, שקו בריאותו הרופף לא הרשה לו התרגשות יתירה. באותם הימים צנצנות קטנות של סמי־רפוי כבר שימשו ידידים תומכים שלו. אולם נפלא המעבר המהיר מנעימת הרוגזה לשיח האלגיי, שחל לאחר הפסקת הכורח, שנגרמה על ידי שיעולו. מעל לשצף הנרגש חי פרישמאן המסתכל החרישי והמשוחח הפיקח, המטיף לקחו בנחת. שוב בצבץ ועלה קו הנחת, הגנוז בגנזי ישותו. ממנו שאב אמרי חן ומשל. וכך אמר:

– משער אני לי שהתותח במלחמה הוא ראש המדברים ובו תלוי הרבה, אבל לא הכל, ידידי – השם “ידידי” לא היה שגור בפיו של איסתניס זה, הקמצן באותות קרבה, ואף לא נמלט כשגגה מפיו. גם ברעש לבו לא שכח שכלו השוקל, אלא הוא בא כמין סימן היכר לחזרה לתוך ספירת שלוה – ואף תכסיסי מלחמה שונים ומשונים הם. לא כל העמים יש להם אותם הרגלים ונימוסים במלאכת הנצחון. נוסח אשכנז: כאותו שור הבר, הדורך בעוז ישר ולפניו וקדימה בקרניו ינגח ופנים אל פנים במלוא הקיטור. אין הוא מקמץ מלכתחילה את כוחותיו ואין הוא חוסך הרבה ליום מחר. את כל כלי החבלה וכוח החבלה הוא מרכז מיד בראשית הקרב ומוציא את כל אוצרות כלי הזיין לשימוש. לפיכך ראשיתו בסופה, בסערה ובחמת נצחון, לא כן אחרים הפועלים בהיפוך הגמור. מלכתחילה הם צועדים עקב בצד אגודל, מכוונים כאילו כוונות ומרבים תרגילים ונסיונות, קמעה קמעה הם עושים את מלאכתם. דומה, כל הכרכורים שהם עושים מכוונים למצוא את הצד החלש שביריבם. יגעתי מצאתי. סוף סוף כל אחד יש לו איזו נקודה חלשה, כף ירך יעקב, שבה הוא צולע במחילה. כשאתה תופס בה אתה יכול להכריע גם את הגבור הגדול והנורא. נוסח אשכנז, כאמור, ראשיתו גאון וסופו שבר. מה שאין כן יתר אומות העולם, בעזות ובגבורות שבהן הכתוב מדבר, כגון רוסיה, צרפת, אנגליה. ראשיתן מצער ואחריתן ישגה בניגוד לגרמני שראשיתו ישגה ואחריתו מצער. אומר אני למר… יזכור את דברי… כך יהיה… ואף הזמן הוא כאן צד… הזמן… מבין הוא מר… מעשה בשנים שהתאבקו זה עם זה והיו מתנצחים והולכים. בשל מה, סבור הוא? בשל זוג מכנסים, שכל אחד טען שלי הם. אלא שבדרך מקרה אחד היה לבוש בהם. ודוקא אותו אחד שסחבם שלא כדין. היה שם פיקח אחד אמר לבעל המכנסים, לזה ששלו הם, לנגזל, זאת אומרת: מה לך מתאבק עם הלה? מוטב קרע מעליהם את הכפתורים והם נושרים מאליהם. כן, יש דרכי ההיאבקות שונים. לגבי האשכנזי הלזה אין עצה אלא לקרוע את הכפתורים מעל כיבושיו. והכל יבוא מאליו. והקריעה בוא תבוא. הרבה שמשים לכך. כוחם המשותף של העמים בני החורין. אוצרותיהם העשירים, רצונם הכביר וגם הימים יגידו והזמן יענה את חלקו. כי מי כזמן מומחה לעשות שלכת ולהשיר כפתורים מתנוצצים? את הכפתורים המתנוצצים של פלדפבל זה.

 

מפריסי פרסה

א.

רואה אני במר – סח לי פעם דוד פרישמאן בלי קורטוב בדיחות הדעת – שאף הוא קושר כתרים לפלוני הסופר, המאור לגויים, שזכה לפרס נובל. ואני אומר לו, שמימי לא התפעלתי מאותו גדול, ואף עכשיו, כשמר נובל הואיל להעניק לזה מנה יפה איני משנה את דעתי עליו. אשר לעצם פרס נובל מחוייב אני לגלות באזני מר סוד כמוס שלי, שאיני גורס אותו כלל וכלל. איני סבור כי טובה גדולה יוצאת לספרות מעסק זה. נוטלים את הספרות, שהיא לנו מקדש מעט, והופכים גם אותה לעזרת רוכלים. כלל גדול בידי: אין הרוכל יוצר. לדידי דומה הדבר כהעמדת צלם בהיכל. יש להם לאדונים, הגבירים הללו, עגל הזהב, והואיל וקצת לא ניחא להם להשתחוות לו בלבדם הריהם משחדים מדי שנה בשנה מכספם איזה גדול, שיפול אף הוא עמהם על רגליו ויאמר “מודים”. להם דרוש כל הענין הזה משום שהם משתעממים מאד, ויש להם הנאה מן הדבר, שהם עושים לעצמם מדי שנה בשנה יומא דפגרא ומהנים תלמיד־חכם עני. ואחר כך, מברקים עפים לכל קצוי תבל, שבאותו יום ובאותה שעה חגגו באותה מטרופולין את הטקס של מסירת הפרס על כל התגין, הכל בכל מכל כל, ובכלל זה אף נאומו כבד הרעיונות של מיניסטר פלוני, שהואיל לפאר בנוכחותו את הטקס. אומר אני למר: להג, להג, להג. תאוה יש בבני אדם לזרוק את המים הפושרים שלהם ואת הבלי הדברים הבטלים שלהם על כל הקרנות של כל המזבחות, יהיה זה מזבח לאלוהים ויהיה זה מזבח לבעל. ובלבד שיהיה כתוב בכל עתוני הבירות שפלוני נאם ופלוני האזין ופלוני הואיל להיות נוכח שם באותו מעמד. פשפשו ומצאו פינת חמד אחת, שאין לשטן הממון שליטה בה – ולא נתקררה דעתם עד שהתקינו פרסי־ממון. מאז ואילך שוב אין אנו שומעים אלא ממון וממון. סופר זה קיבל כך וכך. בינתים סוחבים את הכשרון, חלק אלוה ממעל, לשוק הרוכלים. אומדים ומעריכים אותו בפרוטה. זה ראוי והגון לפרס, שכן כשרונו עולה בקומתו כדי שיעור הארז: וזה גבוה כארז חסר אמה אחת – והריהו נחות דרגה ולא ניתן לו את האפותיקי. לא ולא.

– ואין אני צריך לפרש למר, שלא רגש הקנאה הקטן מדבר מתוך גרוני, אלא חוש הקנאות הגדולה לשרידי קדשינו. אנו דור שאין לו שיור אלא הספרות הזאת – והנה מטילים זוהמה בקדשי הקדשים שלנו. אין הללו מסוגלים לשער, כי יש רוח באנוש הנעלה מעל הכל. ואין מוחם הקטן משיג כלל, כי הנפש היפה סולדת מלעשות את הכסף אמת המידה לכשרון. בחילה תרגיש הנפש היפה בכל כגון זה. גועל. גועל לאין גבול. עד היכן נגיע ממקח וממכר זה? סופו של דבר, שכל אדם מן השוק יהא רשאי לראות את הסופר כאילו כל עיקרו אינו טורח אלא על מנת לקבל פרס. אף אין לי בטחון, כי כשלון הסופר לא יבוא באמת על ידי כך. בידוע לו למר… אני חולק על הפתגם הנודע בדבר העכבר והחור. דעתי היא כי הן העכבר והן החור שניהם גנבים במחילה. כיוון שמכריזים על פרסים גוברת תאוות הפרסים. וככל ששואלים ודרושים באותות ההצטיינות, שכרוך בהם גם ריווח ממון, כן נוכל להיות בטוחים כי יקומו ברבוי גדל והולך נדבנים ומעניקי תרומות, שיזכו אותנו בפרסים חדשים לבקרים לטובת סופרים בעלי־שם ובעלי־שם למחצה, למרובי הזכויות ולמעוטי הזכויות, לאלה שזכות ממשלתם מסייעתם ולאלה שיש להם באמת קצת זכות עצמם, ולא יהי עוד נדבן רודף פירסום, שלא יהא מפריס פרסה או מקרין קרן משלו.

משינק פרישמאן מן הסיגרה מלוא הלגימה פסק “לא” יתום זה, המשמש מעין פתיחתא למדרש־הסברה רחב ומחודד.

– לא, אומר אני… מבקש אני את מר, שלא ייחס לי שום פניה. מימי לא הייתי צר־עין בכגון זה. אם כי כבר נמצאו לי ידידים, שלאחר שהאשימוני בכל העבירות שבעולם טפלו עלי גם מידה מגונה זו. וקנאים אלה על שום מה פגעו בי הפעם? על שום שלא נצטרפתי למקהלה לדרוש כאחד עם כל השוטים שלנו את פרס של השתא לטובת אחד ממשורריו של עם ישראל. בטוחים הם, שאילו נפל צרור הכסף לידינו היה שם ישראל מתגדל בעמים ושמחה וששון ליהודים. כיוון שלא הייתי עמהם בדעה זו הוציאו עלי בפעם המאה והאחת את הדיבה שהנני איש רע. מילא, הנני איש רע; אבל, דומה, לא רע ביותר. ולא רע מהם הטובים. והללו על שום מה נראים לעצמם ום לאחרים כטובים וכבני טובים? על שהם אוהבים ימים טובים. תהיה סיבתו של החג מה שתהיה, ובלבד שיהיה חג. שכל יש להם לפחות עד כדי להבין, שבמקום שיש חתן שם דרישה למחותנים. ובכן, הם יהיו המחותנים. הרי אין להללו דבר מה האהוב עליהם יותר מן הריקוד. ירקדו לפני החתן, ירקדו לפני הכלה. כיון שאינם מסוגלים ללכת ברגל ישרה על כרחם הם מרקדים. ובכן, תנו להם חתן! וסבורים הללו, שהואיל ואני איני צועק עמהם יחד לכבוד איזה חתן סימן שהחתן אינו מוצא חן בעיני. ואינם מבינים, כי הענין גופו מעיקרו אינו מוצא חן בעיני. בין שבחור דנן מדברים בו נכבדות הוא בן־ברית ובין שאינו בן־ברית. אין אני רואה כל סמיכות הפרשיות בין כשרון היצירה ובין המטבע. אי, טפוי, מוקצה מחמת מיאוס לחזור ולהתווכח על זה. פרס, פרס! לא, יבין נא מר… עוצם המיאוס שבדבר, משלמים פרס בעד כשרון. ובכן מדוע לא לשלם פרס בעד עינים יפות, בעד בת צחוק מלבבת, בעד זקן מגודל ומסורק כהלכה? ומדוע לא פרס גם בעד יראת־שמים או בעד כל מידה טובה אחרת? אני הייתי מעניק פרסים מדי שנה בשנה גם לגולם וטפש הגדול ביותר של אותה תקופה. סוף־סוף טפש גדול, היינו, טפש גמור ומופלג ומעוגל, טפש מכף רגל ועד ראש, היינו טפש לא על מנת לצאת ידי חובה, לרמות אחרים ולאחז עינים, אלא טפש גם לעצמו, מעומקא דלבא, טפש כהלכה, לפי תומו, בלי שום חכמות וכונות, אף הוא הנהו יקר המציאות. וחושבני כי הטפש לאמיתו הוא חזיון נפרץ פחות מן החכם לאמתו – ומדוע לא יזכה גם הוא להענקה בזכות הסגולה הנחמדה שנתברך בה? אפשר שאני בפרט זה הפלגתי ללשון גוזמה. אבל אומר אני זאת גם בכובד ראש, כי מספר בעלי הכשרונות בעולם גדול הרבה יותר ממספר מחברי הספרים או המנגנים בכנור הנודעים לשם. פלוני יש לו כשרון לקדם את פנינו בבת־צחוק המשתפכת לתוך הנשמה ומרפאה נפש, ופלוני יש לו קו המשובב את נפשנו בנעימתו החמה – אף הללו אינם מן הדברים השכיחים ביותר. ואם משלמים בעד מתות הטבע, שנפלו בחלקם של יחידי סגולה, הרי צריך לשלם בעד כולן. ואין הללו מבינים כי לא צריך לשלם, כי אסור לשלם. ואף השכל מחייב שאסור. לא די שפלוני הוא בר־מזל והעליונים כבדוהו בכשרון גדול, חייבים אנו גם כן להוסיף לו על כל הכבודה שלו טבין ותקילין? וכי משום שהוא כבד־מחשבות דין הוא שיהיה גם כבד־כיס? לא, איני רואה כלל את הדרך, המובילה מן הכשרון ישר אל הכיס. וכך דרכו של אדם: כיון שממלאים לו את כיסו סופו שהוא עצמו ימלא את כרסו. ואיני רואה שום צד של חן במשוררים שהם בעלי־כרס. אני עד היום סבור, שאין השכינה שורה לא על בעלי תריסין ולא על בעלי כרסין. ואף לא על בעלי הכיסין. לא, לא, רוח הקדש, מקובלני, מצויה יותר אצל הדקים מאשר אצל השמנים. ואף זה כלל בידי: נכנס ממון יוצא כנגדו נפח כזה בקירוב של כשרון. אי ספרא לא סייפא. אל תקרא סייפא מלשון חרב, אלא סיפא מלשון מטמון באוצר הכספים. וישמן ויבעט. חשק היצירה הוא מין יצר הרע. כיון שפלוני נתפש ליצר של ממון מיד תש כוחו ליצירה. ומטבע הדברים שהמטבע ישפיע בהיכל הספרות, שבו יושבים דיינים לפרסים כל מיני פרופיסורים לספרות ולמדנים לשירה, המחווים דעה ושוקלים שירים וספורים במאזני הכסף.

פרישמאן קם וצעד ברגש צעידה זו המפיקה רוגז ואף מפיגה אותו. הדיבור נעתק מפיו לשהות־מה. בחנני במבטו הישר כתוכן לרוחי, ובהגבהת הקול:

– היה היה בעולם כתר המשורר והוא כתר משולש: כתר השירה, כתר הפרישות וכתר העוני והיסורים. כך היה הדבר וכך יהיה. אין השירה ניתנת אלא למי שממית עצמו עליה ולמי שסובל עליה דחקות וכל הביוזיים. ואך על עניו ונקיון־כפיו היתה גאותו של המשורר. ובאו הללו לבלבל עליו את היוצרות ולהכהות את טוהר עולמו. בקרוב נזכה למשורר לירי העשיר כקורח. שירה, שרוחה צרורה בצרור הכסף. איזה מחזה ללעג! אולם אין השירה אלא תפילה. תפילה לעני כי תתעטף עליו נפשו, ואילו עצם הענין, שקיים מין דבר, המכונה פרס, הנותן את הכסף תמורה בעד הכשרון, מטיל דופי בספרות. מה מקום עוד לאחר כך לרגש של קדושה ולעבודת הקודש? חמדה גנוזה היתה בידי איש הרוח האמתי ו“לשמה” שמה – ובאו הללו ונוטלים אותה ממנו. הכאצטדיון יעשו את הספרות? האם עדת לודרים יהיה קהל הסופרים?

פרישמאן ניער את מגדל האפר מעל הסיגרה. הבהבה השלהבת. אף קולו התלקח בחמת התמרמרות: – ומי המציא את כל העסק הזה? נובל לא היה הראשון. קדמו לו בעלי־טובה ונדבנים, אלא שאותו גוי הביא את הענין לידי שכלול רב ונתן לו היקף בין־לאומי. לא הסתפק זה בקלקול המדות בארצו ופרש את מצודתו על כלל סופרי העולם, ואף הושיב ועד חכמים ומלומדים להורות ולדון ולחתוך דיני־ממונות, שכרוכים בהם גם עסקי נפשות. אומר אני למר: חושדני בגוי זה, שכוונה לא טהורה היתה לו בכל הענין. לא בכדי היה מר נובל עוסק בייצור אבק שריפה. לא נתקררה עליו דעתו עד שהתקין גם מין אבק שריפה לפוצץ את הספרות מלפני ולפנים. לבו נקפו על שום שקיים בעולם מנין אנשים כשרים, העמלים ביצירה באמונה, אנשי חנינא בני, המסתפקים בקב חרובים. עמד וזרק להם עצם שמנה, שיתחרתו זה עם זה עליה. מר אינו עוד נער ומותר לגלות לפניו את הסוד, שאפילו סופרים אינם מלאכי השרת וכשזורקים עצם שמנה בתוך ד' אמותיהם אי אפשר שלא יתעוררו הקנאה, והתחרות ביניהם, קנאה לא ליצירה, אלא לפשיטי דספרי. הדברים אמורים בסופרים בני עם אחד, שהם בגדר משפחה אחת. קל וחומר בסופרים בני עמים רבים, שהענקה לאחד מעוררת כנגדו הרבה טינות אישיות ולאומיות כאחת. אף נער מבין כי הענין הזה מעצם טבעו אינו יכול להיעשות על טהרת היושר והצדק. הענין בכלל אינו נעשה אלא עושים אותו, מסדרים אותו מראש לפי טעמים ושיקולים שונים, שהכשרון מצד עצמו אפשר שאינו משמש כלל תפקיד ראשון מבעלה. עיקר המחוה משחקים מאחורי הקלעים. אפשר לשער כי אין המומחים לספרות בלבדם מכריעים בפסק הדין, אלא גם גורמים אחרים. כל הצדדים לוחצים. זה בכפתור מדיני, זה בכפתור לאומי, זה בכפתור כלכלי. ומי ימנה את מספר הכפתורים? הענין הספרותי הטהור נעשה עסק של צדדים. ובמקום שיש צדדים ידו של התקיף בעולם החומר היא על העליונה. ופעמים דוקא על שום שיש שני מועמדים השווים זה לזה בכוח הכשרון מזמינים במתכוון מעין כתוב שלישי, חלש ביותר, ומזכים אותו בכתר, בשביל לקיים תמות נפשי עם פלשתים, גם לי גם לך לא יהיה.

ב.

פרישמן ניער מעל הסיגרה טור־עופל של אפר בתנועה רוגזנית, משל הוא ניער במסומל מקסם־כזבים ואמר:

– ומסתמא גם מר יש לו טינה בלבו עלי על שום שהנני קורע בלי חמלה כל קורי הדמיון של שמחה ופגרה והילולה, המכניסות קצת חגיגיות לתוך חיינו האפורים. לא כן? ומה ערך לעומת מעט החדוה לדבר, שלא כתוב זה ולא כתוב פלוני, אלא דווקא השלישי זוכה בפרס?! אולם חוששני כי אף מר אינו יורד כאן לתוך גופו של ענין. לא זה נוגע לי אם ראובן או שמעון יזכו בפרס. עצם הענין מאוס בעיני. הבריות הללו כל דבר, אפילו הוא נתון ברומו של עולם, הופכים למשחק. אם משחק של נוי ואם משחק של כוח. ולא אטעה אם אומר, כי אף הכוח מעורב בכל הענין הזה לא במעט, כוח במובן של תככים מדיניים, ובפרס ספרותי הנתון בתחומי מדינה אחת – תככים בין מפלגתיים. כמה חדשים לפני מתן פסק הדין רוגשים גויים וממלכות וצירי ארצות יחפזון אל מקום המעשה להשפיע על ידי לחישות ולחיצות, תחנונים ואיומים. אלה משתדלים ואה משדלים ואלה מתקטלים ואלה מתפתלים. נמצא כי לא הסופר הוא כאן בעל הדבר, אלא מדינה זו ופרלמנט פלוני, אותה סיעה או אחרת. צדדים יש, שדכנים ומתווכים. הסופר לעצמו אינו כמעט צד; הוא כולו מן הצד. הוא האופן החמישי בעגלה. אם כי דווקא אותו שופטים, עליו מצביעים ולמענו מונים את הקולות ועושים חשבון. החשבון הוא כאן המעליב ביותר. לא די שהיושבים כסאות למשפט בוחנים ושוקלים ומודדים ומעריכים ומדיינים ומתווכחים, הם גם מרימים אצבעות או ידים לפסוק משפט ולחרוץ גורל. כשרון הם מודדים; נשמות הם שוקלים: על רוח באנוש הם מרימים ידים. ומי נתן את הסמכות ללמדנים מומחים אלה להחליט מי היה גדול ממי, שקספיר או מילטון, ישעיהו או ירמיהו, מר זה או מר פלוני? ומפי הדיינים המושבעים האלה נקבל הוראות מי מסופרי זמננו ראוי יותר מכולם להוקרה ולהערצה? לא, מוחי המסכן אינו תופס זאת. אפילו אם יבואו כל מבקרי מזרח ומערב לא יכריחו אותי לשנות כחוט השערה מדעתי על סופר זה או אחר מבני דורנו. אין בית־דין לדברים שבטעם, הואיל ואין שולחן־ערוך של דינים להם ואין חוקים למעשי־נוי, לפרקי־שירה ולכל מלאכת מחשבת. כלומר, יש חוקים, אבל הללו ניתנים ומתבררים לנו רק לאחר שכבר נכתבה היצירה הספרותית המעולה. כל מלאכת אמנות ראויה לשמה פוקחת את עינינו למצוא איזה חוק אמנותי חדש. היינו, הדינים והחוקים הם תולדותיה של היצירה ולא גורמיה ומניעיה. הם נובעים מתוכה ואינם קיימים ועומדים מופרשים מבחוץ. ואילו חכמי בית דין אלה רובם ככולם אנשים מן החוץ. הם שופטים ומעריכים לפי היצירה הזאת, שעליה הם דנים. בכל השטחים מפגרים החוקים אחרי החיים, בשטח האמנות לא כל שכן. זה הכלל: החוקים הם ישנים, ואילו היצירה אינה ראויה לשם זה אלא אם כן היא חדשה לגמרי. ולא למחזיקים בנושנות להורות ולדון. עושים עוול לספרו, לסופר, אף גורמים נזק לטעם הדור, הנתון תמיד בהתהוותו, על ידי שאין מסתפקים בכתיבת מאמרי בקורת, שאף הללו מחטיאים על הרוב את המטרה, אלא גם מבקשים לכפות עלינו הערכות בכוח דינים ומשפטים, על ידי הרמת אצבעות ומנין קולות, שמתנת כסף בצדם. כאן, בחלקה מצומצמת זו לפחות, אין אנו גורסים אחרי רבים להטות. ופחות מכל יש להסכים לכך, שברק הכסף יהיה לו יפוי־כוח של חוות דעת והשפעה. על ידי כך לומדים הבריות רק מוסר השכל אחר, שאין לך דבר שאינו שווה כסף. מכאן נובעת גם הנחה שניה, שהכסף שווה כל דבר. ועיקר שבעיקרים, שעל כרחם באים לידי סילוף. אפילו שבעה משיבי־טעם, כיוון שהם נכנסים לדיון על דברים שבטעם על מנת להעמידו למנין, חזקה עליהם שרבים מהם יוותרו על שיפוטם האישי לאמתו ורובם או כללם יתאחדו על הדבר שהנהו חשוב פחות ופושר יותר וניתן משום כן לבוא עליו לכלל פשרה. כל אחד ביחידות מבין משהו; ודוקא בציבור הם עלולים לטעות. אין זו השערה סתם. יש לה הרבה סמוכין בנסיון. לא איכפת להם לבני־אדם חילוקי טעמים ובלבד שלא לחדד ביניהם חלוקי הדעות. הטעם נופל קרבן. ומן ההכרח להשתמש לשם הכרעה בפסקי־דינים, הכתובים בשולחן־ערוך. מנין של מבקרים המתכנסים יחד מגששים תמיד כסומא בארובה. לעולם אינם יורדים לתוכו של הענין, אלא נגשים אליו לעמוד על־יד; מדיינים על־יד, על־יד. ומה גם במתן פרסים. שיש בו גם מתנת־יד.

משחזר הדובר וניער את מקסם הכזבים בצורת אפר לגם תוספת רוגז ומרי מן העלים הנשרפים ושב לשיחו:

– הענין בכללו, אומר אני למר, ומצוה עליו להאמין לי זאת הפעם, הענין כולו יסודו כזב ושקר. אפשר היה לשער כי הפלשתי חובב באמת ספרות ומוקיר רבנן ואין דעתו מתקררת עליו עד שהוא מביע את רחשי הערצתו לאמן בהענקת כסף. אולם מכיר אני את הפלשתי; מכיר אני את מין האדם שלי, את התכשיט הזה. מין אדם זה מרעיב בכל דור ודור את טובי חכמיו ויוצריו. הוא מוציאם לעוני, לבזוי, לניוון, אף אינו מתעצל לסקול אותם באבנים בכל שעת הכושר. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי אמן חי בכבוד, או שאינו מושפל לפחות עד שאול תחתיה. אולם קוטל־חכמים ובוזה־אמנים זה פתאום לפתע נכנסת בו רוח של צביעות והוא מכריז ומודיע בחצוצרות ובקול שופר: תנו כבוד לאמנות! הבו גודל ליוצר! ומה אצלו כבוד, מה אצלו גודל? הוי אומר: המטבע! מבשרו יחזה. מה הוא אין נעלה בעיניו מן הפרוטה, אף כלל הסופרים והחכמים מסתמא להוטים אחריה. מבין מר… אין הפלשתי מחבב סתם חכם, סתם סופר, סתם אמן; אלא אם לכבד את מי שהוא מן הבטלנים הללו הריהו מדקדק לכבד דוקא את הגדול שבהם, את הארי שבחבורה, את האביר שברועי־רוח. אין זה לפי כבודו של הפלשתי ואף פנאי אין לו לכבד את כל אלה. היינו, את הטובים שבאלה, העמלים, איש לפי כוחו ולפי דרגתו, לתרום לאוצר האמנות הכללי משהו בר־ערך הראוי להתכבד. הבו לזה את גדול הגדולים וגאון הגאונים. הפרישו לו מתוך כל קהל היוצרים אחד, דוקא אחד, חד בדרא, רבן שכזה, בן־יחיד, אליל רם ונשגב. עליו מוכן ומזומן הוא להשפיע אותו כבוד, לו יתן מחיאות כפים, לכבודו יפתח גם את כיסו. אבל למען השם תפרקו מעליו עול כל החכמים: שיהיה פטור מלתעות בתוך יער החכמים: שלא ירגיש חובה לעיין גם בספריו של זה וגם בספריו של זה, היינו, לייגע את מוחו וביחידות. מכאן ואילך יש לו מאור הגולה אחד וכל האחרים, שלא קיבלו הענקה מכיסו, הם בעיניו אודים עשנים. אין הפרס הזה, משמע, אלא כסף פיטורים, שבזכותו קהל ההדיוטות פוטר עצמו מענשו של קהל החכמים. ומבין מר… יש כאן עצת אחיתופל. חמד לו הפלשתי מירוץ סופרים כדרך שיש לו מירוץ סוסים. אין הפרסים הללו אלא אופן של בזוי להראות ולהוכיח, שאף סופרים פושטים יד בפומבי ולעיני כל העמים לקבל מתנת כסף. כן, כן, הפלשתי לא יעשה דבר לשם שמים. ולא יתן מה שיתן בצנעה. הוא אב מחזות והילולים, מירוצים בלוית מעצורים, ובינתיים חכמת יתר המסכנים, שלא זכו לפרס, נעשית בזויה עוד יותר.

הפסקה של שיעול אינה באה בחשבון האתנחתא. שיעול זה, המשתלשל ויוצא מן הגויה החולנית וכאילו נכרך עליה כנחש, מעורר יתר פליאה והשתוממות לכוח הדיבור המתגבר כמעין באדם חלש זה.

– ואף על פי כן, אומר אני למר, הנני מאמין בסופר, נצח הסופר הישר לא יכזב. אפילו אם ימלאו את חלל ביתו כסף וזהב לא יחטא לניצוץ האמת שבלבו. סופרים ישרי־לב, הממיתים עצמם באהלה של יצירה, היו בכל הזמנים. לא אלמן יהיה מין האדם מהם גם בעתיד. לא, בכסף אין קונים. בכסף אין קונים הכל. את הטוב מני טוב ואת היקר מכל יקר – את האמת – אין קונים ואין מוכרים. אין דור שאינו מוביל לעקדה את בני יצחק שלו. יצחק לכל ישחק; אף ליושב בשמים ישחק. יצחק את אשר נתון בלבו אותו יגיד ולא יעשה כחש בנפשו. אולם גזירה נגזרה, כנראה, על האנושות המקוללה, שתשכל את טובי אמניה ויוצריה. לא חשוב כיצד מחבלים באמן האמתי ובאיזה אופן נפרעים ממנו: העיקר שיורדים לחייו, משחירים את פניו ונוטלים ממנו את האויר לנשימה. אלא שמכת הפרסים היא מכה, אשר לא נכתבה עדיין בשום ספר. מילא רעב, בזיונות, חרפות וגידופים – בנסיונות כאלה כבר נתנסו אנשי הרוח בכל הדורות – והם לא העבירוהו על דעתו. ואילו בפרס זה יש סכנה. אומר אני למר: סכנה יש. כאן התנקשות בתוך ובערך: כאן מזימה לכבוש את המלכה בביתה. נובל פתח: בעצם לא נובל היה הפותח, אלא קדמו לו אחרים בזעיר אנפין. בא נובל ועשה לענין פומבי גדול. יש לשער כי בקרוב יהיו לנו מלבד נובל אחד הרבה נובלים קטנים, הללו נובלים והללו נוצצים. הללו נוצצים והללו נובלים, כגון אשכנז הנאורה, שיש בה פרס גיטה ופרס לסינג ופרס שילר, ועוד. ולא תהיה מדינה או עיר, שלא יהיו בה פרסים משלה. וכל בעל בית הגון יקבע פרס קטן על שמו. והשופטים יהיו לא רק למדנים מומחים, אלא גם סופרים ביניהם לבין עצמם. ולא עוד יאמרו חכמים מפרכסים, אלא חכמים מפרססים, זה את זה. ולא יהיה עוד גביר שלא יהיה מפריס פרסה; וכל סופר שלא יהיה נושא פרס יהיה בדוק ומנוסה, שחבוריו אינם ראויים לאכילת כלב. והקורא לא יצטרך עוד לשפוט מדעתו על שום ספר או סופר, אלא ישאל תחילה: מה יקר? כמה ממון קיבל זה? וכפי גודל המטבע יהיה גודל הכשרון. או שמא סבור מר כדעת התמימים, כי עלול הפרס להרים את קרנו של הסופר? רק אל יהיה חלקו של מר עם הטפשים. שום קרן אינה מסוגלת להרים קרן הסופר, אם לא יהיה מחנה הסופרים קדוש. או שמא סבור מר שהפרס נותן פירסום לספר הטוב בקהל הקוראים? אף זו לא. אין הקוראים זקוקים להמלצות. לקוראים יש חוש הריח משלהם. הם נוהגים בספר כבגבינה. אף הגבינה נותנת בפיהם טעם טוב יותר ככל שנותנת ריח רע יותר. את קהל ההדיוטות לא יפתו בתריסר פרסים. הוא מחפש לו תמיד רק מה שנותן לו גרוי. קהל הקוראים הוא קשה עורף; אף קשה־מוח, קשה־לב ואכזרי. מוטב שלא יתערבו בעסקי לב שלו ואל יבלבלוהו על ידי אותות הצטיינות ומתן פרסים.

הסיגרה נאספה כולה לתוך אפרה, אף השיחה כבר תמה כמעט לגווע. אולם שיחה בגויעתה כאדם בגסיסתו. יש שאותו רגע דוקא מתלקחים כל הניצוצות במוקד השקיעה. וכך הפטיר פרישמאן:

– הנה כי כן קלקלו הגויים בפרסים. אולם אין מר יודע עד כמה אנו היהודים מסוגלים לקלקל. כלל גדול הוא: עבירה זו שיהודים מקבלים אותה בירושה מן הגוי הריהם מחזיקים בה ואף מוכנים למסור את נפשם עליה. כשאנו נתחיל להפריס פרסה ולהקרין קרנות נראה לעולם עד היכן אנו מסוגלים להגיע. אנו נביא את הענין לתכלית השלימות. אנו נעשה מן הענין חוכה ואיטלולה. גרוע מזה: עסק. צעקה תעמוד ברחוב היהודים: סופרי ישראל צריכים פרנסה – הבו להם פרסים! ישסו בנו אלנות ויתומים של סופרים, ידידים ומקורבים יתקהלו עלינו: הבו פרסים! לא עוד ישלמו שכר סופרים, אלא יעניקו פרסים. ולא עוד נשמע קול חתן וקול כלה ברחובותינו ולא שום קול, אף לא קול פרץ, רציתי לומר לא פרץ הסופר, אלא פרץ שהוא בן זוגה של צוחה, כי אם קול אחד ינסר תמיד: פרסים! שמים וארץ, ביאליק ופרץ ופרסים! התמימים שלנו! הם מתקנאים בגויים, שזוכים בפרסים. אמרתי להם: שוטים שבעולם, כלום נותנים פרס בעד רוח הקודש וכשרון? מי לנו גדול מטולסטוי? והוא לא זכה בפרס נובל, ואחרים, שאינם מגיעים לקרסוליו, זכו. ועוד אמרתי להם: תינח הגויים, שיש להם קצת גשמיות כגון, מדינות, חיילות, תותחים וכיוצא בזה, אין הם חסרים אלא משחק ב“עליות”. אבל אתה, ישראל תמים, מה אתה תוקע את חטמך לתוך גוב אריות זה? כיוון שאמרתי להם זאת בדקו ומצאו שאני רשע וצר־עין. כן, הם חושדים בי. מה אומר ומה אדבר – הם תמיד יחשדו בי. כל זמן שלא אדבר בשפת הגנבים כמנהג כל האנשים ההגונים אהיה חשוד על מחשבות זרות. ואולי כבר הגיעה שעתי לפרוש הן מן הציבור והן מן הדיבור? מה טעם לשיחי ושיגי עמהם? בין כך וכך ישטמוני. אולי כבר הגיעה שעתי שלא לטייל עוד עמהם ארוכות וקצרות, שלא לטייל עוד ביניהם, שלא להתהלך עוד עמהם. אשב לי בודד במועדי; לא, לא אשב עוד; אשכב לבדד ואהפוך את פני אל הקיר ו…אבוז?!!

כנגד מהלכי על שתים

מנהג פרישמאן לסמוך לתופעות קלות מדרש דברים על בעיות חמורות נגלה לפני פעם באופן מובהק בקטרוג קשה, שפתח על טבע בני האדם לרגל מחיר מופרז בעד צחצוח הנעלים, שהטילו עליו במלונות.

ואל יחשוב מר שהנני חס על הפרוטה היתירה שנגזלה ממני. קמצן כזה אינני – התחיל פרישמאן, כדרכו, מן הצד האישי שבענין – אבל החוצפה שבדבר היא שמרגיזתני יותר מכל. הללו יצאו לעשות להם מלחמה – ועלי לשלם מחיר מנופח בעד קצת צחצוח. מתברר שהמלחמה העולמית לא באה כל עיקרה אלא בשביל לירד לכיסי ולרוששני. רוסיה וגרמניה מצחצחות חרבות, צרפת ואנגליה גם הן בוחשות בקדירה – בינתיים בא הפונדקאי ועושה מלחמה בארנק שלי. בנעלי התחילו: וחזקה על האדונים הללו שימרטוני כהלכה מכל הצדדים. בידוע לו למר… סוחרי הנעלים הם הראשונים לקיים מצוות פשיטת העור. כל הצרות מתחילות מלמטה, מן הרגלים: לאחר מכן הן עולות בדרגות לעילא ולעילא עד הראש ועד לכובע שעל לראש. גל היקר עוד לפנינו. לפי שעה הגידו את דברם הסנדלר והעוזר על ידו. המצחצח ידידנו, והעלו את השער על סחורתם. מכאן אין ראיה, כמו־כן, שבעד כל יתר התענוגים ששבעתי בפונדק זה לא נתחייבתי לשלם גם כן טבין ותקילין. אף החשבון הכללי הוא חשבון צדק; אלא שהמשרת הממונה על צחצוח הנעלים הגדיל לעשות ותבע תשלום כפל. אין זאת אלא שמנהג חדש בא למדינה לחשב מחיר הצחצוח בעד כל נעל לחוד.

פרישמן קדדני במבטו כאותו אומן הנוקב במרצע את הסוליה בשביל להשחיל לתוכי את חוט מחשבותיו.

– מרשה אני לעצמי להתנבאות מקצת ועל מר לתת לי אוזן קשבת. איני נביא ולא בן נביא, אבל קצת חוש יש לי. דבר־מה חדש ואיום פורץ ובא לעולם. הכל ישתנה מיסודו; שום פרט לא יהיה עוד כתמול שלשום. אני ומר הכרנו מין־אדם, שעם פרוץ מלחמה זו עבר ובטל מן העולם וזה שיבוא במקומו יהיה בריה, שאין אנו יכולים להעלותה כלל על הדעת. קודם כל לא יהיה עוד אדם נחשב, כמקובל עד עכשיו, יחידה אחת בלבד, היינו, הוא מר פלוני מכף רגל ועד ראש כולו אחד. לכל הפחות יהיה כל פרט דינו כזוג, מעין תאומי־סיאם. ואף ההגיון מחייב זאת. כיוון שהנני נועל זוג נעליים מכלל שהנני זוג־אדם; כיוון שהנני מהלך על שתים ויש לי צמד ידיים ואף אזני ועיני כפולות הריני כולי יצור כפול. ולא עוד יאמרו על ראובן מר פלוני אלא האדונים ראובן; ולא רק הצאר הרוסי ידבר בלשון אנחנו ואף לא רק מחבר המאמר הראשי ב“הצפירה” יכתוב אנחנו, אלא כל רך הנולד הנצמד אל שד אמו, יפתח את פזמונו בלשון אנחנו: אנחנו רוצים לינוק, אנחנו רוצים לישון; ואנחנו… הכל אנחנו. מסתבר “שאנחנו” זה יצטרך לשלם דמי־לינה כפולים במלון, ולא רק כפולים אלא כפולים ומכופלים, בעד הראש לחוד ובעד הרגלים לחוד בעד הגוף לחוד ובעד כל אבר ואבר לחוד.

במסעדה, למשל, יגישו למר “אנחנו” מזון כדי שן אחת בלבד, ואם ירצה להרגיש טעם לעיסה בשן שניה יצטרך להזמין תפריט מיוחד: לכל שן תפריט משלה ותשלום נוסף. זה יהיה המשטר החדש לעתיד לבוא. משטר התפריטים והפירוטים. האדם יהיה מפורט ומפורק. וכל כך הרבה פירוט למה? הוי אומר: הכל למען הפרוטה, כי היא תהיה תכלית הכל. ובאמת עולמנו הישן היה עולם טפשי למדי, שכן נהוג היה לקבל מס לגולגולת. הפקחים לעתיד לבוא ידעו לברר את הענין על הצד הטוב ביותר והם ידרשו לא רק מס לגולגולת, אלא מס לגולגולת ומס לרגלים ומס לידים ומס לכל אצבע שביד ולכל צפורן שבאמבע; בקיצור, האדם יהיה ממוסס לכל שן שבפה ולכל שערה שבראש ולא עוד יאמרו די. מבטן אמו יצא כל אחד בעל־חוב וממושכן בעד המסים אשר ירבו משערות ראשו ולא ימצא עוד את ידיו ורגליו, לא את שניו וצפרניו ושום אבר משלו בתוך המהומה של חובות הרובצות עליו.

כן, כן, זה יהיה עולם. אשר לי הריני מוסר מודעה למר, שאין בדעתי עוד להאריך ימים בעולם נחמד זה ועיני לא תראינה עוד את המהומה העתידה. אולם מר עודנו צעיר ועתיד הוא להגיע לזמנים הנפלאים ההם ולהסתופף בקרב הדור ההוא. זה יהיה דור! קדמונים תמימים היו. הם גרסו: פני הדור כפני הכלב. אומר אני למר… לעתיד לבוא הכלב יהיה צדיק הדור. דרך אגב: עוול עושים לכלב, שמצויים בו כמה מדות טובות. מגדפים בו את האדם, שאינו מגיע לקרסולי הכלב בטוהר וביושר. ואנו הרי הכרנו מין אדם, שהיה בו עוד משהו טוב. אולם האדם הישן מת במלחמה הזאת. כל מלחמה גדולה כמלחמת העולם של זמננו חופרת קבר לעולם הישן. ויש שהיא מביאה גם שנויים לטובה. אולם איני חושש לומר, כי העולם במוצאי המלחמה הזאת לא יעלה שלב למעלה אלא ירד מטה־מטה. עבדות גדולה ממשמשת ובאה. האדם עבד יוולד. כי האדם המפורט עבד הוא ממילא. קצת שלימות היא דרגה לחירות. האדם כרשות היחיד יש בו לפחות שאיפה לשלימות. ואילו אדם עשוי ממכיתות, משברי יד, שברי רגל, שברי איברים, אינו עוד שלו הואיל והוא בכלל אינו קיים עוד. נוסף לכך הוא, כאמור, בעל־חוב ובעלי הדינים שלו יעשו עיקול מיום היולדו על כל תנועה ופיהוק שלו. מבטן אמו יגיח ישר לתוך בית העבוט, לומברד בלע"ז. ירצה להניע יד או רגל, לומר דיבור להציץ או לחייך, לנמנם ומה גם לטעום משהו – יצטרך לקבל הכשר מיוחד מאת המפקדה העליונה, הממונה על המשכנות. זכורני, בדורנו נוהגים היו לנשום אויר בחנם; להבא גם האויר יהיה ענין של עסק. האדם שבמשכנתא לא יהיה רשאי לצעוד צעד על דעת עצמו. ממילא מובן שהשם מהלך על שתים לא יהיה הולם עוד בר־נש זה, שהרי לא יהא עוד כלל מהלך, אלא הלוך ומהולך על יד הרשות וכן לא ידבר עוד על דעת עצמו אלא ידבירוהו וידובבוהו, ולא יהא עוד אכלן אלא אכול ומאוכל, היינו, מצווה ועומד לשלשל בשעה זו או פלונית של יום כך וכך מאכלים ונוזלים לתוך בית הבליעה שלו. הקיצור, הוא אינו עוד חי נושא את עצמו אלא יטלטלוהו כגון בזמן הרומאים והקדמונים על גבי אלונקות. בכלל לא יהא גברא אנושי זה נוקף אצבע מלמטה, אלא אם כן איזה מלאך דומה, שליח המלכות, מכה על ראשו מלמעלה. פני מר צהובים… הוא חושדני וודאי בלשון גוזמה או בלשון בדיחה. ואני המדבר אל מר בגלוי־לב גמור אומר לו, כי הבדיחות אינן כלל בטבעי. שוטים טועים וסבורים שיש בי נטיה לליצנות. הנני איש רציני מאד, אלא מאחר שהם משעממים אותי אני אומר פעמים דבר־מה הנשמע כבדיחותא. לא, אין אני מתקנא בבנינו; על אחת כמה בנכדינו.

פרישמאן הישיר את גבו, ינק לגימה עמוקה מן הסיגרה ונתעטר בתימרת־עשן, כעושה אותה חופה מפני מראות האימים הנשקפים לו מתהום העתיד, קולו גבר.

– רואה אני חובה לעצמי להעמיד את מר על התמורה הגדולה שהתחוללה בעולמנו במשך החדשים המעטים האלה. שבר גדול התחולל בכולנו. שבר בלב. זה הכלל. כל משלחת פגעים שבאה לעולם נפגע קודם לכל הלב. הלב הנהו הראש והראשון. שום אדם לא יצא מן המלחמה הזאת בלב שנכנס עמו לתוכה. אם יש דברים שהרגל הוא השורש שלהם הרי הכל נגמר בלב. מלחמה היא מלחמה. זאת צריך לדעת. אין המלחמה עוברת מחוץ לנו, אלא היא פולחת את פנימיותו של כל אחד מן החיים בדור הזה. כל כדור הנופל בחזית, לתוך לבנו החי הוא נופל. ושוב אין לשום איש מאתנו הלב שהיה לו. האדם כעת אינו עוד זה שהיה והעולם של מחר לא יהיה עוד העולם של אתמול. מזאת אסור לנו להסיח את הדעת אף לרגע כדי שנדע באיזה עולם נהיה חיים בעתיד. המלחמה תיפסק ביום מן הימים, אבל את פעולתה ההרסנית תעשה עד גמירה. תכנה של כל מלחמה הוא בעצם מלחמה במהלכי על שתים. מידה מגונה יש בבני אדם, שאינם יכולים לחיות תקופה ממושכה חיים אנושיים. הם מואסים בסדר־חיים הגון ומתוקן ומתחילים להשתולל. וכן הם מואסים במראה אדם ובפרצוף אדם ואף בגוף זה כפי שהוא עשוי בצביונו. מצאו דרך משל מין אדם מהלך על שתים – דבר זה מרגיז אותם. גמרו אומר לעשותו מהלך על אחת בלבד, ואם יוכלו להפכו ליצור הזוחל על גחונו יעלה עוד יותר חן וחסד לפניהם. דרך כלל אינם סובלים שום דבר שלם. תן להם אדם קצוץ, מרוסק ובעל־מום מכף רגל ועד ראש – ויערב להם בידוע לו למר… וילהלם קיסר הוא אחד מגדולי המסיתים ומדיחים שבעולם. הוא אוהב מלחמות. הואיל והוא עצמו גידם, נתאווה לעשות הרבה קטעים וגדמים וחגרים ופסחים וצולעים וזוחלים. זה הוא סידר את כל הענין. כלל זה אני מסור בידי מר: רואה הוא מלחמה באה לעולם, כידוע שאיזו יד גידמת באמצע. אדם בריא ושלם בכל חושיו שונא שפיכות־דמים. בעלי־מום בגוף או בנשמה – מהם כל הצרות והפורעות. אסון הוא כשהעולם נמסר לשלטונו של איזה בעל־מיחושים או חולה־נופל, בין ששמו נירון, בין ששמו וילהלם או פרידריך בארברוסה. הבארברוסים הללו! יעיין מר בקורות המלחמות ויווכח כי עדת הנכים והנכפים שבכל דור ודור כפו את המלחמות על הבריות. אדיר חפצם של הללו לראות עולם מלא בעלי־מומים בדמותם ובצביונם: עולם בו משוטטים לא בעלי־גופים, אלא בעלי פלגי־גופים ובעלי־גופים לשליש ולרביע. ועל הכל בעלי נשמות רצוצות. ויותר מכל הם שבעים נחת למראה הפסחים והצולעים. בקטיעי־רגל אלה הם רואים מעשה ידיהם להתפאר, את התגשמות חזונם על האדם החדש בעתיד.

הסיגרה נתקטרה עד קצה. היה צורך להביאה לקבורה על עמוד האפר שנשתרבב הימנה, תלוי בנס בקומתו הזקופה, פרישמאן החריב בניבו את עולם האנשים, אולם מחריב־עולם זה היה נזהר ב“בל תשחית” פכים קטנים, ואף לגבי עמוד האפר של הסיגרה, שהיה מתקיים אצלו בצביונו עד קצה העישון. אגב חיפוש אחרי המאפרה נפסק שיחו לשהות־מה על מנת להתלקח שוב בפסוקי הפטרה רוויים היתול מר:

– וכל זה לא הקדמתי לו אלא בשביל להסביר למר מה טעם חייבני היום הפונדקאי שלי בתשלומי כפל בעד מעט צחצוח. מבין מר… פונדקאי זה הוא איש העתידות. רואה הוא אותי לאלתר לא כמהלך על שתים אלא כצמד־אדם, שכל אחד מבני הזוג יש לו רגל אחת הנעולה בנעל אחת. ובכן, אדון כפול שכמותי בדין שישלם כפל. ובלחישה אומר למר – ופרישמן באמת הלחיש את קולו – כל הענין הזה של אדם בעל דו־רגלים יהיה בחזקת סכנה בעתיד הקרוב. ההליכה על שתים תהיה בגדר חוצפה ממש. שום אדם הגון לא יעשה זאת. והעושה יהא נחשב עבריין. מי שיהיו לו משלו במזומנים זוג ידים וצמד רגלים יתבייש לצאת החוצה ולהיראות לעיני הבריות. הוא יהא אדם ישן, מלפני דור המבול, עובר־בטל. ואף טינא תהיה בלבבות עליו, שכן יצטרכו לבזבז עליו הרבה אריג לבגדיו, הרבה עור לנעליו. ומן הסתם יינתן חוק שלא למכור לכל פלוני זוגות, לא זוג מכנסים, אלא מכנס אחד, לא זוג נעלים, אלא נעל אחת. וכי היכן נמצא כתוב שיהיה זה מהלך על שתים דווקא? אין הוא חולה להסתפק בפחות מכך?…

ג. השעמום והמלחמה

בים סגריר במלחמת העולם הקודמת הקשבתי לשיחו של פרישמאן על קורות הימים. נטפי הגשם קראו קיש־קיש של אבל על חלונות הבית ובשערי הלב. ונטפי פיו של הדובר מרים־מתוקים כסמים, שרעלם משמש מקור לריפוי. החדר ברחוב בעלי המלאכה, מקום משכנו של מחבר “האותיות הפורחות”, שיעורו לרחבו דלת אמות בקירוב, אבל אפשר לצעוד לארכו. ובהיות הרוח על פרישמאן ומפיו יזנק הדיבור, היא שועת האנוש, יצעד אחת הנה ואחת הנה ומראהו כעולה בסערה מתוך סוגרו ופורח באויר. בימים ההם היה עוד זעם קדוש באדם, כי העולם עוד עולם ולא עמק הבכא. בימים ההם היתה עוד קיימת בלב אמונה בסגולת הדיבור, ולפיכך בני אדם מדברים זה אל זה דברים היוצאים מן הלב.

פרישמאן תלה בי לשהות־מה את מבטו, מצחו נתקמט ונתגבה למעלה, שפתיו רחשו בחיוך. סימן שהדיבור בפיו. וכה אמר:

– “משער אני שמר כבר קרא תרפ”ט מאמרים להסברת סיבותיה של המלחמה. כך דרכם של הבריות שהם כותבים, כותבים. כל זמן שהללו לוחמים הללו כותבים. וכיון שפלוני מושך בעט סופר חזקה עליו שהוא חוקר לכל תכלית ואין דבר נעלם ממנו. ובכן, הוא יודע מה טעם עמים נלחמים כפריצי חיות. ושמא גם מר מסכים לסברותיהם של הידעונים הללו. ונימוקים להם אחד לאחד: כלכליים, מדיניים וחברתיים. זה אומר שזו היא מחלוקת בין קיבה שלי וקיבה שלך וזה אומר בין כתר שלי וכתר שלך. זה גורם אימפריאליזם וזה בא בשם המפורש מיליטאריזם. ומי אינו יודע לדרוש דרשות של הבל על עסקי הפוליטיקה? ובכן, הפוליטיקה היא שמוציאה מיליוני אנשים לשדות הקטל. אומר אני למר: מלים, מלים, מלים. דעתי היא ששום ענין אינו משמש גורם למלחמות. יהא כלל זה בידי מר: שנים המתקוטטים זה עם זה סימן שאין להם עסק מענין מזה. לפי שהם הולכי־בטל מצאו להם את המריבה ענין לענות בו. כל מלחמה הוא פרי השעמום, בין מלחמה קטנה ובין גדולה, בין יבשה ובין שכרוכה בה שפיכות־דמים.

מבטי פרישמאן נזדקפו כלפי החלון, ששיקף את מחול הנטפים, הנגרשים כסופה, על גבי זגוגיותיו. אלפי רבבות נפשות ערטילאיות התייפחו מגרונו של היקום. הקול הדובר השתפך לתוך נגינת האבל. דומה, זה האחד הלביש בניבים את שעת הרבים.

– ראוי לו למר שידע זאת: אין בני אדם שוחטים זה את זה בגלל לחם או על עסקי שלטון וכיבודים. אותי לא יוליכו שולל בתורות המדומות שלהם. לא בשל הלחם עושים מלחמות. שאילו כך הייתי יכול לשעשע את נפשי בתקוה כי לעתיד לבוא תימצא דרך של פשרה בין הבריות. יש לחם לכל. אפשר למצוא אופן של חלוקה הן לגבי הבכורה והן לגבי נזיד העדשים. קצת פחות, קצת יותר עדשים – לא בזו הפלוגתא, וכיון שיבואו לידי עמק השוה בפרטים הקטנים האלה ממילא לא ישאו עוד זה אל זה חרב והמלחמות תעבורנה מן העולם. אולם לצערי אין בלבי נחמה זו. איני רואה את פרוסת הלחם המרוחה בחמאה כעילה הראשונה לכלל מעשי הרצח. איני רואה בכלל סיבה לרצח. אומר אני שאין סיבה. ובכן, השעמום היא הסיבה. וסיבה זו היא צרה לדורות. מי יודע אם לא עד אחרון דור. איני יודע אם אדמתנו תתן עוד את יבולה לאורך ימים ואם יש ברזל ונחושת במכרות די סיפוקם של הבריות גם מקץ יובלות, ואם השמש במקום לא תתישב בדעתה ביום בהיר אחד ותכבה את מאורה וחומה. אבל יכול אני להבטיח למר, כי השעמום באדם יהיה כמעין המתגבר עד סוף כל הדורות. לכל תכלה יהיה קץ ולפגע רע זה לא יהיה שיעור וקץ. יהיו שני בני אדם בעולם ישעממו זה את זה; יהיה רק אחד, הרי האחד הזה יענה עצמו בשעמום עד מות. וזה הכלל: שנים היושבים בצותא ומשתעממים יחד מיד הם עושים מלחמה זה עם זה. בימים כתיקונם אין אוסרים מלחמה, אלא אומרים תגרה; אין תוקעים חרב, אלא מכבדים בסטירת־לחי או הולמים באגרוף. כל שליחת יד בגוף הזולת היא אתחלתא של מחלוקת דמים. לא בגלל המנחה לאלהים הרג קין את הבל. המנחה היתה אמתלא. הנימוק: שעמומו של קין. בן אדם זה לא יכול עוד להתבטל ונאנס לעשות מעשה רב, שיש בו כדי להוכיח לו גופו שהוא בן־חייל. והנה מציאה נזדמנה לו בהיסח הדעת: אח קטן… עמד ועשה בו מעשה.

בשעת אתנחתא שחרני פרישמאן במבטו, כתוכן את לבי. אמנם, לא היה בתהית־מבט זו משום רצון לבחון את רישומי דבריו בי. אבל כך דרכו של דיבור השופע ממעמקי לב, שהוא דולה בה בשעה גם מתוך באר נפשו של השומע.

– אני בכגון זה נוהג לראות את הדברים כהויתם. שונא אני הונאה עצמית. הכל משתעממים. אלא שאינו דומה שעמום לשעמום. וכן אינם דומים בני אדם זה לזה בתרופות כנגד גועל הנפש שלהם כלפי עצמם, פלוני משכיח את טמטומו הפנימי בעסקים ובטרדות; פלוני נותן עינו בכוס או באשה; פלוני מקצר ימיו בקלפים; פלוני, אם הוא דרך מקרה מין גיתה, הריהו מחבר לו פאוסט ומבלה בין כך וכך את מעט שנותיו. אבל בכל זמן מצויים בני אדם, שאינם יכולים לרפא את נגע השעמום בתרופות קלות כגון אלו. הללו אין שעממונם פג עד שהם מחבלים במי שהוא חבלה של דם. וכי מה באמת יעשה פלוני שאינו טועם אפילו טעם של חיי שעה שיש בהם ענין ותוכן? ימיו שנואים עליו; הוא גופו מאוס ונמאס על עצמו; גוף אחרים לא כל שכן. עתים הוא בא מתוך קיהות לידי ספק אם הוא בכלל חי. אבל כשהוא דוחף מי שהוא בצד ובכתף מובטח לו אותה שעה שהוא, אמנם, חי וקיים. ואין לך הזדמנות טובה לדחיפות ולבעיטות מן המלחמה. אלא שאם אותו משתעמם אינו מסוגל במחילה להלחם בידים, הריהו קושר לפחות בפיו כתרים למלחמה. מכיר מר אותו איטלקי קטן, העושה העויות של גדול, אותו מחבר רומאנים, שנטפל לשחקנית הגדולה, דוזה זו, מחמת שעמום והתאהב בה בשל טעם זה והיה מתקוטט עמה מפני אותה סיבה ולאחר מכן, מתוך אפס־ענין, הלך וחיבר רומאן משעמם לשם תיאור אותה פרשת אהבה משועממת שבינו לבין השחקנית הגדולה. הוא זה הנהו אחד מראשי המזמרים שירי המעלות לכבוד המלחמה לשמה. המלחמה כתכלית, המלחמה כענין – מבין מר… אותו ד’אנונציו קטן הנוטל לעצמו כתר של סופר גדול חשק כעת גם בכתר הגבורה. בכל מה שהוא עושה הנהו מתנהג כאביר, אביר השעמום. מטבעו הוא בעל העויות. הוא כולו אופירה. בלי חינגה אינו יכול להתקיים אפילו שעה אחת. אין בזה אף תנועה טבעית. פלוני שכזה שאין לו בעולמו רגש פשוט וישר… פלוני שכזה…: כידוע לו למר… ד’אנונציו זה, כשהוא מקיץ משנתו בכל בוקר הריהו תוהה על עצמו וחרד ומתחלחל שמא חס ושלום הנהו עוד זה מתמול־שלשום. קל וחומר שאינו יכול להעלות על דעתו, שאף מחר הוא עוד יהיה הוא, בסך הכל הוא, הוא מהיום. הוא הרי מצווה ועומד להיות כל יום חדש בתכלית. לכאורה הוא מצווח ואומר: אני, אני ד’אנונציו! אבל אל יאמין מר לפלוני שכזה, שאמנם דעתו נוחה מעצמו. לא, לא, בסתר לבו שוכן הגועל. ריקניותו מחרידתו. ובדומה לו מצויים רבים, קטנים וגדולים ממנו, שאין להם טיפה של נחת בחייהם, הואיל והם משתעממים עד עומק נפשם. לא ניחא להם מקלסתר פני עצמם, לא ניחא להם מהילוכם שלהם, לא מחיתוך דיבורם, לא מתואר גופם, ואף חטמם הוא כצנינים בעיניהם. אין הם יכולים לשמוע את קולם שבפיהם. ועל הכל אוכל אותם הגועל העצמי. משום שלא טעמו מימיהם חיי נפש לאמתם וסערת הנפש הראויה לשמה. פלוני שכזה שאינו נושא בקרבו חיים אמתיים סוף־סוף מגיע לידי כך שהאני שלו נראה לו גופו מין אגם עומד. בזכות החיים הרוחניים מתחדש האדם בכל יום ולובש מפעם לפעם צורה, שלא נגלה בה עדיין לא לעצמו ולא לזולתו. כיון שהוא חי חיים של ממש הריהו אוהב את החיים ורוצה לראות בשלומם ובטובתם. הוי אומר: הוא רודף שלום. חושבני שמר לא יחשדני כי לעת זקנתי נעשיתי סתם רודף שלום. תכלית שנאה אני שונא עד היום שלום הבנוי על שקר וצביעות. ואילו שלום שחותמו אמת וגלוי־לב שרשו אין טוב הימנו. הוא יסוד העולם ועמוד החברה. אולם צרה היא במשתעממים, שכל אורח־חיים נאה ומתוקן מעבירם על דעתם. אומר אני למר… בר־נש משתעמם הוא פגע רע ואין יצור מזיק הימנו. עם שכזה לא הייתי מהלך יחידי בלילה. שכזה עלול לדרסני פתאום לפתע ולאכלני נא או צלי. לא חשוב במה יטגנני: במיץ אהבת המולדת או במיץ של יראת שמים. אפשר יעשה ממני מרקחת לכבוד המשיח או כל גואל אחר. העיקר שאעלה לעולה על מזבחו. העיקר שישתעשע בי מקצת. נימוקים לשנאתי אין הוא חסר. יכול הוא לשנוא אותי על שום שהנני אוהב יותר מדאי או על שום שהנני שונא פחות מדאי, ולהיפך, כיון שהחליט מתוך שעמום שהנני שנוא עליו אין לי עוד כל תקנה אלא לשמש מנת־מזון בתוך כלל המזונות העולים על שולחנו. זה דרכם של השעממנים. כל מה שהם עושים הם עושים מתוך שעמום. מתוך שעמום הם אוכלים ושותים, מתאהבים ומשתדכים; מתוך שעמום הם כותבים ספרים, שאני מחויב לקרוא בהם, ומחמת שעמום הם עושים מלחמות. שעממן יחריב לך את העולם ובלבד שלא יצטרך להסתכל מדי יום ביומו בפרצופו שלו. ואין צריך לומר שאין הוא יכול לסבול עוד אותי, הואיל ואני מופיע לפניו כל יום באותה צורה עצמה. אחת גמר אומר לעשות בי שינוי כלשהו. להטיל בי מום קטן ביד או ברגל, לחתוך לי בדל אוזן או לנקר לי לפחות עין אחת. מעלה יש למלחמה שהיא מין בית־חרושת לתעשית בעלי־מומים. מבין מר… בעל־מום זה חידוש… זה דבר־מה שונה מתמול שלשום. פשוט מאד. כמה שעממנים, שהשלטון בידם, נתכנסו יחד, נמנו וגמרו לגלגלני לתבנית אדם חדש. הם עשו יד אחת להעמידני על רגל אחת, למשל, או לשוות לי דמות של בעל יד אחת ובעל שרוול אחד, שרוול, מבין מר, שרוול ריק, המתנועע לכאן ולכאן, לכאן ולכאן, גורם להם נחת־רוח. ועולם של בני אדם בעלי שרוולים ריקים יהיה עולם חדש, מענין, שמח, מחיה נפשות. לכך הם משתוקקים באמת. מסתבר שהשעממנים הללו הם גם קצרי־ראיה וקטני־שכל. אין להם אלא מה שעיניהם רואות. כסבורים הם באמת שאני הנני זה הגלוי ועומד לפניהם. אין הם יודעים שאני כפול; ולא כפול־שנים, אלא כפול־שמונה; ולא כפול שמונה אלא כפול מאה. אלף פרישמאנים יש בי, והם מה רואים? ראש אחד, חוטם במספר יחיד, זוג רגלים וצמד ידים. כיון שכך החליטו לעשותני פנים חדשות, להטיל בי טלאי כאן וטלאי שם. לא, לא, עדיין לא עמדו על מלוא סכנתו של טיפוס השעממן, שאין לו נחת לא מעצמו ולא מאחרים. שכזה תמיד מחפש לו דרך להסב את הגלגל החוזר של הימים התפלים לאיזה צד חדש, לא חשוב לו לאיזה צד. מה תימה, אם במוחו של פלוני שכזה, שבדרך מקרה שמו אלכסנדר, נפויאון או וילהלם קיסר, מנצנץ לפתע רעיון, שכדאי לו לעשות מלחמה קטנה ולהוציא להורג מיליון או שני מיליונים של מהלכי שתים? אחר־כך: שנים או שלה שעממנים שנזדמנו בדור אחד, עלולים להחריב חצי העולם, ואת החצי השני יעשו בעלי־מומים. ואין צריך להיות בעל דמיון מופלג בשביל לצייר במחשבה תמונה של עולם אנשים, שכל פרט מהם מטופל באיזה מום קטן. זה צולע מקצתו; זה חטמו קצוץ עד כדי חצי; זה יש לו חור במקום עינו הימנית או השמאלית; זה מדדה על קבים; וזה כל שיניו יצאו לו בדימוס. קיצורו של דבר, רבי השעמום השיגו את שלהם: הם שינו את דמות העולם ושינו את פני האדם מן הקצה ועד הקצה, מכף רגל ועד ראש. הם עשו מעשה רב וראוי להם שיהיו מרוצים מעצמם.

פרישמאן החזיר את שרוולית כותנתו המשורבבת לאכסניה שלה. שרוולית ממרה זו מנהגה לפרוץ גדר בעידנא דריתחא של השיחה. אולם בדיעבד משמשת היא מעין מבשר לקול שיעול שיפרוץ כעת מן העוצר שלו. מכאן ואילך אנו עולים במעלה הנושא ומתקרבים לסיום ובסינון מלים:

– לא תפסתי לשון הגזמה. ואם חמדתי לי מקצת לצון הרי זה משום שהענין רציני למדי. כל ימי פחדתי מפני בעלי מוחין דקטנות, הריקים מכל רעיון, שנתקע להם בראשם רעיון שגדלו כזבוב. הללו פגיעתם רעה ביותר. כוחו של זבוב עצום מאד… אומר אני למר. היצורים הקטנים הללו, כל הקטן מחברו ערמומי ואכזרי ממנו. ייזהר מר מפני הללו. אף טיטוס לא יכול להחזיק מעמד כנגד יתוש אחד. אלא שאיני גורס שהיתוש התחיל לנקר במוחו לאחר שהחריב את בית המקדש. דעתי היא, שסדר הדברים היה להיפך. תחילה התחיל יתוש השעמום לנקר במוחו ולא היתה עוד הברירה בידו אלא לעשות איזה חורבן. להחריב בית המקדש של עם קטן או להחריב חצי העולם – ובלבד שמר טיטוס יזכה לכתר שם טוב של אדם גדול. משום כך ולא משום נימוק אחר יוצאים הטיטוסים למלחמות. ובשום פנים לא יוכיחו לי כי סיבות אחרות מכריעות לעסקי מלחמות. אני כלל זה בידי: מפיהוקים של שליטים משתעממים נולדים סכסוכי דמים. וכיון שהורגים זה את זה קצת נעשים החיים רבי ענין. מכל מקום הם נותנים לאחר מכן ענין רב לענות בו. לשעבר היו הכל דומים זה אל זה ולא היה מקום למשא ולמתן. אדם זקוק לבגד הריהו בא אצל החייט והלה מתקין לו בגד בלי אומר ודברים; הסנדלר עושה זוג נעלים; ואילו לימים אדם בא להזמין חליפה אצל החייט, בעל המלאכה חוקר ודורש תחילה: חליפה זו בת כמה שרוולים? והסנדלר שואל: מר למה מתכוון? לצמד נעלים או די לו בחצי מכך? העולם יהיה מלא שאלות; ולשאלות תשובות. הרי בר־נש זה הוא מין יצור שאינו מאמין בעצמו שהוא חי אלא אם כן פיו סובב הולך על גלגלים. משל לא נוצר הלזה כל עיקרו אלא בשביל לשמש מעין בית־טחינה, וכסבור מר שאותו טוחן להוט ביותר אחרי האכילה? לאו דוקא. פעמים הוא מסתפק בכזית אוכל ובלבד שיהיה לו שור הבר של קשקוש. כשהוא ממלא את פיו דברים בטלים הריהו מרגיש את עצמו עולה לגדולה. ראה מר, יושבי קרנות הללו בגנים ובכל מקום של פומבי כיצד פניהם מזהירים. הרי הללו סבורים שהלשון היא אם כל חי. לא איכפת להם שיהיה אדם צולע או חצי־עיור ובלבד שיהיה לו מענה־לשון. אדרבא, פלוני שיש לו איזה מום קטן חביב עליהם ביותר והריהם אומרים עליו דרך חשיבות: פלוני שסגי־נהור הוא; או פלוני היוצא בקב שלו והמדדה על רגל אחת. סתם אדם אינו בר־מעלה, אבל, מבין מר, אם הוא מצוין באיזה סימן, כגון שיש לו חבורה במצחו או תבלול על עינו, או ששפה אחת שלו שסועה לחצאין, כאן לפניהם לא עוד אדם סתם, אלא בעל מדרגה, ואף הוא עצמו, כלומר, חתן דנן, שהנהו במחילה לקוי קצת בשמיעה, כיצד הוא מתנפח ומתגנדר וגוער במר. ירים מר את קולו… איני שומע. מימי לא ראיתי בעל־מום שאינו בעל גאוה. ואהוב הוא על הבריות משום שהוא משמש להם עסק. נושא לדיבורים, לטענות ולמענות. והוא שמפיג מהם במקצת את שעממונם. אלא שחוששני – הפטיר פרישמאן בבת־צחוק עגומה – שמא יתישב גם הטבע בדעתו ומתוך חיקוי לבני־אדם יצוריו יברא אותם מלכתחילה ברואים רצוצים ושבורים, בעלי מומים מלידה ומבטן. ואיני רואה טעם מדוע לא יעשה זאת אותו אומן גדול? איני רואה כל הגיון להביא לעולם ברואים שלמים, שסופם לקלקל את עצמם. אם כך מוטב לעשותם מתחילתם שבורים במקצת, עקומים במקצת, צולעים מעט־קט ויוצאי־דופן כלשהו. אין זה פשוט כלל לברוא אדם השלם בכל הרמ“ח והשס”ה. הרבה טירחה משקיעים בכך; הרבה חומר מתבזבז עליו. לבסוף בא זה ומשבר וממגר וממעך ומקצץ משום שהוא קטלן ואוהב את המלאכה של שבירת עצמות וריסוק אברים. אבל גם הטבע שובב גדול הוא. וכשהוא יתחיל לקלקל יעשה את עבודת הקלקול ביתר חריצות ויסודיות מאותו יצור עלוב ששמו אדם. אומר אני למר… סופו של האומן הגדול להוציא מבית היוצר שלו מין אדם, מין בריה משונה, דמות נעוה שכזו. פחדים תוקפים אותי כל פעם שאני מעלה אותה מפלצת לפני במחשבתי. זה יהיה בן־קין שפתשגן הכתב של אלפי מלחמות יהיה חרות במצחו. לא יהיה בו אבר שלם ולא שום חוש בריא. הוא יהיה צולע לא רק על ירכו, אלא צולע גם מכאן וגם מכאן, חרש בכל אזני הנפש ועיור בכל עיני הרוח, ועל כל כזית של גופו תהיה יבלת. אסור יהיה לדרוך עליו אף בקצה אצבע. אין בו טפח שאינו חש בו. משער אני לו כיצד בעל המיחושים הלזה יעשה עוד מלחמות. על כרחו יהיה רודף שלום. אדם אחרון זה, ניגודו הגמור של אדם הראשון, יהיה באמת אדם לפי זמנו והזמן שלו יהיה באמת אחרית הימים. אלא שאותו אדם האחרית ישתעמם, הו. הו, ישתעמם, עד מות ישתעמם. לא, אומר אני למר, אין להתקנא בדורות הבאים. נחמתנו היחידה שלא אני ולא מר לא נהיה בני־אל־מות ולא נזכה להאריך ימים עד הזמן ההוא.

שפשף את כפיו והפטיר בחיוך:

– חוששני כי מר יצרף אותי למנין בעלי הקינות, המייאשים את לבם מן האדם ואומרים עליו טוב לו שלא נברא. ואינו כן. מימי לא הייתי פסימיסטן. לא. לא. הפסימיסטן הריהו בעל מום ממש, בעל־מום בגוף ובנפש. אסור להיות פסימיסטן.


 

הסופר הסוציאלי

… אמש כיבדני בביקורו אצלי מר ב. מחבר המחזות הנודע לקלקול. לא עברו רגעים מרובים ומצאתי עצמי יושב על ספסל הנאשמים. אורחי ערך כתב קיטרוג עלי ועל כל חברי לעט, כלומר, על כלל סופרי ישראל, שאין אנו כותבים ספורים על נושאים סוציאליים ואיננו מחברים, בדומה לו, למשל, מחזות המשקפות את המאבק החברותי של ימינו על מנת לתת פתרונים לבעיות הזמן הבוערות. מר ב. לא התעצל להחכימני באותה שיחה מאלפת, סופר סוציאלי מהו ואיזה חכם חרשים ראוי לתואר הסופר הסוציאלי ומה מידה חייב סופר לנהוג בשביל לבוא בסודה של כתיבה זו העושה אותו לסופר סוציאלי. קודם כל, אומר הוא, מצווה הסופר לקחת את החומר לכתיבה מן החיים ממש, היינו, להושיט את היד ולקחת ישר מן החיים. ואילו אני, אומר הוא, אין לי גישה ישרה אל החיים עצמם. עומד אני מעבר לחיים, או מעל לחיים, או בצדי הדרכים שלהם. אני ושכמותי, אומר הוא, כותבים מתוך הרהורי לבנו. מכאן למדתי שהוא ושכמותו אינם כותבים מתוך הרהורי לבם, הואיל ואינם מהרהרים כלל ואינם מתעמקים חלילה לתוך מחשבות. חלילה להם לעסוק בשטויות כאלו כגון מחשבות. ואולי אינם מצויים אצל הרהורי לב על שום שאותו כלי, המכונה לב, נתון אצלם במרחק של אלפי קילומטרים מאותו כלי, המכונה דרך כלל קולמוס. ושוב הוסיף ואמר שאני ושכמותי יש לנו הרגל רע לכתוב מתוך השתפכות הנפש ולתוך כל ענין הננו מכניסים רגש. מכלל דבריו שמעתי שאף הרגש הוא מין טריפה־פסול שכל אדם מהוגן נזהר ממנו. מסתבר מאליו שמחזותיו של מר ב. חפים ונקיים מהשתפכות נפש ומכל קורטוב רגש. אלא שאם כך מהיכן נובעים ויוצאים השופכין של מר ב. לתוך חיבוריו? תיקו. הריני מרצה באזני מר את דברי אותו מחבר ומוכיח כהויתם ללא תוספות ושנויים כל שהם, כדרך שהאיר את דבריו אלי. אני לי הייתי כל אותה שעה תלמיד מקשיב והוא מורי ומדריכי. מר ב. סח לי ברמיזה, ברמיזה דקה מאד כדקירת המחט, שכל הספורים, השירים והמאמרים שאני וחברי מפרסמים מפעם לפעם הם כל עיקרם בחזקת הגיגים, שיחות נאות או שאינן נאות, לא גבישי אמנות. כל האמנות נפלה, כמובן, בחלקו שלו. אנו פשוט מעלים על הנייר רחשי לב, פרכוסים, לבטים וחיטוטים ולא דברים של ממש. הואיל והתוכן שלנו הוא דל ועלוב לא פעלנו כלום גם מבחינת חידוש הצורה ולכל מעשי הקולמוס שלנו אין לא טעם ולא ריח, לא פרי ולא פרחים. קיצורו של דבר, פועל בטל הייתי כל ימי חיי. כל פעלי מאפע ועמלי אפס וריק. לשוא בזבזתי את כוחותי והמעטתי את חלבי ודמי. מכיוון שאיני סופר סוציאלי איני ולא כלום. גרוע מזה: הנני סופר טריפה־פסול.

פרישמאן נתן בי מבט חייכני, בשפשפו יד ביד, כמנהגו ברגעים של תהיה תוכה רצוף קורת רוח. נשא את משך שיחו בנעימה נצחנית קצת:

– למדנו מפי אותו חכם ומחבר כמה דברים בבת אחת. ראשית אין ספרות אלא זו שנוטלים אותה ישר מן החיים. אין חיים אלא חיים סוציאליים. שלישית, אין סופר ראוי לשמו אלא אם כן הוא סופר סוציאלי ברוחו ובטעמו של מר ב. רביעית, אני וחברי, לא די שאיננו בני־עליה הננו משתייכים לאותו סוג אדם שמורידים ולא מעלים. הננו פשוט לפוקה ולמכשול להתפתחות החברתית ולקידמה האנושית. ברם, אני לא בפרשה זו הנני עסוק כעת. אותי מעסיק ברגע זה ענין הספרות והחיים. ספרות, אומר חכם עתיק זה, היא חיים וחיים הם ספרות. דבר כל כך פשוט, ואני ההדיוט לא ידעתי זאת עד שבא הלה והאיר עיני בהלכה זו. אני כל ימי סבור הייתי שהספרות תורה היא, בא זה ולימדני, שאדרבה היא חיים, או תורת חיים. מסתבר גם כן שמר ב. וחבריו הדוגלים בספרות סוציאלית החיים מונחים אצלם בקופסה. אין בדעתי להאריך בזה, מאחר שהאדונים הללו נטלו לעצמם את כל המונופולין על אוצר החיים, ולכל האחרים אין חלק בו. מילא, מוכן אני לוותר למר ב. בפרט קטן זה: אוצר החיים שלו הוא ולא שלי, הוא וחבריו הם בעלי החיים ואני ושכמותי עלובים אנו, תלושים הננו. ברם, אותי מעסיקה הפעם בעיה אחרת לגמרי. מה מבין פלוני שכזה במלים ספרות, חיים, סוציאליות, וכלפי מה מתכוון הוא בדרישתו לכתוב מתוך החיים ממש. לאחר רוב הסברים מפי מר ב. יצא לי, שסופר הכותב מתוך החיים ממש הוא זה, שאינו כותב מתוך הגיונו ומצפונו שלו ואינו מדבר בעדו, כלומר, בעד האני הפרטי שלו, אלא כותב לפי פקודה מגבוה או לפי פקודה מלמטה, אחת היא, ובלבד לפי פקודה. אין לו לזה הגיון אישי, אלא הגיון כללי. לא מצפון פרטי אלא מצפון ציבורי, לא דעה עצמית אלא דעות שאולות, לא רצון חפשי אלא רצון משועבד לכלל הרצונות, לא אמת שבלב אלא אמיתות ששואבים אותן בדליים מתוך הרחוב. מסתבר שאין לפלוני שכזה כל רשות היחיד אלא הוא כולו מכף רגלו ועד ראשו רשות הרבים. הוא כולו ש"ץ, בעל תוקע בשופר הקהל. הוא גופו מין אני קיבוצי שאין לו גוף, ונשמה לא כל שכן שאין לו. אין הוא אלא ראי ובבואה. אני לפי דרכי הוספתי נופך הגדרה לדמות דיוקנו של הסופר הסוציאלי בניסוחו של זה: לעולם אין הסופר הסוציאלי נמלך לא בלבו ולא בעצת שכלו שעה שהוא טובל את קולמוסו, טיפת דיו זו מה תהא עליה, אלא עטו מטפטף מאליו ברוח הזמן ובטעם הקהל. בעצם אין הוא מושך בקולמוסו אלא אחרים מושכים בו. אין הוא מתעורר מעצמו לגשת אל שולחן הכתיבה, אלא אחרים מעוררים אותו. אין הוא מבקש כלל לאצול מרוחו על המעשים ולשמש כוח הדוחף לפעולות, אלא, להיפך, הוא תמיד נדחף ומקבל השפעה ותחת להטות אוזן לקול לבו הוא עושה את אזניו כאפרכסת לקולות המנסרים בחוץ. מה לו סערת רגש? מה לו רוח הקודש? מה לו הציקתני רוח בטני? מה לו אהבת האמת? הוא אוהב מה שהכל אוהבים, חוזר על המימרות המתהלכות בשוק, מקבל הלכות פסוקות מפי הממונים עליו, בין אם הללו הם שועים וקועים בין ערב רב והמון הולך בחושך. סופר כזה הוא פשוט משפּך, שליח להולכה של הדעות המטושטשות, הנטיות הפרועות והסברות המבולבלות המצויות בשוק. סופר כזה אינו עומד ומצפה חלילה שתהא השכינה שורה עליו, די לו שיש לו מצלמה ביד ושהוא משמש את הכלל בחינת קוף ולכל אשר יאמר העם הזה טוב, יפה וצודק, או, להיפך, רע, מכוער ומעוות, יתן אף הוא את הסכמתו. סופר כזה הוא מין מרזב המעביר דרך הדיותה שלו כל אותם הזרמים הדלוחים על הרוב, העוברים בה דרך מקרה מן המשפתיים. לא, לא, על מר להבין זאת, אותו ב. סח כאן לא רק דבר שטות אלא גם דבר מה גרוע מן השטות, והיא, השטות למחצה. אין קלקול גדול מן השטות למחצה ומן האמת לחצאין. אין חולקים על כך שהסופר הוא שליח ציבור ועובר לפני תיבת הקהל או שראוי לו לסופר לקשור את מחשבתו במקור החיים ולברר שאלות חיים ולהתיר עד כמה שידו מגעת סבכים שבהוויות העולם. עד כאן הכל מודים. הרי הסופר הוא לפי עצם מהותו מורה ומדריך, מאיר נתיבות ואף סולל דרכים וכן מצווה הוא להיות בוחן ובודק, צופה ומביט. אבל הרי עיקר מעשהו להיות שופט מישרים, מברר ומלבן, נכנס לפני ולפנים של כל ענין ולן בכל סוגיה חמורה. משום כך חובתו להיות פקוח־עינים וחריף השכל, מגלה צפונות ולא חוזר כתוכי על כל הנגלות. הוא קודם כל מחוייב להיות אני לעצמו השואל עצה מפי עצמו, המעביר כל דבר ודבר תחת שבט הבקורת של שכלו השנון. הסופר אומר: אם אין אני לי – מי לי, ואם אין מוחי בקדקדי – מה אני. לא האדונים הסוציאליים המציאו חידוש זה שחייב סופר להיות קשור בטבורו אל כל שאלות הציבור ומשאלותיו. החידוש בדברי האדונים האלה הוא זה שחייב סופר להיות כולו ציבור, תמיד ציבור, ציבור ביום וציבור בליִלה, ציבור כשהוא ער וציבור כשהוא ישן, ציבור בשוק וציבור גם שעה שהוא יושב אל שולחן כתיבתו. לא, אין אני יכול להסכים למציאות יצור ציבורי שכזה. אין הדעת סובלת יצור אנושי כזה, שאין לו עוד משלו ולא כלום והוא פועל הכל, הורה והוגה, חושב ומדיין, נושא ונותן, לשמו של הציבור בלבד ומתוכו. אישיוּת מצוברת כזאת, מסתבר, אף אוכלת, שותה, יושבת, עומדת, ישנה, מהלכת, בחזקת ציבור. מסתבר שהיא עם לידתה מגיחה מתוך רחם הציבור ואין היא שבה אל עפרה ומשתכנת בתוך קברה אלא משתפכת ישר לתוך הציבור, חיה ציבור, נושמת ומתה. לא כן? אלא שבין לידתו ומותו סובל אפילו בר נש קיבוציי כזה קצת מיחושים פרטיים.

– ומה דעתו של מר? – השהה עלי פרישמאן את מבטו בשתיקה קצרה כצופה ומייחל לתשובה של אישור מפי, – אדון ציבור שכזה, שיש לו דמות גוף של יחיד ומטופל ברמ“ח אברים פרטיים משלו, כלום אינו נתון לתחלואים פרטיים? מה? הריהו חש בשניים פרטיות. לא כן? אף הקיבה היא בת יחידה אצלו. ולב אין לוקחים בהקפה. מה? ומה בדבר מכאובי בטן? ומה דינם של נדודי־שינה פרטיים? מה? סבורני שאף בת־זוג חושק הוא לקחת לו פרטית לגמרי. ולאחר שהוא נושא אשה הריהו סופג ממנה צרות־צרורות פרטיות. ואם אותו סופר סוציאלי הוא דרך מקרה אשה הרי יש לבת־חוה זו אורח נשים פרטי משלה והיא יולדת וולדות פרטיים. לא, אין אני יכול למחוק פרט קטן מתוך כלל גדול. אדרבה, יש לי כלל גדול משלי: בראשית היה פרט. אדם הראשון לא היה בא־כוחו של ציבור אלא בא־כוחו של עצמו. ואילו הסוציאליים הללו אינם מניחים לפרט כל בקעה להתגדר בה. לדידם הוא עבד נרצע של הקהל. אני בכגון זה איני מבין חכמות. כשתוקעים לתוך מוחי איזה רעיון הריני מוציא ממנו את כל המסקנות המתחייבות הימנו. אומרים לי: איני עוד אני לעצמי אלא רק אני למראה עינים. שהוא כל עיקרו נושא מכתבים מן הקהל אל הקהל. לא לבד משלוח ידו הוא ענין של כלל אלא גם כל משלוח פה ועין ואוזן וכל משלוח אחר של אחד מרמ”ח אבריו ושס"ה גידיו הוא כלי שרת לכלל. אין הוא בשום דבר של עצמו. הוא מין ברז של גיגית החיים הגדולה, שיש לה ברזים לרוב, גדולים וקטנים וקטני קטנים, כפי מנין אנשי העט המצויים בעולם, שכולם מזרימים על הקהל מיים שאובים. תפס מר את הענין? ואני תקוה שאף מר מסכים לי במקצת שאין אדם מבין כראוי אלא במידה שהוא מצרף להבנה גם הסכמת הלב. ובכן, מר מסכים לי גם בלבו?

פרישמאן בחנני במבט חד שליבובו קודם לחידודו. על פניו השתפכה ארשת של משובה השורה עליו שעה שהוא מצליח לקלוע בבן־שיחו שנינה טובת־לב ורעת־מראה. בין כך וכך עשה חניה קלה. שיחו בתום האתנחתא גבר חילים.

– מר אמר שהוא מבין את הענין על בוריו. ואילו אני איני מבין כאן כלום. דומה, שנעשיתי בור גמור. יש לי, כנראה, מוח קטן מדי ושוב איני תופס מה מתרחש כאן אצלינו ולהיכן הדברים משתלשלים והולכים. עתים אני מתמלא חרדה שמא הנני באמת טיפש גמור. הזמן העושה את שלו הפכני לטיפש גמור. אבל עתים הנני מתעורר ומתקומם. לא, לא, אין אני מקבל עלי את דינם של הללו. לא, אותי לא יוליכו שולל. אותי לא יסובבו בכחש. את עיני לא יכו בסנוורים באבק המלים שלהם. שום סופר סוציאלי, אף לא המבקר הסוציאלי מר נ. העמקן הגדול, שיש לו כידוע עט נובע סוציאלי ונייר סוציאלי וקסת סוציאלית וכל רעיון ורעיון משלו הוא סוציאלי עד התוך, אפילו הוא לא יכול לנקר את עיני שכלי. יש לי ברוך השם שכל הישר, ועקומי המוח הללו לא יעקמוני. מכיר מר אותו מאמר החכם בדבר החרב והנדן? כה אמר החכם: כשם שאי אפשר להכניס חרב עקומה לתוך נדן ישר כך אי אפשר להכניס חרב ישרה לתוך נדן עקום. מה תימה שאיני יכול להכניס את רעיונם הסוציאלי העקום לתוך מוחי הישר? לא הועילו כל מאמציו של מר ב. להשכילני בינה. הלה עמד וטען לפני שסופר ראוי לשמו דבק בחיים, חותך ממש חתיכות חיים וזורקן לתוך קדירת הספרות. עושה חיים ומתאר חיים. ואני מעמיד כנגדו פני תם ושואל: ילמדני מורי ורבי, כיצד חותכים פרוסות חיים? כיצד עושים זאת? ואם חותכים מה לאחר כך? אשר לקדירה הרי בקדירה מבשלים, ואני אוהב דווקא צלי. צלי של שור, אוהב אני. אבל, אומר אני, מימי לא שמעתי שנוטלים חתיכות משל שור חי וצולים אותן. ישר מתוך השור החי צלי? לא, לא ישר. אף בספרות, אומר אני, איני גורס אכילת אבר מן החי. פראים, אומר אני, אוכלים בשר מן החי. הללו עלולים לאכול פעמים חי שלם על ראשו ועל קרבו, אפילו אם חי זה הוא נזר הבריאה ואפילו אם דרך מקרה בעל־חיים זה מוכתר בתואר דוקטור או פרופיסור מלומד או יועץ סתרים. הללו אוכלים ואינם מבחינים. אוכלים את מר פרופיסור לא על שום שמילא את כרסו בחכמה ובמדע ובספרות סוציאלית, אלא על שום שיש לו בכלל כרס שהוא מאכל תאוה. יתכן שבדיעבד מתענג הפרא הלז גם על המדעים הגנוזים בתוך כרסו של הפרופיסור הנאכל. אבל מלכתחילה לא נתכוון לכך. ואילו מלכתחילה יש לו לפרא המתנפל על טרפו כוונות אחרות לגמרי. רצונו לבוא על כמה וכמה סיפוקים בבת אחת. סיפוק התאוה לבשר והתאוה לדם והתאוה לגריסת עצמות במו שניו. מבין מר… גריסה זו היא כמדומה עיקר גדול בעיני כל חיה טורפת ואף פרא אדם הטורף. כיוצא בזה בני אדם יותר ממה שהם מתאווים תאוה למלא את בטנם הם משתוקקים להתענג על מציצת העצם וגרימתה. לא, לא… ראוי לו למר להסתכל בחיה זו שעה שהיא מכרסמת ומוצצת את העצם כיצד היא עושה זאת. הזיה מתוקה משתפכת אותה שעה על פניה, הזיה שבדביקות ובכיסופים. דומה, עיקר החיות סופגת היא לא לבד מטוב טעם הבשר ומלשד העצמות, כי אם גם מן הגריסה עצמה, מן הזמר היוצא מפיה בשעת הגריסה. יודע מר, אני איני תמים דעים עם פוקרים אלה הסוברים שכוונת הכל ללביבות ולא לזמירות. סבורני שהבריות להוטות גם אחרי הזמירות. הזמר נותן תבל בנעימה גם בעסק האכילה. הזמר הוא סגולה לעיכול ולהגברת התיאבון. כלום באמת אין לה בעולמה של הבריה אלא זלילה וסביאה בלבד? הזמר, הזמר הוא שיקוי לנפש ואף רפאות לבשר. אף מר אדם, בדומה למרת חיה, כיוון שהוא מדשן את בשרו במשמנים וקונה את סעודתו במיני מתיקה, ומה גם שהוא טועם לגימה, מיד הוא נותן קולו בזמר. כל חי למינהו חובב ניגון. ואין ספק בידי שאף הזאבים והדובים והנמרים והברדלסים והעטלפים והינשופים ואף הפרעושים יש להם כל אחד היכל הניגון משלו. האריה בידוע שהוא אדיר בשאגה. שהצפרדעים הם כלי־זמר מפליאים לעשות לית מאן דפליג. וכבר קדמני מחבר פרק שירה ואמר, שכל הברואים משכימים ומעריבים לפרק שירה, אף הסוס והפרד, החמור והעגל. כסוס עגור כן אצפצף – אמר יחזקיהו. סליחה, שכחתי מר תרנגול. הוא ראש הזמרים, כנור ראשון במקהלת החיות והבהמות. וכיוון שהגענו לפרשת הבהמה והחיה יש בדעתי להגיד למר שדין בעלי החיים כדין אדם לכל דבר… מבין מר… לכל דבר… וכשם שיש למהלכים על ארבע היכל הניגון יש להם גם כן אוצר הספרות משלהם ואף מבקרים ספרותיים מצויים אצלם, ואין ספק שאינם חסרים גם ספרי לימוד לספרות ומחברים מומחים הכותבים דברי ימי הספרות שלהם וזרמים ספרותיים משלהם יש להם. הכל יש להם. והואיל ועולם הבהמות והחיות משול לעולם האדם לכל חוקותיו ומשפטיו הרי שניתנה הרשות לומר, שלגבי עסקי ספרות ופרשת יצירה בכלל מותר לבהמה ולחיה מן האדם. והדברים קל וחומר. מה אדם שאינו אלא אדם, היינו, בן תמותה פשוט, כיוון שהוא נכנס לתחום הספרות והיצירה הריהו צועק בקולי־קולות: חיים הבו לי ואין הספרות אלא ראי החיים ולא באה הספרות לעולם אלא בשביל חיים, הקיצור, כל פה מלא צעקה חיים – בעלי החיים ששמם מעיד עליהם שהם המומחים הגדולים להאדיר את החיים ולא ניתנה אמנות אלא ליצור דמות דיוקנם של החיים ולהמשיך עלינו שפע למעשה החיים, לא כל שכן שהם גבורי החיים. הואיל וכך יש להם זכות יתירה לדגול בחמדת החיים ובמלאכת החיים. נמצא שהם הרבה יותר מנזר הבריאה מחותנים עם הבת־מלכה אמנות והם שמקימים מסתמא משוררים ומספרים למופת. שהרי ספרות הבהמה והחיה היא ללא ספק חתיכת בשר מן החי שותתת דם. לא כן? ומה דעתו של מר?

אין פרישמאן מציע שאלה אלא לשבר את האוזן או להטיל הפוגה בשיחו. בינתיים מתייחדת הפוגה לכמה פעולות זוטות שהן צורך הרגע, כגון לנעול את מגרת שולחן הכתיבה אם היא פתוחה או, להיפך, לפתחה אם היא נעולה ולמשמש בניירות המונחים שם לשם איזו מגמה לא ברורה, אף להזיז כסא ממקום למקום ולהסתכל דרך אגב בשעון ללא שום כוונה, לערוך טיול קצר על פני החדר, מעין הקדמה על הרוב להצתת סיגרה חדשה. עצם התקנת הסיגרה רצופה כמה עשיות פרוטרוטיות שתמרות העשן הבאות בסיומן משוות להן צורה של טקס. האש המהבהבת בסיגריה נראית כאילו נועדה להוציא ללהב אף את השיחה שלא התלקחה עדיין עד עכשיו כל צרכה. בתום הטקס ובהבער האש בוער לפיד השיחה במלואו.

– האדונים הללו שבקרב החיות ושבקרב הברואים האנושיים, בידוע לו למר, לעולם הם מתכוונים לשם שמים בלבד, כלומר, להגדיל תורה ולהאדירה. ובלשון זמננו: אמנות, יצירה. אין להללו בעולמם אלא הדאגה ליצירה הנעלה, לאמנות הקדושה, לספרות הדגולה, החיה, החיה. הלא על כן הם צועקים בוקר וערב חיים, חיים. וכשהללו אומרים חיים אני שומע מיד ניגון של עצמות הנגרסות… הרי הללו כבר הגיעו בסופו של דבר למין ספרות שהיא כולה עצמות יבשות או כולה זבת דם ושומן של קתלי חזיר. ואני הנני קצת מפונק בכגון זה… יש לי בחילה מעצמות יבשות ומן הדם והשומן הניגרים גם יחד. מבין מר… כל מה שניגר ושותת מלכלך. שונא אני לכלוך. איני רגיל לאכול ביפשטקסים ספרותיים משור שלא נשחט עדיין או שלא נשחטו כל סימניו. ואם שחיטה, דין שתהיה בחלף כשר, לפי כל הדינים. על הכל אני שונא מראה דם בכל צורותיו: דם בחיים, דם בשיר, דם בסיפור או במחזה. אפילו יבואו כל הדיינים המומחים בהלכות ספרות ואמנות לא יוכיחו לי שהיכל האמנות הוא מין אטליז. מוטב אשבור את קולמוס הסופרים שלי ולא אעשה להם מטעמים כאלה. נפשי סולדת בי משחיטת חוץ. איני יכול לכלכל שו"בים בורים והדיוטות שאינם יודעים צורת אות בשולחן ערוך. איני חסיד שוטה של שום שולחן ערוך, אבל לא יעלה על הדעת שאין בכלל שולחן ערוך וכל הרוצה ליטול את השם בא ונוטל. אי אפשר לעולם בלי שולחן ערוך בין כתוב בין שאינו כתוב. כל מי שיש לו מוח בקדקדו וחיך טועם יש לו שולחן ערוך בראשו וספר החוקים בלבו. הטעם הטוב, רגש הנימוס, חוש ההבדלה הם גדולי הפוסקים שלנו. גועל נפש תוקפני כל אימת שאני מוצא באיזה פרק יצירה סימני אברים חיים המפרפרים. עולם היצירה הוא עולם האצילות. עולם הנוי והחן, הסוד, והרמז, עולם חלום. איני זקוק שיפטמו אותי בחזה ושוק של שור הבר חיים. כל שצף־קצף מאוס עלי. כלל גדול בידי: כל העולה וצף למעלה הוא בחזקת פסולת. המעודן ביותר צולל לתוך מעמקים. אוהב אני רק מה שמסונן ומנופה יפה יפה. משער אני לי שפלוני הכותב שחיבר מגילה ארוכה על חיי הכורים באמת היה שם במחיצתם, אף ירד עמהם לתוך עמקי המכרות לראות כיצד עושים מלאכה זו ולאחר כך הלך והעלה כל פרטי המעשים על הנייר למען ידעו כל הקוראים כיצד חופרים. אבל מה באמת ידעו הקוראים מה שלא ידעו קודם לכן לפני הקריאה? כמעט לא שום דבר חוץ מעובדות יבשות. וכלום מה עשה אותו כתב? קנה כרטיס הרכבת, נסע למקום המכרות, הציץ בעובדים ולא נפגע לא בלבו ואף לא בכפתור מעילו, הסתכל בעושים במלאכה, ראה שהם עניים, מלוכלכים, כונן כנגדם את מצלמתו או את עט הנובע שלו – וזה הכל. עטו כמצלמתו אינם נותנים לנו את נשמת הדברים אלא את השלדים. נשמה אין חוטפים בהרף עין, אין קונים אותה במשיכת מבט, אין באים וזוכים בה בכוח כרטיס הרכבת. הנשמה ניתנת למי שנותן נשמה. החיים השרויים לעולם בעומק מתגלים רק למי שצולל למעמקים, הם בעצם מתגלים רק בתוך החלק הנסתר שבהם, בתוך הסמוי מן העין. מה שהוא למראה עינים הוא יותר גולם מאשר אדם, יותר שלד מאשר גוף, יותר צל מאשר גוף. ספר על חיי הכורים עשוי להיכתב נאמנות רק על ידי מי שמעורה בכוח עיסוקו, גדולה מזו, בתנאי חייו משחר ילדותו, במעמד הכורים. כיוצא בזה, ספר המתאר את זוועות המלחמה בעטו של כתב המלחמה אינו ולא כלום. מה שהוא מספר לנו על חיי החזית אנו יודעים לפניו. דמיונו של כל אחד מספיק לו לדעת זאת. אנו יודעים שמלחמה היא בוץ, דם, לכלוך, רגלים קטועות, פגרי מתים, ראשים רצוצים, אברים מרוסקים, קור, קור, קור, זחילה בין פגרי מתים, כליון נפש לפינה חמה, למיטה נקיה, לשלום בית, לאשה, לילדים, לכוס קפה בצל קורת הבית. אנו יודעים זאת – ומה בא לחדש אותו משולח מטעם עתונו ברשמיו שהוא ממטיר עלינו? בשביל להבין שהמלחמה היא ענין מאוס ונבזה אין צורך כלל במעשי ספרות ותיאורים מן החזית. לדידי אין צורך כלל לקנות כרטיס הרכבת ולנסוע אל מקום המכרות ואל החזית. אפשר לחבר את כל התיאורים המאלפים הללו ליד שולחן הכתיבה בבית ולא יחסר המזג. אומרים שרבים מסופרי המלחמה באמת נוהגים כך: הם עושים להם חזית בביתם ומתארים אותה בצבעים חיים ואף הם לא כותבים את התיאורים הנחמדים הללו במו ידיהם אלא המזכירה שלהם… יודע מר… ענין המזכירה ענין חשוב הוא. אין סופר ראוי לשמו שאין לו מזכירה משלו. סופר גדול יש לו שתי מזכירות ופעמים שלוש והוא מכתיב בבת אחת לשתיים ולשלוש שניים שלושה ספרים בבת אחת. כאלה הם הסופרים הגדולים בימינו… הם כותבים בסיטונות ומולידים תריסר חיבורים בכרס אחד… לא, לא, אין מר יודע, כנראה, עד היכן הגיעו הדברים בקרית הספר בימינו… אך נחזור לעניננו. איני גורס סופרי מכרות וסופרי חזית. כל אדם יש לו חזית משלו… הוא עושה לו מלחמה בבית עם עקרת הבית שלו… ואם אין לו עקרת הבית הריהו עושה מלחמה עם עצמו… מלחמות יש לנו תמיד בכל שעה ובכל מקום… אי אתה מהלך ד' אמות מבלי שתהא לך חפירה ובה מוטל אחד המכוון את רובו כנגדך… כן, כן, ידידי הצעיר, נושאים מלחמתיים יש לנו די והותר. איני זקוק כלל לספרות מלחמתית ולא לספרות סוציאלית ולא לסופרים סוציאליים שיתארו לפני מחזות מחרידים. דעתי היא שכל מקום שאדם דורך ברגלו שם גיהנום וגיהנום זה שלו, האישי, הפרטי, חייב הוא לתאר אם הוא רוצה לתת לזולתו מושג על ראיית החיים ותפיסת העולם שלו. לא, לא, אני אין לי צורך שיסחבוני אל המכרות ואל החפירות המלחמתיות. אני עצמי חייל הנני, חייל הנני לעולם. ויש לי מלחמה תמיד מפנים ומאחור. כל האומר שיש עורף לחוד וחזית לחוד אינו אלא טועה. החזית שלי היא מכל מקום על הרוב בערפי, בגבי. בגב זה הכפוף שלי. בגב זה המלא מיחושים. על גבי חרשו חורשים. אני עצמי נתנסיתי בקצת סבל בחיי… נתנסיתי. אף על פי כן אין אני עומד ומצפה תמיד שיתארו לפני את היסורים, את הכאבים, את המיאוס, אף לא העמל והזיעה שיש בחיים. אלא מה מבוקשי? אני עומד ומצפה שיגלו לפני את האור הגנוז שבחיים, אף את הכאב הגנוז, את כל מה שהוא גנוז ואינו מנקר את העינים. אותו טמיר ונעלם שלא כל עין מצויה מבחינה בו הוא לדידי המבוקש בכל מלאכת מחשבת ראויה לשמה. לא, לא, אין האמנות פת קיבר, אין היא דג מלוח ועיטרן, אין היא גם פרוסת לחם מרוחה בחמאה. היא לי קודם כל בושם דק, דבר מה שבשר ודם פשוט אינו שכן קרוב לו. האמנות היא דבר סגולה ורק יחידי סגולה רשאים לענות בה… הלא מר יבין לרוחי. קצה נפשי בכתבים למיניהם, בלבלרים הללו. במושכי עט, בשליחים שכירים. אני ליודעי־חן, לאסתניסים, למשיבי טעם. האמן צופה לשרשי הדברים, מגלה מה שאינו גלוי ועומד. גם אני סוציאלי… אני יודע את הבעיות של החיים המעשיים וכל מראות הנגעים שבהם נהירים לי. כן, החיים מלאים צרות ומכאובים, צרות־יום־יומיות ומכאובים של חולין – והללו צריכים טיפול בידי אנשי המעשה. אולם אין האמנות ענין של חולין ועשיה. היא שבת החיים, חג האדם. ולא כל פלוני אלמוני המגלגל דיבורים בעיסוקים סוציאליים מוסמך לשפוט עליה ולהתערב בעניניה. וכשם שאין האמנות עסקם של כל איש עתי ושכיר יום המספרים בבא־מעשיות ומפיצים דברי רכילות לספק את יצר הסקרנות של יושבי קרנות בציבור והולכי בטל ביחידות, כך אין היא גם עניינם של כל מיני סרסורים לדברי מצוה שבעסקנות, אם עסקנות לאומית ואם עסקנות מעמדית. ואגיד למר אפיקורסות נוספת: האמן האמתי הוא מעצם טבעו יצור אי־סוציאלי. הלא מתוך כך הגיע פלוני שכזה למלאכת מחשבת שהוא קצת צולע במלאכת החיים. אין הוא מעורב עם הבריות הממשיות, אלא מעורב הוא עם בבואות ועם צלמים. הוא שוגה בדמיונות, תר מראות ורודף נופים. נפשו חשקה בתמונה. יש בו, מבין מר, אהבת הענין, זה הענין שהוא כל עיקרו חזיון, הזיה, משתה של צבעים וקוהלת של קולות. ביום של חול פשוט אומר הוא שיר השירים. איזה מין בר־נש מקולקל הוא זה לפי מושגיהם של בני אדם מן הישוב! לא, אין זה מן הישוב. הוא מרחף בתוך איזה עולם לא עולם, שאינו נתון כל עיקר לשליטתם הגמורה של חוקי־העולם הזה. מה לו אשה? מה לו ילדים? מה לו פרנסה ומזונות – הוא עצמו מלך שבוי בדמיונות. אין זה מעלמא הדין ולית דין בר נש. כן, כן, ידידי הצעיר, האמן הוא במידה ידועה מופקר, תלוש, מופרש ומובדל. ועל הכל הוא עסוק מאד באמנות שלו. אין לו פנאי לתקן עולם ולואי שיעלה בידו לתקן עצמו, או להביא לפחות לידי תיקון גמור תמונה אחת, שיר אחד, סיפור אחד. האמן מלכתחילה נעשה אמן משום שאינו יכול לחיות. אין בגד החיים תפור לפי מידתו וקצר לו המצע במיטת הסדום של הציבוריות להשתרע שם. על הרוב הוא משקיע עצמו בתיאור החיים על מנת להשכיחם מלבו. היה מי שאמר ועניתם את נפשותיכם זוהי אמנות. ואני אומר: ועידנתם את נפשותיכם זו היא אמנות. תרמיל הצרות תלוי ממילא מאחורינו ואין זה מתפקיד האמן לצלם בלי הרף את התרמיל הזה ישר והפוך, אבל תפקידו להמתיק לנו מעט את מרירות חיינו ולזקק את רגשותינו, לרומם ולפאר את מראות הנוי ולגלות את המאור שבקיומנו האנושי. בית היוצר הוא בית הזיקוק ומקוה טהרה להעביר סיגים. סיגים משמע כתמי דם, נטפי זיעה, אגלי דמע הניגרים על לחי חלכאים ונדכאים, אף סיגי איוולת ועקמומיות של מוחין וכן סיגי הטמטום שבלבבות. ובעצם האמנות רק רומזת. מן הרגע שהיא תוקעת לתוכי את האגודל או את הסנדל המסומר שלה ומצליפה עלי דברים כדרבונות הנני מסליד ממנה ואני חושד בה שהיא מלאכת הדיוט. מכיר מר אותם מחזות קלוקלים על הבמה שרובים ואקדוחים יוצאים בהם לפעלם ובני אדם נופלים בהם כזבובים, אם כי אותם השחקנים עצמם המוציאים את נשמתם בסוף המערכה השלישית אינם מסיחים את דעתם לקום לאלתר לתחיה ולקבל את מנת מחיאות הכפיים הצפוייה להם. תכלית שנאה אני שונא מחזות אקדוחים תיאטרליים וכל ספרות אקדוחים מאוסה עלי. אכן, מחברי מחזות האקדוחים יודעים את מלאכתם. הם מגישים לקהל הצופים מחזות לקוחים מן החיים, כלומר, מן המות, ממש. אין זאת כי לצון חמדו להם בעלי תורת החיים באמנות. הם מדברים בלשון סגי נהור. לא חיים הם מבקשים בספרות, אלא מנה שמינה של מות, של גלגלות ערופות, של אברים מרוסקים, של רגלים קטועות, מראה־גוף מלא וגדוש של פצעים ומכות טריות ושברים. לא, צריך להבין לכוונותיהם של הללו ולא לקבל את המלים היוצאות מפיהם כפשוטן. אצל הללו החיים הם פסבדונים של המות. ועל הרוב כשאומרים חיים הם מתכוונים לשונד. כן, כן, לשונד בפשטות. כלל גדול הוא: החיים בכבודם ובעצמם מגישים לנו לעתים קרובות חתיכה של שונד ומציגים לפנינו מחזות של שונד. יש בהם במחילה מנה גדושה של בצל ושום וכל מיני מאכלים מגרים ופלפלא חריפתא המביאים לידי ריתחת הדם. בחיים באמת יורים באקדוחים, ממטירים סטירות לחי, תוקעים תקיעת כף ומגרשים דיבוקים לפעמים, אף יש מוכר את אשתו כדרך שמוכרים סוס או זה מוכר לזה את חלקו לעולם הבא. אולם סופר המקפיד לעשות מטעמים דווקא מחלקי חיים כאלה שבהם מגרשים דיבוקים ותוקעים כף וגונבים סוסים ומוכרים נשים, אף על פי שלכאורה הוא מספר אמת מן החיים, הריהו זייפן וקלקלן, רודף אחרי רווחים קלים וגונב דעת. לא, לא, מזהיר אני את מר… מפני הגדשת סאת החיים בשיר, בסיפור ובכל מלאכת מחשבת. כל המפריז בחיים ומתכסה באיצטלה של חיים בן־מות הוא מן הבחינה האמנותית, מכל מקום הוא בעל מלאכה גרועה. החיים לעצמם, ידידי הצעיר, הם מלאכה גרועה והם טעונים תיקון – ומה טעם לחקות בדיוק את החיים כמות שהם ולעשות כמתכונתם. אילו אני רבונו של עולם הייתי מסדר את ענין החיים בצורה אחרת לגמרי. כיוון שאינני הרי מחובתי ליצור כלה נאה וחסודה יותר ממרת מציאות. אמן הוא זה שמוסיף נופך משלו, הרואה דברים באיצטגנינותו שלו, הצופה ומביט לתוך תעלומות היש. הנה: מסתרי לב, צפונות העתים, גנזי רגשות, כבשוני הטבע האנושי – אלה הם ענינה של האמנות… כל מה שלבא אל פומא לא גליה ושעמוק הוא מהשגתו של בשר ודם פשוט, על אחת כמה מהשגתו של הציבור בכללו. אומר אני למר… עליו לדעת זאת… אין עיוור כציבור. דברים שהיחיד, אפילו הוא הדיוט שבהדיוטים, רואה אותם, אפשר שאין הציבור מבחין בהם כלל. לא, לא, אני איני מחזיק בדעה שקול ההמון כקול שדי. אני לשיטתי: ההמון בער לעולם. לא אפחד להביע דעתי זו בפני קהל עם ועדה. אפילו המון משכילים כשהוא מתקהל יחד הולך חשכים. אין זאת אלא משום שבהמון־אדם יש המון־חיים וכל המוסיף חיים מוסיף עיוורון. ואילו האמנות היא קנה צופים, היא עיני הנפש, עינים יחידיות של נפש יחידה. אמנות פורחת במקום שפורח האישי, היחידי, זה שאינו עשוי להתבולל בתוך הכלל ושהנהו יוצא מן הכלל. אמן משמע יוצא דופן, פרוש חברותי, פרוש על כרחו, לא משום שהוא רוצה לפרוק מעל עצמו עול הציבור, אלא דווקא משום שהוא עמל באמת בסתר עם הציבור. כל הרוצה באמת להתמזג עם הקהל ואינו יכול אם הוא דרך מקרה מחונן כמעט שאר־רוח ובכשרון יש והוא מתעלה למדרגה של סופר או אמן. ולכן דעתי שלי היא שסופר סוציאלי הם תרתי דסתרי. הסופר הוא מעצם טבעו פרא אדם ורק במידה שהוא פרא אדם הנהו פלא יוצר. לדידי רק פרא אדם הוא אדם לאמתו, כלומר, אדם הנושא את העולם כריחיים על צוארו והשוקק בחביון נפשו חיים פנימיים, אישיים מאד, חיים מלאים סבל ויסורים, אבל גם חיים של כוח, חיים של שפע אמת. סופר בעל שיעור קומה כזה אינו זקוק למיים שאובים של גיגית החיים העומדת ברשות הרבים. החיים מתברכים ממקורו. לא, לא, אין האמן לעולם בחזקת גבעוני חוטב עצים ושואב מיים, אין הוא שכיר יום היושב על האבניים לאור היום הגדול ובפומבי. הוא עושה את מלאכתו בצנעה, בחדרי חדריו. אין הוא מחקה את מי שהוא, אלא חוצב מתוך נפשו, אינו הולך בעקבות מי, אף אינו נותן שאחרים יגלו את עקבותיו בצעדו אל המעינות כלל גדול הוא: אמנות שאפשר להתחקות על עקבותיה היא סוג נמוך מאד. הגדולים מטשטשים את סימני צעדיהם לבל יבואו זייפנים לעשות כמתכונתם על פי סימנים חיצוניים בלבד. אף הרבונו של עולם נהג כך. הוא לא גילה לנו סוד מעשי בראשית ומאיזה חומר באמת קרץ את אדם הראשון ואת חוה הראשונה. ידע אותו חכם שבשמיים, שאדם גנב הוא במחילה, לפיכך הפיל עליו תרדמה לבל יגונב אל בר־נש זה אופן עשייתו במלאכת הבריאה. מסתבר שגם מטעם זה עשה את האדם בסוף כל הבריאה שלו, שאילו בראו קודם היה הלה בוודאי־מרגל אחרי כל צעד של אביו שבשמיים שהתהלך בששת ימי המעשה עלי אדמות לסדר את עניניו. אין אנו יודעים על אמנו חוה הנחמדה אלא זו, שהיא, בת החלום, נחצבה מן הצלע של אדם. כן ידיד הצעיר, כל יצירה חשובה בין יש בה נועם מתק של חוה בין גנוז בה טעם מרור, כגון למשל, הקומדיה האלוהית, קורצה מתוך חומר האדם, מן האני הפנימי שלו, ממקור נפשו. מן הצלע של עצמו מכיר כל אחד את טיב מזגה של חוה. אין אנו צריכים לשוטט בשווקים בשביל לתאר דמות דיוקנה של האשה. צורתה חקוקה בחזוננו. ונא לבלי להסיח את הדעת שמכל מקום לא חוה הראשונה ולא שום חוה יעלת חן קוסמת אדם לא נוצרה בידי הסופרים הסוציאליים. אותה ישיג רק מי שיש בידו מפתח להיכל הנשמות. כן, האמנות היא נשמה ספרות – נשמה. נגינה – נשמה. בא מר ב. הסופר הסוציאלי ומבקש לפסול אותי ואת שכמותי על שום שהננו עמלים ביושר לבנו לתאר איש כפי מידת כשרונו את חיי נשמותינו ולתאר את העולם כפי שהוא נחזה לנו באיצטגנינותינו. כל איצטגנינות זרה כשרה, ושלי האישית פסולה? מיים שאובים טובים לשובב נפשות ובאר מיים חיים של נשמתי אינה שווה ולא כלום? אין הלה פוסל אותי ושכמותי אלא על שום מעט הטוב שיש בנו, על נופך העצמיות שלא נעשה עדיין פלסתר על ידינו. קצת טוב. מעט שאר רוח, קורטוב שאיפה נכונה לאמת, אמת האני, אסורים, לפי השגתם של הללו. לא, לא, לא יעלה בידי הללו להטותני מדרכי. בכל עוז אגן על זכותי להיות אני כפי שהנני, להיות ישר עם עצמי, להביט על הכול בעיני שלי, להוביל את הקולמוס בידי שלי, לטבול את עטי בדיו או בדם שלי. לא – קרא פרישמאן בהגבהת הקול, משל הוא גוער ביריב הנצב כנגדו פנים אל פנים – לא יהיה חלקי עמכם ובחוקותיכם לא אלך. מעמידים אתם פנים כאילו החיים עצמם מדברים מתוך גרונכם. ואני טרם אדע מה קול יש לחיים וכיצד הם מדברים. וכן אתם משיאים אוֹתי להאמין שהחיים עצמם כותבים בעטיכם. כאשר אחזה לי אני אין החיים עצמם כותבים כלל ועיקר. כותבים אנשים, מציירים אנשים, מנגנים אנשים. החיים אינם עושים זאת. אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, קל וחומר אין שני מלאכים עושים שליחות אחת. אם החיים עצמם ישירו שירים ויציירו תמונות המשוררים והציירים מה יעשו? שניים אוחזים בטלית אחת הוא עסק ביש. איני אוהב שותפות בשטחים מסוימים. מימי לא ראיתי שניים מוציאים כראוי אל הפועל חתיכת מלאכה אחת. אין שניים מתעטשים כאחד. אין שני תרנגולים קוראים בהעלם אחד קוקוריקו. עד כמה שידוע לי יש לבני אדם הרגל להיוולד ביחידות. פעם היה מעשה ונולדו תאומים יעקב ועשיו הרינו סובלים עד היום צרות צרורות, תאומי סיאם פיגול בעיני. אני מכל מקום נולדתי לי יחידי. המעט שיש לי להגיד בקוצר ימי על אותו ענין חביב ונעים ומר ומתוק ומגונה ויפה, המכונה חיים, שואב אני מתוך עצמי ומדבר לעולם מטעם עצמי ובשם עצמי, מלבי שלי ועל אחריותי האישית. אני מדרכי לא אזוז, לא אהיה סופר סוציאלי כל עוד אני סופר.

 

הספסר על דוכנו

ידע חכם זה להלביש את רעיונותיו על ילדי־יום צורות־ביטוי, שקיומן לאורך ימים. אף חושו החד עמד לו לנחש לעתים את מראה הגידולים לפי הניצנים ולחזות מראש על פי גילויים קלים תוצאות חמורות. וכך היה מעשה, בחודש השלישי למלחמת העולם, נכנסנו לסעודת־צהרים במסעדה באודיסה וקיבלנו לאחריה מאת המלצר חשבון מנופח קצת. מצבה הכלכלי של רוסיה היה בימים ההם מבוסס כל צרכו. לא נתעוררה עדיין בעית האספקה; מזון היה בשפע בכל מקום, לא כל שכן בדרומה של רוסיה. אף על פי כן כבר נתגלו זעזועים כל שהם ביציבות המחירים. מפקיעי השערים לא יצאו עדיין לפעילות יתירה, אבל החריקות הראשונות של השערים המוזזים כבר נשמעו למבחינים. אותה שעה פתח פרישמן ודרש לפנינו, בני לויתו לטיול של אחר הצהרים ברחובות אודיסה, ענין התיקרותה של הארוחה כמין חומר. הוא נשא חזות קשה על העתיד להתרחש עלינו בקרוב.

כל ימי אני לומד מחסרון־כיס ומביא גזירוֹת שוות מעסקי־ממונות לכלל העסקים. ענין המחירים תורה גדולה היא וממנה יש להקיש על כל השאר. ואל תראוני כמי שעינו רק לפרוטה ושיש לו השקפת־עולם של כיס. רחוק אני מכגון זה. אבל אומר אני למר… ולמר… אם לשפוט לפי חשבון־צדק זה של המלצר, הרי צרה גדולה מתרחשת והולכת עלינו. צרה שהיא תולדה מן המלחמה, אבל עתידה היא להמיט עלינו אסון הקשה מן המלחמה עצמה. הספסר עולה על דוכנו, מפקיע השער הולך ובא – ובעקבותיהם משתלט החורבן הגמור. עדיין לא האמירו המחירים אלא בפרוטות ואין זו אלא התחלה, אבל המשך יבוא, המשך רע וקודר. אני כלל זה בידי: העולם הוא עולם כל זמן שעשרה כעכים נמכרים בשוק בפרוטה אחת, אתמול, היום, מחר, לעולם אתה מקבל אותם עשרה כעכים באותה פרוטה. סימן שעולם כמנהגו נוהג גם בכל יתר הענינים. כיון שאתה נתבע לשלם שמינית שבשמינית למעלה מפרוטה בעד עשרה כעכים שוב אין אדם בטוח אפילו בעורו לבשרו, שלא יפשטוהו מעליו. ואני בענין העור הזה הנני מפונק קצת ואיני אוהב שיגררוהו מעלי בסכין. בין חד בין קהה. כך דרכו של ספסר שתחילתו מנסה את צעדיו הראשונים לאט ובזהירות ופועל כאילו בקהות ובעצלתיים. אבל לאחר שניתנה רשות למשחית הריהו מתחצף והולך ונעשה פושט עור בגלוי ובתוקף. צריך היה לראות את חיוכו הערמומי והגנבני של המלצר שעה שהגיש לנו היום בפעם ראשונה את החשבון המופקע, זה היה חיוך של גישוש, תוכו רצוף התראה הכונו ליום מחר, עוד שלם תשלמו במיטב כספכם, ביגון ובאנחה: אבל תשלמו. כידוע… מלצר זה אינו כלל של עצמו. לא הוא ולא חיוכו אינם שלו, אלא קנין בעליו הוא, ציר נאמן לשולחיו – והפרשה הקודרת של הימים הבאים נתלתה לזה בקצה חיוכו ואף נתקפלה תוך מבטו הפוזל. ראיתי חוכא שלו בשעת הפרעון ומיד נתברר לי, כי מהיום ואילך שוב איני אדון לכיסי, אלא הוא מר מלצר יהיה האדון לו, הוא מר חנוני, הוא מר סוחר אריגים, הוא מוכר הנפט, הוא אוגר המזון והוא המשלשל לתוך מרתפו כל צרכי אוכל נפש או צרכי בגד ונעל. כיסי נעשה רשות הרבים. הוא הפקר וממילא אף חיי הפקר. אני כלל גדול בידי: אדם מעורה בכיסו. לא אמרתי בכך חס וחלילה, שאדם וכיס חד הוא ושהממון הוא תכלית הכל. אבל האדם ניכר בכיסו ונמכר וניקח בכיסו וכל הפורעניות היורדת עליו כפרט וכצבור דרך כיסו הן משתלשלות ויורדות. הלואי שאתבדה. אולם יכול אני להגיד בבטחה, שהענין כבר התחיל – ומכאן ואילך נתגלגל כולנו במורד. איני יודע אם דברי מתפרשים לכם כהלכה. האסון ממשמש ובא ואיני רואה מי שיצילנו מידו. כל מלחמה מביאה עמה יקרות, שבחלקה היא הכרחית ורובה מעשה יצרם הרע של חמסנים וגזלנים, המצויים בקרב כל צבור בכל מקום ובכל זמן. אין לך דור שאין בו שואפים להתעשר על חשבון הכלל. וכיון שהמלחמה היא פירצה הקוראה לגנבים, מדוע לא יבואו הגנבים לשבוע הון? הם יבואו, יבואו. אף השכל מחייב. ניתנה המלחמה שיהרגוני קצת. ולאחר שיהרגוני מסתבר שיפשטו מעלי את העור. והספסר מהו אומר? הוא אומר: כיון שבין כך וכך אתה מיועד להיות בר־מינן – גברא קטילא הנך לאלתר ויש להזדרז לפשוט מעליך את העור גם כל זמן שהנשמה בקרבך. זאת תורת הספסרות: כל הקודם לפשוט זכה והזריז נשכר. הספסרות אינה סתם עסק ומסחר; עיקרה תחרות ומשחק. מפקיעי השערים משחקים בי ואני הקלף שלהם. מקץ ימים יחזיקו עשרה ספסרים בי האחד ויחלקו ביניהם את עורי. בעצם הם כבר פסקו את דיני, כי תרנגול שכמותי ילך למיתה. לפי שעה ניתנה לי ארכה. ובשכר זה עלי לשלם להם מסים, מס החיים. מס בעד מנת הלחם שלי, מס בעד חתיכות הסוכר שהללו מפרישים לי בטובם, מס הנפט ומס הגרבים ומס הכפתורים ומס הסיגרה ומס כוס הקפה ומס המאור. ואם רצוני לקיים בידי את ההרגל הטפשי מזמנים קדומים לענוד עניבה לצוארי על אחת כמה שהנני מתחייב לשלם טבין ותקיין לעדת מפקיעי השערים. כולם יחד עשו יד אחת לרוששני ולהביאני עד ככר לחם.

בדרך הליכתנו סרנו לגן העיר לישב על ספסל. בחברת העצים השקיפה השמש, שנתעלמה מעינינו בין חומות הכרך. היה יום סתיו שופע נהרה, חמימות ותקוה. ערימות העלים הנושרים הזהיבו והרטיטו מול הקרנים כמשתוקקים לתחיה וחוזרים בתשובה על החלטתם הנמהרה לקפד את פתיל חייהם מעץ מיניקם. ילדים רכבו על בולי־סוסים וגלגלו חשוקים לפי תומם, כאילו חופת השלום פרושה על הארץ. פנים שוחקות היו לכל. וחזותו הקשה של פרישמאן שלא פסקה אלא עוד גברה חילים בחיק הבריאה המשחקת לפנינו, מתוך ניתוח אכזרי של המאורעות העתידים להתחולל, נראתה לי אותה שעה, ניתנה האמת להיאמר, כפרשת תוכחה בלתי מוצדקת, היוצאת מפיו של רואה שחור ומקטרג מושבע. רבים ריננו אחרי פרישמאן שבעל יאוש הוא. ואף ידידיו של אדם מושפעים מהרינון הכללי עליו.

– עסק ביש, אומר אני לכם. עדת הספסרים מהלכת ובאה וזו היא עדה רעה. רעה מן המגיפה ומן הארבה. ראיתם פלוני הספסר – הוא עומד ככוהן על דוכנו. כוהן־דמים. בכל דומה הוא למי שיש לו מראה כהן. מפתחות מזונותינו בידו; מפתחות מלבושנו בידו. הוא חותך לחם והוא חותך חיים. הוא משלים את מלאכתו של בעל הרובה. זה שופך דמים וזה צובר דמים. לא, אומר אני למר, מה שמפליאני ביותר בסרסור זה הוא הדבר, שאינו מתבייש כלל במלאכתו זו. אדרבה, הוא מתגאה בה. המלחמה היא העסק שלו כפלוני שר הצבא. כשהוא מוכר ללקוחותיו חתיכת סבון או אמה של אריג הוא מוכר להם בעצם חתיכת מלחמה. כל פעם שהוא מייקר מקצת את המחיר על איזה צורך אוכל או צורך לבוש הוא מאריך לכך וכך רגעים את קרב הדמים שם בחזית. אבל מה איכפת לו? על המלחמה פרנסתו והוא מברך עליה בקול רם. אף נוסח של ברכה טבעו להם מפקיעי השער: שנזכה לישועות ומלחמות. לא, שחצנותם של הללו אין לה גבול. דומה כי מר ואף מר לא השיגו עדיין כמה גדולה שחיתותם של שואפי בצע. זו היא כת; זו היא עדה; זו היא חבריה. רוב הבריות לא עמדו עדיין על טיבה. וכשאני אומר להם: מגיפה מתפשטת ובאה – הם מיחסים לי הגזמה. לא, לא, ימים נוראים מתרגשים ובאים עלינו. על פרוסת לחם יפשע גבר. מנבא אני. ואם לא תתקיים נבואתי זו רשאים אתם לומר עלי שאני בדאי. ימים באים וכל מי שיהיה ברשותו זוג נעליים יהיה נחשב עשיר כקורח. חתיכת סבון תינתן במתנה ליום הולדת רק אצל האמידים ביותר. בשר ודגים יהיו מאכל לספסרים הגדולים בלבד. לא שעון זהב יינתן לחתן ביום חופתו אלא שק של תפוחי־אדמה וכלה לא תצא עוד בתכשיטיה אלא קלח של כרובית תתלה לה על צוארה לקישוט. לעני לא ישליכו עוד פרוטה אלא מיליון ששויו פחות משוה פרוטה ואף הקבצן המחזר על הפתחים ימאס לשימו בכיסו. במחיר סאה של קמח או תריסר ביצים יתנו פסנתר. האכר בכפר יעלה מעלה מעלה ויירש את כל נכסי הכרך ואנשי הערים יתגוללו בחוצות מזי־רעב. לא, לא, אי אתם יודעים מה זאת מלחמה, כשמתלוות אליה פורעניותה של ספסרות רעה וזידונה. הספסר כשהוא עולה על דוכנו הריהו שוכח יושר, שוכח רגש אנושי, שוכח אלהים. זאת לדעת. זאת לזכור מנסיון הדורות. אין אדם צריך להיות נביא או בן נביא בשביל לנחש את הבאות. ראוי לדעת רק פרק כלשהו בהיסטוריה. אבל אין מר מכיר את הבריות הללו. הם אוהבים הכל ולא את ההיסטוריה. כשאתה פותח לפניהם דף בהיסטוריה הם מתחילים לגהק ולפהק מרוב שעמום. הם אומרים עליך שאתה מבשר רעה, עורב מקרקר, משחיר להם הכל מתוך שהנך רוצה להתנקם בהם. אין להם חשק ללמוד מעט היסטוריה ולשפוט מן העבר על העתיד. הם מעבירים היסטוריה כדרך שמעבירים את הסדרה של שבת. כיון שדלי־השגה הם אינם תופסים גם כן מה טיבו ומהותו של אותו ספסר, היושב בקרבם ואורב להם. צאו וראו בספסר זה כיצד הוא עומד על סף חנותו ככוהן על דוכנו, צדיק כשר, הוא נקי ומצפונו נקי. הוא עומד לו והמחירים עולים בינתיים מעצמם. שלו גדל והולך – ודבר זה עיקר לו. תיחרב כל המדינה ובלבד שהוא ימלא חוריו כסף וזהב ומרתפיו – מזונות ומלבושים וכל טוב.

פרישמאן הסתכל בנו מבעד למשקפיו ושהה מקצת בשתיקת־תהיה. דומה, הוא קרא מעל פנינו אותות סלידה ואי־הסכמה ניכרת. אף כל המראות מסביב – יום סתיו השקוי שמש ועצבות מתוקה, חן הירק, מראה הכמישה של העלים הצרובים המרשרשים מתחת לרגלי העוברים והשבים, שצעדיהם הדהדו בבת־קול של עולם כמנהגו נוהג, פני התינוקות, כרובים זכים, טובי־מראה, צוהלים במשובה מתוך שפע של שובע ופינוק – הכל שימש מעין הכחשה חיה ועזת־מרי לבשורות האימים. בגמר שתיקה שוב עלה קול המוכיח וירד לתוך חדרי־לב:

– אומר אני לכם. לא רואה שחורות אני ואין בי טבע המגזם. אוי להם לבריות, שאינם יודעים מה עומד מאחוריהם. שוט גדול ונורא תלוי מעל להם, שוט העוני וחרפת הרעב. כולנו נתהלך ערומים ויחפים; כולנו נחזור על הפתחים לבקש פירורי לחם. כל מי שתהיה לו סעודה מספקת אחת יצטרך להתחבא בחדרי־חדרים, שלא יוציאו את בלעו מפיו. אולם סעודה זו לא עוד תהיה. הענין רק התחיל. הספסר העולה על דוכנו משול להבדיל אלפי הבדלות לאליהו המבשר את מלך המשיח. וזה מבשר את מלאך המות, מלאך הרעב והיסורים, הנהו המחבל, הספסר הזה. עלינו לדעת זאת ולשנן בפינו ובלבנו: מת העולם הישן, עבר ובטל עולם, שהיה כמנהגו נוהג, שהיו נמכרים בו עשרה כעכים בפרוטה אחת. וכיון שעכשיו אינו כך והכעכים נתייקרו בעשירית פרוטה הריהם עתידים להתייקר בקרוב כדי שתי פרוטות ולאחר מכן כדי שלוש וארבע וחמש ועשר ומעשר עד למאה או לאלף תהיה קפיצת הדרך. וכך עד לאין שיעור. רק ההתחלה קשה. אולם לאחר קפיצת המחירים הראשונים מהכרח תבוא קפיצה שניה וגדולה מן הראשונה פי כמה. איני רואה כל מניעה לכך. מי זה יאמר לשטן המשחית: הרף! מן הרגע שמזיזים את המחוג בשעון עשרת הדברות מן הסיפרה המורה לא תרצח, הריהו ניזוז ממילא גם מן ה“לא תחמוד”. ואם מותר להרגני קצת מותר לחמוד גם את שעון הכיס שלי וכל אשר לי. מכאן ואילך מתחיל הטרף. וכשהאדם נעשה חית־טרף הריהו אכזרי פי אלך מן החיה הרעה. נוסף על כל רשעות לב משתוקק בר־נש זה גם להצטיין בדרך הרשעות על כל יתר בני התחרות שלו. אדם רוצה להצטיין כיודע־נגן, כיודע להכות, כיודע לפשוט עור. הוא אספורטאי, וכל שעה שיורדת מהומה לעולם עולים לגדולה אלופי האספורט של גניבה וגזילה. שודד וחמסן הנהו האדם מטבע ברייתו. אלא שבימים כתיקונם הוא מתבייש קצת ומפחד קצת. אימת החוק ואימת הבריות עליו. אולם משמתרופף החוק ומסוה הבושה נקרע לאט־לאט נעשים פני הדור כפני הכלב. באין בושה ופחד אין עוד גבול וסייג. לית דין ולית דיין. אדרבא, כל המרבה לגזול ולשדוד הריהו בן־חייל וצובר־עושר. בכל מלחמה יש קומץ אנשים, המתעשר על חשבון הכלל. אלא שעדיין לא היתה מלחמה בעלת היקף גדול כזו שנפלה בחלקנו. נשתכללו כלי הזיין לרצח ואף נשתכללו כלי הזיין לשוד, לחמסנות, להפקעת השער. לא, צריך להסתכל בעינים פקוחות. ימים נוראים באים עלינו. היום נעשה גישוש ראשון להתנקש בכיסי. שלחו לפי שעה אצבע לתוכו. למחר ישלחו לתוכו חמש אצבעות של יד אחת. למחרת המחר – עשר אצבעו של שתי הידים. לאחר מכן יתנפל עלי הספסר לפשוט את עורי. לאחר מכן יעמיד עלי שכירים לעשות בי את מלאכת הפשיטה: אחר יגרד לי חתיכת עור מכאן ואחד מכאן. זה יהפכני לצד זה וזה יטלטלני לצד זה. ראיתם היום את המלצר בעל החוכא. פתח המלצר, לאחריו יביא בעל המלון שלי, לאחריו החנוני, לאחריו הספר. החייט, הכובסת, מוכר הסיגריות שלי. היום נעשיתי הפקר. מכאן ואילך אני איני עוד שלי וחיי אינם שלי.

רוב דברי פרישמאן התחילו להתקיים במוראם משנה הרביעית למלחמה ואילך.

 

הספד על י. ל. פרץ

איני זוכר אם ישבתי בחברתו של פרישמאן בו ברגע שהגיעה אליו הידיעה על פטירתו של פרץ – חול המועד פסח תרע"ח – או שנכנסתי אצלו לאחר מכן, אבל זכור לי שיחתו, שנהפכה להספד ארוך במסיבה מצומצמת, על שר גדול שנפל בישראל.

– תמה אני. פרץ שפקח היה מה ראה לשטות זו להיפטר מן העולם בשעה טרופה, שמלאך המות עושה בה מלאכתו ביד רחבה וקוצר בשדה הקטל על ימין ועל שמאל. אני בכגון זה סבור: נאה צניעותא לבן־פורת כפרץ לבלי להתערב עם כל הנערים, בימי הרג רב. הכרתי מקרוב את פרץ… אותו פרץ… חיבר את המחזה לילה בשוק הישן". והוא לא היה איש מן השוק הישן לא איש מן השוק, לא לא, אם כי ביקש את קרבתם של ההמונים ואף התאמר להיות להם לרב, לא נמנע מלעשות העויות אדמוריות. והוא כל עיקרו אציל, מורם מעם. נפשו התהלכה בגדולות ומעולם לא באה על מבוקשה. לא, לא, דבר זה לא יכולתי כלל להעלות על דעתי, שאף הוא בינו לבינו ילך לעולמו ובשעה טרופה כזאת. בטוחני כי וארשה, וארשה זו שנראתה בעיניו כעיר הבירה הפרטית שלו – משום שבתוך־תוכו הרגיש עצמו סופר זה כמין מלך. אף קולמוס הסופרים שבידו שימש לו שרביט לזכות בו את החוסים בצלו – וארשה זו שלו לא יכלה להתקין לו בזמן מבולבל שכזה את לוית הפאר הנאותה לו ושהוא חלם עליה בסתר לבו. צריך היה להכיר מקרוב את פרץ. נשמת אביר שכנה בקרבו. הוא אהב את ההעויה הגדולה, המלכותית. החיים כשלעצמם היו אצלו מעין דבר תפל: הפאר שבחיים הוא שמשך אותו בעיקר. אני מטיל ספק אם המות מצד עצמו הפחידו. אבל יותר מכל העסיקו אופן מיתתו וסדר הלויתו. הוא העדיף על הכל את התפאורה, את הסגנון. אף כתיבתו רובה סגנון. הוא זרק את פסוקיו אל הקהל כחצים מקשת. עוול גדול נעשה לפרץ זה, שאף הוא נפל במותו כאחד האדם. מת מיתה כה פשוטה ובזמן שאינו זמן ואף הלויתו היתה מסתמא לויה שאינה לויה. כל ימיו הלך זה עם הצבור, אבל התפלל תפילת יחיד, והנה לפתע מיתה בצבור. מות של חולין כזה הולם כל איש ולא את פרץ, שנשא בלבו כיסופים ליהודי שבת־קודש. והוא זה היה הראשון שבין יהודי שבת־קודש. אילו נשאל היה לוחש מתוך גלוי־לב בשעה של תשוקה לאמת – ושעה כזו יש לכל אחד – שבטוח הוא כי יש בעולם רק יהודי שבת־קודש אחד והאחד הזה הוא יהודה ליבוש פרץ בכבודו ובעצמו. והנה הוא הלך ועשה מעשה בחפזון. אני בכגון זה איני גורס שותפות. לא גרסתי שותפות בחיים, קל וחומר במות. שכן מלאכה חכמנית זו, המכונה מיתה, אינה כלל מלאכה קלה, אף נקיה איננה, ואם אדם חי הרבה שנים וימים ושעות הרי מת הוא בבת אחת ורק פעם אחת, לפיכך ראוי לו לעשות חתיכת מלאכה זו בהכנה יתירה ובטוב־טעם. חייב הוא לברור לעצמו מיתה יפה. היינו, ביחידות ובימים שקטים, שבהם אפשר עוד להפתיע את הבריות בפטירה של נפש אחת. היינו מכוערים למדי. רוצה אדם או אינו רוצה הלכלוך דבק בו. אבל אף מי שאינו מפונק בחייו מן הדין שיהיה איסתניס במות ויפעל מתוך ידיעה ובחירה בענין הסתלקותו.

פרישמאן בחנני במבטו אם מאזין אני ככל הצורך לדבריו ואם נותן אני את דעתי גם לטעמי הנגינה שלהם. וכיון שרק בשעת אתנחתה זו הצית את הסיגרה שלו נתפרש לי ממילא, שכל מה שנאמר עד עכשיו לא היה אלא בגדר פתיחא. נשתלשל שיחו והלך.

– מסתבר כי מר אינו מכירני עדיין מבחינה זו. רגיל מר לראותני כשהנשמה בקרבי ואין ביכלתי לשפוט כיצד אתנהג אני כשתגיע שעתי לעשות חתיכת־מלאכה אחרונה זו. עדיין לא היתה לו הזדמנות להסתכל בי שעה שאני בא לידי החלטה לצרור את חפצי ולהפליג לעולם האמת. ואין לו מושג מה אני כבר־מינן. אל תדין את חברך עד שתביאהו למקומו בבית מועד לכל חי. אבל מבטיח אני לו בהן צדקי שלא אעשה שטות כזאת. יכול מר לסמוך עלי בכגון זה. אמתין בלב שקט עד שהם בשדה־קטל יסיימו את מלאכת הרצח שלהם, ורק לאחר מכן אתיישב בדעתי אם כדאי לי ללכת בדרך כל הארץ. לא אעשה זאת לפני גמר המלחמה ולא בלי ישוב הדעת מוקדם. הנני מטבעי איש מתון ובעל דעה שקולה. צרה היתה בפרץ שפעל תמיד בדרך ההפתעות. לא היה כמוהו להוט אחרי מעשים פזיזים. הכל יצא אצלו מיניה וביה: הרעיון הבריק אצלו מיניה וביה; הנובילה נכתבה מיניה וביה. כל חייו היו מעין מכתם מיניה וביה. ואף מותו כך. דומה נתכעס ילד־שעשועים זה שהם עשו להם מלחמה והסיחו על ידי כך את דעתם ממנו יהודה ליבוש. הלך והראה להם מה שהראה. ורעיונו האחרון ביציאת נשמתו היה מסתמא מין רעיון של התגרות בהם: כעת אין לכם עוד יהודה ליבוש, יתומים תהיו – ותדעו איך להתנצח בחרבות. מאוס נעשה עליו העולם הזה, שבו בני אדם מתקטלים בחרבות ובכידונים תחת לזרוק זה בזה חצי־חכמה שנונים. לפיכך פרש מן העולם הזה. אינני מפקפק אף רגע שאילולא המלחמה היה מאריך עוד ימים הרבה. הן גוף אבירים היה לו. אף רצונו חזק וחשק החיים בוער בקרבו במידה שלא מצאתיה אצל שום יהודי אחר. ניתנה האמת להיאמר: לא הייתי מימי חסיד נלהב לכשרונו הספרותי. בשעתו הבעתי עליו מה שהבעתי. הלכו קטני־שכל ופסקו עלי שהנני יריבו מדעת ובמחשבה תחילה. שכל אין בהם. משום כן הם מפרשים כל מלה של בקורת כהתנקשות בהוד מעלתו של המבוקר. ואין הללו מבינים כי יש בסופר, בכל סופר, דבר־מה חשוב מן הספרות ומן הכשרון הספרותי. עמוק ונעלה מכל אותם הסממנים האמנותיים, שהמבקרים האויליים מרבים עליהם להג שאין לו שיעור. ודבר־מה זה הוא העיקר. האדם שבסופר הוא שהעסיקני תמיד יותר מכל. האופי שבאדם הוא האדם. מבחינה זו היה פרץ משכמו ולמעלה גבוה מכל אלה שהיו רוקדים לפניו בחייו ושישכחוהו מסתמא לאחר מותו אם רק ימצאו עגל אחר להשתחוות אליו. פרץ היה בעל אופי; גבר בעוז; רצונו תקיף ויודע מה שהוא רוצה, אם כי מחליף לעתים את רעיונותיו. נואם ממדריגה ראשונה. נואם גם בשבתו אל שולחן הכתיבה, נואם החוצב להבות וכולו אש־להבות בו אש דת קודש ואש זרה התלכדו לאחדים, אבל תמיד לבו ערוך כתנור. אהבתי לגעור בו, כי תנור המוסק ומולהט תמיד אי אתה יכול להתחמם על ידו, אלא נכווה ממנו. הזהרתי מפני אשו השורפת שאינה מבשלת, והם חשדו בי שאני נכווה מחופתו ומתקנא בו על הכבוד והתהילה שנפלו בחלקו. הם תמיד חשדניים הם, האנשים הקטנים האלה. יטיח מר מלה חריפה כלפי אש תמוז הצורבת ומיד יוציאו עליו שם רע שעינו צרה במלכת השמש. וכי מה אשמות לא טפלו עלי? ויותר מכל הייתי צר־עין בעיניהם. להיטותו היתירה של פרץ אחרי היצירה היא שמנעה אותו לתת לנו פעם מלאכת־מחשבת מתוקנה כל צרכה. נשרף מלגו. לא הספיק לסדר את ברקיו כראוי להם. מורדף חזיזים, מבוהל דמיונות, טרוף יצרים, מסוער רוחות ונתון תמיד בכף הקלע של מאוויים אמנותיים, שאינם באים על תיקונם. כוח היוצר שלו עשוי בין השמשות ארוך של ניצוצות ניתזים וכבים בזה אחר זה. המצאה דוחקת המצאה והתרעשות אחת אוחזת בעקב חברתה. וכיצירתו כן חייו. הוא כל כך להוט לחיות עד שאין לו כמדומה עוד כוח לחיות ואף אין לו פנאי לחיות. חתן נצחי. חתן נהדר הנכנס לחופשתו, וכחתן אינו אוהב להלך יחידי, אלא תובע, ובדין הוא תובע, שיובילוהו לשם בתופים ובמצלתים. ואני כנגד התופים האלה טענתי. סבור הייתי שאינו דומה אמן לחתן, אלא ליתום. במרומי הפרנס יש לטפס ביחידות, בבדידות, בצנעה גמורה. ועל שום כך הייתי בר פלוגתא שלו. משום שלא היה שני בדומה לי להעריך את כוחותיו כמות שהם, לחיוב ולשלילה כאחד. הרי הוא מאותם בעלי־שפע, שעטיניהם מריקים הרבה חלב, הרבה חלב, אלא שפתאום לפתע, עד שאתה מעפעף עין לכאן או לכאן, הם שולחים רגל והופכים את הדלי ושופכים את רוב החלב שבו. על השפיכה המרובה הזאת התרעמתי. ואותו אהבתי. ולפי שאהבתיו היה לבי מיצר על הנשימה הקצרה שלו. הכל אצלו בלהט ובגעש סהרורי. אין הוא גומע מן הכוס אלא לוגם מתוכה מלוא לוגמיו. ואף ליקוי זה לא יכולתי לסלוח לו, שאין הוא טועם תחילה קמעה־קמעה לפני הלגימה, ויש שאינו עושה ברכה כראוי לפני ההנאה. תאבונו גדול כשל שור הבר או כשל הלויתן, אלא שאיני יודע בדיוק איזה תאבון יש ללויתן. ואילו של שור הבר משער אני. תאבון זה יש לפרש במובנים רבים. תאבון לאכילה ממש, למזונות המפרנסים את הגוף, תיאבון לרוח הקודש, לחיי נשמות, להבנת נשמות ולתיאור נשמות; אף תיאבון לכבוד, לתהילה, לשררה. להיות נחשב כתכשיט הקהל. הוא רקמה של נטיות סותרות זו את זו. ועל הכל בעל יצר הרע גדול. אני אומר זאת לשבחו. ברצוני שמר ירד לסוף דעתי.

אין אני מתמלא פחד חס ושלום, כשהנני רואה יהודי שיש לו יצר הרע גדול. מאוס עלי זה שהוא בעל יצר־טוב קטן; מפניו אני מפחד, שמא יוציא ממני את נשמתי קמעה־קמעה על ידי השיהוקים הקטנוניים של היצר הטוב הזאטוטי שלו. אבל במקום שאני רואה יצר הרע גדול ונוסף לכך כשרון, רוח נלהבת, חשק־חיים בלתי מצוי, אהבת החכמה, רוח הוזה, דמיון לוהט, והעיקר חן, מתיקות, סגנון – כל המעלות הטובות האלו שבלעדיהן אין אדם המעלה ראוי לשמו – בטוח אני שפגיעתו של היצר הרע הגדול לא תהיה רעה כלל וכלל, אלא, אדרבא, מזה מתהווה תבלין הגדלות האמיתית, כי כל אדם גדול יצרו גדול. בתנאי שילמד קצת את מלאכת כיבוש היצר וריסון הנטיות המזיקות. פרץ לא למד מלאכה זו או לא למד אותה כל צרכה. היה תמיד כנהר שוטף וכזרם לבּה הפורץ. אש ומים נלחמו בקרבו בקרב איתנים והוא מרותח ומשוסע, נישא בזרם. הוא שאמרתי: על טבע החפזון שבו באתי עמו בדין, על אי־יכלתו או אי־רצו נו להתאפק. הוא התהלך, אמנם, ברגש, אבל עתים בפסיעה גסה. כל ימי היתה נפשי סולדת מן הגסות באיזו צורה שהיא, איסתניסיותי הרחיקתני ממנו אם גם נמשכתי אל כוחות האיתנים שפעלו בו. יותר ממה שהיה פועל היה נפעל. לא כוח הדוחף אחד, אלא כוחות דוחפים רבים הפעימוהו. משום כן האחדות נעדרת אצלו. עתים אי אפשר לדעת היכן חוט השדרה שלו, מה בו מזרח שמשו ומה בו מערב שוקע. לא יסעור אלא להקת יסעורים; לא רוח אחד אלא צבור של רוחות דיבר מתוך גרונו. אני איש בעל עצבים חלשים ואיני יכול לעמוד בפני סופות השורקות לי לתוך אזני עשרים וארבע שעות רצופות. פרץ זה הרי תמיד חושש שמא הוא מחמיץ דבר־מה, שמא אי־שם בסמוך לו או בריחוק ממנו יתכנס מנין לתפילה או לשירה והוא לא יהא שם. היה מלא חרדה, שמא חס וחלילה יקדמנו אחר. מנהג חדש מנצנץ בעולם הספרות, אפנה חדשה ממשמשת ובאה, מהלך חדש, מידה של מסתורין, דרמה סוציאלית, שירה מעורפלת, פסוק שכל עיקרו נקודות ובתוך ים הנקודות כתובות גם שתים או שלוש מלים, הכיצד הוא, פרץ, לא יהיה בין הראשונים, או גם ראשון לראשונים. להתאמן באופן כתיבה זה? חוששני כי מתוך הפחד שמא יקדמנו אחר וימות לפניו ונמצא הקהל מועסק בקבורתו של ההוא, נזדרז הוא למות הראשון. סבור היה מסתמא, כי מכיון שמלחמה באה, כל עיקרה מין אפנה של התקטלות־גומלין, הוי אומר שהגיע תור ההתמותתות לרבים. ואם תור, דין הוא שהוא יהיה הראשון בתור. אפנה, אפנה. יותר מדאי היה פרץ זה להוט אחרי האפנה. ואם אפנה של מות, משמע: כל האנשים המוגנים מצווים למות לאלתר, וכל הקודם משובח. מסתבר שהאדם הגדול פרץ צריך להיות בראש. אם לא, אפשר יתחילו להתעסק בקבורתם של אחרים ובלויתם, יטפלו בדף הטהרה שלהם בקשירת הספדים להם ובאמירת שבחים אחרי ארונותיהם ובכתיבת מאמרים עליהם וישכחו בינתיים שיש פרץ החי בעולם. המות, מבין מר, הוא עסק גדול והוא מעסיק הרבה ידים ופיות עובדים.

ככל שנעימת דבורו של פרישמן מהותלת יותר כן ארשת פניו מפיקה רצינות יתר. אותה בבואה חייכנית, המפזזת בין שפמו לסגריה הנעוצה בפיו, נעלמה לחלוטין. – עד עכשיו דברתי אל מר על ענין זה ברצינות יתירה. ואילו ההיתול הקל, שנפלט אולי מפי בשטף דבורי, אף הוא שרשו בצער שבלב. הן מת פרץ שלי, בר־פלוגתא היחיד שלי, שכדאי היה לי התנצח עמו. על מי אדבר עכשיו רתת? ומי הוא שני בדומה לו, שאפשר לי לבוא עמו בדין ודברים? את פרץ הכרתי כעשר אצבעותי. הוא היה קודם כל בעל שאר־רוח. ההתלהבות שורש נשמתו. לא היתה בו שום נטיה ושום העויה משורש בעל הבית. ואני מופקרים הנני אוהב; אל היחפנים אשא נפשי; לבי לאלה שיש להם הכוח להתפשט בבת־אחת מכל הקליפות ולעמוד ערומים לפנינו ובלבבות ערומים. פרץ היה מחוצף שכזה. עזות דקדושה לא היה חסר כלל וכלל. בניגוד לבונצ’ה שווייג שלו ביקש לעצמו הרבה לחם, הרבה חמאה, הרבה עושר, הרבה כשרון, הרבה כבוד. הוא תפס את המרובה, ביקש לבלוע את העולם כולו. עינים גדולות היו לו, עינים־לפידים. אולם בכוחו גם חולשתו. יסוד המהירות שהוא שבחו הוא יסוד הפחז שעליו הייתי מגנה אותו תמיד. הוא כתב מהר, חי מהר, הגה רעיונות ותמונות מהר, הכל אצלו חיש־חיש, ראשו כגלגל החוזר. אף העולם. האדם והחברה נראים לו בצורת גלגלים. לא הבין כיצד אפשר לטייל ברגל, כיצד אפשר לטייל דרך כלל. הוא אץ בדהרה, כמסע המהיר. אילו נתברך במעט שלות הנפש וצלילות הדעת היה עלול להגיע למעלתו של ראש אמני ישראל. אבל אפילו מנה קטנה של מנוחה לא ניתנה לו. לא־טובים הצליפו עליו בשוטיהם הדריכו את מנוחתו. לא אמר די במעט כבוד לפי שעה, אלא שאף לראות את עולמו הבא גם בעולם הזה ולהיעשות בן־אלמות לאלתר בחייו. אם יש צעיר אחד בעיר או במשפחה דין שהוא יהיה הצעיר הזה. ואילו בורא העולם יש לו טבע משונה שהוא יוצר בכל דור ודור ילדים קטנים, העתידים לדחות את רגלי הצעירים שקדמו להם. וכי אין זה עוול שהברואים האנושיים באים והולכים גלים־גלים? דור הולך ודור בא. מי שהוא צעיר היום סופו להיות נחשב בין הזקנים למחר. הילדים היו הטרגדיה של פרץ. לא הילדים כשלעצמם, כמובן, אלא מציאותם המחייבת במסקנה הגיונית מהם מציאותה של הזקנה. פרץ לא יכול היה להיות זקן: לא רצה להגיע לזקנה; פחד מפניה. היא נראתה לו כמין דבר העומד מחוץ לגדר המושכל. והחיים להכעיס אינם יודעים חכמות יש בידם חותמת שכזו. והם טובעים אותה על כל היוצא מגיל הנעורים. הם עושים סימנים בפרצופו, בשערו ובכל גופו. פרץ ראה את הענין הזה כעוול שאין כמוהו, קודם כל כעיוות דינו שלו, כעלבונו האישי. אם יש צעיר, הוא פרץ מדרך הטבע ומדרך היושר צריך להיות הצעיר הזה, הוא ילד השעשועים של הקהל. אילו נשאל כשלמה המלך בשעתו: שאל מה אתן לך – היה בלי ספק עונה תוך כדי שאלה בנשימה רותחת: תן לי ואהיה צעיר לעולם. לגבי פרץ הזקנה והשיבה הם דבר אסור, אין לפרוש כלל בשמם. מר מסתמא ראה כרבים אחרים את פרץ מתהלך בגן הזכסי בימות החורף לבוש אדרת הקיץ שלו. בטוחני שהיה קופא מקור. אבל חובה עליו להעמיד פנים. הוא נשא ברמה את צעירותו במסירות־נפש ולא רק בגן הזכסי, אלא גם בגן השעשועים של הספרות. לא עלה בדעתו כלל שאנו כולנו במחילה מזדקנים ומצווים בערוב יומנו לפשוט מעלינו את בגדי הילדות שלנו. ולא זו שטרח בכל יום להיות צעיר היום, אלא מתוך שאיפתו הלוהטת להיות צעיר גם למחר לא היה יכול לעמוד בשום יום על יומו ההווה והיה מתפלל ואומר: מי יתנני מחר! בשביל להוכיח לעצמו שגם מחר יהיה צעיר. נמצא תמיד דוחק את השעה ואינו חי בשלום עם הזמן, כשם שלא היה חי בשלום עם כל הדברים כהויתם חוששני שהוא דחק גם את קצו מחמת מיעוט סבלנותו משום שביקש לדעת מה פנים יהיו לו כשיהיה בר־מינן. ובסתר לבו היה מסתמא בטוח שאין הוא הולך כלל למות. אלא עושה מעין תרגיל של מיתה, וברגע האחרון יקפוץ ויעמוד על רגליו בפני מלאך המות ואף יצליח לעשות פליטה. כסבור היה שאפשר לשחק עם המות כדרך שמשחקים עם החיים. אולם הוא, אחד מגדולי השחקנים בישראל, טעה הפעם. אומר אני למר, איני יכול להסביר לי את מותו של זה אלא שהוא נעשה על פי טעות. הסבר אחר אין לי.



  1. מילים מחוקות במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות