כשמקלפים מדברי סאדאת את ההקדמות ודיבורי הנימוסין מתגלים דברים נוקשים, שלא זזו בכלום מדבריו מתמול שלשום – אלא שהם נאמרו בירושלים. גם כשמקלפים מדברי בגין את ההקדמות ודברי הנימוסין מתגלים דברים נוקשים, ולא עוד אלא שנאמרו באזני סאדאת שבא מקאהיר לירושלים. אותם דברים עצמם שלא נשתנו – הם דברים שנישתנו מאד כשהם, בנסיבות הקיימות, נאמרים מפי נשיא מצרים בירושלים. עצם האמרם בירושלים הוא השינוי הדראמטי. הגיאוגרפיה צובעת כאן מחדש את האידיאולוגיה. ואילו אותם דברים שלא נשתנו בפי בגין – אינם רק דברים שלא נשתנו, אלא חומרת היותם דברים שלא השתנו, הוקשתה עוד יותר כשנאמרו בירושלים אל בעל השליחוית מקאהיר.

איש לא יטען כי צריך היה לקבל את כל דבריו של סאדאת או להודות בצידקת כל טיעוניו. אבל נראה שצריך היה קודם כל, לקבל ולאשר לפניו כי דבריו נשמעו היטב ובכל הרצינות, וכי בשורתו בכללה ולפרטיה רשומה עתה לפנינו לדייקה, דבר לא נפל ארצה, וכי לא לשוא טרח לבוא אלינו ולהשמיענו דבר. ועם זאת, לא נוכל לקבל כל דבר ודבר שאמר, והמרחק בינינו עדײן גדול ולא מגושר, אלא שאנו מאמינים כי אין שום דבר שהציע שאי־אפשר לפתוח בו דיון, ולמצוא מידה או אופן להתקרב יותר זה אל זה. להודות כי שני הפסוקים החוזרים שלו “לא עוד מלחמה”, ו“בטחון ישראל יישמר” הם אבני־פינה הכרחיים לכל מיבנה יחסים בינינו. ויצאנו מוכנים לבוא לקראתו במסקנות המתבקשות מקבלת הנחות אלה, כיּצד שהוא מצידו, סאדאת, מתבקש לבוא לקראתנו, כך שכל אחד מן הצדדים יצטרך לתת משהו יקר משלו כדי לקבל משהו יקר יותר ומתקיים יותר, וכיוצא באלה דברים, ואולי לא יותר מהם ברגע זה.

לא כך אמר בגין. והקשה ביותר בדבריו היה הטון. אם נתכון לכך ואם לא ניּתכוון – טון דבריו בכללו היה אלים. לא רק קשוח. הכוונה לעשות על רגל אחת את האורח היריב לציוני, ולהוכיח לו את יתרון צידקתנו, ולזקוף ראש ולומר לו ל“גוי” הגדול דברים מתוך “גאווה יהודית” – טון זה עבר זמנו ונתבטלה במתו, עד שאלמלא רצינות הענייּן והרגע, נשמעו דברי בגין פה ושם כאפולוגטיקה תוקפנית, אם לא כמלודרמה אנאכרוניסטית, לרבות השימוש העודף בארגומנט השואה. כיוצא בזה היה השי שהגיש לאורח עם ההדגשה על המכבים, והרמז העבה על קטן שהיכה גדול ממנו, שנשמע כמעט כהתגרות. הטון, הדיקציה, בחירת הרגע, כשעיני כל העולם, פיסית ולא כמליצה, בוחנות ומבחינות כל וריד שהתנפח ברקות הדובר – דבריו היו גבוהים מדי, יהירים מדי, מוכיחים מדי ואטומים מדי. שום אדם לא יחנך את חברו על רגל אחת. שום מעמד חגיגי היסטורי אינו הזדמנות להוכיח, להטיף או להתנשא – אלא הוא הזדמנות מאין כמוה ליצור יחסים של אמון, והזדמנות דראמטית ליצור התחלה חדשה. לא לסלק חשבונות ולא לסכם ענייני עבר – אלא לפנות אל מה שיבוא מכאן ולהבא. לצעוד סוף־סוף צעד ראשון במסע המיוחל, להודיע על אמונה במה שנראה עד הרגע הזה כחלום רחוק, על אמונה שלמרות הכל יש רגעים מיוחדים, שאסור לפספס אותם. רגעים שמזמינים גדלות. שהעולם עוצר נשימתו לשמוע בשׂורה גדולה – ומה ששמע היה דרשה עם מוסר־השׁכל קשוח.

*

מה היה הרגע הקשה ביותר בכל מהלך פגישה דחוסת אירועים זו? נראה שהוא היה הרגע שבו אמר סאדאת באסיפת העתונאים, מתיישר במושבו, רציני ומתוח ונוקשה, בתוך סוגריים של שתיקה לפני ושתיקה אחרי, שתי מלים, שבאו בתשובה לשאלה על ארצות ערב המשופעות בשטחי קרקע אין סופיים ועשירות במשאבים ענקיים – למה הן מתעקשות על כברת ארץ בעייתית אחת זו – שאז התיישר סאדאת וביטא שתי מלים: “אדמת הקודש” וגמר. ברגע הזה הונחתה מהלומה קשה על התקוות. ב“אדמת הקודש” ניגמרים הדברים הרציונאליים. נגמר המשא ומתן. שעוד לא התחיל. ונישארת תהום. נשארים כוחות אפלים, יצרים מודחקים, קנאות ללא בינה, מושגים שאין בהם לא פשרה, לא שכל־ישר, לא אמצע הדרך, לא שיקולי בעד ונגד, לא דמוקרטיה ולא יחסי אנוש, וגם לא יחס אל אמהות בוכיות או רגש אל צעירים מתים בטרם התחילו לחיות – נישארת תהום קוראת.

איך יהיה שלום בארץ שהיא אדמת הקודש? קודש זו אלוהות צמאת דם. תובעת מבני־האדם ובלתי נתבעת. כוח נורא שמעבר לכוחו הרגיל של ילוד־אשה לשנות, ושעל־כן חובה עליו לקבל וללכת למות על הכל או לא־כלום. שמשמעו קין והבל לעולמים. הקודש, לפעמים הוא עניין נישגב, כשהוא פונה פנימה: הקודש, תמיד, הוא ענײן אכזרי, כשהוא פונה החוצה: כשהוא בא לחייב את האחרים בזכות שלי. ואילו הצירוף קודש ואדמה – מזמין דם. אדמת קודש בחלום הוא סמל מרומם, אדמת קודש במציאות היא הזמנה לקום איש על אחיו. ולא עוד אלא שדברי סאדאת נשיא מצרים לא נאמרו רחוקים מדברי שכנו ראש ממשלת ישראל, ולא רחוק מדיבורים וממעשים, בלהט ובהחלטיות חגיגית לא פחות, על אדמת הקודש, של נחלת אבותינו, ברית ההבטחה הקדמונית, עד שהכל נעשה דומה, מלבד שהקודש עובר לצד ההפוך של חלקת השדה. ובכך נישארים בקודש מול קודש. קודש שלך מול קודש שלי. קנאות מול קנאות. וה“בוא נדבר על הכל׳׳ וה”אין דבר שאין ליישבו בשלום" – הופכים למלים ריקות, ויונת השלום נופלת שדודה עוד בטרם פרשה כנפיה. המקום בורח אז מן הריאליות ונוֹפל אל המיתולוגיה, והזמן נבהל ונס מן הקונקרקטי לעבר הזמנים שמחוץ לזמן, שמחוץ לאדם, שמחוץ לאפשר האנושי, והפתרון האנושי האפשרי לא יהיה לו עוד ביטוי אחר אלא שוב הטראגי: יריחו שתיבנה בדם צעירה ובדם בכורה, ויפתח שיהיה מוכרח להמית את בתו – כי פצה פיו לקודש.

שני הנאומים שנישאו בכנסת, של נשיא מצרים ושל ראש ממשלת ישראל – בלי לדעת דבר אם דיברו ועל מה דיברו השניים בחשאי – סיכומם של שני נאומים גדולים אלה לפני כל העולם המקשיב, לא היה הצגת איזה גשר, אלא אדרבא, הצגת הריחוק הבלתי מתגשר. זה בשלו ללא שינוי וזה בשלו ללא שינוי. וכל אחד מציע לשני לוותר. מצב כזה שבו שני הצדדים צודקים, כל אחד בצידקו, יוצר אין־מוצא: מצב שאין לו פשרה, ושלפשרה אין בו מקום לחיות. מה נשאר?

נישארת רק דרך של כניעה שלמה של צד אחד לצד שני, כמנוצח לפני מנצח, דרך ויתור מתוך השפלה, או השמדה. או, במקרה הטוב, נשארת גם דחיית גזר־הדין למועד רחוק יותר, שמא הזמן יהיה חכם יותר וימצא מוצא בלתי ניראה היום. זה גם היה בינתיים, הפתרון שלנו: לדחות, להרוויח זמן. לאחר בואו של סאדאת נראה כי בינתיים זה קרוב להיגמר.

*

יוצא, כי הסכסוך הממושך והעקוב מדם הזה, אין לו רק סיבות פיסיות, מאטריאליות. הוא מתחיל בתודעת צדק ובתודעת עוול לצדק. כאילו הצדק השלם הבטיח דבר לי ורק לצד שלי, ולא אוכל לוותר על כלום כשהצדק כולו הוא איתי ושלי. מה עושׁה את הצדק לצדק? ומה עושה את הצדק שלי לצדק מחייב את הכל וגובר אף על שכל־הישר? וחמור מזה, מה נשאר להם לבני־האדם כשהצדק שלהם דוחק את רגלי שכל־הישר? כוחו של שכל־הישר שהוא נחלת כל בני־האדם ושהוא הודאה בשכלם של כל בני־האדם, ושעל כן שכל־הישר הוא גשר ההבנה האנושית, בעוד שהשכל שמעבר לשכל־הישר הוא מחסום שרק המוות, מי יודע, עובר מעליו. פתרון הסכסוך המתמשך הזה תקוע בין שתי התכונות האלה: לשמוע לקול הצדק שלי, או לשמוע לקול התבונה המשותפת. במלים אחרות: או שתבונת ההודאה באפשרי גוברת ומודים, זה בחלקו של זה, או שתבונת ההודאה באפשרי נהדפת ו“הצדק השלם” תובע לו את שלו: הכל.

הנסיון הקשה מכל שמחכה לנו כעת, לאחר ביקור סאדאת, והוא גם הנסיון הקשה מכל שמחכה לערבים – הוא הנסיון לחזור ולבדוק מחדש את המצב במונחים שפויים, בשכל־הישר, ובהודאה הדדית – כלומר, להתחיל בשווה ערך שני הצדדים, ולמצוא בדרך זו כי אף אחד מן הצדדים אינו בעלן על כל הצדק, על כל האמת ועל כל התנאים.

אף צד מן הצדדים לא יוכל איפוא לקבל כל מה שנראה כצודק או כמגיע לו על פי הצדק השלם, וכל צד מן הצדדים יצטרך לוותר, ובכאב, על דברים שחשב שהם כולם שלו, לפי דין הצדק, ושני הצדדים יצטרכו איפוא להיפגש אי־שם בדרך שבין מלוא תאוותיהם השלמות, כשכל צד מכבד גם את צידקת חברו, וכל צד גם מודה בויתור שוויתר הצד השני.

לא מפני שׁהוכרח לכך אלא למען השגת פשרה – כדי שהאפשרי יתפוס את מקום הבלתי־אפשרי, שהוא הצדק השלם. ישראל תצטרך לוותר ולהודות בצידקת מדינות ערביות, והערבים יצטרכו לוותר ולהודות בצידקת טענות יהודיות. וזו תהיה ההכרה ההדדית המיוחלת.

אבל, אם הערבים סבורים כי על ישראל לותר והם פטורים מוויתור, ומויתור מכאיב, הם טועים. זו תפיסה שעבר זמנה ושישראל גדלה ובגרה והתחשלה מהצטדק לפניה. ההכרה בישראל שהביא עמו, סאדאת לירושלים, בעצם ביקורו ובאישור המפורש שביטא בנאומו – היא הכרה חשובה, אבל היא הכרה מאוחרת, כעבור שלושים שנה, לאחר שעובדת קיּומה שׂל ישראל הושגה בדרכים הקשות ביותר, לאחר שהוכיחה את קיומה למרות כל ההתכחשויות האלימות – הכרה מאוחרת זו אין […] להיות הוויתור של מצרים. באופן שעל מצרים לדעת כי בדרשה וויתורים מישראל עליה להיות מוכנה לוויתורים גם מצידה. איש לא יקבל מלוא חלומו. ואם סבורים הערבים כי די בכך שהודו היום בקיומה של ישראל ובבעיות ביטחונה, ובכך תרמו את מנת הויתורים שמצידם – לא אמרו ולא כלום. כשם שאם מצרים מציעה ערובות־חוץ לישראל כדי שבטחון ישראל יישמר, היא לא הציעה משלה כלום, ולא וויתרה על כלום. ורק מוצאת היתר לעצמה להיות תובעת מישראל בלי להיות נתבעת לוויתורים, שוב, מתוך הכרהִ כי ִכל הצדק הוא שלה. br />

שני הצדדים נקראים היום לוויתורים מכאיבים על דברים יקרים כדי להשים: דברים יקרים יותר, בהדדיות, בשגשוג, בשלום.

זה סוד כל ייתכנות השלום, וויתורים קשים שרק השלום המלא יוכל לפצותם ולהשכיחם. וממש כאן מתבלט עוד הבדל אחד שבין תפישת ישראל ובין תפישת הערבים: הערבים מדברים על “שלום צודק”, והיהודים מדברים על שלום אמת. מה ההבדל בין “שלום צודק” ובין “שלוֹם אמת” ולמה זקוק השלום לתוארי לוואי? – “שלום צודק” אומר שנעשה עוול וצריך לתקנו. “שלום צודק” פונה איפוא לאחור, אל מה שהיה בעבר ואל תיקון מעוות, ואל התביעה להודאה בחטא, ואל קבלת עונש – שיהיה ויתור חד צדדי של החוטא על שזכה בו שלא כדין, וכמין פיצוּי וכפרה על “השוד”, על “העוול” ועל ה“גזל” שנגרם לערבים. ואילו “שלום אמת”, פונה אל העתיד, ואומר כי שלום שטומן בו זרעי פורענות אינו שלום, ואינו כדאי שישלמו בעדו וויתורים כה מכאיבים. שלום אמת הוא שלום שאינו מכסה על המלחמה הבאה באמצעים של הסחת דעת זמנית, כגון גבולות מזמיני חיכוך, כגון התארגנויות דמוגרפיות פוליטיות המזמינות חשד, אי־אמון כגחלי איבה לוחשת עד להתפרצותה האלימה הקרובה, וחוזר חלילה.

מה ששני הצדדים נתבעים לו היום הוא לדבר על שלום בלי תוארי לוואי. וזה לא ייתכן אלא משיודו כי השלום הוא צורך חיוני לשני הצדדים ולא רק לאחד מהם כשהשני יכול לחכות ולחיות גם בלי שלום. הדדיות זו היא הנושא, והיא גם הקשה להשיג מכל.

*

סאדאת בא לירושלים עם שני מסמרים ופטיש. מסמר אחד שמו “לא עוד מלחמה”, ומסמר אחר שמו “בטחון ישראל יישמר” – ובשני מסמרים אלה הלם בראש כל שומעיו בפטישו. כמעט לא שמע דברים, כמעט לא אמר דברים, אלא רק הלם בפטישו בשני המסמרים האלה, שלשמם הסתכן ובא, וכשהוא מסלק מלפניו כל דבר אחר ורק הולם בשני המסמרים – השיג את מירב האפקט של שליחותו: באתי לומר לכם, דרך הממשלה, דרך הכנסת, דרך כלי התקשורת, שני דברים שתי סיסמאות – ואי־אפשר שאלה תישכחנה עוד, ואי־אפשר שיערבבו דברים אלה באחרים. ואולי זו דרך יפה למדינאי להיות איש נושא בשורה אחת, והולם בפטישו בה עד שתחלוף ותעבור את כל המחיצות נוקשות הימים?

אבל, מה פירוש דבריו? מה פירוש “לא עוד מלחמה” ומה פירוש “בטחון ישראל יישמר”? האם פירושו הוא, אתם קבלו את תפישתי ולא – מרה אחריתכם? קבלו את עקרוניותי ולא תהיה לכם עוד מלחמה, קבלו את ערבויות העולם ובטחונכם יישמר?

מכל מקום, הוא לא אמר פיתוח שכנות טובה עושה שלום, פיתוח יחסים תקינים מונע מלחמה, והוא גם לא אומר כי ויתור על עקרונות נוקשים וחד־צדדיים – מקדם אמון הדדי. ומה אם ישראל לא תוכל לקבל את כל עצותיו ואת כל עקרונותיו? מה אם ישראל תדרוש ויתורים תמורת ויתורים? מה אם ישראל לא תודה בעוולות ובחטאים שחטאה לצדק ולא הרגישה שהיא אשמה וחייבת כפרה?

האם גם אז “לא עוד מלחמה”? סתם סאדאת ולא פירש.

כך שנידרו של סאדאת אולי אינו נדר אלא רק אם יקבלו את דעתו, ואת תביעותיו, ואת עקרונותיו, שלפיהם על ישראל לבדה לוותר ויתורים מרחיקי לכת: שני המסמרים הגדולים שהביא עימו סאדאת לא נתקעו עד סופם, והם עשויים גם להיות נעקרים ברגע האחרון – אם ישראל לא תאבה ותמאן להצעותיו.

מעבר לכל הרהורים אלה ברור כי קרה דבר גדול. נוצרה כעת הזדמנות להתחלה גדולה ומיוחלת. שני הצדדים נתבעיּם לשינוי בהתנהגותם הפוליטית. וקודם כל עליהם להכיר בהכרח שעל שני הצדדים לוותר, שכל צד הולך להפסיד משהו יקר לו, שכל צד הולך להודות שהצדק שלו אינו כל הצדק, ואינו הצדק העליון והסופי, ושהצדק של חברו אינו צדק חסר בסיס וחסר הגיון – כששני הצדדים יסכימו לדבר במונחים של שכל־ישר ולא במושגי קודש (בלי לוותר עליהם, אבל בלי לכפות אותם) – כשקיומם של שני הצדדים שווה, שווה ערך ושווה סיכוי, וגם שווה בצדק, ובאמת – קשה לשער מה יכול אז לעמוד על דרכם למצוא אפשרות של חיי שכנות טובה ושלום. שפירושו בין השאר גם לחיות בלי להתנצל על קיומי, לחיות בלי להצטרך לאישורו של מישהו לזכותי לחיות, ולחיות בתוך מרחבי אפשר נפתח והולך ומתרחב, ודוחה מפּניו כל מיני אי־אפשר שכולם צדקי־אמת בלתי אפשׁריים – בה במידה שחבל ארץ זה, היודע כל כך הרבה צער וסבל, ורובו מוזנחות ומדבריות – יהיה הצהוב העתיק שבו, הצהוב הניצחי והאין־סופי, מפנה מקום לירוק, חלקה אחר חלקה, שנה אחר שנה, עד צמיחה ירוקה תעטוף את כל הגבולות המפרידים.

יזהר סמילנסקי

דבר (טו כסלו 25.11.1977): 13