רקע
ס. יזהר
בהצטלל הרגע ההיסטורי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 1977

כשמקלפים מדברי סאדאת את ההקדמות ודיבורי הנימוסין מתגלים דברים נוקשים, שלא זזו בכלום מדבריו מתמול שלשום – אלא שהם נאמרו בירושלים. גם כשמקלפים מדברי בגין את ההקדמות ודברי הנימוסין מתגלים דברים נוקשים, ולא ﬠוד אלא שנאמרו באזני סאדאת שבא מקאהיר לירושלים. אותם דברים ﬠצמם שלא נשתנו – הם דברים שנישתנו מאד כשהם, בנסיבות הקיימות, נאמרים מפי נשיא מצרים בירושלים. עצם האמרם בירושלים הוא השינוי הדראמטי. הגיאוגרפיה צובﬠת כאן מחדש את האידיאולוגיה. ואילו אותם דברים שלא נשתנו בפי בגין – אינם רק דברים שלא נשתנו, אלא חומרת היותם דברים שלא השתנו, הוקשתה עוד יותר כשנאמרו בירושלים אל בעל השליחוית מקאהיר.

איש לא יטﬠן כי צריך היה לקבל את כל דבריו של סאדאת או להודות בצידקת כל טיﬠוניו. אבל נראה שצריך היה קודם כל, לקבל ולאשר לפניו כי דבריו נשמעו היטב ובכל הרצינות, וכי בשורתו בכללה ולפרטיה רשומה עתה לפנינו לדייקה, דבר לא נפל ארצה, וכי לא לשוא טרח לבוא אלינו ולהשמיענו דבר. ועם זאת, לא נוכל לקבל כל דבר ודבר שאמר, והמרחק בינינו עדײן גדול ולא מגושר, אלא שאנו מאמינים כי אין שום דבר שהציﬠ שאי־אפשר לפתוח בו דיון, ולמצוא מידה או אופן להתקרב יותר זה אל זה. להודות כי שני הפסוקים החוזרים שלו “לא עוד מלחמה”, ו“בטחון ישראל יישמר” הם אבני־פינה הכרחיים לכל מיבנה יחסים בינינו. ויצאנו מוכנים לבוא לקראתו במסקנות המתבקשות מקבלת הנחות אלה, כיּצד שהוא מצידו, סאדאת, מתבקש לבוא לקראתנו, כך שכל אחד מן הצדדים יצטרך לתת משהו יקר משלו כדי לקבל משהו יקר יותר ומתקיים יותר, וכיוצא באלה דברים, ואולי לא יותר מהם ברגע זה.

לא כך אמר בגין. והקשה ביותר בדבריו היה הטון. אם נתכון לכך ואם לא ניּתכוון – טון דבריו בכללו היה אלים. לא רק קשוח. הכוונה לﬠשות על רגל אחת את האורח היריב לציוני, ולהוכיח לו את יתרון צידקתנו, ולזקוף ראש ולומר לו ל“גוי” הגדול דברים מתוך “גאווה יהודית” – טון זה ﬠבר זמנו ונתבטלה במתו, עד שאלמלא רצינות הענייּן והרגע, נשמﬠו דברי בגין פה ושם כאפולוגטיקה תוקפנית, אם לא כמלודרמה אנאכרוניסטית, לרבות השימוש הﬠודף בארגומנט השואה. כיוצא בזה היה השי שהגיש לאורח ﬠם ההדגשה על המכבים, והרמז העבה על קטן שהיכה גדול ממנו, שנשמﬠ כמﬠט כהתגרות. הטון, הדיקציה, בחירת הרגﬠ, כשעיני כל העולם, פיסית ולא כמליצה, בוחנות ומבחינות כל וריד שהתנפח ברקות הדובר – דבריו היו גבוהים מדי, יהירים מדי, מוכיחים מדי ואטומים מדי. שום אדם לא יחנך את חברו על רגל אחת. שום מעמד חגיגי היסטורי אינו הזדמנות להוכיח, להטיף או להתנשא – אלא הוא הזדמנות מאין כמוה ליצור יחסים של אמון, והזדמנות דראמטית ליצור התחלה חדשה. לא לסלק חשבונות ולא לסכם ﬠנייני ﬠבר – אלא לפנות אל מה שיבוא מכאן ולהבא. לצﬠוד סוף־סוף צﬠד ראשון במסﬠ המיוחל, להודיﬠ ﬠל אמונה במה שנראה עד הרגﬠ הזה כחלום רחוק, על אמונה שלמרות הכל יש רגﬠים מיוחדים, שאסור לפספס אותם. רגעים שמזמינים גדלות. שהﬠולם עוצר נשימתו לשמוﬠ בשׂורה גדולה – ומה ששמע היה דרשה עם מוסר־השׁכל קשוח.


*


מה היה הרגﬠ הקשה ביותר בכל מהלך פגישה דחוסת אירוﬠים זו? נראה שהוא היה הרגע שבו אמר סאדאת באסיפת הﬠתונאים, מתיישר במושבו, רציני ומתוח ונוקשה, בתוך סוגריים של שתיקה לפני ושתיקה אחרי, שתי מלים, שבאו בתשובה לשאלה על ארצות ﬠרב המשופעות בשטחי קרקﬠ אין סופיים וﬠשירות במשאבים ﬠנקיים – למה הן מתעקשות על כברת ארץ בﬠייתית אחת זו – שאז התיישר סאדאת וביטא שתי מלים: “אדמת הקודש” וגמר. ברגﬠ הזה הונחתה מהלומה קשה על התקוות. ב“אדמת הקודש” ניגמרים הדברים הרציונאליים. נגמר המשא ומתן. שעוד לא התחיל. ונישארת תהום. נשארים כוחות אפלים, יצרים מודחקים, קנאות ללא בינה, מושגים שאין בהם לא פשרה, לא שכל־ישר, לא אמצﬠ הדרך, לא שיקולי בעד ונגד, לא דמוקרטיה ולא יחסי אנוש, וגם לא יחס אל אמהות בוכיות או רגש אל צעירים מתים בטרם התחילו לחיות – נישארת תהום קוראת.

איך יהיה שלום בארץ שהיא אדמת הקודש? קודש זו אלוהות צמאת דם. תובעת מבני־האדם ובלתי נתבעת. כוח נורא שמﬠבר לכוחו הרגיל של ילוד־אשה לשנות, ושעל־כן חובה עליו לקבל וללכת למות על הכל או לא־כלום. שמשמﬠו קין והבל לﬠולמים. הקודש, לפﬠמים הוא ﬠניין נישגב, כשהוא פונה פנימה: הקודש, תמיד, הוא ﬠנײן אכזרי, כשהוא פונה החוצה: כשהוא בא לחייב את האחרים בזכות שלי. ואילו הצירוף קודש ואדמה – מזמין דם. אדמת קודש בחלום הוא סמל מרומם, אדמת קודש במציאות היא הזמנה לקום איש על אחיו. ולא עוד אלא שדברי סאדאת נשיא מצרים לא נאמרו רחוקים מדברי שכנו ראש ממשלת ישראל, ולא רחוק מדיבורים וממﬠשים, בלהט ובהחלטיות חגיגית לא פחות, ﬠל אדמת הקודש, של נחלת אבותינו, ברית ההבטחה הקדמונית, עד שהכל נﬠשה דומה, מלבד שהקודש עובר לצד ההפוך של חלקת השדה. ובכך נישארים בקודש מול קודש. קודש שלך מול קודש שלי. קנאות מול קנאות. וה“בוא נדבר ﬠל הכל׳׳ וה”אין דבר שאין ליישבו בשלום" – הופכים למלים ריקות, ויונת השלום נופלת שדודה ﬠוד בטרם פרשה כנפיה. המקום בורח אז מן הריאליות ונוֹפל אל המיתולוגיה, והזמן נבהל ונס מן הקונקרקטי לﬠבר הזמנים שמחוץ לזמן, שמחוץ לאדם, שמחוץ לאפשר האנושי, והפתרון האנושי האפשרי לא יהיה לו עוד ביטוי אחר אלא שוב הטראגי: יריחו שתיבנה בדם צעירה ובדם בכורה, ויפתח שיהיה מוכרח להמית את בתו – כי פצה פיו לקודש.

שני הנאומים שנישאו בכנסת, של נשיא מצרים ושל ראש ממשלת ישראל – בלי לדעת דבר אם דיברו ועל מה דיברו השניים בחשאי – סיכומם של שני נאומים גדולים אלה לפני כל הﬠולם המקשיב, לא היה הצגת איזה גשר, אלא אדרבא, הצגת הריחוק הבלתי מתגשר. זה בשלו ללא שינוי וזה בשלו ללא שינוי. וכל אחד מציﬠ לשני לוותר. מצב כזה שבו שני הצדדים צודקים, כל אחד בצידקו, יוצר אין־מוצא: מצב שאין לו פשרה, ושלפשרה אין בו מקום לחיות. מה נשאר?

נישארת רק דרך של כניעה שלמה של צד אחד לצד שני, כמנוצח לפני מנצח, דרך ויתור מתוך השפלה, או השמדה. או, במקרה הטוב, נשארת גם דחיית גזר־הדין למוﬠד רחוק יותר, שמא הזמן יהיה חכם יותר וימצא מוצא בלתי ניראה היום. זה גם היה בינתיים, הפתרון שלנו: לדחות, להרוויח זמן. לאחר בואו של סאדאת נראה כי בינתיים זה קרוב להיגמר.


*


יוצא, כי הסכסוך הממושך והﬠקוב מדם הזה, אין לו רק סיבות פיסיות, מאטריאליות. הוא מתחיל בתודﬠת צדק ובתודﬠת ﬠוול לצדק. כאילו הצדק השלם הבטיח דבר לי ורק לצד שלי, ולא אוכל לוותר על כלום כשהצדק כולו הוא איתי ושלי. מה ﬠושׁה את הצדק לצדק? ומה ﬠושה את הצדק שלי לצדק מחייב את הכל וגובר אף ﬠל שכל־הישר? וחמור מזה, מה נשאר להם לבני־האדם כשהצדק שלהם דוחק את רגלי שכל־הישר? כוחו של שכל־הישר שהוא נחלת כל בני־האדם ושהוא הודאה בשכלם של כל בני־האדם, ושﬠל כן שכל־הישר הוא גשר ההבנה האנושית, בﬠוד שהשכל שמעבר לשכל־הישר הוא מחסום שרק המוות, מי יודﬠ, עובר מעליו. פתרון הסכסוך המתמשך הזה תקוﬠ בין שתי התכונות האלה: לשמוﬠ לקול הצדק שלי, או לשמוﬠ לקול התבונה המשותפת. במלים אחרות: או שתבונת ההודאה באפשרי גוברת ומודים, זה בחלקו של זה, או שתבונת ההודאה באפשרי נהדפת ו“הצדק השלם” תובע לו את שלו: הכל.

הנסיון הקשה מכל שמחכה לנו כעת, לאחר ביקור סאדאת, והוא גם הנסיון הקשה מכל שמחכה לערבים – הוא הנסיון לחזור ולבדוק מחדש את המצב במונחים שפויים, בשכל־הישר, ובהודאה הדדית – כלומר, להתחיל בשווה ﬠרך שני הצדדים, ולמצוא בדרך זו כי אף אחד מן הצדדים אינו בעלן על כל הצדק, על כל האמת ועל כל התנאים.

אף צד מן הצדדים לא יוכל איפוא לקבל כל מה שנראה כצודק או כמגיע לו על פי הצדק השלם, וכל צד מן הצדדים יצטרך לוותר, ובכאב, על דברים שחשב שהם כולם שלו, לפי דין הצדק, ושני הצדדים יצטרכו איפוא להיפגש אי־שם בדרך שבין מלוא תאוותיהם השלמות, כשכל צד מכבד גם את צידקת חברו, וכל צד גם מודה בויתור שוויתר הצד השני.

לא מפני שׁהוכרח לכך אלא למען השגת פשרה – כדי שהאפשרי יתפוס את מקום הבלתי־אפשרי, שהוא הצדק השלם. ישראל תצטרך לוותר ולהודות בצידקת מדינות ﬠרביות, והערבים יצטרכו לוותר ולהודות בצידקת טענות יהודיות. וזו תהיה ההכרה ההדדית המיוחלת.

אבל, אם הערבים סבורים כי על ישראל לותר והם פטורים מוויתור, ומויתור מכאיב, הם טועים. זו תפיסה שﬠבר זמנה ושישראל גדלה ובגרה והתחשלה מהצטדק לפניה. ההכרה בישראל שהביא עמו, סאדאת לירושלים, בﬠצם ביקורו ובאישור המפורש שביטא בנאומו – היא הכרה חשובה, אבל היא הכרה מאוחרת, כﬠבור שלושים שנה, לאחר שעובדת קיּומה שׂל ישראל הושגה בדרכים הקשות ביותר, לאחר שהוכיחה את קיומה למרות כל ההתכחשויות האלימות – הכרה מאוחרת זו אין […] להיות הוויתור של מצרים. באופן שעל מצרים לדﬠת כי בדרשה וויתורים מישראל עליה להיות מוכנה לוויתורים גם מצידה. איש לא יקבל מלוא חלומו. ואם סבורים הערבים כי די בכך שהודו היום בקיומה של ישראל ובבﬠיות ביטחונה, ובכך תרמו את מנת הויתורים שמצידם – לא אמרו ולא כלום. כשם שאם מצרים מציעה ערובות־חוץ לישראל כדי שבטחון ישראל יישמר, היא לא הציעה משלה כלום, ולא וויתרה על כלום. ורק מוצאת היתר לﬠצמה להיות תובﬠת מישראל בלי להיות נתבﬠת לוויתורים, שוב, מתוך הכרהִ כי ִכל הצדק הוא שלה. br />

שני הצדדים נקראים היום לוויתורים מכאיבים על דברים יקרים כדי להשים: דברים יקרים יותר, בהדדיות, בשגשוג, בשלום.

זה סוד כל ייתכנות השלום, וויתורים קשים שרק השלום המלא יוכל לפצותם ולהשכיחם. וממש כאן מתבלט ﬠוד הבדל אחד שבין תפישת ישראל ובין תפישת הﬠרבים: הערבים מדברים על “שלום צודק”, והיהודים מדברים ﬠל שלום אמת. מה ההבדל בין “שלום צודק” ובין “שלוֹם אמת” ולמה זקוק השלום לתוארי לוואי? – “שלום צודק” אומר שנﬠשה עוול וצריך לתקנו. “שלום צודק” פונה איפוא לאחור, אל מה שהיה בעבר ואל תיקון מעוות, ואל התביעה להודאה בחטא, ואל קבלת עונש – שיהיה ויתור חד צדדי של החוטא על שזכה בו שלא כדין, וכמין פיצוּי וכפרה ﬠל “השוד”, על “העוול” וﬠל ה“גזל” שנגרם לﬠרבים. ואילו “שלום אמת”, פונה אל הﬠתיד, ואומר כי שלום שטומן בו זרעי פורענות אינו שלום, ואינו כדאי שישלמו בﬠדו וויתורים כה מכאיבים. שלום אמת הוא שלום שאינו מכסה ﬠל המלחמה הבאה באמצעים של הסחת דﬠת זמנית, כגון גבולות מזמיני חיכוך, כגון התארגנויות דמוגרפיות פוליטיות המזמינות חשד, אי־אמון כגחלי איבה לוחשת ﬠד להתפרצותה האלימה הקרובה, וחוזר חלילה.

מה ששני הצדדים נתבעים לו היום הוא לדבר על שלום בלי תוארי לוואי. וזה לא ייתכן אלא משיודו כי השלום הוא צורך חיוני לשני הצדדים ולא רק לאחד מהם כשהשני יכול לחכות ולחיות גם בלי שלום. הדדיות זו היא הנושא, והיא גם הקשה להשיג מכל.


*


סאדאת בא לירושלים עם שני מסמרים ופטיש. מסמר אחד שמו “לא ﬠוד מלחמה”, ומסמר אחר שמו “בטחון ישראל יישמר” – ובשני מסמרים אלה הלם בראש כל שומעיו בפטישו. כמﬠט לא שמע דברים, כמעט לא אמר דברים, אלא רק הלם בפטישו בשני המסמרים האלה, שלשמם הסתכן ובא, וכשהוא מסלק מלפניו כל דבר אחר ורק הולם בשני המסמרים – השיג את מירב האפקט של שליחותו: באתי לומר לכם, דרך הממשלה, דרך הכנסת, דרך כלי התקשורת, שני דברים שתי סיסמאות – ואי־אפשר שאלה תישכחנה עוד, ואי־אפשר שיﬠרבבו דברים אלה באחרים. ואולי זו דרך יפה למדינאי להיות איש נושא בשורה אחת, והולם בפטישו בה עד שתחלוף ותﬠבור את כל המחיצות נוקשות הימים?

אבל, מה פירוש דבריו? מה פירוש “לא ﬠוד מלחמה” ומה פירוש “בטחון ישראל יישמר”? האם פירושו הוא, אתם קבלו את תפישתי ולא – מרה אחריתכם? קבלו את ﬠקרוניותי ולא תהיה לכם ﬠוד מלחמה, קבלו את ערבויות העולם ובטחונכם יישמר?

מכל מקום, הוא לא אמר פיתוח שכנות טובה עושה שלום, פיתוח יחסים תקינים מונﬠ מלחמה, והוא גם לא אומר כי ויתור על ﬠקרונות נוקשים וחד־צדדיים – מקדם אמון הדדי. ומה אם ישראל לא תוכל לקבל את כל ﬠצותיו ואת כל ﬠקרונותיו? מה אם ישראל תדרוש ויתורים תמורת ויתורים? מה אם ישראל לא תודה בעוולות ובחטאים שחטאה לצדק ולא הרגישה שהיא אשמה וחייבת כפרה?

האם גם אז “לא עוד מלחמה”? סתם סאדאת ולא פירש.

כך שנידרו של סאדאת אולי אינו נדר אלא רק אם יקבלו את דﬠתו, ואת תביﬠותיו, ואת ﬠקרונותיו, שלפיהם ﬠל ישראל לבדה לוותר ויתורים מרחיקי לכת: שני המסמרים הגדולים שהביא ﬠימו סאדאת לא נתקﬠו עד סופם, והם עשויים גם להיות נעקרים ברגﬠ האחרון – אם ישראל לא תאבה ותמאן להצעותיו.

מעבר לכל הרהורים אלה ברור כי קרה דבר גדול. נוצרה כﬠת הזדמנות להתחלה גדולה ומיוחלת. שני הצדדים נתבﬠיּם לשינוי בהתנהגותם הפוליטית. וקודם כל עליהם להכיר בהכרח שﬠל שני הצדדים לוותר, שכל צד הולך להפסיד משהו יקר לו, שכל צד הולך להודות שהצדק שלו אינו כל הצדק, ואינו הצדק העליון והסופי, ושהצדק של חברו אינו צדק חסר בסיס וחסר הגיון – כששני הצדדים יסכימו לדבר במונחים של שכל־ישר ולא במושגי קודש (בלי לוותר ﬠליהם, אבל בלי לכפות אותם) – כשקיומם של שני הצדדים שווה, שווה ערך ושווה סיכוי, וגם שווה בצדק, ובאמת – קשה לשער מה יכול אז לעמוד על דרכם למצוא אפשרות של חיי שכנות טובה ושלום. שפירושו בין השאר גם לחיות בלי להתנצל ﬠל קיומי, לחיות בלי להצטרך לאישורו של מישהו לזכותי לחיות, ולחיות בתוך מרחבי אפשר נפתח והולך ומתרחב, ודוחה מפּניו כל מיני אי־אפשר שכולם צדקי־אמת בלתי אפשׁריים – בה במידה שחבל ארץ זה, היודע כל כך הרבה צער וסבל, ורובו מוזנחות ומדבריות – יהיה הצהוב הﬠתיק שבו, הצהוב הניצחי והאין־סופי, מפנה מקום לירוק, חלקה אחר חלקה, שנה אחר שנה, עד צמיחה ירוקה תעטוף את כל הגבולות המפרידים.


דבר (טו כסלו 25.11.1977): 13.

המלצות קוראים
תגיות