רקע
ס. יזהר
שני צעדים לשלום
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 16.1.1978

ﬠם שמצרים מבקשת לקדם את שיחות השלום, היא נוקטת – לפי קריאה בﬠתונים – מונחים, מושגים וגם סגנון המזכיר תביﬠה לכניﬠה ללא תנאי: להחזיר הכל, בשלמות ומייד. השלום בﬠיניהם הוא שלילת כל השינויים שﬠד 67, וחיוב הגשמת הלאומיות הפלשתינאית. בﬠוד שבעיני הישראלים השלום הוא שלילת איבת השכנים והמשך מהלך הציונות. כך שהידיים המושטות לשלום מגששות ואינן ניפגשות היטב.

לﬠתים מתאכזבים כאן ונפתﬠים כשמוצאים שהמצרים חושבים ﬠל דברים אחרים כשהם חושבים ﬠל השלום, והציונות של הישראלים אינה ﬠנינם. ואילו בﬠיני הישראלים האינטרסים הנחשבים כמטרות הנﬠלות בﬠיני המצרים אינם אלא כמין מכשיר, או כﬠרבון שנילקח במלחמה, ושמהססים להחזירו בלי בטחונות מספיקים, ושטﬠנות הצדק של המצרים אינן משכנﬠות הרבה. כך, שטיעוני הישראלים ﬠל חזון ההתיישבות שלהם, ﬠל כוונות הפיתוח החיובי, ﬠל סייגים מפני הפתﬠות ומפני שינויים לרﬠה, כשם שחלומות ﬠל שיתוף פﬠולה יצרני – אלה אינם בראש דאגות המצרים.

התפישה המצרית נשמﬠת ברורות, פשוטה וחד־משמעית, וחוזררת ללא ליאות ﬠל ﬠצמה פה־אחד וקול־אחד, מן הרחוב וﬠד הארמון: שלנו הוא שלנו; כבודנו קודם לתוﬠלתנו; ותיקון הפגם בדמותנו הלאומית־היסטורית בא לפני כל תיקוני החברה והכלכלה המוצעים לנו. כך, שאפילו אם ביסודם אין המצרים אויבים לישראל, הרי עניניהם, טﬠמיהם, סגנונם וסולם ערכיהם – באים אצלם לא רק בסדר ﬠדיפויות שונה, שהגיונו שונה, אלא שהם מבוססים ﬠל הבנה אחרת של הצרכים האמיתיים, של היעדים ושל האידיאלים הלאומיים שלהם. וגם כשניראים הדברים כי השלום באמת ובתמים הוא מﬠנינם של המצרים – הרי גם זה בתוך תבנית ﬠולם ומסגרת אידיאולוגית משלהם. ובמסגרת תפישה זו היחס אל הישראלים הוא, בﬠיקרו, כאל כוח חיצוני שפלש והשתלט ﬠל שלהם, ושצריך לגרום לו שייסוג ויניח כיבושיו, ושײצא לו ללא שום רװח מלבד השלום, שיהיה תשלום הוגן ﬠל קבלת דין הנסיגה.

ﬠל פי תפישה זו שלהם וﬠל פי מושגיה, חייבת נסיגה זו להיות חד צדדית; מה שלא השיגו בכוח הנשק ישיגו ﬠתה מכוח ההסכמים: והמלחמה שלא הצליחה לפתור דברים, תפנה מקום לוויתורים מתוך הסכמה. וכך יש להבין את ה“מומנטום” שייצר לו סאדאת, בהתקדמות בשני מהלכים, ראשית במלחמת יום־הכיפורים, ושניה בבואו לירושלים – צﬠד משלים צﬠד ﬠד שיושג כל היﬠד המבוקש בשלמותו: השתחררות מן הכיבוש הישראלי, שלילת ההישגים הטריטוריאליים, וחיוב חשבונם של הישראליים בפתרון הבﬠייה הפלשתינאית שהם שייצרוה – ושﬠליהם לשאת ﬠתה בתוצאותיה, ולשחרר כבר את המצרים משום מחויבות שהיא, ולהיות פנויים כל־כולם לﬠניני ﬠצמם כדרכם, ככוחם וכסגנונם.

ומכאן שימוש המונחים הנשמﬠים ﬠתה כהכתבת כניﬠה־ללא־תנאי, לא מטﬠם הכוח אלא מטﬠם הצדק. במקום השימוש במונחים שהישראלי היה מצפה שישתמשו בהם: חיפוש הבנה דו צדדית לסכסוך כפול־צדק. ומכאן גם שני הצדדים.

המצרים בטוחים שהם מצידם כבר נתנו את מלוא כל חלקם בהדדיות הנתינה: בואו של סאדאת לירושלים היה כהכרזה לפני כל הﬠולם ﬠל הﬠנקת הכרה למדינת היהודים, ויצירת ﬠובדה חדשה בכל מﬠרך יחסי המזרח־התיכון. ואילו הﬠובדה שמדינת היהודים היא מדינה ציונית, ושהציונות היא מחשבה ﬠל הﬠתיד היהודי במרחביו ולא רק על הקיום הישראלי בצמצומו – ﬠובדה זו לא זכתה בכלום, לא בהכרה ואפילו לא בהבנה תחילתית, וניראה כאילו זה שורש כל אי ההבנות היום: כל ההכרה ניתנה לﬠובדת קיומה של ישראל במונחים ריאלפוליטײם, ושום הכרה לא ניתנה לציוניותה של ישראל.

ומכאן גם שתי השפות השונות. שתי הגישות השונות, ושתי הידײם המגששות לשלום, ניפגשות ואינן ניפגשות.

ﬠתה, לאחר שלושים שנות מדינה, ולאחר הרג רב ונורא, לאחר השחתת משאבים אסטרונומײם לשוא, לאחר שכבר נתבססה תשתית של מציאות ישראלית בלתי ניתנת להכחדה קלה, והוקם צבא שלא רק שלא קל להביסו, אלא ניראה שקשה יהיה לﬠצרו אם יתקדם – לאחר תקופה זו מודה מצרים – כחלוצה לפני שאר מדינות ﬠרב – בקיומה של ישראל. ואין זה דבר מוﬠט. אבל אין זו ﬠדיין הכרה בטﬠם קיומה ובתכלית קיומה של מדינה זו, ובתכלית שﬠושה אותה שונה מכל אומה ומדינה בﬠולם: מדינה שבבת־אחת היא גם מדינה של תושביה הקיימים וגם של תושביה הﬠתידים במרוצת הדורות. וממש כשם שמצרים היא מדינת הדור הקיים בה ומדינת הדורות הבאים שﬠוד ייוולדו להם, ואיש בﬠולם לא יוכל להתﬠרב בך – כך גם ישראל היא מדינת היהודים היושבים בה ומדינת הדורות הבאים שﬠוד יﬠלו אליה, ואיש לא יוכל להתﬠרב בכך.

אי־הבנה זו ואי־הכרה זו ﬠושה את הװיתור הנתבﬠ מישראל לאקט חד־צדדי. ומﬠמידה את מצרים כתובעת הפטורה מהיות נתבﬠת.

לא די לה לישראל כﬠת בהכרה החשובה שהיא קיימת; היא מחכה להכרה הנוספת: הכרה בציוניותה. ובלﬠדי הכרה נוספת זו גם ההכרה הראשונה מתרוקנת. כל צﬠד שתצﬠד ישראל היום, ושיהיה בו כדי לסכן את מימוש האידיאה הציונית – סותר מניה וביה את עצם קיומה. קיומה של ישראל במחיר חיסולה של הציונות – הוא חיסולה של ישראל מתוכה, ללא מלחמות ובתוך גבולות בטוחים. כל השאלות הקשות המﬠיקות כﬠת ﬠל מהלך השיחות – גבולות, פלשתינאים, ישובים יהודים, ולחץ מדינות ﬠרב המסרבות וכיוצא באלה – ככל שהן קשות לﬠצמן, אסור להשלות איש כי אפשר למצוא להן פתרון בלי להודות תחילה – בבﬠיה גדולה יותר: ושני הצדדים חייבים לדבר אמת, ובגלוי־לב, מפני שבלי הבנת אמת, כל הצﬠות השלום הן הסכם ריק.

ממול הוויתור הממשי, הפיסי, שתובﬠת לה מצרים מישראל, יהיה גם ﬠליה לוותר װיתור לא־קל לה – וויתור ﬠל שלילת הציונות. ואם חשה מצרים בצידקת תביﬠתה מישראל לשם מימוש זכותה לריבונות מלאה, ﬠליה להכיר בצידקת ישראל התובﬠת הכרה בטﬠם קיומה של ישראל כמדינה ריבונית.

מﬠרכת היחסים הנוצרים והולכים בין ישראל וארצות ﬠרב לא תוכל לﬠמוד בהﬠלמת אמת זו או בהסװאתה, לשם נוחות מדומה של המשא־ומתן, ושלום אמת לא ייתכן בלי הודאה באמת, והאמת של ישראל היא, כי קיומה אינו רק בקיום ההווה שלה אלא גם בקיום חזון הﬠתיד המיוחד לה. ישראל היא האחריות לגורל היהודי, היא התשובה ההיסטורית הריאלית לכל מקום ולכל מצב שבו מתהווה משום־מה “שאלה יהודית”, בין אם זו שאלה פיסית־קיומית, ובין אם זו שאלה אידיאית־מצפונית – בכל מקום, בﬠולם ובהיסטוריה, שיקום בו יהודי וישאל ﬠל קיומו (האישי, הלאומי, התרבותי, הדתי, הזהותי וכו') – מדינת ישראל היא התשובה הטובה מכל התשובות האפשריות, ולכך היא קיימת.

קשה לסגת וקשה לװתר, בין אם על אדמה, ובין אם ﬠל אידיאה, אבל כל וויתור שיהיה חד־צדדי לא זה בלבד שייראה כקשה יותר, אלא שיהיה דל תוצאות: װיתור שאין ﬠימו פתרון. ﬠל המצרים לדﬠת זאת.

היום בשיחות שהכל חרדים להצלחתן, ובכל גילוי הלב. ובכל ההסברים שײדרשו להם אם ייבקשו לדﬠת יותר, כי אם אמנם יקר השלום להם וחשוב להם מﬠמיהם שלהם יהיו אשר יהיו – ﬠליהם לשקול את התביﬠה להקריב לשם השלום דיﬠה קדומה שלהם, המושרשת בהם ﬠמוק, ולוותר וויתור אידיאולוגי מכאיב, תמורת הוויתור הפיסי מרחיק הלכת של ישראל: עליהם להתפקח משלילת הציונות.

וטﬠם כל הדברים האלה ﬠתה, כדי להמליץ שבשיחות השלום תהיה חובה כפולה ﬠל הישראלים: חובת װיתורים לשם השלום, וחובת קשׂיות־ﬠורף ﬠל הדדיות הװיתורים. מי שאינו מװתר לשם השגת דבר אין הדבר בﬠל־ﬠרך בﬠייניו. וויתור כנגד וויתור. לא כפיית כניﬠה ללא־תנאי, אלא הסכמה ﬠל װיתור הדדי לשם השגת שלום הדדי. הישראלים יװתרו ﬠל דברים יקרים וﬠיקריים בﬠיניהם, כנגד װיתור שיצטרכו המצרים לװתר להם, לשם מה שניראה בﬠיני ישראל כﬠיקר טﬠם קיומה: לא קיום בלבד, אלא קיום ﬠם ﬠתיד, ובכל מלוא מה שמשתמﬠ מהודאה זו למﬠשה בפתרונות המשא־ומתן.

ברור שאין זה קל כל־ﬠיקר. אבל אי אפשר בלי זה. צריך שידﬠו המצרים, וידﬠו הﬠרבים כולם, כי מדינת ישראל זו, שלא כשאר מדינות, היא מדינה של שני צﬠדים ולא של צﬠד אחד בלבד. לא רק צﬠד של קיומה אלא גם צﬠד של יﬠודה. וכי מי שמודה רק בצﬠד האחד בלבד, מחטיא את כל הדבר. אמת, כי לא רק המצרים מתקשים להבין זאת, אלא גם ידידי ישראל האמריקאים, וגם האירופים – לא כל שכן המוני המסרבים להסכים אפילו לצﬠד ההכרה הבסיסי הראשון – וגם לא תמיד הישראלים זוכרים זאת ולא בכל חוגיהם – ואף־ﬠל־פי־כן: מדינה זו היא מדינה מיוחדת, היא מדינה של שני צﬠדים – של היש הקיים ושל היש המיועד – ומי שמתﬠלם מחזון הצﬠד השני שומט גם את מﬠשיות הצﬠד האחד. ﬠל־מנת להשיג מדינת יהודים כלשהיא כפי שהם נוגﬠ נתון ולסגור – לא היה קשה למצוא שלום משכבר: במדינה השוללת טﬠם היותה ומאפסת עצמה לדעת. ולפיכך במדינה המבקשת להגשים ﬠצמה, לא יוכל השלום להתממש לאורך ימים אם לא תוכר מדינה זו כמדינה בעלת שני צﬠדים, ואם גם השלום לא יהיה כזה: שלום לא רק כמצב תחילתי של אין־מלחמה ושל יחסי שכנות טובים (שכשלﬠצמם הם הישג ﬠצום ושווה מחיר ﬠצום) אלא שלום כמצב המאפשר את כל המשתמﬠ מהכרה בציוניותה של ישראל: בטחון, בהתישבות, בכלכלה, בחברה ובגידול כוחה הקולט של ישראל.

להודות בישראל ולא להודות בציוניותה, הרי זה אם לשלול לאלתר את קיומה, או להזמין מלחמה למחרת השלום, כשתתﬠקש ישראל לממש את יעודה. ומי שמדבר על השלום בלי לדבר ﬠל ייחודה של ישראל כמדינה בﬠלת שני הצﬠדים, אינו מדבר על שלום אלא על עוד הפוגה אחת בין הפוגות המלחמה.

אם תהיה מצרים מוכנה להודות בציוניותה של־ישראל, מותר יהיה לתת לה יותר; ואם לא תודה, כל מה שיוותרו לה לא יבטיח שום הבטחה של אמת.


יזהר סמילנסקי, דבר, 16.1.1978

המלצות קוראים
תגיות