עם שמצרים מבקשת לקדם את שיחות השלום, היא נוקטת – לפי קריאה בעתונים – מונחים, מושגים וגם סגנון המזכיר תביעה לכניעה ללא תנאי: להחזיר הכל, בשלמות ומייד. השלום בעיניהם הוא שלילת כל השינויים שעד 67, וחיוב הגשמת הלאומיות הפלשתינאית. בעוד שבעיני הישראלים השלום הוא שלילת איבת השכנים והמשך מהלך הציונות. כך שהידיים המושטות לשלום מגששות ואינן ניפגשות היטב.

לעתים מתאכזבים כאן ונפתעים כשמוצאים שהמצרים חושבים על דברים אחרים כשהם חושבים על השלום, והציונות של הישראלים אינה ענינם. ואילו בעיני הישראלים האינטרסים הנחשבים כמטרות הנעלות בעיני המצרים אינם אלא כמין מכשיר, או כערבון שנילקח במלחמה, ושמהססים להחזירו בלי בטחונות מספיקים, ושטענות הצדק של המצרים אינן משכנעות הרבה. כך, שטיעוני הישראלים על חזון ההתיישבות שלהם, על כוונות הפיתוח החיובי, על סייגים מפני הפתעות ומפני שינויים לרעה, כשם שחלומות על שיתוף פעולה יצרני – אלה אינם בראש דאגות המצרים.

התפישה המצרית נשמעת ברורות, פשוטה וחד־משמעית, וחוזררת ללא ליאות על עצמה פה־אחד וקול־אחד, מן הרחוב ועד הארמון: שלנו הוא שלנו; כבודנו קודם לתועלתנו; ותיקון הפגם בדמותנו הלאומית־היסטורית בא לפני כל תיקוני החברה והכלכלה המוצעים לנו. כך, שאפילו אם ביסודם אין המצרים אויבים לישראל, הרי עניניהם, טעמיהם, סגנונם וסולם ערכיהם – באים אצלם לא רק בסדר עדיפויות שונה, שהגיונו שונה, אלא שהם מבוססים על הבנה אחרת של הצרכים האמיתיים, של היעדים ושל האידיאלים הלאומיים שלהם. וגם כשניראים הדברים כי השלום באמת ובתמים הוא מענינם של המצרים – הרי גם זה בתוך תבנית עולם ומסגרת אידיאולוגית משלהם. ובמסגרת תפישה זו היחס אל הישראלים הוא, בעיקרו, כאל כוח חיצוני שפלש והשתלט על שלהם, ושצריך לגרום לו שייסוג ויניח כיבושיו, ושײצא לו ללא שום רווח מלבד השלום, שיהיה תשלום הוגן על קבלת דין הנסיגה.

על פי תפישה זו שלהם ועל פי מושגיה, חייבת נסיגה זו להיות חד צדדית; מה שלא השיגו בכוח הנשק ישיגו עתה מכוח ההסכמים: והמלחמה שלא הצליחה לפתור דברים, תפנה מקום לוויתורים מתוך הסכמה. וכך יש להבין את ה“מומנטום” שייצר לו סאדאת, בהתקדמות בשני מהלכים, ראשית במלחמת יום־הכיפורים, ושניה בבואו לירושלים – צעד משלים צעד עד שיושג כל היעד המבוקש בשלמותו: השתחררות מן הכיבוש הישראלי, שלילת ההישגים הטריטוריאליים, וחיוב חשבונם של הישראליים בפתרון הבעייה הפלשתינאית שהם שייצרוה – ושעליהם לשאת עתה בתוצאותיה, ולשחרר כבר את המצרים משום מחויבות שהיא, ולהיות פנויים כל־כולם לעניני עצמם כדרכם, ככוחם וכסגנונם.

ומכאן שימוש המונחים הנשמעים עתה כהכתבת כניעה־ללא־תנאי, לא מטעם הכוח אלא מטעם הצדק. במקום השימוש במונחים שהישראלי היה מצפה שישתמשו בהם: חיפוש הבנה דו צדדית לסכסוך כפול־צדק. ומכאן גם שני הצדדים.

המצרים בטוחים שהם מצידם כבר נתנו את מלוא כל חלקם בהדדיות הנתינה: בואו של סאדאת לירושלים היה כהכרזה לפני כל העולם על הענקת הכרה למדינת היהודים, ויצירת עובדה חדשה בכל מערך יחסי המזרח־התיכון. ואילו העובדה שמדינת היהודים היא מדינה ציונית, ושהציונות היא מחשבה על העתיד היהודי במרחביו ולא רק על הקיום הישראלי בצמצומו – עובדה זו לא זכתה בכלום, לא בהכרה ואפילו לא בהבנה תחילתית, וניראה כאילו זה שורש כל אי ההבנות היום: כל ההכרה ניתנה לעובדת קיומה של ישראל במונחים ריאלפוליטײם, ושום הכרה לא ניתנה לציוניותה של ישראל.

ומכאן גם שתי השפות השונות. שתי הגישות השונות, ושתי הידײם המגששות לשלום, ניפגשות ואינן ניפגשות.

עתה, לאחר שלושים שנות מדינה, ולאחר הרג רב ונורא, לאחר השחתת משאבים אסטרונומײם לשוא, לאחר שכבר נתבססה תשתית של מציאות ישראלית בלתי ניתנת להכחדה קלה, והוקם צבא שלא רק שלא קל להביסו, אלא ניראה שקשה יהיה לעצרו אם יתקדם – לאחר תקופה זו מודה מצרים – כחלוצה לפני שאר מדינות ערב – בקיומה של ישראל. ואין זה דבר מועט. אבל אין זו עדיין הכרה בטעם קיומה ובתכלית קיומה של מדינה זו, ובתכלית שעושה אותה שונה מכל אומה ומדינה בעולם: מדינה שבבת־אחת היא גם מדינה של תושביה הקיימים וגם של תושביה העתידים במרוצת הדורות. וממש כשם שמצרים היא מדינת הדור הקיים בה ומדינת הדורות הבאים שעוד ייוולדו להם, ואיש בעולם לא יוכל להתערב בך – כך גם ישראל היא מדינת היהודים היושבים בה ומדינת הדורות הבאים שעוד יעלו אליה, ואיש לא יוכל להתערב בכך.

אי־הבנה זו ואי־הכרה זו עושה את הוויתור הנתבע מישראל לאקט חד־צדדי. ומעמידה את מצרים כתובעת הפטורה מהיות נתבעת.

לא די לה לישראל כעת בהכרה החשובה שהיא קיימת; היא מחכה להכרה הנוספת: הכרה בציוניותה. ובלעדי הכרה נוספת זו גם ההכרה הראשונה מתרוקנת. כל צעד שתצעד ישראל היום, ושיהיה בו כדי לסכן את מימוש האידיאה הציונית – סותר מניה וביה את עצם קיומה. קיומה של ישראל במחיר חיסולה של הציונות – הוא חיסולה של ישראל מתוכה, ללא מלחמות ובתוך גבולות בטוחים. כל השאלות הקשות המעיקות כעת על מהלך השיחות – גבולות, פלשתינאים, ישובים יהודים, ולחץ מדינות ערב המסרבות וכיוצא באלה – ככל שהן קשות לעצמן, אסור להשלות איש כי אפשר למצוא להן פתרון בלי להודות תחילה – בבעיה גדולה יותר: ושני הצדדים חייבים לדבר אמת, ובגלוי־לב, מפני שבלי הבנת אמת, כל הצעות השלום הן הסכם ריק.

ממול הוויתור הממשי, הפיסי, שתובעת לה מצרים מישראל, יהיה גם עליה לוותר וויתור לא־קל לה – וויתור על שלילת הציונות. ואם חשה מצרים בצידקת תביעתה מישראל לשם מימוש זכותה לריבונות מלאה, עליה להכיר בצידקת ישראל התובעת הכרה בטעם קיומה של ישראל כמדינה ריבונית.

מערכת היחסים הנוצרים והולכים בין ישראל וארצות ערב לא תוכל לעמוד בהעלמת אמת זו או בהסוואתה, לשם נוחות מדומה של המשא־ומתן, ושלום אמת לא ייתכן בלי הודאה באמת, והאמת של ישראל היא, כי קיומה אינו רק בקיום ההווה שלה אלא גם בקיום חזון העתיד המיוחד לה. ישראל היא האחריות לגורל היהודי, היא התשובה ההיסטורית הריאלית לכל מקום ולכל מצב שבו מתהווה משום־מה “שאלה יהודית”, בין אם זו שאלה פיסית־קיומית, ובין אם זו שאלה אידיאית־מצפונית – בכל מקום, בעולם ובהיסטוריה, שיקום בו יהודי וישאל על קיומו (האישי, הלאומי, התרבותי, הדתי, הזהותי וכו') – מדינת ישראל היא התשובה הטובה מכל התשובות האפשריות, ולכך היא קיימת.

קשה לסגת וקשה לוותר, בין אם על אדמה, ובין אם על אידיאה, אבל כל וויתור שיהיה חד־צדדי לא זה בלבד שייראה כקשה יותר, אלא שיהיה דל תוצאות: וויתור שאין עימו פתרון. על המצרים לדעת זאת.

היום בשיחות שהכל חרדים להצלחתן, ובכל גילוי הלב. ובכל ההסברים שײדרשו להם אם ייבקשו לדעת יותר, כי אם אמנם יקר השלום להם וחשוב להם מעמיהם שלהם יהיו אשר יהיו – עליהם לשקול את התביעה להקריב לשם השלום דיעה קדומה שלהם, המושרשת בהם עמוק, ולוותר וויתור אידיאולוגי מכאיב, תמורת הוויתור הפיסי מרחיק הלכת של ישראל: עליהם להתפקח משלילת הציונות.

וטעם כל הדברים האלה עתה, כדי להמליץ שבשיחות השלום תהיה חובה כפולה על הישראלים: חובת וויתורים לשם השלום, וחובת קשׂיות־עורף על הדדיות הוויתורים. מי שאינו מוותר לשם השגת דבר אין הדבר בעל־ערך בעייניו. וויתור כנגד וויתור. לא כפיית כניעה ללא־תנאי, אלא הסכמה על וויתור הדדי לשם השגת שלום הדדי. הישראלים יוותרו על דברים יקרים ועיקריים בעיניהם, כנגד וויתור שיצטרכו המצרים לוותר להם, לשם מה שניראה בעיני ישראל כעיקר טעם קיומה: לא קיום בלבד, אלא קיום עם עתיד, ובכל מלוא מה שמשתמע מהודאה זו למעשה בפתרונות המשא־ומתן.

ברור שאין זה קל כל־עיקר. אבל אי אפשר בלי זה. צריך שידעו המצרים, וידעו הערבים כולם, כי מדינת ישראל זו, שלא כשאר מדינות, היא מדינה של שני צעדים ולא של צעד אחד בלבד. לא רק צעד של קיומה אלא גם צעד של יעודה. וכי מי שמודה רק בצעד האחד בלבד, מחטיא את כל הדבר. אמת, כי לא רק המצרים מתקשים להבין זאת, אלא גם ידידי ישראל האמריקאים, וגם האירופים – לא כל שכן המוני המסרבים להסכים אפילו לצעד ההכרה הבסיסי הראשון – וגם לא תמיד הישראלים זוכרים זאת ולא בכל חוגיהם – ואף־על־פי־כן: מדינה זו היא מדינה מיוחדת, היא מדינה של שני צעדים – של היש הקיים ושל היש המיועד – ומי שמתעלם מחזון הצעד השני שומט גם את מעשיות הצעד האחד. על־מנת להשיג מדינת יהודים כלשהיא כפי שהם נוגע נתון ולסגור – לא היה קשה למצוא שלום משכבר: במדינה השוללת טעם היותה ומאפסת עצמה לדעת. ולפיכך במדינה המבקשת להגשים עצמה, לא יוכל השלום להתממש לאורך ימים אם לא תוכר מדינה זו כמדינה בעלת שני צעדים, ואם גם השלום לא יהיה כזה: שלום לא רק כמצב תחילתי של אין־מלחמה ושל יחסי שכנות טובים (שכשלעצמם הם הישג עצום ושווה מחיר עצום) אלא שלום כמצב המאפשר את כל המשתמע מהכרה בציוניותה של ישראל: בטחון, בהתישבות, בכלכלה, בחברה ובגידול כוחה הקולט של ישראל.

להודות בישראל ולא להודות בציוניותה, הרי זה אם לשלול לאלתר את קיומה, או להזמין מלחמה למחרת השלום, כשתתעקש ישראל לממש את יעודה. ומי שמדבר על השלום בלי לדבר על ייחודה של ישראל כמדינה בעלת שני הצעדים, אינו מדבר על שלום אלא על עוד הפוגה אחת בין הפוגות המלחמה.

אם תהיה מצרים מוכנה להודות בציוניותה של־ישראל, מותר יהיה לתת לה יותר; ואם לא תודה, כל מה שיוותרו לה לא יבטיח שום הבטחה של אמת.

יזהר סמילנסקי, דבר, 16.1.1978