פרופ' יחזקאל דרור נדרש לאחרונה לדיון הציבורי בפרשת עקורי איקרית וברעם (“דבר” 12.8.77). ולעומת ה“רמה הפרימיטיבית” של הדיונים שנעשו עד עתה, הביא לפנינו מופת של “צורה נכונה” לדיון כזה, מתוך גישה איסטרטגית לאומית, כיאות.

ראשית הוא דוחה את “כשלי החשיבה” (הסגנון של פרופ' י.ד.) ואת “פשטנות היתר המחשבתית” (הסגנון כנ׳׳ל) ואת “הגישות הצרות ששלטו בדיון” (כגון עמדתם של חלק מנציגי ישובי הגליל, קולם של נביאי הזעם “מכוח עצמם” – לעומת קולו של פרופ' י.ד. שבא מכח ההגיון האובייקטיבי של מדע האיסטרטגיה, כמובן – שמרנותה של מפלגת העבודה, הפורמאליזם של הנשענים על בג"צ, דאגת הבטחון המיושנת של ממשיכי “מסורת השומר”, או “הפסיכולוגיזם העקום” של אלה שקיוו שהחזרת העקורים לבתיהם תתרום משהו ליתר אהדה לישראל), ולאחר שדחה את כל נסיונות הכשל האלה, בא להציג לפנינו תרגיל מופת בעשיית מדיניות, מבוססת על שיקולים נכונים, על “מספר ממדים חיוניים לשקול נכון” (“ממדים” זה המונח המדעי הקולע), “בהקשר של איסטרטגיה לאומית כוללת”, אשר חסרונה בדיון שעד עתה תקעו לסימטא סמויה זו.

מה הם אפוא “הממדים החיוניים” לשיקול נכון של “סוגיית העקורים”? ג' ממדים הם:

א. האם כדאי לישראל לטפח דימוי עיקש וכו'.

ב. איך תתקבל החזרת העקורים בעיני מדינות ערב, הפלשתינאים ו“קברניטי ארה”ב" וכו'?

ג. האם מוטב להודות ש“בקיומה של ישראל מעורב גם צדק וגם אי־צדק” ולמתוח קו: מה שנעשה נעשה; או, שמא מוטב לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולנסות לתקן את העוול וכו'?

אלה הם ג' הממדים, וכנגדם, סוף סוף, לפי ניתוח שיטתי כולל ומתוך פרספקטיבה של איסטרטגיה לאומית – 6 מסקנות.

1. רצוי לטפח דימוי עיקש לישראל וכו';

2. חשוב לשמור אמינות “הקווים האדומים” שלנו;

3. אסור להנמיך את שער החליפין של כל ויתור שלנו;

4. כוונתנו הטובה – לא תתפש על ידי הערבים אלא כסימן לחולשה פנימית וכאישור לתחזית חיסולה של ישראל;

5. בארצות הברית תיפגע אמינות החלטיותה של ישראל ויתקבל דימוי שלילי של ספקות עצמיים;

6. “כמות העוולות” (ביטוי מפליא! וכמה מדיד!) כבר היא ממילא כה עצומה עד ש“עשיית צדק” ויצירת דימוי של “עשיית צדק” לא ישנו עוד הרבה; ואילו תחושת “העוול היחסי” שעשו לעקורים רק תיגבר.

ולפיכך, מסתיים תרגיל ה“מדיניות בזעיר אנפין” (סוף־סוף רק כמה עשרות משפחות) בהכרעה פסקנית: “אין להחזיר את עקורי איקרית וברעם” ויש “לסגור את הנושא סופית”.

מי שחולק על מסקנה זו, או שהוא עוסק ב“מתן משקל אבסולוטי לתחושת צדק אנושי” (ושוב, גם הצדק נימדד במשקל); או, שעליו להוכיח ש“דימויה של ישראל” לא ייפגע מהחזרת העקורים, ובזה לא יצליח. ומכל־מקום, כדוגמת תרגיל מופת זה – כך צריך לדון בענינים כאלה, ו“אין מקום לחילוקי דעות על ההכרח לשקול נושאים כאלה בצורה נכונה.”

ואם, לאחר כל זה, ולאחר כל מופתי הדיון הבלתי פרימיטיבי, ולאחר הניתוח “בצורה הנכונה” לאור שיקולי “האיסטרטגיה הלאומית” – אם בכל זאת נישארים ספקות, וגרוע מזה, אם המעיין בתרגיל זה נישאר נידהם מן הניתוח, מן הטענות, מן הניסוחים, מן הפתרונות, ומשביעות הרצון העצמית של בעליהם המלומד – משהו, כנראה, לא “ניסגר” כל צרכו, אם בגלל “הגישה האיסטרטגית” אל נושא התרגיל, ואם בגלל התפישה הפרימיטיבית של הצופה במהלך התרגיל על כל “ממדיו”, “משקליו”, לרבות תפיסתו, מונחיו ומסקנותיו.

1. הסעיף הראשון פותח ב“האם כדאי”, שהוא הצד השני ל“משקל האבסולוטי לתחושת צדק אנושי”, שבפסקה האחרונה. שאומר בפשטות, כי צדק אבסולוטי לחוד, וכדאי־לנו לא־כדאי לחוד, וכי בעלי הגישה האיסטרטגית לא יבזבזו מוחם האנליטי על שאלות הצדק האבסולוטי ואפילו לא על “העוול היחסי”, אלא רק ישאלו על כדאי־לנו לא־כדאי. באופן שכדאי לא־כדאי מחליפים ובאים במקום צודק לא־צודק.

2. שאלה חוזרת בתרגיל המופת, ולפיכך שאלה מהותית היא – “איך תתקבל”: איך תתקבל החזרת העקורים כלפי חוץ: בעיני העולם הערבי, בעיני הפלשתינאים וארצות הברית, ואיך תתקבל אמינות ישראל, ואיך תיתפש חולשתה הפנימית, וכו׳.

השאלה “איך תתקבל” בוודאי שאלה חשובה, אבל היא לא נישאלה כלל על עצמנו, לאמור: איך תתקבל כלפי פנים, בעיני עצמנו. החזרתם או אי החזרתם של העקורים?

בוודאי, יש כל מיני תשובות בציבור הישראלי על שאלה זו, אבל היא לא שימשה כלל “מימד” בעיני ה“איסטרטגיה הלאומית” – ומה אם יש בציבור הישראלי מספר ניכר למדי של אנשים שמבקשים שהשאלה ופתרונה יתקבלו על דעתם, קודם כל, ואיכפת להם גם שתהיה צודקת, עוד לפני שתתקבל או לא תתקבל על דעת אומות־העולם? כלום בסחורות ייצוא אנו עוסקים ושואלים איך יקנו אותה ואיזו תעמולת פרסומת תיצלח יותר? מדוע אין שואלים מבית את פינו איך אנחנו נקבל או לא נקבל כל פתרון שמציעיּם בענין זה, ובשאר ענינים? ואולי גם את פי אנשי איקרית וברעם צריך לשאול – הם אינם רק חפצים דוממים שניתן להזיזם או לא להזיזם כרצוננו? מדוע לא מתחילים האיסטרטגים הלאומיים לשכנע אותנו בצידקת טענותיהם קודם שהם אצים לשכנע את כל העולם וחוששים יותר מכל מפני “מה יגידו הגויים”? אולי, מפני שמתכננים גדולים אינם ניזקקים לאנשים שבשבילם או שמטעמם הם מתכננים, וזה הכלל הגדול של התיכנון: בשביל האנשים, בלעדיהם.

3. “הדימוי ה”צמי" שלנו שוב ושוב: איזה דימוי עצמי יהיה לישראל? “דימוי עיקש, נוקשה ובלתי וותרני”, או “דימוי מוסרי גמיש ונכון לתקן עוולות", דימוי של "ספקות עצמיים׳׳, דימוי של “נחישות רצון”, וכו' וכו' – דימוי ודימוי – והיכן האנשים עצמם ולא רק דימוייהם, וכי אין אנשים אלא רק דימויים יש, האם לא קודמת השאלה מה אנחנו עצמנו לפני השאלה איזה דימוי יש לנו? או, שמא זו הפילוסופיה של האיסטרטגיה הלאומית: כי אין אנשים ואין מצבים אלא יש רק דימויים, ואין בעולם שום “אני עצמי” אלא רק “דימוי עצמי” בלבד?

ודאי שדימוי המחליף קיום נוח יותר למתכננים. מפני שבדימוי אפשר לשחק ולהתעלל בלי שהוא יצעק. ולא כן באנשים חיים שעושים להם דברים. וגם מפני שאת הדימוי ניתן לשנות לפי צרכי הקונה או המוכר, או “שער החליפין”, והאיסטרטגיה. אבל, מה אהיה אני עצמי כשאעשה עוול, ומה אהיה אני עצמי כשאנסה לתקן עוול? ומה יהיה משקלי בעיני עצמי ובעיני חברי, כשאעשה או לא אעשה עוול או צדק, כשאעשה מעשה נכון או לא נכון?

וכי במה אנו עוסקים כאן, בדיני נפשות חיות או במכירת דימויים מופשטים לייצוא? כי אם הכל רק דימוי שמא גם האיסטרטגיה הלאומית רק דימוי?

4. “עשיית צדק, ויצירת דימוי של עשײת צדק”.

כאן אני נעצר. מישהו מן הצדדים אינו מבין עוד במה מדובר. האם אין כאן איזו התעלמות, או התכחשות יסודית, לאדם, לבני אדם, למעשי אדם, ליחסי אדם – והכל רק פוליטיקה, ומסעות מחוכמים בשחמט בינלאומי: אם אנחנו נזוז ככה – ישיבו הם ככה, ואם אנחנו נעשה ככה – יבינו הם ככה. הכל רווח או הפסד פוליטי. תושבי איקרית וברעם הם פוליטיקה, ישובו או לא ישובו לבתיהם זו פוליטיקה, ושואלים מי ירויח יותר בפוליטיקה ומי יפסיד יותר וכלל לא אם עשינו להם עוול או לא עשינו להם עוול. לא אנשים חיים כאן לפנינו על כאבם ועל תקוותם אלא ספקולציות מבריקות בדימויים.

לא לחינם פותחות הטענות בשאלה הבסיסית “האם כדאי”. לא ניפנה במקום הזה, כדי שלא להיחשד בסחיטה אמוציונלית, אל העבר היהודי הלא כל־כך רחוק, ואל שאלות שנשאלו מעצבי המדיניות האסטרטגית כשהשתמשו שם כנגדי באותה מטבע עצמה: האם כדאי לנו, במקום האם צודק. (תיבת “לנו” אינה ניצמדת ל“צודק”, רק ל“כדאי”), ואפילו לא ניפנה אל מעמדו של נפוליון ביפו, כששקל והחליט לרצוח את שבוייו הנכנעים באמתלא ש“לא כדאי” לו להתעסק בהם וכו' וכו' – מצבים ששואלים בהם “האם כדאי” במקום לשאול “האם צודק” יוצרים אקוסטיקה אלטרנטיבית שונה. מצבים שצפויה בהם השאלה “האם זה צודק” ומתקיימת בהם השאלה ה“אם כדאי לנו” קולם מרחיק לכת, ואף עושה אסטרטגיה לאומית אחרת, ואופי לאומי, ואכפת לאומי, וגאווה לאומית או קלון לאומי. ואילו הנוסחה הקלסית: מה טוב ליהודים, מה כדאי לישראל, חייבת לכלול בתוכה לא רק טוב בחינת כדאי אלא גם טוב בחינת צודק: מה צודק ליהודים לעשות, מה צודק לישראל להחליט, ומה צודק לאיסטרטגיה לעשות – וכל סגירה אחרת אינה סוגרת, אלא רק מעוותת, ועד חורבן פנימי.

אינני מנסה לשער מה תהא תגובתו האישית של פרופ' יחזקאל דרור כשבמקרה פרטי שלו בענין גורלי בעיניו – יקבל תשובה של “לא־כדאי־לנו” במקום שהיה מצפה למידה של “אתה צודק” – ולאן יגיע כשכל “צודק” יימחק ובמקומו יבוא “לא כדאי”. לא תועיל כאן שום איסטרטגיה מזהירה וניתוחים מופשטים נכונים – אם האנשים שפונים אליהם יהיו רק דימויים, ואם ההחלטות שמחליטים עליהן יהיו בלעדיהם.

שני עולמות כאן: אחד שהסעיף הראשון לטיעוניו פותח בשאלה “האם כדאי לנו”, ואחר שהסעיף הראשון לטיעוניו פותח בשאלה “האם זה צודק”, לא צדק אבסולוטי בשמי השמיים, אלא אותו צדק עצמו שאני מחכה לו שייעשה כשעוסקים בי, ומין התיחסות כזו שאיתה העולם עולם ובלעדיה אין העולם עולם.

הפילוסופיה שמאחורי “האיסטרטגיה הלאומית” המלומדת והסטרילית שהוראינו לדעת בתרגיל הזה של “מדיניות בזעיר אנפין” היא מבהילה אם לא מבחילה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 19.8.1977