רקע
ס. יזהר
תרגיל באיסטרטגיה לאומית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר, 19.8.1977; 19.8.1977

פרופ' יחזקאל דרור נדרש לאחרונה לדיון הציבורי בפרשת עקורי איקרית וברעם (“דבר” 12.8.77). ולﬠומת ה“רמה הפרימיטיבית” של הדיונים שנﬠשו ﬠד עתה, הביא לפנינו מופת של “צורה נכונה” לדיון כזה, מתוך גישה איסטרטגית לאומית, כיאות.

ראשית הוא דוחה את “כשלי החשיבה” (הסגנון של פרופ' י.ד.) ואת “פשטנות היתר המחשבתית” (הסגנון כנ׳׳ל) ואת “הגישות הצרות ששלטו בדיון” (כגון ﬠמדתם של חלק מנציגי ישובי הגליל, קולם של נביאי הזﬠם “מכוח עצמם” – לﬠומת קולו של פרופ' י.ד. שבא מכח ההגיון האובייקטיבי של מדﬠ האיסטרטגיה, כמובן – שמרנותה של מפלגת העבודה, הפורמאליזם של הנשﬠנים ﬠל בג"צ, דאגת הבטחון המיושנת של ממשיכי “מסורת השומר”, או “הפסיכולוגיזם הﬠקום” של אלה שקיװ שהחזרת הﬠקורים לבתיהם תתרום משהו ליתר אהדה לישראל), ולאחר שדחה את כל נסיונות הכשל האלה, בא להציג לפנינו תרגיל מופת בﬠשיית מדיניות, מבוססת ﬠל שיקולים נכונים, על “מספר ממדים חיוניים לשקול נכון” (“ממדים” זה המונח המדעי הקולע), “בהקשר של איסטרטגיה לאומית כוללת”, אשר חסרונה בדיון שﬠד ﬠתה תקﬠו לסימטא סמויה זו.


מה הם אפוא “הממדים החיוניים” לשיקול נכון של “סוגיית העקורים”? ג' ממדים הם:

א. האם כדאי לישראל לטפח דימוי ﬠיקש וכו'.

ב. איך תתקבל החזרת העקורים בﬠיני מדינות ﬠרב, הפלשתינאים ו“קברניטי ארה”ב" וכו'?

ג. האם מוטב להודות ש“בקיומה של ישראל מﬠורב גם צדק וגם אי־צדק” ולמתוח קו: מה שנעשה נﬠשה; או, שמא מוטב לﬠשות חשבון נפש עם ﬠצמנו ולנסות לתקן את הﬠוול וכו'?

אלה הם ג' הממדים, וכנגדם, סוף סוף, לפי ניתוח שיטתי כולל ומתוך פרספקטיבה של איסטרטגיה לאומית – 6 מסקנות.

1. רצוי לטפח דימוי ﬠיקש לישראל וכו';

2. חשוב לשמור אמינות “הקווים האדומים” שלנו;

3. אסור להנמיך את שﬠר החליפין של כל ויתור שלנו;

4. כוונתנו הטובה – לא תתפש ﬠל ידי הערבים אלא כסימן לחולשה פנימית וכאישור לתחזית חיסולה של ישראל;

5. בארצות הברית תיפגע אמינות החלטיותה של ישראל ויתקבל דימוי שלילי של ספקות ﬠצמיים;

6. “כמות הﬠוולות” (ביטוי מפליא! וכמה מדיד!) כבר היא ממילא כה ﬠצומה עד ש“ﬠשיית צדק” ויצירת דימוי של “עשיית צדק” לא ישנו ﬠוד הרבה; ואילו תחושת “הﬠוול היחסי” שﬠשו לﬠקורים רק תיגבר.

ולפיכך, מסתיים תרגיל ה“מדיניות בזﬠיר אנפין” (סוף־סוף רק כמה ﬠשרות משפחות) בהכרﬠה פסקנית: “אין להחזיר את ﬠקורי איקרית וברעם” ויש “לסגור את הנושא סופית”.

מי שחולק על מסקנה זו, או שהוא ﬠוסק ב“מתן משקל אבסולוטי לתחושת צדק אנושי” (ושוב, גם הצדק נימדד במשקל); או, שעליו להוכיח ש“דימויה של ישראל” לא ייפגﬠ מהחזרת הﬠקורים, ובזה לא יצליח. ומכל־מקום, כדוגמת תרגיל מופת זה – כך צריך לדון בﬠנינים כאלה, ו“אין מקום לחילוקי דעות על ההכרח לשקול נושאים כאלה בצורה נכונה.”

ואם, לאחר כל זה, ולאחר כל מופתי הדיון הבלתי פרימיטיבי, ולאחר הניתוח “בצורה הנכונה” לאור שיקולי “האיסטרטגיה הלאומית” – אם בכל זאת נישארים ספקות, וגרוﬠ מזה, אם המעיין בתרגיל זה נישאר נידהם מן הניתוח, מן הטענות, מן הניסוחים, מן הפתרונות, ומשביﬠות הרצון העצמית של בﬠליהם המלומד – משהו, כנראה, לא “ניסגר” כל צרכו, אם בגלל “הגישה האיסטרטגית” אל נושא התרגיל, ואם בגלל התפישה הפרימיטיבית של הצופה במהלך התרגיל ﬠל כל “ממדיו”, “משקליו”, לרבות תפיסתו, מונחיו ומסקנותיו.


1. הסﬠיף הראשון פותח ב“האם כדאי”, שהוא הצד השני ל“משקל האבסולוטי לתחושת צדק אנושי”, שבפסקה האחרונה. שאומר בפשטות, כי צדק אבסולוטי לחוד, וכדאי־לנו לא־כדאי לחוד, וכי בעלי הגישה האיסטרטגית לא יבזבזו מוחם האנליטי על שאלות הצדק האבסולוטי ואפילו לא על “העוול היחסי”, אלא רק ישאלו על כדאי־לנו לא־כדאי. באופן שכדאי לא־כדאי מחליפים ובאים במקום צודק לא־צודק.

2. שאלה חוזרת בתרגיל המופת, ולפיכך שאלה מהותית היא – “איך תתקבל”: איך תתקבל החזרת העקורים כלפי חוץ: בﬠיני העולם הﬠרבי, בﬠיני הפלשתינאים וארצות הברית, ואיך תתקבל אמינות ישראל, ואיך תיתפש חולשתה הפנימית, וכו׳.

השאלה “איך תתקבל” בוודאי שאלה חשובה, אבל היא לא נישאלה כלל על ﬠצמנו, לאמור: איך תתקבל כלפי פנים, בﬠיני ﬠצמנו. החזרתם או אי החזרתם של הﬠקורים?

בוודאי, יש כל מיני תשובות בציבור הישראלי ﬠל שאלה זו, אבל היא לא שימשה כלל “מימד” בעיני ה“איסטרטגיה הלאומית” – ומה אם יש בציבור הישראלי מספר ניכר למדי של אנשים שמבקשים שהשאלה ופתרונה יתקבלו ﬠל דעתם, קודם כל, ואיכפת להם גם שתהיה צודקת, עוד לפני שתתקבל או לא תתקבל ﬠל דעת אומות־הﬠולם? כלום בסחורות ייצוא אנו ﬠוסקים ושואלים איך יקנו אותה ואיזו תﬠמולת פרסומת תיצלח יותר? מדוע אין שואלים מבית את פינו איך אנחנו נקבל או לא נקבל כל פתרון שמציﬠיּם בﬠנין זה, ובשאר ﬠנינים? ואולי גם את פי אנשי איקרית וברﬠם צריך לשאול – הם אינם רק חפצים דוממים שניתן להזיזם או לא להזיזם כרצוננו? מדוﬠ לא מתחילים האיסטרטגים הלאומיים לשכנﬠ אותנו בצידקת טﬠנותיהם קודם שהם אצים לשכנע את כל הﬠולם וחוששים יותר מכל מפני “מה יגידו הגויים”? אולי, מפני שמתכננים גדולים אינם ניזקקים לאנשים שבשבילם או שמטעמם הם מתכננים, וזה הכלל הגדול של התיכנון: בשביל האנשים, בלﬠדיהם.

3. “הדימוי ה”צמי" שלנו שוב ושוב: איזה דימוי ﬠצמי יהיה לישראל? “דימוי ﬠיקש, נוקשה ובלתי וותרני”, או “דימוי מוסרי גמיש ונכון לתקן ﬠוולות", דימוי של "ספקות ﬠצמיים׳׳, דימוי של “נחישות רצון”, וכו' וכו' – דימוי ודימוי – והיכן האנשים ﬠצמם ולא רק דימוייהם, וכי אין אנשים אלא רק דימויים יש, האם לא קודמת השאלה מה אנחנו עצמנו לפני השאלה איזה דימוי יש לנו? או, שמא זו הפילוסופיה של האיסטרטגיה הלאומית: כי אין אנשים ואין מצבים אלא יש רק דימויים, ואין בﬠולם שום “אני עצמי” אלא רק “דימוי ﬠצמי” בלבד?

ודאי שדימוי המחליף קיום נוח יותר למתכננים. מפני שבדימוי אפשר לשחק ולהתﬠלל בלי שהוא יצﬠק. ולא כן באנשים חיים שﬠושים להם דברים. וגם מפני שאת הדימוי ניתן לשנות לפי צרכי הקונה או המוכר, או “שער החליפין”, והאיסטרטגיה. אבל, מה אהיה אני ﬠצמי כשאעשה ﬠוול, ומה אהיה אני ﬠצמי כשאנסה לתקן ﬠוול? ומה יהיה משקלי בﬠיני ﬠצמי ובﬠיני חברי, כשאעשה או לא אﬠשה ﬠוול או צדק, כשאﬠשה מעשה נכון או לא נכון?

וכי במה אנו ﬠוסקים כאן, בדיני נפשות חיות או במכירת דימויים מופשטים לייצוא? כי אם הכל רק דימוי שמא גם האיסטרטגיה הלאומית רק דימוי?

4. “עשיית צדק, ויצירת דימוי של ﬠשײת צדק”.

כאן אני נעצר. מישהו מן הצדדים אינו מבין ﬠוד במה מדובר. האם אין כאן איזו התﬠלמות, או התכחשות יסודית, לאדם, לבני אדם, למﬠשי אדם, ליחסי אדם – והכל רק פוליטיקה, ומסﬠות מחוכמים בשחמט בינלאומי: אם אנחנו נזוז ככה – ישיבו הם ככה, ואם אנחנו נעשה ככה – יבינו הם ככה. הכל רווח או הפסד פוליטי. תושבי איקרית וברעם הם פוליטיקה, ישובו או לא ישובו לבתיהם זו פוליטיקה, ושואלים מי ירויח יותר בפוליטיקה ומי יפסיד יותר וכלל לא אם ﬠשינו להם ﬠוול או לא ﬠשינו להם ﬠוול. לא אנשים חיים כאן לפנינו ﬠל כאבם וﬠל תקוותם אלא ספקולציות מבריקות בדימויים.

לא לחינם פותחות הטﬠנות בשאלה הבסיסית “האם כדאי”. לא ניפנה במקום הזה, כדי שלא להיחשד בסחיטה אמוציונלית, אל הﬠבר היהודי הלא כל־כך רחוק, ואל שאלות שנשאלו מﬠצבי המדיניות האסטרטגית כשהשתמשו שם כנגדי באותה מטבﬠ ﬠצמה: האם כדאי לנו, במקום האם צודק. (תיבת “לנו” אינה ניצמדת ל“צודק”, רק ל“כדאי”), ואפילו לא ניפנה אל מעמדו של נפוליון ביפו, כששקל והחליט לרצוח את שבוייו הנכנﬠים באמתלא ש“לא כדאי” לו להתﬠסק בהם וכו' וכו' – מצבים ששואלים בהם “האם כדאי” במקום לשאול “האם צודק” יוצרים אקוסטיקה אלטרנטיבית שונה. מצבים שצפויה בהם השאלה “האם זה צודק” ומתקיימת בהם השאלה ה“אם כדאי לנו” קולם מרחיק לכת, ואף עושה אסטרטגיה לאומית אחרת, ואופי לאומי, ואכפת לאומי, וגאווה לאומית או קלון לאומי. ואילו הנוסחה הקלסית: מה טוב ליהודים, מה כדאי לישראל, חייבת לכלול בתוכה לא רק טוב בחינת כדאי אלא גם טוב בחינת צודק: מה צודק ליהודים לﬠשות, מה צודק לישראל להחליט, ומה צודק לאיסטרטגיה לﬠשות – וכל סגירה אחרת אינה סוגרת, אלא רק מﬠוותת, וﬠד חורבן פנימי.

אינני מנסה לשער מה תהא תגובתו האישית של פרופ' יחזקאל דרור כשבמקרה פרטי שלו בﬠנין גורלי בﬠיניו – יקבל תשובה של “לא־כדאי־לנו” במקום שהיה מצפה למידה של “אתה צודק” – ולאן יגיע כשכל “צודק” יימחק ובמקומו יבוא “לא כדאי”. לא תוﬠיל כאן שום איסטרטגיה מזהירה וניתוחים מופשטים נכונים – אם האנשים שפונים אליהם יהיו רק דימויים, ואם ההחלטות שמחליטים ﬠליהן יהיו בלﬠדיהם.

שני עולמות כאן: אחד שהסﬠיף הראשון לטיעוניו פותח בשאלה “האם כדאי לנו”, ואחר שהסﬠיף הראשון לטיﬠוניו פותח בשאלה “האם זה צודק”, לא צדק אבסולוטי בשמי השמיים, אלא אותו צדק עצמו שאני מחכה לו שייﬠשה כשﬠוסקים בי, ומין התיחסות כזו שאיתה העולם ﬠולם ובלעדיה אין העולם ﬠולם.

הפילוסופיה שמאחורי “האיסטרטגיה הלאומית” המלומדת והסטרילית שהוראינו לדﬠת בתרגיל הזה של “מדיניות בזעיר אנפין” היא מבהילה אם לא מבחילה.


יזהר סמילנסקי, דבר, 19.8.1977

המלצות קוראים
תגיות