כי לקתה כפליים בכל חטאותיה

למפלגת העבודה אירע הדבר הטוב ביותר שיכול היה לבוא עליה: היא ירדה משלטון לאופוזיציה. למדינת ישראל אירע הדבר המטלטל ביותר – היא הגיעה עד פרשת־דרכים וחייבת למצוא נפשה ולהכריע. כעת ניתנה איפוא למפלגת העבודה הזדמנות שנידחתה זמן רב מדי – לחזור ולמצוא את עצמה, את איכותה ואת דרכה.

להפסיק למשול מאוסה ובלתי רצויה, להפסיק לרוץ מדחי אל דחי, אפורה, עייפה וחולה בתוכה. ואם נותר בה עוד צידוק פנימי לקיומה ואם יצר עוד לוחש בה להמשיך ולנהג את העם – כעת עליהם להתגלות.

אין זו שעה לקינות ולא להורדת הראש. אדרבא, כעת השתחררה מפלגה גדולה זו מפרפורי ההיאחזות בשלטון בכל מחיר, ויכולה לחזור ולהתחיל משרשי גדולתה: לא כעוד מפלגה בין מפלגות. אלא כביטוי לרוב אוכלוסי המדינה – מדינה שרוב מנינה ורוב בניינה אנשים עובדים.

הפחד עד כדי נוורוזה שמא ייקרה הנורא מכל ומפלגת העבודה תרד והליכוד יעלה לשלטון – התגשם בעליל וחדל מהיות סיוט; ובכן סולק הפחד ואפשר להתחיל לחיות בלי פחד, להתחיל לחשוב בשפיות, להתארגן בתבונה, ולהתכונן לדברים הגדולים שעל־הסף, בלי מתח חולני.

ואולם אם, למרבה הצער. יתגלה כי דעך יצר החיים, או כי לא למדה המפלגה את ליקחה – ייראה הדבר כאילו היא מזמינה עליה עוד מפלה לפני שהתעשתה ותחזור לבינתה – וזה כבר יהיה יותר מדי. כי במה עוסקים שם היום במפלגת העבודה לאחר המפלה? האס עדיין בשנאות הישנות ובנאמנויות העיוורות, בהאשמות זה את זה, בכיתות כנגד כיתות, כשעדרי מנגנוני הקבע שלהם מכלים את שארית האבוס?

או, שמא, למדו לקח: ונתפקחו, ומלומדי כאב מתכוננים עתה בבגרות וברצינות למאבק שהנה רק מתחיל כעת, והוא החשוב והקריטי שבכל המאבקים? לא רק על גורל מפלגת העבודה, אלא על אופי המשך קיומה של המדינה.

כדי שתהא מפלגת העבודה מוכנה למאבק הגדול והמכריע שלפניה, היא חייבת להתנער כעת ואין לה זמן להוציא על גניחות סרק או על ניצוחי היוקרה שהושפלה. שורה של מנהיגים ומנהיגונים, עסקנים ועסקנונים, חייבים להסיק מסקנות וללכת להם. וכמותם כל מי שבא אליה לשם טובת הנאה משולחן השלטון. ויתפקדו אלה ששואפים לממש כעת בפעולות כמה רעיונות נכונים. אבל לפני הכל חייבת המפלגה להכיר בחטאיה, למצוא כוח ולהודות בהם, ולהיפטר ככה מן הכוח הכפייתי שבהדחקתם – ואז להפוך פנים מהם והלאה, ולפנות היישר אל מה שהנה הולך להתחולל כעת.

החטא העיקרי, בין אם הוא סיבה ובין אם הוא תוצאה, אינו אחר אלא – ניתוק מן העם. ניתוק מחריד של ההנהגה מן העם שאותו התיימרה לנהג. עצם העובדה שלא ידעו ולא חשו כי הנה מפולת כזו הולכת ליפול עליהם – הוא תמצית כתב־האשמה כנגדם. וכי היכן היו חיים? חגיגות “קיטורי־ליל־שבת” שבסלונים הקיפו את כל בית ישראל לאורכה ולרוחבה, זימרת כל “כלי התקשורת” למיניהם עלתה יום־יום בכל ימות השבוע, וקול הרטינה הטוטאלי, כרעש המבשר רעידת־אדמה, שודר אין־קץ מכל פינה ועיסוק, ונשמע החל בשאגות העממיות והעמומות במיגרשי הספורט ועד להטחות הדברים הקשים והמפורשים בימי מגיפת השביתות והעיצומים שגרפה הכל בכוללות־כל־כוללת – כל אלה שיוועו יום־יום, וצרחו שעה־שעה, והזהירו ואיימו, כי הנה הולכת ובאה מפולת – והנהגת המפלגה לא חשה ולא שמעה ולא העריכה, ונפתעה ונדהמה ופניה קיבצו פארור.

ניתוק מן העם והסתפקות בתחליף דיווחים עקיפים דרך מסננות סוכנוית דיווח ביורוקרטיות – זהו בדיוק איפיון האטימות והחרשות. וניתוק פירושו שניים: אי־ידיעה לשמוע את העם, ואי ידיעה לדבר איתו. ועוד: עיקר מעייניה של ההנהגה היו במדיניות החוץ והבטחון; עיקר עיסוקיו של העם היו ענייני הקיום – תחרות על רווחת יתר, וחשש מפני יום מחר. אף זה סימן לניתוק ההנהגה: בהלת כל פרט לרוץ לספק לעצמו ולחטוף לקיומו: וכי מי ידאג לך אם אתה לא תדאג לעצמך – ו“אתה”, כולל אירגוני עובדים, “צווארון לבן” כ“סרבל כחול”, ועדי עובדים, קבוצות לחץ, ומי לא. סימן אחר לאין־הנהגה: המבט המושפל של האזרח אל המצוקה הקטנה היום־יומית שלו, שהציפה אותו בפרטי־פרטיה ותפסה את מלוא חלל אישיותו, המבוהלת מאין כיוון ברור או בהיר.

צרכיו הראשוניים של העם לא היו רק צרכי קיומו, אלא – ואסור להסתיר – גם החשש לעצם קיומו. מאז יום הכיפורים לוחש בעם – פעם יותר ופעם פחות – פחד קיומי ראשוני. העם נפגע בגאוותו העצמית, בביטחונו העצמי, ולקה בבלבול

בין אלטרנטיבות מביכות, לא מפורשות עד הסוף, שדיווחו לו עליהן בחצי פה, בהדלפות ובמאמרי רכילות, ובצעדיו של סוס השחמט, שרק הוסיפו חששות על המועקה, ודאגו על אי־האמון. כשנוספו על זה אותן פרשיות השחיתות הנחמדות, שפגעו ברמה העליונה של ההנהגה וב“דמות האב” של מנהיגיה – כבר נתחשלה הנטייה, החלטית וכללית: לחפש ולמצוא “שינוי”, “מיפנה”, “תמורה”, “כוח חדש” – לא בלי דגש על “כוח”.

עובדת המפתח במצב החדש אינה כל־כך עליית הליכוד, אלא נפילת העבודה. עובדה שניה היא, שהעם שפנה לה עורף לא פנה שמאלה אלא ימינה. ההבדלים בין ימין ושמאל אינם תמיד מובהקים כל־צרכם בחברה המודרנית. ולא עוד אלא שהחברה הישראלית ברובה אינה לא שמאל ולא ימין אלא מעמד בינוני, פחות או יותר. אבל לענייננו כאן רק נציין, כי אחד ההבדלים שבין ימין ושמאל – מתגלם בכך שה“ימין” דיבור אל העם בלשון פשוטה, חד־משמעית ונילהבת, שהחניפה לאגו הלאומי הנעלב שלו; ואילו ה“שמאל” דיבר בלשון מתוחכמת, מביכה, עגמומית משהו, ולמבט ראשון כאילו פוגעת בגדולה העצמית. מכאן הציעו לו לעמוד על ההישגים הלאומיים של ימות־המשיח שנתחוללו לעיניו בששת־הימים ולהפגין

עוצמה ושליטה ועליונות; ומכאן הזהירו אותו כי מוטב להתקפל, לוותר, להתפשר, להתאפק ולדחות סיפוקים מיידיים לטובת איזה עתיד עמום. וגם כדי שלא להרגיז את האמריקאים. “הליכוד” דיבר בפה אחד; “העבודה” דיברה בכמה קולות מתסכלים זה את זה.

אבל, לקרוא אנשים לריסון, לוויתורים, ולנסיגה – ובו־בזמן לנתק את הדיאלוג איתם – זה נישמע לאי־יאמן, וזה מה שהיה.

מה קשה לאדם מוויתור, ומה יכול להניעו להסכים לוויתור אם לא הכרה, הודאה בהכרח, והבנת הסיכוי הגדול הניפתח לטווח רחוק יותר? בשביל לפרנס את הכבוד הלאומי די בנאומים חוצבי להבות, אבל בשביל להניע אנשים לוויתור – צריך שיכנוע תבוני מעמיק, שיקול־דעת והחלטות מכאיבות. כמה איפוא ומי מבין מנהיגיה הבכירים של מפלגת העבודה עשו לילות כימים, בכל כוחם ובכל מאודם, בכל תבונתם ובכל שאר־רוחם ובכל סמכותם, ובלא־חסך עסקו כל השנים האלה בדיאלוג “הכשרת הלבבות” הזו?

הכשרת הלבבות להעדפת הטווח הרחוק על־פני הנאות הטווח־הקרוב כמעט שלא נעשתה, או רק בעצלתיים, או רק בין השמשות, או על־ידי שליחי־שליחים של המנהיגים הרחוקים, או על־ידי “עיסקות חבילה” מעל הראשים – ותחת זה נעשתה גם נעשתה בידיהם, בשקידה מצטברת, ההכשרה למפולת, וכאילו בכוונת מכוון להרס עצמי: במקום הקשר הישיר והחי וההדדי עם חווית האנשים ועם דאגותיהם, ועם הצעירים שבהם בעיקר, במקום טיפוח דעת־הקהל מסייעת ואוהדת – דרסו אותה ברגל גאווה, במעשים שלא ייעשו, ובנאומים עייפים, בריחוק במה ומיקרופון, ובפראזות חוזרות על עצמן עד שיממון, עד שהקשר האחרון בין האזרח לשלטזן היה קשר המסים וההתמקחויות על השכר, וגם כאן הוסיפו וניכנעו לכל בעלי הלחץ, השתדלו למצוא־חן בעיני כל הקצוות, חמקו מעמוד על שום עקרונות, ניתפשו בכל מיני קלקלות, והדברים נשתמטו מידיהם.

ילדים והמון מגיבים על חוסר הנהגה בהשתוללות. שום פרסומאי ושום סוכנות קישור ושום עתונאי חרוץ או שדרן פופולארי וגם לא כל כלי התקשורת כולם – לא יוכלו לבוא במקום “מגע הגומלין” המבוקש, מגע של אמת. ואסור לשכוח, כי מה שניפגע ביום הכיפורים היה בדיוק דמותו של המנהיג וסמכותה של ההנהגה. סירובם של מנהיגים דגולים לקבל על עצמם אחריות — היה מכה נוספת. ההתעקשות שלא להיפתח לתביעות לשינויים בצוות המוביל – עוד מכה. ואזלת־היד שנתגלתה פעם אחר פעם לעמוד איתן בדיבורים, עם הדי הקטטות שבחדרי־החדרים “שם למעלה”, עם ההסברים הדחוקים מפי “הדוברים” שמטעם האנשים הגדולים, ועם חשיפת פורטרט אישי של כמה “אנשים גדולים” ש“נתפשו” – כל אלה היכו מה שנותר לא מוכה.

לקחת ולהפוך כעת ציבור של מקוננים ונירגנים, של בעלי אשמות והאשמות, ציבור ניכזבים שבמרכז הוויהם הלאומית – בדין או שלא בדין – חווית מופסד – לקחת ולהפוך ציבור כזה לציבור של לוחמים, שיודעים מה לפניהם ומה רצונם, שמוכנים להתנער ולזרוק מעליהם את “השומנים” שנוספו לאחר ששת־הימים, ולהשתחרר מן ההיפנוזה של הנכסים שרכשו להם בבולמוס חמדנות – ושהפכו אותם לעבדי הנכסים שלהם – לקום ולהפוך ציבור רודפי ההנאות שבשלטון לציבור של עומדים נחושים בתלאות מתוך הכרת צידקתם מאבקם – זה בדיוק מה שלא ידעה המפלגה לעשות שנים על שנים, ארוכות טובות ומבוזבזות – וזה בדיוק מה שעליה לדעת לעשות כעת, בתנאים הקשים ביותר, כשניתנה לה, על־ידי מכות, הזדמנות שהחמיצה לקחת בלי מכות.

האם בנויים מנהיגי מפלגת העבודה היום להתנערות כזו? אם לא – נחרץ דינה.

ומכל־מקום, חידוש השיחה עם אלה שאת רצונם מבקשים לשתף באחריות – הוא צעד ראשון הכרחי אם מבקשים להתנער. העתקת הדגש מביצועים – לאידיאולוגיה, ומן הנוהג “להוריד מדיניות” מלמעלה, לנוהלים מתוקנים של דיאלוג מעצב מדיניות. ונסיון אמיץ ובלתי מתחמק להכריע סוף־סוף הכרעות עקרוניות, כדי שיבדילו הבדל היטב בין קוטב הליכוד מזה ובין קוטב העבודה מזה. ולחדול עתה מן הטישטוש וההמתקה של ההבדלים המהותיים, שנבחנו אולי כדי לצאת ידי חובת כל הקצוות היריבים – ושהצליחו להבריח את כולם באי־אמינות דוחה.

לשם כך צריך לערוך יום כביסה גדול. לכבס את מצע המפלגה על כל סעיפיו, את שיגרת הפתרונות שהפכו מכבר לסיממאות חבוטות, ואת כל אותה ערמת פראזיולוגיה מוכתמת, ממורטטת ובלויה. לקחת ולאוורר רעיונות נושנים, לקחת ולהיפתח לפני רעיונות חדשים, ולא ידועים, לזרוק ולהיפטר מעריצותם של מושגים מקודשים שנתגלו כקליפות ריקות. לא להסס ולבדוק מחדש את ההצעות הקודמות ואת האידיאות ששימשו להן דגם מופת. לשוב ולדבר על ענייני יסוד כמו: מה

זה היום הסוציאליזם, לא במונחי שלהי המאה התשע־עשרה אלא במונחי הרבע האחרון של המאה העשרים, על כל מה שהוכח ושלא הוכח בינתיים. להשאיר להיסטוריונים את מה שהיה טוב לשעתו, ולפתוח דיון רענן במה שנכון לשעה זו: בלתי חייבים לאיש דבר, ובלתי קשורים לשום דוגמה – מה זה היום סוציאליזם, כאן במדינת ישראל, כפי שהיא בסביבתה הריאלית. או, מה זה היום ציונות. לא במונחי שלהי המאה הקודמת אלא במונחיס טובים לתקופה הזאת, להשאיר להיסטורייונים ולמוזיאונים את המכובד שהיה בהם, ולהכריע מחדש מה נכון עדיין, מה עודו פורה חיים, ומה כבר מוצה וגמור וחייב להיזרק, ולזרות ולהבר, ולהפריד בין התבן ובין הבר, ולא לחדול משאול מה עודו בתוקף ומה אינו אלא רק אבסורד שהפך מיטרד מכלה כוחות. החל במוסכמות המקובלות עלינו בעניין היהודים והערבים, ועד הציפיות שיש לנו בעניין הרווחה החברתית.

כמובן שאין זו השעה לסמינר של מבלי־עולם על מושגים מופשטים (אף־כי “סמינר בטלנים” כזה מתגלה, לבסוף כתורם העיקרי לאוריינטציה נכונה), אבל זו שעה בדיוק ללקחים אמיצים, להכרעות מכאיבות, ולניתוחים שאין להימנע מהם בלי לסכן את החיים. זו שעה לפנות אל הציבור ולהציע לו אלטרנטיבות ברורות לבחירה: מה רוצה ציבור העובדים שיקרה בארץ – איזה מין חברה, איזה מין כלכלה, איזה מין יחסי עבודה, איזו מדיניות בטחון, איזה שלום ובאיזה מחיר, מה עדיף ממה, מה קודם למה, ועל מה אין מותרים ויהי מה. כדי שאפשר יהיה להתחשל למאבק על המהפכה הבאה. כדי שיהיה ברור לכל מה בין הפוזיציה לאופוזיציה, בין ימין לשמאל, ולא בענינים של מה־בכך אלא באפיון דרך המלך.

עליית ה“ימין” לא באה כולה בגלל צידקת טענותיהם, אלא כולה בגלל חולשת ה“שמאל” בהצעת טיעוניהם וביעילות בצועם. יהיה פרוש ה“ימין” מה שיהיה – עובדת עלייתד מחייבת את ה“שמאל” להגדרה עצמית, לחידוש זהות, ולהבהרת עקרונות – וככל שידייק יותר בהגדרתו יחייב את הצד השני להיות מה שהוא יכול ולגלות מה שאינו יכול. ושלא תישאר המדינה כבעלת כף־מאזניים אחת בלבד, והשנייה תהיה ריקה, מלבד צרור פראזות שדופות.

ניתנת כעת הזדמנות גדולה להיות אופוזיציה מתכוננת להפיכה. הזדמנות להיטהר והזדמנות להסתער. הזדמנות לעודד אנשים לקחת חלק, לחזק אמונתם בכוחם לגרום למיפנה, ולקום מעל מפלתם, בלי להתעסק ברחמנות עצמית, ולחדול מהיות תנועה של אינרציה, שרוב חבריה בין פנסיונרים לפונקציונרים, מפלגה שהנוער ברח מפניה, שיושבי הפרברים עויינים לה. שהפועלים שהם פועלים־באמת זרים לה, וכפועלים רואים עצמם רק כ״דפוקי החברה" ולא כמיטב יסודותיה – לתת הזדמנות לחבריה לקחת אחריות, לדבר זה אל־זה, לשקם את “רעות הלוחמים”, ולהעיז ולבוא אל הציבור בתביעות ולא רק בהבטחות מתוקות.

כלום יש טעם בכל המאמצים האלה? האם יש עוד במפלגת העבודה כוח חיים, כוח רצון, וכוח מפעיל לקום מן האפר ולהתחיל להתנער? האם תנועת הנפילה יכולה להיעצר בנקודה זו ולהתחיל להפוך ולשאוף לתנועה עולה? הימים הקרובים צריכים להשיב. מנהיגיה היום צריכים להוכיח את מנהיגותם. ועם זה נראה כי בכללם הרעיונות הבסיסיים של מפלגת העבודה עוד כוחם עימם – אם רק יסלקו ללא־רחם את העובש הרוחני, את החלודה הרעיונית ואת הניכור החברתי – וכי אם שני אלה כאן: רעיונות יסוד נכונים ובני־אדם שבוחרים בהם מתוך הכרה – נחשף אז כוח אדירים שאין עולה עליו.

המפולת נישארת מאחור כצלקת מזכרת עוון, ויוצאים להמשיך בלתי ניזוקים. ניפטרים מכל מיני קליפות של דברים שנתרוקנו, ומכל מיני אנשים שבאו רק ללקק את דבש השלטון, ומוצאים אז תנועה חברתית־פוליטית איתנה, עממית, שיש עימה יכולת לשאת את הרצף ההיסטורי ולהיאבק על עיצוב פני העתיד. מי יודע אם ומתי תהיה הזדמנות אחרת. ואל תבוזבז זו על כל מיני בכיות, קטנויות ונקמנויות. העניינים שעל הפרק אין חמורים מהם ואין מרוממים מהם.

מה שהוריד את מפלגת העבודה מן השלטון לא הייתה שום סיבה אחת או אחדות, אלא הצטברות איטית וזוחלת של הרבה הסתייגויות והרבה דחייה ממנה, רגשית כתבונית, ועד כדי־כך שהמטוטלת הגדולה זעה לאיטה מקוטב זה אל הרחוק ממנו, בתנודה מתמדת שהשיגה תאוצה לבסוף ועברה בתנופה לקוטב זה.

תהליך כזה אינו מתרחש בזמן קצר. לא לכאן ולא לכאן, ומי שמאבד את ראשו, את סבלנותו ואת עצביו – נדון לצאת מן התנועה ההיסטורית. מצב הדברים עתה הוא איפוא כזה: או, שניגמרה כעת לעינינו תקופה. שבמרכזה עמדה מפלגה העבזדה, ומתחילה תקופה שמפלגות האגף הימני (פוליטי, חברתי וכלכלי) ישלטו, ואין מי שיחליף אותן בתקופה הנראית לעין; או, שיש עוד במפלגות העבודה כוח חיים, מנהיגות ויצר ורצון לעצור את הנפילה, להפיח רוח לחימה ולעבור להתקפת נגד: או, שהתארגנות חברתית־פוליטית חדשה צריכה לרשת כעת את מקום מפלגות הפועלים המסורתיות שנישרפו – כתנועה רעננה, בלתי מעורבת בחטאים, ומבטאה את רעיונות העבודה בהתחדשות, בתנופה ובצעירות.

ההתחלות המפוארות של מפלגות העבודה ראויות להמשך ראוי להן כתנועה רעננה, היודעת נפשה, ועשויה למלחמה – כדי שתקום להם ליהודים בארץ־ישראל ארץ שלום יפה ועובדת.

אין כאן בהכרח ברירה אוטומאטית. הדבר עדיין בידינו.

יזהר סמילנסקי

דבר (י סיוון תשל''ז 27.5.1977): 15; 21 (עשרה ימים לאחר המהפך)