העץ, אומרים, מתייבש מן הלב ואל הקליפה. לבסוף נישארת הקליפה ומחזיקה את התוך שנותר, מפוקפק ומתפורר. יום אחד, תנועת־רוח או דחיפה, והכל קורס פתאום בלא־ייאמן ונופל בנופלים, בחריקה נוראה ובהתמוטטות אדירים עד עפר – ונישאר ריק סביב, בלי העץ הגדול.

אם לא יתנכל המשטר החדש לכללי המשחק הפרלמנטריים ולתהליכי חילוּפי שיּלטון דמוקרטיים, ואם לא ײסתבך באיזו הרפתקה מטורפת – הרי שמהיום והלאה ניתן סיכוי כפול: להתחיל להתכונן אחרת ונכון, ולהתחיל לחשל כלים מעשיים למאבק. שגם פירוש שניים: שידוד מערכות רעיוני, והתארגנוּת שיטתית למאבק. במה דברים אמורים, בחכמה שלא לאבד את העצבים, ולא להתפס לנכאות־רוח. טובת הארץ דרשה את ירידתה של מפלגת העבודה כפי שהייתה. טובת הארץ דורשת את עליתה, אם תדע להשתנות, בעוז, בחוכמה וֹביוּשר.

*

כדי להשתנות צריכה מפלגת העבודה, קודם־כל, להודות בשגיאות ומייד אחר־כך להתחיל להשתחרר. להשתחרר ממה? מאנשים, מקלישאות, ממושגים, ומן הניתוק מן העם. יותר מדי אנשים הסתובבו שם לשם טובות הנאה; יותר מידי אנשי מנגנון ועסקנים “משולמים”; יותר מדי לשם תככים וניצול מצבים לשם עצמם; יותר מדי שנאות ישנות התהלכו שם בפנים צדקניות, יותר מדי שאיפות בלתי מזדקנות ל"גאולת דם׳׳, יותר מדי השתייכויות שבטיות – שמוסיפות ומתקיימות למרות כול האיחודים, למרות כל השותפויות וההחלטות החגיגיות, תמיד בשם הבטחה להחזיר איזו “עטרה ליושנה”, אלמלא שלעולם אין מחזירים שום עטרה לשום יושנה: את המיושן צריך לפנות לפני החדש, לא בגלל החידוש אלא בגלל התכליתיות. ידועים בארץ, ובמפלגות הפועלים ביחוד, סחפי שינאה פראית ללא פרופורציות, כגון אלה שהשאירו לנו שתי עיּן־חרוד, שתי גבעת־חיים, וכו' – מי יודע היום להסביר במונחים ראציונאליים על מה ולמה היתה אותה שפיכות־דמים בין אחים. ועד כדי כך, שכל מפלגה הנושאת עדיין בתוך שמה “איחוד”, “מאוחד”, “אחדות” – אם אין אלה קליפות ריקות וחלולות – הרי היא סיר רותח של תככים ואיבות, וגם מין עצה מעשׁית; אנשי השבט שלך ישמרו עליך יותר מכל האידיאולוגיות המאוחדות כלפי חוץ.

*

בין העמדות והדיעות שצריכות בחינה מחדש וניסוח מחדש, ושרק עיווריים יתעלמו מהן – בולטת העמדה המבולבלת כלפי המונח “מעמד הפועלים”. עד כמה שידיעותי מגיעות רוב ציבור הבוחרים של מפלגת העבודה הוא מעמד בינוני. ובין אם הם שכירים או עצמאיים או עובדים בפועל בעבודות ראשוניות – הרי גם בפועל, גם בהכרה, וגם בשאיפה, ובעיקר בשאיפה – הם מעמד בינוני. בורגנות קטנה ולא כל־כך קטנה. רובו של הציבור הזה, כולל “ההתיישבות העובדת”, הוא בעל נכסים, בעל בתים, בעל רכוש, בעל ביטוח, ולכולם יש מה להפסיד.

ואילו כל אותם שעדיין הם עובדים כפועלים בעבודות ראשוניות – מלבד קומץ אידיאליסטים בכל פינה ופינה של המשק הישראלי, ושעליהם, במבט מרחיק, העולם עומד – אינם לא מאושרים במעמדם ולא גאים בו, ועושים כל מה שבכוחם כדי להיחלץ ממנו ולעלות בשלבי המעמד הבינוני – וּהשצף־קצף שבשמירת הדירוגיות, ההפרשיות, הפעריות, הכבוד, היוקרה וכו' – יעידו. אין כמעט קבוצת עובדים שלא נלחמה לאחרונה על “ערכי היסוד” האלה, ועד איבוד החושים. מי שנאלץ להישאר בּמעמדו הפועלי רואה עצמו כמקופח, כ“דפוק” וכמוזנח – ושום הטפת מוסר לא הועילה כאן עד עתה. עבודה, ומעמד של עובדים, שרדו רקִ למי שאינם יכולים בינתיים להיחלץ מתחתית המדרגה: בורים, מפגרים, חדשים ו…ערבים. ואילו הסיסמאות של מפלגת העבודה מוסיפות בעקשנות וצועקות דברי תוכחה גדולים וסוציאליםטיים באולמות ריּקים.

*

אין להבין דברים אלה כאילו נאמר בהם שרוב האנשים בארץ אינם אנשים עובדים, ואפילו עובדים קשה, ושחלקם גם עובד בעבודות ייצור מפוארות; או, שהרעיונות על האדם העובד ועל האידיאלים הרוממים של העבודה כאילו פג תוקפם המוסרי, העקרוני. אלא שרוב ציבור הבוחרים פשוט אינו עושה כך בחייו היום־יומיים, אינו חושב כך כשחושב על עצמו, ואינו שותף במעשיו, במלחמותיו ולא בחלומותיו היפים, במימוש אידיאולוגיות אלה למעשה. רוב האנשים בארץ יש להם “כוח קנייה”, ויש להם אידיאלי צרכנות שהולכים ומתמלאים, ושׂבהתנהגותם הרגילה, בהליכותיהם, בסגנונם, בלבוּשם ובבילוּײהּם ובמשׂאות־נפשם – הם בורגנים קטנים וגדולים. הטיפוס המכונה “האיש הקטן”, או “האדם ברחוב” (להוציא, בינתיים, ציבור של עניים ועשוקים, שעוד לא השיגו רמת יכולת זו, ושמצוקתם הבסיסית גם ידועה וגם מאימת) – “האזרח המצוי” יש לו בית משלו, והכנסה לא דחוקה, רכוש כזה או אחר, מניות כאלה ואחרות, צמודות לכל מיני צמדונים, והוא טרוד ראשו ורובו בשמירת רכושו ובטיפוחו, אגב הצצות אצל השכן.

גם השביתה מכבר חדלה לשמש נשק “עם עבדים ומזי רעב” והיתה ללחץ ציני להשיג יותר בורגנות בכל מחיר, כולל מחיר ריבונותה של המדינה. ציבור גדול ועצום הנוסע בהמוניו אל חופי הרחצה, ובהמוניו לחוץ־לארץ, ובהמוניו אל מגרשי ואולמות הבידור, ומוציא הון על הידור עצמי ועל מתקני שירות ביתיים – לפי האופנה הבורגנית ולפי תיקני הצרכנות הבורגנית, לשם הסיפוק הבורגני המפנק ולשם השיעמום הבורגני הנילווה אליהם. אלה הם האנשים האמיתיים של מפלגת העבודה. ובין אם עובדים בנמלים, במפעלי התעשיה, בשירותי התחבורה, בחקלאות, או כפקידי הציבור – וככל שהם שונים אלה במאמציהם היום־יומיים ובשכרם – אין הם שונים לא במושגים, לא בשאיפות ולא בצעדים מכוונים למימושם.

האדם העובד הישראלי הוא מעמד בינוני בשלבי התפתחות, התבססוּת והזדהות שונים. בבחירות האחרונות הביס המעמד הבינוני הישראלי את ה“שמאל”. (ובעיקר, את “שמאל הכורסא”: העושה מעשׁי בורגני ומבקש שכר כסוציאליסט).

*

גם אין להבין דברים אלה, כאילו נאמר בהם שצריכה מפלגת העבודה להסתגל ולהיכנע ולהתחיל לנהוג מעתה כמפלגת הבורגנים הקטנים בישראל. כל כוחה של ישראל, כל מה שנוצר בה והוא אמיתי ועומד בכל תלאות הזמן ותהפוכותיו – כל היפה שבה, מתוך רעיון העבודה בא, ומתוך הגשמתו המסורה, והוא גם שמבדיל בין ישראל ובין גולת היהודים, והוא שמבדיל בין ההיסטוריה החדשה של היהודים ובין זו שהיתה, ולא כאן המקום להאריך.

אלא שבינתיים הלכו להם הפועלים ובחרו להם מרצונם – כהשקפת חיים וכהתנהגות מעשית – במעמד־הבינוני כביטוי עצמי ריאלי.

*

מי שיילך היום לבקש את המעמד הבינוני הזה לחזור בו ולחדש את מעמד הפועלים – פשוט, יהיה עליו לצאת וּלשׁכנע מאות אלפי בוחרים להצביע לשם רעיונות שאינם מתקיימים. במה יוכל לשׁכנע אותם? באיום בסכנות חיצוניות? באיום בהתערערות פנימית, באבטלה ובמחסור? בהפעלת תעמולה והסברה כל־יכולים וכל מקיפים? או בניצול שגיאות המימשל ומחדליו הצפויים והצעת אלטרניטיבה פזיזה אד הוק? אין אף דרך אחת שתוכל להביא למשהו – אלא רק זו שתגּרום לציבור אנשים מבוגרים, בעלי־נסיון, שכל־ישר ושיקול דעת – להיות נעצרים, שוקלים ומסכימים מרצון ומהכרה – להתמקח, להירתע, להתאפק, לוותר, להתנזר. לקבל עול סייגים ומשמעת – למען שינויים כאלה שבטווח הרחוק עשויים אולי להוכיח עצמם כטובים יותר, הן לכלל והן לפרט, הן לצדק ולמוסר והן לטעם החיים ולמשמעותם – או, כיצד אחרת?

דרכים אחרות, “קצרות” יותר, אם שאינן מצויות, אם שקיומן קצר ומאכזב, ואם שאינן יעילות. לרבות מה שקוראים לו “חינוך תנועתי”, “זרם העובדים”, הגישה “הלא־ממלכתית” (שנראית פתאום כאידאל שהוזנח) וכיוצא בכל אלה – כי דווקא החינוך, שתנועת העבודה היתה ממונה עליו כל שנות המדינה ועוד קודם – היה בין הגורמים המעצבים את חיזוק הבורגנות: לא מה שמדברים קובע בחינוך אלא מה שעושים בו – ומעשי המבוגרים בבית־וספר ומחוצה לו היו נטייה מעשית ימינה והטפּה רומנטית שמאלה. (כגון, הצבת ההישגים החומריים בראש, כגון בולמוס החמרנות וההידחפות קדימה בקבוצות לחץ, השביתות על חומר ומעולם לא על רוח, ביחד עם העלאה מבהיקה של רמת ראוות המחייה, עם התבססות צרכנית בכל שטחי החיים, ועם הנסיגה אל פאסיביות המחליפה פעילות בנוחות, ויצירה בבידור־קנוּי – איפה כל זה מתחיל? ממתי כל זה חוגג?)

*

בחוברות פברואר ומארס השנה, פירסם הירחון “אנקאונטר” סימפוזיון על הנושא “שמאל וימין”: שמונהּ־עשר אנשי־שם מלומדים בתורות המדינה והחברה ניּשׂאלו כיצד להבחין היום בין ימין ושמאל: אלא שלדבריהם טושטשׁו ההבדלים המעשיים עד לבלי הכר עוד. ואילו המעמד הבינוני – תהיינה הגדרותיו המלומדות מה שתהיינה – הוא ביצת נחת עומדת. הנכנס לתוכה שוקע לאיטו לאין שוב, כל תנועה נוספת רק משקיעה יותר. לא נימצא עדיין – ככל שידיעותי מגיעות – כוח או פיתוי (פרט לזעיר פה זעיר שם בזמנים חלוציים מיוחדים ולתקופות חלוציות מוגבלות), שיוכל להחזיר, מרצונם, אנשים ממעמד הבורגנות אל מעמד הפועלים. בורגנות היא מסוף. היא היעצרות. סוף המסע. סוף הטלטול. סוף החלום. שקועים עד צוואר בנחת התרבות הניצרכת: כעת וכאן.

לאחר כל הפצרות תנועות השמאל, לאחר נסיונות שיכנוע מרובים בכל כלי “המידײה”, ככל שהשיגה ידם ובכל הנימוקים קוצרי השיכנוע – רוב אזרחי המדינה לא השתכנעו, ופנו להם יותר ימינה. רוצים, כנראה, שהנכסים שהשיגו יהיו נכסים של קיימא, ורוצים שגם ערכים חברתיים מקבילים – יתלוו להם.

ומחוץ לקיומם של ההישגים המעמדיים שהשיגו – מבקש לו הרוב, כנראה, שיהיה כאן בארץ די שקט כדי ליהנות מהם, ודי המולה כדי להרגיש חשובים. שהציונות לא תפריע ליהנות מן החיים, אבל שתתרום עם זאת להרגיש כלשהו “עם־סגולה”: עם חשוב אף־על־פי שקטן, עליון, אף־על־פי שמיעוט באזורו, צודק, אף־על־פי שזר ושנוא על שכניו, ושגם העולם יהיה מתפעל ממנו וממעלליו, אף־על־פי שמבית אין איש מתפעל מכלום. לא מלחמות, כמובן, אבל למה לא נצחונות מפעם לפעם? הרפתקאות לא, כמובן, אבל למה לא להראות לעולם מפעם לפעם, ושײדעו להם הגויים?

*

רוב הפועלים המכונים “פשוטים”' 'הצביעו ימינה, והרבה מן המכונים "מבוססים׳׳ הצביעו שמאלה. לאלה “ימין” פירושו מחאה על רוע מעמדם, לאלה “שמאל” פירושו פיצוי על טוב מעמדם.

דיבור כגון “חברה עובדת המתפרנסת על פרי עמלה ומחלקת אותו בצדק”, נשמע כתביעה יפה; אלא שזו לבשה צורה ופשטה צורה עד שנעשתה לפשרה: מעמד בינוני השואף לביסוס עצמו בכל מחיר, והיחסים עמל ופרי־עמל כהירארכיה של צרכנות. ואילו קובלנתם של “העניים והעשוקים” אינה רק על פיגורם המעמדי, אלא גם על רוב מעשי הטובה שהשפיעו עליהם מלמעלה: כמעט חוק הוא: אנשים נוקמים במיטיבים עמהם, כדי להשתחרר מאבהותם המדכאת.

*

העם, כפי שמתגלה במרחביו אינו מבקש כמה דברים והוא מבקש ומבקש דברים אחרים – לא בדיוק כפי שסבורים היו שראוי לו לבקש או לא לבקש.

ואי־אפשר היום לצלם את דיוקן פני העם בלי למצוא בו איפיונים כאלה: טרוד ומוטרד עד צוואר בנכסיו ובהבטחת ערכם, נירגן ומתמרמר, מאשים, מקנא וזועף; אץ להתבדר ומתנחם בהפגנת ערכו בליקוק שכיות־החמדה שציפו לו; חרד מפני תהפוכות ומבקש בטחונות ושלווה, בלי שיוותר על התבשמות מרגעי גאווה לאומית והשראה חגיּגית משיחית. בין אם מוצא הדבר חן בעיני מבקריו ובין אם לאו. אבל, בו בזמן, במבט חודר יותר, מגלים בו, גם תכונות אחרות, כיכולת עצומה צפונה למעשים גדולים, כוחות מפתיעים ואדירים שמחכים להיות נקראים. כושר לעשות מעשים אידיאליסטיים, אנושײם, פותחי מרחבים כמוסים ומרנינים. במצבי חירום נכון העם, כפי שחזר והוכיח פעם אחר פעם, אף לשאת מכאובים בבגרות, מתוך תבונה ומוסריות כאחת, ולשקול שיקולי בעד־ונגד תבוניים ולא רק איגואיסטיים או אתנוצנטריים קיצוניים.

מי הוא איפוא העם שאליו הולכת לפנות מפלגת העבודה? את מי איפוא הולכים כעת לקרוא, לפגוש, לשוחח, אל מי פונים, איזה כוחות לחשוף, לעודד, וממה וממי להתחיל?

*

השאלה הראשונה לפני מפלגת העבודה היא איפוא: מפלגה של מי היא – ומפלגה לשם מה? מיהו הציבור שלה – ומה היא מציעה לו לציבור הזה? האם היא מפלגה של אלה שכבר הגיעו, שכבר יש להם, ועל המפלגה לבוא ולשמור עליהם ועל מה שחסכו ורכשו והשיגו, ולהתפשר עם כל מיני גורמי חוץ ופנים, ובלבד שמה שנירכש יובטח?

או, אם היא מפלגה של אלה שמכירים כי עודם בחצי הדרך הקשה, כפרטים וכציבור, וכי מה שאיןִ להם עדיין מרובה ממה שיש להם, ובעיקר שכלום עדײן אינו מובטח. לא הקיום העצמאי, לא הריבונות הלאומית ולא השיחרור היסודי מאיומי השכנים – ועל המפלגה להיות אז כוח מעורר אל יעדים שמעבר מזה, המדגישים חיים של טעם, אפילו במחיר דחיית סיפוקים קרובים ונוחים.

לדרך הראשונה יש היום רוב מצביעים מובטח וגדול בארץ, אבל לא כמפלגת עבודה – אלא כביטולה.

לדרך השנייה אבד כעת הרוב שהיה, אבל נישארה עוד רשות קריאה להתעוררות, ולהתגייסות מחדש – קריאה שלפי מיטב התחושה רבים מחכים לה זמן רב.

*

איזו מין קריאה, ולמה?

בתמצית: קריאה לפעולות שתבטאנה למעשה את מה שגלום במושג “עם עובד”, במושג “ממעמד לעם”, ובמושג "אנחנו ושכנינו׳׳.

הרי זו קריאה להתאמת רעיונות העבודה הבסיסיים (עבודה יוצרת, שותפות והדדיות, אחריות לכלל, חלוציות אישית וכו') לתנאי הגשמה ריאליסטיים מודרניים. לתת ליותר ויותר בני אדם הזדמנות ממשית לביטוי־היפה שבהם: על־ידי עידוד יוזמות אישיות וציבוריות, על־ידי שיתופם הפעיל בפיתוח מרחבים משקיים מתקדמים, על־ידי חשיפת משאבי כוחות אנושיים והנעתם מרצון למפעלי־יצירה, בשדה, בסדנא ובמעבדה – תוך כדי העתקת מרכז הכובד מתרבות של סיפוקי צריכה ושירותים, לביטויים של כוח מפעיל יצירה, ותוך־כדי שינוי מעמדם הפוליטי מהמון אפור של נוסעים בלתי נישאלים, ליחידים ולקבוצות כשותפים משפיעים ביוזמה, בהכרעות ובמעשים.

*

מפלגת העבודה תתחיל להיות אז מפלגה תובעת ולא מפלגה משלמת. מפלגה שיהיה מכובד להשתייך אליה, ולא רק כדאי.

מפלגה כתנועה של שיקולי דעת ולא כ“בית” הנותן מחסה ומספק שירותים. ושלא יהיה בה חייץ בין מה שהיא ממליצה כחובה ובין מה שהיא מוותרת למעשה כדי למצוא־חן. ולהפסיק סוף־סוף לפחד מפני הציבור. ולהיות סוף סוף שלמה עם עצמה עד כדי יכולת לקום ולהתווכח, להוכיח ולשכנע, לדרוש דברים ואחריות, גם בהסתכנות שלא להיות פופולאריים. את הרוב הניקנה בדמגוגיה – אחרים ייטיבו להשיג.

ושיהיה ברור היטב מה יודעת העבודה לעשות שהליכוד אינו יודע. ומה רוצה העבודה שהליכוד אינו רוצה, ומה רוצה הליכוד שהעבודה אינה רוצה.

*

לצאת אל בין הבריות במקום עבודתם ובמקום מגוריהם ולהסביר להם דברים, כגון שאם שמים בכף האחת שלום וביטחון וריבונות והתיישבות – מוכרחים לשים בכף השנייה מחיר שקול. שאם מוכרחים לקבל כדי להתקיים – מוכרחים גם לתת. ושאם חשוב להעדיף משהו – צריך לדעת גם לוותר על משהו. ושאם מבקשים ריבונות מתחייבת מזה מייּד גם התאפקות וגם עבודה קשה.

“עדיפוֹתו של מה – תכתיב וויתור על מה?” זה יהיה טיפוס השאלות הנכונות. מה, איפוא, להעדיף – איזה סיפוקים על פני איּזה וויתורים? מה לא להרשות לשום תקיף, חזק ועשיר ככל שיהיה לקחת מאיתנו, ומה מצידנו, לא ננסה לקחת מאחרים? ושמול הצדק שלנו יש צדק לא רק לנו. ושחשוב להיות, ואי־אפשר שלא להיות הצד הצודק בכל ריב, ושחשוב מזה הוא למנוע ושלא יהיה ריב. ושאין מנוס אלא צריך לדעת לשקול מה גדול ממה, מה בא ראשון לפני הכל, איזו הנאה קודמת לאיזו הנאה, איזה מבט חוזה לרחוק, ואיזה מבט חומד לקרוב.

*

ולא יהיה מנוס אלא לחזור ולהדגיש דברים פשוטים כגון, שרעיון חירות האדם עומד במרכז תפישת המדינה. ולחזור ולהדגיש כי ככל שתיקטן כמות הכסף שלא נוצר בארץ כן תיגדל ריבונותה וכן יחולקו פחות הטבות של שחיתות. ולחזור ולהדגיש כי ככל שנדע לטפח אצלנו יותר תנאים חיוביים להתקרבות כן נעודד אצל הערבים מוטיבציות אפשריות לשיפור יחסים הדדי. ולעודד קשב בעם אל שאלות כאלה. לעורר בו אחריות לתשובות האפשריות: אתה הוא השילטון – מה איפוא אתה הולך לעשות?

הנהגה של ציבור כזה תצטרך לדעת להוציא את הציבור מן ההיעצרות על הסיפוקים המיידיים, להוציאו מן הפאסיביות הרוטנת, לעודד יוזמה לתמורות נחוצות, ובעיקר, תצטרך לדעת להציע לפניו את השאלות הנכונות, את הברירות האכזריות, ואת המוכנות מרצון להעדיף טוב כללי רחוק, על־פני טוב פרטי קרוב.

וגרעין כאן וגרעין שם של אנשים המשוכנעים בצידקת הכרעותיהם ומוכנים להוכיח במעשים את עוֹז בחירתם – הוא ראשיתה של תנועה, שעשויה להיות תנועת אלטרנטיבה רעננה ומשחררת.

*

אחת הדרכים לטפל בעץ עתיק שקרס תחתיו, הוא לכרות חלק וישר את סדן הגזע והנמך ככל האפשר, עד המקום שהגזע עודו מלא ושלם וטעון חיות דשנה, השרשים עדיין עמוקים באדמה, וכוחות הצמיחה החשאיים אינם מכזיבים ומכינים את פריצת הלבלוב שתבוא, עם תקופת הצמיחה החדשה. וכשהשרשים במעבה האדמה הטובה איתנים, וכשהכבד והמיותר והמדכא והניפסד שמלמעלה סולק – ומה נישאר מעתה אם לבטוח באותה ידיעה וותיקה ויסודית: “כי יש לעץ תקוה אם ײכרת ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל”.

יזהר סמילנסקי

[דבר (טו תמוז תשל''ז 1.7.1977): 15, 21.]