לאחרונה החלה מזמזמת בחלל אווירנו הדחוס צירעה עוקצת חדשה: “הריאקציה האגרארית”. והכוונה לכל אותם שעדיין מוסיפים ומדברים על קרקע במקום לדבר רק על השלום, ולאלה שאינם נראים רק מאושרים אלא גם דואגים – הללו הם ריאקציונרים, הנסוגים מן הקידמה אל חמרנות עיקשת של בעלי־נכסים. ואל חמדנות לוהטת להחזיק ברכוש לא־להם, ושניכסי קרקע אינם בטלים בעיניהם מפני ערכי השלום – כל אלה “מעידים על עצמם קודם־כל שהם צרי־אוֹפק, שהולכים להפסיד את העתיד הניפתח, ושהם שמרנים בעלי גופים ומגושמים, מלבד שהם עושקי דלים וחומסי צדק – ובקצרה, כת בזויה של רעבתנות ושל ביזה”.

“הריאקציה האגרארית” אינה, על כן, רק גינוי נוסף לאפיין בו עוד צד שלילי שנתגלה בקבוצה פוליטית קנאית זו או אחרת, אלא היא תיאור של תכונה נפוצה בציבור כולו ונוגעת לרבים – כל אותם שמשהו היצר להם מאד, כשנודעה התביעה המצרית לוותר על ישובים חיים כתנאי אולטימטיבי, והיא תו של זלזול בכל אלה שחשבו כי ב“קמפ־דויד” נתבע מישראל וויתור חד־צדדי מכאיב מדי, ומרחיק לכת מדי. לרבות אלה שאף־כי יודעים הם כי אולי כבר אין ברירה ונצטרך להחזיר הכל – אבל חשים עם זאת כי מוגזם לשמוח על־כך, או לבוז לתחושת המועקה.

מסתבּר אפוא כי "הריאקציה האגרארית׳׳ היא תכונה כפולה: שׁל ליסטים ושל כילי. והיא גם איפיון שׂל התנהגות פוליטית צרת־מוח – המעדיפה את הטפל על פני העיקר ומקדימה את קצר־הטווח על פני רחק־הטווח. אבל קודם לכל,ִ היא עמדה בלתי מוסרית: כשמונחים כגון “קרקע”, “חקלאות”, “התיישבות”, “ישובים”, וכיוצא בהם, משמשים בדוחק כדי לעטוף בטלית של יוקרה נוסטאלגית תכונה גסה יותר: השׁתמטות מהחזרת המלקוח מכאן, ודחיית השלום המיוּחלת מכאן. ובקצרה: שחיבת הקרקע משמשת תואנה לשינאת הקידמה. ושעל חיבת הקרקע צריך היום להצטדק.

האם “ריאקציה׳׳ זו חדשה היא עימנו? האם פעם היתה דרך הישוב וחיּבתוּ ל”דונמים׳׳ בבחינת “אגרארית” בלבד, ורק לימים השתנתה והפכה להיות ל“ריאקציה”? ואולי עוד מתחילתה היתה כל רכישת הקרקעות בארץ־ישראל, בבחינת “ריאקציה”, עוד מימי חיבת־ציון הראשונים, מימי יהושע חנקין, הכשרת הישוב, קרן־הקיימת, ו“גאוֹלת הקרקע”?

או שעד לתאריך מסוים נחשבה הנטייה “האגרארית׳׳ ל”קיּדמה“, ורק מאחרי תאריך מסוים הפכה והיתה ל”ריאקציה"? מתי היה הדבר? מאז הקמת המדינה? מאז מלחמת ששת הימים? או, מאז ביקורו של סאדאת בירושלים?

שתי תיבות במונח השולל הזה, “ריאקציה׳׳ ו”אגרארית׳׳, שתיהן מהדהדות כאפיונים מאז צהרי ימי המארקסיזם, כשדיברו רתת במונחים מגנים כנגד אותם בֿעלי האחוזות הרשעים שנישלו את האיכרים, את האריסים ואת הצמיתים למען ביצעם, ועיכבו בצרות־דעת את ִגלגלי גאולת המהפכה.

כל אחת מהן ושתיהן כאחת עולות מבין צלילים נישכחים של דיסקוסיות סרק בתנועות הנוער, על כל אותם פילפולים שמילאו ימיהם ולילותיהם של אברכי “האליטה המתקדמת”, ושחזרו ומילאו קונטרסים סכולסטיים של “מהפכנים לנצח”, ושנשתכחו לכאורה.

דא עקא, שגם המונח החברתי כלכלי הזה “אגרארי” איבד את מטען האסוציאציות הראשונות, המעמדיות,השמרניות־מפגרות: וגם התואר השלילי “ריאקציוני” כבר אינו מפחיד, לא הרבה יותר משאר התארים הנוראים כגון “קולוניאליסט” “מחרחר מלחמה”, ו“אויב ההמונים”, וכל כיוצא בהם, שדהו והפכו לקלישאות מגוחכות על נייר מצהיב.

איך איפוא פתאום ניזכר לו עתה הגינוי האנאכרוניסטי הזה לצאת לאור, ובצדקנות גדולה כזו, ובכוונה ללעוג, להכאיב, לבטל?

ומצד שני, האם באמת יש סיבה לאדם להתגאות כל־כך, ובהתנשאות יהירה כזו, בקידמה האנטי־אגרארית שלו? יותר מדי עדויות יש בידינו איך ניראית מדינת היהודים וכל תולדותיה ויסוריּה והצלחותיה, מעל עמדות־תצפית “נאורות” ו“מתקדמות” כאלה – עד שלמותר לשאול אם בלי כל אותה הריאקציה האגרארית, ובלי כל אותם ריאקציונרים אגראריים, גיבוֹרים בחלוציותם – אם היתה ישראל עומדת היום בעולם על תילה. אבל, לא למותר לשאול, אם בלי הריאקציה האגרארית הזו של היהודים בארץ ישראל – לא היתה מדינת היהודים רק עוד גלות אחת! אלא שאם גלות, וכי אין להם ליהודים גלויות יפות יותר, נוחות יותר, ושלוות יותר – מגלות תל־אביב וסאלוני ירושלים?

התואר “ריאקציה אגרארית” אינו מתכוון רק ל“גוש אמונים”, אלא הוא נוחת ופוגע, או מתכוון לפגוע, בכלל מעשי המתיישבים שבתום־לב, כל אותם שחיים היום ועובדים ומעבדים קרקעות שהמדינה העמידה לרשותם, בכל אותן הזכויות שישנן או שאינן לכלל ההתיישבות היהודית מאז קארל נטר ועד היום, ואין, ככל הידוע, הרבה, מעשים מפוארים בעולם במאה הזו מתולדות מעשי ה“ריאקציה האגרארית” היהודית בארץ ישראל.

ישובי הגולן וישובי בקעת הירדן, וגם ישובי פיתחת רפיח (עם כל הבקורת הקשה על תולדות עשיית ההתיישבות הזו ועל מהלך היחסים, הנצלני־ציני ששרר שם בין עובדים ומעבידים), אם ישובים אלה אם הם “ריאקציה אגרארית” – הרי כל מדינת ישראל, מניה וביה, היא כזאת. וההתנשאות להכתים מעשיהם בהבל־פה מגנה, ובביזוי המיתוס של ההתיישבות, אינו דווקא מרוב קידמה, אלא אולי מרוב דבקות דוגמאטית, ומתוך חולשת־הדעת בפני סיסמאות “החוגים המתקדמים”.

השאלה העולה מגינוי זה ומדה־מיתולוגיזציה זוֹ, היא שאלת אשמה חמורה ביותר – אם תולדות ההתיישבות היהודית אינם גם תולדות נישול הערבים, אם ההתיישבות היהודית אינה בעצם אלא תולדות ההגלייה האלימה של המוני תושבים ערבים; ואם ההתיישבות היהודית לא היתה באמת אלא רק פרק בחטיפה בכוח־הזרוע ושמיטת קרקע זדונית מתחת רגלי יושביה הקודמים?

לא אם פה ושם לא היו אצלנו מעולם גם דברים רעים ומגונים מעין אלה – אלא אם סך־כל מפעל ההתיישבות היהודי לא היה, בסופו של דבר, אלא רק עוד דוגמה של “ריאקציה אגרארית” במזרח התיכון, העייף מדוגמאות כאלה מדורי דורות. ואם ההתעקשות היהודית על עקרון זכות ההתיישבות היהודית הצודקת, אינה בעצם אלא רק צביעות, ותכונה של נסיגה מוסרית ופיגור מפיק רווחים ממדיניות אגרארית ריאקציונית?

אם לא באה כל טענת “הריאקציה האגרארית” אלא רק כדי לבטא הסתייגות ממעשי “גוש אמונים” ודעותיהם, הסותרים כל בינה מדינית, כל התנהגות מוסרית, וכל תכנית מעשית – אין צורך לשם כך לטרוח ולהעלות באוב את הגינוי ה“מארקסיסטי” הסטירילי הזה.

אבל, אם באה “הריאקציה האגרארית” כדי להכליל את כלל מפעל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. לתולדותיו, לתקופותיו ולסגנונותיו, ואת ביטויי הדאגה העמוקה לשלום ישובים ולמעמד ההתיישבות, זו שבני אדם מרובים משקיעים כבר מאה שנה כמעט את מיבחר עולמם הפיסי והרוחני בדונם אחר דונם ובעז אחר עז, ואת כל הטהור והיפה והצודק, ואת חלום דורות על דורות, ואת כל מה ‏‎שמהווה את מיטב יסודות מדינת היהודים ואת בסיס הציונות המיוחד ביותר והמוצק ביותר – הרי שממש כּאן מתבקשת דחיית תויות “הריאקציה האגרארית” כפאראפראזה להכרזת ג’ון קנדי בשעתו: “אני ברלינאי” – בהכרזה גאה שכמותה: “אני ריאקציונר אגרארי”.

יזהר סמילנסקי

דבר (כו תשרי תשל''ט 27.10.1978): 13