לאחרונה החלה מזמזמת בחלל אווירנו הדחוס צירﬠה ﬠוקצת חדשה: “הריאקציה האגרארית”. והכוונה לכל אותם שﬠדיין מוסיפים ומדברים ﬠל קרקﬠ במקום לדבר רק ﬠל השלום, ולאלה שאינם נראים רק מאושרים אלא גם דואגים – הללו הם ריאקציונרים, הנסוגים מן הקידמה אל חמרנות ﬠיקשת של בעלי־נכסים. ואל חמדנות לוהטת להחזיק ברכוש לא־להם, ושניכסי קרקﬠ אינם בטלים בﬠיניהם מפני ﬠרכי השלום – כל אלה “מﬠידים על ﬠצמם קודם־כל שהם צרי־אוֹפק, שהולכים להפסיד את הﬠתיד הניפתח, ושהם שמרנים בעלי גופים ומגושמים, מלבד שהם עושקי דלים וחומסי צדק – ובקצרה, כת בזויה של רﬠבתנות ושל ביזה”.

“הריאקציה האגרארית” אינה, על כן, רק גינוי נוסף לאפיין בו ﬠוד צד שלילי שנתגלה בקבוצה פוליטית קנאית זו או אחרת, אלא היא תיאור של תכונה נפוצה בציבור כולו ונוגעת לרבים – כל אותם שמשהו היצר להם מאד, כשנודﬠה התביעה המצרית לוותר ﬠל ישובים חיים כתנאי אולטימטיבי, והיא תו של זלזול בכל אלה שחשבו כי ב“קמפ־דויד” נתבע מישראל וויתור חד־צדדי מכאיב מדי, ומרחיק לכת מדי. לרבות אלה שאף־כי יודﬠים הם כי אולי כבר אין ברירה ונצטרך להחזיר הכל – אבל חשים ﬠם זאת כי מוגזם לשמוח ﬠל־כך, או לבוז לתחושת המועקה.

מסתבּר אפוא כי "הריאקציה האגרארית׳׳ היא תכונה כפולה: שׁל ליסטים ושל כילי. והיא גם איפיון שׂל התנהגות פוליטית צרת־מוח – המﬠדיפה את הטפל ﬠל פני העיקר ומקדימה את קצר־הטווח ﬠל פני רחק־הטווח. אבל קודם לכל,ִ היא ﬠמדה בלתי מוסרית: כשמונחים כגון “קרקﬠ”, “חקלאות”, “התיישבות”, “ישובים”, וכיוצא בהם, משמשים בדוחק כדי לﬠטוף בטלית של יוקרה נוסטאלגית תכונה גסה יותר: השׁתמטות מהחזרת המלקוח מכאן, ודחיית השלום המיוּחלת מכאן. ובקצרה: שחיבת הקרקﬠ משמשת תואנה לשינאת הקידמה. ושעל חיבת הקרקﬠ צריך היום להצטדק.

האם “ריאקציה׳׳ זו חדשה היא ﬠימנו? האם פﬠם היתה דרך הישוב וחיּבתוּ ל”דונמים׳׳ בבחינת “אגרארית” בלבד, ורק לימים השתנתה והפכה להיות ל“ריאקציה”? ואולי ﬠוד מתחילתה היתה כל רכישת הקרקﬠות בארץ־ישראל, בבחינת “ריאקציה”, ﬠוד מימי חיבת־ציון הראשונים, מימי יהושﬠ חנקין, הכשרת הישוב, קרן־הקיימת, ו“גאוֹלת הקרקע”?

או שﬠד לתאריך מסוים נחשבה הנטייה “האגרארית׳׳ ל”קיּדמה“, ורק מאחרי תאריך מסוים הפכה והיתה ל”ריאקציה"? מתי היה הדבר? מאז הקמת המדינה? מאז מלחמת ששת הימים? או, מאז ביקורו של סאדאת בירושלים?

שתי תיבות במונח השולל הזה, “ריאקציה׳׳ ו”אגרארית׳׳, שתיהן מהדהדות כאפיונים מאז צהרי ימי המארקסיזם, כשדיברו רתת במונחים מגנים כנגד אותם בֿﬠלי האחוזות הרשﬠים שנישלו את האיכרים, את האריסים ואת הצמיתים למﬠן ביצﬠם, וﬠיכבו בצרות־דעת את ִגלגלי גאולת המהפכה.

כל אחת מהן ושתיהן כאחת עולות מבין צלילים נישכחים של דיסקוסיות סרק בתנוﬠות הנוער, ﬠל כל אותם פילפולים שמילאו ימיהם ולילותיהם של אברכי “האליטה המתקדמת”, ושחזרו ומילאו קונטרסים סכולסטיים של “מהפכנים לנצח”, ושנשתכחו לכאורה.

דא ﬠקא, שגם המונח החברתי כלכלי הזה “אגרארי” איבד את מטﬠן האסוציאציות הראשונות, המﬠמדיות,השמרניות־מפגרות: וגם התואר השלילי “ריאקציוני” כבר אינו מפחיד, לא הרבה יותר משאר התארים הנוראים כגון “קולוניאליסט” “מחרחר מלחמה”, ו“אויב ההמונים”, וכל כיוצא בהם, שדהו והפכו לקלישאות מגוחכות על נייר מצהיב.

איך איפוא פתאום ניזכר לו עתה הגינוי האנאכרוניסטי הזה לצאת לאור, ובצדקנות גדולה כזו, ובכוונה ללעוג, להכאיב, לבטל?

ומצד שני, האם באמת יש סיבה לאדם להתגאות כל־כך, ובהתנשאות יהירה כזו, בקידמה האנטי־אגרארית שלו? יותר מדי ﬠדויות יש בידינו איך ניראית מדינת היהודים וכל תולדותיה ויסוריּה והצלחותיה, מﬠל עמדות־תצפית “נאורות” ו“מתקדמות” כאלה – עד שלמותר לשאול אם בלי כל אותה הריאקציה האגרארית, ובלי כל אותם ריאקציונרים אגראריים, גיבוֹרים בחלוציותם – אם היתה ישראל עומדת היום בﬠולם ﬠל תילה. אבל, לא למותר לשאול, אם בלי הריאקציה האגרארית הזו של היהודים בארץ ישראל – לא היתה מדינת היהודים רק ﬠוד גלות אחת! אלא שאם גלות, וכי אין להם ליהודים גלויות יפות יותר, נוחות יותר, ושלוות יותר – מגלות תל־אביב וסאלוני ירושלים?

התואר “ריאקציה אגרארית” אינו מתכוון רק ל“גוש אמונים”, אלא הוא נוחת ופוגﬠ, או מתכוון לפגוע, בכלל מﬠשי המתיישבים שבתום־לב, כל אותם שחיים היום וﬠובדים ומﬠבדים קרקﬠות שהמדינה הﬠמידה לרשותם, בכל אותן הזכויות שישנן או שאינן לכלל ההתיישבות היהודית מאז קארל נטר וﬠד היום, ואין, ככל הידוע, הרבה, מעשים מפוארים בﬠולם במאה הזו מתולדות מעשי ה“ריאקציה האגרארית” היהודית בארץ ישראל.

ישובי הגולן וישובי בקעת הירדן, וגם ישובי פיתחת רפיח (עם כל הבקורת הקשה ﬠל תולדות ﬠשיית ההתיישבות הזו וﬠל מהלך היחסים, הנצלני־ציני ששרר שם בין עובדים ומﬠבידים), אם ישובים אלה אם הם “ריאקציה אגרארית” – הרי כל מדינת ישראל, מניה וביה, היא כזאת. וההתנשאות להכתים מﬠשיהם בהבל־פה מגנה, ובביזוי המיתוס של ההתיישבות, אינו דװקא מרוב קידמה, אלא אולי מרוב דבקות דוגמאטית, ומתוך חולשת־הדﬠת בפני סיסמאות “החוגים המתקדמים”.

השאלה הﬠולה מגינוי זה ומדה־מיתולוגיזציה זוֹ, היא שאלת אשמה חמורה ביותר – אם תולדות ההתיישבות היהודית אינם גם תולדות נישול הﬠרבים, אם ההתיישבות היהודית אינה בﬠצם אלא תולדות ההגלייה האלימה של המוני תושבים ﬠרבים; ואם ההתיישבות היהודית לא היתה באמת אלא רק פרק בחטיפה בכוח־הזרוﬠ ושמיטת קרקﬠ זדונית מתחת רגלי יושביה הקודמים?

לא אם פה ושם לא היו אצלנו מעולם גם דברים רעים ומגונים מﬠין אלה – אלא אם סך־כל מפﬠל ההתיישבות היהודי לא היה, בסופו של דבר, אלא רק עוד דוגמה של “ריאקציה אגרארית” במזרח התיכון, הﬠייף מדוגמאות כאלה מדורי דורות. ואם ההתעקשות היהודית על ﬠקרון זכות ההתיישבות היהודית הצודקת, אינה בﬠצם אלא רק צביעות, ותכונה של נסיגה מוסרית ופיגור מפיק רווחים ממדיניות אגרארית ריאקציונית?

אם לא באה כל טﬠנת “הריאקציה האגרארית” אלא רק כדי לבטא הסתייגות ממעשי “גוש אמונים” ודעותיהם, הסותרים כל בינה מדינית, כל התנהגות מוסרית, וכל תכנית מעשית – אין צורך לשם כך לטרוח ולהﬠלות באוב את הגינוי ה“מארקסיסטי” הסטירילי הזה.

אבל, אם באה “הריאקציה האגרארית” כדי להכליל את כלל מפעל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. לתולדותיו, לתקופותיו ולסגנונותיו, ואת ביטויי הדאגה הﬠמוקה לשלום ישובים ולמעמד ההתיישבות, זו שבני אדם מרובים משקיﬠים כבר מאה שנה כמעט את מיבחר ﬠולמם הפיסי והרוחני בדונם אחר דונם ובﬠז אחר ﬠז, ואת כל הטהור והיפה והצודק, ואת חלום דורות ﬠל דורות, ואת כל מה ‏‎שמהווה את מיטב יסודות מדינת היהודים ואת בסיס הציונות המיוחד ביותר והמוצק ביותר – הרי שממש כּאן מתבקשת דחיית תויות “הריאקציה האגרארית” כפאראפראזה להכרזת ג’ון קנדי בשעתו: “אני ברלינאי” – בהכרזה גאה שכמותה: “אני ריאקציונר אגרארי”.

יזהר סמילנסקי

דבר (כו תשרי תשל''ט 27.10.1978): 13