נקודה מרכזית שלא נפתרה בקמפ־דויד, ושבה נישאר על כן מקופל איום וטמון זרע דאגה לעתיד, היא – שאיש מן השנייים לא ויתר בעצם על אקסיומות היסוד שלו: סאדאת לא ויתר גם על גרגר חול ממה שנחשב בעיניו כ“האדמות שלי”; ובגין לא ויתר על קורט מחלומו על שליטה בשטחים המאוכלסים בבעלי רצון אחר, ורק עטף את השליטה בשמות לא־ישירים ובדחיית הזמן.
איש מן הצדדים לא ויתר איפוא על רעיון משיחי משלו, שבעיצומו הוא רעיון שאינו סובל רעיון אחר על פניו; ושתי אקסיומות בלתי מתפשרות נשארו מעומתות בכמה ריפודי ניסוחים ממתנים שהם, זו כנגד זו.
מאחר שסאדאת לא ויתר גם על אחוז אחד ממאה האחוזים של “האדמות שלי”, הודיע בכך (למרות ביקורו המהפכני בירושלים, ושאר צעדיו הגדולים והנועזים), כי בעצם לא זז מאקסיומת הפתיחה שלו. בעוד שויתור כזה, לעיני העולם וארצות ערב, יכול להיות כמין אקט, יציאה מן האקסיומה המקודשת שלו, וחריגה מן המיתולוגיה, אל הראציונאליות, וכמוהו גם ישראל מצידה היתה מצטרפת באקט של ויתור ובהפשרת כמה כן האקסיומות המיתולוגיות שלה. רק ויתור מצרי מעשי על אחוז כל שהו מן האדמות, היה כהודאה מצידו בעקרון צידקת קיומה הציוני של ישראל, וגם היה כאישור שלאחר־מעשה בשגיאה שנעשתה בכל המלחמות הקודמות שנלחמו המצרים בישראל.
אקסיומות כמוסות או גלויות שלא הודו בחלקיותן, ושלא נסוגו משלטונו הפסיכולוגי שמעבר לשכל ולהוכחות התבוניות – יש להן כוח חיות מחלחל והולך, משתמט מפיקוח ומבקרה, עטוף רומנטיקה ולחשים מיתולוגיים, וכוח זה מתמיד והולך מעבר כל הבריתות, ההסכמים, החוזים והנשיקות והחיבוקים. אקסיומות, וכל מיני טוטם וטאבו שהם, דרכן שהם מוסיפות וחיות בין בני אדם ועמים כצווים מחייבים ותקפים לא פחות, ולעתים אף יותר, משיקולי המציאות, ואין להן לא פשרות ולא התפשרויות, והן מוסיפות וחותרות ומחלחלות ומחכות לשעתן: קנאיות, נקמניות, ופוקדות אבות, בנים ושילשים וריבעים. והיסטוריה, לרבות זו הקרובה, הנוגעת, הנוכחת – מלאה יותר מדי עדויות מבהילות כאלה, ודיווחים על מעשיו: בכל מקום ומקום, שאינם ממיטב מעשי האדם ולא מהישגי יופיו.
הדרך להשתחרר מכוחן הלא־אנושי, והתובע לו תמיד בשר אנוש ודם אדם, הוא לעשׁותן לאנושיות: כלומר, לעשותן יחסיות ולא מוחלטות, לעשותן ניתנות לדיון ראציונאלי, לעשותן פתוחות לשקילה, למיקוח ולפשרה, כלומר, נכונות הדדית לויתורים מדעת, מרצון ומהכרה בעיקר הטעות התחילית של ישראל, בראשית המשא־ומתן, ושממנה התגלגל הכל כפועל יוצא, כשנחפזה ישראל בצעד הפתיחה להציע למצרים מיד ולאלתר את כל סיני כולו במאה אחוזיו, הצעה נדיבה שאין לה הסבר מספיק מלבד הבולמוס לתת הכל ולהיפנות כולה לעזה, לחברון ולשכם. אל אלה היה ליבה פונה, ולשם כך אצה להוציא את מצרים מן הזירה, ולהיות כולה פנויה אל הזירה האובססיבית שלה: “השטחים”!
וכך, לא השיג ההסכם שנתקבל בקמפ־דייוויד את הודאת המצרים שהם נסוגים מאקסיומת הטאבו הבסיסית שלהם (זו שהיתה זרע כל הסכסוך), ולא השתחרר מאיום הפורענות אלא זרע, ובבולמוס שיכור, עוד זרעי פורענות ביהודה ושומרון. בתוך השנים הקרובות תתנגשנה בהכרח האקסיומות הבלתי מנוצחות – האקסיומות הלאומיות, הכמוסות והגלויות, של צד זה – כנגד האקסיומות, הכמוסות והגלויות, של צד זה. וזה מול זה יעמדו אז שני עמים. לא סימטרײם בכוח ולא ביּכולת הכרעה, ועם זה, שני עמים – עם מול עם. ולא, כפי שמבקשים שנאמין, רק עם אחד יעמוד שׁם כנגד איזו “ישות” עמומה, אמורפית, סתמית, ושניתן יהיה למוססה אי־כך. ולשווא לנסות לחמוק אל מונחים אחרים, נוחים יותר או מחייבים פחות, ולחכות שהזמן שיעבור, חמש שנים אחר חמש שנים, יעשה, אי־כך, נפלאות שהשכל אינו רואה אותן.
מאימתי מושג שלום אמת? משעה ששני הצדדים הנפגשים מודים זה בזה, לרבות זה בשונותו של זה. מודים ביּחסיות תביעותיהם, בשוויון זכויותיהם, ובהכרח לנהוג זה בזה כשהם בלתי מחופרים עד־צוואר במה שמעבר לתבונה וליחסיות האנושית. הווה אומר, ניטרול האקסיומות הקיצוניות, והוצאת המונחים המשיחיים מסדר־היום של הקיום יחד.
קבלת העקרון שאיש מן הצדדים לא יוכל לזכות בכל, ושאיש מהצדדים לא ייקרא להפסיד הכל, ושאין יחסי מאה־אחוז יכולים להתקיים ולקיים בני־אדם בשלום. והמצרים שהלכו ולחמו בכל המלחמות להכחדת ישראל מאז הוקמה, אי־אפשר להם היום לעמוד על שום תביעה של החזרת מאה־אחוז מן האדמות שגרמו למלחמות ההן – מלחמותיהם לכבוש, להשמיד ולהחרים גרמו לפסילת התביעה למאה־אחוז. ושדי והותר היה שתשיב להם ישראל תשעים ותשעה אחוז, והאחוז שלא תשיב היה אז כסמל לביטול האקסיומוות של הבלעדיות, וביטוי לקיום העקרון של ההדדיות.
ובינתיים, בין שאר הדברים הטובים והגדולים שסוכמו בקמפ־דייויד, נשאר בידינו בפועל גם שישראל הודתה לפני כל העולם, וקיבלה על עצמה שלוש הנחות לא כתובות אך מפורשות, אלה:
א. ש“פשרה טריטוריאלית” – משמעה, ויתור ישראלי חד־צדדי, שאפשר לפצותו בענינים בעלי משמעות משפטית ובמונחים של חוזים.
ב. שניתן לפנות ישובים ישראלײם כדי להשיג אותם חוזים, מתחילה בסיני, ואחר־כך, מחויבים לפי אותו עקרון, גם בבקעת הירדן, ובגולן, ועד ירושלים.
ג. ושגודלה המאקסימאלי של ישראל הוא כמקובל על העולם – אינו חורג מגבולות 67.
ומבחינה פנימית, הבהירו הסכמי קמפ־דויויד הבהר היטב, כי ישראל העתיקה עתה את מוקד עניינה מן הגבולות אל שטחי יהודה ושומרון, כהרפתקה לאומית לקראת ריבוע העיגול.
יזהר סמילנסקי דבר 25.11.1978
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.