רקע
ס. יזהר
שתיים שלוש תהיות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 25.11.1978

נקודה מרכזית שלא נפתרה בקמפ־דויד, ושבה נישאר על כן מקופל איום וטמון זרﬠ דאגה לעתיד, היא – שאיש מן השנייים לא ויתר בעצם על אקסיומות היסוד שלו: סאדאת לא ויתר גם על גרגר חול ממה שנחשב בﬠיניו כ“האדמות שלי”; ובגין לא ויתר ﬠל קורט מחלומו על שליטה בשטחים המאוכלסים בבﬠלי רצון אחר, ורק ﬠטף את השליטה בשמות לא־ישירים ובדחיית הזמן.

איש מן הצדדים לא ויתר איפוא על רﬠיון משיחי משלו, שבﬠיצומו הוא רﬠיון שאינו סובל רעיון אחר ﬠל פניו; ושתי אקסיומות בלתי מתפשרות נשארו מﬠומתות בכמה ריפודי ניסוחים ממתנים שהם, זו כנגד זו.

מאחר שסאדאת לא ויתר גם על אחוז אחד ממאה האחוזים של “האדמות שלי”, הודיﬠ בכך (למרות ביקורו המהפכני בירושלים, ושאר צﬠדיו הגדולים והנוﬠזים), כי בﬠצם לא זז מאקסיומת הפתיחה שלו. בﬠוד שויתור כזה, לעיני הﬠולם וארצות ﬠרב, יכול להיות כמין אקט, יציאה מן האקסיומה המקודשת שלו, וחריגה מן המיתולוגיה, אל הראציונאליות, וכמוהו גם ישראל מצידה היתה מצטרפת באקט של ויתור ובהפשרת כמה כן האקסיומות המיתולוגיות שלה. רק ויתור מצרי מﬠשי ﬠל אחוז כל שהו מן האדמות, היה כהודאה מצידו בעקרון צידקת קיומה הציוני של ישראל, וגם היה כאישור שלאחר־מﬠשה בשגיאה שנﬠשתה בכל המלחמות הקודמות שנלחמו המצרים בישראל.

אקסיומות כמוסות או גלויות שלא הודו בחלקיותן, ושלא נסוגו משלטונו הפסיכולוגי שמﬠבר לשכל ולהוכחות התבוניות – יש להן כוח חיות מחלחל והולך, משתמט מפיקוח ומבקרה, ﬠטוף רומנטיקה ולחשים מיתולוגיים, וכוח זה מתמיד והולך מﬠבר כל הבריתות, ההסכמים, החוזים והנשיקות והחיבוקים. אקסיומות, וכל מיני טוטם וטאבו שהם, דרכן שהם מוסיפות וחיות בין בני אדם וﬠמים כצווים מחייבים ותקפים לא פחות, ולﬠתים אף יותר, משיקולי המציאות, ואין להן לא פשרות ולא התפשרויות, והן מוסיפות וחותרות ומחלחלות ומחכות לשﬠתן: קנאיות, נקמניות, ופוקדות אבות, בנים ושילשים וריבﬠים. והיסטוריה, לרבות זו הקרובה, הנוגﬠת, הנוכחת – מלאה יותר מדי עדויות מבהילות כאלה, ודיווחים על מﬠשיו: בכל מקום ומקום, שאינם ממיטב מﬠשי האדם ולא מהישגי יופיו.

הדרך להשתחרר מכוחן הלא־אנושי, והתובﬠ לו תמיד בשר אנוש ודם אדם, הוא לﬠשׁותן לאנושיות: כלומר, לעשותן יחסיות ולא מוחלטות, לעשותן ניתנות לדיון ראציונאלי, לעשותן פתוחות לשקילה, למיקוח ולפשרה, כלומר, נכונות הדדית לויתורים מדעת, מרצון ומהכרה בﬠיקר הטﬠות התחילית של ישראל, בראשית המשא־ומתן, ושממנה התגלגל הכל כפוﬠל יוצא, כשנחפזה ישראל בצﬠד הפתיחה להציﬠ למצרים מיד ולאלתר את כל סיני כולו במאה אחוזיו, הצﬠה נדיבה שאין לה הסבר מספיק מלבד הבולמוס לתת הכל ולהיפנות כולה לﬠזה, לחברון ולשכם. אל אלה היה ליבה פונה, ולשם כך אצה להוציא את מצרים מן הזירה, ולהיות כולה פנויה אל הזירה האובססיבית שלה: “השטחים”!

וכך, לא השיג ההסכם שנתקבל בקמפ־דייוויד את הודאת המצרים שהם נסוגים מאקסיומת הטאבו הבסיסית שלהם (זו שהיתה זרﬠ כל הסכסוך), ולא השתחרר מאיום הפורﬠנות אלא זרﬠ, ובבולמוס שיכור, ﬠוד זרﬠי פורﬠנות ביהודה ושומרון. בתוך השנים הקרובות תתנגשנה בהכרח האקסיומות הבלתי מנוצחות – האקסיומות הלאומיות, הכמוסות והגלויות, של צד זה – כנגד האקסיומות, הכמוסות והגלויות, של צד זה. וזה מול זה יﬠמדו אז שני ﬠמים. לא סימטרײם בכוח ולא ביּכולת הכרעה, וﬠם זה, שני ﬠמים – ﬠם מול ﬠם. ולא, כפי שמבקשים שנאמין, רק ﬠם אחד יﬠמוד שׁם כנגד איזו “ישות” ﬠמומה, אמורפית, סתמית, ושניתן יהיה למוססה אי־כך. ולשווא לנסות לחמוק אל מונחים אחרים, נוחים יותר או מחייבים פחות, ולחכות שהזמן שיﬠבור, חמש שנים אחר חמש שנים, יﬠשה, אי־כך, נפלאות שהשכל אינו רואה אותן.

מאימתי מושג שלום אמת? משעה ששני הצדדים הנפגשים מודים זה בזה, לרבות זה בשונותו של זה. מודים ביּחסיות תביﬠותיהם, בשוויון זכויותיהם, ובהכרח לנהוג זה בזה כשהם בלתי מחופרים ﬠד־צוואר במה שמעבר לתבונה וליחסיות האנושית. הווה אומר, ניטרול האקסיומות הקיצוניות, והוצאת המונחים המשיחיים מסדר־היום של הקיום יחד.

קבלת הﬠקרון שאיש מן הצדדים לא יוכל לזכות בכל, ושאיש מהצדדים לא ייקרא להפסיד הכל, ושאין יחסי מאה־אחוז יכולים להתקיים ולקיים בני־אדם בשלום. והמצרים שהלכו ולחמו בכל המלחמות להכחדת ישראל מאז הוקמה, אי־אפשר להם היום לעמוד על שום תביﬠה של החזרת מאה־אחוז מן האדמות שגרמו למלחמות ההן – מלחמותיהם לכבוש, להשמיד ולהחרים גרמו לפסילת התביעה למאה־אחוז. ושדי והותר היה שתשיב להם ישראל תשﬠים ותשעה אחוז, והאחוז שלא תשיב היה אז כסמל לביטול האקסיומוות של הבלﬠדיות, וביטוי לקיום הﬠקרון של ההדדיות.

ובינתיים, בין שאר הדברים הטובים והגדולים שסוכמו בקמפ־דייויד, נשאר בידינו בפועל גם שישראל הודתה לפני כל הﬠולם, וקיבלה על ﬠצמה שלוש הנחות לא כתובות אך מפורשות, אלה:

א. ש“פשרה טריטוריאלית” – משמﬠה, ויתור ישראלי חד־צדדי, שאפשר לפצותו בﬠנינים בעלי משמﬠות משפטית ובמונחים של חוזים.

ב. שניתן לפנות ישובים ישראלײם כדי להשיג אותם חוזים, מתחילה בסיני, ואחר־כך, מחויבים לפי אותו ﬠקרון, גם בבקﬠת הירדן, ובגולן, וﬠד ירושלים.

ג. ושגודלה המאקסימאלי של ישראל הוא כמקובל ﬠל הﬠולם – אינו חורג מגבולות 67.

ומבחינה פנימית, הבהירו הסכמי קמפ־דויויד הבהר היטב, כי ישראל הﬠתיקה ﬠתה את מוקד ﬠניינה מן הגבולות אל שטחי יהודה ושומרון, כהרפתקה לאומית לקראת ריבוע הﬠיגול.


יזהר סמילנסקי דבר 25.11.1978

המלצות קוראים
תגיות