אומרים: במי תחליף את האלה שהיום בשלטון?

תובעים: קרא בשמות המחליפים שיידעו להביא את החילוף המיוחל?

מוכיחים: ואל תחליף ממשלה כושלת בממשלה שכשלה לפניה!

והשאלה, על כן, היא: מה קודם? אם קודם מוצאים ומציגים לפני העם אנשי מעלה טובים וחדשים, שיעשו את הממשלה הטובה החדשה, שתחליף את זו הבלת־ניסבלת; או, קודם מעיפים את הבלתי ניסבלת ומביאים קץ על מכשלתה – והאנשים הטובים חזקה עליהם שיימצאו תוך־כדי־כך, שהרי, מכל־מקום, פחותים ודלים מן הנוכחײם אי אפשר שיהיו.

זו ארץ לא גדולה. הכל מכירים את הכל. ומיבחר כל האנשים גלוי וידוע. גם היושבים היום בממשלה וגם היושבים כנגדה. כולם מצולמים הרבה וכולם מצוטטים הרבה, פנים ואחור ועד עייפה, הם ורעיונותיהם, הם וּתוכניותיהם, הם ושבירת רוחם והם וטירוף רוחם, לרבות כל תולדות עברם, לרבות סיגנונם, שינאותיהם ואהבותיהם. הכל ידוע והכל בלתי מקסים. יתר־על־כן, אפילו ההם שהיו בבחינת נעלמים, וכמין הבטחות גנוזות לאיזו יכולת רעננה ומפתיעה – גם הם נחשפו בינתיים, והוכח לעיני כל כי לא מהם ניוושע.

מה עושים אפוא כדי להביא ממשלה טובה לאחר שזו הנוכחית היא כישלון ויאוש? לשבת ולהמתין עך שיתגלו כוחות חדשים מעולים ועד אז להיכנע לניפסדות הממשלה הזאת ולהנהגתה המסונוורת והשלומיאלית? או שמא להשכים ולעורר גל סוער של דעת־קהל מתמרדת כדי לגרום לסילוקם מחר בבוקר, מתוך בטחון שאחרים וטובים כבר יימצאו אי־כך, ולא אלמן ישראל?

אלה שאלות מוזרות, בעצם. מעבר להן עומדת הנחה פסימית, כי מלאי האישים בארץ הזאת כמעט ונישדף. וכאילו לאחר כל השמות המוכרים מן “הניבחרת הלאומית” החדשה, ומן הלא־כל־כך חדשה – כאילו דלל המלאי, כאילו בצורת נפלה עלינו, וכאילו אנו דור חסר אנשי מעלה, חסר מדינאים לפחות. כל רשימת “אנשי מעלה” שנעלה, מכל פינות החיים, המפלגות והתנועות, כולם כבר אישים שכבר עשו, שכבר הצליחו או שכבר איכזבו, לרבות אלה הנוצצים שמהר מדי כבו והפכו לאפר.

ואולי צריך היה לשבת עתה ולהחריש שנים אחדות ולחכות בסבלנות עד שיגדלו הטלאים וייעשו אילים? או, אולי ניתן ליטול ולגדל בידיים מנהיגים, לטפח ולעודד ולעשות לנו “אבות האומה”, כשם שמטפחים בעדר את הפרים המרביעים בעלי היוחסין? אלא שמנהיגים אין עושים. לא מעודדים מנהיגות בתמריצים. ולא מזמינים אבות לאומה. הללו, דרכם שהם באים ולוקחים. ולעתים, למרות כולם.

*

מה נישאר? נישאר שמבוקש היום מן העם להיות עם של מונהגים בלי מנהיגים. כאילו אין ברירה, אלא לדעת להתקיים נכון גם בלי “אבות גדולים”, ובלי ניהוגם של “מנהיגים דגולים” – ואולי אף אין זו כלל ברירה רעה – לדעת להתקיים כדור ללא אבות?

אולי. אלא שניראה כי זו תביעה שאין רוב הציבור יודע לעמוד בה. ובוודאי לא בתקופה ניסערת, הפּכפכת ומדאיגה כתקופה הזו. יפה היה לומר דברים כגון: בנ־אדם אינם צאן, ולפיכך גם אינם כצאן בלי רועה; או, כי בני־אדם אמורים להיות במיטבם גם כשהתנאים נעשים רעים וקשים; או, כי לא היחיד ולא הציבור לעולם אינם יושבים באפס ידיים ורק ממתינים עד שיעלה העשב מעצמו ועד שישתנו העתים מאליהן – וגם לא יניחו להם לשבת ככה – ולפיכך יהיו חייבים להמשיך היטב גם בלי מנהיג הירואי, דווקא. וכאמור, הדברים נישמעים יפה, אבל מי שומע להם?

גם הנוף המוכר לנו, אינו מציע לבוחר אלא אזור שטוח סביב סביב, נוף מפלגות מחוקות, ללא שיאים, קטומות חוד, ללא דגל מלהיב וללא נושאי דגל, ללא בעלי סמכות גדולה, ללא בעלי רצון בוער ומדליק, ללא מתחילים גדולים, וללא ממשיכים גדולים – וכשנידמה רגע באילו הנה שם יש, מתקרבים ומוצאים את הידוע מתמול שלשום: אנשים בעלי עבר, שבהווה אינם אלא חולים מחלות שינאה־קינאה־הכשלה, ועד תיסכול גמור. ועד שניראה כאילו בצורת קשהּ פקדה את הדור הזה. או, עיברו מפלגה אחר מפלגה, היכן אתם נעצרים, ועל מי?

לעתים, מקשטת מפלגה זו או אחרת את רשימתה בכמה שמות “נוצצים” מכל נוצצות שהיא, פעם מתפארים בתארים אקדמאיים, פעם במצליחים על במות הצלחה אלה או אחרות, אבל ציצים ופרחים אלה נושרים. למחרת הבחירות, ואפילו לא נשרו, לא מהם תיוושע ישראל בֿמנהיגות מוכשרת ויודעת לעשות מעשים.

*

ושוב, אולי נישתנו כבר העתים, ואין צורך לעם מודרני שיהיו לו אבות מנהיגים (סמכותיים, כאריזמאטיים, בעלי חזון, בעלי נסיון, נושאי באחריות, כשם שיודעים לבטא את לבב עמם, וכו')? אפשר, שכולנו כבר ילדים גדולים, שאין להם חפץ עוד, לשם הנהגתם התקינה לא באבות גדולים משכמם ובמעלה, ולא במנהיגים דגולים ואנשי־מופת, ולא באישים כדמותם ולא כדמויי דמותם? אפשר, שהעולם שלנו כבר בגר ויודע לכלכל דברים באחריות מספקת גם בלי דמות אב ובלי מנהיג על גבו; ואולי זו אפילו שעת הכושר לעמידה איתנה של קיום בוגר בעולם; שמא, באמת עבר זמנם של הבן־גוריונים, של הדה־גולים, של הצ’רצ’ילים, לרבות היו“ר מאו, שלא להזכיר את האייתולה חומיני – שככל שאינם דומים זה לזה, ושככל שכל אחד מהם היה סיפור לעצמו – הנה אף זה לא כבר כיסה כל אחד מהם במקומו את השמיים ואת הארץ – עד שעצם השיחרור מהם משמש אולי תעודת בגרות שיש להתברך בה, למרות כל מיני קשיים פסיכולוגיים לכמה מבני כל אומה להישאר חשופים בלי אב ובלי מנהיג מופת, על כל המשתמע מצורך “כפייתי־ינקותי” כזה –אולי. ואם נמשיך, אולי גם יפה הדבר לקיים חברה כזו שכוּלם בה כּמעט שווֹי־קומה, שכולם בה כמעט ככולם, ושאחד מכולם הוא רק “הראש התורן”, חכם ככולם ולא אמיץ מכולם, יודע ככולם ונבוך ככולם, או, אולי יבוא צוות מנהיג במקום היחיד הנישא והאבהי – ואולי אפילו יש אפשרות מעשית לעשות ככה,ְ גם כשהתקופה קשה וניסערת, מסוכנת והפכפכה כפי שהיא לפנינו – אולי. אבל, חוזרים לנקודת המוצא, כי אם מסיבה כלשהי חש העם כי לשם קיומו התקין ולשם איזון ביטחונו העצמי הוא צריך ל”מנהיג מורם מעם“, ולדמות ה”אב הנאצל", והוא גם זקוק וגם מייחל בפועל לכוחו סמכותו של האב הזה, לכוח הכרעתו, להשראת האמונה שהוא מפיח, ולעצמת ההזדהות עימו – הרי, אצלנו, עכשיו, למרבה התדהמה – אין אצלנו כעת אבות. ואנו כעת ארץ ללא אבות. ארץ שיממת אבות.

*

היינו בנים לאבות, היינו סגנים למנהיגים, היינו מנהלים מוכשרים מתחתיהם, היינו מפקדים מצוינים בשליחותם, היינו “מספר שניים” מעולים, והיינו “בעלי־תפקידים” יעילים – אבל לא גדלנו להיות אבות בלי האבות הראשונים שמעלינו, ולא נעשינו מנהיגים מכוחנו ולא מכוח המנהיג שהעלה אותנו. נישארנו מתוסבכי סגנות. על צד האמת די נבהלנו כשמצאנו יום אחד, כדרך הטבע, והנה אין עוד אבות עלינו, והכל התחילו פונים אלינו: כעת אתם האבות – אנחנו?

צל אחרוני האבות עלינו, ועם שמתחיל נמוג, עדיין מכסה צילם הגדול עלינו, כשהסדר שנישאר אחריהם ושהיה הסדר המורגל – יש אבא בבית – הפך פתאום והיה לסדר מבהיל – אין אבא בבית – ריק באמצע, מקום חלול, בלי אב. האבות של היום – אינם אבות. וצריך שנדע שאין לנו היום אבות. לא גדלו לנו אבות בארץ הזו.

לא שילדי הארץ הזו לא בגרו, או שאירע להם דבר ולא הולידו ילדים – אלא שאין הם אבות במובן המבוקש. האבות שהיו לנו – באו מרחוק. לא כאן גדלו. הם גדלו על דושן מצטבר של דורות רצופים ויושבים תחתיהם. הם גדלו בהוויה מתמשכת לאט ושמורה פנימה, מסופגים באותו דושן טבעי ועשיר, ככל דושן המצטבר לאיטו ושרק רפידה על רפידה על רפידה של שלכת על שלכת, על שלכת, שנירפדת לה לאיטה שנה אחר שנה דור אחר דור, בהתמשכות איתנים איטית ורצופה עמוקה ואפלה, יודעת לזקק ולאגור עד שתמצית הווית העם ורוחו ניספגת בדושן הזה – הדושן המיוחד הזה לא ניצטבר עוד כאן, ואילו הדושן שהובא מבחוץ נתמצה, כנראה, עד כלה.

אחרוני האבות הידועים באו מן הדושן העמוק העמוק, העשיר והמזוקק הזה, כשהם עשו – העם היהודי עשה, כשהם דיברו דיברה ההיסטוריה היהודית, ואילו אלה האבות המצויים היום כאן, הם אבות חדשים, בני מהגרים, אבות עשויים, זן חדש, זן חפוז, לא גמור, דק ורדוד, רזה ושטוח, וחסר שום עושר אפל ועמוק – דור שמה שיש בידיו ניקנה מהר לאחרונה, מין דור אבות שאף־על־פי שהם ממהרים ובכל כוחם ומאודם להיות מהר עשירים, והם כבר, אכן, עשירים בהרבה סממנים של עושר, פי כמה משהיה לאבותיהם, שבעושר זה דווקא היו עניים, אלא שזה עושר קנוי ומטויח בחופזה על גבי העוני היסודי שבפנימו, עוני היסטורי, עוני בתמצית התרבותית המזוקקת, עוני של חול נודד שמכסה מהר ונחשף מהר – באופן שיש לפנינו דור עשיר רק בכל מה שאפשר לקנות ב“כח הקניה היקר”, ועני בכל מה שכוח כזה אינו קונה.

מצד שני, אפשר כידוע, גם בלי אב. סוף כל אדם ליתמות, ועולם כמינהגו. אבל, שוב, מה אם העם והתקופה הם עם ותקופה שאינם יכולים בלי אב? מה אם למרות כל השיקולים המבוגרים – מפחדים בלי אב בבית? מה אם רבים רבים נושאים כאן עיניים כלות ודואגות אל דמות האב – אל העוז המצופה ממנו, אל תבונת הכרעותיו, אל שלוותו הסוככת, אל סמכותו המקילה, אל נסיונו ואף אל תוכחותיו ואל פקודותיו, אל השכנת הסדר בבית, אל המסגרת המפורשת והנוחה, אל קץ המדנים הפנימיים – כשם שאל קרינת כוכבו ואל מזלו הטוב, ואל ידיעתו תמיד לקום ראשון כשכולם עודם הלומים ונידהמים – מה כשלא ניסבל לעם האין־אב? אז – קשה.

שכן, האבות המצויים לנו, הם, כאמור, שונים. תמיד הם נחפזים מדי. עצבניים מדי. תמיד הם עייפים מדי. בקושי יש להם זמן להיות אבות. כולם חיים מן היד אל הפה, כולם אין להם צבירה, ולא שאיבה מבאר עמוקה: ממה שצברו בבוקר הם ניזונים בערב. חוששים מפני הספק, נירתעים מפני המורכב, נסוגים מפני המכאיב שבאחריות, אצים תמיד לפתור משהו בן הרגע הזה, פתרון שאינו אלא המומלץ המיידי, והפרגמטי המיידי, כאלה שנובטים מהר וקמלים מהר. ולפיכך הם אבות החוששים מפני ילדיהם, אבות שאינם מעיזים לתבוע מהם דבר, אלא רק למצוא חן ולוותר להם עד להתרפסות, ומהר מדי ניכנעים לתנאי האפשרי הקל הראשון, ונימנעים מעמוד בתוקף על חובת הראוי שמעל לאפשרי הראשון. ומכל־מקום, אין בידיהם אף מידה אחת שתהא כבדה יותר, עמוקה יותר ומורכבת יותר, מן המידות המספיקות לכעת־כאן־ככה. אפילו העזתם אינה מרחיקה מעבר להרפתקה שכל חברת ביטוח זהירה היתה מסתכנת בו.

ניראה שתהליך היות האדם לאב אינו תהליך ביולוגי פשוט בתוך כדי דור או שניים, אלא הוא, מסתבר, תהליך היסטורי מתמשך ואפל למדי.

*

אבל, בין אם הדברים ממש כך, ובין אם הם שונים במשהו – הכל יכול היה להמתין עד שיתברר ברר היטב – אלמלא המקום והזמן שהם מתרחשים בו. העולם שוטף עתה ודברים מצטברים ומתעצמים בחוץ במתח גובר ומדאיג, ודברים מבית מתקפלים ומתרופפים במתח נחלש ומדאיג. ואלה שצריכים היו לנהג היום את המדינה ניראים יותר ויותר כמי שניסתתרה בּינתם, וכטייס נידהם שניכנס לסיחרור הרסני – ואלה שאמורים היו לכאורה לרוץ ולהחליפם נתפשו בכל מיני חולשות, תככים ישנים וסיכסוכים, מגמגמים פושרים ומתפשרים, כאילו אין שום יצר בוער ומדליק בהם, כאילו תששה מיניותם עד אין־אונים, כאילו כבר אינם אלא רק פחמים שרופים – כשרגע ההכרעה נעשה חמור מאין כמוהו, ועומד בכל רגע להתפוצץ עלינו בלתי מוכנים ואובדי־עצות.

אלא שזה ממש בלתי אפשרי שיהיה כך. בלתי אפשרי לנו כעת לשבת ולחכות אובדי עצות, כדור חסר אב שיושב וממתין לו לאבא הגדול שיבוא אי מזה. האבא האגדי הזה, שיבוא ויעשה סדרים בבית ובחוץ – לא יבוא. אין מה לחכות. אבא איננו. והכרחי לעשות במה שיש ובמי שישנו. ובארץ “שיממת האבות” ניקראים האנשים להתחזק ולהיות אבות והנשים להתחזק ולהיות אמהות. אין זולתם.

להתבגר וליטול אחריות לקרוא לכל בעלי הרצון – שיבואו. שעת ההכנות ניגמרת והולכת, וכמעט שעברה. והתאוצה אל שעת ההכרעה היא בתוך כדי תנופתה, והיא בלתי נמנעת, כשהכל על הכף: השלום, המלחמה, המדינה, החברה, טעם החיים ועצם החיים עצמם.

*

ממשלה זו נידונה להתחלף וקרוב הדבר, ואפילו אין לנו להחלפתה אלא רק הטובים שישנם ולא הטובים־ביותר – שאינם.

אבל הטובים לא יהיו טובים אלא בשני תנאים הכרחיים: אם יהיו צוות חברים יעיל – והדגש על חברים – ואם תהיה לפניהם תכנית עשייה ברורה, אמיצה והחלטית – כזו שעקרונותיה יהיו פותחים לפני העם מוצא מן האין מוצא: בשלום במשק ובחברה.

וייתכן גם שעצם מעשה ההיערכות להחלפת השלטון – יצמיח את הכוחות, יגלה את האנשים, ייצור את החברות, וינסח היטב את היעדים החיוניים – אולי עצם הנעת התנועה גם תעלה את מנהיגיה.

דבר, י כסלו תש''ם 30.11.1979: 13; 16