חידלו בשם אלהים לרדוף צדק!

זו קריאה אל גדולים וטובים ורבים הקמים היום איש על רעהו, בהם ראש ממשלה בעבר וראש ממשלה לעתיד, בהם מדינאים בפועל ומדינאים בדימוס, בהם מצביאים בפועל ומצביאים במילואים, ובהם גם משוררים וסופרים שהיום הם־הם המדינאים של הארץ – לחדול מיד להיות הצודקים ביותר, הצודקים מכולם, והצודקים לבדם – וזו גם קריאה לחדול מגרור את הארץ אל ריבי צידקתם העתיקה־מתחדשת.

כל הצודקים הגדולים הללו, הצודקים יותר, הצודקים באמת והצודקים בעיניהם, כל הקוראים האלה לציבור בראש־כל־חוצות להיספח אל מחנות הצדק, שאינם מניחים להתעסק בכלום, ואינם חסים על כלום, ובלבד שצידקם שלהם ייראה, והם וכל מחנות הזבובים שסביבם הרוחשים והמרחישים תמיד – לחדול כעת, באמצע כל עסקי הצדק, ולײבש את נושא ריבם ולדחותו ליום יבוא.

מי שיש לו קובלנה על איש או נושא האשמה על חברו, יוכל לעשות אחת משתײם: או שיילך ויתבע חקירת דין כהלכתה, ולא יכריח את הציבור הנדהם להיות לעד, לשופט ולמוציא להורג בלינץ'; או שיילך לו וישתטח על ספת הפסיכולוג ויעשה בינו לבינו סדרים בנפשו הפרועה.

המנהיגים והמצביאים והמדינאים הללו, לא את עניין הצדק הם מצילים, אלא את שארית רוחה של המדינה המסכנה הם מעוללים בעפר, מכים כל נבט של רצון טוב ורומסים ברגל מה שנשאר עדיין מתחזק באמונתו.

היום לאחר שהממשלה העלובה שהגורל העניש אותנו בה, ולאחר שכל האזור שלנו התחיל חורק תחתיו ממסגרותיו – אין לנו עוד דבר לעסוק בו, אלא לראות שגם רוחו של צה"ל שבקושי שוקם – יתכפש ויתרפש מחדש, ולדאוג שגם החלקה האחרונה במוראל של הנוער תתערער, ושהציניות והעזיבה יקיפו הכל, כמובן בשם הצדק הנעלב של אנשים חשובים שנעלבו.

כי מי מן הצועקים היום לצדק אינו מדבר בשם הצדק המוחלט, צודק לגמרי, צודק מעבר לכל מידה, עד שמוכן לתמות־נפשי־עם־הכל, ובלבד שתמות נפש יריבי. מי שאינו פוצה פיו לספר היום הכל, עד הסוף, את כל סיפורי הזוועות, את כל סיפורי הבגידות, את כל סיפורי השחיתויות, מחדד המיטות ועד שדה הקרב. ובלבד שנקמת הצדק שלו תתמלא ותבוא על סיפוקה. אפילו אם על חורבות העולם.

השנאה הגדולה הזאת, השכרון הזה לצדק־שלי, ה“אני שונא ובכן אני קייים”, שיותר משהם עושים לצדק הם עושים להרס, השכרון כשכרון האחרון: או שיודה העולם בצדק־שלי או שיישרף הכל.

*

אנשים חשובים קמו להיות לשלוחי הצדק, בשם עצמם ובידי עצמם: הם אינם צריכים לכתב־סמכות, ולא לשמירה של שום הליכי בדיקה־וחקירה מקובלים על כולם, פטורים מן הנהלים החלים על כל אדם ואדם – ודי להם שרוח בטנם שולחת אותם לעשות שפטים: לגלות את הצדק לקרוא את גזר־הדין ולבצע אותו – אנשים־חשוביּם־מאוד רשאים, כידוע לדרוס כל סייג, להם מותר הכל, אפילו להרוס את שארית התקווה.

וכך חוגגת אצלנו היום השמחה לאיד. עשיית הדין במו ידיו, “רצח־אופי” כנקמה פרטית, פתיחת תיקים חסויים כדי להשחית, והזינוק להלום בהפתעה, מעבר לכל סייג, מידה או מועד – חגיגה שהיא יותר מקלות דעת, יותר מטירוף של רגע, יותר מהחשכת כל זיק של אחריות – זו חגיגת האגו המנופח, זו חגיגת האקסיומה האגוצנטרית, זה דו־קרב על כבוד ששני הצדדים בו מנוצחים. שהרי אין כאן כלום ממחלוקת על עקרונות, על אידיאות, על אסטרטגיות – אלא מלחמת איש באיש: אני יודע עליך דברים ואני אהרוס אותך בדברים שאני יודע. למחלוקות אידיאולוגיות יש מקום בדמוקרטיה, ולריב בין איש לאיש יש מקום בבתי הדין השווים לפני כולם – וכל סדר של עקיפה או קיצור הורס כל סדר.

וכך ניתנה היום הארץ בידי הצודקים לבדם, עד שיכריחו את כולנו להצטרף אל טירופם. איש לא יוכל להימלט מפני הצדק העושה שפטים הזה: לא נקי שלא חטא כלל, ולא חוטא שכבר לקה ונענש, ולא מי שכבר שקע מעבר לצללי העבר, ולא מה שמעבר לצנעת היחיד, ולא מה שמעבר לשגיאות אנוש ולמשוגותיו, שלעולם אין להן הבנה אחת וסופית ולא חתימה אחת ומוחלטת. הצדק – זה אני, אומר האיש־החשוב־מאד, ואני אקום עתה ואעשה דין ושפטים במו ידי והעם יראה, יצהל או ייחנק – הײנו־הך.

אלא שהציבור אינו השופט ואסור שיהיה. והציבור אינו החוקר ואי אפשר שיהיה, והציבור אין לו כיצד להבחין אמת מחצי־אמת או מלא אמת, והציבור אינו צריך להיות מועסק בעל־כורכו בביוגרפיות שנשתחקו, בהיסטוריות שמבקשות את תיקונן, וגם לא במחלות־הנפּש שכמה מגיבורי ישראל הגּדוֹלים לקו בהן ונתגלעו בהן לעיני כל, ולא ינוחו ולא ישקטו עד שידעו הכל ובפרטי פרטים את טירופם המשחית הכל.

הזכרון ההיסטורי מספר על שלושה בנים: שניים ששמו את השמיכה על שכמם והלכו ופניהם אחורנית כדי לכסות על צנעת השיכור שבבית, ואחד מהם שהלך בששון לראות ולפרסם את ערוות אביו – ועל כך נתקלל ב“ארור” וב“עבד עבדים”: ארץ בני שם נתמלאה היום בבני חם חשובים.

*

חגיגה זו חייבת להיפסק. צריך שהציבור ינזוף בכל אותם שבאים להעסיק אותם ברכילויות הפרטיות שלהם. צריך שהחשובים יידעו כי מרגע שאדם חשוב מתחיל להשתולל הוא פוסל עצמו. אם נעשה לו עוול – יילך למקום שגם פשוטי־עם הולכים: אל מקום שבו דברים נחקרים ונבדקים מכל צדדיהם עד שמתגלה הצדק, ושגם אז הוא אולי יחסי, אלא שאין בידינו כלי טוב ממנו לידיעת האמת שבין אנשים.

צריך שיהיה ברור לאנשים המתחרים זה בזה, היום, במצב שהארץ בו, כי מי שאינו יודע לעבוד עם חבריו בשלום בשעת הסכנה – ייכבד ויישב בביתו. כי מי שכל מעײניו היום כעת בפירסום שיקוצים וניבולים ורכילויות על חבריו – שיילך ויצעק בין נקיקי ההרים, כי מי שכל מה שהוא יודע כעת זה רק לחמם לו קהל חסידים ורק להתחמם על־ידי חסידיו השוטים שמוסיפים ומלבים את רוח השטות שנכנסה בגיבורם, והכל כדי לצדוק יותר, כדי לצדוק לבד, כדי להיות הצודק היחיד בשטח – צריך להודיע לו לחשוב הזה, כי גם תהילת העבר לא תושיע לו עוד, ולא כבוד מעשיו הגדולים של פעם. צריך שײדע כי בחירחור המדנים ובהלשנות שהוא מלשין, אין הוא מכה את אויבו האישי, אלא הוא חונק לכולנו את הסיכוי לצאת מן הכשלון הנורא שאנחנו בו, ושהוא משמיט מן הידײם את האפשרות להתכונן לקראת החזות הקשה המביטה בנו עתה עין־בעין מכל העברים.

מדינאים של היום ושל העבר, מצביאים של היום ושל אתמול, מנהיגי האופוזיציה המחשלת עצמה להחליף את השלטון הכושל של היום, סופרים ומשוררים נבונים ורגישים – חידלו לכם כעת מהיות צודקים לבדכם בארץ. לצדק יש טחנות משלו, שוות לכל ופתוחות לכל, ואיש לא יוכל לעקוף ולקצר לו את הדרך להאשמה ולהרשעה כדריסה פרטית של הגוויות שבדרכו.

ריבות וקובלנות וטענות – כשהן מוטות ועושות להן טיפול פרטי ומיוּחס, עושות שמות בצדק; ריבות, קובלנות וטענות שנראות בעיני הרבים, הקובלים והטוענים כמכסות עין השמש – רק משחירות אותם, וככל שהם חשובים בעיני עצמם, הם ונושא קובלנתם, אין הם חשובים עד כדי שיינתן להם ללכלך את שארית התקווה במיפנה לטוב, מיפנה שמעולם לא חיכו לו כאן רבים כל־כך זמן רב וקשה כל־כך.

*

ודאי, שום דבר לא ישפיע של המתקוטטים. גם אין איש יודע איך לייבש שנאות חינם, או שנאות אחים, ושנאות נקם – ועם זאת, אסור להיכנע לאלימות הזאת. אסור לסייע בידיהם לשרוף הכל על ריבם. הציבור חייב לעצוֹר בהם, ולא להניח להם להרוס הכל, כשהם מנסים להציל את עצמם.

במקום שיילך כל העולם לעזאזל – יילכו הם. על כל ערכם וכבודם ועלילותיהם. אם דור מנהיגים זה אינו עומד במבחן, יילכו להם ויבוא דור אחר. ומבחן היום, פירושו קבוצת אנשים היודעת לעבוד יחד, בשעת הסכנה. ובכל השאר – נמאס. נמאס לגמרי. נמאס לשמוע אותם, לראות אותם, ולחיות תחת צורתם המנופחה והמטרטרת עלינו יומם ולילה. אפשר בלעדיהם. נמאסה מלחמת החשובים בעיניהם, שאינה למעשה אלא מלחמת גרוטאות בגרוטאות, וריב עוברי־בטל בעוברי־בטל.

ברור שאיש לא יישמע לקריאה זו. לדידם היא מופנית אל היריב ולא אל עצמם. צידקו של כל אחד בא מעבר לכל חשבון או אחריות. ואף על פי כן – אף על פי כן, חובת כל אזרח, וחובת כל הציבור כולו, וחובת כל כלי התקשורת החיים על סנסציות – להתנער עתה מכל זה, פשוט לחדול מהם, לא לשעות עוד אל גיבורי ישראל העומדים ומשתינים איש על רעהו לפני כל הציבור.

חובת הציבור עתה היא להתכונן בכל מאודו אל מה שהולך ומתרחש סביבנו בתאוצה מסוכנת – ולסלק מעליו כל מה שמכשיל את רוח העם.

יזהר סמילנסקי, דבר, 20.1.1980