עיר מיוחדה ויחידה במינה, הצעירה ביותר מכל ערי-פולין שעלתה במהירות אמריקנית למעלת העיר השניה בפולין במספר האוכלוסיה ולמדרגת מנצ’סטר פולנית בכוחה התעשייתי; עיר שכאילו צמחה וגדלה מחוץ לנתיבי ההיסטוריה הפולנית, שלא ראתה ולא טעמה את סערות-חייו הגורליות של העם הפולני, כזו היתה לודז מולדתי, בתקופת גידולה. עוד ב-1793 ישבו בלודז סך-הכל 190 תושבים וביניהם 11 יהודים; אף במחצית המאה הי"ט לא עלה מספר אוכלוסיה על 15 אלף, ובהם כאלפיים יהוּדים. אוּלם התהליך המהיר של האינדוסטריאליזציה של פולין במחצית המאה שעברה גרם, שללודז התחיל נוהר הן זרם מהגרים גרמניים וצ’כיים מארצות המערב, הן זרם פועלים ואומנים מעיירות וכפרים פולניים. ואין פלא שלודז אשר עוד ב-1840 תפסה לפי גדלה את המקום ה-67 ברשימת ערי-פולין, עברה במספר האוכלוסיה בסוף המאה על כל הערים, חוץ מוורשה, והגיעה בשנת 1931 לאוכלוסיה של 605 אלף נפש, מהם – 226 אלף יהודים. במשך שני יובלות וחצי הפך ישוב כפרי נידח לבירת התעשיה הטכסטילית הפולנית, למרכז הפרולטריון הפולני ולאחד ממרכזי היהדות הגדולים ביותר בעולם.

עיר ללא יחש ומסורת היסטורית, ללא ערפילי-עבר רומנטיים, ללא הד מדיני-היסטורי בקורות יהודי פולין ואפילו בתולדות פולין עצמה. לא פריווילגיות של מלכים, לא חסדי הגמונים ונסיכים, אולם גם לא עלילות ופרעות דמים מצד המוני עירוניים וישועים קנאים. ואף-על-פי-כן, הספיקה גם לודז לטעום את טעם הגיטו ושיירי-ימי-הביניים של פולין הפיאודלית. לפי חוק המלך מ-1822 הותר ליהודי לודז –כלומר לשלוש מאות נפש בערך – לדור רק בצד הדרומי של רחובות וולבורסקה, פּודז’צ’נה וחומת השוק. וכדי “ששומרי הברית-הישנה” יווכחו, שהממשלה אינה מפלה אותם חלילה לרעה משאר תושבי המדינה, הותר לדוּר מחוּץ לגיטו לשתי משפחות בכל רחוב, שתוכחנה כי יש להן 20 אלף זהובים במזומן, ויודעות קרוא וכתוב פולנית או צרפתית או גרמנית, ושולחות את ילדיהן לבית- ספר עממי ואינן נבדלות בחיצוניותן משאר האוכלוסיה הנוצרית. אולם כל חתירות העיריה והתנגדות החרשתנים הנוצרים לא יכלו כמובן לעצור את זרם ההגירה היהודית, שהתפרץ לעיר החדשה, לרובע בתי-החרושת שמסביב לרחוב פּיוטרקובסקה. היהודים – לרוב אומנים, חוכרים ושכירי-יום מסתננים טיפין טיפן לעיר החדשה. ב-1861 מתרחב באופן חוקי שטח הגיטו (למעשה באה ההרחבה ב-1841) ומתוספים אליו גם הצד השני של הרחובות הנזכרים, רחוב סטודולניה, דרבנובסקיה, וחלקים של רחוב זגירסקי וקושצ’לני. אולם כבר ב-1862 באה הרווחה ליהודי לודז, כי תקנת המרזבן ולפולסקי ביטלה את כל ההגבלות ואיפשרה ליהודים להשתקע בכל רחבי המדינה. לפי מקצועם היו יהודי לודז בעיקר סוחרים ובעלי-מלאכה; רוב הסוחרים היו חנוונים וסמרטוטרים, מוכרי נרות ומלח, מוזגים וסרסורים; בעלי-המלאכה רוב רובם היוּ מרוּכזים במקצועות “הלאוּמיים”, מקצוע המחט – סנדלרים, חייטים, כובענים ופרוונים, ובמקצוע המזון – אופים, שוחטים, טוחנים וכו‘. היצר הטכסטילי מתעורר ומתגבר רק במחצית השני השל המאה הי"ט. על הזירה הכלכלית מופיע האורג היהודי עם מלאכת-הבית שלו, או האורג היהודי המקבל מהחרשתן חוטי-מטווה ומחזיר לו בשכר-עבודה זעום כמות אריגים מסוימת, עשויה בביתו במכונת-יד. מלאכת–בית זו של אומנים- “חלופּניקים” מדולדלים, שבפניהם היו סגורים דלתי בית-החרושת, מגלה חיוניות כלכלית עצומה, כוח התנגדות לצורות הייצור הרכושניות ומחזיקה מעמד אף בימי שגשוגו של ייצור-הטכסטיל הקפיטליסטי, עד לרגע האחרון של הכיבוּש הנאצי. מקום ריכוז התוצרת הזאת היא פרברה של לודז, בּלוּטי, תדחוקת של משכנות-עוני, תצפופת של דלת-עם מטופלת במשפחות ודאגות-פרנסה, רובע-עיר שכוּח-פּרוגרס ונטול –כל תנאי ציויליזציה. על סף מחצית המאה מתחילה ראשית-פריחתה של התעשיה הטכסטילית היהוּדית, תעשיית האריגה, הטויה, הצביעה והשיפוּר, עם תוצרת צמר, צמר גפן, משי וכו’. בשנות הארבעים מופיעים החרשתנים הראשונים מניחי-יסוד למפעלי-חרושת קפיטליסטיים, חלקם ממוכנים וחלקם מושתתים על יסוד ייצור-הבית: אברהם משה פרוסק, אדולף ליקרניק, דוד לנדה ואברהם פרידמן; המפעלים החרשתיים, חלקם נצטמקו או עברו לידי זרים, חלקם הסתעפו והתבצרו ונהפכו לתעשיות כבירות שהעסיקו רבבות פועלים. בהתחרות הכבירה בין ההון וכשרון-האירגון היהודי והגרמני היתה יד החרשתנים היהוּדים על העליונה. רבים מחלוצי תעשיה, חסידי-גור וקוצק וחצרות-רביים אחרות, אורגים לפי אומנותם, מחוסרי-השכלה כללית ולעתים גם עברית, עשו את כל החיל התעשייתי שלהם בזריזות וחריצוּת-כפיים, ביזמה ובנבונות-מעשית. אתמול עוד מוכרי-תוצרת של בתי-החרושת הגרמניים, “פרוקוריסטים” של פירמות גרמניות, מנהלי מחסנים, שותפים גלויים או חשאיים של עסקי אחרים – הקימו מעט-מעט סדנאות צנועות שנהפכו ברבות הימים לבתי-חרושת כבירים, שרישומם היה ניכר בכל רחבי רוסיה הצארית. כך קמו מפעלי-תעשיה מהוללים של אביר – החרשתנים היהודיים ישראל פּוזננסקי וארבעת בניו, מאוריצי זילברשטיין, הרמן קונשטט, הוגו וולפסון, סלומון ברצינסקי, זיגמונט ירוצ’ינסקי, משה אהרון וינר,האחים פּיליצר, יעקב ווידיסלבסקי, יעקב קסטנברג, חיים ינקל וישליצקי, אדולף דוברניצקי, שטילר ובילשובסקי, הירשנברג ובירנבוים, בר וכס ומאות אחרים. התוצרות הלודזאית מסתעפת, מתגוונת. בצד תוצרת האריגים למיניהם צומחת תעשיית מטפחות ושמיכות, בדים, טריקוֹטז’ים, תחרים, סרטים. שתילי האילן העבות של הטכסטיל הלודזאי מתענפים ומשגשגים עד מהרה בטומשוב, זגירז', פּביאניץ, אוזרקוב, בנדז’ין, זבירצה, זדונסקה ווֹלה, ביאליסטוק. מסיבי לתעשיה נובטים ענפי-כלכלה חדשים, בתי קומיסיון ותווכנות, חברות טנספּורט המרוכזים ברובם בידי ה“ליטבקים”. מאות סוכנים-נוסעים, קוֹמיווֹיאז’וֹרים, טעוני-מזוודות עם ספרי “קולקציות” וסחורות לדוגמה פושטים בכל פלכי רוּסיה, מגיעים עד קצות סיביר וקרים, כובשים את השוק הרוסי וחוזרים עמוסי-הזמנות, שטרות וחידודים חריפים שנתחדשו בדרכם. " קוֹמיווֹיאז’וֹרים" אלה יודעים שיחם ושיגם של סוחרי אוּפה וריאזאן, נובוגורוד וסימפרופול, מצניעים לכת עם סוחר בר-לב, ומתחסדים עם שומר-דת, ומתבסמים עם שתיין, ויודעים על-ידי הארכה נבונה להציל שטר ממחאה, ומתחבבים על-ידי מתנה מחוכמת למשפחה בחגאות, ומחכים בסבלנות עד התפכחות ראש-הפירמה השוכב יומיים חצי-מת אחרי היללולת-החג, ומצילים “סיטואציה” מסוכנת על-ידי מלתא דבדיחותא ומנחילים לפירמה תועפות זהב וכסף על-ידי רישום מקורי, גוון חדש, ציץ מוצלח שהזמינו אצל הפירמה. והתעשיה היהוּדית דוגמת אחותה הגרמנית מכה שרשים וכובשת עמדה מוצקה בכלכלת-המדינה, ללא פחד מפני זעזועים פוליטיים ומשברים כלכליים.

אולם הנה פרצה מלחמת-העולם הראשונה. קריעת השוק הרוסי האדיר מעל פולין היא מהלומה קשה לכל איזו רהתעשיה הטכסטילית. אוּלם לא פחות הרגישה לודז הגרמנית-יהודית גם את טעמה של פולין העצמאית. העיר הפולנית השניה בגדלה, השוכנת במרחק של שעה מעיר-הבירה וה“מיוהדת” כולה, היא לצנינים בעיני הריאקציה הפולנית והממשלות האֶנזקיות והקתוליות. האין לודז זו תעוּדת-עניוּת חותכת וּבולטת של חוסר-יזמה וכשרון-יצירה פולניים בשטח התעשיה הטכסטילית? והרי לודז היא לא רק צומת-ורידים מרכזי של החיים הכלכליים במדינה. לא פחות חשוּבה לודז זו מבחינה פוליטית. עוד בתקופת המונרכיה הצארית העיזה לודז לשלוח אל ה“דוּמה” הממלכתית הרביעית ציר יהודי, את ד“ר בומש, ודווקא “ליטבק”, בו בזמן שוורשה היהודית לא מצאה די עוז בנפשה לנהל פוליטיקה לאוּמית גלוּיה ופייסה את מצפּוּנה בבחירת הציר ה”ס-ד“אי יגאָלוֹ. אוּלם גם בימי פולין העצמאית, על כל המצאות הממשלה בשטח אפני-הבחירות, לא חדלה לודז לשלוח אל הסיים והסנט הפולני צירים וסנטורים יהודים, ביחד עם צירים גרמניים ופולנים - “פּ. פּ. ס. “יים. לא ייפלא, שלודז, עם מפנה המשמרות הפוליטי, הפכה לאחת ממטרות-ההתקפה הראשיות של הריאקציה הפולנית. לחץ המסים הממשלתי, ביחוד בתקופת גרבסקי העגומה, זעזע באופן ניכר את חייה הכלכליים. עיריית לודז הפכה יותר מכל עיר אחרת לזירה של מלחמה פוליטית עזה בין האֶנדקים והיהוּדים, שנגמרה לא אחת בתגרוֹת-דמים. מסתמן שינוי רב-אימים במבנה הכלכלי של האוכלוסיה היהוּדית, עוּמם ברק-זהרה של התעשיה היהודית. הרבה בתי-חרושת כבירי-הון, ובראשם זה של י. פּוזננסקי, חוסלו, נמכרו או עברו לידי קונצרנים של הון זר. בארמונים המכורים והמוחרמים של אילי-הכסף היהודיים מרוכזים עכשיו משרדי-ממשלה או מוסדות עירוניים. תעשיינים-יחידים שעלו לגדולה בתקופה שבין שתי המלחמות-העולם (אשר כהן, האחים אייטינגון) אינם משנים בהרבה את תהליך ההתמוטטות הכללית של התעשיה היהודית. ביחוד נפגע בתקופה זו המסחר היהודי, הבינוני והפּעוּט. מתרחבת והולכת שכבת הסרסורים המתווכים, ה”לוּפט-מנטשן”. גדל והולך פרולטריון מחוסר בטחון ביום המחרת. מתרבים “קאדרים” של מחוסרי-פרנסה, של “יורדים”, של נתמכי-ציבור ומקבלי-בסתר. למעלה משליש אוכלוסיה חי על חשבון הקהילה, מתפרנס בדמי קצבה, ואף-על-פי-כן אינן פוסקות אף לרגע התנופה, היזמה היוצרת של העיר, אינו נחלש ה”אימפט" הלודזאי הטיפוסי, זו תערובת של חפץ-קיום, תשוקת-התעשרות ואהבת-עבודה וחשש-התחרות והשפעת קצב הפלדה ושירת ה“טרנסמיסיות” על האדם הלודזאי…

לודז היתה עיר-עבודה קלאסית. הכל בה רווּי רוח עבודה. החל מענני העשן הכבדים שאינם מתפזרים בשמי-לודז וגמור במי-השופכין הצבעוניים הממלאים את ביבי-רחובותיה – הכל ספוג בה ריח עמל וזיעה. “בהלת-הזהב” והתמדת-העבודה הטביעו חותמן על מראה העיר. חומות קודרות, מפויחות, ארכיטקטורה מונוטונית, מיעוט גנים ועצי-נוי ברחובות, שום זכר לאנדרטות ופסלים, חוץ מאנדרטת קוֹשצ’יושקו חסרת-הטעם בשוק החדש, פרלליזם משעמם של רחובות ללא מגרשים וסקוורים, תדחוקת של חצי-עיר ברחוב פיוֹטרקוֹבסקה, זה עורק-החיים הראשי של בירת-הטכסטיל – כזה המראה החיצוני של עיר-עבודה זו. אין פנאי לאסתיטיקה, להידור וקישוט חיצוני. שנים על שנים מדברים על תיעולה של לודז על-ידי הבאת מים מטומשוב, ועדיי מעפשים ומרעילים ביבי-הרחובות את אוירה של לודז; רחובות –מרכזיים מרוצפים עדיין באבני-שדה; חסרים סידורים אלמנטריים של ציויליזציה. אין פנאי. אין פנאי גם לסלסולי-לשון. סגנון מקוצר, תמציתי-מעשי, כמעט טלגרפי. “קרנט” – והאשראי מובטח; “כמו” – והעסק עשוי; “כמעט” והשטר טעון בדיקה. מעל לכל עמדה בלודז הפלוטוקרטית והבעל-ביתית “הפירמה”. יש והאדם החי נעלם מתחת לפירמה, כמו שער-הבית הלודזאי תחת מאות שלטים. הפירמה היתה הכוח היוצר, הזרם המניע, המקור המזין ומפתח וחלום העתיד של אלפי מנהלים, סוכנים, מחסנאים ועוזרים.. הפירמה בנתה, נדבה, התחתנה בנוסח: בנו של פפרנו וקומפני נשא לאשה את בת האחים טורקלטויב. ומסביב לפירמה חי ופעל ויצר האדם הקיבוצי, ה“לודזר-מנטש”, ה Selfmade -man הלודזאי המקורי, שעלה בכוחות עצמו – לרוב משפל המדרגה – למעמד בחיים ובחברה.

ברם לודז לא היתה שרויה – לפי שיכול היה הדבר להיראות – בעולם החומר בלבד. אדרבה, יש ומתוךהפכפכנות פרדוכסלית גילתה מאמצי-חלוציות בשטחי-יצירה רוחניים שונים. כבר בראשית המאה הנוכחית נסתמן ברורות, כברוב ערי פולין, מפנה לאוּמי בתוך העדה היהוּדית בלודז; הראשונים בזורעי-הרעיון הלאומי היוּ פה יהוּדים סוחרים, יוצאי-ליטא, שהביאו בתרמילם לאוּמיוּת שבלב, למדנוּת ותרבוּת עברית; נצטרפוּ אליהם גם יחידים מיוצאי ווֹלין; האחרונים בבוני-הציונות בלודז היוּ משכילים יוצאי-גליציה שנתאקלמו ונשתרשו בלודז, ביחוד בשטח ההשכלה וההוראה במוסדות החינוך הלאוּמיים. המפנה הלאומי הנזכר לא בא אלא מעט-מעט, בחבלי-לידה קשים. הפלוּטוקרטיה היהוּדית הספיקה בחלקה לפשוט במשך דור אחד את ה“קפוטה” המסורתית, לספוג את התרבוּת הפולנית-גרמנית, להתבולל ולהתרחק מענייני היהדוּת. בחלק ניכר היתה פלוּטוקרטיה זו – משפחות הוישליצקים, ווידיסלבסקים, פיליצרים, קסטנברגים, וינאַרים ואחרים – אדוקים עד כדי קנאוּת, שמרה אֵמוּנים לכל דקדוּקי המסורת הדתית, לחצרות-הרביים והתנגדה לציונוּת. רק זעיר פה זעיר שם קיצץ הדור האדוּק הצעיר בנטיעות, קיצר פאות ושוליים, ענד “עניבה” ונתגנב בחשאי למחנה הציוני ואפילוּ לשוּרות הסוציאליזם הפולני. הפרוליטריון היהוּדי הלודזאי, שנמצא ברובו תחת השפעתו הפעילה של ה“בונד” היה חסר באותה תקוּפה כל הכשרה נפשית לקליטת הרעיון הלאוּמי. אוּלם מעט-מעט התחיל מסתנן הרעיון בצינורות שונים אל תוך העדה היהוּדית. בימי המשטר הרוּסי מתלקט האלמנט הלאוּמי בבתי-התפילה הציוניים, ובראשם “אוהל-יעקב” הליטאי שברחוב דלוגה. בין העסקנים הציוניים הראשונים מתבלטה דמוּתו של המורה הזקן ל. דרייזנשטוק, צירה של לודז לועידת הלסינגפורס, טיפוּס גורדונאי בדמוּתו וטיבו, אידיאליסטן נלהב, דמוקרט קנאי, חובב-עם וּמחנך נוער. בלודז התגורר עד סוף ימיו גם מורי ורבי ר' חיים יעקב קראָמר, תלמיד חכם ומשכיל ותיק, מחבר “דורש לציון”, ממבססי הציונוּת הראשונים שבתקוּפה הלפני-הרצלאית, בעל החדר המתוקן ל“תורה ולתעודה” שהנחיל לו תהילת מחנך של דור לאוּמי ובתי-חומה גדולים בוורשה ובאוטבוצק. אישיוּת רבת-השפעה לאוּמית היה גם המטיף של בית-הכנסת לנאורים, ד"ר ישראל יאָלסקי. בו בזמן שבן–זמנו הרב צילקוב השמיע בבית-הכנסת הגדול בוורשה את דרשותיו ברוּח ההתבוללוּת, ידע יאָלסקי הציוּני בפיקחוּת רבה והוּמור דק לתבל נאוּמיו במוסר-השכל ציוני בתוך-תוכו של מבצר האסימילציה היהוּדית, עד… שהוא בא על ענשו, ובאחד הימים פוּטר על-ידי ועד בית-הכנסת בשל לשונו הגרמנית.

ואוּלם הצינור הציבורי החשוּב ביותר ששפע ברכת לאוּמיוּת ותרבוּת עברית היה בימים ההם האגוּדה המוּסיקלית “הזמיר”. החסוּת והכסוּת האמנוּתית של “הזמיר” נתנוּ אפשרוּת רבה לפתח פעוּלה תרבוּתית לאוּמית וארץ-ישראלית ענפה, באין מכלים דבר. בראש האגוּדה עמד חייקל יאַנובסקי, עסקן מסוּר וחובב-מוּסיקה נלהב. בניגוּד ל“הזמיר” הוורשאי, שהיה ספוּג רוח אידישאית בהשפעת מייסדו י.ל. פרץ, היה “הזמיר” הלודזאי, שריכז את מיטב האינטליגנציה הלאומית, עברי ברוחו ובלשונו. “הזמיר” שימש בית-ועד נאמן לכל גילוּיי החיים הלאוּמיים. כאן זכתה לודז לשמוע ולקבל את פני פרוג, מנדלי, ביאליק ואחרים מגדולי האוּמה; כאן אורגנה תערוכת “בצלאל” בראשית שנות קיוּמו וניתן פירסוּם לתוצרת הארץ-ישראלית; כאן הושר השיר העברי המקורי והמתורגם על-ידי המקהלה העברית המשוכללת ביותר שקמה בגולה. כאן בוצעו עברית, בניצוחו של חייקל ינובסקי, האוֹרטוריות הגדולות של מנדלסון והנדל, בפעם הראשונה בעולם. על רקע החמרנוּת המופרזה והמעשיות המבוהלת של לודז, היה משוּם פרודוכסליות מופלאה בחלוּציוּת התרבוּתית העברית, שנתגלתה בשטחים שונים. אך הפרדוכסליוּת היתה רק למראית-עין. למעשה הכריעה גם בשטח הרוּח תכוּנתה העיקרית של עיר-העבודה: המעשה וההגשמה. ואוּלי השפיע כאן באופן פסיכולוגי יחס-כבוד מוגבר לעולם-הרוח. בין כה וכה נטלה לודז לעצמה את בכורת-החלוּציות באי-אלוּ שטחי-יצירה תרבוּתיים. באותה תקוּפה כשלוש שנים לפני מלחמת העולם הראשונה, צמחה בלודז גם הבמה העברית הראושנה. במה זו שקדמה לבמה הביאליסטוקאית, הוקמה ונתעודדה על-ידי המשורר העברי יצחק קצנלסון. אף-על-פי שהיתה ביסודה מפעל אידיאליסטי של “חובבים”, ללא כוונות מקצועיות, היכתה גלים בציבור היהוּדי ובחוּגים בהתיאטרליים היהוּדיים. לבמה הלודזאית נצטרפו לזמן-מה כמבצעי תפקידים ראשיים השחקנים יוליוס ואמיליה אדלר, וולף זילברברג, ידואַבּ, זסלבסקי. הבמה ביקרה בהצלחה ערים שונות ברוסיה. היא הוזמנה להשתתף בהצגות מיוּחדות על-ידי מזכירות הקונגרס הציוני הי“א בוינה והעלתה בה את ה”גטו החדש" של הרצל ו"אוריאל אקוסטה " של גוצ’קוב בהשתתפוּתו של יוליוס אדלר ואשתו.

חלוּציות זו לא היתה, כאמור, מקרית. אחרי מלחמת-העולם הראשונה זכתה לודז למפעל עברי חלוּצי חדש, שעלה על קודמיו. ביזמתו של ד"ר מרדכי זאב ברוֹידאַ הוקמה כאן “אגודת בתי-הספר התיכונים בפולין”, שהציגה מטרה לעצמה לעודד ולארגן את החינוך התיכון הלאוּמי בערי-פולין הגדולות. ואמנם באמצעוּתה של אגודה זו קמו בלודז בלבד 3 גימנסיות דו-לשוניות, מלבד גימנסיה רביעית עברית מיסודה של “תרבוּת”, וגימנסיה פרטית מיסודו של יצחק קצנלסון. מפעל מסועף זה, שהקיף אף הורי-תלמידים שהיוּ רחוקים מאוירה ציונית ושהתרחב מדי שנה בשנה למרות חתירותיהם של שלטונות-החינוּך, היה גולת-הכותרת של העסקנוּת התרבותית הלודזאית.

היתה בלודז גם אכסניה ספרוּתית. אמנם קרבתה של ורשה הפריעה להשתרשוּת הבוהימה הלודזאית במקום גידוּלה. לודז שימשה כעין פרוזדור ספרותי-עתונאי לטרקלין הורשאי. ואף-על-פי-כן היו לה כמה בנים נאמנים, קנאים, חלק הנוף הלודזאי, כעשנה וארובותיה, ששימשוּ בקביעות את שתי הבמות הציבוּריות “לודזר טאַגבּלט” הציוני ו“לודזר פולקסבּלט” הפולקיסטי-בונדאי. כאן פעל בקביעות זקן-סופרי לודז, העתונאי והפיליטוניסטן המובהק ישעיה אוּנגר; יצחק קצנלסון בהיר-העינים וחמום הלב, הליריקן ואמן הפואימות התנ“כיות והדרמות הליריות, בעל ההומור החינני והמזיגה ההיינאית של עליצות-חיים ועצבות אלגית; משה ברודרזון האכספרסיוניסטי, מייסד ה”יונג-אידיש“, יוזם ה”חד-גדיא“, אמן הסימבוליקה ושר צלילי-האידיש; כאן נתבלט בחריפותו, בקיאותו וזכרונו הגאוני ההיסטוריון ד”ר שמחוני ז“ל, איש המדע המובהק; נציגה הנעלה של האינטליגנציה הגליצאית בלודז – ד”ר ברומברג-ביטקובסקי ז“ל, אמן-פדגוג וחוקר יפה-רוּח, שהתחיל בייסוּד המושבה “מחנים” בגליל וסיים בארץ-ישראל העובדת; ד”ר מ. ברוֹידא, מזכירו של “הקולו היהודי” בפרלמנט האוסטרי לשעבר, רבה-מטיפה של לודז, מארגן החינוך התיכון הלאומי ומייסד המכון לחכמת היהדוּת בפולין; כאן צעד צעדיו הראשונים י. מ. ניימן בעל הפיליטון המסוגנן והמסה דקת-הביטוי; ישעיהו טורנק, נציג הבונדיזם הטרקליני, שמיזג פרוליטריזםס שבע עם אסתיטיזם ספרותי; שאפנר קל-העט ושנון-הלשון ועשרות סופרים, משוררים והוגי-דעות, שבמשך שנים רבות העניקו פרי-רוחם ותנובת עטם ללודז העובדת והיוצרת.

והנה בא היום המר והנמהר. לודז הפכה לליצמנשטדט. האוכלוסיה היהודית בלודז גורשה והוכנסה תחילה לתוך ד' אמותיהן של הפרבר בּלוּטי ואחרי כן הוסגרה לשטן המשחית… ורותח הדם מחמת-זעם ועצמת-כאב; וקרוע ומורתח הלב מחוסר-אונים… ואין ביטוי ולשון לגודל השואה אשר באתנו בגיהנום הנאצי, ואין ניב-שפתים לרגש המלהט ומשגע את הלב.

ורק תפילה לוהטת אחת צורבת את שפתי:

תחול קללת-נצח על ראש רוצחי-האנושות ומשמידי עמי!

ובדרכנו לפתרון גורלנו ובנין חיינו יהא נא גם לנוּ חלק בנקמה הקדושה, נקמת דם ואש באויבנו האכזרי!

תש"ד