קובלנה גדולה הולכת ומקיפה כעת את הארץ. לא קובלנה חדשה אבל קובלנה שמוסיפה עוצמה ותפוצה, ומתחרה כעת בסדר־היום הציבורי עם שאלות חירום כשאלות הבטחון וכשאלות הקיום הראשונות.

קובלנה גדולה זו בכללה היא קובלנת אמת, ותכנה המר צודק מעבר לכל מיני פרטים לא נכונים ולא מדוייקים. ועם זו עומדת קובלנה זו על־גבי טענות, שכולן עיוות האמת וזיוף האמת, גם כשהרבה פרטים נכונים ומדוייקים.

אמת נכון הדבר, שכמחצית אוכלוסי ישראל מעידים על עצמם שלא שפר עליהם חלקם בארץ, ושמאז הגיעו לכאן ידעו קיפוח, דיכוי וניצול. ושכעת הם נמצאים מפגרים בשטחי חיים ראשוניים ושלא באשמתם.

אבל, האם נכון הדבר שהיתה כאן יד מזימה מכוונת מראש של מחצית האוכלוסיה האחרת, כמדיניות זידונה ושיטתית, להביא ארצה ״כוח עבודה" זול – כדי לשעבדו ולהפכו לחומר ניצול, וכדי לכלאו במעמד זה לבלי שנות?

אמת נכון הדבר, שמצבם החברתי־כלכלי של יוצאי־המזרח נחות בכללו ממצב יוצאי המערב בכללם; אמתית היא הרגשת העלבון, הכאב והתיסכול. ואמיתית היא גם עובדת תלותה הגמורה כמעט, של מחצית האוכלוסיה האחת במחציתה האחרת, תלות של קבע, חד־כיוונית וחד צדדית, וכמעט בכל שטחי החיים הקובעים. ובעיקר תלותה במדיניות שניגזרה מעליהם, בשבילם ובלעדיהם, עד להרגשת בדידות גם כשהם הרוב בארץ, ועד להרגשת יאוש (מהיחלצות, מהתקדמות, משינוי של ממש) גם כשהכל סביבם מצהיר על מיטב הכוונות לקלוט, למזג,. לטפח, וכו'.

אבל, האם אמת היא האשמה המוטחת, כי כל אלה לא היו רק בבחינת כשלונות, ולא רק בבחינת מעידות, ולא רק כשגיאות מחוסר־דעת ומקוצר־זמן – אלא כל הרע נעשה בכוונת מכוון, ומישהו מראש כיוון לכך שהחדש יהיה כפוף תמיד לוותיק ממנו, ושלעולם יהיה תלוי בו ומנוצל על־ידיו – ושהמישהו הרע הזה, הכופף והמנצל, אלא תמיד הוא אחד: האשכנזי, ושהמישהו המסכן שכפפו אותו כדי לנצלו, תמיד הוא אחד: הספרדי – ושהספרדי על־כן מתעורר כעת וקם כמאשים, ושהאשכנזי, ניתבע כעת כנאשם, ושהודאת הנאשם באשמתו – היא היא התנאי המוקדם וההכרחי לכל תיקון אפשרי.

שוב, אלמלי שבאמת אין כלל דבר כזה. אין בעולם שום “האשכנזים”, ואין בעולם שום “הספרדים”, ואין העולם סגור על שום יחסי מאשים־נאשם. והתג הפשטני־כוללני הזה “האשכנזים” אינו אלא סטריוטיפ גולמי, והתג הפשטני־כוללני הזה, “הספרדים” הוא אותו סטיריוטיפ בסימן הפוך, ויחסי נאשם־מאשים הם עוד סטיריוטיפ, אף־כי מיתולוגי. של עולם בדוי בשחור־לבן. כל האשכנזים הם דבר אחד, כל הספרדים הם דבר אחד והיחסים ביניהם הם דבר אחד. שימושים כאלה קלים אמנם להיקלט, קל להציתם וקשה לכבותם, אבל אין הם אמת אלא עוול. עוול לאמת שמבקשים להראותה ולעשות בצידקתה, עוול בהכללה שבהם, עוול בהנמקה שלהם, ועוול בהפיכת המבט בעולם של יחסים ריאליים אל עולם מדומה של ארכיטיפים מיתולגיים.

בעולמם על בני־אדם ריאליים יש זדונות אבל גם משוגות, יש גוונים וגם חצאי גוונים, ויש כל מיני בני־אדם בכל קבוצה שהיא, אפילו במשפחה אחת, אפילו באדם יחיד ואחד, ויש כל מיני תוצאות וכל מיני סיבות, ותמיד יש יותר מרק שני צדדים, ויותר מאו־או אחד, ולעולם אין אף צד אחד שכולו רק המאשים וכנגדו צד שני שכולו רק הנאשם, מלבד שהעולם אינו אולם בית המשפט הסגור, אלא הוא העולם הפתוח. שאין בו אף תביעה בלי נתבעות, ואף זכות בלי חובה. לא־כן בעולם המיתוס, שם באים דימויים של בני אדם במקום בני־אדם, שם מתהלכים גורלות מוחלטים ומזלות במקום מהלכים היסטוריים הפכפכים, ושכר ועונש במקום התמודדות בלתי-ניגמרת של זיקות גומלין.

דיווח מיתולוגי נוהג, כידוע, להציע קשר מכניסטי ישיר בין שתי תופעות, כבכלים שלובים: זה עולה וזה יורד. זו תפיסה פטאלית, חד־ממדית, חד־צדדית, וחד מסקנית. הנה כאן “הגיבור המדכא”, והנה כאן “הטוב המדוכא” ועוד מעט והגורל יתערב והמדוכא יתגבר על מדכאו, ויתהפכו היוצרות: הטוב יעלה ויגבר על הרע, הצדק ישמח והעולם יגאל.

*

כעת הגיעה שעת ההפיכה המיוחלת. כעת הולכים כל “המזרחיים” להתאחד, להתארגן ולקחת לידיהם את מקורות הכוח המדיני ומשקי – ותתחיל תקופה חדשה. תקופה זו לא תוכל לבוא לאיטה בתהליך מדורג ומתפתח, אלא רק כטריקת דלת היסטורית. והשחרור מן המצב הרע לא יוכל להתממש בחייו אלא רק לאחר שיפרעו המדוכאים מן המדכאים, (דוקטרינה מוכרת המנוסחת אצל פראנטץ פאנון, כגון Frantz Fanon, The Wretched of the Earth N.Y 1963 בספריו על שחרור העמים השחורים מידי הלבנים ) – כך, שאקט השחרור מותנה באקט של אלימות הכרחית, כביטוי להשפלת המשפיל. רק אז יוכל המושפל להתבגר, רק לאחר שהאשם יישא בעוונו, ורק אז יוכל המאשים להתחיל תקופה חדשה בחייו – ויעמוד כשווה ערך בעולם.

האומנם יש בינינו אנשים שכך הם רואים את הדברים וזו דרך מחשבתם?

לאחרונה, ולאחר הבחירות האחרונות, ביתר דיוק, התחילו הופכים בנושאים האלה מכל צד, במאמרים, בנאומים, במכתבים למערכת ובמאמרי־מערכת, בדברים מפורשים ובעמומים, במנוסחים היטב ובגימגומים מתנגפים, וכותרות “הפער העדתי”, “המתח הבין־עדתי”, “העימות בין מזרח למערב”, כבר הן מציפות ומתקיפות את דעת הקהל. כל השפע המסתער הזה לא ניפנה כאן אלא אל שניים, וכמין דגימה מזדמנת: אל ספר אחד, ואל מאמר אחד.

*

הספר, שאך זה יצא לאור, מנסח הן את הקובלנה והן את עיוותה כבר בשמו הפרובוקטיבי: “… לא נחשלים אלא מנוחשלים”, (מאת שלמה סבירסקי מחברות למחקר ולבקורת, חיפה), ובא לאשר את ההשקפה, כי אמנם לקחו אנשים ועשו אותם שיהיו נחשלים, ואין מניחים להם לצאת מנחשלותם, אלא מעכבים אותם על נחשלותם, ומעוניינים שיישארו נחשלים תמיד. ממש כך: הללו, האשכנזים, השליטים, מעונינים שהללו, הספרדים, הנשלטים, יישארו נחשלים תמיד כדי לנצלם.

את הקובלנה הפרגמטית, על מעשי הניצול והדיכוי, משמיע המחבר בקולו שלו (בפרק הראשון והאחרון) ובנוסח אקדימי (ועיקרה של הקובלנה הוא, כי דפוסי חלוקת העבודה העדתית בישראל מעוותים לגמרי לרעת המזרחיים), ואמנם ניתן להביא הוכחות לטענתו ובראיות מספקות, וגם אפשר למצוא תקנה בדרך מן הדרכים (שגם מוצעות שם) למצב הקשה המתואר.

אבל את הקובלנה ההיסטורית על האופן שבו נוצרה התופעה הרעה הזו, ועל המשמעות האידיאולוגית המסתברת ממנו (כוונת “האימפריאליזם האשכנזי” לכבוש לו את המזרחים לעובדים זולים ולהשאירם בדיכאונם, כמדיניות מעשית של ישראל “הראשונה”) הוא משמיע (בפרק האמצעי) בקולם של מאה עדים – והמשמעות העולה מהשלמת פסיפס העדויות האלה – היא אותו מיתוס הלבנים והשחורים.

המיתוס, כידוע, פטור מצורך בבדיקה, מהוכחה ומעימות עם עדויות אחרות. המיתוס, כידוע, אינו זקוק לשום סיוע מן המציאות: הוא אינו צילום מצב עניינים, אלא הוא תמונת אשלכות נפשיות, שמציגות הסבר כועס לתופעות מרגיזות, ומין דיבור שיש בו עצמו, בו בזמן, מן הקאטרזיס, דיבור המשחרר מועקה, וגם מן הסובלימציה, ניפוח היסטוריה של שדים מעל ההיסטוריה של בני-האדם.

את התיזה הזאת, מנסח בבהירות חסרת־פשרות מאמרו של דוד חמו ״למען קולקטיב מזרחי" (הארץ, 14.10.81), כשהוא קובע בבטחון גמור, כי “המזרחים לא התקבלו כשווים המוכנים להתיישבות… (אלא) ככוח עבודה זול”, וגם כי “יהודי ארצות האיסלאם לא עלו (ארצה) מתוך משבר קיום פיזי, כלכלי או חברתי במדינותהם. אלא בעיקר משום שמוסדות היישוב והממשלה היו צריכים להם, לא כשותפים אלא ככוח־אדם, כדי ליישב, לבנות, לפתח ולהגן. היענותם התמימה באה כדי להגשים חלום ישן – לשוב אל ארץ אבותיהם”.

וכך יש לפנינו אנשים תמימים, שהתכוונו להגשים בארץ חלום דתי – אלא שנתפסו בידי נוכלים, שלקחו ועשו בהם פרולטריון בעל־כורחו, ומשהקצו מחלומם ראו והנה הם לכודים. קשה לכאורה “לתקן” היסטוריה בעוד כולנו מעורבים בה, עדים לה ושותפים לעשייתה. ועם זאת, הנה לעינינו “טיפול” בהיסטוריה הזאת, והפיכת דיווח על המציאות (רעה וקשה, ככל שהיתה, עמוסת שגיאות וחטאים, פתרונות סרק וגם עיוותים, מרוב בורות (לא מעט מטיפשות) – למיתוס בסימן המינוס בתולדות הארץ, וכהיסטוריה נגטיבית וחד־ממדית של העלייה הגדולה לארץ, ושל שיבת ישראל לארצו. הכאב, הקיפוח והעלבון בוודאי שאינם בלתי אמיתיים, אבל הסיפור כולו, האם הוא אמת?

גם המיתוס הזה, ככל מיתוס, בנוי על מאבק שני גיבורים מקוטבים, השחור והלבן, הרשע וקרבנו (ראה בהרחבה, ולדימיר סרום, המורפולוגיה של סיפור העם) הכלב האיום – והכלב המוכה, ואיך לבסוף מאבק לא־שקול נהפך על פיו, והרשע שלמעלה הופכו הקרבן שלמטה ומכריעו תחתיו, ממש כך כאן. הקשר שקשרו המערביים לנצל את המזרחים, לדכאם ולהשפילם, בכל מיני תואנות מתחסדות והצדקות שווא, נחשף כעת, ושעת המהפך הגיעה. וכבר הספרדים הנחותים מפשילים שרוולים לעלות על מדכאיהם.

או, הנה האינטגרציה, למשל. זו שהאשכנזים התיימרו לרכך בה ולצמצם כביכול את הפערים, ובאמת: “המזרחים באינטגרציה כמו בתעשיה. במינהל ובצבא הופנו לקבוצות ב‘. ג’, ד', לא כדי שישלימו את הכישורים החסרים, אלא כמסלול חיים אשר סיכוייהם להגיע בו להיות הפוטנציאל האנושי יהיו אפסיים” – (חמו, כנ"ל), – עוד מלכודת נחשפה. ועוד אמת לאמיתה.

הן במאמרו של דוד חמו והן בספרו של שלמה סבירסקי, המסקנות המעשיות שלהם נראות סבירות ומצביעות על כיוון פורה, ועל השינוי הנכון הדרוש כדי להשיג תוצאות של ממש: אוטונומיה במקום פטרונות, אוטואמנסיפציה במקום תכנון מלמעלה ו“פיתוח” אבהתני, והעתקת נקודת הכוכד מקידום על־ידי משיכה או דחיפה, לקידום על־ידי שליטה עצמית במשאבים המשקיים ועל־ידי יצירת תשתית אירגונית־כלכלית עצמית, כדי שיוכלו הנוגעים בדבר ליזום מעצמם ולקבל אחריות של עצמם לעיצובו של השינוי הרצוי להם ולהשגת האיזון הלאומי הניכסף.

אלמלא שאת המסקנות הנכונות האלה הם משעינים, דרך קבע, על המיתוס האפל הזה. וכך הולך ומתהווה לנגד עינינו בהדרכתם “מיתוס השחורים” בישראל, אותו סיפור על שבטים תמימים ושלווים שנילכדו אי־שם באפריקה השימשית שלהם, והובאו הנה בתחבולות כדי שיעבדו וכדי שישמשו “חומר אנושי” זול ו“כוח עבודה” פרימיטיבי, לניצול גס ומשפיל. עד שכעת, כשנסב הגורל, והם הולכים ונעשים לרוב שכל המפלגות מחזרות אחריו, וכשהם הולכים מתעוררים ומגיעים לבשלות הכרת עצמאותם – ניתנת בידיהם תחושת כוח ממשי, כמעט על סף תפישת השלטון – ויוכלו סוף־סוף לקום על נוגשיהם מתמול בתביעה הנמרצת: לצדק, לפיצוי ולשינוי.

*

החלק האמצעי בספרו של סבירסקי, עשוי כאמור מעדויות המובאות בלשון אומריהם (לא בלתי נקיות, עם זה, מברירה מכוונת, ולא בלתי משדלות את העדים לכיוונים מועדפים) ובלי להתיימר שמאה העדים שלו הם כמאה אחוזים של הדעות הרווחות או של שיקוף נאמן ומדייק של המציאות. עומדות שם זו בצד זו קובלנת מחאה של אמת, וקובלנת מחאה שהיא זיוף האמת, ושממנה עושים את האידיאולוגיה של המהפכה. ייקצר כאן המצע מהבא אפילו קצת מן

הדברים שצריך להאזין להם היטב. בין דברים כעדויות על המציאות וכהתרסה כנגדה, ובין דברים שגולשים מן המציאות אל דמדומי המיתולוגיה (ושהצדקתם, אולי, בפורקן המיידי שבהם הם מאילמות ממושכה). עדיו של סבירסקי מדברים על עצמם, על עולמם, על כאבם ועל תקוותיהם, על מה שהיה קודם. על מה שיש כעת, ועל מה שיכול להיות כמיפנה וכשינוי לטובה. וכאמור, אין לחשוב כל דבריהם בהכרח כשיקוף מייצג של דעות “המזרחיים” כולם, ואין להם שום “פה אחד” שהוא, וקשה לבטא במונחים סטטיסטיים את מי או כמה הם מייצגים. ועם זאת, דבריהם חשובים להישמע, חשובים להשמיע וחשובים לשמוע. דברים הקוראים להרבה קשב, כאל תיסמונת, חלקיה ככל שתהיה, של חולי חברתי־תרבותי מתמשך ומדאיג מאד.

וכמו כל ראיית־עולם, או נסיון להשקפת־עולם, גם השקפותיהם (מקוטעות, ומגומגמות כפי שהן, וגם בוטות ומתכוונות להרגיז ככל שתהיינה) בנויות על מבט אל העבר (קודם שהגיעו הוריהם לארץ), על מבט אל ההווה (הכלוא במסגרות ללא מוצא) ועל מבט אל העתיד (איך לפרוץ מן המיצר).

נתחיל במבט אל העבר ונשמע מייד, כי עברם של המזרחים בארצות מוצאם, כלל לא היה רע. וכי בעצם לא היו מוכרחים לצאת מן ה“גולה” האידילית ההיא, ושעל־כן עלייתם לא היתה כלל עלייה של הצלה. ולא עלייה של בהילות, אלא עלייה מתוך מניעים מכובדים שברוח, דתיים בעיקרם: “יהדות המזרח, בכלל היתה עלייה משיחית” (עמ' 299. בספרו של סביירסקי) ולא עלייה מחמת מצוקה, רדיפות או פורעניות. אדרבא, מצבם הכלכלי שם היה מניח את הדעת: “בעירק אני הייתי מנהל בנק, בכורדיטסאן אני הייתי עשיר, במרוקו אני הייתי רב ראשי… היה לי כבוד” (156), “בתימן היית גר במקום שלך, יש לך רק את השטח מחייה שלך, אתה מתפרנס בכבוד” (187). “בעיראק היה להם (ליהודים) רע?” (143). בכל המזרח חיו היהודים חיים תקינים ורק בישראל “אני בגלות” (322). יהודי המזרח לא באו אפוא לארץ בידיים ריקות מנכסים ומערכים: “יש לי למכור הרבה (ערכים לציבור), יש לי באסטה של סחורה” (203). החברה היהודית בארצות האיסלאם הייתה בריאה בכלל ותופעות של פשיעה כמעט ולא נודעו בה: “ובארץ תשעים אחוז מהפושעים הם מרוקאים. במרוקו כמעט לא היו פושעים (יהודים) (263). “איפה מצאת בקהילה יהודית זונות בכמות כזאת, שודדים. רוצחים… בקהילה יהודית מזרחית?” (303). “דבר אחד לא היה קיים. לא היה בנמצא בכלל – זונה יהודיה בצפון אפריקה” (246) מבטיח רפי לשומעיו, ולשווא מנסה אלי לסתור דבריו, כמי שעזב בן 17 את מרוקו ועדיין זוכר “טוב מאד” כי: “בתוך הרחוב שלי גרו זונות יהודיות והיו בתי־בושת” (247). “לא”. זועק בן־ציון, הציונות יצרה את הזונות” (304).

ואפילו אם היו שם יהודים עניים בחומר, היו להם “ערכים שבשום מקום במערב לא היו יכולים להיות ערכים כמו שהיו לצפון אפריקאים. זה היה ממש מיזוג בין המסורת היהודית למסורת הערבית” (247). יתר על כן, “היהודים הגיעו לרמות גבוהות מאד במשטר הערבי” (302). ו“יהודי המזרח חיו יפה. באו במגע עם הערבים, לא היו שום סכסוכים איתם” וגם לפני קום המדינה “חיינו איתם, עבדנו איתם… הייתי בא, מכבדים אותך, מדברים איתך, נותנים לך כוס קפה… יחסי ידידות… יחסי מסחר הוגנים, יחסי אנוש טובים” (302). ובכלל, הערבים אינם שונאים ספרדים: “הערבים שונאים את האשכנזים” (שם). ומכאן ש“תקומת המדינה הרסה את יהדות המזרח בארצותיהם” (שם).

כיצד להגדיר מזרחי? מה הן התכונות המשותפות לכל המזרחיים? “מזרחי הוא מי שהחברה רואה אותו כמזרחי. זה מספיק”, קובע דוד (272) ואילו נעים יש לו איפיון זה: “אום כולתום, זה המכנה המשותף של כולנו – זו התרבות המשותפת לכולם שמדכאים אותה, שהורסים אותה” (283). כששרה אום כולתום בטלויזיה לא ייצא איש מפתח ביתו לשום אירוע בחוץ. חשוב ככל שיהיה (שם). ואיך להגדיר תרבות? “אורח חיים, צורת לבוש, דיבור… גישה…” (141). כשסימן ההיכר המיוחד ליוצאי אפריקה ואסיה הוא: ה“כבוד למורה, כבוד לאבא… כבור למסגרת המשפחתית, החינוך לילד, מאכלים, הצלילים המוסיקליים, ההומור והפולקלור – זה אותו דבר אני, ואם יבוא מיליונר, אנחנו נשמע את פאריד־אל־אטראש ביחד” (283). ומייד תלונה נוקבת: “ולמה הבנות שלנו הן בזנות? מפני שפשוט הביאו אותן מן השמרנות למתירנות. מזויפת. תרבות שהיא חיקוי של המערב” (283). כעת צפוי “הרס טוטאלי של התרבות המרוקאית” (284). היום “אני יושב בטלוויזיה של האשכנזים” (321) ו“פולני שבא לפני שלושים שנה מפולין ייקבע לי מה אני” (319). פלא שכאן “אני בגלות”? כאן האשכנזים תובעים, ש“כל מה שאנחנו הבאנו איתנו צריך להשמיד” (318). “אתה רוצה להגיד לי שבאירופה יש תרבות, במערב יש תרבות, ושעדות המזרח אין להן תרבות, אין להן גאווה משלהם… אין להם היסטוריה?” (ודוק: תרבות היא גאווה והיסטוריה). ואילו בארץ יש “שליטה של תרבות מערבית־אשכנזית, כל האנשים המרכזיים, הגיבורים, האנשים הבולטים, כל ההיסטוריה שלומדים” (189), הכל בכל הוא רק ותמיד אשכנזי".

ומה קרה להם למזרחיים בארץ? זה ידוע למדי. סיפורם מוכר לכל. ואת “זה אני לא יכול לשכוח!” (197). – “הנהג היה מרים את ההייבר (מיתקן להפיכת קרון המשאית) מפרק את החבילה, זורק אותם ונעלם” (197). כך היתה קבלת הפנים בבואם. “אתה זורק אדם. זורק אותו. אין לו ברירה. (והוא) מוכרח איך שהוא לחיות” (304).

ובו־בזמן, את מיטב המשאבים חטפו להם הקיבוצים והמושבים הוותיקים. “ניצלו את התמימות של האנשים” (186). החדשים “לא ידעו מה לדרוש. כשבאו לדרוש היה מישהו שסתם להם את הפה” (187). בן־‏גוריון אמר שהוא יביא לכאן אנשים מארצות־הברית, ושהספרדים יעבדו אצלם בספונג’ה (236). וכך, “זרקו אותם לכאן לפה כמו שזרקו את בני המיעוטים (מפה)… אני מלא רגשי נחיתות עד היום הזה” (179), “פה אין שום דבר – בחמש בערב חושך, מוות… אתה נכנס לפה – מחנה פליטים פה!” (180). כך במושב, ואילו בעיירת הפיתוח – אי־שוויון ואפלייה, וידיעה שהמקום לא נועד אלא להיות “כמחנה עבודה, כמאגר כוח־אדם” (196). פשוט, הביאו אנשים אל המקום ואמרו להם תשבו פה.

אבל מה המקום הזה? אם זה מושב, אז אתה לא רואה מושב – לא תרנגולות, לא לולים, לא פרדסים, לא כלום: אם שיכון, אז אין כאן ביוב, אין סילוק אשפה. אין מועדון, אין גן ציבורי, אין מקום לילדים. אפילו לא נדנדה (183), יש סעד, יש לשכת עבודה, מועצות פועלים – כולם אדישים, מעליבים, מדכאים. ולא במקרה אין כלום, אלא במתכוון. “לא מפרגנים, בפירוש, לא מפרגנים” (191). “אנחנו פועלים זולים” (178). ו“אנחנו מתביישים” (190). ולא עוד, אלא ש“פיתחו בעדות המזרח את האמונה שהם לא מסוגלים” – “החדירו בהם את האמונה שהם לא יכולים לעשות כלום” (197). ובכל מקום, יש מעליך אחד שהוא קובע לך מה לעשות והוא יודע מה טוב בשבילך" (148). – הנה כך, לקחו ממך את האחריות לקידומך ולעצמאותך. וכמובן שהתחרות תהיה תמיד לרעתך. והכשלון מתחיל עוד מעמדת הזינוק. “הזינוק הראשון – אין אין” (199).

חוסר השוויון בלט עוד יותר באופן שבו קלטה המדינה את עולי המערב המיוחסים. “לעולה מרוסיה נותנים דירה מרוהטת עם פריג’ידר וסטינגהאוז ומכונית וולוו… (בעוד שהאדם המזרחי) הוא כמו איזה כלב באיזו פינת צריף עם עשרה ילדים ועזרה סוציאלית…” (301). “לאחד יש את ‘כלל’, ולשני דוכן פלאפל” (280), מה פלא אפוא שמבין שני אחים, “אח אחד שהוא בצרפת סטודנט… ואחיו פה הוא רועה זונות…” (שם). מה פלא ש“הרוב (כאן) הם אנשים שבורים או אנשים שלא רואים בהם שותפים ושעושים להם הכל שלא ירגישו שהם שייכים” (296). “יוצרים בהם תודעה של ניתוק” (295). ו“המדיניות היא בפירוש של דיכוי”. והתיזה של האשכנזים היא: “לא לפתח, להיפך, להנמיך את עדות המזרח” (391). “אמרתי לו יש לי תשעה ילדים, אמר לי מי אמר לך לעשות תשעה ילדים?” (219). ובו בזמן הבן של האשכנזים אינו עובד, מבזבז כספים ומטייל לו במכונית – עובדים הערבים בשבילו" (301) והוא דורש מן המזרחים שיעבדו לו כערבים, שהרי ברור: “הביאו את המזרחים שיהיו פועלים” (שם). להיות פועל, איזו בושה היא ואיזו נחיתות גדולה מזה? בדרך זו המרוקאים הפכו לכושים של הארץ הזאת" (247). ו“בעלי הציונות ייסדו להם גילדה משלהם ושולטים באחרים וזה המצב הרע שיש במדינה הזאת…” (305). ומה התוצאה? “תופסים אנשים. סוגרים אותם במקום אחד. וחוזרים כעבור שלושים שנה.. אז מה גדל? פרחים? גדל עובש! לא יגדלו פרחים ממקום רקוב. בחייכם!” (247). אין סיכוי. יאוש. “האבא שלך היה בסך הכל חתיכת פועל” (224). “עם אחד? רק לקישוט” (200). ואילו השליטה על הארץ כולה בידי העדה הפולנית: המנהל, סגנו, ראש האגף, ראש המינהל, כולם פולנים (221–220). והללו מונעים מן המזרחים לעלות בדרגה, בין השאר, גם כדי שלא יתגלה ש“במפעל עושים דברים לא חוקיים” (211). כך גם בהתישבות. הוותיקים שולטים בכל המשאבים (202), והם מטהרים את המושבים ממזרחיים: “החוצה! לעזאזל, רק לא במושב!” (201). והגיעו הדברים לידי כך שאין להאמין עור לאיש: “האשכנזי כל הזמן הוא חבר שלך, אבל תמיד תיזהר ממנו” (211). כך בכפר, ובמשרדי העיר, שם? כמובן אפליית “השחורים”: “מה זה פה? ניגר דפרטמנט?” (250). וכך מכל צד שהוא “השפילו אותנו, דיכאו אותנו.” (158). “מה שיקום איזה שיקום?” – ״אני מדבר על עלבון אני לא מדבר על מצוקה!" (159).

*

כשמבקשים מוטו אחד שיאמר היטב הכל עד תמציתו, אי־אפשר למצוא מוטו קולע יותר ממה שאמר רפי:

“אני לא מרגיש נחות. אני מרגיש דפוק”. (248).

ואם מבקשים לדעת למצות מה שיש במוטו הזה, באים הפסוקים הבאים, ומפרשים: – רגשי הנחיתות לא הובאו הנה אלא הם נוצרו כאן, בפירוש נוצרו כאן" (292).

– “כשאתה מתחיל לשנוא – אתה שונא את הכל” (252).

– “אנחנו חיים בביוב – כמו עכברים” – ו“בתוך חמישים שנה זה יהיה רודזיה שנייה” (250)

– “אנחנו דור של חסרי זהות” (251).

– "יוליו: תאמר לי, מה אתה יכול לאמור לאותם הצעירים (הספרדים) בכדי להצליח יותר בחברה הישראלית?'

“עזרא: 'לספרדים? כן! ללקק תתתת לאשכנזים.”

– "יוליו: ‘כלומר זה מה שאתה מציע?’

“עזרא; זה מה שאני מציע. אין לי ברירה אחרת. לדעתי זה הדרך” (223)

ובכלל – “מה יש פה למזרחים!” (305). כל כולה של המשפחה הספרדית הגדולה לא באה לארץ אלא רק כדי שהיא “תיתן בשר לתותחים”.

ולמה בכלל ללכת לצבא? “מה יתן לי הצבא שאני אלך לצבא?” (160). ומה פלא אפוא, שהחיילים המזרחיים הם “חיילים בלי מוטיבציה?” (180).

האם יש סיכוי לצאת מן האפלייה, הדחקות והיאוש? “אני חושב שהפער החברתי ימשיך עוד מאה שנה ואין מה לעשות” (248).

ולסיכום: “אין פתרון, אין פתרון – תאמין לי! – – – השחורים דפוקים וזה לא יעזור” (268).

מה פלא אפוא שפקעה הסבלנות ואי־אפשר עוד לשאת. וצריך כעת לקחת ולהפוך את הקיים, עולם ומלואו, ולהתחיל מחדש, אחרת, ולפני כל דבר אחד: וכתנאי מוקדם לכל שינוי אפשרי, צריך להדביר את שתי המפלצות שהתעללו באדם, בכבודו וביכולתו להיות אדם מכבד עצמו ומכובד על־ידי זולתו: המפלצת האשכנזית בכלל, והמפלצת הקיבוצית בפרט.

האשכנזיות היא ההיקף והקיבוציות היא המרכז. וכשמדברים על המהפכה – מתכוונים קודם־כל לשני אלה: האחד כאידיאה והשני כדימויה המוחשי.

מה צריך אפוא לעשות?

ראשית כל, לאסוף כוח זו המילה החוזרת. כוח וכוח ועוד כוח. כוח פוליטי וכוח אירגוני. וכוח שליטה במלים, כי מלים נושאות בהן כוח (147), כשם שגם התיאטרון הוא כוח (154), כוח “לשלוט במוחה של החברה” (151), וכוח לפוצץ אותה (149), כוח כזה כמו שיש לכושים בהארלם (150), וגם כוח לעשיית טרור. ובמקום לבזבז את הכוח על עבריינות מרוב יאוש ועל פשיעה כנגד החוק, מוטב לרכז את הכוח לטרור פוליטי, פנתרי, באדר־מיינהופי, ולעלות בכל הכוח על האשכנזים. כל ההצדקה לכך נתונה. האשכנזים הללו “קודם דפקו אותם באירופה ועכשיו הם באים לעשות לי את זה?” (320). אני אלחם בהם. “קודם כל לכבוש את בניין הטלוויזיה” “תבוא משטרה, יהיה דם. יהיה נשק חם, קצת פצצות, קצת רימונים, קצת שחיטות, אבל ברוטאלי! ממש ברוטאלי! בכוח! זה הכוח היחידי שיש לנו במדינה הזאת” (323). מטיף עוזי, המוצג כ“משורר ומלחין”. אין זו כמובן תכנית פעולה, אלא זו קודם־כל, השתכרות מחזון הנקם, ובמלים גסות, שאחרים מפחדים עדיין לבטא עד שיתרגלו לשמען. או, אולי המלים הגדולות תחלפנה מעשים, ותבואנה במקומן בפורקן במלים? – אין שום בטחון בדבר, איש לא יבטיח, וכלום לא נימנע. ורק שהדברים הנאמרים נרשמים אי־כך, במקוס מן המקומות בתודעה, ואינם אובדים.

אחדות ואירגון, תנאי ראשון. “אם נצעק כולנו יחד, כל הספרדים. כולם אחים!” אלמלא שהספרדים אינם קלים להתאחד. אין להם הנהגה קולקטיבית מאריכת ימים. הם מתפרדים לפני שמתאחדים. הם מתחממים מהר ומתקררים מהר. קשה ביותר לארגנם. הם עצמם אינם מאמינים שיוכלו. “אנחנו עצלים מהדם” (266). קשה לסמוך על הטמפרטורה הגבוהה למשך זמן. ההתארגנות, ההתלכדות, ההנהגה – זו הבעייה. “ספרדים לא מסוגלים להתארגן” (209), “הספרדים זה טבע של ערבי” (220).

“אצל התימנים לא קיימת הנהגה קולקטיבית” (193). (ועוד בעניין זה: 178, 187. 193. ועוד ועוד). מצד שני, נתגלה כוחם האלקטוראלי המכריע. “בכנסת יהיה רוב ספרדי” (191). וכל המפלגות כולן נקלעות בין פחד מפניהם ובין חנופה להם.

האם יש דרך אחרת? פחות אלימה, יותר תרבותית? נראה שלא. “הדומיננטיות התרבוית האשכנזית” ממשיכה לבצע את “חיסול הערכים המזרחיים” (324). וחיים (סופר ומחזאי) מרגיש עצמו על־כן “עקר וסריס ויתום ובודד ונדכא ומדוכא, אתה איש לא רצוי, זר ואתה לא נדרש” (324). כל מה שנוצר כאן בתרבות הוא תרבות אשכנזית. “אני נורא קשוב ומחפש לראות מתי יצאו (בכלי התקשורת) לעצב גיבור, למשל, מרוקאי, או טוניסאי, או אלג’יראי… ונדמה לך שבסך־הכל משדרים לך באנטנות שנמצאות בארץ אחרת” (שם).

כל גיבורי הארץ מוצגים תמיד כ“גיבור של ההיסטוריה האשכנזית” (325), הנורמות והערכים הם נורמות וערכים של עולם אשכנזי. ו“בעברית פשוטה… זאת מדינה אשכנזית”. ואתה, המרוקאי, “אתה עקוּר” (שם). מכריחים אותך להסתגל למוסיקה אחרת של נפש אחרת. וממהרים לעצב אותך בגיל מוקדם כדי לחסל את נטיותיך הנפשיות. שהרי “אם אתה שואל אותי מהי המוסיקה שאני שומע בחלומותי… זאת המוסיקה המזרחית, המרוקאית, הביולוגית”… (326). נמצא שבין שתי התרבויות הולך אדם מבולבל. כאותם צבי־הים הגדולים שאיבדו את האוריינטציה, ואינם ויודעים לחזור אל הים והם נדונים “לצעוד להיפך”, אל כליונם הטרגי. וכל המודרניזציה שקידמה את פני העולים, לא רק שלא קידמה אלא השחיתה: “מבחינה הומאנית נגזל חלק אלוהי מן האדם ברגע שהמשפחה כמוסד והקהילה כמוסד חדלו לתפקד…” וכתוצאה מכל אלה, מסכם חיים “להיות ישראלי” – “זאת אומרת, לחיות את הטרגדיה של התלישה והעקירות” (328).

*

אבל הנה, לבסוף, הגיע הזמן. כעת יוכלו דברים להשתנות. ולאור כל האמור, מן הראוי היה להתחיל בכך שהאשכנזים “יקבלו מכה בראש… יכנסו להלם… פיצוץ על־קולי… שיעבור את תל־אביב ויגיע גם לירושלים” (192).

די להיות חלש ותלוי. “אני (בן המזרח} גוף ענק במדינת ישראל. ואני חתיכת דרקון בלי אש בלי קרניים” (254). מעתה עלי להיות דרקון עם אש ועם קרניים. ולאסוף את כל אלה שהרסו להם אותם ואת תרבותם, ואת כל חסרי הזהות שבישראל אלה “שמחפשים דגל. מחפשים משהו כדי להעמיד אותם באיזה שהוא מקום” (251). לאסוף אותם ולהתחיל לעשות, ולזעזע, עד שיידעו כולם איך הוא המרוקאי באמת. “איך הוא בפנים. מה אוכל אותו, מה נותן לו את והרצון הזה לפוצץ את הכל!” (251).

מעתה יתחילו דברים לזוז. לבסוף המערבים ילכו למערב והמזרחים ישארו במזרח שישאר במדינה הזאת – זה רק עדות המזרח! יתר עולי אירופה לא יישארו כאן" (300). גם “…התרבות תישאר מזרחית… אתה נמצא באזור מזרחי” (284). “האיזור הזה הוא מזרחי אוריינטלי” (283). וכשינסה האשכנזי להתנגד ינזפו בו: “אתה תלך! אני, זה הארץ שלי. אני אסייתי. זה כאן כל הארץ אסיה” (306). זה ועוד זה: “אנחנו יכולים להסתדר עם הערבים. אין לנו את הטראומה הזאת שישחטו אותנו” (160).

למזרחי אין מה להפסיד. כל מה שעשו לי בארץ־ישראל עד עתה לא היה אלא שעשו לו דברים, שהחליטו בשבילו (271), שתיכננו מעליו ושקבעו בשבילו, “ממש גימדו את האנשים” (164). עשו אותם לילדים קטנים, לדרדקים בעלי זקנים. הורידו אותם ממעמד מכובד ונשוא־פנים – למקרה סעד, למובטל, חסר תעסוקה, לעובד דחק, לאילם בתרבות, לאלים במגעיו. ולטעון־טיפוח בכל. “גולדה אמרה שרק מי שמדבר אידיש הוא אדם נחמד” (191). ולפיכך. על הלא־נחמדים לצאת כנגד “וללכת ולהתקומם… נגד הדפוסים (של האשכנזים) – הם אשמים” (237). הם האשמים. הנה, זו הנקודה.

כיווני פתרונות שונים מתרוצצים. יש כיוון פוליטי (תרגום הכוח המספרי כל המזרחים בארץ לכוח פוליטי). ויש כוח כלכלי (שינוי בדפוסי חלוקת העבודה העדתית), ויש כיוון שיקומי וכיוון פדרטיבי בין־עדתי (לחלק את השלטון בין כל העדות, כמו בלבנון“, (305), ויש גם כיוון עייף ונכזב מן הכל ומסתלק לו: “אני שם פס על כל המדינה הזאת! מענין אותי רק מעצמי… אני אשקיע, אני אסדר את עצמי… (176). או גם כיוון אוניברסלי שנדחה מייד (”האידאולוגיות האוניברסליות של המפלגות זה לא הפתרון”, (294).

ועדיין שריר וקיים גם הכיוון הטיפוחי: “המדינה חייבת לטפל בילד בעודו בן 3–2 שנים… את כל הטיפול. וגם… להיטיב עם ההורים שלו”. ויש גם כיוונים הנוטים להתפשר על־תנאי, אבל לפני כולם בראש כולם ומעל כולם באים הכיוונים הקיצוניים, האלימים, ללא סייגים – לפוצץ.

עדויות אלה, הממלאות את הספר שלפנינו, גם אם אינן משקפות הכל ונכון, וגם אם אין להעריכן מעבר לנסיבות היאמרן, וגם מבלי להיחפז להכללות גדולות – אין כל ספק שהן עדויות אמת, ושהומה בהן מחאה גדולה, יסודית ומן המעמקים. וגדולה מכל מה שהצליחו לשים המלים, מעבר לכל הגוזמאות, ההצגות וקצף החרפות הנמהרות, מחאה שמכילה בה הווית אדם, והווית קבוצתו; שכבודו נפגע וטעם חייו היה מר. ועם כל זה, ובו בזמן, יש בה עוד מחאה נוספת, שאינה כאמצעי ואינה לשימוש מעשי ישיר, ושכאילו נוהגת לפי כללי־משחק שונים לגמרי: מחאה לא לשם תיקון איזה עוול, ולא לשם פתרון איזו מצוקה, ולא לשם השגת איזה איזון משופר יותר בין קבוצות בני־אדם שונות – אלא מחאה של ריטואל, שאינו מכשירני אלא הוא טיקסי.

*

כאן אולי ראוי להבהיר דברים ולהעמידם על חזקתם. דברי העדים שצוטטו למעלה (אולי ביד פתוחה מדי…), טעות תהיה לראותם כמין “דיבורים אפיזודיים”, וכמין שיחות בטלות של יושבי־קרנות, שמפטפטים ואינם יודעים מה הם שחים: בגוזמאות, בלא־אחריות, ובהכללות הבאי ורהב – אלא אדרבה ממש כך ומזה נוצר המיתוס העממי, וכאלה הם זרעי ההכרה העצמית הנובטת, ממש מרחשים עמוקים ואפלים ולא מדוייקים כאלה – מהם גם נוצרת דעת הקהל, ומהם גם מתפשטת האמונה במה שמתראה כאמת, חזקה מכל אמת “אובייקטיבית”, ומהם גם מתחשלת התביעה שלא להסתפק בשום פשרות, ולא לוותר על כלום מן החלום הקיצוני והלוהט ביותר. נמצא אפוא, ששתי תביעות כאן ולא אחת. אחת פרגמטית ואחת ריטואלית. המחאה המכשירנית, שמבקשת לשנות דברים מציאותיים, בתחומי המציאות הנתונה; והמחאה הריטואלית, שמבקשת להעתיק סדר דברים נתון אל מעבר למציאות הנתונה. שני קווים הם אפוא, קו אחד והוא קו מעשי, וקו אחד והוא קו דמיוני,או נאמר, קו ראציונאלי וקו אי־ראציונאלי, שסותרים זה את זה, וחיים יחד בכפיפת תודעה אחת. והתוצאה – סצנות של אמת קשורות יחד בחבלי שקר.

בשיאה של התביעה הריטואלית עומד האיווי העז: לתפוס באשם ולשרוף אותו. שעיר־לעזאזל קולקטיבי (האשכנזים בכללם והקיבוצים בפרט), שיספוג את כל הרע אל תוך גופו ויוצא לסקילה בחגיגה ובעסק גדול. למצוא אשם שיפטור את מאשימיו ממצוקה מודחקת, ושגם יפטור אותם משאת בטירחת מנת אחריות עצמית למצב־ענינים קשה. וכך הולכים שני הקווים ומסתבכים: הקו הפרגמטי המכוון למדיניות מעשית בהקשרי המציאות ואילוציה, מציג ראיית היסטוריה אחת ואמת אחת; והקו הפנטסטי, הממשיך לבקש פורקן בהקשרי המציאות המדומה שמעל המציאות הממשית. ואין לבניו היסטוריה אלא מיתולוגיה, ולא אמת אלא דימויים של אמת, שלפיהם מתגברים המצוקים על האראלים על־ידי ריקודי מלחמה, נוצות והעוויות נוראות.

אלמלא שריטואל כזה אינו נגמר תמיד רק בהצגה הצבעונית הזו, ובתשואות המתח המתפרק, ואחר־כך הולכים הביתה. העולם מלא ריטואלים שהפכו למציאות. טקסים לא מכשירניים שהפכו לטרור טורפני, ואנשים מרובים מדי, שנסתחפו בהמונים עצומים מן הריטואל אל הרחוב, ומן הטקס במסכות מפחידות־משעשעות אל יריות ופצצות ואל הוצאות להורג, עם שנאת קנאות בלתי מבחינה, עם איבוד השפיות עד שכאילו משהו קמאי מאד פורץ את כל הגדרות ומבקש לו טרף־אדם – ופתאום ואנחנו סחופים בתוך מצולות שאין להן כינוי הולם יותר מאשר כברבריות עם כל ההסתייגות וה“להבדיל”, ושאמנם כך קורה ואיך באה הברבריות המודרנית על העולם. אין צורך ולהרחיק מעבר לסביבתנו הקרובה, המיידית, כדי לראות ולהיווכח.

רפי הוא רק בחור אחד. אבל רפי הוא יותר מרק בחור אחד. ורפי מתלקח: “באדר־מיינהוף – הוא מסביר – אל תתפסו אותם בתור עבריינים – – – הם טירוריסטים – – – אני מלא סימפטיה אליהם. תהרוג אותי, זה מרגיז אותי אבל אני מלא סימפטיה, אני לא יודע למה… זה אסור, זה דבר שלא… אבל אני לא יודע. אני מלא סימפטיה אליהם. אני לא יכול אחרת. וזה לא אשמתי” (249 – 250).

הטאבו מתפקק. איסור מכאן ומשיכה מכאן. סימפטיה מדגדגת ודחף יצרי מתעורר. כשם שאסור לעשות מרפי הכללה. כך אסור לעשות מרפי המעטה. קולות רבים בקולו, רותחים ונעצרים. בינתיים.

איזו משתי המחאות תגבר? זו המבקשת פתרון מעשי לשאלה מעשית, או זו המבקשת סילוק אגדי של מצוקה נפשית? מכאן מצב חברתי חמור, שתובע מפנה ריאליסטי לפתרונו, ומכאן מצב חברתי חמור, שהופך להיות מצב סוריאליסטי; מכאן עומדים על קרקע המציאות ומונעים משאבים ממשיים כדי לשנותו; ומכאן שומטים את קרקע המציאות ומבקשים אמצעים שמעל למציאות, כדי להדביר איזה דימוי מפחיד – כמי שמבקש רפואה בבת־אחת מן המדיצינה המודרנית ומכוויה עם לחשים. ממש כזו היא התאווה המפורשת לתפישת האשם: האשם הגדול, האחד: לכל הרע – המכשפה האשכנזית – והפתרון האחד והגדול לכל הרע – שריפתה.

פתאום, ויש לפנינו מילון מושגים חדש. הציונות היא המלכודת של האימפריאליזם האשכנזי. העליה הגדולה ושיבת ישראל לארצו – זו הונאת התמימים הספרדים ודיכויים לתועלת האשכנזים. הסוציאליזם ותפארתו הקיבוצים והמושבים (הוותיקים), הם אחוזות של ניצול קפיטליסטי גס. עיירות הפיתוח, הן מאגרים לעבדים ולשפחות. התרבות המערבית היא הרס התרבות המזרחית, והאוניברסיטאות הן כדי ליצור אליטה גזעית של אדונים אשכנזים שישלטו לבדם בכל.

האם צריך לעמוד כעת ולכפור בכל אלה? להתחיל לספר מחדש את ההיסטוריה של אתמול שכולנו עדיין בה? להתנצל למה עשינו מה שעשינו ולפתוח במסע אפולוגטי? לקרוא להבדיל בין אמת ובין זיופה של אמת? או, שמא רק למשוך כתף, ולהקל ראש בכל אותם ביטויים אלימים ולחשוב כאילו לא היו אלא רק מבעי ילדים כועסים בשעת כעסם. ומתוך הסתחפות שיכורה וחסרת־מעצורים ליצרי נקם, מוצדקים למדי, כשלעצמם?

כשחוזרים ובודקים מה היה היקף העליה בשנות גיאותה, מה היה הרכבה מבחינת הגילים, הבריאות, גודל המשפחה, הכשרתה המקצועית, ציודה, מיומנותה הבסיסית, רמתה ההשכלתית, וכושר התמצאותה הראשוני, מצד זה; ומצד שני מה היה בידי אותה מדינה חרוכת־מלחמה וריקת־ידיים ובידי אותה חברה ענייה ועייפה, ששילמה אך זה את היקר שבמחירים על הגשמת היקר שבחזונות – ואיך נטלה על עצמה לקבל את העלייה ההיא: וכששואלים אם לאחר כל השגיאות והחטאים ששגתה המדינה ושחטאה החברה בקליטת העלייה (ובעיקר, בפטרונות, בניכור ובהתנשאות, שלא להזכיר בורות וסתם טיפשות אנושית), ומה היתה מידת אחריותם ותרומתם והשתתפותם, של העולים עצמם במעשה הקליטה – מה ידעו לעשות, מה רצו לעטות ומה הצליחו לעשות; וכשמשווים כל אלה למה שישנו ונמצא היום בעין, ומכל מבט שהוא – משקי, חברתי השכלתי ומדיני – הוא שינוי מפליא בהישגיו: אין עוד מקום בעולם שגוף חברתי אחד קלט גוף הגירה חדש ובעייתי כל־כך – כשהגוף הנקלט גדול פי אחד־וחצי מן הגוף הקולט תוך-כדי תקופה קצרה כל־כך (השוו למשל את צרפת, אם ואיך היתה קולטת, בכמה שנים, כשבעים מיליון מהגרים..) ובהישגים מרשימים כל־כך, כפי שקרה כאן לעינינו.

וכאמור, השגיאות והמשוגות והחטאים, לא היו נחלתו של צד אחד בלבד, והאחריות להצלחה ולאי־ההצלחה לא היתה בשום־פגים רק על כתפי צד אחד בלבד – ובלי לפאר שום דבר שאין לפארו, אי־אפשר שלא להודות כי קרה כאן דבר גדול, שאין משלו בעולם.

כמובן, גם זה: כמו הגנרלים הנלחמים במלחמה הבאה לפי מיטב לקחי המלחמה הקודמת, כן גם היו המדינאים שטיפלו בעלייה החדשה ההיא, לפי מיטב לקחי העליות הקודמות, וכמו במלחמה שרק באמצע הקרבות מתחילים להבין ולשנות את התפיסה ואת אמצעיה, לאחר ששילמו ביוקר בחיי אדם ובמשאבי הלחימה, כך היה גם בקליטת העלייה הגדולה: רק מאוחר התחילו תופסים את השגיאות ואת מחירן האנושי הכבד.

אלא שמי ישמע כעת לכל אלה, הנשמעים בוודאי כתירוצים נבובים לעוול מוחשי. כעת נשמעת התביעה האחת, והיא מתעצמת בתאוצה: מי האשם? ולהחזיק באשם ולתבוע ממנו יותר מהודאה באשמה, יותר מרק התנצלות ויותר מפיצויים. כעת מחכים למשהו שמתחיל בכעין הצהרה מצד האשכנזים, כי אכן על ראשם האשם, ולא רק אשם אלא אשם בזדון, אשם בכוונה רעה: איך הביאו את העולים ברשע, איך ניסו ליישבם בכחש, אין הלכו ללמדם בעורמה, איך כל מה שניסו לעשות כדי לקרבם וכדי לעודדם, ככל שידעו וככל שידע העולם ללמד – הכל היה מתוך רצון רע. כדי להכשיל, את כולם, כדי להקפיא ולהנציח את הנחיתות הזמנית ולעשותה קבע, וכדי לנצל את יתרונם ולחגוג את מלכות הרשע – ואיך הקימו ככה בארץ ישראל שני עמים נבדלים, זה עליון על זה, שולט בו ומדכאו עד עפר.

לאן מגיעים לאחר זה?

ואולי צריך לקבל עלינו ששתי עמדות פסולות מראש: עמדת המאשים והמוכיח ועמדת הנאשם והמצטדק. וששני נוסחי דיון צריך להתבגר מהם, נוסח התאניה ונוסח ההטפה. ודי בכל הבכיינות, ובכל הרחמים העצמיים, ובהפגנת המסכנות וה“הייתי כלב מוכה”, וכל הטענות והמענות בכיכר העיר, ושידעו כולם ושיבואו לראות, ושינודו לך ושירחמו עליך, וכל הטרוניות וההתלוננויות על כולם – וכל־כך מעט על עצמך – וכל ההתפרקות הזאת במלים, במלים גדולות וגסות, וב“דם חם”, כל ההאשמות שיש להן ושאין להן ידיים ורגליים, עם הקללות הנוראות וההפחדות הגדולות, וכל אותו ציור העולם כביבר מלא מפלצות שרוצות כולן לטרוף אותך הקטן, עם חשיפת הצלקות לראווה, בשוק, כדי לזכות בחמלה ובחיבה, – יש בכל זה לא רק סגנון דוחה, ולא רק משהו מקטין ערך, לא בוגר, אלא, וזה העצוב מכל, שוב הידבקות אל ידו של אותו אבא, אלא שהפעם בצעקות ובחרפות ובאיומים – עד שייבהל וישמע ויחזור ויאהב אותך ויתן לך, הוא יתן לך, ומידיו תקבל את כל המגיע לך.

צריך לגדול מעל זה. צריך להיפרד מהצגות אלה. די להיות מאשימים ומאיימים. צריך לקבל אחריות, לעמוד זקופים ולקבל אחריות. עם כל הקשה והמכאיב שבקבלת אחריות. וזה הכל. די להמס לבבות ולהיות חלשים. צריך להיות פשוט נוטלים אחריות ועושים דברים.

*

ועוד רק שנים שלושה דברים על הספר, שכה הרבה הבאנו מתוכו. יש בספר הרבה כאב. לא מעט אמת. ובוודאי שיש בו דאגת אמת לשינוי שצריך לבוא. אבל, מבין הדפים נשמעת נימה מוכרת למדי מספרות ה“לבנים הטובים” באמריקה, שכולה על טהרת האנושיות וההזדהות עם כאב השחורים, ושעם זה מידה של התבטלות עצמית בה, ומידה של פילנטרופיה רוחנית. מותר כמובן להעתיק דברים ממקום למקום. וביחוד אם ניתן להצביע על תוצאות גדולות שהושגו בעקב אותן תפישות יפות. מה הן אפוא התוצאות הגדולות שצריך לראות אותן כמופת לנו? ואם אינן כה גדולות – מה עיכב אותן מהיות גדולות ומכריעות? שוב רק בגלל הרשעים שהפריעו? או בגלל בעיות שאין פרופורציה נאותה בין סביכותן הקשה ובין מה שיודעים להציע להן ברפואה? קל מכל הוא להצביע על האשם הגדול, לתפוש אותו ולתלות אותו בפנס הרחוב, ולחזור ולמצוא והנה כל הבעיות כולן על מקומן, וכאילו לא כלום.

המציאות כפי שהיא, די רעה ודי קשה ודי כפותה לאילוצים כבדים, שלא צריך להוסיף עליה דמגוגיה, ותסיסה של מיתוסים ברבריים, לעורר יצרים מיידיים לסיפוקיס מיידיים, ולתפוש שעירים לעזאזל ולתלות על צווארם פלקטים פשוטים וגסים עד יאוש – והמציאות, עם כל זאת, היא די עשירה ודי טומנת אפשרויות ודי נפתחת למאמצים כנים, מכדי התייאש.

קטעים לא מעטים בספר ההוא ובמאמרים וברשימות מרובים שכמותו – מעכירים את הלב במשהו מעין צל מעוקם וזחלני של “הפרוטוקולים של זקני־ציון”: כמין רעל זוחל, “האנטישמיות” אל האשכנזים, ההכללה של כולם כאחד, הקריקטורה שעושים מכולם, ועיוות ההיסטוריה.

ומצד שני, לעתים נדמה, תוך כדי קריאה ושמיעה, כי הדוברים הללו, כל פרשנותם הסוציולוגית וההיסטורית, הופכת עד־מהרה ומתכווצת לרק פסיכולוגיה: לתולדות הכאב, הזעם והעלבון – ואינה מגיעה עד כדי תיאור המהלכים החברתיים וההיסטוריים כהוויתם, ואינה מתרוממת עד ידיעת האופק הרחוק שמעבר לתלאות הדרך. וכשמתכווצת ההיסטוריה והסוציולוגיה להיות לרק פסיכולוגיה, היא נשארת בגדר קובלנה, שאינה מתמודדת עם המציאות אלא מבקשת לה סימפטיה. מסימפטיה בלבד המציאות לא תשתנה. ותודעת השינוי חייבת לעמוד על מסד של אמת.

הנה, למשל, ההצטרפות הקלה אל הנורמה שנעשתה רווחת היום בארץ, שהיות פועל הוא בושה שצריך להתנצל עליה. וש“אבי היה חתיכת פועל” היא חרפת המשפחה, שצריך להיפרע עליה ולנקום, או, למשל, התאור של ארצות המוצא כמופת של קיום יהודי אידילי. ואולי דווקא היעדר שלילת הגולה, כתנאי מוקדם לעלייה, היה אולי בעוכרי העלייה הזאת, והיעדרם, למשל, של מעין סיפורי מנדלי מוכר ספרים, של עיירות צפון אפריקה, עם ההוקעה ללא רחם של העיירה בנוולותה, כרקע לשיבת ציון – חסרונה מורגש. או, למשל, התביעה להיות מקצר דרך במקום שאין לו שום קיצור דרך אלא רק שלב אחר שלב.

ואילו המטרה המאחדת, ליצור איזה שלם מכל חלקי העליות והתרבויות, לא במחיר טשטוש העבר או ההתנכרות לשייכות אליו, אלא מתוך התקווה לאיזה פלוראליזם לאומי – שאין צורך בו לשלם בשונותך כדי לזכות בשוויונך – מטרה זו אינה בראש בעלי הקובלנות, ואינה נשמעת באוזניהם אלא כמין נסיון להרדים את תביעתם ולהנציח את העוול ולפרזלו.

לא קל לשכנע כאן. לא קל לפלס דרך להתחלה חדשה. לא קל לקרוא לאמון ולהדדיות שיגדלו מעל המפריד ומעל עלבונות העבר, ולהתגבר מעל תגובות ילדותיות, ולא קל להוכיח כאן שיקול־דעת ולא נטירת איבה. ועם כל זה, כלל חזון שיבת ישראל לארצו – גדול מפרטי צרות שיבת ישראל.

סיפור העלייה הגדולה של יהודי ארצות האיסלאם וקליטתה, עם כל הכאב, והפטרונות וההתנשאות, וההתנכרות, ולאחר כל המחסור והשגיאות והחטאים – לא רק שאינו סיבה לשאת אשמה, אלא הוא אחד הפרקים היפים והמרתקים והמאירים ביותר בהיסטוריה של העולם בזמן הזה.

ואסור ללכלך את קצת היפה הזה, גם לשם מלחמה צודקת.

יזהר סמילנסקי

דבר (ח כסלו תשמ''ב 4.12.1981): 16; 19.