רקע
ס. יזהר
אין עוד משה דיין בינינו

יש חכם שחכמתו מוגדרת כראיית הנולד. ויּש חכם שחכמתו מוגדרת כִראיית הנקודה. חכמתו של משה דיין היתה ראיית הנקודה בתוך כל המעורבב. מעטים היו כה בהירים כמוהו. אפשר היה שלא להּסכים לדעתו. אבל אי אפִשר היה לטעון שדעתו לא היתה בהירה וברורה לחלוטין, או שהגיון דבריו לא היה מסקני, או שהסתתר אחר דיבורים ריקים.

את דרכו של משה דיין – פרטית כציבורית – קשה למדוד בכל סרגל שמודדים בו קווים ישרים. הוא לא היה קו ישר. וגם לא קו אחד. ועּוד היה בו תמיד קו נוסף, אלאּ שזה היה מצועף, ולא לציבור. אבל, בכל קו שהיה בו אותה שעה, היה בו כולו, שלם ובכל מאודו.

בשיקוליו, בהכרעותיו, בהתנהגותו, היה משה דיין פרגמטי, ועד התאכזרות. מה שלא ניתן לעשות – אינו קיים גם כאפשרות. אסור להיסחף למקומוִת שאין להם סיכוי. לא להסתבך בטעיות שווא, ולא לנפץ ראש אל הסתוּם. המופלא שבאפשר קסם לו, המופלא שמעבר לאפשר, דחה אותו.

ועם זה, תמיד התגושש והתגרה בכל סייגי החיים המקובלים. במוות, בחוקים, במותר, במקובל. ולא מחמת יהירות או בוז, כפי שנטו לפרש וגם להעלב, אלא מחמת טבע משוחרר מתלות, משוחרר ממוסכמות, ואפילו מתלות בדעת־הקהל.

ידועה התמונה הישנה שבה חובק יצחק שדה את יגאל אלון מזה ואת משה דיין מזה, שני עלמים מלבלבים ורובים בידיהם. מן הנקודה ההיא שבה עמד ״הזקן״ יצחק שדה נפתחים שני קווים בתולדות ישראל ונפשקים – קו יגאל אלון לכאן וקו משה דיין לכאן. ובזווית הזו שנפתחה בינייהם – שם משתרע כל מרחב הפריסה של תנועת העבודה ועד למראיה המביך היום.

בן הארץ. כמוהו כיגאל אלון וחבריהם. מה שלא היה לו ולחבריו, ומה שעשה את מנהיגותם שונה ונבדלת ממנהיגות הדור שקדם להם – שהם התחילו משטחי האדמה הריקה של נהלל ומסחה, ולא מדושן התרבות העמוקה, ולא מן המסורת המצטברת של דורי דורות ולא ברצף הווית העם. בקפיצה גדולה מדי, בניתור מעל ההיסטוריה של אלפי שנות עם ישראל, ביקשו משה דיין וחבריו להתחיל ישר מן התנ״ך ומן הארכיאולוגיה. וכל מה שנצטבר בעם ישראל וביהדות שלאחר התנ״ך היה רחוק מהם וזר להם. אהבת ארץ ישראל היתה אהבת ישראל שלהם. ותרבות הגולה היתה רחוקה, לא השפיעה כמעט, לא קסמה, אם לא ממש דחתה. כאילו אפשר היה לקפל את המרחק העצום שבין התנ״ך ובין ימינו ולעשותו כשני פרקים רצופים. הגלות היתה כמין לילה ארוך שמתעוררים ממנו וממשיכים את היום שעבר בלי הלילה שביניהם. מבחינה זו, ולא מחוסר לימודים פורמאליים שיטתיים היה איזה חסר בתרבותם, ואיזה פגם בהתייחסם לתרבות. ולעתים כחוסר סבלנות לכל מה שבא מחוץ למרחב שבין שדות נהלל היום ושדות ברק בן אבינועם אז, באותה זירת עולם שהשתרעה משני עברי נחל קישון, צומח משרשיו בשדות אלה, נלחם כשומר כל השדות, וביקש שלום ויחסי שכנות טובים עם בעלי השדות שמעבר.

אומץ ליבו. האומנם היה חסר פחד? או כבש את פחדיו במידה גדושה של שליטה עצמית, כהחלטה שלא לפחד? או, כמחווה שאדם מתחייב לה לאחר שנעשה למוניטין שלו? נראה שלא כל אלה. אומץ ליבו היה פשוט עשוי מאומץ־לב. התנהגות טבעית, שקולה והגיונית ולא הרפתקנית כמי שמתגרה בסכנות בקלות דעת, או כמי שמסתמך בעיוורון על הגורל – או על מזלו־הטוב.

המוות היה קרוב אצלו ומסביבו תמיד. נושף עליו כעל לוחם השוורים. ברווח הזה שבין קירבת המוות ובין שורת ההגיון האיכרי המקיים את העולם – שם היה איזור החיים שלו. ברווח הזה גילה את חכמתו, את חזונו, את מוזרותו וגם את נימת הפיוּס שהדהדה תמיד בדבריו בלא־קול.

בני העמק שגדלו להיות מנהיגי האומה, אינם מרובים, כידוע. משה דיין היה מיוחד ביניהם. מושך ודוחה, מרגיז ומקסים, מעורר הערצה ומקניט איבה, מקור של סמכות ודוגמה לאי־דוקטריינריות, מקור השראה למאמינים בו, וסמל פריקת־העול למבקריו. מנהיג שגדל בצל מנהיגיי אתמול, בלי שדבק בו כלום מתמולם, אבל שחייב אותם להדביק את צעדיו. הם שהגיעו־לארץ נוחלי תרבות עמוקה ועמוסי אידיאלים מוגדרים, והוא שגדל כסייח שובב במרחבי העמק הפתוחים, ושהגיע אליהם כחייל ומן המלחמות הצטרף למדינאים – נשאר זר להם בהוויתו ומוזר בסגנונו, אבל משרה עליהם – הבלתי אמונים במלחמות – הקלה. כאילו איתו גם סיוטי הלילה וגם פחדי יומם – נעשו קלים והכל נעשה לפשוט יותר.

משה דיין לא נעשה מנהיג שבא מבעיות החברה, או מן הדוקטרינות החברתיות. באלה מעולם לא היה אזרח. הוא היה מנהיג שידע לפתור. שידע להציב יעד מוגדר. שידע להתמקד בהתקפה. ולא זה שמתחיל מאיזה בשורה אידיאולוגית והולך ליישמה כתכנית פעולה.

עלינו לדעת לחיות עם הערבים, אמר. אנחנו נדונים כאן לחיות עימם תמיד, אמר. לא הם יוכלו לסלק אותנו ולא אנחנו אותם. ומוכרחים אפוא למצוא איך לחיות יחד. לא מתוך הומאניזם, לא מתוך אמונה תמימה בנצחון הצדק ואחוות העמים, אלא כמסקנה מעשית מן המציאות, וכציות פרגמטי לכורח המציאות, ובהליכת צעד אחר צעד. במקום ששינוי מהפכני אינו צפוי.

הערבים בארץ־ישראל היו מרכז עניינו. עניינו בהם היה מדיני, צבאי ואישי־רגשי, עניינו בארצות ערב היה מדיני צבאי ומרוחק. פתרון השאלה הערבית היה ״השדה שלו״, קרקע הבנת המולדת שלו, וגם כלי נגינתו. בהגזמה אפשר לאמר ששכם, חברון ועזה היו מרתקות את דימיונו ואת ליבו של שר הבטחון דאז, יותר מסיני ומגבולות ארצות־ערב.

יום הכיפורים השאיר אותו בתודעת העם, כנאשם שלא השיב על אשמתו. נאשם במה שבתודעת העם נחרת כגדול בכשלונות ישראל ושעוד לא נתאוששו ממנו. מבחינה זו התהלך בשנים האחרונות בין כמה מעריצים שלא חדלו מהאמין בו וללכת אחריו, ובין הרבה מתנגדים שבעיניהם היה ״שרוף״ ללא תקנה.

לא מכבר ראינו אותו בטלוויזיה. מראהו היה מבהיל. סופו הקרוב כבר היה חתום בו. ניצוץ הבהיק בעינו. דבריו היו הגיוניים, בהירים כרגיל ותכליתיים, על־אף הצרידות והעייפות. ורק הניצוץ ההוא בעינו היה נורא. כאילו כבר הבהב מעבר מזה.

מותו תפשו הערב באחר צהריו. רוחו עוד היתה לבלי חת, אבל גופו היה שבור. ואנשיו פחתו, נאחזו ספיקות. איש הבטחון רב הסתירות, האפלה לקחה אותו. ואין עוד בינינו משה דיין.


יזהר סמילנסקי, דבר, 19.10.1981

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות