מה חסר לו היום לעם בישראל? האם חסר לו, שנחזור כעת ונספר לו השכם והערב בפרטי־פרטים את כל מעללי ממשלת בגין ואת כל כישלונותיה אחד לאחד? או זה חסר לו, שישמע בפה פעור מה יהיו גבורות מפלגת העבודה כשתעלה לשלטון ולהעלות לו את רמת הציפיות הגבה מעל כל מה שאפשר לקיים, וכך לזרוע את האכזבה עוד בטרם התחיל דבר?

לעם ישראל לא זה חסר ולא זה. חסרה לו היום הידיעה הנאמנה, בי הנה הולכת להתחיל תקופה חדשה, שונה, אחרת. התחלה למודת־ליקחי־העבר, כשמתחת רגליו תימצא לו סוף־סוף ריצפה מוצקה של אמינות מוסרית, ונגד עיניו ייראה סוף סוף אופק מגרה עניין; בשורה חדשה שתזרים בו הרגשה, כי הנה שוב הוא עם, וכי הנה הולכים לעשות כאן דברים שמשנים את פני עולמו שניתקע.

לצאת מן האפור והחלוד, מן המדכדך והמשתרך, מכשלון אל כשלון, ולהתחיל להרים מבט ולהיווכח, כי דברים יכולים להשתנות. מה שחסר הוא הניצוץ המדליק אמון. קרקע מוצקה של אמינות מוסרית מתחת הרגליים, ובשורת חיים מתחדשים באופק – זה מה שחסר לנו כעת, העם בישראל איננו עם רעב, אלא לאמינות, פשוטה כמשמעה.

ואמינות מוסרית היא יותר מאפס שחיתות, האמינות באה מנאמנות, מאמונה ומאמת. והשחיתות מניין היא באה?

קודם כל, מכסף קל. מכסף שלא עובדים עליו בעבודה קשה, מכסף שמחלקים מלמעלה למטה. זה הכלל: כספים שלא עובדים עליהם קשה, מתחילים לעבוד על מקבליהם. ראשית, באשליית השפע ובסינוור. שנית, בחלוקת השלל בין הקרובים לצלחת; שלישית, בתלות המדכאה שתלויים המקבלים בנותנים.

וכך, במקום “על עבודתך תחיה”, פיתחנו לנו את “על לחציך תחיה”. ובמקום: זה שיוצר יותר יש לו יותר, קבענו כי זה שמאיים יותר – מקבל יותר: ושיותר זכויות אינן תלויות כלל ביותר חובות.

לאחר שנות הדכדוך, האכזבה והבושה של ימי ממשלת בגין הזאת, לאחר כל ימי הקטנות שלנו, המדנים והשנאות, המשובות הטיפשויות וכל שיפכי הרוע – צריך כעת להראות לעם, ולהצביע על נימוק של אמת, שיביא אותו להאמין, כי אמנם ייתכן אחרת. וכי דברים בעולמנו אמנם יכולים לזוז ולהשתנות, ושאוצרות לא־מנוצלים של כוח ושל רצון טוב מוכנים להיחשף כעת, תוך כדי מימושם, וכי הכל הנה כאן מחכים למילה הזו של האמת ולהתחלה של בשורה.

כשתעלה מפלגת העבודה לשלטון תמצא עם מתוח וחסר־סבלנות, חשדן ונוטה לדון ברותחים. כל פינה בארץ תהייה משוועת לכל תשומת־הלב ולכל המשאבים וליותר מהם. אף אחת מחורבות האמון החרוכות למחצה, שנישארו לאחר הליכוד אי־אפשר יהיה לתקנה בנקל, ביום אחד, במחי־יד. יותר מדי קלקלה, יותר מדי הזנחה, יותר מדי דברים חצי־גמורים ורבע־עשויים מפוזרים ברחבי המדינה – משיוכל מישהו, ויהיה גיבור בגיבורים, לתקן מחר, לנקות ולהבריק למשעי.

בתקופת הליכוד השיגה ישראל כמה שיאים, שקשה לפלס אחריהם דרך למישור. שיא האינפלציה בעולם. שיא סיחרור הבורסה, שיא הירידה מן הארץ, שיא הבידוד הבין־לאומי, שיא הכלנתריזם והסחר־מכר הממלכתי. שיא הכניעה ללחצי הדתיים וחוקי נסיגה מצפונית, שיא החמצת תהליך השלום, שיא בהתיישבות הסרק, שיא בהתגרויות בשכנים ובשכל הישר, וחטיפת חלקות בלא־צדק בבולמוס שבית־המשפט בקושי בולם. ועל הכל: שיא הלעג של העם לממשלתו, ושל הממשלה לעם, ושל הממשלה לממשלה, ושל כל אחד משריה לכל אחד משריה, שיא בריחת שרי ממשלה מן הממשלה ועד לשיא שפל ערכה של הממשלה הזאת, של מילתה, של הבטחותיה, ושל כבודה בבית ובחוץ. ואילו כל נסיון לטפל בבת־אחת בכל השיאים יפזר מיד את הכוחות לקצת לכל מקום, למעט לכל פינה, ולבלתי מספיק לכל עניין, עד שנימצא עצמנו מהר שוקעים מחדש בכל מה ששקעו הם, והכוונות הטובות עם ההתחלות המובטחות ישחקו מהר, ויעלו בתוהו ויאבדו.

או, אם להתרכז רק בכמה מאמצים מועדפים, ולדחות את האחרים לזמנים אחרים, ולמקד את הכוחות רק בכמה נושאים קודמים־לכל, צריך יהיה אז להצביע על הנושאים הנכונים, הנבחרים, ההכרחיים מכל, ולהכין את העם להאריך רוחו ולא לדחוק את הקץ, שלא יתחיל לתבוע ולהתמרמר ממחרת יום השלטון – על שלא מתחילים מאצלו, מחצרו, משכונתו וממצוקתו הלוחצת שלו – ולרגון כי אם כך, מה הועיל שלטון משלטון, וכי אלה כאלה כולם תמיד רק מוליכים שולל.

ולפיכך – כששואלים היום, לאחר מאה שנות ציונות ושליש מאה שנות המדינה, מהו הנושא הראשון מכולם, שאיתו הכל קם ובלעדיו נופל, ועוברים על התשובות השגורות על סדר־יומנו, כגון: הארץ וגיבוש גבולותיה, השלום וסיכויי מימושו, הפתרון הראוי לתביעה הפלישתינאית, אופני התאוששות המשק והחברה. מוראל העם ועוז רוחו, ועוד שכמותם – אי־אפשר לא להגיע אל מוקד כל הנושאים ואל לב המאמצים, אל סיבת התקוות שהיפוכה הוא סיבת הכשלונות – הלא הוא – העם.

עם ישראל. שאם הוא עם – אנחנו דבר אחד. ואם אינו עם – אנחנו לא רק דבר שונה, אלא דבר שאיננו.

אם העם אינו עם, גם הקרקע משתמטת, הארץ מופסדת, האדמה, מוצקותה, ביטחונה, הכלכלה והמשק מתמוטטים, והחברה והחינוך והתקוות ומה לא: הכל הופך לחולי, לעזובה – והיאוש בבית. העם הוא הנושא. הוא הסיבה. הוא התכלית. העם, איכותו, חסינותו, ליכודו, אמונתו במשותף המאחד. הן העם כאן בארץ והן העם במרחבי תפוצותיו.

ולפיכך – אם מבקשת מפלגת העבודה לתפוס את התקופה בעיקרה; ולכוון את מיטב כוחותיה אל יקוד המוקד,

ולהתחיל בראשון לכל – לפני מדיניות החוץ, לפני מדיניות המשק, לפני הסכמים – כאלה או אחרים – זה הדבר: להתחיל בנושא הפונה אל כל אחד מאפיקים אלה והמזרים בו זרם חיים, באותו נושא המתעל את כל המאמצים ואת כל ריבוי העניינים הניפרדים, לעניין מאחד אחד: העם היהודי.

ומהו הדבר הזה, שיוכל להיות נושא התקופה החדשה שלפתחה אנו עומדים? הנה, זה: ארבעה מיליון יהודים בארץ ישראל בחומש השנים הבא. פשוט ולא יאומן. יאומן ולא קל. ניראה כפחות מדי וניראה כמעבר לכל חלום, אם נצליח לעשות שהמדינה תדע לפעול היטב בכל מה שנחוץ ונלך לעבר היעד – תתחיל זרימת חיים בארץ. הכל ירימו ראש, יהיה לפניהם יעד אחד ומאחד, נאמן על הכל, וסוחף אף כי לא קל. יחושל אז בסיס לתביעה מכל אדם ומכל קבוצה – להכיר כי השלם קודם לחלקים, ובסיס לתביעה מכל אדם ומכל קבוצה להיות שותפים פעילים, בסיס לתביעה להתאפקות מכאן ולהתעוררות מכאן.

לעורר מאות־אלפי יהודים ברוסיה. באירופה, באמריקה הדרומית ובעיקר בצפונית. ולאחוז ולנער רבבות יורדים מן השיבוש שנשתבשו, ולפתוח ולהניע את משק הארץ ואת פעילותו וצמיחתו מ“אין לי” משתק ל“יש לנו” מחייה. להביא מחנות בני־נוער לתקופות שונות, לפתוח את האוניברסיטאות לגלי לומדים בכל מיני שיטות ומשכי זמן, להרחיב את הארץ לפני יוזמות כלכלה נוספות. ובקיצור: לגרום להתעוררות מקצה לקצה.

לא ללכת בקטנות. כבר היו לנו כאן יותר מדי קטנויות. יותר מדי נמיכויות ויותר מדי אין תוצאות. כבר היו לנו כאן יותר מדי התעשרויות פרטיות, חטיפות איש לעצמו וכל קבוצה לעצמה עם בולמוס קניה מטורף של כל מיני צעצועים נוצצים וצבעוניים ונוצות־טווס יקרות על ראווה בכמויות מבהילות ומבחילות, ובקניינים שככל שעלו ועבו ושמנו גם עשו לנו רוח קטנה ונפש נמוכה. ללכת אל יהודי התפוצות בגדולות, בהכרת ערך הדבר להם ולנו. בהזמנה שהיא גם תביעה. להזמין אותם להיקלטות ריאלית, יד ביד איתם, לבוא אליהם כעת כרוח אביב. לבוא אליהם כמציעי יתרון. לקרוא להם להחליף קיום מטושטש זהות בהקמת זהות נושאת באחריות, להיות בין מעצבי ההתחדשות ההיסטורית של העם היהודי.

אין זה כאילו הפלגה אל דברים שמעבר לאפשר הריאלי. ואין זה מעבר למעשה הסביר. שהארץ תקלוט שש־מאות או שבע־מאות אלף יהודים בחומש הבא. ושהם מצידם גם יקשיבו וגם ירצו וגם יבואו, ושאנחנו מצידנו נדע לקבלם היטב: בלי אפוטרופסות עליהם ובלי להפיכתם לחומר גלם לתיכנונינו. מאות־אלפי יהודים מברית־המועצות, מאמריקה הדרומית ובעיקר מצפונה. וקודם כל להחזיר הביתה את רוב היורדים אם לא את כולם. לעודד את החלטתם ואת התפכחותם ולתמוך בהכרעתם לחזור.

מה יפרנס את התנועה הגדולה הזאת? כל מה שיש לנו כבר בעין – בחקלאות, בתעשיה ובמדע – וכל מה שניתן להוסיף עליו בתנופה: בתעשיות חדשניות, בתעשיות המוח, בחשיפת מקורות אנרגיה, במרכזי רפואה לשירות האיזור כולו וביידע סיעודי ומרבה רווחה, במפעלי הימים, בהמתקת הים וב“חקלאות ימית”, במוסדות השכלה ומדע, פתוחים לכל בקנה־מידה בין־לאומי הערוכים, קודם כל, לקליטת הרבה רבבות בני נוער יהודי. בפיתוח אוצרות תבונת האדם, ומשאבי תבונה כפיים. מוקדי אמנות ותרבות ואמנויות, סדנאות של יצירת מובחר מצטיין ושל ייחוד טיב מעולה, וב“תעשיות” תיור ונופש, ובמה לא.

זו ארץ תוססת אפשרויות, לא ארץ “אין לי” מתסכל, אלא ארץ יש לנו מתעורר, ארץ מלאה כוחות ועוז פריצה אל הבלתי־ידוע, אם, רק לא יגררו אותנו שוב אל תחרויות סרק, ואל מלחמות אחים. מריבות יהודים ולהתנגשויות יוקרה, הסוחבות את פגר אתמול לכסות בו את התפעמות המחר.

[לא] לעשות עוד ממשלה שתתחיל לבזבז את הדינר לפרוטות, שתתחיל ללכת אל האינפלציה לחוד, ואל הסכמי השכר לחוד, ואל שיקום השכונות לחוד ואל תקציב הבטחון לחוד, כולם חשובים מכל חשוב – ולא לבוסס בכל שלולית לחוד – אלא ללכת אל עניין גדול אחד, ורק דרכו אל שאר כל העניינים המפורטים: דרך התעוררות עליית היהודים וקליטתם הטובה, אל ארבעה מיליון יהודים בישראל עד סוף חומש הזה.

יש עמנו כוחות בארץ למעלה ממה שמשערים. כוחות גלויים ועוד יותר כוחות גנוזים. יש לנו כוחות משקיים, כוחות ארגון וניהול, כוחות מדעיים וכוחות תרבות, וגם כספים יש לנו, יותר מן הגלוי לכאורה, ואם תהיה בנו גם אמונה גדולה בדבר גדול – ייחשפו גם מיבחר כוחות ומשאבים, שקשה לשער מכשולים שלא יידעו להתגבר עליהם. די לדשדש בנכאים. אינ[נ]ו מסכ[נ]ים. די בדמעות התנין שבכל סלוני יום ששי: אוכלים שם, שותים ובוכים.

די לגנוח בארץ הזו. די לילל. די לחפש אשמים ואשמות. די לבוסס במי אפסיים, לקום כעת ולקרוא קריאה גדולה.

לעם היהודי כאן ולעם בתפוצות. קריאות גדולות מוצאות תשובות גדולות. עשייה גדולה מעוררת תנועה גדולה. אין כאן שום דבר בלתי־אפשרי.

מעשה שיש בו הקיץ ויש בו חלום. שיש בו כעת ועוד יותר אחר־כך. אם בעוד ארבע־חמש שנים יישבו כאן לבטח ארבעה מיליון יהודים – נהיה אנחנו אחרים. תהיה ההיסטוריה של העם היהודי אחרת, ויהיה האזור שאנו יושבים בו אחר. מאזן הסביבה יהיה מאזן חדש, ומאזן השלום יהיה מתייצב מחדש. האם צריך עוד להוסיף דבר? רק זה, כי אמנם נדע, נאמין ונעשה – נוכל להיות גאים: אנחנו עשינו שיהיה.

יזהר סמילנסקי

דבר (ב אדר א תשמ''א 6.2.1981): 16.