רקע
ס. יזהר
איוולת חוגגת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 7.12.1980

בית־המשפט הﬠליון נתן לממשלה פתח לצאת משגיאתה ולהתﬠלות מﬠל שיבושי החלטותיה הקודמות – אבל הממשלה דחתה את ההזדמנות המיוחדת שהוגשה לה, ובחרה להמשיך בהסתבכויות השווא שלה, בהתﬠקשות חרשת, שוטה וקטנה.

כששרי הממשלה מדברים חגיגית בשם הבטחון, צוחק הבטחון והשכל בוכה. ﬠד שאם ניגזר להרחיק מישהו בגלל הבטחון – צריך לפני הכל להרחיק אותם – את הממשלה, את שריה ואת ראשה.

בטחון מהו? האם הוא הﬠשייה לשם הקלת הﬠוינות המקיפה אותנו מבית ומחוץ, ולשם הגדלת הסיכוי לטווח רחוק – או, בטחון הוא ההתקפדות, וההסגרות, וההיאטמות, כלפי כל סיכוי: שיהיו כולם נגדנו, שנהייה כנגד כולם.

ניראה כי אלה שיצאו להסביר לﬠם את טﬠמי ﬠיקשות הגירוש ואת השימוש לרﬠ במושג "בטחון׳׳ – אין להם מושג מהו בטחון. והווﬠדה הנקראת משום־מה “וﬠדת שרים לﬠניני בטחון” מﬠרבבת וקוראת בטחון למה שנכון יותר לקרוא לו “לנצח תאכל חרב”.

אין איש בארץ שהתפתה לחשיבה כי המגורשים היו שיות תמימות. אין איש שהישלה נפשו כי הם ממבחר אוהבינו דװקא. אבל, האם זו השאלה? וכי רק הם כאלה, וכי רוב שכנינו, מקרוב ומרחוק, אינם ממש כמותם? השאלה האחת היא: מה יש בידינו לﬠשות בתוך הנתונים האלה: האם להרבות ניתוק, לחדד הקנטה, להדוף סובלנות – או שמא לטפח אמון, לﬠודד רגיﬠה, להגדיל גמישות ולהוכיח כי פשרה ואנושיות יכולות לבוא במקום קיצוניות וקשי־מצח?

כבר מתחילתו היה כל מעשה הגירוש הזה ביש־מזל, חסר־טעם ושלומיאלי, וכבר מתחילתו נשמﬠו כל נימוקי המגרשים מגושמים ובלתי מתקבלים ﬠל הדﬠת – על דﬠתם של אלה שבטחון ישראל הוא להם מושכל ראשון ואחראי. ואחר־כך נסתבכו שלטונות הגירוש בהחלטות נימהרות וסותרות, ובהקפדה על יוקרת סרק, ובהתכחשות מסבל בני־אדם, ובהסברה נטולת שיכנוﬠ ﬠצמי – ﬠד ששוב ִנתגלגלו הדברים ונתרבו התקװת ליציאה מן המבוי הסתום. וכאן נתן בית־המשפט בחכמתו סיכוי טוב והושיט להם הזמנה מפורשת לצאת מﬠבר לאות המתה של החוק. אבל אז נטלה הממשלה באיוולתה והמיתה את ניצן התקווה הזאת, וחשפה לפני העולם את אגרופה הקטן, הרשﬠ, והמטופּש.

מי שבתוכנו יאמין להם ולשיקולי “בטחון ישראל” שלהם, מי בﬠולם יאמין להם?

סימן ידוﬠ יש בארץ לטיב השיקולים ולﬠרכם האמיתי, והוא: מה אומר ﬠליהם הרב מחברון – כשהוא שמח סימן שﬠשינו מﬠשה של רשﬠ וסגרנו סיכוי; כשהוא כוﬠס, סימן שפﬠלנו צדק ופתחנו תקווה; וכﬠת הוא שמח.

ﬠד מתי תישא הארץ, ﬠד מתי יסבול הﬠם את הﬠלבון הזה המכונה “ממשלת ישראל”, ואת השימוש לרﬠ בבטחון ישראל?


יזהר סמילנסקי, דבר, 7.12.80

[דבר המהדיר: מדובר בהחלטת ממשלת בגין לגרש את ראשי הערים קוואסמה (חברון) ומילחם (חלחול) בטענה כי הם מהווים סיכון בטחוני.]

המלצות קוראים
תגיות