רקע
ס. יזהר
כל ישראל שחוקים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר, 29.3.1981; 29.3.1981

בכל מהדורות החדשות, בוקר צהרים וערב, אנו מוצאים כי עוד עובדים ועוד עובדים נישחקו, והנה הם לפנינו שחוקים לגמרי.

שחוקים אחר שחוקים קמים יום יום ותובעים דמי שחיקה, פיצויי שחיקה וכופר שחיקה. וכל ישראל נתמלאה שחוקים ושחוקות. וכבר יש לנו מורים שחוקים, גננות שחוקות, רופאים שחוקים, מהנדסים שחוקים, פועלי ייצור שחוקים ופועלי נקיון שחוקים – ומי בארץ איננו שחוק. כולנו ברוך השם שחוקים. ועד עפר.

יש שחיקה, ויש פיחות, ויש כירסום, ויש פיגור אחרי ההם, ויש “למה ההם כן ואנחנו לא” ויש “אם ההם – גם אני” – והארץ נימלאה מפה לפה מקופחים שחוקים, מכורסמים, פחותים ומפגרים אחרי – ועד העצם.

קבוצה בקבוצה מתחרה בשחוקיה. ואיש לא יתן לחברו שרק הוא לבדו יהיה שחוק, ויש חישובי שחיקה מדוייקים, באחוזים מדוייקים ועד חצאי אחוזים, כמה נישחקו יותר, וכמה מגיע יותר, בשלב ראשון. וכשתפוצה שחיקה א' ותכופר, תתחיל שחיקה ב'. ומשחיקה לשחיקה נידחקים השחוקים אל ראש התור, ואשרינו אנחנו שחוקים יותר.

כדי לשלם לאלה ייקחו מאלה, וכדי לשלם למאלה ייקחו מאלה. ולבסוף ייקחו מכולם כדי לשלם לכולם. לאיש לא יהיה יותר. ורק המדינה תהיה שחוקה יותר. ועד עפר.

בוודאי כל תביעות השחוקים כולן צודקות ואין ספק. וגם כל חישובי החשבונות נכונים. ללא ספק, כלכלית, חברתית ופוליטית. אלא שמן הצדק הזה והלאה מתחילה המעידה. ומן החשבונות האלה והלאה נעלם איזה אף־על־פי־כן. אין בהם קדימת השלם על חלקיו, ואין בהם העדפת האחר־כך על הכעת, מה שיש בהם הוא מבט חמדני, נמוך, קצר ופרטי, ומה שאין בהם הוא מבט היסטורי, גבוה, רחוק וכולל.

האם אין בארץ קבוצה שתעמוד כעת ותכריז: אנחנו לא. אנחנו לא שחוקים. אנחנו לא פועלים מכורסמים ולא עובדים מפוחתים. אנחנו לא מודדים כל בוקר את הפרשי השחיקה ולא תובעים כל ערב את פיצויי הכירסום. ואם אנחנו נעצור כעת ואם אתם תעצרו כעת – נפסיק כולנו להיות שחוקים. אנחנו איננו אבק אבנים נישחקות ולא עפר סלעים מכורסמים. אנחנו אנשים שעושים את העולם ומוסיפים עליו יותר משלנו.

האם אין קבוצה שתקום היום ותודיע כי אין הם שחוקים ואין הם תובעים כופר, וגם לא ימיתו את בני הערובה שבידיהם: פעם הילדים, פעם החולים, פעם זרם החשמל ותמיד עם ישראל, תקוות ישראל ועתידו המהסס.

לאן סוחבים את שארית הכבוד, את תקוות האחר־כך, את סיכויי היותר?

האם שני צדדים כאן – הממשלה מזה והאזרחים מזה, המעסיקים מזה והמועסקים מזה? או כולם כאן רק צד אחד בלבד, צד המפסיד את עולמו. צד ששכח לראות איך הוא ניראה: קומתו מכורסמת ופניו שחוקות.

צד אחד כולנו, שבמקום להתגאות בשחיקה ולבקש פיצוי – אולי מוטב היה להתגאות בהתאפקות, בעבודה קשה. ובהצמחת אותו השלם שכל הקבוצות הן חלקיו?

ובמקום לבכות על השחיקה, ולבקש כופר על הכירסום, ולהוכיח כי הנה אני הדפוק מכולם – למה לא להתחיל להוכיח שאני ואתה וכולנו יכולים להיות יותר, הרבה יותר – ולא פחות?

בני ישראל השחוקים, שמים בקשו רחמים על מורה שחוק התובע מממשלת שחוקה כסף שחוק – כדי שלא יפגר אחר שאר השחוקים בעם השחוק הזה – וילד קטן ועוד־לא־שחוק מביט בהם.


יזהר סמילנסקי, דבר, 29.3.1981

המלצות קוראים
תגיות