רקע
ס. יזהר
לשמוע את השורשים צומחים: על ציונות ושמירת טבע – מדיוני מועצת החברה להגנת הטבע תשמ''א.
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

כל תכנון בנוי על שתי הנחות: כי הקיים אינו מספיק, וכי ניתן לתכנן וליצור שינוי רצוי, ומאליו מובן כי הכיוון החדש, המתוכנן, בנוי על כך שהמתכנן חכם: יודע מה לפניו, שוקל את ערכו של הקיים כנגד מחירו של השינוי, חוזה את התוצאות, ובקצרה: רואה את הנולד.


העיוורון שבתכנון

אבל מסתבר, כי לא היה תיכנון שראה את הנולד ולא סבל גם מעיוורון. המתכנן ראה את הדברים שרצה לראות, השקיע מאמצים לשנות את המצב הקיים בכיוון הרצוי, ובו בזמן גם היה עיוור, ולא חשב מראש על כמה דברים, לא חזה מראש את תוצאותיהם או שהתעלם מהן ביודעין, מאחר שלא היו נוחים לו.

התכנון הוא, איפוא, פיקח ועיוור כאחד. אינני יודע על תכנון גדול שלא היה פיקח ועיוור. תמיד לכשנסתיים המפעל הגדול והמתוכנן להפליא – נתגלה פתאום, או במשך הזמן, שלאחר כל החישובים והתכנונים – לא חשבו על משהו, ומשהו זה יכול גם להיות קריטי. מסתבר, שבני־אדם כפרטים, והחברה האנושית ככלל, ואין מה לומר הטבע במרחביו – גדולים הם וחזקים מכל קבוצת מתכננים חכמים שתשב ותחשב ותתכנן פרטי־פרטים באיזה משרד משוכלל ככל שיהיה. חכמתם של אנשים בכל רגע נתון היא סופית לאותו רגע, ואילו מרחבי הפרוייקט הגדול לעולם אינם סופיים. וכך מתגלה כי חוכמת האנשים אינה כל יכולה, והיא נגמרת לפני שהגיעה עד סוף הדברים.

הנה, למשל, ייבוש החולה. בתחילת ההתיישבות היתה מלחמה בביצה עניין של חיים ומוות. בלי לייבש את הביצה, אין נפטרים מן האנופלס ומן הקדחת, שהפילה חללים כה רבים. במשך הזמן הפכה המלחמה בביצה לסמל, ו“השחלת” כל מקווה מים לצינור־מוליך הגיעה עד שיא היעילות, וגולת־הכותרת ל“נצחון” הציוני היתה ייבוש החולה. לאחר שנים נתגלה, כי ייבוש החולה גרם – מסיבות שלא חשבו עליהן בעת התכנון – סכנה אקולוגית חמורה לכנרת, מלבד שלא תרמה כמצופה, כפו שחזו שתתרום.

טוב, איפוא, לדעת, שבכל תיכנון טמון גם עיוורון, ושבצוע כל תכנון שהוא יכול גם ליצור מעוות, שלעתים הוא מעוות שלא יוכל לתיקון. כשיש לארץ מרחבים גדולים למדי, אפשר לעשות שגיאה במקום אחר ולתקן במקום אחר. אולם כאשר הארץ היא קטנה, כמו ארצנו, שגיאה אחת יכולה לחסל נוף, לחסל אפשרות שיקום, לחסל סיכוי.


להשמיע את קולו של הנוף

לא שיש פסול עקרוני בתכנון, שהרי יש מקומות שפעלו בהם בלי תכנון. וזה לא עשה אותם למוצלחים יותר ממקומות שתוכננו. ולא עוד אלא שהתכנון כולל בו גם תיאומים הכרחיים שונים, ומניעה ככל האפשר של הכשלת יד ימין ביד שמאל. החשש הגדול הוא מתכנון יתר, מעודף תכנון, שבן ברור שהתכנון ניתן להעשות רק עד נקודה מסויימת, ולא מעבר לה. מתוך פיקוח, בקרה ואפשרות תיקון לפי הלקחים המצטברים. כלומר, מתוך דיאלוג ולא במונולוג של המתכננים.

אם בא אדריכל, למשל, ומתכנן לבני־אדם איך יגורו מבלי להיוועץ בהם, והוא מחשב להם את חשבונותיהם איך הם צריכים לגור, ומה הממוצע הראוי של התביעות שלהם, ומה הממוצע הרצוי של הציפיות שלהם, ולבסוף הוא מחייב אותם להיות במקום שתיכנן למענם – בלעדיהם. צומחת תופעה שאני קורא לה “הפתולוגיה של התיכנון”, והיא שרשרת של תגובות שליליות המסכלות את רצון המתכנן.

המעונות החדשים הופכים מהר ל“סלאם”, והשיכון – לשכונת עוני חדשה. אבל אם בא האדריכל אל בני־האדם שלמענם הוא מתכנן, ומציע להם: “אתם תגורו פעם במה שאני הולך לעצב, בואו נדבר על זה, בואו ניצור דיאלוג” – התוצאה יכולה להיות שונה בתכלית. אין חובה לקבל דעת צד זה או זה, אבל חובה שיידברו זה עם זה לפני ההחלטות. אותו דיאלוג חייב לחול גם על תיכנון חבלי ארץ. חשוב שישתתפו בו אנשים שיוכלו, על פי עיסוקם, מקצועם או חיבתם, להשמיע גם את קולה של האדמה, את קולו של קו הרקיע, את קולו של הנוף, את קולו של מה שאסור לקלקל, וחשוב שהם יידעו לבטא את זה במושגים מוגדרים וברורים. אמנם אין ספק שלשלמות גמורה לא יגיעו גם בדרך זו, אבל הדיאלוג שאקרא לו “הגישה הדמוקרטית”, מהווה בכל זאת ערובה כלשהי מפני אותו התכנון הגיבור היודע כל: התכנון העריץ, התכנון הגוזר – “כך ייעשה באיזור הזה, אנחנו קובעים וכך יהיה”.

“תכנון עריץ” כזה ידוע מאוד בתחום הכלכלה. לא אחת מופיעים כלכלנים שמודיעים כי רק הם חכמים, והם היודעים, למשל, שצריך “לספוג” את כספי הציבור. כשאני שומע את “סופגי הציבור” האלה אני מתקומם: הציבור אינו שלולית והם אינם מייבשי הציבור. אינני בטוח שאלה שיושבים באוצר הם בהכרח חכמי הדור, ושרק הם היודעים בשביל האזרחים, שחוכמתם שלהם איננה מספיקה. אנחנו מתקרבים במהירות למצב, שבו כמעט שאין שטח חיים שאינו מופקד בידי קבוצת מומחים או כאלה המתיימרים להיות מומחים – כדי לתכנן בשביל אחרים – בלעדיהם, וצריך לשנות זאת. התכנון הוא עניינם של אלה שיחיו בתוצאותיו, והמומחים הללו יכולים להיות רק יועצים.


על התכנון ליצור ולאזן את שיווי המשקל בין האנשים, בין המצב, בין הקיים, בין הטבע הפיזי – ובין השינוי המבוקש.


החוכמות השונות של התכנון

מעולם לא היה שום חיזוי נכון בשלמות. כל חיזוי הוא השערה שדי לה כשהיא מתגשמת בחלקה, ונשאר שהחיזוי הטוב ביותר – הוא החיזוי ממחר על אתמול…

המסקנה, איפוא, היא שוב, שכאשר מתכננים חבלי ארץ, חייב להיות דיאלוג. לא שמישהו ממשתתפי הדיאלוג הזה הוא חכם יותר ומישהו חכם פחות, אלא שבכל תכנון יש חוכמות שונות. אחת מאלה היא החכמה להשאיר תמיד דברים ללא תכנון עד הסוף. כי מחוץ לחוכמת האדם לדעת לתכנן עד הסוף. אדם המתכנן עד הסוף – עלול ליצור את השגיאות ואת המפלצות האיומות ביותר, עד שלא יישארו די משאבים כדי לתקן את המעוות או לפצותו. מוכרחים, איפוא, להשאיר חלק מן הפרוייקט בלתי סגור, בלתי מגובש – ואולי פתוח, זה יאפשר בעת הצורך להיחלץ מעריצות התיכנון שנכפתה על אותו מקום, בשתלטנות חסרת צידוק.

התכנון הוא פרי הדמיון האנושי היוצר, ובו בזמן גם פרי המוגבלות האנושיות. מיגבלה אנושית כזו למשל היא התאווה לראות קווים ישרים, הנובעים מערכי אסתטיקה סימטרית. הסימטריה היא חלק מתפיסת הנוחות של האדם, ומתכנן יכול לבוא עם איזה מושג סרגלי שיש לו ולקבוע: הנה, כך בני אדם צריכים להיות – מפולס, מיושר, זה יהיה קצב החיים שלהם, וזה יהיה הריתמוס.

אבל הסימטריה איננה תמונת העולם. בטבע זו בצד זו הסימטריה מתקיימת ומופרת, האסתטיקה הסימטרית מתנגשת בדיסוננטית, החד־צדדית במרובת הצדדים, ותמיד בשפע הבלתי נילאה והבלתי נגמר של ההתהוות.

לא זו בלבד: החברה המודרנית היא חברה של תמורות מתחלפות. עד שאתה גומר להדפיס חוק אסתטי, כבר יש לבני האדם סגנון אחר, אופנה אחרת, ומדדים שונים. גם בשל כך אסור לסגור את התכנון עד הסוף, אדרבא: התכנון צריך לבטא כל נושא במושגי שלילה ולא בחיוב. כלומר: לא על דרך עשה, פתח, סלול וגו', אלא: על דרך אל תסגור, אל תקפיא, אל תעצב עד התקשחות, השאר תמיד פתח, והרי זה מה שעושה הטבע. בורא העולם תכנן – או הטבע תכנן את עצמו כך, שהוא פתוח תמיד לעוד אפשרויות, כמין טכסט שנקרא באלף משמעויות ומתחדש אין סוף.

הטבע הוא אפשרות פתוחה. ואם יבואו בני־אדם ויקפיאו אותו בתכנונים חד־משמעיים, כתכנונים שייחסלו את הצמיחה האיטית של שיווי המשקל, הנוצר והקורס, הקם ומתבטל אין־קץ, ומתבטל ומתחדש, באיזון מופלא בין דברים שקיימים ובין דברים שעוד לא נולדו, ושבני האדם לא חזו את בואם, ושהם גדולים מאיתנו, ומשכלנו המחוכם – הרי שבני האדם מניחים בתכנון הנוקשה את כל הסיבות שיביאו בסופו של דבר את נקמת המתוכנן על מתכנניו.

ה“סלאם” למשל, הוא נקמת התכנון במתכנניו. השממון של העיר ובריחת תושביה ממנה אל הפרברים גם הם, במידה מסויימת, נקמת המתוכננים במתכנניהם. כל אלה מלמדים שאסור לכבול לצורה אחת, לדפוס אחד, לערוץ אחד, לכיוון אחד, להשקפה אחת, פרט לזו האוסרת להיסגר בה. התכנון הטוב ביותר בעיני הוא “תכנון פרום”: תכנון שיש לו מרכז, ואילו גבולותיו אינם חתוכים עד הסוף. כמו אריג שבשוליו, במתכוון, החוטים פרומים. תכנון שאפשר עוד להשלים אותו אחרת, שאפשר עוד לעשות בו משהו נוסף. תכנון כזה יימנע “בכיה לדורות”. לכל היותר יגרום בכייה לדור אחד, ואפשר יהיה לצאת ממנה לבסוף.


האנטי-שממה הציונית

הרבה זמן נחשבה הציונות כהצהרה חגיגית כנגד השממה, כאנטי שממה, ככובשת השממה, כ“מפריחת השממה” (ו“שממה” במובן: הלא מתורבת, הנישאר בידי הטבע, ואפילו הניראה כריק, או כמאיים, או דוחה).

הסיסמא החזקה ביותר בימי תחילת המדינה, שחזרה אין־ספור פעמים בפיו של בן־גוריון ובלהט סוחף, היתה: “הפרחת השממה”. וגם כאן היו שתי הנחות יסוד: שממה זה רע. הפרחת־השממה זה טוב.

הפרחת השממה התפרשה אז כביטול קיום השממה. כמחיקת הלא־כלום. כניצול כל המשאבים עד תומם. חשבנו אז, שאם נצליח לעשות את הדבר הזה, אם נעלה על השממה, נבטלה, ונעשה אותה פורחת, כלומר מיושבת, כלומר מבוייתת, כלומר לא פראית, לא חסרת ערכי אדם בתוכה – אז גם ייקרו הדברים הטובים ביותר שהציונות חלמה עליהם.


אין יש בלי אין

מבחינה מסויימת – מבחינת בטחון, מבחינת איכלוסה של ישראל, ברור שיש משהו הכרחי בתביעה ליישב כל חלקת אדמה, אפילו אם שוממה. אבל גם כאן חוזר אותו עיוורון התכנון: שממה איננה רק ריק, ואפילו היתה ריק – אי אפשר בלעדיו.

אפילו היתה אפס־דבר – אי־אפשר בלעדיה. יתר על כן: האין הזה חשוב כמו היש. אין יש בלי אין. כמו שאין פתח אם אין סגור. אין קיים בלי לא קיים. רק בעולם בלתי מציאותי, קיים רק יש בלי אין. לפיכך, השמדת האין, כמוה בהשמדת היש: השמדת הסיכוי לשווי־המשקל שהעולם בנוי בו.

מאז ומתמיד הפחידה השממה את בני־האדם. אין בה צל ואין בה צמח ואין בה מים ואין בה מגורים, ואין בה נוחות. אבל יש בה סכנות, ויש בה לא מוכר, ויש בה מפחיד. תמיד נרתעו ממנה ותמיד העדיפו על פניה מקום של נוחות, ועם זה, במקרים רבים נפתח דף חדש בתרבות האדם, דווקא בצידו של איזור ריק, לא נודע, בלתי מיושב, בצידו של מדבר, בצידה של שממה. נביאי ישראל למשל, קמו על הגבול בין ישוב למדבר, ומיניקת השניים. קח מהאדם את המדבר – ואין לך תרבות גם באיזור המיושב.

היו תרבויות שהתנוונו כאשר המרחק מהם אל הטבע, אל הבלתי מבויית, גדל עד למימדים שמנעו מהם את השפעתו הישירה. מצד שני, ידועות דוגמאות רבות של הפריית תרבות על ידי הקירבה הבלתי אמצעית אל הטבע הבלתי מיושב. סופר גדול כפוקנר הגיע ממיסיסיפי, מדינה שמכל מימד תרבות באמריקה נחשבת כשממה. מדינה שעציה מרובים מאנשיה, שהבלתי מתורבת בה מרובה על המתורבת, וזו מכולן הוציאה כח תרבותי אדיר, לא פחות ואולי יותר, מן הכוחות שגדלו בלב תרבות ניו־יורק ותיחכומיה.

אני נזהר מעשות הכללות, ואינני רוצה שדוגמה או שתיים ישמשו כאמת־מידה מכלילה. אני מציע השערה, כי כדי שהאדם יהיה אדם בן־תרבות ותרבותו תהיה תרבות, חייבת תרבותו לעמוד על גבול האין תרבות: במגע הטבע הלא מיושב, הלא מעובד, הלא מבויית, לא צריך להתבייש באין תרבות. האין תרבות איננה ביצה. וגם ביצה, כפי שהזכרתי קודם, אינה תמיד משהו שצריך להשמיד ולגמור. המושגים השליליים על הביצה, או על המדבר שזה לא מקום אנושי, יש בהם הרבה סילוף או מחשבה לא בשלה. כעבור זמן, מגיעה גם שעתה של הטעות לעבור.

יש עוצמה למקומות הריקים. יש הרבה דעת והרבה חוכמה בפתוח הזה. בלא תכנון, בלא מתוכנן, בלא מפולס, בלא ידוע, בלא צפוי, בפגישה עם הבלתי ידוע. אדם לומד בדרך זו מידה של ענווה וצניעות. הוא מתחיל לגלות דברים שקודם לא הקשיב אליהם. הוא רואה דברים במקומם הטבעי, לא במקומות שבהם הכריחו את הטבע להתנהגות מתועלת ומועילה. במקומות שבהם הוא עומד בשיווי משקל עתיק מכל, שנוצר בתהליכי דורות על דורות, ולעיתים בתהליכי תקופות גיאולוגיות. שם, בפתוח הזה, יש נתיב חוכמה העולה בחוכמתו האיטית על חוכמתנו הפזיזה. אותה חוכמה איטית של נטיפים בחשיכה, בשיווי משקל היסטורי. שיש בה על־כן יותר איזון מאשר בדברים שהומצאו אך תמול שלשום, כדי לספק צורך מיידי כלשהו.

מובן שאי־אפשר לתפוס את המרובה: להשאיר אין קץ שממה ליד התרבות, זה אידיאל בלתי אפשרי. עם זאת, אסור למדינה, אסור לעם הבונה את עצמו, לראות את הריק, את השממה, את המדבר, את הישימון – ככוחות של רוע שצריך לסלק אותם. יש בהם עוצמה ויש בהם תרבות.


דור אחד אחרי בן גוריון

כאשר דיבר בן גוריון על “הפרחת השממה”, נידמה היה שדיבר על דבר שלעולם לא יקרה. נדמה היה אז שהיהודים לא שומעים לו ואף אחד לא יילך לנגב כדי להפריחו, גם כאשר בן־גוריון עצמו הלך לשדה בוקר, נראה היה שאין ממשיכים אחריו. אבל, הנה לא חלף דור אחד, ובגלל כל מיני סיבות מתמלא והולך עכשיו הנגב במהירות, ולפתע חוששים שעוד מעט יתמלא הכל ויהיה כבר גמור ועשוי, ובחפזון הזה כל מיני שגיאות ייקבעו עולם שאי אפשר לתקנו עוד.

מופתעים מההתפתחות הפתאומית הזאת, באים עכשיו רבים וקוראים: “רגע, השאירו נא חלקים אחדים לא מיושבים, לא מפותחים, תכננו את הלא מתוכנן”. כי התפיסה של שמירת הטבע, כוללת בה את שני המובנים: גם שלא יזיקו לטבע, וגם שלא יזיקו לאדם, בהינתקו ממקומות שוממים.

בארץ גדולה שני המובנים האלה הם בלתי משמעותיים. אבל אצלנו, ששמורות הטבע הגדולות והנרחבות ביותר הן כגינת־חצר בכל מדינה אחרת – הם קריטיים. במדינות הגדולות אפשר גם, שגינת החצר תתנהג כגינת חצר: יעשו שבילים ויסללו מדרכות, יסדרו פה ויארגנו שם, וכל מה שייעשה יהיה מתוכנן ומסורגל ומפולס, וידאגו לנוחות המבקרים, ואפילו ייפגעו בשיווי המשקל המופלא שבהוויה הנלחמת על קיומה בכוחותיה הטבעיים. אבל בארץ קטנה כשלנו אי אפשר לעשות זאת.

“גינת שממה” היא לעג, תהיינה הסיבות אשר תהיינה, עובדה היא כי השטחים שבתוך גבולות הארץ הם קטנטנים. עוד מעט נתחיל לבנות בכל מקום בתים רב־קומתיים, כי האדמה נגמרה כמעט. דווקא לכן צריך שיישאר מקום בארץ הקטנה הזאת, לדברים שצריכים להישאר בממדי קטנותם הגדולה או בגודלם הקטן. מקום שבו יוכלו להתהלך קטני הארץ כמו נמלים וחגבים ולטאות, באין מפריע. מקום שלקטנים אלה יהיה עולם מלא, ושלגדולים יותר – כלומר לציבור אנשים ההולך ונחנק בעיר מחוסר אותו המגע עם הטבע והשממה – תהיה אפשרות להתפנות ולפנות אל מקום כפי שהשאירו אלוהים, להתקשר אליו במיטב הקשר, כמו שמתקשרים למקור כוח למלא את המצברים.


התישאר פינה ללא רעש?

שאלה קשה מאוד היא, איך מוצאים בארץ קטנה שיווי משקל שייתן גם מקום לפיתוח, וגם מקום למדבר. לנוכח עוצמת הפיתוח מטרידה מאוד השאלה אם יישאר מקום בארץ שאפשר לשבת בו שעה ולא לשמוע רעש מכונית. לא לשמוע מטוס חולף, לא לראות אופק שעמודי חשמל חותכים בו, או צללית מיתקן קורעת את הרקיע?

מניעת ההצטופפות בכל־מכל כל מהווה אתגר. אבל הסכנה היא, שאתגר זה מזמין בבת אחת את תיכנון היתר, הסוגר את כל הפתוח. ייתכן שאין ברירה: אם לא נתכנן את המדבר ונשאיר לכל ליפול מכוח הכובד העצמי של ההתרחשויות, השטח יתמלא מהר ויתמלא לא טוב.

נוכח כל אלה חוזרת ועולה חשיבותו של הדיאלוג: מול בעלי כוח התיכנון, ומומחיות התוכניות, צריך שתימצאנה קבוצות שתדענה לעמוד על משמר האנטי תיכנון, על תיכנון האנטי־תיכנון, שמשייר את המדבר הלא גמור, הלא עשוי, הלא מתורבת, שחוכמתו נמשכת והולכת יותר מכל קיומנו ההיסטורי.


טבע וארץ כג 3 (שבט–אדר תשמ''א, מרס–אפריל 1981): 140 - 141. פורסם גם בתוך סביבות, 32 (אפריל 1994): 150.


[דבר המהדיר: דברים במועצת החברה להגנת הטבע, חצבה, חנוכה תשמ"א 1981]

המלצות קוראים
תגיות