מי יכול היה לשער לפני כמה שבוﬠות, כשהזמינו אותי לדבר לפניכם, כי תהיה ﬠלינו מלחמה? והנה אנחנו בתוך מלחמה. בתוך תוכה, בחרדה בתקווה ובתפילה. אין פלא אם כל המחשבות כﬠת, שלכם, של הוריכם היושבים כאן, ושלי – כולן בדבר האחד. כולן פונות צפונה. כביכול שומﬠים לדברי, ובאמת מקשיבים לשﬠת החדשות הקרובות. משﬠר אני כי גם גיוסכם מחר לצבא הופך כﬠת למדקרות, שאתם מצליחים אולי להסתיר בחיוכים, ושהוריכם מצליחים להסתיר פחות: לא קל לשלוח בן ישר מבית–הספר למלחמה.

ומה אﬠשה במה שהכינותי לומר לפניכם? תהא זו הצרה הגדולה ביותר.

וחוץ מזה, אולי, יש דברים שהעולם ﬠומד ﬠליהם תמיד. והמלחמה רק מאיצה בהם, או להיפך רק מﬠכבת בעדם. וכשהיא תעבור – וכל המלחמות ﬠוברות לבסוף – חוזרים אל אותם דברים יסודײם שﬠליהם הﬠולם עומד. דרכה של מלחמה שהיא מתחילה מסדר עולם וחוזרת אל סדר ﬠולם – והשינוי שהיא מביאה הוא פחות שינוי במהות הדברים ויותר שינוי בקצב התרחשות הדברים. מלבד הכאב, הסבל, ההרס והמוות – שהאצת הקצב הזו מורידה ﬠל העולם – והם ללא החזר, ולא ינוחמו.

מכל המלחמות רק אותן מלחמות שמנﬠו סכנת כלייה מן הﬠם – רק הן תוצאותיהן יש בהן כאילו כדי לכפר על מחירן הזווﬠתי ועל קרבנותיהן. בעוד שמלחמות שאינן לשם מניעת כלייה מן הﬠם – הן מלחמות שקשה לﬠמוד בהן. שיקולי הבﬠד והנגד שלהן יּוסיּפו להטריד תמיד, להביך תמיד וגם לאחר סיומן, אם כך או כך, לא תהיינה חד־משמﬠיות.

אזור זה של הﬠולם לא רק יודע מלחמות הוא אלא גם שבע מלחמות. יותר מדי. יותר משיש ﬠוד מקום לﬠוד נוספות. וכבר חזרו ונוכחו כאן שוב ושוב, מה אפשר להשיג במלחמות ומה לא משיגים ומהו המחיר הנורא שמשלמים כדי להיווכח מחדש. תקוותנו היום שהמלחמה הזו שאנו מסתבכים בה, תסתיים מהר, ושתהיה מסתיימת באופן האחד שראוי לה להסתײם – בהסדר כלשהו בין הצדדים היריבים. הסדר, או פשרה, או משא־ומתן, או כל מה שיביא לבסוף לסיכוי גדול יותר להסכם־של־שלום.ֵ כי כל המלחמות – וגם זה למדנו עד מיח עצמותינו – שאינן נגמרות בהסכם או בהסדר של שלום – הן רק נפסקות ולא נגמרות. נפסקות עד הפעם הבאה שתמיד תהיה קשה יותר. אין לנו אלא להתפלל כעת, שהמלחמה שאנו בﬠיצומה לא תארך ושתיגמר כבר מחר באופן שתיפתח איזו דרך יותר ברורה להסדרי השלום.

וכך, בﬠוד אתם יושבים כאן, מקצתכם עודכם בוגרי בית־הספר במסיבת הסיום, ורובכם כבר טירוני הצבא במדים – אני מבקש להציﬠ לפניכם ﬠיון קל וחפוז בשתי הגדרות. ﬠיון שייראה אולי כﬠת בﬠיניכם כﬠניין רחוק מכם ובלתי נוגע בכם. הגדרות המתארות שני מיני אופני חיים, זה לעומת זה, אופנים שגם המלחמה לא משנה בהם: החיים האוטומאטיים מכאן, והחיים האוטונומיים מכאן.

חיים אוטומאטיים, אקרא לאותם חיים המתגלגלים מאליהם בדרך המפולסת לקראת מטרה מוכנה, כמﬠט בלי צורך להרהר בדבר או להחליט החלטות חדשות. ובלי שיתﬠורר צורך לשנות את הפתרונות שכבר ישנם.

חיים אוטונומיים, אקרא לחיים שמדי פﬠם בפﬠם צריך האדם לבדוק מחדש את דרכו, ולהכריﬠ מחדש ﬠל הכיוון הנכון יותר.

בחיים האוטומאטײם, ניתפש הﬠולם כנתון של קבע: המהלכים צפויים, הסיכונים מחושבים וההפתﬠות מוגבלות – כמﬠט כמו לחיות בחברת ביטוח. הבן־אדם אינו ניקרא אלא להמשיך דרך קיימת – כשקיומו מובטח, מקומו מוסכם, ריתמוס השינויים קבוﬠ. והכל ﬠרוך ומוכן לקראת האפשרות האפשרית; אכן, “האפשרית האפשרית” היא סדר הﬠולם הזה ומימושה הוא תוכן החיים.

בחיים האוטונומיים, הﬠולם אינו אלא הוא תמיד רק סיכוי, הפכפך למדי, שמימושו אינו בטוח כלל, ושבלי התﬠרבות והטייה בלתי פוסקת לכיוון הרצוי, לא ידוﬠ מראש לאן יגיע. ושבלי מאמץ רצון מתמיד יוכל הﬠולם להיראות כמדורה שלא מוסיפים עליה ﬠוד עצים וﬠוד עצים. בכל נקודה ונקודה בדרך צריך לשקול מחדש ולהכריﬠ מחדש, והבן אדם נתבﬠ ‏שוב ושוב להגדיר את רצונו ולנסות לממשו, כשהﬠולם שסביבו תמיד אדיש אם אינו סרבן במפורש.

ברור אפוא, שהחיים האוטונומיים, מתﬠייפים מהם מהר, ושואפים מהר לצאת מתהפוכותיהם ולהגיע אל החיים האוטומאטיים ולהתיישב בשקט באיזה מקום בטוח. ומעתה רק משבר או נסיבות חירום, אישיות או ציבוריות, יזיזו את האדם מן השלווה שתפש, מן החיים “בראש קטן” שלמד לחיות, ויזרקו אותו לﬠמידה אוטונומית כפויה ﬠליו שלא בטובתו.

אין אפוא פלא אם אנשים ככל שמזקינים יותר יהיו נוטים יותר לװתר ﬠל הרפתקאות האוטונומיות וּלהסתפק ‎במרגעות האוטומטיות. מפליא הוא שכל־כך הרבה אנשים צﬠירים, בﬠצם בוקר חייהם המתחילים, כבר מוכנים להיות זקנים ﬠײפים המקבלים על נפשם דין אוטומאטים. כל כך הרבה “צﬠירים זקנים” יש סביבנו, כבר הם מבוססים, כבר הם מסודרים, כבר הם בעלי דירות, כבר הם בﬠלי משרות וכבר יש להם הכל – כשﬠוד לא התחילו כלום.

ולכאורה, מצופה היה שיהיו מוכנים למסﬠ הרפתקות, לאו־דווקא בחו"ל, אלא בפיתוח אישיותם לﬠמידה בפני הכרﬠות חדשות ולבדיקת מחודשת של פתרונות ישנים. ולשאלות על התשובות המוכנות, מאלה שהדור הקודם הטביע בהם על־ידי מה שמכנים בשם “חינוך”, ותובﬠ מהם להמשיך אוטומאטית – לא רק כדי שהקו הקיים יימשך, אלא מסבירים להם, גם כדי לחסוך מהם לבטים מיותרים וסימטאות ללא־מוצא.

מה מסתבר? מסתברִִ כי לאחר התמרדויות קטנות אחדות, בﬠיקר בסגנון (בלבוש, בתסרוקת, בפזמונים ובﬠגת־הדיבור) משתלבים הצﬠירים מהר בחיים האוטומאטײם – וכל ניצני החידוש וכל ניבטי הﬠצמאות – ניראים יותר כ“פצﬠי התבגרות”, ופחות כהכרﬠות של ממש ﬠל תכנים ועל ריבונות. כל אותם סממני הזהירות היתרה: ההתחשבנות ﬠל המחיר, ההתחמקות מנטל כבד של אחריות, ההסתלקות מﬠמידה ﬠקשנית במכאובים הנילווים לעצמאות, וﬠקיפת כל תלולית של הסתכנות שיש בכל חדש שעוד לא נוסה –ובקצרה: “פורץ גדר יישכנו נחש” הזהיר קוהלת החכם בשעתו – ואנחנו מתחילתנו זהירים ו“לא נוטלים סיכונים”.

ועם זאת, מיבחנו של רצון – במימושו. אין מיבחן אחר. בגרות הרצון ניכרת במידת הדבקות בהגשמתו. ורצון שניגמר מהר כשניתקל בצורך לﬠמוד בסבל מתמשך – אינו רצון של אמת. מה נישאר? נישארים אותם בּודדים שרצונם רצון. והם מיﬠוט שבמיﬠוט. אלא שעל המיעוט הזה הﬠולם ﬠומד.

*

מה שאני מבקש להביא לפניכם כעת הוא תיאור. תיאור של מָצב או – או. או אדם אוטומאטי או אדם אוטונומי. מכאן חיים מפולסים היטב כדי להשיג את “האפשרות האפשרית”. ומכאן חײם שיש בהם סיכוי למצוא יותר מעל האפשרי. חיים שאם לא תמיד הרי, לפחות, יש בהם יותר סיכוי למצוא ניצוץ שיתלקח בהם מפﬠם לפעםֵֵ. לא חיים שלִ קבלת־דין הנתונים, אלא חיים שיש בהם משום “כוח משנה נתונים”.

אבל במקום להוסיף ולהכביר עליכם עוד הכללות סתומות – מוטב שאביא לפניכם תמונות ניראות, לקוחות מאלבום התמונות של אתמול. וזה, לא מפני שכעת כבר אין ורק אתמול היו האנשים טובים יותר, וגם לא מפני ‏שמציעים בזה להחזיר איזו עטרה ליושנה (שהיא הצעה גרוﬠה, גם מפני שאי־אפשר להחזיר מה שהיה, וגם מפני שלא צריך לחזור אל שום מה שהיה), אלא, דווקא מפני שהתמונות האלה הן גם מרוחקות וגם קרובות, גם מראות אנשים ונשים רגילים כמונו ובגובה קומתנו, גם מראות אנשים ונשים שאין ﬠוד כמותם בינינו: גם לא באופנת הלבוש, או בִסגנון העמידה או ברצינות הגדולה שהביטו בה אל המצלמה המצלמת – ובקצרה הריהם לא־אנחנו שבלי קושי אנחנו מזהים בהם את ﬠצמנו.

*

מרבים השנה לספר במאה שנות ההתישבות הציונית. וגם אני אביא לפניכם תמונות מן “הﬠליה השנײה”. אלא שאיני מחפש בהן את “האבות המייסדים” אלא דוקא את “האמהות המייסדות”. לא רק מפני שסיפרו ﬠליהן מﬠט מדי, אלא גם מפני שהן ﬠצמן היו מיﬠוט שבמיﬠוט. אבל מיﬠוט שבמיﬠוט שהגיע לארץ כדי להשיג שני יﬠדים ﬠנקיים: את בניין הארץ ואת בנײן מעמד האשה. הווה אומר, מיﬠוט שהﬠמיד את רצונו כנגד הנתונים וכנגד “האילוצים” הקבועים בעולם, מאז ומעולם.

והנה, בכל תמונה ותמונה של קבוצת פועלים, שצולמה לפני שבﬠים ושמונים ותשﬠים שנה בין כרמי יהודה או בשדות הגליל, תוכלו לראות בין כל השומרים והיושבים והכורﬠים ב“פוזות של צילום”, ﬠם מﬠדרים או ﬠם רובים או ﬠם סלי הבציר – כמה בחורות בודדות, נערות ספורות, שתיים או שלוש או ארבﬠ, מביטות אליכם היישר מבין כל עדת בעלי השפמים והכפיות והתרבושים – מיﬠוט שבמיﬠוט, אלא שמיﬠוט מושך שימת־לב, כמובן.

קבוצת פוﬠלים כזו, לא היתה, על צד האמת, אלא חבורה של משוגﬠים. אלמלא קפאו רגﬠ כדי להצטלם הייתם נופלים אל אמצﬠ פוֹלמוס אדירים ﬠל הניפלאים שבנושאים. אוטופיות מרהיבות ﬠל סדר נכון לﬠולם, על שװיון סוף־סוף, ﬠל “היהודי החדש”, על שותפות מלאה, על הﬠבודה כיצירת האדם, על האדם והטבע, וﬠל ﬠוד מאמץ ויש לנו עולם חדש, טוב יותר, יפה יותר וצודק יותר ובאחת: ﬠולם של יותר.

*

עבודה בלי הצגת תנאים. בלי תביﬠת־תגמולים, ובלי סייגים כל שהם האם תוכל האשה, הצעירה הזו, הרכה הזו. בת הפינוקים של אמא־אבא, הבלתי־מאומנת והבודדה – לעמוד בתביעה אכזרית כזו? האם היותה אשה אינו משחרר אותה לפי המוסכם בנימוסי החברה, או פוטר ולפחות מקל מחומרת התביעה המתאכזרת, המתנזרת, הפיסית, הנפשית והחברתית?

ואם תעברוּ מן האלבומים אל ספרי הזכרונות, ותקראו בדברי אותן צעירות שמלפני שמונים שנה – תמצאו שם שוב את הקובלנות המוזרות הללו: לא כנגד קשי העבודה המפרכת, ולא כנגד השמש המכמישה את העור העדין, ולא כנגד נחשים ועקרבים, ולא כנגד חוסר תנאים סניטריים מינימליים, ולא על האצבעות הנימחצות, ולא על הגב הנישבר הכפוף מבוקר עד ערב, אלא, הנה שמﬠו, ככה:

“הם (החברים, הגברים) לא האמינו ביכולתנו הגופנית והרוחנית, ואף ברצוננו לא נתנו אמון” –

“הם אינם מעונינים בהשתתפותנו המלאה בעבודה ובברור השאלות שבﬠולמנו” – ושעל־כן, אנחנו “התקוממנו. לא רציתי להיכנע לגורל המטבח. פחדנו שמורשת הדורות תצוד גם אותנו. שאת ריח שדות המולדת לא נרגיש ואת החיים המתעוררים עם טללי הבוקר” – “רק לא מטבח”.

האשה לא תיוחד בארץ החדשה הנבנית לעבודות האשה שבכל הדורות והמקומות, היא לא תמשיך להיות כמו בכל הזמנים והארצות – זו שנולדה למטבח, לכביסה, לתפירה, לגיהוץ, לניקוי הבית, להגשת האוכל – ולילדים.

נקודה אחרונה זו – הילדים – היתה אחת מנקודות המשבר הקשות ביותר. המסורת המקובלת מימים־ימימה בעולם כולו היתה הברירה: או אשה ﬠובדת או אם לילדיה. ואילו הצעירה ההיא שמלפני שמונים שנה העזה ואמרה: גם וגם, כבוחרת לה בקשה־מכל: גם אשה פועלת וגם אם לילדיה. ופועלת, משמע, עובדת, ועובדת משמע כמו הגבר וּבלי זכויות יתר, ובכל עבודות הגבר, ואם משמע אם מסורה ושלימה לתינוקותיה, ובכל עבודות האשה. הכרזה זו נשמﬠה כמין התגרות בחוקי הטבע. ולאחדים נישמעה אפילו כבלתי מוּסרית או כבלתי אנושית, ובוודאי כבלתי נשית. אי הבנה גמורה, וכללית הקיפה את מאמץ האמהות החלוצות. חבריהן תמהו ﬠליהן, ניסו לעקוף את החלטותיהן, וגם התאכזרו אליהן: אם לעבוד – אז כמו הגבר. בלי פשרות. ואם לטפל בילדים אז לטפל בהם כמו אם שלימה. בלי פשרות. או להתכחש לאשה ולהיות פועל. או להתכחש לעבודת הגבר ולחזור למטבח לכביסה ולגידול הילדים. ומה על השדות? זעקו החלוצות, ומה על הטבע, ומה על היצירה החדשה של היהודי החדש בעבודה החדשה בחברה המתחדשת? למי ינתנו אלה ומי יקופח בהם?

*

שוב ומחדש השאלות הידועות. האם עשה הטבע את האשה אחרת – וצריך להישמע לקולו ולהיות נשית? או הטבע עשה את האשה שוות־ערך לאיש ורק תנאי החברה והמסורת הפלו אותה, הכבידו עליה והלחיצו יותר? צריכות היו להילחם בעת מלחמה מיוחדת במינה: מלחמה על הזכות לתוספת עול – גם לתפקד כאישה מלאה וגם לתפקד כאיש מלא, כפועל שווה בקומונת הבראשית. השאלה היתה: אם יש מקום לאשה בחקלאות, בבניית מסד־החיים, בבימוי כוחה היצירתי בכיבוש הטבע, בביטוי כוחה האנושי כיוצרת שוות־ערך – או שכל אלה נידונים מראש להיות מחוץ לתחומה, להיגמר עם ביטויי האשה כאשה, ובעיקר כשהם מתנגשים באמהותה.

הפתרון שמצאו להן היה המופלא מכל. תפקידי האשה כאשה יהיו מעתה כתוספת–עול. עוד עול על האשה על גבי העול המוטל על כל איש. כך, שלהיות אשה זה להיות עובדת כפליים. בשדה להיות חקלאית שלימה ובבית להיות אם שלימה. גם להיות אם מסורה וגם להמשיך את יצירתה ברפת. נישמעו אז גם הצעות אחרות: לדחות את התגלות הניגודים. לדחות את יחסי האיש והאישה. לדחות את הנישואים ולא להתחתן. לא ללדת ילדים. לא להתקשר. להתנזר. להתﬠלם מן הקול הטבעי – לטובת קיום השותפות השווה בעבודה היוצרת.

הנה כך מספרת אחת האמהוֹת הראשונות בקבוצה, מרים ברץ:

“רווחת הדיעה שאני צריכה להקדיש את כל זמני לטיפול בילד. התגוננתי נגד הדיעה הזאת בכלִ כוחי – – – אני אוותר משהו על חשבון הילד ועל רגשות האם – ואשתף ﬠצמי בעבודה ובחברה”.

וכדברים האלה ממש תוכלו לשמוﬠ גם מפיה של קיילה גלעדי, של מניה שוחט, או של עטרה שטורמן, ושל עשרות אמהות צעירות בישובים צﬠירים בארץ הבלתי בנויה, בסג’רה, בתל־עדשים, בבלפוריה, בחוות כנרת, ובכפר גלעדי – הפועלת כובשת העבודה – שוות ערך היא לפועל כובש העבודה. האשה לא תיוחד עוד למטבח ולילדים. זכויות שווֹת במחיר חובות כפולות.

וכדי לקיים את השװיון – כפליים עומס. שכן, ההתמכרות רק לאמהות – אינה אלה רשׂות לעריק מן החזית. כשם שכל טיפוח הופעה נשית – היא ניגוד לעוז החלטתה, וסתירה לפשטות החיים הנאצלת.

“אם לשני ילדים – מוסיפה מרים ברץ לספר – האחד בן 28 חודש והשנייה בת שבוע — קמה ונוסעת ללמוד רפתנות בבן־שמן — זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי (לאחר התקופה חסרת־הרחמים של חיים בעמק־הירדן החשוף, שלפני שמונים שנה…) – אך עמדתי במיבחן”! –

כי אשה צריכה תמיד לעמוד במיבחן. ותמיד־תמיד עליה להוכיח את עצמה. והיא ממשיכה: בחזרי הביתה הבאתי פרות ועגלה מבן–שמן – – – עול כבד רבץ עליֵ בלי מנוחה ובלי הפסקה. נוסף על עבודת הרפת היה עלי לטפל בשני ילדי, ולא יום אחד בילו איתי ברפת – הקטנה בתוך האבוס והגדול בין הפרות – – – לשם כך הייתי קמה בשלוש בלילה, ולא הפסקתי לעבודִ עד עשר בלילה – ואז הייתי מכבסת את בגדי הילדים".

כל זה לא נאמר בקול בוכים. ובלי טענות אל איש. היא אינה מקופחת. היא אינה מנוצלת. היא גם אינה עייפה, היא מלאה שמחת חיים. ויש והיא רוקדת עד אור הבוקר וממשיכה ישר אל הרפת. “בשמחת נעורים ובשמחת יצירה” – כותבת מרים ברץ.

האם אתם רואים כבר לפניכם את האמהות ההן כפי שהיו? הנה עוד תמונה מן הימים ההם. קבוצת פועלות יוצאת לעבודה. שמלות בד לבנות ארוכות, מן הסנטר עד כפות הרגליים. צעיף לבן על הראש, לעתים כרוך על כובע קש גדול. והמעדר ביד. הו, המעדר. תמיד. דמות נזירה לבנה. אלא שזו נזירה בוערת באש שגעון. ויש ובלילות הגורן היתה נידלקת בריקודים עד אור הבוקר. ועםָ אור הבוקר ישר לעבודה. ושוב כופפת גבה על מﬠשיה. שעות על שעות. ביותר ממסירות, ביותר מחריצות. אולי במשהו הדומה להתעלות הנפש. כל אותן עבודות שהיום הן נעשות על־ידי מכונות. או בידי אלה שנחשבים כנמוכים מכולם בסולם החברתי. וגם הם בתביעת פיצוי על כל שימת־יד.

את הדמﬠות שמפﬠם לפﬠם הן מסתירות. את הﬠלבונות שסופגות פה ושם הן מדחיקות. אָת החולשותֵֵ ואת רגעי המשבר הן מצפינות. אפילו את ראשית ההריונות הן מחביאות. ורק שלא יגידו ﬠליהן. ורק שלא ײשמﬠ כאילו הן תובﬠות לﬠצמן איזו התחשבות מיוחדת.

האם הﬠלתם על דﬠתכם מה זה מטבח בימים ההם? איך היו מבשלים, במה היו מבשלים וממה היו מבשלים? איך זה להשביﬠ בלי מצרכים להקת זאבים עײפים ורﬠבים. איך זה ﬠל מדורת אש פתוחה בחורף ובקײץ, לאפות לחם כמﬠט בלי קמח. איך זה לבשל תבשיל מקיטניות ﬠם ריח של בשר והרבה לחם. ולא כמשחק בצופיות ובמחנאות אלא כאורח חיים ובלחץ זמן ﬠויין תמיד. האם הﬠלתם ﬠל דﬠתכם למשל, מה זה גן הירק, אותו גן הירק של חבורת הפועלות, בירכתי חוות כנרת או בצידי חורשת בן–שמן. המיים היו מובלים ביד. הﬠידור באדמת טרשים, ורק הכבוד היה ככבוד אמן המקים יצירת חיים.

האם הﬠלתם ﬠל דﬠתכם מה זה להיות אם צﬠירה במקום נידח, רחוק מרופא, רחוק מﬠצת אם מנוסה, רחוק מתנאי־גידול שנראים היום כמינימליים – ולא ﬠוד אלא שהיא אם בודדה, בחברת גברים רווקים, סתומים לבﬠיותיה ובלתי מבינים ולא תמיד אוֹהדים, אם שראשם בﬠבודה הפיסית, או ברומנטיקה המתפייטת, או בחלומות “האמיני יום יבוא”, ובלי הרבה תשומת־לב לאשה הזו שלפניּהם ולפרטי יום יומה הקשׂה. היא הולכת ומסתירה מפניהם כל מה שיכול להיראות כחינחון, או כבקשת רכות או חלילה כהזמנת פינוק. או ישמור האל, בהפחתה מן העול. ומה תעשה האם הבודדה שאין לה די חלב, ומה תﬠשה האם שילדה בוער בחום ואין רופא, ומה תﬠשׁה האם הנקרעת בין גן הירק הנובל ובין בכי התינוק בבית. ומה תﬠשה האישה שנשיותה נראית בו בזמן כמקור להתﬠוררות רומנטית וגם כמקור לטרדה ולהטרדה בﬠניינים שפתרונם אינוִ ידוﬠִ ורק מקשה ﬠל בנין הארץ.

האם תוכלו להעלות ﬠל דעתכם שהחלטת אשה ללדת ילדיּם – היא החלטה שנראתה אז כהתגרות בﬠולם, או כהתגרות בהלכי רוח שמרנײם (ככה לא מגּדלים ילדים), או כהתגרות בהלכי רוח מהפּכניים (התלוצה נהפכת לאשה, או כהתגרות בהלכי־רוח חולמניים (התקשרות הנודד למשפחה) או כהתגרות בהלכי רוח משקיים (בזבוז משאבי הפיתוח) – ובעיקר כהתגרות בהלכי־רוח של ילדים גדולים, שאמנם כבשו את השממה וחלמו על עולם של צדק – אבל שנאו רחיים על צווארם.

אפשר להמשיך ולהמשיך. כמובן היו גם צדדים אחרים לסיפור הזה. הכל היה מורכב יותר ויותר עשיר. אבל לא באתי לספר לכם את כל סיפור האמהות המייסדות. אם עודכם זוכרים באתי לספר לכם על חיים אוטונומיים ועל חיים אוטומאטיים. ועל החלטת האמהות המייסדות לחיות חיים אוטונומיים ולשלם על כך בכבד ובקשה שבמחירים. סיפור על הרצון להיות שותף מלא על־ידי קבלת ﬠול נוסף. של נשים שתבעו מﬠצמן לﬠבוד כמו גבר נוסף ﬠל עבודת האשה. סיפור איך החביאו בתחילה את נשיותן, איך הצניﬠו אחר־כך את אמהותן, ואיך השיגו את שװיון ערכן על־ידי העמדת רצון מול כל האילוצים והפיתויים האוטומאטיים. כל עולמן היהּ ﬠולם שניברא על ידי נחישות רצונן, בלי נחישות רצונן היו בורחות, או נשברות. או מקבלות עליהן את דין הוויתור, הּפינוק הרכרוכי, וההסתגלות אל מה שנחשב כ“גורל האשה”.

הבאתי לפניכם את סיפורן לא כדי להשיג מכם “סימפטיה” אליהן, אלא כדי להראות לכם איך נﬠשית הגבעה מן השטוח. להראות מין חײם שאדם תובﬠ בהם את מקסימום התביﬠות מﬠצמו ואת מינימום התביﬠות מן העוֹלם על מנת שיּשיּג כך את המשהו הזה, את המשהו שהוא “היותר”.

בשממה הזאת שהיתה סביב דגניה של תחילת המאה, או בטרשים שסביב חוות כינרת, או בבדידות הנזירית של כפר גלﬠדי – נבט אותו רצון־בונה־עולם, אותו ביטוי של האדם הרוצה מכל באותו “היותר”. יותר ממה שיש בﬠין הﬠולם האדיש, או ממה שהﬠולם מוכן להﬠניק בלי שיכריחו אותו לתת. מין “יותר” כזה שאינו מתממש אם לא קונים אותו ביסורים. ואז, לאחר יאוש כמﬠט, צומחת לה, כאילו פתאום, הגבעה. הגבעה הירוקה של מﬠשי האדם. גבﬠה זו שאין שום הסבר להימצאותה מלבד רצון מקימיה. ושאם לא יתמידו בו, אם לא יוסיפו לרצות בכל יום מחדש, סכנה היא שלא יחזור השטח ויבלע את הכל. באותה אדישות אוכלת הכל, של השטוח הנופל על העולם ומכסה אותו, כמין שמיכה רכה של עייפות וחוסר־רצון.

איש לא אמר להן לאמהות הן לעשות כך; לחשוב כך, לרצות כך. זה היה רצונן שלהן, רצון כה חשוב, כה יקר, כה ראשון במעלה עד שאפילו אם ראו בו רבים כמעט טרוף, רצון המתנקם בעצמו, כמין התנזרות או אף עיוות של טבען – לא היה נבצר מהן לתת עליו הכל ובלבד שרצונן הזה יקויים. מה יקוײם? שהﬠולם יהפך מסתמי לבעל־ﬠרך.

ײתכן שאתם כעת, לפני הצעד הראשון של בגרותכם, עדיין אינכם יודעים להעריך את גודל הדבר. מה זוֹ יּדיעת הגבעה העולה מן הכלום. מן הﬠולם השטוח. וגבעה לא רק כמסמלת יישוב או התיישבות. אלא גבﬠה כהתגברות על השטוח, על האדיש, וﬠל המנוכר – אותו היינו־הך אין קץ המונח כבר סביב סביב. ואותו חיוב שכנגד, החיוב שיודע אדם לחייב את הﬠולם להיות יותר ולא פחות. באותו־החיוב שמחייב האדם את סוסיו המתנשפים לעלות ﬠם העגלה הכבדה במעלה הגבעה.

ובאותה אי כניעה לשטוח, לחסר הצורה, לגלמי, לסתמי. אותו חיוב עצמו שמי שיודע אותו – לא יוכל ﬠוד בחייו להסתפק בפחות ממנו. ומי שאינו יודﬠ – אינו יודע מה הוא חסר. לא להכנע לממילא. ולא למה שיש יש. ולא למה שאפשר לﬠשות. ולא למי אנחנו שנשנה.

אבל, את זה בוודאי גם אתם הרגשתם כבר מנסיונכם, איך קשה להיות בﬠולם כזה שאין בו שום יותר. בעולם ִשאין בו אף כיוון שהוא יותר מאף כיוון. איך זה לחיות כמו חפּץ ולא כמו אדם. איך זה לחיות כאדם שהפך והיה לחפץ, שהפך לרהּיט, שהפך לדירה, שהפך למישרה, לתפּקיד, לשיגרה. לנסיעה קבועה במסלול נדוש אחד, ושמנסה להציל את שארית נפשו על ידי בידור. ואיך זה אחרת כשנידלק פתאום על אדם אותו “ניצוץ היותר”. כמו בהתאהבות, למשל. כמו בהתגלות הדעת למשל, כמו בהצלחה באיזו יצירה למשל, או כמו בﬠמידה באחריות גדולה.

“ניצוץ היותר” הזה אינו שום אור קבוע ואינו שום דבר בטוח. אינו אור יציב ובלתי משתנה, המסופק לצרכנים כמו אור החשמל, וגם אינו ניראה בשדרת פנסי הכרך ברחוב הראשי. אלא, דומה יותר, אולי, להבלחת הפנס. לאותּה התלקחות פתאום שרואים בים מﬠל הגל הﬠולה. כנראה מסירת הדייג החותר לו בלילה. ואין לכם מרובה מאותו אור מועט שבהתלקחות מבליחה זו של סירת הדייג: אדם החותר אל –

דבר השבוע (כט אלול תשמ''ב 17.9.1982): 12 -13; 26.

[דבר המהדיר: דברים במסיבת סיום של בוגרי י"ב, תל אביב. יוני, 1982.]