נופים    🔗

לא, לא נופים ולא כפרים ציוריים, ולא הרים ולא ארזים. אין נופים בלבנון. רק סבל. רק אנשים שנפל עליהם אסון. מי שרואה היום בלבנון נופים — מגלה אכזריות ואטימות: אכזריות לאמת ואטימות לאנשים. ארץ כורעת תחת סבל. סבל מיילל מכל שתיקה ואבן מקיר תיזעק. רחוק כעת באשמתו של מי או בצידקו של מי, מי היה הרשע ומי קיבל כגמולו — מה שנישאר הוא הסבל שנפל על הכל וכיסה.

מי שחוזר מלבנון ומספר כי “לא כל כך נורא” — אל תאמינו לו. לא נורא בהשוואה למה? להרס טוטאלי של הכל בכל, למקום הרוס אחר, או בהשוואה למה שיכול היה להיות? איך היה מתאר את ההרס הזה, ובאילו מלים, אילו, חלילה, נפל עליו ההרס הזה, על עירו, על שכונתו, כשביתו שלו קורס עשן באמצע?

ערים, כפרים, כבישים, מכוניות עמוסות, אפילו האבק והחום — הכל המום כאב. והפחד. גם כשממשיכים לעבוד בעבודות העונה, גם כשהבוסתנים עמוסים פרי בשל, גם כשמפלי המים מוסיפים ושוקקים, והשקיעות המתמשכות עודן סגולות כביום הדין — בכל כאב, ופחד. וגם: האם היה כל זה מוכרח?

הנורא — בכל. גלוי וחנוק. מתריס וקבור למחצה. בתים הרוסים, בתים מפוחמים, בצד בתים שהרעה פסחה עליהם, בעיוורון הרה גורל, כלי מלחמה שרופים, מכוניות מחוצות, אנשים עובדים המנסים להמשיך, הפחד בעיניהם, והסיפור המיוחד שכל אחד יודע מבשרו, מוכרי הסידקית שבצידי הדרכים, ותורי העומדים שלפני כל המחסומים, והמתנת הממתינים, ניבטים בעיני זגוגית פאטאליות אל השיירות החולפות על פניהם — כולם תחת עקת הנורא. והפחד. גדול ממה שאפשר לומר, וגם אינו צריך אמירות. מה אומר יותר מן הלא־אומר הזה.

 

נמלטים    🔗

בכל שעה בעולם יש בני־אדם שרצים פתאום ומעמיסים בבהלה מטלטלים וילדים על מה שיש להם ונוטשים מקומם ויוצאים לדרך לאן שהיא. על אופנייים בו‭אנטי‬ם, על סירות בקמבודי‭,ה‬ על חמור וגמל באפגניסטן, ועל גרוטאות מכוניות, כאן בלבנון היפה. אלה נימלטים לשם, ואלה חוזרים משם, אלה כדי להציל דבר ואלה כי לא נישאר עוד דבר בעולם — באותו פקק תנועה אין־סופי, בזחילה ובהיעצרות ללא תלונה, בכניעה לכל לובש מדים. בפחד בפני כל רשות, יש ובתחנונים ויש ובשתיקה ובזיק כבוד עצמי. ותמיד ההמתנה הארוכה למודת הסבל, ותמיד ההידחקות לצדדים עד שיעברו הטנקים הגדולים, ועד שיעברו המובילים הגדולים ועד שיעברו כל בעלי הזכות לעבור, ועד שייבדקו כל הניירות וכל הרשיונות, ועד שיניחו לנוע עוד פסיעה ולהידחק הצידה מחדש ולפנות מקום – באותו מסע איטי שהשם ישמרנו מהתנסות בו אי–מתי, עוד פסע ועוד פסע, עמוסי שארית רכושם עד מעבר כוחה של המכונית הבלוייה לשאת‭,‬ ותמיד כמה ראשי ילדים, ועיני ילדים תמיד מציצות מבין המטלטלים והכסתות, ואשה תמיד פוכרת שם ידיה‬.

לא תראה כמעט אנשים בוכים. אבל הכל בוכה. אגרו‭ף‬ אדיר ונורא היכה פתאום בכוח אימים על הכל וניפץ הכל לחתיכי חתיכות. הכל קורס הלום, המום צילצל החבטה. מכעת והלאה שום דבר לא ייראה עוד כמו קודם. ספירה חדשה החלה בלבנון. לכל אחד ואחד, ולהיסטוריה של כולם ביחד.

מיקווה עמום של סבל. סבל ניכנע, ממתין, לעתים מתחנף לעתים מתחנן, ולעתים גם זיק שינאה. במה עוד מאמינים כאן, במה נישאר עוד להאמין? סביב ובכל מקום, עומד לו האילם הזה, הסבל האילם הזה, האילם עד להחריש. מה יהיה? וגם: למה?

 

לאחר ההרס    🔗

עין אל חילווה. מחנה פליטים. ליד צידון. צמרמורת למראה המקום. אין צורך לפרט, לא להזמין רגשנות. ייתכן שהנימוקים להרס הזה היו כבדים ונחוצים, הסיבות טובות והתוצאות טובות. ורק קשה לעמוד במראה הסופי הזה. משהו לא נכון יסודי נישאר כאן. אם רק בכל־כך הרבה הרס ובכל־כך הרבה מוות ניתן להשיג פתרון סכסוך.

ולא שאלה שנתבצרו במחנה הזה היו כולם צדיקים גדולים, או בלתי בוחלים בשום מעשה אכזריות ניתעב, כדי לקיים את שילטונם העריץ. כעת ידוע איך הפכו מקום ישוב ליעד מבוצר, ואת האוכלוסיה הלא־לוחמת לבני־ערובה. ילדים שימשו כמין שקי־חול חיים, ואמהות הפכו להיות שריון חי שמאחוריו מתקדמים היורים. סומכים על מוסר הלוחמים שממולם שלא יהינו לירות במסך חי זה. הכל גם שמעו כבר על “ילדי האר־פי־ג’י” ועל שאר תעלולי הזוועות ומעללי האימים. ואיך על פי “כללי המשחק” של המלחמה אמנם היה “מגיע” להם גמולם בראשם. ואיך, על כן, “טוהר” המקום, נידרך ונירמס והוכה תחתיו. אלה הומתו ונישקם בידם, אלה הומתו במנוסתם, ואלה הומתו כי נקלעו בין הצדדים היורים. צידקה של המלחמה מוחה כעת את פיו. אבל, הנורא שנישאר כאן לאחר הכל, לאחר שכולם הלכו או פונו או ברחו או ניקברו, והצעקה שאין לה מנחם, עדיין תלויים כאן מאובקים בין ההריסות המחוקות – וכאילו גדולים כעת מן הסיבות שהולידום. גדולים גם מן האשמות וגם מן הצדקות.

כשהכל ייגמר כאן ובמקומות ההרוסים האחרים, והסיבות להרס ולמוות תתרחקנה, יישארו רק התוצאות. מקום שהמלחמה עברה על פניו ושטפה לה. ומה יתברר אז? תתברר זו השאלה הדחויה: האומנם מוכרח היה ככה? וזו תיצעק עד שמי השמים.

 

היסטוריה ויחיד    🔗

בעוד זמן תדע ההיסטוריה הכל. סיבות ותוצאות, מי הרוויח ומי הפסיד, מה נשתנה ומה לא. אבל האדם אינו היסטוריה. הוא רק הניפגע. גופו רך ושביר לפני מחץ המהלכים הגדולים. הכל חושבים תמיד על המהלכים הגדולים ולא עליו. והמהלכים תמיד גדולים מכל יחיד. והאסטרטגיות מכל חייו או מותו. תמיד הן עוברות עליו, הן ממשיכות והוא דרוס.

המטרות הגדולות הן תמיד בראש. המטרות הגדולות האלה שזכותן לתבוע ממך למות בעדן, בלי להתאונן. הקווים הגדולים נישארים גדולים גם כשכמה נקודות תחסרנה בהם. אנשים שמתו מות גיבור או מות פחדן וגם מות מי שסתם חטף נידפק ומת. סופה היא, אומרים, סופה נגזרה על העולם ואחדים אבדו בה, מה לעשות. סופה? נגזרה? נגזרה על ידי מי? מי עשה את הסופה הזאת? ומי חויב לשלם עליה בכל חייו עד תומם?

בני אדם? אבל אין בני אדם. לא כאן. כאן יש רק כל מיני. יש אנחנו, כמובן, ויש הם, וכל מיני הם. סוניים ושיעיים ויוונים־קאתוליים ומארוניים ודרוזים, וגם, הס מלהזכיר פלשתינאים ובתוכם כמובן “המחבלים” – כל סוג לבדו מובדל מן השאר. ורק המוות, הוא לא נעצר על אף סף, על שום מוצא, ועל שום סימן היכר, ואינו בורר בצדדים. וכך, ממבט קצר תמיד כאן כל מיני, ממבט מכליל תמיד כאן רק בני־אדם שאסון נפל עליהם. גדול ממידותיהם, חזק מכוחם ובלתי תלוי לא בהם, לא בצדקתם ולא ברשעתם. המוות, כולו צד אחד: מות החיים. וכל מה שהיה ניפרד פעם לאמונות ולדעות, לעדות ולדתות, לסיבות מצדיקות או לסיבות מרשיעות – ניטחן כעת הכל ביחד, מתחת לעשן האין-סופי מתחת לאש האין־סופית מתחת לנפץ ולמפולת והופך להיות בני־אדם מתים.

ומפני מה המוות לא נחשב? מפני שהחיים לא נחשבים. חיי בני־אדם אינם נחשבים בחשבונות העולם, אלא רק יחסי הכוחות, תמיד רעיונות מופשטים, ותמיד חיי בני־אדם אינם נחשבים לעומתם, אלא רק מוקרבים לשמם. וגם כעת, כמעולם, איזה עקרון אולי ינצח והאדם ימות. כעת כמעולם ניקרא אדם למות למען משהו נישגב ממנו ויקר מכל קצת חייו. תמיד יש משהו יקר מכל חייו. ורק חייו הם הזולים מכל.

 

מתיהם    🔗

כולנו כמובן רגישים עד דק לאבידות שלנו, למתינו. אבל המוות היכה יותר ורבים מאד המתים שם, מתיהם. ענין רגיש ועדין הוא וכולנו פגיעים. ועם זה, בעיני רבים רק האבידות שלנו נחשבות. והאבידות שלהם — כדומן. מאה, מאתיים, שלוש מאות מתים ביום אחד – עיסקם ולא עיסקנו. בין אם לוחמים ובין אם אזרחים – דמם בראשם. ועד כדי שספירת חללי האויב, או קצת מנוד־ראש לכאב ההוא, ניראים בעיני רבים כחילול הקודש, וכלהבדיל אלף הבדלות. רגישות למתיהם נחשבת לא רק כבלתי פטריוטית אלא היא עדות נוספת לאופי פגום ולעיקום נפשי חולני. אלה, השם יקום דמם, ואלה השד ייקח אותם. וזה הכל.

ועם כל זה, מתיהם מתים, ומותם, לא במעט, עלינו. וספירת המוות, נוראה ככל שהיא, אינה ניגמרת בצד האחד. האם, מי יודע, האם בדרך השמימה, ‬יש מקום, שממנו ומעלה סופרים רק נפשות בלי להפלות בין מוות למוות? קשה להאמין.

הדבר קשה. מסובך ושורט עד מעמקי הנפש, עד תהומות. אין אדם משוחרר לדבר כאן רק בהגיון. מסובך לא פחות הוא להיווכח כי לא רק המוות אלא גם החיים אינם נחשבים בחשבונות הגדולים של העולם ההגיוני. לבסוף גם מנצח צד מן הצדדים, רעיון מן הרעיונות, מהלך מן המהלכים. ובתי הקברות יישארו לאבל יחיד.

 

רשות למלחמה    🔗

כשמחליטים לצאת למלחמה מחליטים על האמצעי הסופי במצב סופי: מלחמה כדי למנוע כלייה. כל החלטה אחרת היא החלטה להשתמש בנורא מכל כדי לפתור דברים שאפשר לפתור בפחות נורא. וקל לדעת מתי כן ומתי לא: כשזו מלחמה להינצל מכליה – כן; כשזו מלחמה שלא כדי להינצל מכלייה – לא.

האם מלחמת לבנון היא מלחמה כדי להינצל מכלייה?

הפעילו שם את הפטיש החזק מכל והגדול מכל והסופי מכל כדי לפתור שאלה שלא פותרים בפטישים. אלפי טונות של הדף מוחץ הורידו על רבבות בני־אדם, נוגעים בדבר ושאינם נוגעים, כדי לטפל בשאלה שאינה ניפתרת כלל במחץ הנפץ ולא במוות גדול כל־כך וחסר־הבחנה כל־כך. לאחר שוך הדי הנפץ, לאחר סילוק עיי ההרס, לאחר קבורת המתים ופינוי הנכים מבתי החולים – תחזור השאלה שלא נפתרה למקומה – בלתי פתורה, ורק מצולקת אימים ומצחנת מוות. שאלה בלתי פתורה נישארת בלתי פתורה גם לאחר שרומסים אותה, גם לאחר שמכסים עליה בתלי חרבות, גם לאחר שמיישרים את ההריסות ומוחקים אותן, כאילו לא היו, וגם לאחר סילוק צחנת הגוויות שמתחתיהן.

שאלות יסוד יש להן אחת משתיים: או שמשמידים אותן או שפותרים אותן. אלא שלהשמיד אפשר רק בני־אדם ולא שאלות יסוד. ההשמדה צריכה רק לכמויות של כוח השמדה. הפתרון צריך לשכל, ללב ולראייה למרחוק. הפתרון מתחיל בהכרה בבן־שיחך, בהודאה בקיום השאלה ובהקמת דיאלונ בין הצדדים. ההשמדה קודם משמידה את בן־שיחך, ואחר כך קוראת למונולוג – דיאלוג.

 

מהלכי המלחמה    🔗

כמה בני־אדם מוכים יש היום בלבנון? בגופם. בנפשם, בכבודם, ברכושם בתקוותם, בעצם היותם? כמה מסתובבים שם היום אבודי עולם, כמה התחילו היום בספירת יתמותם, אלמנותם, נעזבותם, מופסדי כל מה שהיה להם, כשפתאום הוכה עליהם עולמם ונישבר?

להריסת עיר עד שובה אל העפר קוראים, מקצועית, “ריכוך”. להפצצה המגעת תקרת בית ברצפתו תקרה על גבי תקרה כבניין קלפים – קוראים “הכנה” ולהפגזה המטיחה קיר בקיר, חור מול חור – קוראים “השבת אש אל מקורות הירי”. לכתישת מקום בכל כלי ההדף עד שלא יישאר אלא פיח – קוראים “חסכון בכוח האדם שלנו”. למחיקת כל הרחוב הראשי על בתיו ועל שוכניו – קוראים “פתיחת ציר תנועה”, ולהמשך התנועה על גבי ההריסות קוראים “התקדמות אל היעד”. והכל נכון. המלחמה איננה יודעת ללכת אחרת. אבל האם היתה חייבת ללכת?

דברים ישנים וידועים הם. מה שלזה הוא פתיחת הציר, לזה הוא סוף הכל. מה שלזה חסכון חייו, לזה הוא הפסד חייו והרס עולמו. מניין נכון יותר להביט על הדברים? מאיזה צד? כשאם זו בוכה, אם זו נושמת לרווחה. תקוות הפוכות מתנגשות. תפילות הפוכות עולות לשמיים. למי מן הקולות שומעים שם? מי מן האמהות תשקיף בעד החלון ותיבב מדוע בושש הבן לחזור, ומי מהן תשקיף בחלון צוהלת לקראת בואו? אם זו או זו, תמיד ישנה האם הניצחית המשקיפה לנצח בעד החלון הניצחי ומייבבת — כל עוד תהיה מלחמה וכל עוד יתקבל שמלחמה פותרת דברים.

 

דרקונים    🔗

הסיבה המוצהרת למלחמה בלבנון – היא “המחבלים”. “המחבלים” קוראים להם ולא בשמם, אש“ף. איש לא יכחיש כי יש ביניהם מחבלים ומרצחים וגם פושעים שאינם חסים על אדם, ולא נירתעים מכל מעשה זוועה. אלא שבכללו אש”ף הוא רק אופן אחד – קיצוני, אימתני, שתלטני, וגם –ניפשע – בין כמה אופנים שהעם הפלשתינאי נימדד בהם. ואילו הדמוניזציה של אש"ף, והכוונת כל השאלה הפלשתינאית לממדי מחבלים או מרצחים – אינה לשם הקיצור והפשטות, אלא גם כדי להטעין את נושא המלחמה במימד דרקוני־מיתולוגי, עד שיהיה מותר להשמיד בלא שום סייג. אגדות אינפנטיליות על בני־אדם שהם חיות רעות – מתקבלות תמיד על דעת כמה קבוצות בעם, ומקשטות להם את העולם בדמויות שהן תכלית הרוע מכאן – ההם – ודמויות שהן תכלית הטוב מכאן – אנחנו. מזיקים מכאן ומדבירי המזיקים מכאן.

אין צורך לחזור ולאשר כי רבים מלוחמי אש"ף אמנם התגלו כאכזריים ללא סייג, ובמעשי עריצות סדיסטית. גם מינהגם באוכלוסיה ששלטו בה התגלה לעתים קרובות כניצול גס ומתעמר וכדיכוי משפיל. כיצד השתמשו באנשים חסרי־ישע לצרכיהם, ואיך הפכו אנשים למכשירים, לאובייקטים, לבני־ערובה, וגם פשוט התעללו בהם, שדדו, אנסו, עינו, העליבו, ומה לא, בניפשעות לא תכופר.

אלא שהם אינם רק זה. והאופן שמדברים עליהם לא כעל לוחמים קנאים, ולא כעל קיצוניים, ואפילו לא כעל פושעים – אלא כעל יצורים מיתולוגיים, כעל מפלצות שטניות ודרקונים לא אנושיים: הם הנחש, הם ראש הנחש, הם היצורים הדורגליים, הם “המרצחים שכמותם לא ברא השטן” מכאן, והם גם מייצגי הרע ההיסטורי הקרוב, מכאן: הם הנאצים, הם כנופיות הטרור. הם בני הבליעל, ומה לא. באופן, שהחייל היורה בהם יהיה יורה אל מפלצות, אל ראש הנחש, אל החייה הנאצית ואל יצור לא־אנושי – וכך יצליחו יותר בני האור לפגוע בבני החושך, וישמידו אותם השמדה סופית, בבחינת מחה תמחה.

מי יעלה על הדעת כי יצורים דרקוניים אלה, הם בעצם אותם שאיתם צריך היה לשבת אל שולחן הדיונים ולפתור את השאלה המרכזית שנעקפה במלחמה ולא ניפתרה – ושהם המייצגים לפי דרכם את האופן האלים הקיצוני של השאלה הפלשתינאית.

וכי חדש הוא שיש תנועות פוליטיות שמחליטות כי העניין המדיני שלפניהן לא ייפתר אלא רק בכוח? לא זכורות תנועות שציירו רובה מכסה מפת הארץ עם כתובת “רק כך”! ועוד קודם להן, לא זכורות תנועות בארץ שנישבעו בקנאות ל־“בדם ואש”? בודאי, שום דבר אינו דומה בדיוק לשום דבר, ועם זאת, האם לא מוכרות תנועות אתנוצנטריות, ש“אני” ו“שלי” קודם בהן לכל העולם, ושהיותן מיעוט בעם לא מנע מהן לחייב את הרוב במעשיהן, ושאינן מודות אלא רק בפחדיו של עם אחד, ורק ביחסי הכתבה מתנשאת אל כל עם אחר? תנועות, שבראש תהילת השיר שלהן, אפל ומקודש, תמיד המוות, תמיד הדם, תמיד הגבורה, תמיד הכבוד – וכל שאר סממני האופרות הנוראות שתמיד נימצא מי שמנסה להעבירן מן הבמה אל החיים ולהמחישן בדם ואש ולא ינוח עד יתמלאו בתי הקברות.

אלא שהחילים בשדה־הקרב אינם רואים לפניהם ממולם שום שטנים ולא בני־שחץ. הם רואים את הלוחמים של הצד השני, לוחמים בשר־ודם, מן הצד ההפוך לצד שלהם. מלחמתם מלחמת חיילים. מותם מות אנשים. ואנחותיהם אנחות פצועים. רק פינויים לצד אחר, והתוצאות תירשמנה בשתי היסטוריות שונות.

ועוד צד אחד יש שם, הצד שבין הצדדים, הצד שאיננו צד, שרק ניתקע באמצע בין הצדדים, ולקה כפליים מידי שניהם. הצד שביתו נהפך עליו פתאום והיה לזירת הקרב, והוא וחצרו ושכונתו וכפרו ושדותיו הפכו לאמצע שדה המערכה, והוא ועולמו הכל חשך עליהם.

כשהכל ייגמר, והסיבות למוות תתרחקנה –‬ יישאר המקום הזה שהמלחמה עברה על פניו ושטפה אותו, ויתברר שהמלחמות תמיד הן ניגמרות באופן שצריך היה להתחיל ממנו.

 

החיילים    🔗

מה חושבים החיילים, בני התשע־עשרה והמבוגרים מהם. הלא אין ספק שדברים מצטברים בליבם. מראות שראו, דברים שעשו, ופחדים שפחדו. והם עשו דברים, והם ראו דברים, ראו מוות וגם גרמו מוות, חילצו נפגעים וגם עשו נפגעים, עברו בתוך ההרס ועשו והוסיפו הרס, מנעו סבל וגם גרמו סבל. ולא הכל מתיישב בלבם, מן הסתם, ולא הכל נידף וחולף לו עם הזמן, גם כשהם קשוחים, גם כשהם נבוכים, גם כשהם מסכימים לכל המהלכים, גם כשאינם מסכימים לכולם, וגם בעודם בתוך־כדי המשך תנופת המלחמה, גם בעודם מוסיפים ויורים, ודברים שעוברים עליהם מוסיפים ועובדים בהם, פעם נידחים ופעם מטרידים, ומה שצריך להם יותר מכל, הוא הידיעה לאשורה: כי אמנם הכרח בלתי־נימנע הוא לעשות כל מה שהנה הם עושים. שהצידוק הוא מעל כל ספק. עד שאיננו צריך לשום הסברים מפני בהירות נחיצותו. ידיעה ברורה שלא הייתה שום ברירה אלא רק לעשות ככה. האם יש להם מין ידיעה כזו?

לא קל להיות בשעת קריסת הבתים הגבוהים על יושביהם. גם לא לקשוחים גם לא למשולהבים. לא קל לראות בהמוני אדם המומים המנסים להימלט. לא קל להפנות ראש הצידה ולהתעלם מגוויות אלה שלא הספיקו להימלט. וביניהם תינוקות בזרועות אמותיהם. ופתאום נפץ אימים וחברך שעל־ידך קורס ומת. ופתאום ואתה נחנק מידיעת הלא יאומן, בלתי יכול להאמין כי אמנם הנה זה כך.

אילו רק ידעו כי סיבת כל אלה מוכחת ללא ספק. אילו ידעו לאשורם שסיבת כל הנורא הזה היא סיבה הכרחית ללא צל של ספק. שזו מלחמה על עצם הקיום: מלחמה המונעת השמדה, מלחמה המקדימה השמדה.

מפני שכל מלחמה שאיננה מלחמה לשם הצלה מהשמדה, משאירה את הלוחמים בשדה הקרב, ואת ביתם מאחור בעורף,במצוקה ללא תקנה. מלחמה על אסטרטגיה, מלחמה על עדיפות מדינית, מלחמה על הקהיית שיני שאלה קשה, ואפילו על פתיחת אפיקי סיכויים חדשים – אינה מלחמה על הקיום. גם המלחמה על הרחקת אש"ף מגבול הארץ – אינה מלחמת קיום. הארץ הזאת מאז תחילת יישובה למודה חבלות, פיגועים וניפגעים. הדבר אינו ניסבל משום בחינה שהיא. אלא שלקחת מלחמה גדולה וכבדה וטוטלית כדי להשיב על מעשי חבלה – אינו מעשה פרופורציונלי. מלבד מה שהחבלה לא הייתה אלא תיסמונת לשאלה הקשה ולא השאלה הקשה עצמה. זו תחכה עד לאחר המלחמה, שלמה, עצובה ובלתי פתורה. שאלת שלושת מליוני הפלשתינאים.

 

הפלשתינאים    🔗

הנה הפלשתינאים. עם ללא ארץ. עם ערבי ללא עמי־ערב. בלתי ניקלטים בשום מקום ובלתי רצויים בשום מקום. מצורעי העולם. כיחידים פה ושם אפשר שיתבוללו בארצות שונות; אבל כעם התובע את פתרון קיומו כעם – שום פתרון עוד לא ניראה. “‬העולם הערבי” מעולם לא פנה אליהם ואל תביעתם: לא קלט אותם מתחילה. לא שעה אל זעקתם בשעת מצוקתם, ולא רוצה בהם בשעת מנוסתם.

אש“ף היה נסיון התשובה האלימה, שהנה הכזיבה. אלא שהשאלה הפלשתינאית אינה ניגמרת באש”ף, ואינה נימחקת עם חיסולו, אם יחוסל. שלושה מיליוני בני־אדם עומדים כאן. ואת מצוקתם אי־אפשר להשמיד לא בתותחים, לא בהגלייה, ולא בשום התעלמות. ההתעלמויות האלה – הן שהביאו את המילחמה הזאת.

הסיבה שהביאה את מלחמת לבנון – היתה ההכרה, או ההשקפה, או האמונה – שרק הכח יכול לפתור היטב, שרק השימוש בכוח, במלוא כל הכוח, יהיה בו כדי להביא פתרון מספיק. זו השקפת־עולם שבין כל הדרכים לפתור שאלות – הכוח הוא היעיל מכולן, התכליתי מכולן, והפותר המושלם: אחת ולתמיד. ואילו כל שאר הדרכים המדיניות רק ממסמסות את הפתרון ומסכנות את כולם, ואין בהן כדי תשובה — אלא אם־כן רואים את המדיניות רק כהכשרה וכהכנה לקראת הנחתת המלחמה. נוסף, כמובן, על האמת הידועה, כי הערבים “הם אינם מבינים אלא את שפת הכוח”. שהכוח, אם יהיו משתמשים בו חזק והיטב, לא ישאיר אחריו דברים לפתור: הכל יהיה כבר מחוץ ונימחץ – אנשים רעיונות ושאלות.

והמוות והסבל והחורבן?

באלה, כמובן, אשמים אלה שהנה הולכים ומחסלים אותם: הם התחילו, הם התגרו, הם פתחו באש, הם לא כיבדו את הפסקת האש, הם לא ניצלו הצעות נדיבות, הם האחראיים לתוצאות. ואנחנו? אנחנו איננו אלא התברואן של העולם. התברואן הטוב והמיטיב, שהולך ומנקה ומפנה ומטהר את השטח מן הזוהמה והפשעים והרציחות שעשו אותם מרצחים־מחבלים. אנחנו התברואן שמפנה את הרע מן העולם, בלי לחוס על עצמו ועל קרבנות, ובלבד שיביא שלום וסדר ושקט. ומה עוד מוסרי מן התברואן הזה?

 

סיכוי חדש    🔗

ניראה שהשאלה הפלשתינאית הולכת להישאר כעת כשאלה ללא שיניים: ללא אשף. ז‬ו יכולה אולי להיות הזדמנות חדשה וסיכוי חדש למציאת פתרון אפשרי ונכון ובר־קיימא לשאלה היסודית. ואם אמנם יימצא כעת סיכוי חדש לפתרון השאלה – היתה המלחמה כגורם מזרז. והסבל והמכאוב והמוות, היו כמין חבלי השלום. אבל, אם שוב תידחה ההידברות בתואנות ובאמתלות שונות – לא היתה מלחמת לבנון אלא רק אש שניסו לכבות בה אש. וכל מלחמה שלא ניגמרה בהסדר שלום אלא רק ניפסקה – ניפסקה עד הפעם הבאה.

שבירת אש"ף עלתה בהרבה אלפי מתים פצועים והרס וסבל אין־קץ. האם יש מאזניים לשקול זה כנגד זה את כובד המוות כנגד ערך ההישגים? רק אם יהיו ההישגים מתמצים במתן סיכוי גדול יותר להסדר של שלום.

מאימתי לצאת למלחמה?

בעצם, לעולם לא. מלחמה רק אם אין מוצא. כמוצא אחרון שבאחרונים לסילוק איום ראשון שבראשונים. ואילו על כל עניין אחר, חמור ככל שיהיה, מסוכן ככל שיהיה, אבל שניתן לפתרו, ואפילו בקשיי קשיים, בלי מלחמה – המלחמה אז גרועה מעוול, גרועה מאסון – היא ממש חתירה כנגד זכות קיומו של הצד שבחר במלחמה ופתח בה. וגם כשיוצא הצד הזה כמנצח – את עצמו הוא ניצח.

ואם אמנם המלחמה היא האופן האחרון שבאחרונים לסלק איום ראשון שבראשונים – הרי לשאר כל האיומים, הסכנות והחבלות – המלחמה היא נשק גדול מדי, כבד מדי, סופי מדי לשם סילוקם. כוחה המוחץ של המלחמה נעשה אז מוחץ יותר מכוחו של האיום שהיתה אמורה לסלק, לכאורה. הסילוק שהמלחמה מסלקת את האיום החיצוני – הופך אז להיות איום פנימי על נפשה של אותה מדינה וחותר תחת יסודותיה הראשוניים.

*

הלא יש מישהו שהיה אחראי לכל המוות הזה. לאלפי אלפי המתים, מכל העדות הדתות והסיבות, ולכל המכאובים והסבל וההרס הזה אין־קץ – איך הוא יישן בלילות? מה הוא אומר להם לצללי המתים, ולבני התשע־עשרה הללו, כשהם באים לעמוד עליו בלילה בלילה?

כי מה עוד אפשר לומר להם לכל ניפגעי המלחמה הזאת, מכל צדדיה, ולאחר כל הנורא הזה שידעו – מחוץ לאמת האחת: שמלחמה רק אם אין מוצא. ושאם נותר גם ספק סדק מוצא – אסור. לא מלחמה. לא ולא. בשום פנים ואופן. לעולם לא. מלחמה רק אם אין מוצא.

יזהר סמילנסקי

דבר (כד אב תשמ''ב 13.8.1982): 19