בושה.
שפוף תחת בושה הולך היום אדם בארץ ואינו מוצא לו מקום.
בושה שהוא נוגע בדבר, בושה שהוא שייך במשהו לסתימות הזו שהניחה לטבח להיות ולהיעשות.
הולכים להם מרחוב לרחוב וטובחים מבית לבית, ובעודם חבוקים מכל צד בידינו ומבין אצבעותינו האוחזות בהם וכשהלילה מואר באורינו – הולכים להם וטובחים לאורנו.
עלילת דם?
הקול הרם המטיח כעת את הגערה "עלילת דם נעצר על העלילה ואינו מגיע עד הדם. אילו הגיע עד הדם היה אולי אומר דבר של צער, מילה של השתתפות, של אבל, מילה אנושית. אבל לא באה מבית הממשלה אף מילה אנושית אחת. נשאר הטבח. המתה המונית ביריות ובשחיטה.
יש בינינו אנשים שרגישותם לכאב, לסבל, למוות ניתנת או לא ניתנת – רק לפי השייכות. כל סבלם של בני־אדם, מותם של בני־אדם שחיטתם של בני־אדם – איננה ממשות אם אינם משלנו.
לא היום התחילו טובחים בלבנון. הטבח שם הוא יותר מייתכנות – הוא ממשות. חלק מן הנוף, חלק מן החיים. תל זעתר, דאמור, זחלה, והרשימה ארוכה.
הולך אדם ברחוב, ומבחוץ הוא בן המאה שלנו כמוני כמוך; אבל בתוכו, מחכה לשעתו, אורב פרא־אדם, אוכל אדם, שמגיח בצריחת חייה – להרוג, להרוג לתיאבון. בלי מעצורים. להרוג כדי להרוג. להרוג לשם הכבוד. להרוג לשם הנקמה. להרוג לשם צחצוח הגאווה שהחלידה, להרוג לשם זקיפות הקומה, להרוג להאדרת מוסר המשפחה – אלהים־אדירים, האמנם כולנו אותם בני־אדם ונפשו של כל אדם היא נפש אדם?
גם מלים, מוזנחות כמעט, מלים כ“נקמה”, כ“גאולת הדם”, כ“שמירת הכבוד”, מלים מתקופת האבן – פתאום הן קופצות והופכות לעינינו ממלים לחיות־טרף ממשיות שטורפות בפועל והורגות אנשים מלוא הרחוב, לעשרות. למאות ולאלפים. הנה מוטלות גופותיהם ברחובות סברה ושתילה.
כמין גלגל אין־קץ חורק שם בחד־גדיא עיקשת: פעם טבחו אלה את אלה, שעל־כן טובחים הפעם אלה את אלה, שעל־כן עוד יטבחו אי־פעם אלה את אלה. והכבוד חוגג. איזו אורווה של ברבריות מתגלית מתחת כל המדים של כל הנדחקים זה בזה שם בבירות – במקום לב אדם.
ואת כל זה יודע כל מי שנמצא שם בלבנון. ידעו גם אלה שכיתרו את שכונות הטבח.
תמונות הנטבחים אינן משות. ואי אפשר למוש מהן. דהות ועמומות על דף העיתון כפי שהן. הן אינן פוליטיקה. ולא כדי להפיק מהן “תועלת” בפולמוסים. הן כדי לראות לדעת ולהתפלץ. הן כדי לקרוע קריעה גדולה, כל מי שלב אדם בו. נדהם מהפקרו של עולם, מאכזריותו של האדם השכן, מעבר כל סיוט. הנה, הבלתי יאומן – יאומן.
אבל הן גם כדי להזכיר שאנחנו איננו פטורים ממה שקרה שם. ולא נוכל לרחוץ ידינו בשום אליבי, ובשום תירוץ, ובשום התנערות או גערה. גם אלה הפוטרים הכל ב״עלילה" יודעים שלא הכל עלילה. ושאת מה שהיה שם באמת אי־אפשר לכסות או לטשטש. ולא איך קרה שהאפשרות לטבח הפכה והיתה לממשות הטבח.
עצוב.
אבל גם שואג למהפכה. להניע את אמות הסיפים בארץ הזאת. וקודם לכל – לצאת. לצאת משם. מהר, היום, עד שתשקע השמש. לשים גבול בינינו ובין כל הצדדים המסובכים האלה: עיסקם לא עיסקנו, שינאתם לא שינאתנו, כבודם לא כבודנו, וטירופם לא טירופנו.
לצאת משם, לחזור, הביתה, היום. בלב כבד ובלקחים ללמוד.
ובהחלטת ברזל – כנגד הממשלה הסתומה הזאת.
יזהר סמילנסקי, דבר (ה תשרי תשמ''ג 22.9.1982): 7
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.