… האללו?!… אדון עוּזְרָד? מדבר שְווארצְבַּארְד… האללו?!… שווארצבארד, הֶנְרִיק… אתה כן שומע אותי?! נו, כן, אז בוקר מצוין, אדון עוזרד, כמו שאומרים… האללו?!… אני מדבר בבקשה עם מחזאי עוזרד?!… אה, בכל־זאת כן!… שווארצבארד!… פה, בטלפון, היה משהו מאד פַאנטַאסמַאגוֹרי, כאילו קולות מתים באמצע הקו… זיהית את קולי מהמלה הראשונה?! נו, זה באמת אוזן של דראמאטוּרג, בפרט שאצלי בבוקר הגרון כמו עֵץ, בלי שום גמישות, ואם רק אין סיבה חשובה, אני עד אחת־עשרה, שתים־עשרה, בעיקר כשבערב אני על במה – שותק. אפילו בזמנים שעושים חזרות על הצגה חדשה, כמו עכשיו, למשל, אני מדבר באופן מאוד מיוחד, לא לוחץ על המיתרים… האללו?! אתה שומע אותי?…
כן, כן, אני גם אותך שומע עכשיו נקי וחזק מאוד, אדון עוּזרָד, ולא אשאל יותר… זה רק שטלפון כולו נגד טבע שלי, נגד אישיות שלי, אפשר להגיד. לא רק טלפון. הנה, ברדיו, למשל: שמעת פעם את קול של הנריק שווארצבארד באיזה תסכית?!… וזה לא פלא! אף פעם לא! והלוא פָנָה, הרבה פעמים, צִיצִי לֵוי בעצמו, אתה מכיר אותו, ראש דראמה?… כן. שלח אלי אנשים, רצו אותי מאוד להרבה דברים – מרפרטואר פולני, מרפרטואר קלאסי, ליום שוֹאה וכן הלאה, בכל־זאת, אפילו הם שמעו הנריק שווארצבארד מי היה בתיאטרון פולני, ואני – תמיד תשובה אחת: לא! בטרַאדיציה שיש לי כבוד לייצג, תיאטרון זה דיאלוג, זה – איך להגיד – חשמל בין אחד ושני, ולדראמאטורג כמוך, אדון עוזרד, זה הלוא מובן מאליו…
נכון מאוד! לשחק – זה רק נגד פארטנר ועם קהל בוכה, צוחק, נושם מאולם אל במה – ולהיפך! איך אפשר לעמוד באיזה סטוּדיו, איזוֹלַאציה, מיקרופון, ופתאום – הוֹפּ – קֶניג לִיר! זה כמו, בדיוק, מונולוג של סוחר מוונציה בתוך אקוואריום!!… ניסיון אחד כזה, כשרק הגעתי, הספיק לי. למרות שרדיו תמיד היה נגד כל פרינציפים אמנותיים שלי, באו אלי וביקשו, מאוד מאוד, אמרו: פַּן שוַוארצבַּארד, פונים אלינו, ל“קול ישראל”, עוד ועוד אנשים שזוכרים את אדוני מפולניה, זה מדובר במאות אלפים שחיים בישראל, בבקשה, עשה ג’סטה, וככה ידעו שהנריק שווארצבארד בא לחיות אתנו פה בישראל! ל“קול ישראל” שלנו לא היה לי כוח להגיד: תודה רבה, מצטער!… ואני, אדון עוזרד, אותי לא תשמע אף פעם אומר מלה נגד שחקן שני. יותר מזה, יש פה בישראל באמת הרבה שחקנים טובים, גם טובים מאוד. אבל דבר כזה כמו ראיתי ברדיו, פרופסיונאל כמוני לא יכול להבין: ברגע אחרון, בלי אוויר, מגיעים לאולפן?! וככה, בלי חזרות, בלי להיכנס לתפקיד, מקבל כל אחד על נייר־קוֹפִּי טכסט בקושי אפשר לקרוא, עומדים לפני מיקרופון, וכמו קליפות של גרעינים, יורקים את מלים, שופכים את דמות?! אני, לפני המלחמה, יותר משלושים שנה עמדתי על במה, ולמרות שפה על זה כולם צוחקים וצוחקים, היתה בשבילי, כל ערב, מקום קדוש. וכשכּכה, בלי שום רצינות, עמדו באולפן, אני קיבלתי, פשוט, פַּארַאליזָה. יצא לך פעם לשמוע, על פְלַאטָה, ארתור רובינשטיין מנגן שופן, ופתאום נפסק חשמל, והכול בבת־אחת מת, אה־אַהְהְה, אה־אההה?! זה מה קרה ברדיו… האללו?! אדון עוזרד?!…
כן, בהחלט, בדיוק עכשיו אני מגיע לשאלה שלך: במה אתה יכול לעזור לי? אוי, טַיירינקער, למה אתה שואל אותי, נו, באמת, הלוא אתה יודע טוב מאוד בַּמֶה!…
לא, אני מבקש, תן לי לומר לך רק עוד מלה אחת, ותראה שעוד לפני ששאלת כבר אני נותן לך תשובה: מחזה שלך, יקירי…
אלא מה, לא קראתי? חשוֹב על זה: גַרוֹן שלי כמו פומפייה, בעוד שעה יש לי חזרה על הצגה חדשה, ובארבע אנחנו כבר מוכרחים לצאת לדרך מפני שיש לנו הערב הצגה בקיבוץ, אז אני הייתי קם בשביל לטלפן אליך, אילו לא קראתי?!…
אבל לי זה בוער!… ואף־על־פי שהיה לי לילה, אל תשאל, ואיך גָרון אתה שומע, אני מרגיש מצוין מפני שסוף־סוף אני יודע מי יכתוב לי את תַפקיד, שחמש שנים, מיום שעליתי לישראל, אני מחפש בנרות, תַפקיד שלי… האללו!… האללו!… יותר בקול רם!…
איך לא מצא המחזה שלך חן בעיני?!…
סליחה, אדון עוזרד, הלוא מה שבשביל להגיד טלפנתי הוא בדיוק להיפך. קודם־כול הייתי מלא התפעלות מסגוּלָה, שלא מצאתי כמעט בשום דבר ממה שאני קורא וקורא – אתה יודע איך כותבים בשביל במה! אני קורא, וכבר מתחיל לשחק! לא סתם לשחק – יש שם תפקיד, תפקיד מעניין מאוד…
מה זה, ‘אבל מה’? אבל שום דבר…
לא־לא־לא־לא, אדון עוזרד, אתה מבין את דברי בדיוק להיפך! לא רק שאין לי שום דבר נגד מחזה שלך – הלוואי והיו לי תנאים, במה גדולה, מסתובבת, שחקנים, תפאורות, תלבושות, כל מה שהוא דורש וגם מגיע לו, למחזה נהדר שלך. אם יש לי טענות, זה נגדי. אני אגיד לך משהו, שאולי לא צריך להתבייש בו, אבל גם להתגאות אֵין מה: אנחנו טְרוּפָּה קטנה, אוֹטוֹ אחד, כל לילה במקום אחר, מקרית־שמונה עד באר־שבע, ואצלנו, מה לעשות, יש מקום לנהג, שהוא גם מנהל הבמה, רֶקְוִויזִיטוֹר, תְאוּרָן, הכול חמישה שחקנים וקצת תפאורה. חוץ מזה אפילו לסיכה לא נשאר מקום…
לא־לא, אדון עוזרד, שיחה על תפקיד חדש אף פעם לא מזיקה לשחקנים. בדיוק להיפך!…
אני לא חולה, ולא מצונן, ומאוד אני מבקש לשמוע אותי עוד רגע בסבלנות מפני שעכשיו אני כבר בנושא שלנו… סליחה, רק רגע, בבקשה… סליחה…
זה לא שיעול, אלא איזה גירוי שמפריע לי בעיקר בבוקר, אם בלילה אני לא שקט. משהו אתמול, באמצע הצגה, נכנס לי לגרון. שיחקנו באיזה חדר־אוכל, בקיבוץ בנגב…
שם קיבוץ? באמת אני לא זוכר עכשיו. בֵּית קַנַק?!… לא, אולי בַּרקַמַן. יש קיבוץ בשם בַּרקַמַן?…
לא?… גם לא מְשנה מקום, משנה עניין. הלוא בכל ערב אנחנו מגיעים לעיר, עיירה, מושב, באים בלילה, נוסעים בלילה, מי יכול לזכור כל שמות? בכל אופן, אתמול בנגב היה כמו מה אמר וייצמן על ישראל, ארץ אידיאלי לייבש כביסה, ובערב היה יבש מאוד, בחדר־אוכל פתחו כל דלתות וחלונות ובחוץ תקתק כל הזמן איזה מוטור, וכל זה השפיע רע מאוד על גרון שלי. קהל לא הבחין בכלל איך אני מתוח. בדיוק להיפך: כל פעם צריכים היינו להפסיק ולחכות שיגמרו לצחוק. הרבה פעמים. אבל בגלל מוטור בחוץ, נאלצתי להרים קול הרבה יותר מתמיד ומפני שבחום אנשים מתחילים לישון, החזקתי טֶמפוֹ מאוד מהיר כל זמן הצגה, שלא יהיה רגע מת אחד. וכשגמרנו, הייתי כמו שפכו עלי דלי מים, לתלות לייבוש אפשר היה גם אותי. בכלל: אמנם, נחת, ברוך השם, מהצגה זו, היה לנו – וכבר קיבלנו הזמנות לעוד חמישים הצגות רק בקיבוצים, מושבים, מושבות, אבל – וזה, אדון עוזרד, רק בינינו – זה לא זה. לחאלטוריסטים זה אולי פרנסה טובה מאוד, וגם הקהל צוחק, אבל לא להנריק שווארצבארד! מזה, להגיד האמת, לא מִחַמסין, הרגשה לא טובה, כל זיעה וצרידוּת בגרון, מרצון לגמור מהר, להיכנס לאוטו ולחזור לתל־אביב. מזה גם שיעול… האללו!… אדון עוזרד?!… אתה עוד על טלפון, אדון עוזרד?!
נו, טוב־טוב־טוב, אם אתה שומע, אז שום דבר!… יש לי הצעה בשביל שנינו. במקום לדבר לתוך חוֹלֵירָה של בַּאקַאליט זה, יש לי הצעה בשביל שנינו: הלוא אתה גר עשרה רגעים ממני. קח מכונה שלך, ובוא לאיזה שעה אלי ונדבר על הצגה שלך. זה גם בשביל גרון שלי יהיה יותר טוב…
זה אל תדאג, חזרה אני יכול לדחות בשעה־שעתיים, ואם צריך לא נעשה בכלל חזרה היום, אני רק צריך לטלפן לשחקן שני ולבקש שלא יבוא. בכלל, זה לא כזה מַייסְטֶרשַאפְט, קומדיה בשביל שני גברים ואשה אחת, שמשחקת דוֹרָה, גברת שווארצבארד, אפשר לשחק בשינה, בלי שום חזרות…
בשום אופן לא תוכל? לחצי־שעה? לא…
אני מבין, בסדר, אין דבר. אבל עוד חמישה רגעים בטלפון, אפשר?… האללו!… קצת יותר בקול, בבקשה, אדון עוזרד, וקצת יותר לאט, עברית שלך מהירה כמו אקספרס…
תודה רבה. על מה אני מדבר אם לא על מחזה שלך, שאני מאוד התרשמתי בו לא סתם מכשרון גדול, רק מכֵּנות של בן־אדם שיוצאת ממנו, מחוֹם נהדר… אידיש אתה מבין?…
באמת?! בכלל לא?…
משונה, מפני שזה מה הִרַחתי יותר מכל אצלך, ריח יהודי טוב, ריח חלה מתוקה, אתה מבין, ריח גַאלֶער – ולא שאני פה חס ושלום מלה נגד מישהו אומר – רק אני חמֵש שנים קורא וקורא, וללב, ממש, כלום נכנס אצלי. גַארנִישְט! איך להסביר זה? אני, שממש לפני היטלר נכנס לווארשה הגעתי לפאריז, מפאריז לקנדה, מקנדה למכסיקו, לבואנוס איירס, לניו־יורק, חזרה לווארשה, אוֹיסְגֶעפָארֶן אַ וֶעלט, זאת אומרת בכל העולם כבר הייתי וכל דברים שרק אפשר, בֶּקֶט וּשְמֶקֶט ופִּינְטֶר ושְמִינְטֶר ויוּנֶסְקוֹ והגנב הזה, תסלח לי זַ’אן זֶ’נֶה, כבר ראיתי. מה אני פה בישראל מקבל כל הזמן? הכל רק ייאוש ורשעוּת ודְרֶעק, כל דמות א לֶעבֶּעדִיקֶער מֵת, איזה פִּינְטֶרְל, איזה בֶּקֶטצִ’יק, אז אם ככה יותר טוב אני לוקח ישר מִמקור, לא? הלוא אני בשביל חיים חדשים, מדינה צעירה, בשביל אמונה כמו אין בעולם, באתי לישראל, בשביל פה כל בן־אדם טְרילוֹגיה, ובתיאטרון הנריק שווארצבארד חשבתי לתת לפּוּבְּלִיקוּם חיים של ישראל, את גבורה של ישראל, עת עֶצב, את שמחה, את יופי של ישראל, אתה מבין אותי, אדון עוזרד? זאת אומרת, בשביל לקבל יותר מוּרֶה שְחוֹירֶה לא צריכים לשלם בעד כרטיסים, זה יש ליהודים מספיק מכל מָה עבר עליהם אצל היטלר, מֵערָבים, ממס־הכנסה, מעבודה, מאִשה, הנריק שווארצבארד הם הולכים לראות בשביל משהו שאין ככה, בשביל דָאס פִּינְטֶעלֶע מה יש רק בתיאטרון. זה מה עשה תיאטרון שלי מפורסם כל־כך לפני מלחמה בפולניה, וזה מה אני רוצה לעשות פה, ועכשיו, אחרי קראתי מחזה שלך, רק אתה, אדון עוזרד, יכול לכתוב לי, תפקיד כזה, שיהיה בו איזה גדלוּת, איזה חג, איזה נשמה יתרה, אתה מבין אותי, פשוט, תפקיד מתאים להנריק שווארצבארד…
האללו!… האללו!… אני מבקש, בבקשה, קצת יותר לאט – גם עברית עוד קצת קשה בשבילי, וגם חצי מלים אתה אוֹכֵל… האלוו! חזור בבקשה מה אמרת עכשיו…
מדוע אין לך יכולת לכתוב תפקיד מתאים בשביל הנריק שווארצבארד?! מדוע אתה אומר ככה?!…
הלוא בדיוק להיפך, כבר אמרתי לך, אדון עוזרד, מצוין בעיני, באמת נפלא, ואני מוכן היום לחתום שנציג אותו בתיאטרון שלי, אפילו איזה אַוַואנס קטן לתת לך על חשבון, רק ביקשתי מאוד־מאוד להסביר לך, אדון עוזרד, בבקשה: קודם, עכשיו, זאת אומרת כבר אני זקוק מאוד לאיזה מחזה שיהיה לא רק מצוין, אלא מתאים…
מתאים לְמָה? אומר לך לְמָה. בפעם ההיא, כשכיבדת אותי בביקור אצלי בדירה, הראיתי לך קצת מֵאלבומים, קצת מֵרֶצֶנזיוֹת שהצלחתי להציל במזל, וזה הראיתי לך לא בשביל שאני אוהב להתפאר, רק מפני בִּזמן אני פה בישראל כבר הספקתי ללמוד, שפה זה בכלל אַן אַנדֶערֶע וֶעלט, אחר לגמרי מעולם יהודי בפולניה, במוֹנְטריאול, בבואנוס איירס, פה זה דור אשר לא ידע את יוסף. מאלבומים ראית: לא תמיד היה הנריק שווארצבארד מתגלגל כל לילה בפולקסוואגן מסחרי בין קרית־שמונה לקרית גת. לפני מלחמה, שם, היה הנריק שווארצבארד ותיאטרון יהודי אותה מלה, ושֵם שלי לקח קהל לכל מקום שגורל יהודי הביא אותו. סיפרתי לך איך גלגל גורל גם אותי בכל קוֹנְטינֶנטים, ובכל מקום ששמעו, “הנריק שווארצבארד הגיע אלינו!” – היו באים, מנשקים ידיים שלי, פשוט בוכים ואומרים: “כל זמן אתה, פַּאנִי שווארצבארד, עומד על במה, חיים עם אמנות יהודית נפלאה שלך כל חיים שלנו שנעלמו, חיים הוֹרים שלנו, חיים בָּתים שנולדנו בהם, רחובות ששיחקנו בהם, חיוֹת וארשה וּוילנא וקראקוב ולודז' וביאליסטוק וסטאניסלאבוב. אתה נֵר נשמה של עולם יהודי,” אמרו לי. ואל תחשוב רק מפני אני נותן להם את שלום עליכם וגוֹרדין ופֶרֶץ וזִינגֶר ואַנסְקי והִירשבַּיין, הם ככה. בתיאטרון הנריק שווארצבארד היינו משחקים רפרטואר קלאסי ומודרני ולראות אותי היו באים כל מבקרים גויים מפורסמים וכותבים תמיד רק בסוּפֶרלאטיבים. ודווקא הם, גויים, הבינו מה יש כל־כך גדול בהנריק שווארצבארד ולמה קהל שלו נאמן לו באש ובמים: מפני אצלי היה הכול, אפילו שקספיר, אפילו מולייר, אפילו צ’כוב, מקבל כַארַאקטֶר יהודי מיוחד וגם טיפוסים זרים ורחוקים מאוד, נפשות מתורגמות, היה קהל שלי מרגיש כמו היו קרובי־משפחה… האללו!… אדון עוזרד!… האלוו!… אוה! אתה כן שומע אותי?!…
מה פירוש, יידיש?!…
רגע־רגע־רגע! רק בשביל להבהב כמו נר נשמה, אולי בשביל להתלוות כמו רוח לאלה שכבר מתקרבים לסוף הדרך, אומר אתה לי עכשיו, באתי פה לישראל?!…
פּארדוֹן, אדון עוזרד – כך בדיוק אמרת וכך אני בעיניים שלך: רֶליקְוִויָה, שְׂעָרָה, עצֶם, כַּפתור של קדושים!…
איך – לא לזה התכוונת, אם מה אתה מוצא ביוסף בּוּלוֹף, תרשה לי, מעליב אפילו יותר?! בולוף, אמרת, הוא הוכחה, שגם לשחקן יידיש, אם הוא גדול באמת, יש מקום בישראל, ועובדה, אמרת, שאפילו צברים כמוך שלא יודעים מלה יידיש… פרֶענק אמרת?!… אדון עוזרד, אתה?!…
לא ידעתי ולא חשבתי, ואם להגיד אמת, אני מאוד שמח שבאינטואיציה דווקא אל דראמאטורג כמוך היתה לי משיכה כזאת. זה ממש נפלא! עכשיו אני מרגיש עוד יותר חזק, שתפקיד ישראלי גדול בשבילי תכתוב אתה…
למה שהצלחה של בולוף מעליב את הנריק שווארצבארד? מפני הנריק שווארצבארד לא בא פה רק לביסוס של כמה שבועות ולחזור לעולם גדול, ולא מבקש צברים, פרֶענקים לא פֶרענקים, יבואו לתיאטרון כמ באים לראות איזה טרוּפָּה מפורסמת באנגלית, בצרפתית, ביפאנית, משהו זר, אקזוטי! הנריק שווארצבארד בא לישראל לא לְוִויזיט, בשביל נוסטאלגיה, בַּאנקֶטים, אבל גם לא בשביל למות בתוֹר אמן…
בוודאי אני מתרגש! אני, עוד לפני למדתי ללכת, שיחקתי על במה! אמא שלי – בתיאטרון ילדה אותי! ולא באמצע הצגה, אדון עוזרד, רק אחרי כל ה“בִּיזִים”, אחרי שבעה מסכים, הלכה וילדה! ככה נעשה הנריק שווארצבארד מפורסם מרגע שנולד לשחקנית הכי מפורסמת אז, מתילדה שווארצבארד, ושם שלי נשאר מפורסם עד נשרף כל עולם שלנו שם. להתחיל מחדש, כמו כל חיים פה, אני משתוקק, יקירי, בתפקיד שיכתוב במיוחד בשבילי דוד עוזרד, שאפילו סבא וסבתא שלו לא דיברו יידיש…
האללו?!… קצת יותר בקול, בבקשה, לא שמעתי טוב: אמרת, שאתה מוכרח לגמור?!…
אהה! אני מצטער מאוד ומבקש, בבקשה, שתתנצל לפני אורח שלך, אבל מפני אני מרגיש זה אולי שיחה אחרונה שלנו, רק עוד רגע. כבר אני גומר. דיברתי הרבה יותר מדי, אני יודע, אבל זה רק מפני כל־כך הרבה לוחץ פה, על הלב…
אני מחכה…
אה, אם אני לא מאחר לחזרה?! הה־הה־הה!… לאחר לאן? זה פה אצלנו בדירה, עם אשתי ועם יחיאל שטרן, שאין לו ממילא שום דבר יותר טוב לעשות עם הזמן…
משפט אחרון, על רגל אחת, כמו שאומרים, ורק שלא תישאר עם רושם כאילו דחיתי מחזה שנתת לי. כל אמת אגיד לך: כמו אוויר אני זקוק לך. חמש שנים אני מחפש, ולא מוצא תפקיד מתאים. הלוא אני מציג. מגיעים לקיבוץ. מחכים עד גומרים ארוחת־ערב בחדר־אוכל ומסדרים הכול מחדש, ואנחנו ממטבח עושים גַרדרוֹבָּה. אני משחק רפרטואר עולמי, יהודי, ועומד ככה בחדר־אוכל, מרגיש: זה לא זה! זה לא זה! זה לא זה!… לא טקסט, לא קהל, לא אני. פה אחד מקהל שלי מפעם אני מרגיש, שם עוד אחד תופסת עין שלי, ועל נפשם אין לי שום צורך להילחם: ברגע הנריק שווארצבארד עולה על במה, או נכנס בדלת מטבח, וגם אם אין אור מסודר כמו צריך, אין אקוּסטיקה, כל הזמן נכנסים ויוצאים, בחוץ ילדים צועקים וטרקטורים נוהמים – בן־אדם זה ובן־אדם זה הם שלי עם כל הנשמה, ובעיניים שלהם אני רואה וחוזר לחיים לא הנריק שווארצבארד, רק כל עולם שלו. אבל בשביל כל אחרים שיושבים שם בחדר־אוכל, בבית־עם באולם, צעירים וגם לא צעירים, הנריק שווארצבארד שום דבר, ואני נלחם כל ערב מחדש כמו אני אף פעם שם, בפולניה, לא הצטרכתי להילחם. ופה, בגילי, בישראל, בעברית, אין לי שום סיכוי לתפוס קהל בגרון בלי תפקיד מתאים…
האללו! האללו!…
די, אני כבר גמרתי!…
לא־לא, אין ואני לא רוצה מחזאי אחר!… האללו, טַיירִינְקֶר, ידידי, אתה לא רק יכול לתת לי מה אני צריך כמו אוויר, אלא דרך משחק שלי יחיה תפקיד שלך, יעשה הנריק שווארצבארד מה בא פה בישראל להיות. רק תכתוב תפקיד מתאים באמת בשבילי! אדון עוזרד, האללו!… קו מת…! קו מת!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.