א 🔗
באוזני מוסיף שמו להתנגן, כפי שהיה מבוטא במשפחה – יִיִיִצחַאַאַק – מלעֵיל ובחי"ת פתוחה ומרוּחָה. בעיקר שלא בפניו, בשמץ לגלוג מעורב בקורט סלחנות, נקרא היה אצלנו אִיטשה, אִיטש’לה, וכשנזכר תעלול מופלג שעוֹלֵל – רֶבּ איטשה. כשם שחוֹזָה היתה כתפהּ השמאלית של אמא את הגשם, כך היו עיניו הנוצצות של אבא מנחשות מפִרפור שפתיו של אורח נכנס – ומי היו אורחינו אם לא אחיו ואחיותיו של יייצחאאק, בניה ובנותיה של דודתי האגדית בפולין, אחותו הבכירה של אבא, נוחה עדן – מהפך נוסף שהתחולל בחייו של אחיהם הבכור.
“נו,” היה אבא מחייך חיוך דק, “רב איטשה חזר לשיר באופרה?!”
באותה מלה יחידה, אופרה, מקופל היה הכול – ובייחוד ההסכמה, שכל מה שהוא מובן מאליו אצל שאר האחים, אינו תופס לגבי יצחק. מקומו בפנתיאון המשפחתי נקבע בימי היותו באופרה – אותו פרק שייך לשנותיו הראשונות ממש בארץ, ערב צאתי לאוויר העולם, כפי שיתבּאר מיד – ומשנקבע, שוב אין הוא בר־שינוי. גם אחרי כל מה ששמעתי על עלילותיו של בן־דודי יצחק באופרה, עודני מסופק אם לכלל שירה על הבימה הגיע אפילו פעם אחת, וזה חרף היותו בעל בריטון עמוק ומתנגן. בשבתו בערבי הקיץ במרפסת צריפנו, אַנֶקדוֹטה גוררת אנקדוטה על אחיו ורעיו, הזמרים והשחקנים, המשוררים והסופרים של תל־אביב, היו קולו וסיפוריו נוסכים עלי שיכּרון, ואת הערגה אל אותה הוויה כמוסה נטע בלבי בפעם הראשונה הוא, בן־דודי יצחק. אבל זה היה, אין צריך לומר, כמה שנים טובות לאחר צאתי לאוויר העולם, כלומר, כשאותה אופרה כבר היתה צרורה בצרור זיכרונותיה המעטים של העיר העברית הראשונה בעולם.
גם בצרור זיכרונותיהם של אמא ואבא, שביקרו באופרה ההיא – ולמען הדיוק, באופרה כלשהי – פעם אחת ויחידה. גם אז, לא לכך נסעו לתל־אביב, אלא אמא עמדה אז בסוף הריונהּ הראשון ומוחלט היה אצלה שתלד לא בבית, בעזרתה של ה“פרֶנקינֶה”, הגברת ויקטוריה, המיילדת הספרדייה של המושבה, כי אם ב“הדסה”, ואבא בא לתל־אביב לכבוד השבת והלידה הקרובה. שאלֶה היו נסיבות ההליכה לאופרה, זאת יודע אני בוודאות, שכן אותה חוויה בלתי־חוזרת פִרנסה הרבה שנים את סיפוריה של אמא. כאשר הגיעה הרינה של המוני הזמרים שעל הבימה, כולם בתלבושות מרהיבות, לעוצמה כבירה כזאת שהרעידה את הזגוגיות באולם יַאשָה חֵפֶץ – היתה אמא חוזרת ומספרת – התחלתי אף אני פתאום לבעט בהתלהבות בתוך כרֵסהּ, כאילו המוסיקה היא שעשתה עלי רושם. אם יעבור הכול בשלום, נדרה אמא באמצע האופרה, הילד ייוולד בריא ושלם והמלאך הגואל ישמרנו מכל רע, תהפוך שמים וארץ – והוא ילמד לנגן בכינור. עוּבּר, שהמוסיקה חזקה כל־כך בדמו, מוכרח שיהיה מין יאשה חפץ.
אותו נדר, כמוהו כקריירה האופראית של יייצחאאק, האריך ימים, כפי שהיו אומרים אצלנו, מתענית אסתר ועד שוּשן פורים. הוא לא זימר, ואני לא ניגנתי. ואולם כרטיסי־הכבוד, שהעניק אז לאמא ולאבא, ועמם את החוויה האופראית היחידה בחייהם – לא נשכחו מלבם מעולם. שני עדים שאין להזימם היו הכרטיסים, כי אכן עמד יצחק במדרגה כלשהי בעולם הבוהמה של תל־אביב. עיסוקו הממשי, כך נראה לי, היה לא על הבימה – הוא היה ספק סדרן ספק קופאי. אבל חזותו, שיחתו וסדר־יומו גרמו שכלפיו נתקיים במשפחה כל השנים, בצד יחס של “חשדהו”, גם מידה של “כבדהו”. מה שלא היו שמונת אחיו ושתי אחיותיו סולחים לעצמם וזה לזה – כולם עלו כחלוצים, אח משך את אחיו, וכל השנים התפרנסו מעבודה גופנית – מחלו לאחיהם הבכור. רֶב איטש’לה, היו אומרים קצת בזלזול קצת בציפייה לסודו שיתגלה, הוא בכל־זאת מן הבוהמה!
ולמי שהוא מן הבוהמה סלחו אפילו חשד של מוֹפּ"סיוּת שדבק בו. לא כדרך שאצלנו במושבה היו מטיחים כלפי מי שנרשם להסתדרות וקיבל את הפנקס האדום: בולשביק! באותן שנים, סיפר אבא וחזר וסיפר, די היה שיימצא ברשותו של אדם איזשהו פרסום, שהיו הקומוניסטים מדפיסים באופן בלתי־לגלי, שיגבּיהו אותו האנגלים בצווארונו, יעלוהו על אונייה ויגרשוהו לארץ הפּלפּל, ובלי שום חוכמות. וזה הדבר שכמעט עולל התכשיט לדודו, כלומר, לאבי.
“יום אחד,” סיפר וחזר אבא כעבור שנים, כאשר בכגון זה כבר אפשר היה לדבר בקול רם, בלי חשש מלשינוּת, “מופיע אצלנו בחצר פוֹלישוּק, כובע־השעם לראשו והתרמיל הגדול משתלשל מכתפו, ומביא איזה צרור־דואר עבה, קשור במשיחה. כיוון שצרורות כאלה לא היה מי שישלח לי, נכנס מיד חשד בלבי. גם עיניו של פולישוק, שיצא לו במושבה שם לא־טוב של מי שחוטמו ולשונו ארוכים מדי, מוליך לחצר זו מה שהוא רואה בחצר זו, והיו שריננו כי גם באוזני השוטרים האנגלים לוחש הוא דברים שהשתיקה יפה להם – לא מצאו חן בעיני. נתתי מבט בצרור וראיתי כי המען אמנם שלי, אבל שם הנמען הוא רב איטש’לה שלנו. מניה־וביה חיברתי סיפור מסובך על ריב שנפל בינו לביני, על כך שזה שנה ויותר נותק בינינו כל קשר ורק שמעתי, שנסע לביקור בפולין וספק אם ישוב. בלי לפתוח את הצרור ובלי לראות מה יש בו, סירבתי לקבלו, פשוט מאוד. בזה, בטוח אני, הצלתי מעסק ביש, ממאסר, אפילו מגירוש, לא רק את יצחק, אלא גם את עצמי. כבר היו דברים מעולם.”
זה שיצחק לא שאלוֹ כלל אם הגיע משהו בדואר בשבילו, היה חסר־משמעות בעיני אבא. היו לו די סימנים לתת באחיינו, בדעותיו ובמעשיו. משנסגרה האופרה, סיפרו האחים, מצא לו איטשה עיסוק חדש: הוא עובד בתיאטרון “אהל”. רוב הימים הוא מסתובב ברחובות, מבטל זמנו בבתי־הקפה של המשוררים והשחקנים. ערב אחד ראו אותו בשפת הים, לפני “סאן רֶמו”, מחובק טַן־דוּ עם אלכסנדר פֶּן, שניהם בגילופין, שרים בקולי־קולות שירים רוסיים. יש לו גם איזו אשה חדשה, שאצלה הוא מתגורר, והוא מתלבש בטרזנות מרגיזה – פעם ברוּבּאשקה של משי שחור ופתיל קלוע קשור למותניו, פעם בחליפה שחורה, חולצה שחורה ועניבה אדומה כדם. כשבא יצחק לבקרנו, דיבר אתו אבא משפטים, סירב לשמוע את שקריו ואת תירוציו, שאל איך העז להשתמש בו ובכתבתו למשלוח דברי־תועבה והכריז, כי עם מוֹפ"ס ועם סוכנו של המופתי הירושלמי אינו רוצה עוד כל מגע ומשא מעתה ועד עולם. אילו קמה מקברהּ אמך עליה השלום, אחותי הבכירה צירל־לאה, וראתה עד היכן הגיע בנה־בכורה, שואלת היתה את נפשהּ למות.
כמה היה ניתוק סופי כל־כך מתמיד במשפחתנו?
עד ליאהרצייט הבא של אם האחד־עשר. כצדיקה גמורה, בתשעה באב, נפטרה צירל־לאה, אחותו הבכירה של אבי, ובמוצאי כל תשעה באב היו מתכנסים כל בני־משפחה שבארץ, אבא לאחר הצום ובניה לפני ארוחת־הערב. יחד הם יושבים ולוגמים כוסית קוניאק ואוכלים משהו ומזכירים את מה שאיננו. פעם־פעמיים השתתפתי גם אני בערבי־זיכרון אלה, ואף שלי זכורים הם משנים מאוחרות יותר, משער אני שכך התנהל גם אותו ערב רחוק, כששב אבא והתפייס עם יצחק.
בחייהם הממשיים בארץ הלכו האחים והתרחקו בהדרגה זה מזה. שניים היו לקיבוצניקים, ואח שלישי, שהצטרף למשטרת היישובים העבריים והסתובב בעמק יזרעאל, נשא לאשה את בת אחד המשקים ועשה גם הוא שנים לא־מעטות בעמק. רביעי נהפך מטפסן ב“סולל בונה” לקבלן פרטי ועשה חיל בעסקיו, חמישי למד הנהלת־חשבונות, עבד אצל אחד מגדולי הסוחרים של תל־אביב וסופו שהסתפח הן למשפחה והן לעסקים. גם האחים הצעירים, שלא עלו אלא בסוף שנות השלושים, התבססו במשך השנים – זה היה לעסקן מקצועי, זה ניהל צרכנייה, זה הגיע למדרגת מנהל־עבודה ב“אבן וסיד”, זה חבר קואופרטיב של נהגי אוטובוסים. במוצאי תשעה באב היו שבים כולם, בתוך דקות, לאותה עיירה קטנה בגבול פולין־גרמניה, שהם כולם יצאוּה בנעוריהם, אח בעקבות אחיו, מעלים באוב מעשי־משובה נשכחים, מזכירים כל דוד וכל דודה – בין צירל־לאה, הבכירה, לבין אבא, צעיר־הדודים, היו עוד שבעה או שמונה דודים ודודות “חיים”, להבדיל ממי שמתו בינקותם או בילדותם, ולהם נשים וצאצאים, שאיש מהם לא ראיתי מימי וכולם מעורבים בזיכרוני – ובעיקר מתייחדים עם זכרהּ של אמם צירל־לאה ועם זֵכר סבא שלהם שהוא גם סבא שלי, שככל הנראה היה ביתו הדל לא רק מרכז חייו של השבט הגדול הזה, כי אם בית־האולפנה הפרטי לצבא נכדיו. הם היו מחקים קולות, מזמרים זמירות, צוחקים עד דמעות, שבים – לשעות אחדות – להיות סיעה של תינוקות בעולם אחר.
אותם מפגשים שהשתתפתי בהם אני הם מזמן מאוחר יותר, כשכבר ברור היה שמכל הדודים והדודות והמון צאצאיהם לא שׂרד איש, אך כיוון שאפילו אז סיפרו בהם האחים בהקלת־ראש, כאילו אותה הוויה עצמה מוסיפה עדיין לרחוש שם כמו בימים שקדמו לעלייתם, משער אני שכך נראה גם אותו ערב רחוק, כששב אבא והתפייס עם בנה הבכור של אחותו הבכירה.
תחילה עשה אבא את כל החשבון עם בן־אחותו, שאל איך קרה הדבר שהוא, יייצחאאק, שקם וברח לארץ־ישראל לפני שמלאו לו שבע־עשרה ומשך אחריו לא רק את כל אחיו ואחיותיו, כי אם אפילו לדודו (כלומר, לאבא, שהיה גדול מיצחק, אם איני טועה, בחודשיים, אולי בשלושה) שימש מופת, איך קרה הדבר, שדווקא פה, בתל־אביב, היה לשותפם של החבר מוּסה והמופתי הירושלמי. יצחק טען לעומתו, שמצד אחד אינו יודע מאימתי צריך להתבייש בלגימת כוסית יי"ש בחברתם של גדולי המשוררים העברים בדורנו, ומצד אחר אינו מוצא שמץ ניגוד בין המהפכה העברית שלנו כאן לבין המהפכה הסוציאלית הגדולה ברוסיה המוֹעצתית, ובכלל, לעולם יפשפש אדם תחילה בציציותיו שלו שמא הן פסולות וישמור היטב על קדירתו שלו שמא יקדיח תבשילו. ולגוף טענותיו של הדוד (כך היה אפילו בכור־האחים פונה אל אבא, הגדול ממנו בחודשיים, אולי בשלושה), בעניין צרור הדואר: הן הדוֹד לא פתח כלל את הצרור ואינו יודע מה היה בו, וכל החשדות שהוא מפזר אינם אלא סתם בוּקי־סריקי, במחילה.
אלא שתוך שהיו אבא ויצחק מצליפים זה את זה בדברים – אני יכול ממש לראות זאת – הזכיר אחד האחים את סבא, וכבר הזדרז אח שני לחקות את דרכו של סבא בשעה שדיברו בני־המשפחה סרה איש באחיו. סבא היה ממאן לשמוע ומזמרר לתוך זקנו הרחב והמפולג: “הִנךְ יפה רעייתי הנך יפה…”
ברגע שעלתה וניצבה דמותו של סבא, נהפכו כל האחים לנכדים והחלו מתחרים זה בזה בסיפורי־נפלאות על חסידותו, תמימותו, הסתפקותו במועט, אהבת־ישראל שלו, שלא ידעה ממש גבול.
“רק בסופו של אותו יאהרצייט,” היה אבא חוזר ומספר, בלגלוג מהול בסלחנות, “גילה רב איטשה, כבדרך־אגב, שעוד לפני החגים הוא נוסע לפולין. מה שאמרתי לפולישוּק מדמיוני, כדי לצאת איכשהו מן העניין הוא אמת.” לא, אמר יייצחאאק, רק לביקור, כמובן, רק לביקור. ובאיזה כסף?! שאלו האחים. יכולים אתם לישון בשקט, אמר יייצחאאק, יש מי שמכסה את כל ההוצאות, משפחתהּ של איזו בחורה, שהוא יישא אותה שם לאשה. לא, לא דרוש שום מזל טוב, משום שאין זו אלא פיקציה. יתחתנו שם ויתגרשו כאן – הוא עשה טיול יפה והיא זכתה בהיתר־ישיבה בארץ־ישראל. ומה על אותה בחורה שהוא חי אתה בתל־אביב, זו שרקמה לו את הרוּבאשקות השחורות? ובכן, ראשית, מה שייכת בחורה פיקטיבית לבחורה אמיתית? ושנית, כבר לפני כמה חודשים הסכימו ביניהם שאינם מתאימים זה לזה, והוא מוסיף להתגורר אצלה רק משום שטרם מצא חדר.
“אוי, איטש’לה!” היה אבא צוחק לתוך ערב־הקיץ השרוּב, זרוע־הכוכבים, “אצל איטש’לה הכול זה אופרה!”
ב 🔗
פרשת נסיעתו של יצחק לפולין ושיבתו עם טוֹשָׁה אירעה כמובן גם היא עוד לפני מלחמת־העולם. טוֹשה – כך היו לוחשות אצלנו שתי אחיותיו – לא היתה כלל אותה האשה הפיקטיבית שבשביל להעלותה נסע לפולין. מה הביא לביטול ההסכם עם משפחתה של הראשונה לא ידעו האחיות לומר בוודאות, רק ממכתבים שקיבלו מן הבית ומחצאי־משפטים שפלט יייצחאאק עצמו שיערו כי כאשר ראתה המשפחה את הבחור בעל החולצות השחורות, העניבות האדומות, העיניים הבוערות והסיפורים על האופרה ועל ה“אהל” ועל הבוהמה של תל־אביב שהוא אחד מגיבוריה, פחדו להפקיד בידיו את בִּתם, ואפילו לא לימי הנסיעה ברכבת לקוֹנסטנצָה וההפלגה בים לחיפה, אפילו לא להשיאהּ לו על דרך הפיקציה. וכך, הוסיפו האחיות השערה שצירפו מן הרמזים שבמכתבים, יצא איטש’לה שלנו ברווח כפול ומכופל. בחלק מהוצאות הדרך נשאה בוודאי משפחתה של הראשונה, ובכך עלה על כל הבחורים שהיו עושים טיולים מפלשתינה לפולין על חשבון נשותיהם הפיקטיביות, ומותר לשער שבין מה שהוציאה משפחתה של הראשונה לבין מה ששילמה משפחתה של טושה נשארו בכיסו כמה זלוֹטי לטיפת ווֹדקה, לנעליים אדומות ועוד לכמה חולצות שחורות.
הוריה של הראשונה ידעו כנראה מפני מה חששו. גם בפיקציות כאלה, שכל תכליתן להערים על חוקי ההגירה של ממשלת המנדט, היתה ההתייחדות במשך המסע מחוללת נפלאות בלא־מעטים מאותם זוגות מקריים, ואפילו העמידה מתחת לחופּה, כל מה שלא היתה אלא מראית־עין, לה עצמה היתה כנראה השפעה כישופית – במקרה הטוב על שני בני־הזוג ובמקרה הרע על אחד מהם בלבד. אמנם, ההסכמה ההדדית היתה, שהחתן הוא בחינת שליח־מצווה וכי שליחותו באה לקִצהּ ברגע שמוענק לכלה מעמד של תושב חוקי בארץ־ישראל, אבל על־פי ההלכה והחוק היו אלה נישואין לכל דבר. ואכן, התהלכו בימים ההם סיפורים על טרגדיות, שנגרמו מחמת סירובו המוחלט של החתן לגרש את כלתו הפיקטיבית, אם מטעמים רומנטיים אם מתוך כוונות נאצלות פחות. היו גם מקרים הפוכים, שכבר ברכבת, או באונייה, נהפכה הפיקציה לאהבה יוקדת וברִדתם אל החוף נכנסו בני־הזוג לדירה משותפת ובנו בית של קיימא בארץ־ישראל.
משהו מעין זה התרחש, ככל הנראה, במהלך הנסיעה גם בין טושה ליצחק. בהבדל אחד – ליצחק לא היה חדר להכניס לתוכו את טושה, שהרי עד למסעו לפולין מתגורר היה בחדרהּ של אותה בחורה שרקמה לו את חולצות־המשי השחורות. אצלנו היו הגיסות, נשותיהן של האחים, מרננות ומעלות את הסברה שבגלל אותו חדר, שלא חיכה לו, נשאר עם טושה. לה היתה משפחה מסודרת מאוד, מהעלייה הרביעית, שהביאה לא־מעט כסף, פתחה חנות של מנוּפקטורה בנחלת בנימין, התגוררה בדירה מרוּוחַת לא־רחוק משם, ברחוב בלפור, ולפי כל הסימנים לא חסר גם לטושה כסף. הגיסות, ככל הנשים והבחורות שהיו נכנסות ויוצאות אצלנו בצריף, היו פועלות ומכל־מקום מתלבשות כמנהג החלוצות, חצאיות בכל גוֹני הכחול והירוק וחולצות מעומלנות היטב, על הרוב לבנות. ואילו טושה, אפילו באמצע השבוע היתה מופיעה אצלנו בשמלה דקיקה, שקופה־למחצה, בבני־גוונים של ורוד וסגול, מעין משי שכוּנה “מַארקיזט”, ואולי “ז’וֹרז’ט”, ברכיה הלבנות, שהיו חשופות לשמש, כמו התכסו כוויות ורודות, ופניה הסתתרו בצִלהּ של מגבעת־קש בעלת שוליים רחבים מאוד וסרט ורוד, שקצותיו ירדו עד לעורפהּ. כשישבה לאכול אתנו במרפסת, החזיקה במזלג, או באוזנו של הספל, בין האגודל לאמה. ואילו את הזרת עם הציפורן הארוכה והאדומה זקפה כמו נר־חנוכה. כל העניין כולו הוא שיגעון, הסכימו אצלנו והתכוונו בזה לדברים שונים: להוריה של טושה, ששילחו בחורה מפונקת כזאת לתל־אביב – עם מי ובשביל מה; לאיטש’לה – בוהמיין, כמעט קומוניסט, בחור שכבר עבר את השלושים, לא מקצוע, לא דירה, לא גרוּש על הנשמה – שאחרי כל הלגלוגים הביא לו מפולין פּאניֶנקָה, את כספה הוא אוכל ולפי כל הסימנים תושיב אותו המשפחה שלה בחנות המנופקטורה בנחלת בנימין וככה יגמור את חייו, במדידת בדים וגזירתם. השיגעון הזה, סיכמו אצלנו במשפחה, לא יכול להיגמר בכי טוב. החיים פה בארץ זה לא אופרה!
ג 🔗
עברו שנים. המלחמה פרצה, אני הייתי לנער, ניתק והולך מן הבית ומסיפורי המשפחה, נכנס לתקופה ממושכת של נדודים, עובר ממקום למקום, מגלגול לגלגול. רק בשובי מאירופה כדי להשתחרר מהצבא הבריטי, חזר אלי, כמו עולם שלם, משפט מעין זה:
“מזל טוב! רב איטש’לה הסתדר סוף־סוף גם הוא!”
וכך, באיחור רב, שמעתי לא רק על פרידתו מטושה, אלא גם מה אירע בין נישואיהם לבין גירושיהם. החבר’ה שלו, בטלני בתי־הקפה של תל־אביב – כך סופרו הדברים אצלנו – הריחו את כספהּ של טושה ופיתו את יייצחאאק לייסד להקה, שתציב לעצמה מטרה חלוצית, להעלות על הבימה לא אופרה, כי אם אוֹפֶּרטה עברית מקורית. הקימו מין קואופרטיב, שהכול היו שותפים בו – הזמרים, המנגנים, המנצח, הבימאי, המחַבּר. הכול תרמו לקואופרטיב את עבודתם, כביכול חינם־אין־כסף, ואילו יצחק, שנבחר למנהל הראשי, צריך היה לדאוג רק לכיסוי הוצאותיהם השונות של חבריו האָמנים. מי שלא ראה את יצחק בימים ההם לא ראה אדם מאושר מימיו, סיפרו במשפחה, ומרוב התלהבות, שהדביק בה גם את טושה, לא הבחין איך הולך וכלה הכסף, כספּהּ. אם לא שמע אדם מימיו על תיאטרון האופרטה של בן־דודי יצחק, הרי זה משום שהרבה קודם למועד שנקבע לערב־הבכורה, נעלמה טושה, היא והטֶנור הראשי, מחייו. החובות לא הדאיגוהו, משום שהוא עצמו נותר בלי פרוטה לפורטהּ.
ומה עשה בשנים הבאות? לזמן־מה מצאו לו ידידיו הסופרים חצי משׂרה, כממונה על המִנהלה וההפצה של כתב־עת חדשני, שיצא לאור בראשית שנות הארבעים. להשלמת הדרוש לו למחייתו היה סובב בבתים ומחתים מנויים לאחת מהוצאות־הספרים. מאותן שנים נשתמרו בביתנו כמה מחוברות כתב־העת, כרך אחד של לכסיקון שהדפסתו נפסקה באות ג' וכן אנקדוטות אחדות על סופרים שהכיר יצחק. הרבה מלאכות, ומעט ברכות.
אותו “מזל טוב”, ששמעתי בשובי מאירופה, בישר לא פרנסה חדשה, כי אם אשה חדשה. את הידיעה הביאו לביתנו האחים בזה הלשון:
“יש לו איזו בחורה מבוגרת עם חנות למכשירי־כתיבה וספריית־השאלה בפולנית ברחוב שנקין. מתחתנים־לא־מתחתנים – רב איטשה יושב אִתה בחנות אחת וישן אִתה במיטה אחת. שיהיה באמת במזל טוב, ושיגיע כבר אל המנוחה ואל הנחלה. אחרי ארבעים לא שואלים הרבה שאלות.”
את יצחק עצמו ספק אם פגשתי באותם ימים שבין המלחמות. עד שפנינו כה וכה, כבר עמדנו עד צוואר במלחמה נוספת. ירושלים שלאחר הקרבות, שסועה בלִבהּ, מאוימת מעברים, היתה שונה כליל מאותו עולם פסֵיפסי, שנמשכתי אליו מאז עלייתי הראשונה אליה מהווייתה השטוחה והמפולשת של השפלה, והרכבת המטפסת לאִטה, מתפתלת ועולה, הנה חלק מאותה אחֵרוּת, כמסע אל מעבר לגבול. אמנם כבר בקיץ 1946, בשובי מאירופה, לא מצאתי את מה שזכרתי. אותו ניחוח מעורב מאוד נעלם מן הרחובות, שנחצו עכשיו בגדרות־תיל ומחסומים. אבל רק משנקבעו סופית בתודעתנו קווי התיחום של העיר המחולקת, מנוקדת ההריסות, בין בית־צַפאפא לנוֹטר־דאם לשער מנדלבוים, ידענו שנידונים אנו, אולי לעולמים, לחיות כך, לחוצים, לא־מסוגלים להסתיר עינינו מזיכרונותינו־שלנו, שבאותו חורף היו עדיין כראשי־עצבים חשופים וכואבים. מן הסגירוּת החונקת הזאת היה רק מוצא אחד, אל השפֵלה, ובין הסֶמסטרים היינו נמלטים לתל־אביב הפרוּזה, הצעירה, המקשקשת. כזאת, מכל־מקום, נראתה בעינינו בצאתנו מתוך “המשולש” הירושלמי, שצלעו האחת – רחוב בן־יהודה – היתה עדיין מרוטשת, ובלי מנוח מתרוצצים היינו בעיר, שאנשיה נשפכים מתוך הבתים למדרכות ומן המדרכות לרחובות, עושים ברגל את כל הדרך מכיכר המושבות לכיכר מגן דוד, לשפת הים, ומשם, דרך פינסקר, לאותו רחוב צעיר – דיזנגוף.
הנה כך, באחד מלילות חנוכה, לאחר שעברנו את כל אלנבי, מסופו עד סופו, ישבנו קצת בקפה “מָאוֹר”, רכשנו כמה ספרים חדשים ב“ספריית פועלים”, ליקקנו משהו אצל ויטמן, קנינו כרטיסים ל“הוא הלך בשדות” ב“מוגרבי”, כילינו בננה ספליט ב“ברוקלין באר”, ועד לתחילת ההצגה זרמנו עם כולם לדיזנגוף, רק כדי לעבור לאט־לאט על־פני “כסית”, אחת הלוך ואחת חזור. אם אאזור עוז – לא גיליתי זאת אפילו לבת־זוגי – אולי בכל־זאת נציץ פנימה, לרבע שעה, לספל קפה. רוח צוננת התנגשה בנו בהצטלבויות, בנסיעתה מן הים, החללים הזוהרים שבין הבתים התמלאו חושך, ושנינו היינו משוטטים כשיכורים – לאחר שני החורפים והקיץ המר שביניהם – מן הזינוק הלהוּט בחזרה ללימודים, שנתאלתרו בין “טרה סַנטה” לבין שאר מקומות־ארעי שבעיר, מן ההזיות הפרטיות מאוד על כל הדברים הנפלאים שהנה־הנה נתחיל לחולל, תשוקות שהיינו מצניעים זה מזה אפילו יותר מאשר את מערומי גופנו, שאף בהם עודנו מתבוֹששים.
ממש מולנו – זרועו שלובה בזרועה של אשה, המצודדת את העין, אשה גבוהה ממנו בחצי־ראש, קרב ובא יצחק. אף הוא הכיר אותי מיד ושמחתו היתה מלאה טפיחות כתף וקריאות אוֹי־אוֹי־אוֹי, איזה בחור צמח! והאשה! סוף־סוף רואים את האשה, שאבא ואמא לא מפסיקים לדבר עליה! ככה מתחתנים?! בסוד?! בלי משפחה?! אבל עכשיו אני רואה שאתה באמת בחרת בסדר גמור! ואם אני לא שתיתי את הקוניאק שלך, תשתה אתה את הקוניאק שלי! וזו מתילדה – אשתי.
יצחק היה גם הפעם כל־כולו כפי שצריך היה להיראות – אלא שחולצתו היתה סגולה־סלקית ועניבתו סריג שחור, ושחור היה מקטורן־הקורדרוי שלו. לומר שנראה בדיוק כפי שזכרתיו משעת שובו מפולין, יהיה קצת מוגזם. אז היה “קצת יותר משלושים” ומאז עברו עוד כארבע־עשרה או חמש־עשרה שנה, וזהו הבדל רציני. ראשו היה גלוי, מצחו התרחב והתפשט הרחק לעבר עורפו, ועטרת שׂערו המקורזל היתה שזורה כסף. הבריטון שלו היה עמוק ורונן כתמיד, אבל על עיניו הנוצצות צרו קמטים רבים. האשה, אמרתי בלבי בהבטה ראשונה, ודאי אינה ההיא, מספריית־ההשאלה הפולנית בשנקין, אף שאת ההיא לא ראיתי אפילו פעם אחת. שוב חדשה.
בטרם עיכלתי את הפגישה הלא־צפויה הזאת, שילב יצחק את זרועותיו בזרועות שנינו וגרר אותנו לתוך “כסית”. בכל שעה ובכל מקום שמח הייתי בבן־דודי יצחק, אבל עכשיו, כאן, כאילו מן השמים נועדנו להיפגש.
ישבנו אל אחד השולחנות הרבועים בפנימהּ של החנות – כך נראה לי אותו בית־קפה, שזו היתה כניסתי הראשונה לתוכו – מהומה של שולחנות עירומים וכיסאות פנויים, שני יושבים ליד שולחן זה, אחד ליד שולחן זה, כלל לא “מוקד הבוהמה התל־אביבית”, שאליו יצאה במסתרים גם נפשי. אל אחד השולחנות ישבנו ארבעתנו. מאוחר יותר שבתי וגמרתי בדעתי, שאפילו אין מתילדה יפה, היווּ היא ומה שעליה צירוף מצודד. שׂערהּ החלק, שבאור־החשמל העירום החזיר היטב את ברק־הנחושת של החינה, היה גזור מעל לגבותיה המצוירות כמו במספריים של חייט, והעיניים עצמן, בין ברק החינה לבין עצמות־לחיים גבוהות, מונגוליות כלשהו, עשן אפור כלוא בתוך גלגליהן – היו במקום אחר. מעל כתפיה גלשה שכמייה עשויה צמר גס, חום־שחור, שכמו נתפרה מחדש מאדרת בּדווית. במתינות תחבה סיגרייה לתוך פומית־כסף, קבעה מבטהּ אי־שם מאחורי־גבי ולא שינתה את ישיבתה אלא כדי לפנות מדי פעם אל בן־דודי וללחוש, בקול סגור: “איצאק!”
צורה זו שעיצבה לשמו נשמעה כעיקרו של סיפור שלם. עוד בטרם תָרמה אותם שניים־שלושה משפטים קצרים לכל שיחתנו כולה, גילתה ב“איצאק” כמה התאמצה לבטא את שמו כמו במשפחה – יייצחאאק – וכמה התבולל ב“איזאק” היֶקי המתפרץ לקצה לשונהּ.
ומדוע לחשה בקול סגור “איצאק”?
משום שאפילו רגע לא נח יצחק תחתיו. הנה הוא ניתר מכיסאו, נפנה אל איזה אדם שישב חבוי מאחורי עמוד, חוזר ויושב ושורק לתוך אוזני את שמו, בלוויית ההגדרה הממצה: “השחקן המפורסם!” קורא במלוא עוצמת הבריטון שלו למלצר, שיביא למתילדה ולנו הגברים קוניאק ולבת־זוגי קפה הפוך, מבחין במישהו שכתפו הודפת את דלת בית־הקפה, קופץ לקראתו, לוחץ את ידו, שב ויושב, ואגב כך לוחך את אוזני ונושף לתוכה: “הצייר הנודע!” רואה פנים מוּכרות מעבר לקיר־הזכוכית, על המדרכה, אומר לזנק ממקומו, ואז, רק אז, הוציאה מתילדה מפיה את הפומית ובקול סגור לחשה:
“איצאק!”
לרגע הריהו כמי שמשכו אותו בקולר. רק לרגע. ושוב הופך הוא את ראשו אל הפינה הרחוקה. בכניסתנו, עוד לפני שהתמלא המקום אנשים, הבחנתי בשני הגברים, הרכונים על לוח־שח כמו הציצו לתוך חור בשולחן, אבל רק כשנכנס לחשוֹ של יצחק לתוך אוזני – “את שלונסקי לך אני לא צריך להציג, אתה לא אומר לו שלום?!” – פשטה האש מאוזני לשורשי שׂערותי ולפנַי. זה באמת הוא! בגבו אלינו ישב, צווארון הז’קט האפור שלו קצת מוגבֶּה, ומתחתיו מציץ צעיף־צמר משובץ, שעליו נחו קרזולי שׂערו, עורף דומה להפליא לעורפו של יצחק. אוזניו של שלונסקי היו כבושות בכפותיו, ואצבעותיהן הקצרות פורטות על קרחת קודקודו. זה – באמת. פנים־אל־פנים, או אפילו פנים־אל־עורף, לא ראיתי את שלונסקי מעודי קודם לאותו ערב. ושני סיפורים ראשונים ששלחתי ל“עתים” לפני שנסגרה ירושלים זכו מן־הסתם לקבורה ימית בסל־המערכת.
“אתם לא מכירים?!” לא האמין יצחק. רק עכשיו תפסתי, ששׂמחתו של יצחק בי היתה בסופר שקם למשפחתנו. את השמועה שפרסמתי סיפור אחד פה וסיפור אחד שם הפיץ כנראה בין האחים אבי. אם טרם נפגשתי אתו, התרומם יצחק מכיסאו, זאת ההזדמנות. שלונסקי והוא ידידים כמעט שלושים שנה, מן הימים הראשונים ההם –
תרכובת של מבוכה ושל חשש מפני מה שעומד לעולל לי יצחק נהפכה להתפרצות נרגזת: “עזוב אותי!”
יצחק לא נעלב, אלא שב לשדל אותי, לוחש אגב כך, “ואת הפרטנר שלו אתה בטח לא מכיר! לקחו בחור טוב והרגו אותו. עוד במוסקבה. קיבלו אותו ל’הבימה' – וזהו. משחק שח עם כל מי שמחפש פרטנר.” וכשהבחין בחיוך שעל פני, נטל את מרפקי, "בוא, חביבי, זה שום דבר – "
מתילדה היסתה אותו ב“איצאק” נוסף, ואילו אותי אחז כמו שד הדחף לקום ולהימלט מבן־דודי זה, הצעיר מאבי בחודשיים או בשלושה, שפעם ראשונה נראה לי עלוב ומגוחך. מכל האחים, משך בילדותי את דמיוני. דווקא הוא, פִּרנסוֹ. נראה לי כהמחשה גשמית של מה ששאפתי אליו בהזיותי. עכשיו שמעתי בתוכי את קול הסתדקותה של חרסינה יקרה. מתילדה הפריחה עשן, נוגעת מדי פעם בענק־העִנבּר שלצווארהּ, עיניה העשנוֹת נטועות אי־שם בגבי. בית־הקפה, שנתמלא בינתיים אנשים ומהומה, שב עכשיו, בהתקרב שעת התיאטרון, והתרוקן. יצחק פיזר שלום ליוצאים, כפי שקיבל את פני הנכנסים, ונענה בניד־ראש, ופעם־פעמיים גם בירכוהו בשמו, אך לא בצורתו המקובלת במשפחה, גם לא בזו שנתנה לו מתילדה, כי אם פשוט – איציק. כמו באותו יום רחוק, כשהלכו אבא ואמא לאופרה, עודנו דמות בוהמית שלמה ומדוקדקת – למן עטרת קרזולי־הכסף סביב קרחתו השזופה עד לניצוץ־הנער בעיניו החמות – ספק ניצב ספק סדרן ספק מוכר־כרטיסים.
ד 🔗
אגזים אם אומַר שאותה פגישה מקרית עם יצחק טבעה בי חותם, או שהייתי שב ונזכר בה לעתים קרובות. נתונים היינו בחיינו־שלנו, בלימודים, בעבודה, בילדים שנולדו לנו, ברדיפה נואשת אחר עצמנו, עוקרים ממקום אחד בתקווה שנַכֶּה שורש במקום אחר. הוויה עקורה זו, שלתוכה נולדתי – נולד אולי דורי – הצמיחה מצדהּ הוויית עקירוּת. לא־אחת נקלעתי בנדודי לאותם יישובים קטנים שרגעי ההולדת של התינוקות נושקים בהם ברגעי מיתתם של הזקנים, ובית־החיים הוא חלק ממחזור חייהם. הרצף אינו מן המולידים אל הנולדים בלבד, אלא מושך אל נוכחותם החיה של דורות נוספים, ואינו רק ביולוגי, כי אם גם היסטורי.
באין נוכחות כזאת נולדים ולדות שפגום אצלם חוש הזמן, ואת החיים מציירים הם לעצמם כמין קולנוע, רחבים וגבוהים, בלי המימד השלישי, העומק. בתשתיתה של חוויית ילדותנו לא היתה נוכחות לזִקנה, ואת הנצחי ציירנו לעצמנו בדמותו של החולף, נעורינו־שלנו. תחת שִמשנו היה הכל צעיר, ואיך יכולנו לראות, כי מה שלא היה הוא גם מה שלא יהיה. תמונת־המחזור היא שמילאה בהוויית־עקירוּת זו את מקום אילן המשפחה, והפנים שאליהן נמשכנו היו אלה שנשקף מתוכן, כמו בראי, צלמנו־שלנו, האמיתי – או המדומה.
את פני יייצחאאק, למשל, לא היה נרקיסוּס רוצה לראות. באירועים משפחתיים נתקל הייתי ביצחק, שמעודו לא בא בלי מתילדה. בניגוד לכל התקשרויותיו הקודמות, נהנו נישואיו האחרונים מאריכוּת־ימים, ואף שבעיני האחים והגיסות היה משהו בלתי־מתקבל־על־הדעת בזיווג זה של ה“דאטשקע” סגורת־הפה והצוננת עם איטשה שלהם, קל היה לראות שדווקא אִתה השיג איזו הרמוניה. לשיחה של ממש עם יצחק ועם מתילדה באירועים אלה לא היה אפשר להגיע – הפה מלא רבע־עוף והאוזניים צוללות מן ההתפוצצויות הסטריאופוניות של התזמורת, שלכך שׂכרוּה משפחות החתן־כלה, למלא את האולם רעש מן הרצפה ועד לתקרה, ואף אם מצליח אדם להגניב לתוך סדק־שקט “ומה חדש אצלכם?” צוללת התשובה כאבן במצולות המוסיקה. כך בחתונות. מתי עוד היינו נפגשים? בהלוויות, שפתאום החלו פוקדות את דור האחים – אך בהלוויות אין כמעט הזדמנות לשיחה של ממש: נאספים לאט, מתפזרים מהר, מרבים להזכיר את ההולך, לא את הנשארים.
רושם מסוים אחד הלך ונקבע, ובמידה ידועה אפילו גבר אצלי על זיכרון אותו ערב ב“כסית”: איצאק (כינויו החדש, שלא בפניו, גם במשפחה) ומתילדה היו מדקדקים בלבושם, הוא במכנסיים־מקטורן־חולצה־עניבה, ששיווּ לאח הבכור חזוּת צעירה – וגם אלגנטית – יותר מזו של אחיו והרוב אורחיהם, היא תמיד באיזשהו בגד מיוחד, שהפך את כל הגיסות למה שהן באמת, נשים עבות בחגורות־בטן אֶלסטיות, ראשי־פֶּרמנֶנט, צמידי זהב מנופח, שמלות נוצצות וצעקניות, ששנים לא החסירו, אך היו לדגש חזק של גסות. אחֵרוּתה הצוננת של ה“דאטשקע” עוררה בלב האחים אי־נוחות אילמת, לא כן הגיסות, שבפה מלא אמרו, כי בעיני עצמה הוא לפחות גרֶטה גארבּו, קראסאביצה בגלות אַזיָה, אבל בתוקף מה קשה מאוד לראות. באותם בתי־קפה, שכילה בהם איטש’לה את שנותיו שלו ואת כספּה של טושה, התגלגלה, כפי שמספרים, גם היא, ואם שם נפגשו, ואם עד שגאל אותה הוא נשארה היא פנוּיה, ואם ניאותה היא ללכת אחרי אחד שכמותו – מיותרת כל שאלה נוספת. וגם זה ששניהם מופיעים לחתונות לבושים כמו ציירים, עוד לא אומר שגם מה לאכול יש להם. בבוהמה זה ככה – הכול החוצה. אבל להוציא מרב איטש’לה, שהוא כבר עמוק בשנות החמישים שלו, ממה בדיוק הוא מתפרנס, או ממה מפרנסת את שניהם פראוּ מתילדה, לא הצליח איש…
ואכן, באותן שיחות חטופות, שהיו לי אתו במרוצת כל השנים ההן, כמעט תמיד אגב היתקלות מקרית ברחוב, נוהג היה כמי שהכסף הוא דאגתו האחרונה. לא זו בלבד שמיד היה מציע שנלגום שנינו “איזה קוניאק” ונטעם “משהו”, אלא שבכל פעם התעקש ולא ויתר על זכותו לשלם. כששאלתי במשפחתנו במה עוסק יצחק ואם הגיע סוף־סוף לבטחון כלכלי, שומע הייתי בכל פעם סיפור שונה.
תחילה סיפורו אצלנו שיש למתילדה בתל־אביב חנות יפה למתנות, שמוכרים בה גם תמונות מקוריות של ציירים ישראלים, כלומר, אחת מאותן גלריות שהחלו צצות ככמֵהין ופטריות באקלים הכספי החדש שלאחר מלחמת־סִיני. על יצחק סיפרו, כי בתיווכו של משורר נודע – כמוהו כיצחק מזקני הפרלמנט של “כסית” – דאגו לו לאיזו משׂרה, במשכורת צנועה מאוד, במוסד הסתדרותי. בסוף שנות החמישים הלכו ונעלמו לא רק זקני העליה השנייה, אלא בני־דורו של יצחק, אנשי העלייה השלישית, היו גם הם למין יצורים מעידן אחר, שבשל נדירותם ראויים הם להגנה כשמורת־טבע. מאוחר יותר סוּפר לי, כי כך גם שִכנע המשורר את המוסד ההסתדרותי: יש לו כתב־יד יפה מאוד, שליטה טובה מאוד בעברית, מהעלייה השלישית – למה לא?!
עד שמצאתי שעה לביקור בגלריה של מתילדה, והנה שוב סיפור חדש:
מתילדה אינה בדיוק סוחרת אמנוּת, כי אם זבנית בפרפוּמריה, מוכרת מיני קוסמטיקה. ואשר ליצחק, את הממונה עליו באותו מוסד הסתדרותי העמיד עד מהרה על בורותו בכל הנוגע לספרות ולתרבות העברית ובלהט הוויכוח הוסיף, כי ביטול הדירוג האחיד אין פירושו שנסתם כל כליל הגולֵל על חזון החברה האחרת וכי אַל לו לאותו ממונה להתעמר כ“בעל־בית” בחברים ותיקים אולי יותר ממנו וטובים אולי לא־פחות ממנו – מה פלא שפוּטר בטרם הגיע למעמד הקביעוּת, שהבטיחה ההסתדרות שיוענק לו באופן יוצא־מן־הכלל ובניגוד לכל כללי המִנהל הטוב. מישהו לא שכח להזכיר כי בשעתו היה יצחק כמעט־חבר במופ"ס ועד היום גם הוא וגם אשתו קצת־קומוניסטים. כך, מכל־מקום, טען יצחק באוזני המשפחה, אף שהוכחה כי כך אמנם נאמר לא היה יכול כמובן להמציא.
לרחוב לא נזרק, ויצחק האמין כי זכותו של אותו משורר ידוע היא שעמדה לו. אדרבא, דווקא עכשיו זכה להיכנס, בשׂכר חודשי צנוע, לפרדס שאליו נמשך כל ימיו, לעולם שכולו ספרים, כתבי־עת, תעודות, איגרותיהם וזיכרונותיהם של אנשי־השם, עסקני־הציבור, הסופרים, האמנים. עבודתו לא הוגדרה בקפדנות – ספק ספרן, ספק עוזר בתיוק, ספק משגיח על הנכנסים והיוצאים – אבל הוא הגדירהּ לעצמו כזכות גדולה.
שם, באותו בית־ספרים וארכיון, היתה גם אחת מפגישותי האחרונות עם בן־דודי יצחק. כשאני מבקש להעלות את הצד המוּאר של חייו, מעלה אני מאוֹב את הפגישה הזאת.
ה 🔗
אל הספרייה הלכתי כדי לחפש בכתבי־עת ישנים חומר לאחד מסיפורי, ורק כשראיתי את קרחתו, שמכל רעמת שׂערו המקורזל לא השאירה לפליטה אלא מעין צווארון־קאראקוּל – מפאוֹת־הלחיים ומעל לאוזניים ועד לגב מקטורן־הקורדרוי, נזכרתי בגלגולו האחרון של יצחק.
לא היה גבול לשמחתו בי ובביקורי בבית־הספרים שלו. לבוש היה באותה קפידה – חולצת־פלנל משובצת, עניבה סרוגה בגוֹן החלודה, התואמת להפליא את גוֹן המקטורן. כשהוליך אותי בין המדפים, ניעור ניצוץ נעורים בעיניו החומות, אבל קרחתו לא היתה עוד ספוגת־שמש כבעבר, כי אם דהוּיה, גווילית ובשׂערו לא שׂרד כמעט השחור. מיד ביקש לשמוע את דעתי על איזה ספר – אם איני טועה, רומן־ביכורים של מי שאז היה צעיר אלמוני ובינתיים יצא שמו לתהילה – אבל שאלתו לא היתה אלא קטר, שגרר רכבת ארוכה של תשובות, שנתן הוא עצמו. תחילה חיווה דעתו על אותו רומן, שכבר הספיק לקוראו, וממקרה פרטי זה עבר לעיון בסופרים הצעירים בכלל, שאמנם משתדל הוא מאוד לעקוב אחרי כל מה שהם כותבים, “אבל, להגיד את האמת, מה הם כותבים, מה הם רוצים להגיד לנו, זה אני לא מצליח בשום אופן להבין. תיקח את המשוררים, למשל. העברית – מהרחוב. חרוזים – הס מלהזכיר, אנטי־מודרני. תוכן – סוציאלי, אנושי – אסור אפילו לבקש. והם, בעצמם, הן רואה אני אותם. צברים?!– קקטוסים קטנים, בעציצים. ראית פעם גמל אוכל צבר, כל קוץ כמו מחט של רַפָּדים? ככה שלונסקי אוכל אותם גם היום. וכולם כאלה, דוקטורים, אצלם שיר זה חוֹקֶן, לא כמו אלכסנדר פן, שאצלו 'שירה פראית, אחרֶת ונִבדֶלת / אל חוֹל לִבך אזרוק, כי היא גורל חיי. / הן לא לשווא פִּרזלתי את הדלת / בין שתי המוֹלָדות: בין רוסיה וא”י'…" ומן הסופרים הצעירים אל פרשת לבון, אל החיים בארץ בכלל, שבהם שום דבר אינו מה שהיה, שמאל אינו שמאל, מנהיגים אינם מנהיגים, אין אידיאות – רק אינטריגות, אין שמחה – רק בידור. “זה הכי גרוע שקרה פה. וגם זאת כתב כבר פן לפני הרבה שנים: ‘תּתני אשר תתני: שמחה קטנה, נידחת / יָגון גדול, שחור, הידמדמוּת קרה’… ומה דעתךָ אתה?” זכר פתאום יצחק, כי בעצם התכוון להציג שאלה, לא מונודרמה.
דעתי היתה כבר באותו יום, בבית־הספרים ההסתדרותי, שבמהרה יפוּטר יצחק גם מעבודתו זו, שכן חרף כל אהבתו האמיתית לספרים וחזותו התואמת ממש את טורי המדפים, חסר הוא מה שנתבע מסַפרן טוב, לדעת לא מה בדיוק כתוב בספרים, אלא – פשוט – היכן הם ניצבים. מלא הוא זיכרונות והגיגים כרימון, אבל לא כדי להאזין לדבריו באים לכאן הקוראים, כי אם כדי לקרוא, ובדומייה. אין לו מידת ההסתפקות במה שיש בו, ולכן לא יזכה לסיים את חייו בעבודה צנועה ומכובדת זו, לא יהיה אפילו כאותה דמות שאצל עגנון, משמשם של תלמידי־החכמים, עזריאל משה שומר הספרים.
אצל יצחק גם על סף שנתו הששים, לחש בתוכי קול מרושע, הכול זה עדיין אופרה.
ו 🔗
פגישתי האחרונה אתו היתה כעבור עוד שנתיים או שלוש, שוב ברחוב דיזנגוף, שוב בראשית איזה ערב חורף. המועד זכור לי די במדויק, שכן בין הפגישה בבית־הספרים לבין זו האחרונה שהינו בחוץ־לארץ. אז כבר החל דיזנגוף יורד מגדולתו, אבל באותו שלב יכלו להבחין בכך רק מי שימי זוהרו היו שנות חייהם התוססות ביותר, שנות העמידה שלו היו שנות־עמידתם וראשית שקיעתו היתה גם ראשית שקיעתם. מאז פגישתנו הראשונה עם יצחק ועם מתילדה פֶּתח “כסית”, בין ה“בננה ספליט” ב“ברוקלין באר” לבין “הוא הלך בשדות” ב“מוגרבי”, הוספנו גם אנחנו, אשתי ואני, קרוב לעשרים שנה. הפעם היו בכיסי כרטיסים להצגה שנייה בקולנוע ובכוונה תחילה הקדמנו מעט, כדי לראות איזה רושם יעשה עלינו הרחוב עכשיו, בשובנו מכּרכּי העולם.
הפעם התהלך יצחק לבדו על המדרכה, עודנו לבוש – ממש לא ייאמן – באותה קפידה בוהמית, עודני פושט לקראתי את זרועותיו ומאמץ אותי אליו בהתלהבות, אבל אפילו בעומדנו כך ברחוב, בתאורת הלילה, נראו בפניו אותות הזִקנה. כבר במענהו לשאלתנו הראשונה אמר כי מתילדה מרגישה לא כל־כך. כל היום עומדת היא על הרגליים ובערב, בשובה מן החנות, עולה היא ממש בקושי לדירה. לשוב ולרדת ולשוב ולטפס למעלה יותר מחמישים מדרגות הוא בשבילה מאמץ גדול. אם אין משהו מיוחד, היא מרגיעה את רגליה באמבטיה חמה, קוראת ספר, מאזינה למוסיקה. “יש לנו מרפסת־גג נהדרת, והיא עומדת ככה שאנחנו רואים את הים מצוין, ומצד שני אנחנו לא קרובים מדי, והלחוּת והמלח לא מציקים לנו. בקיץ, בערב – האוויר הוא כמו פנסיון בנהריה, אבל הרבה יותר קרוב לדיזנגוף. אולי תקפצו עכשיו, לרגע? אם אינכם ממהרים, תעשו למתילדה הפתעה אמיתית.” וכשאמרתי, למען הנימוס ובניסיון לחמוק באלגנטיות, שהוא בוודאי בדרכו למקום כלשהו, משך בכתפיו: “לאן? אני, סתם, כל ערב מוכח לעשות סיבוב. זה כבר חלק מהריתמוס שלי – בארץ אני משנת עשרים ואחת, כל הזמן בתל־אביב וכל לילה אני מוכרח לצאת לרחוב. פעם זה היה חולות וזיפזיף, אבל כבר שנים זה מהבית עד ארלוזורוב, בחזרה עד כיכר צינה, שוב עד גורדון – והביתה. מתילדה לא יכולה בלי הסיגריות ואני בלי הסיבוב הזה, אף־על־פי שאת מי שאני חסר לא אראה עוד בעולם הזה, ומי שממלאים היום את ‘כסית’ מעוררים בי געגועים לעולם הבא. נו, תעלו אתי, למען מתילדה!”
עד היום איני יודע כמה שנים התגורר יצחק באותה דירת־גג, שבערב ההוא ביקרתי בה פעם ראשונה – ואחרונה. היה זה אחד מאותם בתי־דירות בסגנון הבאוּהאוּז, שהיו בשעתם הצעקה האחרונה של תל־אביב האמידה. “אילו עשו מכל שתי מדרגות מדרגה אחת,” התנשף יצחק ועמד לנוח במישורת שבין הקומה השניה לשלישית, “היתה הדירה לגמרי אידיאלית. מה כבר צריכים שני אנשים?”
במקורה נבנתה אותה “דירה אידיאלית” כחדר־כביסה לכל דיירי הבית, כך סיפר יצחק, אבל כשהחלו משוחררי הצבא הבריטי פולשים ומשתלטים על כל חלל פנוי, מיהר בעל־הבית להשכירו בדמי־מפתח. כך התחילו, מתילדה והוא, את חייהם המשותפים, בין ארבע קירות ה“סטוּדיו”, שמו החדש של חדר־הכביסה. בקיר אחד קרעו חלון, בקיר שני דלת, שהיתה התחלה טובה לחדרון נוסף, לשינה. וכמובן, לפני הכול, למטבח ושירותים, הכול בעזרת אֶחָיו רבי־התושייה של רב איטש’לה חסר־הכול, שבדמי־המפתח שקיבלה מתילדה בעד חדרה הקודם, הגיע סוף־סוף לדירה משלו. בשעת אותו ביקור יחיד כבר ירד על העיר מזג־אוויר רחוץ ומשיב־נפש, שבפי התל־אביבים הוא קרוי חורף ואותה מרפסת־גג משופעת בעציצים, שהיתה מתילדה מטפחת, יצאה מכלל שימוש. נכנסנו ישר לתוך החדר, שתקרתו היתה נמוכה מן הנמוך המצוי בדירות חדישות. את כל החדר כולו הכיל המבט הראשון, אך קודם לכול – את מתילדה. כיוון שלא ציפתה לאורחים ושיערה כי יצחק הוא השב מסיבוב הערב, לא הגבּיהה עיניה מן הספר גם כשנפתחה הדלת, ורק כשהכריז הוא בחגיגיות, “מתילדה, הסתכלי איזו הפתעה הבאתי לך,” מיהרה להרחיק מעיניה את משקפי־הקריאה ולהגבּיה עצמה מן הספה, אוספת את שוּליו של חלוק־הפלנל, שאי־פעם היה בוודאי “בּוֹרדוֹ”, ואולי “לבֵנה שרופה”, כפות־רגליה מגששות אחר נעלי־הבית המעוכות שלפני הספה, פניה פני מי שממהר לכסות מערומים, מביעות כעס כבוש על יצחק שהפיל עליה אורחים בלי כל אתראה.
המבט הראשון צילם את פני מתילדה עם ובלי משקפי־הקריאה, לפני ואחרי שהתעשתה. אותו משהו חזק ומצודד הוסיף להיות בהן – אבל מאימתי הכמישוּת הזאת של עור הפנים, שקיעת הלחיים מתחת לעצמותיהן, והשיניים, שבפגישה ראשונה היו כאִבחת־חרב בכל פעם שלחשה “איצאק”, מה קרה לשיניה?
המבט הראשון צילם לרגע את השוקיים החשופות, בטרם נעלמו מאחורי החלוק, את הוורידים, את התפיחות, גם את כפות־הרגליים הצבות בגרבי־הצמר, בטרם נכנסו לתוך נעלי־הבית הממועכות.
המבט הראשון צילם את הספה, זו הסלוֹנית, בעלת “שלושת־החלקים” והמיטה הנוספת, התחתונה, שמושכים החוצה בלילה, כמו מגירה; את חצי־הכורסה ושני השרפרפים שמושביהם רצועות שתי־ועֵרב של פלסטיק; את המזנון־כוננית־ספרים. חדר־צנוע של ראשית שנות החמישים.
וכל זה, כהרף־עין. מתילדה כבר חייכה, נופפה באצבעותיה ברכה, כמו לרכבת מתרחקת, ונעלמה מעבר לדלת. רק משם קראה:
“איצאק, את הקומקום לקפה. רגע אחד, ילדים, אני רק לובשת משהו!”
באותה חצי־שעה ארוכה מאוד, שישבנו בדירת־הסטודיו, חזרתי וחיברתי את האנשים שלנגד עיני עם הדיוֹקנאות שבזיכרוני. לא את ערירותו הדלה של הזוג שנטשנו כולנו באחת התחנות – ואני, רק אז השגתי, ששניהם יחד וכל אחד מהם לחוד, חשׂוכי־ילדים – לא אותה ראיתי, כי אם את נשילוּת חיי יצחק בן־דודי, שניכּרה כאן בכול גם בעומדו בעשור השביעי (חודשיים צעיר מאבא, או אולי שלושה, זכרתי תמיד). כשיצא לשפות את הקומקום, העפתי עין בכריכת הספר שקראה בו מתילדה בכניסתנו. רומן בגרמנית – “יאקוֹבּ דֶר ליגנֶר”, שלפי הכתוב על הדש מתרחשת עלילתו הגרוטסקית בגטו, אולי בגטו לודז', שבו עשה המחבר, יוּרֶק בֶּקר, היום אזרח גרמניה המזרחית, את ילדותו. את הספר שאלה מתילדה בספריית “מכון גיתה”, שלוחת השגרירות המערב־גרמנית, שנפתחה זה מקרוב בתל־אביב. החזרתי את הספר הפתוח למקום שהניחה אותו מתילדה והצצתי במדפי הכוננית, שהיו בה רק עשרות אחדות של ספרים, מיעוטם עבריים ואלה כמעט כולם ראו אור לפני עשרים שנה ויותר. כל ספר ששלפתי, היתה בשערו הפנימי הקדשת המחבר ל“רעי”, “אחי”, “יקירי”…
תוך כדי כך חזר יצחק ונכנס לחדר, פניו אוֹרוּ כשראה אותי מעיין בהקדשות ומיד פתח במונולוג נלהב, שאף שקפץ מעניין לעניין, היה עניינו אחד – זיכרונותיו על מחברי הספרים ועל ההקדשות שכתבו לו – בית־הקפה המסוים, השעה ושאר זוטות חסרות־חשיבות, להקת אסוציאציות פרטיות, שנפתח להן פתאום הכלוב והן פורחות להן במהומה לכל עבר. את תמיהתי על העדרם של ספרים מעשרים השנים האחרונות לא הניח לי להשמיע, ואילו השאלה ממה הוא מתפרנס בימים אלה היתה מיותרת, שכן יצחק הקדימה וסיפר כי זה זמן־מה – בעצם, כמעט מאז נפגשנו בבית־הספרים – אינו עובד כלל. על אדם המגיע לחמישים אין קופצים בשום מקום בעולם, ואילו הוא כבר עבר את הששים. “העולם הוא עכשיו של הצעירים, וזהו זה. ולמען היושר צריך להוסיף שאז, בימי עלייתי, היה שלהם אפילו יותר, אלא מה – מי, אז, לא היה צעיר?” האמת השלֵמה היא, שלא מסיבה זו לבדה נטרקו עכשיו בפניו כל הדלתות. לא, לא זה היה העיקר. לא תמול־שלשום הגיע, את מי אין הוא מכיר בתל־אביב ומי אינו מכיר אותו? ומי שמכירו יודע, שלא־מעטים הדברים שיכול היה לעשותם – לעשותם היטב ובאמונה. גם לא־מעט עשה בשנותיו כאן – לא ייאמן, אבל מפה־לשם חלפו יותר מארבעים וחמש שנה – מאז האופרה, שמי זוכר אותה, וה“אהל”, שאף הוא נצרר בצרור החיים, והניסיון לכונן אופרטה עברית מקורית, והשנים ששימש באהבה את ארזי הלבנון של ספרותנו הצעירה, אבל בכל מקום שהוא מגיע אליו – אמר יצחק והניצוץ שבעיניו שוב לא היה אותה שלהבת יֵינית, מופקרת כלשהו, של בוהמיין, כי אם האש הסכינית של הנרדף־הנוטר: “אני יודע בוודאות: בכל מקום ומקום חוזר אותו הסיפור, בדייקנות של שעון – או שמתנצלים ולא מקבלים לעבודה, או שאחרי זמן קצר מפטרים. פתאום. בלי הנמקה. באיזשהו תירוץ. ככה וככה. למה?!… אתה עוד שואל למה?!… ואת אלכסנדר פֶּן למה נידו?! אתה אמור לי, למה?!”
במקום זה שבה ונכנסה לחדר – לרַווחתי – מתילדה, והיא כמעט־כמעט כמו בימים עברו: שׂערה הגזוז כמו במספריים, ממש עד לגבותיה המצוירות, אולי דליל יותר אבל החִינָה העזה מבריקה לא־פחות; מצווארה משתלשל חושן־נחושת, נח כנגד הירוק־אזוֹב של שמלת־בית דמויַת גַלַבִּיָה מרוקנית, בין אצבעותיה שנתגיידו וכחשו פוּמית־הַשֵן הארוכה, קרובה מאוד לשפתיה, חוטי־עשן מסתלסלים ועולים, נמשכים אל עיניה הקרועות באיזו נקודה רחוקה.
“איצאק, בבקשה, מה עכשיו שוב כל ההיסטוריה? זה כבר לא עושה שום הבדל. הכול היה ואיננו.” ובזה הסירה מעל סדר־היום את סירובו של יצחק לקבל את דינה. “המים מוכרחים כבר לרתוח, לא?”
ואז שתינו ארבעתנו קפה בספלי־קרמיקה מקוריים מאוד, שעל כל אחד מהם, מתחת לַגְלַזוּרָה, כתוב בכתב־רַעַץ “שלום”, כּרסמנו ביסקוויט ג’ינגֶ’ר קשה ועוקצני, סיפרנו על הסרט שאנחנו ממהרים אליו – איני זוכר בוודאות אם היה זה “מ.א.ש.” או “פּאטון” – ומתילדה שאלה, וזה נחקק היטב בזיכרוני, אם ראינו כבר את “מוות בוונציה”, אם קראתי את הנובלה ומה בכלל יחסי לתומס מאן.
הו, כן, אמרנו, את “מוות בוונציה” הספקנו עוד לראות בלונדון, לפני שובנו.
“זה לא סרט,” אמרה מתילדה. “לא, זה כל ה… וויזוֹ זַאגט מַאן דַאן דַאס, איצַאק? הזהב, הצבעים, האור של חיים מתים, נִיכְט?”
אותו רגע מפגישתנו זו האחרונה עם יצחק ומתילדה חוזר אלי עכשיו בצלילות מפחידה, אבל אז לא העליתי כלל על הדעת שהכול בָּשֵל לנפילה. אולי חשתי, שיצחק מבקש שאעזור לו, אבל נהגתי בו כדרך שנוהגים עם שְלִימַזְל, לא עם טובע.
כשכבר עמדנו לצאת, מעל לראשנו התקרה הנמוכה, עיכב אותי יצחק לשנייה נוספת, כדי להשתבח עוד בהקדשה אחת, אחרונה, שכתב לו מחברו המפורסם של ספר שירים, שראה אור לפני יותר מארבעים שנה והיום הוא משׂאת־נפשם של ביבליופילים, ולא אוכל לטעון שנעלם ממני מה ביקש לומר לי בן־אחותו ובן־גילו של אבי. לא אזכיר את שמו של המשורר, אבל את ההקדשה אביא: “לאיציק־שְפּיצִיק/ אחי־כִּלבָבי/ שכיסו – כיסי / כוסו – כוסי / וּפִּצעו – פִּצעי – נכתב בְּדַם־ענָבים / פה, סן־רֶמו, תל־אביב.”
רק במרחק עשרים־שלושים מדרגות מדירת־הסטודיו, בדרכנו למטה, לא התאפקתי עוד וכמו שהיו צוחקים כל השנים אצלנו במשפחה, שאגתי:
“רב איטש’לה, רב איטש’לה! הוא כבר לעולם לא יעזוב את האופרה!”
ז 🔗
שיצחק ומתילדה יושבים בגרמניה, שמעתי – ואפילו בושה להודות בכך – רק כשנתיים־שלוש לאחר־מכן. אז כבר עברה במשפחתנו השמועה כי חלה במחלה חשׂוכת־מרפא – הרופאים “פתחו וסגרו”, ורפואה שלמה אינם מבטיחים.
אלה הם פני דורנו: נפרצו חישוקי המשפחה, ואיש־איש נישא לו בבדידות אל האין־זמן והאין־מקום. על ערשֵׂנו לא שרו אמהות זקנות, ולבית־עולמם לא ליווינו אבות זקנים. מחוץ לשלשלת הדורות נולדנו, בגרנו, היינו לאנשים, התחלנו גולשים אל מעבר לראשי הגבעות. מה שלא היה הוא גם מה שלא יהיה. איך יירָאו בבוא יומם גיבורי נעורינו העל־זמניים, אם אכן תוסיף גם אז לבוא השמש, ולא תעמוד דום – כפי שהאמנו – ברום ארץ צָהרֵי הנצח?
למה גרמניה? – שאלתי נדהם.
מה פתאום גרמניה? – העליב אותי הפרק האחרון בחייו של גיבור ילדותי, יייצחאאק.
המענה נתלָה ברגליה המגוידות של מתילדה. ההסבר נמצא בצינה שהלכה והקפיאה את איבריו של יצחק כאשר כבו בזה אחר זה המאורות שסביבם נע כל השנים, נטמנו בחולות קרית־שאול. כל שאר אחָיו של יצחק – אלה החיים – כבר משיאים את ילדיהם ומשתעשעים עם נכדיהם. בעושר לא חי איש מהם, אבל כמעט כולם יזדקנו עם פנסיה וביטוח לאומי. לא כן מתילדה, שהיתה עוברת מחנות־בשמים לחנות־תכשיטים, חינָהּ והדרהּ מוכרים קוסמטיקה ואמנות, אבל מה יהיה ביום שרגליה לא יוסיפו לשאתה עוד? ובשנים האחרונות – זאת לא הבינותי ממש אלא מאוחר מדי – מפרנסת היא לבדה את שניהם, ואפילו שכר־הדירה המוּגן בעד הסטודיו יהיה בקרוב מאוד מעל לכוחם. למי בישראל אין דירה משלו? ליצחק ומתילדה.
“זה רק חלק מן הסיפור!” היו מלחשות מן הצד הגיסות. “מהרגע הראשון שהבטנו בה ראינו שהיא לא תישאר. אפשר להגיד, שאף פעם לא עלתה. ראו שהיא לא שייכת לפה. תמיד היתה מסתובבת ‘וִוי אַיינע גְרוֹסֶע דַאמֶע’, עם ה’פִּיפְּקֶע' בפה, עם כל השמלות הארטיסטיות, אף פעם לא מביטה לך ישר בעיניים. למה לא ידענו, שמצבם היה כל־כך קשה? מפני שהיא הרחיקה את ייצאאק מכל האחים. אנחנו היינו יותר מדי פשוטים בשבילה. לא מספיק אירופאים ולא מספיק אינטליגנטים. גם יהודים־פולנים וגם פועלים. זה לא רק היא – הם כולם כאלה. אם היטלר לא היה מגרש אותם, לא היו חולמים לבוא לאַזיָה. הם, כולם, אף פעם לא התרגלו פה. הלב שלהם נשאר תמיד שם…”
“יותר מזה!” לא נעצר לחשן של הגיסות. “מתילדה, אפילו לא בטוח שהיתה בכלל יהודייה. הלוא היא באה הנה עם מישהו, ככה סיפרו, בעלה הראשון כאילו, הקומוניסט הזה, וזאת כנראה כל הסיבה שנתקעה בפלשתינה. מה היה בה יהודי, מה?!…”
“זה לא בדיוק ככה,” הגיבו אחיו הצעירים של יצחק, שכולם הגיעו לכאן בעקבותיו וכעת עמדו גם הם בשערי הזִקנה ובקולם היו מעורבים הרוגז, הכלימה, הליאוּת. “זה לא ככה. לא מתילדה סחבה אותו בחזרה לגרמניה, אלא זה דווקא יותר הוא, איטש’לה שלנו. לחיות אתו יחד יותר מעשרים שנה, הלוא זה אנחנו יודעים כולנו – זה לא תפריט של שוּמן־אווזים ושל מִרקחת־אגסים. ובינינו לבין עצמנו, אי־אפשר לומר שגם לנו אין חלק במה שקרה,” הִכּו האחים על חטא, כמקובל אצלנו, תמיד לאחר מעשה. “אבל היום כל זה הוא כבר בחינת חלב שנשפך. נדבר לא על מה שכבר קרה, אלא על מה שצריך עכשיו לעשות…”
כאשר שמעתי אני בפעם הראשונה על ירידתו של בן־דודי יצחק לגרמניה, והוא אז בחצי העשור השביעי לחייו, היו דיבורים אלה וכמו אלה חוזרים ונשמעים, אך אל מעבר להצהרה נחרצה זו, שיש לדבר “על מה שצריך עכשיו לעשות,” לא הגיעו.
מה שצריך לעשות – לא נאמר במפורש, אבל השתמע מניתוח פני הדברים לאחר שכבר קרה מה שקרה – הוא להתייחס אל יצחק מתוך הבנה ולנהוג בו כבוד, מפני שעודנו אחינו הבכור. הן מבחינתה של מתילדה יש איזשהו היגיון במה שעשתה בשעת ייאוש. בארץ אין שום פנסיה לא לו ולא לה, ומה שיקבלו מן הביטוח הלאומי אין בו לא כדי לחיות ולא כדי למות. אם שבה היא עכשיו לשם כבעלת אזרחות גרמנית ועובדת בכל אשר תעבוד עד אשר תגיע גם היא לגיל־הפרישה, מבטיחה היא לעצמה בזה קצבת־זִקנה. הם ישובו עם המַרקים של מתילדה וּבכסף זה יידעו באחרית־ימיהם חיים טובים יותר משידע יצחק כל ארבעים ושש השנים שישב בתל־אביב קודם לירידתו.
“אם יזכה הוא להגיע עד גיל־הפרישה שלה,” נאנח דודו של יצחק, אבי.
“אם מאמינים לה, שתחזור,” אמרו הגיסות.
“יש למישהו עצה יותר טובה?!” נדלק אחד האחים.
איזו עצה אפשר להשׂיא לאדם שכבר היה על שולחן־הניתוחים והרופאים רק פתחו וסגרו?
ח 🔗
ואם לא יזכה? – שאלתי כששמעתי בפעם הראשונה שיצחק יושב בפרנקפורט. ועד אז, כלומר, עד שישוב לתל־אביב או עד שיבוא יומו, איך יחיה שם? מה יעשה בינתיים, היום, מחר, ערב־ערב, כשמגיעה אותה שעה שהוא מוכרח לפחות לעשות הקפה עד הכיכר, לעבור על־פני “כסית” בדרכו הלוך ובדרכו חזור, עד אז מה יעשה?
רק עכשיו, לאחר שמת בן־דודי יצחק, סוּפר לי בפירוט רב מה עשה בחמש שנות שִׁבתו בפרנקפורט, עיר הולדתה של מתילדה.
מחלתו אובחנה זמן קצר לאחר שהשתקעו בעיר, ובתחילה חשב כי הנה סוף־סוף לקה גם הוא בכיב־הקיבה, שנחשב בקרב בני־דורו לאות הצטיינות מן הדרגה העליונה. הכאבים החריפים שתקפוהו דווקא בפרנקפורט נתפרשו לו כתמצית ייסורי געגועיו לארץ־ישראל (כך התבטא באחד ממכתביו אל אבא). טרדו אותו לא רק עוויתות הכאב, כי אם איזו חולשה שירדה עליו. אבל גם אלמלא התעייף עכשיו על־נקלה, מה היה לו לעשות? מתילדה נתקבלה למחלקת הקוסמטיקה באחת מחנויות הכלבו הגדולות שברחוב המסחרי הראשי, הציהל, וכדי שיספיק שכרהּ המצומצם למחייתם, שכרו דירה קטנה מעבר למיין, בזאקסנהאוּזן, בבית אחד עם יוגוסלבים, תורכים וערבים. בבוקר, לאחר שעשתה לרגליה אמבט של מלחי־מרפא, כדי שישמשו אותה היטב כל היום כולו, היתה מתילדה יוצאת לעבודה, ושבה לדירה רק בערב, משרה את רגליה הכואבות במים החמים עם מלחי־המרפא ולאחר הארוחה נרדמת לפני הטלוויזיה, או על ספר, במיטתם. בבוקר היה יצחק קם לפניה, מכין לה קפה ולחמנייה, ואחרי צאתה היה עושה מה שאפשר לעשות בדירה צנועה כל־כך, יוצא לקניות בחנות הקרובה, מבשל. בשוב מתילדה בערב היה שוב השולחן ערוך והארוחה העיקרית, החמה, של היום מצפה לה.
אבל במה העסיק עצמו יצחק רוב ימיו הארוכים והריקים? ברגע האחרון ממש ארז במזוודה מיוחדת את כל ספריו המעטים, ובשבתו לבדו בדירתו הצרה בזאקסנהאוזן, התמסר למַה שלא עסק בו בהתעמקות הראויה – כך כתב במפורש באחד ממכתביו אל אבא – כל שנותיו בתל־אביב. בשיטתיות וביסודיות, זה אחר זה, מכריכה לכריכה, קרא את הספרים. מידידיו ורעיו, משוררי הדור וסופריו הנודעים, לא נותרו אלא ספריהם, שהרי עליהם עצמם ועל מה שזכר מימי היותו “זעירא דמִן חבריא” – כפי שהיה מקניטו שלונסקי – לא היה לו עוד באוזני מי לספר את האנקדוטות האצורות בזיכרונו. ואולם עד מהרה מצא עצמו נמשך לא אל השירים והסיפורים, כי אם אל המלים עצמן ואל הסודות הצפונים בהן. אגב המאמץ לרדת למקורות ולחשוף את שורשיה של כל מלה ומלה, בסיוע אבן שושן המקוצר, ששלח לו לבקשתו אחד האחים, נמצא פוסע עוד פסיעה גדולה אחת לאחור, לספרים ראשונים וראש בהם – ספר־הספרים.
מימיו לא נהנה יצחק מהעדר כזה של כל הפרעה חיצונית או גירוי כלשהו, שימשוך אותו אל הרחובות, אל בתי־הקפה, למהומת הרגע החולף. העיר פרנקפורט, שרובהּ כבר שוּקמה מן ההרס הגמור שנהרסה בשנות המלחמה, היתה שרויה בקדחת בנייה, אבן שואבת לסוחרי כל העולם ובכללם למוכרי־ספרים, שכן בסתיו של כל שנה מתקיים בה, כידוע, יריד־הספרים הגדול בעולם. כל זה – אף לא יריד־הספרים – לא היה בו כדי להוציא את יצחק מדירתו הצרה. רק פעם אחת נִפתָה ללכת לבניין הקהילה היהודית, בשולי מרכזה העתיק של העיר, ששוחזר בדקדקנות על־ידי אבותיה החדשים, אבל את ספרי־העזר שקיווה למצוא שם לא השיג, והפגישה עם אחד הפקידים, אוּד מוצל מן הקהילה הישנה, ושניים־שלושה מן התושבים החדשים, מבעלי עסקי־הזימה סביב קייזר־שטראסה, הספיקה לו. הוא שמח שאפילו בסופי־שבוע העדיפה עכשיו מתילדה להישאר בדירה ולתת מנוחה לרגליה. הספרים היו עכשיו כל עולמו.
כמו לא נתחבר בכל הדורות שלפניו, לא בארץ־ישראל ולא בגלויות אפילו פירוש אחד לתנ"ך, פתח יצחק את ספר־הספרים והתחיל חופר וקודח ויורד לעומקם של פסוקיו. לדודו, הוא אבי, וכן לאחָיו כתב בהתרוממות־רוח על המפעל החדש, שהוא מתמסר לו עכשיו “בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו” ורמז, בעקיפי־עקיפין, שהמלאכה שלפניו היתה אולי מפרכת פחות אילו ניצבו על שולחנו כמה מן המפָרשים וחוקרי־המקרא הגדולים, ולא היה אנוס להישען בעיקר על מה שנשמר בראשו מגִרסא דינקותא. במשפחתנו – כך למדתי כעבור זמן – נתקבלה הבשורה על הגלגול האחרון של רב איטש’לה בבדיחות־הדעת, אפילו לא בתימהון. גם בילדותם, כשלמדו שניהם אצל אבי־אבי, אמר אבא, לא היה יייצחאאק פלפלא חריפתא ומוחו לא התיז ניצוצות, וזה היה מתי, לפני יותר מיובל שנים. אופרה, אצלו הכול זה אופרה…
ט 🔗
ואז הגיע אותו מכתב שכתבה מתילדה בלא ידיעתו, ובו סיפרה למשפחה, שמחוֹשי־הקיבה אינם אוּלקוּס, שמצבו הורע כל־כך עד שהוחלט לנתחו וכי הרופאים “פתחו וסגרו”. לזה לא צריכה היתה מתילדה להוסיף כל פירוש.
עכשיו נרעשו האחים מאוד ובהוצאה כספית כבדה שיגרו לו, בדואר אוויר, חבילה גדולה של כרכים כבדים, שאת קצתם נידב אבא ואת קצתם קנו: את הקונקורדנציה של מנדלקרן, את מקראות גדולות, “לשון מקרא ולשון חכמים” של אבא בנדויד, מה שמצאו משל טור־סיני וקאסוטו ועוד.
במלים נמלצות עוד הספיק יצחק להודות על הספרים והוסיף, כי עד עכשיו לא נעזר בעיוניו – נוסף לאבן שושן המקוצר – אלא בסידור ותיקון ליל שבועות ובספר סליחות, שקיבל מידי סבו ז"ל – הוא סבי – ערב עלייתו לארץ, ואשר איש במשפחתנו לא העלה כלל על הדעת, שהוא, איטש’לה שלנו, הכמעט־קומוניסט, הבוהמיין, שמרוֹ כל השנים מכל משמר ואף נשאוֹ עמו לפרנקפורט. כיוון שכתב־ידו הפניני של סבא מוּכר לי מספרי־קודש אחדים שהביאו צעירי האחים, אלה שעלו כבר לאחר פטירתו, כדי לתִתם לאבי – הוא דודם – ניסיתי לצייר בדמיוני את ההקדשה ליצחק שכתב סבא על ספר הסליחות. בהקדשה זאת לא השתבח יצחק כשביקרתי בדירתו, הרהרתי לא־פעם ביני לבין עצמי, וגם מענה היה בפי בכל פעם מחדש: לא סבא היה מחבר הסליחות.
זה היה אחד ממכתביו האחרונים. הספרים, שיכולים היו אולי להאיר את האפילה שבעוביהּ חיפש בשקדנות תמוהה את פירושי הפסוקים, הגיעו מאוחר מדי. שבועות אחדים אחרי שהגיעה החבילה נפטר. אחרי מותו אספה מתילדה את כל הדפים שהספיק למלא בחמש השנים שחי בזאקסנהאוזן, החל בגיליונות משובצים של מנהלי־חשבונות וכלה בדפים שנתלשו מלוח־שנה ישן, ושלחה אל הדוד, הוא אבי, שהיה גדול מיצחק בשניים או שלושה חודשים. כך הגיעו לידי הפירושים, הם ופרטי קורותיו בפרנקפורט, שאליה גלה בסוף ימיו. באחד מבתי־החולים שבה נפטר ובבית־הקברות של הקהילה היהודית שנתחדשה בה נטמן.
באותיות־פנינים הספיק לכתוב מעין מבוא ופירוש משלו לפרק ס“ח של ספר תהילים; לפרק ט”ז, פסוקים ו’־ט‘, של ספר יחזקאל; פרק י"ז, פסוקים א’־ז’, של ספר שופטים; פרק ב‘, פסוקים כ“ז־ל”ו, של ספר שמואל א’. עיינתי וחזרתי ועיינתי, ולא הצלחתי לרדת לסוף כוונתו: מדוע, למשל, לא התרכז בפסוקים א’־י‘, שבראש אותו פרק בשמואל א’, הלוא הם פסוקי השירה של תפילת חנה? ומדוע לא אותם פסוקים (י“א, י”ב, כ"ב) בפרק זה עצמו, שרשם אברהם שלונסקי בראש שירו הראשון, “התגלות”? האם זכר את העובדה הזאת, ואולי מקרה בעלמא הביאוֹ אל הפרק, שהשפיע כדי כך על המשורר הנערץ עליו? מדוע בחר דווקא באותם פסוקים שמתוארת בהם אחרית בית עלי, עד לפסוק ל"ו (“והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחוות לו לאגורת כסף וכיכר לחם ואמר: ספחני נא אל אחת הכהנות לאכול פת לחם”)?
תיק"ו.
כל שעה פנויה מעבודות הבית ומייסורי הגוף הקדיש בשתי שנותיו האחרונות לפענוח אותם פסוקים מעטים, הציע תיקונים משלו למסורה ולפירושים מקובלים. לפי כתב־ידו, שהשתנה מאוד, האותיות גדולות ומעוקלות, השורות יורדות באלכסון, נראה שלספר תהילים שב בימיו האחרונים ממש, ואת פרק ע“ג, פסוקים א’־כ”ב, העתיק כנראה בשעה של ייסורים גדולים. שוב אין זה אותו כתב פניני, זעיר, ככתב־ידו של סבא, אלא כל אות חרוצה לה לבדה על הנייר, פרודה משאר חברותיה, מתעוותת כתולעת.
הרהרתי באותה מלה, שחזרה ונשמעה במשך שנים במשפחתנו, כמין חתימת־ביטול בסופו של כל סיפור על הגלגולים שעבר בן־דודי יייצחאאק: “אופרה!” מלה זו היא לשון־רבים של “אוֹפּוּס”, שפירושה המקורי הוא, פשוט, עבודה, ורק בהשאלה פירושה מעשה־אמנות, או יצירה. כל פיסת נייר באותו צרור דק היא “אופוס” שהשאיר אחריו, והצרור כולו – ה“אופרה”.
אם תרצו. ערירי מת בן־דודי יצחק בארץ הרשעה, וזה היה אולי ה“קדיש” שאמר על עצמו בשנים האחרונות ההן, וכך יום־יום, עד יום פטירתו ממש, כמו שכתבה מתילדה במכתב־הלוואי.
מה התאמץ כל־כך לתקן יצחק, גיבורהּ הקסום של ילדותי במושבה, בפרק אחרון זה של חייו? כשם שאין, ולא יימצא, ביאוּר לתעתוע כזה של הגורל, כך אין ביאוּר לצרור הדק, והפתטי, של פירושי הפסוקים.
בסיום, אעשה רק מה שעשה הוא: אעתיק את הפסוק האחרון שהעתיק הוא מתוך הספר, אף שאינני יודע מה הועיל בהשמטת התיבה “אשתוֹנן” מנוסח המסורה, שכן על פיסת־נייר זו לא נרשמו כל הערות: “כי יתחַמץ לבבי וכליותי – ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.