א    🔗

שפטו נא היום אתם בין זקני גִלעד, כּוהניה וסופריה, אחַי בני אבי, ובֵיני, ענו בי היום אתם נגד יהוה ונגד משיחו: מדוע זה שנאוני ואת זכרי אָררו בספרי ימי גלעד וישראל? את מי מאחַי בנֵי אבי עשקתי ומידי מי מאנשי גלעד ומכל שבטי ישראל לקחתי כל מאומה?

הנה חיי פרושׂים לפניכם, למן היום אשר ילדתני בו אמי, עֲתָר בת רכבאֵל מלך ארץ טוֹב, בבית גלעד בן יאיר אבי במִצפָּה, עד היאספי אל אבותי, שׂבע ימים ורוגז, שש שנים אחרי הכּוֹתי את עמון מכה רבה מאוד.

בן אשה אחרת הייתי, ואת הברית אשר כרת את מלך ארץ טוב השופט אבי, חישלו בני עמון, אשר רעצו ורוצצו את ישראל בארץ האֱמורי אשר בגלעד ולחצו את ממלכות ארם. בארץ גלעד היה ישראל לעם, ואת מעשי אבותינו, מימי אברהם בן תרח ועד יוצאי ירך מָכִיר בן מנשה, מסַפרות כל אבניה. סביב הגַלעֵד אשר עשה יעקב בבורחו מפני לָבָן הארמי, בנו אבותי מקדש לאל שדי במִצפה. בחצר המקדש, מול בית השופט אבי, סיפרו הכוהנים והסופרים, אחַי בני אבי, את כל הקורות האלה, ואני שמעתי. ובדבּרם, הייתי עם יעקב במעבר יַבּוֹק כאשר נאבק איש עמו עד עלות השחר ולא יכול לו. וכמו חי, מעבר לכל מאַת הדורות, משַווה אני לנגד עיני את היום אשר רכבתי בו בראשונה על גב העיִר, חרב יאיר בן מכיר חגוּרה על יֶרֶך ימיני, נער עם נערי השופט אבי, ופנֵינו לפְנוּאֵל. כרואה יהוה פנים אל פנים ותינצל נפשו הייתי בעיני, כאיש אשר באוזניו דיבר הקול, לא יִפתח ייאמר שמך, כי אם ישראל.

אמת נכון הדבר, בעל חלומות הייתי ומכל אשר סיפרו הכוהנים והסופרים, אחַי בני אבי, אהבתי משַחַר ילדותי את יוסף אבי מנשה. כמו יוסף, צעיר בני אבי, בן האהובה, בן האחרת הייתי. בחלומותי ראיתי גם אני את אחַי בני הנשים אשר לקח אבי מבנימין ומאפרים ומנפתלי מכים אותי נפש ומשליכים את נבלתי באחד הבורות, מוכרים אותי לעמונים, למדיינים, לישמעאלים. הן כה אמר, כנוּח עליו הרוח, השופט אבי: ביפתח מתחדשת ברית הדורות בין עֵבֶר ואֲרָם. כיעקב בן רבקה וכיוסף בן רחל אתה, יפתח בן עֲתָר. ובאוזני אחַי בני אבי שנה השופט אבי ושילש: ישׂימך אלוהי שדי כמנשה וכמָכיר וכגלעד וכרכבאל.

בעוד השופט אבי חי לא העזו אחַי בני אבי להפיל משׂערת ראשי ארצה, ואת שנאתם אותי כבשו בלבם. גם היטב ידעו, כי רק מפחד הברית החזקה בין גלעד וארץ טוֹב נסוג עמון אל עבר היבּוֹק נֶגבָּה. הארץ שָקטה. רק על אמי באה קללת אחַי בני אבי. כמקרה רחל בת לבן קרה את עתר בת רכבאל. בלידתה אותי, סגר יהוה את רחמהּ, ורק אחרי שהקריבה קורבנות רבים על מזבחות מצפה ושילה ובית אל, הרתה בשנייה. ואולם, הקללה אכלה את הברכה. אמי קישתה ללדת, ובלידתה מתה גם היא גם הבת אשר ילדה לשופט אבי.

ואז באה עלינו כל הקללה. בשמוֹע מִלְכּוֹם מלך בני עמון, כי מתה עתר בת רכבאל מלך ארץ טוֹב, אמר בלבו, עתה יָפֵר המלך את בריתו את גלעד – ובראש צבאותיו, בהם מדיינים על גמליהם, חצה את היבוק. בין פנואל למחניים ניטשה המערכה, ויהוה נתן את עמון ואת מדיָן ביד גלעד בן יאיר, והוא רדף אחריהם עד היבוק. על מעברות היבוק נלחמנו בשרידי צבא מִלכּוֹם, ואני ואחי הגדולים סוככים על אבינו מימינו ומשמאלו. לעיני נפל השופט אבי בחרב עמון, ומלכּום ואנשיו צלחו את הנהר ונסו על נפשם. זו היתה יציאתי הראשונה למלחמה, ובראותי את גלעד בן יאיר, השופט, אבי, שוכב על פניו, ידעתי: אם חָפֵץ חיים אני, עלי לקום ולנוס על נפשי בטרם תהיה בי יד אחַי בני אבי.

לא ידעתי מה זוממים אחי לעשות בי. קול מִצהלות־הניצחון התערב בקול הקינה על הנופלים. החושך כיסה את רמות גלעד, ולבי ניבא לי רעות. ערוכים היינו בשני מחנות – גלעד לבדו, וארץ טוֹב לבדו ואני עם אחַי במחנה גלעד. אם להמיתני זוממים אחַי בני אבי, יפגעו בי הלילה, לפני צאתנו לָשוב למצפה, גם יאמרו: עמוני הרג את הנער. אם איחפז לבקש לי מקלט בארץ טוֹב, יוציאו הכוהנים והסופרים, אחַי בני אבי, את דיבתי רעה, יגידו במצפה ויספרו בחוצות יבש־גלעד, אכן נגלה הדבר, אל מחנה רכבאל נמלט יפתח הארמי, לא חֵלק לו בגלעד ולא נחלה בישראל. בעלטה אני יושב וחרבי בידי, אוי לי אם את דם אחַי בני אבי אשפוך ואוי לי אם יפגעו הם בי ראשונים. והנה קול קורא: יפתח, יפתח, איֶכָּה?! בַּרזילַי, אחיך בן אביך, אני! בחודש אחד נולדנו שנינו, אני לאמי וברזילי לעַכְסָה בת אֲפִיחַ, ואת עיניו לא ליחכה השנאה. קום ברח, לחש ברזילי באוזני. רק החושך עומד לימינך בכל מחנה גלעד הלילה, יפתח אחי. קום וברח.

 

ב    🔗

הנה כך גָליתי מארצי וממולדתי ומבית אבי, ואני אז בן שמונה־עשרה שנים. לא אל רכבאל מלך ארץ טוֹב ואל מחנהו מצפון ליבוק הלכתי לבקש מקלט. רק שני רעי הנאמנים ליוו אותי בכל אשר פניתי – חרבי וקשתי, הם וגעגועי לבית אבי במצפה, הם והעלבון אשר עלבו בי אחַי בני אבי. באשר הלכתי, הלכו. אִתם הרחקתי נדוד לארץ בני קדם, לגבול המדבר הנורא אשר ממזרח שמש. כחיית־השדה וכעוף השמים התפרנסתי, על חרבי חייתי ואשפת־חיצַי היטיבה אתי יותר מכל אחַי בני אבי גם יחד. סביבי התלקטו כל איש צר ומצוֹק, ריקים ופוחזים אשר הוּקאו גם הם איש־איש ממולדתו וממשפחתו ומבית אביו, והגדוד היה לנו לבית ולמשפחה ולארץ־מולדת. עד מהרה יצא שמֵנו בכל הארץ, מן המדבר עד ארם נהריִם ועד הלבנון והחרמון. שלוש פעמים שבע שנים התהלכתי בראש שלוש־מאות נערי, כולם מלוּמדי מלחמה, מן הגיבורים אשר בארץ, רוכבי על גמַלים כולם, ועמנו עבדים ושפחות ובהמה רבה, עמוסה בשלל־הקרבות אשר שלוש פעמים שבע שנים ערכנו מהררי אדום וארץ קידר עד ארם דמשק וארם צוֹבא. רק אז באתי אל רכבאל מלך ארץ טוֹב, אבי אמי עֲתָר, ולא כגלעדי ולא כארמי באתי אליו, כי אם כמלך בגדוד.

לא לקחת באתי אל אבי אמי, כי אם לתת. לרגליו הנחתי ענקים ונטיפות ונזמים מן האוצרות אשר אתי. את עושרי, את שלוש־מאות הגיבורים הסרים לפקודתי, את תהילתי הבאתי. רק זאת ביקשתי: יוּתן לי לחנוֹת בגבול גלעד, לא עוד על החרב, לחכות לַיום.

היום הזה, ידעתי, אשוּרֶנוּ ולא רחוק. עשרים שנה ושנה נסעתי בראש גדודִי בארץ הקדֶם, וראיתי בשוב עמון ללחוץ את גלעד. שנים רעות כמותן לא היו בארץ גלעד מיום התנחל בה מכיר בן מנשה. כל שנות שִבתי בעיר המלך אבי אמי, מֵגן על גבולה, לוחם את מלחמותיה, היה לבי במצפה, מחכה בכל יום למלאֲכוּת אשר תבוא לפני ותקרא לי להושיע את גלעד. מרגלים שלחתי לגלעד, ובשובם סיפרו את אשר עוללו לערי גלעד אחַי בני אמי, הזקנים, הכוהנים והסופרים. יד איש באחיו בבית השופט במצפה – סיפרו – ויד כל אחַי בני אבי בצאן אנשי גלעד, בבקרם, בשדותיהם, בנשותיהם, בטפם ובכל אשר להם, וידי בני עמון, הרועצים ורוצצים גם אותם, בכול. ואולם, מכל אלה חזקה שנאתם את בן האחרת, את יפתח. היטב יידעו מי האיש אשר יוכל להושיע את גלעד ולחדש ימיה כקדם, אבל רק אחר אשר תאבד תקוותם האחרונה, רק כאשר תיגוז אשלייתם האחרונה – רק אז יירדו לארץ טוֹב, יקראו ליפתח.

לבי אָבל על עֱנוּת בני עמי, צר היה לי על שנותי, עשרים שנה ושנה ועוד עַשתֵי־עשרה שנה, שנים אין חפץ בהן. לולא הגעגועים והכאב, טובים ויפים היו חיי בארץ טוֹב. בעשתי־עשרה שנות עומדי בראש צבאה, השכנתי שלום בגבולה. פַּחד יפתח הרחיק כל צר ואויב. היו לי בתים וגַנוֹת וצאן ומקנה וכרמים ושדות. וגם אשה לקחתי, ואני אז בשנתי הארבעים, את זילפָּה בת יָבין אֲחי אמי עֲתר, בת בנו של רכבאל המלך, אבי אמי. רק את זילפה יחידתי אהבתי כאשר אהבתי את אמי. ואולם הקללה הרודפת את בית רחל אמנו, אכלה גם את ביתי: כמקרה רחל וכמקרה עתר אמי קרה גם את זילפה והיא מתה בלידתה את יחידתי, אשר אהבתי כנפשי, את עֲנָת.

 

ג    🔗

על שניים נשבר לבי בקרבי, על אשר פשעו הכוהנים ועל אשר עיוולו הסופרים, אלה ואלה אחַי בני אבי. את בשרי נושך אני בשיני, ואת דברי הימים ההם, בלי להוסיף ובלי לגרוע, שָׂם אני פה לפניכם. שפטו נא היום אתם בין אחַי בני אבי וביני.

בתי, בתי, ענת, אשר גם הסופרים לא העזו לברוא להם מלבם אחים ואחיות. “וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין־לוֹ מִמֶנוּ בֵּן אוֹ־בַת”, כתבו בסִפרם גם הסופרים.

צר לי עליה מאוד, על יחידת־חיי. מעבר לכל מאת הדורות כואב אני את העוול אשר עיוולו לה הכוהנים.

הקדמתי את המאוחר. בן חמישים הייתי. מאום לא חסַר בן גלעד בן יאיר, אשר בנפול אביו בין פנואל למחניים, נס מפני אחָיו המִדברה ורֵע אין לו בלתי אם חרב יאיר בן מכיר וקשתו שלו ואשפת־חיציו. מִשנה למלך טוֹב הייתי. בן בתו. וכאשר חלה יבין אחי עתר ואבי זילפה, וימיו קרבו למוּת, נאספו כל שרי רכבאל ויועציו בחצר המלך וכאיש אחד אמרו: יפתח ימלוך אחריך. ואני – מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ – מָאסתי בכל אלה, ורק שאלה אחת שָאלה נפשי: להיקרא אל בית השופט אבי במצפה, להסיר את עול עמון מעל גלעד ולהיאסף אל אבותי השופטים, בני מכיר, בני מנשה, בני יוסף, להיקבר אצל הגַלעד אשר הקים יעקב אבינו בצאתו מארם. לא אכחד, את אשר עשו לי אחַי בני אבי זכרתי כל השנים, ושתיים ושלושים שנה, בשוכבי ובקומי, התפללתי ליום ההוא, אשר גם אם יתמהמה, ידעתי, בוא יבוא. כאשר תִקצַר נפש העם ולא יוכלו שאת עוד, יירדו אלי זקני גלעד, אחַי בני אבי, על פניהם יפלו פֶתח ביתי, את בגדיהם יקרעו, את שיבת־זקנם ימרטו וזעקתם תעלה: לְכָה והיית לנו קצין ונילחמה בבני עמון. וכיוסף המשביר, ברדת אליו אחָיו מצרימה, אומר: הלוא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי, ומדוע זה באתם אלי עתה?! והם, מתעפרים בעפר ארץ טוֹב, מתגודדים עד דם, צועקים ומתחננים: לך עמנו, והיית לנו לראש ולקצין לכל יושבי גלעד!…

ואני, אחרי שאני דוחה את תחנוניהם פעמיים ושלוש, נעתר להם ובראש שלוש־מאות גיבורַי ובראש גדודי ארץ טוֹב מושיע את גלעד מיד בני עמון…

ויום אחד היה הדבר. קרועי בגדים, אֵפר על ראשם השָׂב, מגואלים בדם, התפלשו זקני גלעד, כוהניה וסופריה פתח ביתי, מבקשים על נפש עמנו וארצנו. ואני, אשר שתיים ושלושים שנה, בשוכבי ובקומי, התנכרתי אליהם, בפניהם רקקתי, את כלבַי שיסיתי בהם, בחרפה גירשתים מחצרי, עמדתי עתה נרעש ונפחד על אחי הנושקים את שולי בגדי ואת אבק נעלי. אלוהי שדַי, לא גיבורי חיל, זקנים בני זקנים, כוהנים בני כוהנים, רואות עיני, כי אם ישישים נפחדים, אנשים נבזים. איכה היתה למִרמָס גלעד, אשר בה שָׂרה יעקב עם אלוהים ועם אנשים ויוכל?! כמעט השתוחחתי לעפר גם אני ונפלתי על צוואר זקני גלעד, אחַי בני אבי. ואולם רק זאת, חרש, אמרתי:

ומדוע זה באתם אלי עתה בַּצר לכם?

בשאלתי שמעו אחַי בני אבי את הצער ואת החמלה, וברזילי, אשר בלילה ההוא, בין פנואל למחניים, עודד אותי למלט את נפשי, שם ידו תחת ירכי ובשם כל אחיו הגדולים ממנו אמר: לכן עתה שבנו אליך והיית לראש ולקצין לכל יושבי גלעד, בבית השופט במצפה תשב וכאבינו גלעד וכאבי־אבינו יאיר תשפוט את ישראל ויהוה ייתן את בני עמון לפניך.

כיוסף לפני, נתתי קולי בבכי וכל אחַי בני אבי, זקני גלעד, כוהניה וסופריה, נפלו על צווארי ובכו, ואני בכיתי על צוואריהם. וכאשר שבה רוחי, אמרתי: אם משיבים אתם אותי להילחם בבני עמון ולהושיע את גלעד – הולך אני עמכם.

 

ד    🔗

את בתי, את יחידתי, אשר אהבתי, את ענת, לקחתי אתי בצאתי לשוב לבית אבי במצפה. ואת מַעֲכָה האָמה העמונית אשר אחר מות זילפה היניקה את ענת והיתה לה לאם, ואת שלוש־מאות גיבורַי, כולם רוכבי על גמלים, יקלעו אל חוט השערה ולא יחטיאו, לקחתי בצאתי לשבור את עול עמון.

וגם אשר נאספו העם במצפה ושמו אותי לראש ולקצין עליהם, אמת, ככל הכתוב בספר: “וידבר יפתח את כל דבריו לפני יהוה במצפה”.

ואולם, מה היו הדברים אשר דיברתי באוזני אנשי גלעד? נער בן שמונה־עשרה נס באישון־ליל מחרב אחָיו – ומִשנה למלך ארץ טוֹב, שר צבא בן חמישים, נקרא לשבת על כס אביו השופט במצפה! וכי לא נמצא לסופרי גלעד, אחַי בני אבי, אפילו פסוק אחד מכל אשר דיבר יפתח במצפה לכתבו בספר לזיכרון עולם?!

והן לא בלשון עם ניכר דיברתי ביום ההוא, גם לא בלַעֲגֵי־שפה. כל אשר אמרתי לעשות לתשועת גלעד מניתי באוזני העם הנאספים במצפה. שלום באתי להביא על גלעד, אמרתי, לא מלחמה. חרב יאיר בן מָכיר עקובה מן הדם אשר שפכה, אוֹמר למלך בני עמון, ואם אך תאבה עמון ותשמע לדברי השלום והאמת אשר אשלח ביד רץ שלוח, לא תהיה עוד שַכולה משני עברי היבוק. כאשר הבאתי את ברכת־השלום לארץ טוֹב, אמרתי לאחַי ביום ההוא במצפה, כן אעשה לגלעד, והארץ תשקוט ארבעים שנה. כזאת וכזאת דיברתי, ובאל־שדי, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד, נשבעתי למחול לאחַי בני אבי, לנהוג בהם בחסד וברחמים ולפרושׂ סוכת שלום על גלעד וישראל.

סופרי גלעד, אחַי בני אבי, מחו מסִפרם את זכר הדברים שהיו כטל לנאספים במצפה. “כל דברֵי” יפתח אינם מצטרפים אפילו לכדי פסוק אחד. לא בכדי נקבעה בזיכרון יהודה וישראל דמותה ככְרוּתַת הפחוּת והגס שבאילנות: גְרוֹפית של שִׁקמָה!

כן דיברו סופרי גלעד – או בצְדִייה ענו בי שקר?! קִראו נא אתם את אשר שלחתי ביד מלאכים אל מלך בני עמון! לא את האיגרת הראשונה – “מַה לִי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָחֵם בְּאַרְצִי” – קראו. את איגרתי השנייה, זו אשר בה הוקעתי לעין השמש את טענת־השקר של מלך בני עמון, כי את ארצו, מארנון ועד היבוק ועד הירדן, גזל מידו ישראל בעלותו ממצרים. קראו נא היטב את הכתוב ב“שופטים” פרק יא, פסוקים יד־כז, ושפטו נא אתם:

איש ריק?! גרופית של שִקמה?! המָצָא איש מכם, בכל דברי ימי ישראל במאה הדורות שחלפו מאז, תעודה אחת ששפתהּ תמציתית, נוקבת וברורה יותר משפת ארבעה־עשר הפסוקים ששלחתי ביד מלאכים אל מִלכוֹם מלך בני עמון?!

וּראו זה פלא: את האיגרת לא העזו הסופרים, אחַי בני אבי, למחות מתוך ספרם. קִראו נא ושפטו בין הסופרים ובין יפתח הניצב לפני העם פתח מקדש אל שדי במצפה ונשבע לאמור: בן חמישים אני היום, ושִמשי נוטֶה לערוב. בפחד גלעד השופט אבי נשבע אני, שלא אשקוט ולא אנוח עד אשר תשכון מצפה לָבטח ובני יבֵש יתירו חרבם.

כן דיברתי ביום ההוא לפני יהוה במצפה. איגרת־שלום ראשונה שלחתי אל מלך עמון ביד מלאכים ביום שובי למצפה, ברצות אלוהי אבותי את האיִל אשר העלתי על מזבחו. ואחרי אשר שבו המלאכים ותשובת מִלכוֹם בידם, מיהרתי לשלוח איגרת שנייה, ושלישית ורביעית. בלבי אמרתי: כל עוד נושאים הרצים איגרות בין מצפב לרבת עמון, לא יישפך דם נקיים. וככל אשר ירבו האיגרות, כן ייקל על מִלכום להסיג את אנשיו אל מדרום ליבוק ולהמיר דמי מלחמה בשלום.

עז היה החורף ההוא וכבדים היו מִטרותיו, ועם הגשמים ירדו גם בני עמון מדרום ליבוק, ולא נראו עוד. למן היום אשר מתה זילפה בלידתה את יחידתי, את ענת, לא היו לבִתי ולי ימים טובים יותר מן הירחים ההם בבית השופט במצפה, בית המידות אשר אבניו ברזל שחור.

הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו ובתחילת קציר שעורים שבו בני עמון, הם והצאן והמקנה, ופשטו בשדות גלעד, לָחוֹך והשחֵת. במעבְּרות היבוק חצו את הנהר, סיפרו הפליטים לפני העם הנאספים בחצר המקדש במצפה. לשמע הדברים האלה צעקו אלי העם ושרי גלעד: קום יפתח והושעת אותנו מיד עמון, כי קָצרה נפשנו בעמל ישראל.

את נִקמת השופט גלעד בן יאיר אבי, אשר ראיתיו נופל בחרב מִלכום, נשבעתי גם אני לנקום ביום מן הימים, ואחרי שתיים ושלושים שנה הגיע היום. מעודי לא יראתי מוות, ואולם ביום ההוא ביעתה אותי בַּלהה. לא פן אישַן המוות. מי גבר יחיה, ולא יראה מוות?! איש־מלחמות הייתי מנעורי, ושבע פעמים שבעים ושבע נפגשנו פנים, אבל את עורפי לא ראה אויב ולוא פעם אחת!

בחורף האחד בבית השופט במצפה ראיתי עד מה בודדה ענת יחידתי. איש זולתי וזולת מעכה אמתהּ לא היה לה בכל מצפה. על אשר יקרה את ענת אם אפול בחרב עמון נדדה שנתי בלילה ההוא, ובעלות השחר החלטתי: לביתו של מלך ארץ טוֹב אשלח את ענת ובקרב משפחת אמה וחברות־ילדותה תשב, ואם אשוב בשלום מֵהכּות את עמון, אשיב למצפה גם אותה. בבוקר שלחתי להביא את כִימְהָם בן ברזילי אחי ואל רכבאל מלך ארץ טוֹב שלחתיו לאמור: את שלוש־מאות גיבורי ואת כל איש גלעד קובץ אני למלחמה בעמון. הִיקבץ נא גם אתה בין יבש לפנואל. ועוד גם זאת אמרתי לכימהם: קח נא את ענת יחידתי ואת מעכה אמתה והבאת אותן אל המלך אבי אמי, ועֵד הגל הזה ועֵדה המציבה הזאת, אם ייתן יהוה את עמון בידי, בשובי בשלום מבני עמון – והיתה לך ענת יחידתי לאשה.

 

ה    🔗

שקר ענו בי זקני גלעד, אחַי בני אבי!

בשקר וברמייה העלו כוהני גלעד, אחַי בני אבי, את ענת יחידתי לעוֹלָה!

שקר הדברים שכתבו סופרי גלעד, אחַי בני אבי, בספר שופטי גלעד וישראל!

שפטו נא היום אתם בין זקני גלעד, כוהניה וסופריה, אחַי בני אבי, וביני:

זה הנֵדר אשר נדרתי ליהוה בצאתי למלחמה. את אשר העידו בי הזקנים והכוהנים, כי אמרתי, היוצא אשר ייצא מביתי לקראתי, והיה ליהוה והעליתוּהוּ עולה – לא אמרתי! איש־מלחמה הייתי מנעורי, ובין שולפי חרב, המחָרפים נפשם למות, עברו ימי. זה דרך אנשי הצבא, בימי שלום ובימי מלחמה, לדבר באלָה ובשבועה ובנדר, ואין שָׂם אל לב. וגם אם אמת העידו בי אחַי בני אבי ובנוּח עלי הרוח אמרתי, היוצא אשר ייצא מדלת ביתי והיה ליהוה, עדים הם ועד כל איש גלעד, כי בצאת כימהם במלאכוּת לארץ טוֹב, את ענת יחידתי ואת מעכה אמתה לקח אתו. ריק מאדם היה בית השופט במצפה, רק המִקנה והצאן.

כל היוצא מדלת ביתי?!

אלוהי־שדי, אלוהי יצחק, אחַר אשר נשבע לאברהם בארץ המוריה, יבקש לו את בתי, את יחידתי, אשר אהבתי, את ענת, להיות קורבן־עולה על מזבחו?!

גם אם אמת ענו בי אחַי בני אבי – ומעֵבר לִמאַת הדורות, מעבר לַחיים, חוזר אני ונשבע: את הנֵדר הזה אינני זוכר! – לא לזבוח זבחי־אדם נדרתי. שֶׂה, עֵגל, תור בן־יומו, לא את בתי, אשר ידעו כל גלעד, כי לבית מלך ארץ טוֹב הביאהּ כימהם בן ברזילי.

בראש גיבורי ובראש כל איש גלעד וגדודי ארץ טוֹב יצאתי למלחמה הכבדה בבני עמון. שַהדי במרומים, עייפה נפשי מן הדם הרב אשר שפכה חרבי, ובכל לבי ביקשתי שלום. וגם איש אפרים לא שעה לזעקתי ולא הצטרף אלי למלחמה. אך כאשר השחית מלך בני עמון את שדות גלעד ושב להָשֵם את הארץ, ואל האיגרות אשר שלחתי אליו אטם אוזניו – אני לשלום והוא למלחמה – שמתי נפשי בכפי ובראש צבאותי עליתי על עמון. יהוה נתן את עמון בידי. מעֲרוֹעֵר עד בוֹאֲךָ מִנית עשרים עיר, ועד אָבֵל־כרָמים, הִכיתי את עמון מכה גדולה מאוד, ואת חרב יאיר בן מכיר לא השבתי לנדנה עד אשר נכנעו בני עמון מפני איש גלעד.

ובראש גיבורי ובראש כל איש גלעד וגדודי ארץ טוֹב שבתי המצפה, ובכל עיר ועיר יוצאות לקראתנו הנשים בתופים ובמחולות. ואולם, כל אשר העתירו עלינו השרים והשרות מאבל כרמים בואכה המצפה, לא שימח את לבי כמראה ענת יחידתי היוצאת לקראתי פתח בית השופט במצפה ובפיה השירה אשר שרה בהתנדב עַם דבורה הנביאה:

"כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיבֶיךָ יהוה –

וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶמֶש בִּגְבוּרָתוֹ!"

גבול לא היה לפליאתי וקץ לא היה לשמחתי בראותי את ענת יוצאת לקראתי פתח בית השופט במצפה.

בהגיע השמועה על ניצחונך על בני עמון, אמרה ענת, מיהרתי המצפה, אני ומעכה והאנשים אשר ציווה המלך לשומרנו בדרך. כל הלילה וכל הבוקר רכבנו, כי אמרתי, בשוב אבי מהכות את בני עמון, אצא אני ראשונה לקראתו:

"עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה –

עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִיר!"

שקר ענו בי הסופרים, אחַי בני אבי! את בגדי לא קרעתי כראותי אותה! שמחתי ועלצתי ביחידת־חיי, בענת! לבית אלוהי־שדי, מול בית השופט, מיהרתי, לתת שַלמֵי תודה על הניצחון אשר הנחיל לגלעד במלחמה בבני עמון. מלחמתי האחרונה. את חרבי, אשר פֶּתח בית האלוהים הפקדתי בידי כימהם, לא אחגור עוד. את ענת אתן לאשה לכימהם בן ברזילי אחי בן אבי, ואת חרב יאיר בן מכיר אחגור אני לירכו.

לפני המזבח עמדו הכוהנים, אחַי בני אבי. את שַלמי התודה מיאנו להקריב ליהוה. את הנֵדר אשר נדרת ליהוה, אמרו הכוהנים, את אשר פצית פיך, עשֵה. בתך תהיה ליהוה.

כדוב שכּול הייתי. לוא חרבי לירכי, את כולם אל אבני גלעד שיספתי. כמשוגע צעקתי:

אהה, בתי! הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּינִי, וְאַתְּ הָיִית בְּעוֹכְרָי! מדוע זה שבת מארץ טוֹב, מבית המלך אביך זקנך?! קומי שובי לארץ טוֹב, משׂערת ראשך תיפול ארצה, את כל מצפה יגירו שלוש־מאות גיבורי לפי חרב!

בתי ענת לא שבה לארץ טוֹב. בבית השופט במצפה ישבה, ואני נסגרתי אתהּ מאחרי דלתיים ובריח. הכוהנים, אחַי בני אבי, סבבו בערי הגלעד, אמרו כי אחר אשר פציתי פי אל יהוה לא אוכל לשוב, הזהירו מפני המגיפה אשר תכה בכל משפחות מכיר בן מנשה בעוון הנדר אשר הפירותי.

סגורים ומסוגרים ישבנו בבית השופט, ודברי הכוהנים ויִללות הנשים לוחכים כאש קוצים את נפשותינו. שבעה ימים ושבעה לילות נשאו הכוהנים את דבריהם באוזני העם הנאספים בחצר המקדש ושבעה ימים ושבעה לילות ייללו הנשים המקוננות. ביום השמיני תקעו הכוהנים בשופרות וקראו צום בכל ארץ גלעד לעצור את המגיפה המפילה חללים בצָרתָן ובסוכות ובמחניים וביבֵש, אין בית אשר אין בו מת, לבשו שק וצעקו אל אלוהי יעקב, יוסף, מנשה ומכיר. יומם ולילה שמענו את הכוהנים הקוראים בקול גדול בחצר המקדש ואת העם הסוגרים על בית השופט אשר אבניו ברזל שחור, מתגודדים ובוכים ומתחננים לפנַי לאמור:

צא, צא יפתח, עשֵה לבתך כאשר נדרת ולא ירבו הנופלים במגיפה מחללי חרב בני עמון.

 

ו    🔗

שפטו נא אתם בין כוהני מצפה, אחַי בני אבי, וביני:

מאחרי כותלינו, כותלי האבן השחורה, עולֶה קול העם ברֵעוֹ. הכוהנים צועקים ליהוה ומבקשים אות או מופת, כי נעצרה המגיפה. והנה רץ בא, נופל לרגלי הזקנים: גם ברָמות גלעד הִכתה המגיפה! עוד זה מדבר ואיש בא מאֶדרְעִי: היה הנגף בכל אדרעי, בבית ובשדה, לא פסח על זקן ועל טף, על הצאן ועל המקנה!

ואני, יפתח הגלעדי, אשר בשדות המערכה, מאדום וערב וארץ נהריִם עד ארץ חרמונים, לא יראתי מפני צר ואויב, שומע את הכוהנים קוראים באוזני העם את אשר אמר פנחס בן אלעזר הכוהן במצפה, היום ידענו כי בתוכנו יהוה, אשר לא מעלתם מַעַל כאשר מעל עכן בן זרח בַּחֵרֶם, ועל כל עדת־ישראל היה קצף.

כל העם צועקים השמימה, עד אשר ארץ רעשה: צא, צא יפתח, פצית פיך אל יהוה לא תוכל לשוב!

ופתאום קמה יחידת־חיי, ענת, אל שער־הבית התפרצה, בכוח ענקים הסירה את בריחו, כל העם נסוגים מפניה ימינה ושמאלה, וכבר היא קרֵבה אל הכוהנים הניצבים פתח המקדש ובדִממת־האלם המכסה את הכיכר, נשמע קולה פעמונים:

עשו לי כאשר יצא מפי השופט אבי!

ואני, רגלי כבדות כאסורות בנחושתיים, מדַדֶה אחריה, קורא בגרון גדול:

שקר ענו בי הכוהנים! שקר, ענת! אם כָּעובדים את כְּמוֹש ואת בַּעל־פְּעוֹר נדרתי להעלותך עולה, תצא אש מהשמים ותאכל את יפתח בן גלעד!

ובדממה הדקה נשמע רק קול יחידתי שונה:

ייעשה לי הדבר הזה, אבי!

לא יקום ולא יהיה! – נפלתי לרגלי הזקנים והכוהנים, אחַי בני אבי – אל תשלחו ידכם אל הנערה ואל־תעשו לה כל מאומה! יפתח יהיה השה לעולה וקורבנו יעצור את המגיפה. בתי, ענת, בתי, מי ייתן מותי תחתייך, בתי!

שפטו נא היום אתם בין הכוהנים, אחַי בני אבי, וביני:

עשרים שנה ושנה שוטטתי בראש נערי בארץ הקדם והתהלכתי בה ועוד עשתי־עשרה שנה ישבתי בארץ טוֹב, משנה לרכבאל המלך, אבי עֲתר אמי, ושר־צבאו. זקני גלעד, כוהניה וסופריה, אחַי בני אבי, התחננו אלי לאמור: עתה, בצר לנו, באנו אליך. הילחם לנו בבני עמון והיית לראש לכל יושבי גלעד! ואני, בראש שלוש־מאות נערי ובראש איש גלעד וצבא ארץ טוֹב הִכיתי את בני עמון, עשרים עיר, מכה רבה מאוד, עד אשר נכנעו מפני. ואם זאת הקללה הבאה על ראשי מיֶדכם, אחַי בני אבי, חי אלוהי שדי אם לא אצווה את נערי לעשות למבקשי נפש יחידתי את אשר עשו שלוש־מאות המלקקים אשר עם גדעון לשרי סוכות ולזקניה, לָדוּש את בשרכם את קוצי המִדבר ואת הבַּרקנים ולשוב לארץ טוֹב עם ענת, עם יחידתי.

את חרבי לא שלפתי מנדנהּ. ביני ובין הכוהנים התייצבה ענת, ובשלישית וברביעית אמרה:

ייעשה לי הדבר הזה, אבי. רק יַרפו הכוהנים ממני שניים חודשים, ואלכה ואבכה על בתולי, אני ורעותי, בנות ארץ טוֹב! הן שופט בישראל אתה, יפתח בן גלעד בן יאיר בן מָכיר, אדוני אבי! לא ימרה איש כיפתח את דבר כוהני מצפה – את נפש בתו יציל וכל איש גלעד אשר הושיע מיד בני עמון ייתן למגיפה!

יחידת־נפשי, רק היא לבדה היתה בעוכרי! דבריה הִכוני בתימהון, וכִנציב מֶלח עמדתי בפסוֹע ענת לתוך בית האלוהים, אל הגַלעד. כשיכור התנודדתי, וכעיוור גיששתי דרכי אל בית השופט. ביום ההוא סגרתי אחרי את שערי־ביתי ולא יצאתי עוד. שניים חודשים עוד הוסיפה התקווה להבהב כנר בנפשי הגוועת. בשוב ענת מן ההרים ובהיעקדהּ אל המזבח – לחשה תקוותי – אולי יקרא מלאך יהוה גם אל הכוהנים מן השמים, אל תשלחו ידיכם אל הנערה!… אולי מנסה האלוהים גם אותי כאשר ניסה את אברהם…

נֵס לא קרה. ביום הנורא ההוא, כאשר עשו לבתי הכוהנים את אשר אמרו כי פציתי פי אל יהוה, החילותי לָמות. בספר שופטים כתוב לאמור: “וישפוט יפתח את ישראל שש שנים”. שקר כתבו הסופרים, אחַי בני אבי, שקר! שש שנים חי גופי אחרי עקידת ענת, אבל כאשר הגיע בעד כותלי האבן השחורה ריח בשרה הבוער של יחידת־חיי, בתי, בתי, כלתה באש הזאת גם נפשי, ורק גופי שׂרד עוד שש שנים ארוכות וריקות. לא שפטתי את ישראל, ומפתח ביתי לא יצאתי עוד! כשמשון אחר אשר גולחו מחלפותיו הייתי. כשאול אחר אשר מאס בו שמואל ורוח אדוני סר מעליו הייתי.

 

ז    🔗

מאה דורות עברו מאז.

כל השופטים אשר שפטו את ישראל, והכוהנים, והסופרים, וכל מלכי יהודה וישראל, כולנו ישנֵי־עפר. גם גופי.

רק כל האצור בספר־הספרים, בבית־גנזי־הרוח, חי כמיָמים ימימה. דור הולך ודור בא, ובגעת כל דור בא בכתוב על הספר, מתעוררים לחיים חדשים כל מתי הדורות ההולכים. לא בדמותו כצלמו בחיי־הבשר שב המת וחיָה, כי אם כתוֹארו בספר. רק את אשר כתבו סופרים בחרֶט־אנוש עלי־גיליון, רק אותו לבדו ישיבו לחיים דורות באים. לא הדם הוא הנפש – הסֵפר הוא הנפש הנשארָה. נוח, ואברהם, ויעקב, ויוסף, ומנשה ומכיר היו כל אשר שמע הילד יפתח בבית האלוהים במצפה מפי הסופרים אחי אביו השופט גלעד. אין נוח לדורות הבאים אלא נוח שבספר. אין משה – אלא משה שבספר. יהושע הוא יהושע שבספר. שמואל הוא שמואל שבספר. אין זולתם לדורות באים.

ויפתח?!

גרופית של שִקמה?!

יפתח בדורו כשמואל בדורו?!

מה יודעים אתם, באי הדוֹר המֵאה אחר אשר בָּאַני המוות בחשכת בית השופט במצפה, על יפתח, על דורו, על כל אשר זממו הזקנים, ועוללו הכוהנים וכתבו הסופרים לדורי־דורות?!

שפטו נא היום אתם בין אחַי בני אבי וביני, אם שקר מעיד אני בהם היום:

בבואם אלי לארץ טוֹב, רק מפחד עמון באו, ואולם את שנאתם אותי לא כיבה גם הפחד. וביתר שאת ליבה את שנאתם אשר הכנעתי את עמון מפני. לא בְּיום, לא בשבוע ולא בחודש צולחת היתה בידם המזימה להקים את גלעד וישראל ביפתח. רק יחידת־חיי, בשובה מארץ טוֹב לצאת לפנַי בתופים ובמחולות, רק היא היתה בעוכרי. את בשרה שרפו באש הכוהנים, אחַי בני אבי, ועל מזבחה אוּכלה גם נפשי. ביום שובו מהושיע את גלעד צָמתו בבור חיֵי יפתח, במחשכּים הושיבוהו כימי עולם.

כזאת וכזאת עשו בדורו הזקנים והכוהנים ליפתח.

ואולם הסופרים, אחַי בני אבי, מאה דורות, מאה פעמים, מותתו אותי נפש. הלוא צבא לֶאֱנוש, וכימי שָׂכיר ימיו. החיים אשר קיפדו הכוהנים, היו רק חיי הבשר. ועוד כל ימי הספר בארץ, יחיו המתים אשר בספר. בעיני־הרוח יֶחזֶה כל דור ודור בִּנפוֹחַ הרוח במְתֵי־הספר וחיו. בת יפתח חיה גם היום, כמו לפני מאה דורות, תמה וברה, קורבן חינם.

והשופט, אביה, יפתח?!

מאה דורות, דור אחר דור, שבים ומקימים מהמתים את יפתח שבדו מלבם הסופרים, אחַי בני אבי. אותו – את יציר קנאתם ושנאתם של אחַי בני אבי – מחַיֶה כל דור ודור מחדש, ואותי, יפתח, רוצחים הם נפש בכל דור ודור, מאה דורות, מאה מיתות. שש שנים סגור ומסוגר בבית השופט במצפה ישבתי, למלחמה באויבי גלעד לא יצאתי ואת ישראל במצפה לא שפטתי. כאשר עשו אחר נפול גלעד אבי, לקחו להם גם עתה זקני גלעד את שדות כל איש גלעד ואת כרמיהם ואת זיתיהם הטובים. וכאשר אמרו בני אפרים היושבים בתוך מנשה לפרוק את עול גלעד ולעבור את הירדן, שְחטוּם אחַי בני אבי אל מעברות הירדן. שקר ענו בי הסופרים. לא ידי שפכה את דם אפרים, אחי מנשה. בבית השופט במצפה, בחושך, שש שנים, תיניתי ליחידתי, לענת, שאלתי את נפשי למות, בכל בוקר אמרתי מי ייתן ערב ובכל ערב אמרתי מי ייתן בוקר. מדי יום ביומו, בוקר, צהריים וערב, נעצו אחַי בני אבי שבטים בלבי. מבעד לכותלי האבן השחורה בקעו תרועות היוצאים למלחמות ואֶנקות השבים מהן, מִצהלות הגבורה וִילֵל המקוננות, ויום אחד שמעתי מאחרי כתלי גם את מִקהלת ילדי מצפה ברינה קוראת:

יפ־תח ה־גל־ע־די בן־אִ־שה־זו־נה! יפ־תח ה־שו־פט בן־אִ־שה־זו־נה! השו־פט בנזו־נה! השו־פט בנזו־נה!…

כמשוגע הייתי. את ידי בחושך שלחתי, ואת חרבי, חרב יאיר בין מכיר, לא מצאתי. הן לכימהם בן ברזילי נתתיה ביום הארור ההוא, פתח בית האלוהים. כעיוור קמתי לצאת לכיכר העיר, בין בית השופט לבית האלוהים, לקלל את המתקלסים בשמי ובשם אמי עתר בת רכבאל מלך ארץ טוֹב כאשר קילל אלישע את הנערים אשר קראו אחריו, עלֵה קרחַ, עלה קרח. ואולם השבטים נתקעו בלבי כשבטים אשר תקע יואב בלב אבשלום עודנו חי. יום אחר יום, שש שנים, המיתוני הכוהנים אחַי בני אבי. רק זאת היתה נחמתי: ביום אשר איאסף אל אבותי, תִכבה לָעד שנאת זקני גלעד וכוהניה, אחַי בני אבי, אותי. וביום אשר ייאספו הם כולם אל אבותיהם, ייטמנו אִתם גם אֵפר־שנאתם ורעל־קנאתם. וכל אשר יזכור ישראל עד דור ודור הוא את אשר הושיע יפתח את גלעד מיד בני עמון, ורק מקריבי בתו ענת ומחללי שמו ושם אמו עתר בת מלך ארץ טוֹב יהיו לדיראון עולם. משפט הדורות יהיה משפט אמת.

בלילה ההוא, שש שנים אחרי אשר שרפו הכוהנים את יחידתי, מת גם בשרי. נאספתי אל אבותי.

ולא עלתה על דעתי, כי לא הזקנים ולא הכוהנים הם רוצחי לעולמים, וכי הסופרים הם שימיתוני פעם אחר פעם, מאה דורות, מאה מיתות, הם שיהיו רוצחי לעד.

גרופית של שקמה?!

זובח בתו?!

בן אשה זונה?!

שִפטו נא היום אתם.