א    🔗

יהודי קטן היה אבי. כמעט בראש שלם היתה קומתו קצרה מקומתי ומקומתהּ של אמי, ובשני ראשים בקירוב מקומת אחי הצעיר. נועל היה נעליים בשניים־שלושה מספרים משלי, ואלמלא אותה אצבע אמצעית כפופה ומתייבלת בכף־רגלו השמאלית, מסתפק היה בקְטַנוֹת עוד במספר או שניים. כל השנים הלך לפנַי צִלו, ואפילו בשמש החזקה ביותר, אפילו במקומות הרחוקים שהגעתי אליהם בנדודי. יהודי קצר וצנום כזה, וצל רחב וארוך כל־כך.

כל השנים נצטיירה לי עמידתי מולו בדמות פרסה ממוּגנטת כנגד פרסה ממוּגנטת, ואותו משהו המושך את השתיים זו אל זו, או דוחה אותן זו מזו, מוּנע מתוכו, אין לומר עליו שהוא רצוני, אך שום רצון גם לא יבטל את המתח הזה. היום, לאחר שנמוג והיה כלא־היה, מרגיש אני צורך לומר: כל השנים תוהה הייתי אם אי־פעם ינוח לגמרי אותו רטט, ואהיה רק אני לבדי, בלי אותו צל לא־נראה שביני לבין מעשים שאעשה ולא אעשה, בלי אותו כוח הזורם עד לקצות ציפורני, עד לקלידי מכונת־הכתיבה, הודף מדי, בולם מדי, מַטה מערבה מדי או מזרחה מדי – רק אני, משוחרר מנוכחותו החיה.

לא שביקשתי, חס־ושלום, את מותו. אבל – גם זאת צריך סוף־סוף לומר במפורש – כל עוד הוסיפו חייו שלו להתקדם, שלא לומר לזרום או להתחדש, היה סודם, כמו גם סוד המשיכה הזאת, בחינת תעלומה שאינה יכולה עדיין להתפענח. משגבר כוח המשיכה, אמר לי מוחי: חכה ותראה. רק מסופה, לכל מלוא אורכה, תוכל הדרך שעשה הוא להימדד. ברגעי הדחייה אמר לי לבי: חכה ותראה. את הדרך שעושה אתה לא תוכל למדוד אלא לאחר שיצלח הוא את אחרון המכשולים במסלול שהוא עושה בנעליים מספר שלושים ושמונה, בנחישות של בן מטר־חמישים־וכמה – כשתראה אותו נאסף שלֵיו אל עמיו. אז, כשתתכסה נוכחותו החיה עפר, ייעלם בוודאי גם צלו, לא יטה עוד הרטט המגנטי. שם, בקו הסוף, אתחיל.

 

ב    🔗

נמוג ונעלם, כלא־היה. בשעה שיצאה נשמתו, בחדר־המיון, לא עמדתי ליד מיטתו. איך נערם על גווייתו המכווצת עפר החַמרָה, ממש כמטחווי עין מתחנת־הרכבת, שעשה בקרבתה את לילותיו הראשונים במושבה, כמין שומר־דחָק על בהמות שהוחזקו בקרנְטינָה – לא ראיתי. מת לא ראיתי את אבי, ואף איני מצליח – בדמיוני – לראותו בלי רוח־חיים. אותה שעה שקרס הוא במטבח הדחוק של דירתו האחרונה, בתוך כדי הכנת ארוחת־הבוקר לאמי, הייתי אני בדרכי לבּוֹלְזָאנו, כדי להחזיר את המכונית ששכרתי במילאנו. השעה שבה עתיד היה להתפוגג סוף־סוף המתח המגנטי, כפי שאמרתי לנפשי כל השנים, טענה אותי מחדש בכוחות המשיכה והדחייה האלה. לפיכך, כשבא אני סוף־סוף לספר את סיפורו של אבי, כרוכה סביבו פרשת מסע משונה זה שלי, שאפשר לומר עליו, שמקרה בעלמא הוא, אך אם כך הדבר, איך זה התנהל דווקא בתוך ימי ה“שבעה” שלא ישבתי על אבי.

אפשר לומר, מקרה. אני – בניגוד קוטבי לאבי – הרביתי לנסוע. שני מסעות גדולים בלבד עשה הוא, האחד מאונס והאחד מתוך בחירה, האחד קודם לעלייתו והאחד לארץ־ישראל, ששוב לא יצא אותה אפילו פעם אחת. במסעות אלה איני כולל את ביקוריו של הילד אצל הורי אמו ואצל הורי אביו, את הנסיעה ל“ישיבה” בקאליש, את השהייה אצל אחד מאחיו הגדולים שהיה מנהל יער, אצל אח שני שהתגורר בסְלוּפְּצָה, וכן את הנסיעה כדי לראות את כלתו המיועדת. אבי ידע סביבה מסוימת אחת, אשר בעודו נער החליט שיעקור מתוכה ומקום מסוים אחר, ארץ־ישראל, שאליו שאף להגיע ובו להשתקע. בין שני מקומות אלה, אנוס היה, כחייל בשירות־חובה בצבא הפולני, לעשות שנה אחת בקצה האחר, המזרחי, של פולין, בעיר באראנוביץ‘. זה היה מסעו האחד הגדול אל מחוץ להוויה המוכרת לו, ואת המפגש עם יהודים עירוניים, שהיו אמנם אורתודוכסים אך בלא אותה דחיסוּת של עיירת הולדתו בפולין הקונגרסאית, עתיד היה לזכור בחיבה כל השנים. לעומת הצירוף המוכר לו – חסידים מצד אביו, אורתודוכסיה מגוּרמֶנֶת נוקשה מצד אמו והתנפחות פולנית מסביב – גילה צירוף שונה, נינוחות בורגנית נאורה, מִתנַגדוּת למדנית ומשכילה, חמימות רוסית. היה זה מימד חדש, שהעשיר את ראיית־עולמו וכמו הכשיר אותו סופית אל הנסיעה האחת, שחלם עליה מיום שהחל לומד בחשאי עברית אצל אחד מדודיו. באראנוביץ’ הכשירה אותו לעולם הגדול, כלומר, לארץ־ישראל. לדרך הארוכה יצא לא משום תשוקת הנדודים, שהיתה זרה לו, אלא משום שכל השנים לא ידע דמיונו אלא מה שצירף מן הכתובים העבריים ומסיפורי ארץ־ישראל. משהגיע והשתקע, נהפכו המקומות שנטש לשאר כל העולם כולו.

אני נסעתי. תחילה בספרים, עם כל הנוסעים הגדולים. אחרי־כן בתוכניות פרועות להשכיר עצמי כנער־סיפון ולהקיף את כדור־הארץ, כמאגֶלאן, כילדי רב־החובל גראנט, כבת־האוקיאנוס, כמרטין עֵדן. בטרם מלאו לי שבע־עשרה עשיתי את המעשה היחיד שאפשר היה לעשותו בתנאי מלחמת־העולם, העמדתי עצמי לשירותו של הוד מלכותו, המלך ג’ורג' הששי. איני יודע את סיבת הדבר, אבל על פגישתי הראשונה עם רומא, ונציה, פריס, ברוז', ברוּסל, אמסטרדם, לא שוחחתי כלל עם אבי בשובי מן המלחמה, ואם שאלני משהו על כל המקומות הללו – שאל בוודאי על גורלן של קהילות היהודים שם, על קרוב אחד שפגשתי בברוסל ועל כל הקרובים ששוב לא נראה אותם לעולם. עברו שנים, ויצאתי – בסיור סטודנטים – לטיול של ממש, ששה שבועות מסחררים של לונדון ופריס.

“מה, למשל, יש בפריס?” הציג לי אבי לא שאלה, כי אם תמיהה על להיטותי.

“מה אין! למשל?” ובניסיון לקרב את הדברים למושגיו, הדגמתי: “יש שם, למשל, בניין, כנסייה נוצרית ענקית, קתדרלה, שהתחילו לבנות אותה לפני שמונה מאות שנה. לא פלדה, לא בטון. אבן. עמודים, קשתות. הכול נישא כמו לשמיים…”

“בקאליש,” לא הניח לי אבי לסיים, " בקאליש יש בדיוק כנסייה כזאת!"

“אבא,” הצנעתי חיוך, “עם כל הכבוד לקאליש, אני מספר לך על הנוטרדם! אני מספר לך על פלא ארכיטקטוני מהמאה השתים־עשרה. רק המגדלים. רק החלון הענקי, ציורי־הזכוכית המדהימים –”

“אני לא מתווכח אתך על פריס. אבל אתה בקאליש לא היית. לפי מה שאתה מספר, זה דומה מאוד. זה שהכנסייה בפריס יפה, לא אומר שזו של קאליש פחות יפה.”

הנחנו לפריס ועברנו ללונדון. איני יודע מדוע נשאתי עמי רשמים עזים ביותר דווקא מן ה“קְיוּ גַארְדְנס”, ואולי הנחתי שתיאור השפע הזה של אילנות ושיחים ופרחים מרחבי העולם כולו יצליח להעיר את התפעלותו. לתדהמתי, אמר:

“בקאליש היו בדיוק גנים כאלה!”

“אבא, באמת! גני קיוּ מצטיינים לא רק בעושר יחיד־במינו, אלא משמשים מרכז עולמים למחקר בוטני, ואתה מספר לי על קאליש!”

“אתה יכול ללגלג,” כבש אבי בקושי את עלבונו, “אבל גניה היפים של קאליש מפורסמים בעולם כולו. ומדוע זה, אמור לי, אתה מתאמץ כל־כך להוכיח, שלא יכול להיות כלום בקאליש?!”

מה אפשר להשיב על שאלה כזאת? מאז נמנעתי מלהפליג בסיפורים על המקומות שביקרתי בהם, והרי יֵצר הנסיעה שלי לא בא על סיפוקו, וככל שהשׂבעתיו כן הלך וחזק. זכרתי: כל מה שיש בעולם כבר ראה אבא בקאליש, כלומר, באותו עולם שעקר עצמו מתוכו כדי לקבוע את מקומו במושבה אחת, אשר בתחומיה אכן חי, בלי כל הפסק, חמישים וארבע שנים, ובעפר החַמרה הנחושתי שבגבולה המערבי נטמן.

ושוב עברו שנים, שוב נסעתי – הפעם לאמריקה – ושוב חזרתי. מעבר לסורגי בניין המכס בנמל חיפה ראיתי את דמותו הגוצה, הנרגשת, של אבי. זה המקום לספר, כמו בסוגריים, שאיש חלוש זה, היו לו כמה חוקי־ברזל, ששום כוח שבעולם לא היה מצליח להזיזו מהם. חוק אחד: אדם היורד לחוץ־לארץ, ואפילו לשם טיול, ואפילו הוא בנו, אפילו נכדו – הוא, אבי, אינו מלווה אותו לנמל היציאה. רק את השבים ועולים היה מקבל, וקרוב ככל האפשר אל האונייה או אל המטוס. עכשיו נשק אבא לנכדיו, לאמם, לי, מחה דמעה כמי שרק עכשיו הוּכח לו בוודאות ששום מזימת ירידה לא היתה מוצנעת בנסיעתנו, הניח לי לארגן מונית שתסיע את כולנו לביתנו, ואז שאל:

“נו, אני מבין שבאמריקה ראית הרבה דברים. קראתי מה שכתבת.”

צחקתי. ואולי היה זה אותו שד קטן, שהשתלט עלי לרגע. “ראיתי. הרבה מאוד. אבל מה לספר, שיעשה עליך באמת רושם – איני יודע.”

“מה פירוש?” גישש, באותו עירוב אופייני של תום ופיקחות.

“משהו שאין בקאליש.” אם זכר את שיחתנו מלפני תשע שנים, זכר אותה אחרת לגמרי – עוּקצהּ של הערתי פשוט לא עקצוֹ. הזכרתי לו איך הגיב אז על תיאור הנוטרדם של פריס והגנים הבוטניים בקיוּ, והוספתי: “גם ניו־יורק היא כמו קאליש.”

“אתה רשאי ללגלג,” נעלב גם הפעם, כשהחלה המונית המלוהטת מחומו של אוגוסט לפלס דרכה משער הנמל לרחוב המלכים, “אבל כנסייה כזאת וגנים כאלה היו בקאליש. היו.”

 

ג    🔗

מה לי שהארכתי במעשה קאליש אף שבאמת מנסה אני לספר על אותה שעה שעליתי בבוֹלזאנוֹ לרכבת המהירה למינכן בשביל לרדת באינסברוּק, שעה שהטלפונים כבר היו דולקים בעקבותי כדי להודיעני על פטירת אבי, דולקים ואינם מדביקים? האם עודני דוחה, כמו כל השנים, את התייצבותי, כל־כולי, מול כל־כולו? האם יש שייכות כלשהי לשאלה אם אותו צירוף, פטירת אבי ויציאתי אל מעבר לגבול, שלא חציתי מאז קיץ ארבעים וחמש, הוא בחזקת מקרה, או שטמונה בו איזו תעלומה מבעיתה?

האנקדוטה, שהיינו שבים ומשתעשעים בה, היא הצד האחד של סיפור קאליש, ורק כשהתהפך במפתיע אותו מטבע לצדו הקודר, היה לסיפור שלם.

שוב באתי באחד מערבי הקיץ לבית הורי במושבה (זו הידועה בציבור כבר שלושים שנה כעיר) כדי להיפרד מהם לשלום. בפעם ההיא יצאתי למסע אל מעבר להרי חושך. בלשון ישירה יותר: הסתפחתי, כעיתונאי, למשלחת נוער מזמר־מרקד־ומדבר־ציונות לפסטיבל בהלסינקי. כל פרשת המסע ההוא דרך מדינות מזרח־אירופה אין לה שייכות לסיפור זה, להוציא פרט אחד: ערב הנסיעה נמסר לנו כי בדרכנו בחזרה נעבור ככל הנראה דרך פולין ונשהה בה כשבוע ימים.

את הפרט הזה בישרתי, בשמחה רבה, לאבי. באותה עת מלאו כמעט ארבעים שנה לצאתו, יחד עם אמי, את הארץ ההיא, אשר בה נולדו וגדלו הם ובה חיו דורי־דורות אבותיהם ואבות־אבותיהם לפניהם. אעשה כל מאמץ אפשרי – הבטחתי לאבי – כדי להגיע, ואפילו לביקור חטוף ביותר, לפּיזדרי (פַּייזרן, בפי התושבים הגרמנים של אותה עיירת־ספר לשעבר), בית־ילדותו שלו, ולבּבּיַאק, העיירה הנידחת של אמי.

וכמובן, הוספתי, ספק בהיתול ספק בהתרגשות אמיתית – לקאליש. סוף־סוף אזכה לראות את העיר, ששכיות־החמדה שבה מתחרות באלו של פריס ושל לונדון.

רק כבן ס“ב היה אבי באות קיץ, והיום אני יודע שמזומנות היו לו עדיין כמעט ח”י שנים בעולם הזה, וכי לפחות תפילה אחת שהיה מתפלל – אל תשליכני לעת זקנה ורוח־קודשך אל תיקח ממני – זכה שתתקבל ועד שעתו האחרונה היתה דעתו צלולה ובהירה. לא כך חשבתי באותו ערב שרוּב, כשישבנו כולנו במרפסת דירתם של הורי. לא היה מפלט מכובדו של האוויר הלח, מן היתושים שנטפלו לאצבעות רגלי המסונדלות ולתנוכי אוזני, מהמון הזבובונים, הבַּרחשים, הרפרפים והשד־יודע־מה־עוד שרחשו סביב גליל־הניאון שבתקרה. זה היה אור היחיד בדירה – בשני החדרים היו החלונות פתוחים לרווחה, בתקווה שיוּצנו מעט במשך הערב, ומחשש יתושים לא הועלה בהם אור. אבל לא היה אפילו רמז לתנועה כלשהי של האוויר העומד, שלא לדבר על משב־רוח קל שבקלים. מן הפרדסים, אשר בילדותי הגיעו עד לכאן, לא נותרה עכשיו אלא שורת ברושים בין בתים שיכוניים. ממקומי, על ספסל־המוזאיקה הקבוע במעקה המרפסת, די היה שאהפוך פני אל ראשי הברושים, אל הירח התבַלוּלי המוקף טבעות לובן דלוח, שאשאף את מִמסַך ניחוחי המושבה, פריחות מתוקות ועשן מריר, כדי שאחזור לשעת־ילדות רחוקה, מהלך כמה מאות פסיעות קטנות מדירת־קומה־שנייה זו, אל הצריף שהיה אז סופו של העולם המיושב, אל אבי שהיה בוודאי אז (כך חישבתי עכשיו) פחות מבן ל"ו, גילי שלי באותה שעה לאה, ערב נסיעתי להלסינקי.

לפנַי, על המרפסת, ישב אבי. אני אמרתי: אעשה כל מאמץ כדי להגיע לקאליש. הוא לא הגיב. האם בגלל החום הכבד הוא נראה לֵאה כל־כך, זקן? כשפתח לי את הדלת, היה כמי שהוחרד משינה טרופה, מבטו מפוזר ופיהוקיו רחבים. לבושו היה דחלילי – מכנסי־חאקי עד לברכיים, גופייה בלי שרוולים, רגליים חיוורות בדַרדסי־עור ממועכים, לראשו הקרחַ אותה מגבעת־קש, שהוא חובש בקיץ בלכתו למשרד. רק כשהתעורר לגמרי, מיהר ללבוש חולצה ולהחליף את המגבעת בכיפה שחורה. אבל בזיכרוני נקבע מראהו של אבי בהיפתח הדלת – עומד בחללו האפלולי של ה“הול”, כתפיו העירומות שמוטות, שער־חזהו שׂב כולו, המכנסיים הדחליליים על רגליו החיוורות, טַלטֵלת הפיהוקים הזאת. כך גם עכשיו, כשבישרתי לו, שאולי אגיע לקאליש, והוא ישב על כיסא־הנוח במרפסת ולא הגיב כלל. כדי כך הזדקן? אפילו זה אינו מדליק עוד את עיניו הכבות?

עברו כך וכך שבועות. נסעתי – וחזרתי. אכן, בשובנו מהלסינקי, דרך לנינגרד, הסיעה אותנו הרכבת לא באיגוף מזרחי רחב, כמו במסענו הלוך, דרך מוסקבה, כי אם היישר דרומה עד לוויטבסק ומשם, במסילה המוליכה מערבה – על־פני מינסק, באראנוביץ' וברסט – לפולין. ימים ספורים בווארשה, יומיים בקראקוב, שעות אחדות במפעל שייצרו בו מיהודים סבון, אֵפר, עשן, מהלך דקות, בשביל כבוש, מתחנת־הרכבת הקטנה של אושוויינצ’ים. לבּבּיאק, לפִיזדרי ולקאליש לא הגעתי. כל מחשבה על סטייה מן המסלול, שקבע לנו מארחנו האלמוני – “הנוער הפולני” – נתגלתה במהלך אותו ביקור ממושטר כתלושה ממציאות פולין החדשה.

בשובי, נחפזתי לבית הורי. ראשי היה טעון במרחבים העצומים שחלפו על־פני באותן יממות לא־נשכחות בחלון הרכבת, מראות עולם רחוק ושונה מכל מה שראיתי עד אז, אך כמעט כל שם וכל נוף העירו בי דבר־מה מן הספרות או מן ההיסטוריה – כרמי בּסראביה; שחר ערפִלי עולה על יער אי־שם ליד בּרִיַאנסק; יהודייה אדמונית על גשר עילי להולכי־רגל בתחנת־הרכבת של ויטבסק – לוחשת קסם: “תל־אביב”; משמר־הכבוד, כבובות מכאניות, בהכות פעמוני הקרמלין, צועד לעבר גווייתו החנוטה של לנין; סופת קיץ מִדי מִנחה ולאחריה לילה לבן בהלסינקי; סוכן־פרובוקטור בתחנת וִיבּוֹרג, בעבר הסובייטי של הגבול, מבקש ביידיש סידור־תפילה; “אחי!” קורא קיטע בקול שיכור, מעבר לפִשפש־עץ בתחנת מינסק, כמו היישר מתוך “בַּשֵׁפל” של גורקי, “קחַני אתך, אחי!” – – – תמונות, תמונות, למאותיהן, מיממות אינטנסיביות שכמותן לא ידעתי בשום מסע אחר, תמונות המוסיפות להתקיים בבהירות מפליאה גם כעבור ח“י שנים. זכרתי איך לא ניעור אפיל שריר אחד בפניו הליאות של אבי כשאמרתי לו שאני מתכוון להגיע לקאליש, איך לא ניצת זיק אחד בעיניו העוממות. מה תהיינה תגובותיו עכשיו, בשובי, תהיתי. בבאראנוביץ' הייתי, אמרתי לו. אמנם, אי־אפשר לומר שהצלחתי לראות שם ממש אפילו דבר מסוים אחד. לתחנת באראנוביץ' נכנסה הרכבת הסובייטית המהודרת בשעת לילה, ואני התרוממתי ממִשכבי (בלילה הפכו חדרניות את התא שלנו לתא־שינה בשתי קומות, ואני שכבתי בתחתונה), צופה לתוך החשיכה, כמו לתפוס לפחות משהו מאותה עיר, שהוסיפה לחיות בסיפורי אבי על ימי שִבתו בה, עם חיל־המצב הפולני, הכול בזכות אותה מרת קוּשניר, שעל שולחנה אכל אוכל כשר. במשך השנים צמחה והתנשאה בסיפורי אבי דמותה של מרת קושניר, הוא דיבר בה כמי שחזה בגישומו של אידיאל שהיה לו על האם היהודייה, ועד לשנים האחרונות ממש ניסה וחזר וניסה לעצב את דמותה באחד מאותם סיפורים, שהיה כותב למגירה בגבור עליו מצוקות הגוף והנפש. סיפור באראנוביץ' מוכּר היה לי כל־כך עד שלרגע קל דימיתי, כי באמת אפשר שאראה מחלון הרכבת, יותר מארבעים שנה אחרי אותו מסע יחיד של אבי, את עולמה של מרת קושניר. גם את באראנוביץ' עברנו, סיפרתי לאבי בשִבתנו על המרפסת, בחום הכבד של סוף הקיץ, אבל מה ראיתי שם בלילה, בצד המסילה? אולי כמה בתים נמוכים, איזשהו גשר להולכי־רגל. שום דבר. גם בברסט־ליטובסק היינו, הוספתי, רק כדי להשמיע בקול את השם, שאף הוא היה מופיע בסיפורי הצבא של אבי. סיפרתי לו איך עברנו מן הקרון הסובייטי המהודר אל מושבי־העץ של רכבת פולנית, שדמתה קצת לרכבת המנדט. הארכתי בתיאור שהייתנו בווארשה, ובעיקר ברשמי הביקור בתחומי הגיטו לשעבר. ועל קראקוב סיפרתי, על בית־הכנסת העתיק של הרמ”א, על המציבות המנופצות בבית־העלמין המפואר, על פגישות מוזרות עם יהודים. סיפרתי עוד ועוד.

אבי החשה. מכונס כולו בתוך ערפִלי זִקנתו ישב, לא העיר על מה שסיפרתי, לא הִקשה, לא תמה מדוע פסחתי על פִּיזְדְרי ועל קאליש, כמי שאינו מבין כלל מאיזו נסיעה אני חוזר.

“אבא,” התפרץ לפתע השד שבתוכי, “ערב נסיעתי באתי אליך, סיפרתי לך שאני עשוי להגיע לפולין, שאני משתוקק לראות את המקומות שנולדתם וגדלתם בהם שניכם, אמא ואתה, מקומות שחיו בהם אבותיך ואבות־אבותיך, ואתה – מלה לא אמרת. עכשיו אני חוזר, בטוח שאתה מצפה לשובי בכיליון־עיניים, אפילו רק כדי לשמוע איך השפיע על בנך המפגש הראשון הזה עם פולין. ואתה, גם הפעם – שום דבר. אתה מבין, אני הייתי בפולין!!!”

“כל זה לא מעניין אותי!!!”

את הנהמה, שפרצה מגרונו של אבי, אני שומע גם ברגע זה. אותה ליאות כבושה של איש שהחיים – צריך לומר זאת – הביסוהו והזִקנה מכרסמת בו כמו עש, נעלמה. כמו שזכרתי אותו מילדותי, מהיר־חימה וחד־לשון, חזר והיה. ברק שחור ניצת בעיניו, שבשנים האחרונות נתכסו זוויותיהן דוֹק לַבנוני, ומן ההתפרצות האפירו פניו הכהות.

“מת. הכול. פולין שרופה ואיננה. מה מעניינים אותי הרוצחים האלה שם, איזה בתים בנו, איזה חיים הם חיים? שם, לפני ארבעים שנה, בבאראנוביץ‘, אמרתי לפּוֹדפּוֹרוּצ’ניק שלי: אמת, הזִ’יד הזה יֵלך לפלשתינה. יום מיותר אחד לא אשאר כאן.’ כך גם עשיתי. ומיד אחרי שעלינו, הלכתי אל הקונסול שלהם בתל־אביב ובעברית הצהרתי על הסתלקותי מן האזרחות הפולנית. כאיש נדהם היה, איך מעז יהודי לגלות גאווה כזאת, עד כדי כך שניסה לשדלני, בפולנית כמובן, שאֶמָלך בדעתי ולא אעשה מעשה נמהר, ואילו אני את אי־שייכותי למדינתו ביטאתי בדיוק בכך, שכל שיחתנו התנהלה באמצעות מתורגמן. גם אמרתי לו זאת בפירוש: ‘אדוני הקונסול, מאז מעמד הר סיני אין לי ולא היתה לי ארץ אחרת, אין לי ולא היתה לי לשון אחרת.’ הוא השתומם, אולי נעלב, אולי חשבני לשוטה, אם כי – אני זוכר זאת עד היום – כאשר קמתי ללכת, ליווה אותי עד לדלת ולחץ את ידי בכוח ובעיניו ראיתי שהוא מכבד מאוד את עמידתי הלאומית הגאה. וזאת באמת היתה אמונתי הכנה. אמנם, כל עוד הוסיפה לחיות שם משפחת אמא ומשפחתי שלי, ענפים גדולים ויפים מאותו אילן עתיק ומפואר, יהדות פולין, נשאר כמובן גם בלבי רגש טבעי עמוק. אבל היום? על איזו קאליש אשאל? בשבילי – כל זה איננו. אין לי מה לשאול, ואין לי מה לשמוע.”

מאז לא נזכר עוד בבית אבי ביקורי בפולין, כאילו לא הייתי שם כלל. ורק אני, את הקשיוּת הלא־נכפּפת הזאת, שטעיתי לחשוב, שארבעים שנה מפרכות ורזות שעברו על גופו החלוש של אבי בארץ הזאת, עשו בה מה שמעוללת החלודה לברזל, את צלצול מגיני האבירים מתחת לבשר הרפה – לא שכחתי עוד.

 

ד    🔗

זמן קצר לאחר שהגענו לבוֹלזאנוֹ, התחיל לרדת גשם, וכך ירד עד למחרת היום, וגם אחרי שנפרדתי ממכוניתי השכורה, והתיישבנו סוף־סוף ברכבת שתוליך אותנו לאינסברוק, לא חדל.

מין חורף משונה בראשית יולי. רטוב וקר וערפִלי. הר־הכרמים המתנשא ביציאה מן העיר הגרמנית הזאת, ששִשים שנה לא הספיקו להטמיעהּ באיטליה, אבל כולו בערפל. מכאן והלאה תטפס הרכבת בצלעי ההרים הזקופים, תאבד במנהרות אפלות, תרחף מעל לקניונים עמוקים, ואילו שם למעלה, בגבהים שנפסקים בהם היערות ושדותיהם האנכיים של איכרי דרום־טירוֹל, ינוחו טלאי־השלג של החורף שעבר וכְבִירֵי־הקרח של כל החורפים שהיו. בדיוק בנתיב הזה – ואם אין זיכרוני בוגד בי, בדיוק בימי יולי אלה, לפני שלושים וארבע שנים, באותה שיירה צבאית חד־פעמית, מאות ה“דודג’ים” והג’יפים וה“סטאף־קארים” והאופנועים של חטיבת־הרגלים היהודית המוגברת, על יריעות־האברזין הירוקות כתוב בגיר, Kein Reich Kein Vold Kein Führer Juden Kommen – נסעתי בפעם האחרונה, שהיתה גם הראשונה, למעבר הבּרֶנֶר ומשם לאינסברוּק, אַוּגסבוּרג, אוּלְם, מַאנהַיים־לוּדוִויגְסהַאפְן, קַייזֶר־סלָאוּטֶרן ואל מחוץ לגרמניה, שנָדרנו אז, מול דגל של מדינה שעדיין צריכה היתה להיוולד, שלא נשוב אליה לעולם.

האם זהו, כבר, עכשיו, ברכבת האקספרס – הנעצרת פה־ושם – למינכן, העולם האחר? והאם זוהי באמת אותה דרך עצמה, שעד לרגע שהחלה הרכבת מחליקה מרציף מספר 5, בשעה 11:10, חקוקה היתה כולה, כמו חיה, בזיכרוני?

לא רק כל השמות, החל בטַארוִויזיוֹ שבגבול האוסטרי־האיטלקי וכלה בטוּרְנֶיה שבגבול הבלגי־הצרפתי, אני רואה שדה חציר ספוּג־מים בעיבורהּ של לְיֵינְץ, אסם יבש קצת מחוץ לאיסברוּק, יהודים משוחררים בשערו של מחנה־ריכוז (לַאנְדסבֶּרג? – כן, לאנדסברג). פירמידות של לבֵנים משני צדדיו של כביש ראשי בעיר חרֵבה. עיקול מסוים מאוד בארץ־יער, מקום שהדנובה עודנה פלג־הרים שוצף. בית־איכרים מצועצע, שעלייתו עץ וחזיתו טיח מצויר כמו מתוך כיפה אדומה. כך בתמונות הזיכרון. עכשיו נסעו משאיות־ענק וטיילים במכוניותיהם הפרטיות באוטוסטרדה התלויה על עמודי־בטון רמים כמו על בלימה. מה שאני רואה אינו מה שדימיתי שהוא זיכרון חי. מה באמת שימרה נפש נוסע כמוני, מן העֵבר הזה של שלושים וארבע השנים, ממסעו הטראומטי של נער, שהוא עצמו נהפך מזמן לזיכרון?

בתא המוּסק היה אתנו רק עוד נוסע אחד, שעלה גם הוא בבוֹלזאנו. קשיש, אבל שמור היטב, לא גבוה, אבל זקוף, כחוז, חזוּת של בעל מקצוע חופשי בפנסיה, חליפה טובה ולא חדשה. לאחר שתלה את מעילו ואת מגבעתו, התיישב ליד החלון, מולי, ומתיק־העור המשומש שלידו הוציא ספר־כיס, שפתחוֹ בדף שבו עמד כנראה, ממשיך מן המקום שהפסיק. ראש שכולו שיבת פלַאטינוּם, ואף שהגבּחת דלילה, הצדעים עודם שופעים משי לבן המתוח לאחור, בוהק כקפלֵט מעל לפנים צפודות, שלפנים היה חיוורונן ורדרד ועכשיו הוא גווילי. לרגע, בין שישב לבין שננעצו עיניו בספר שעל ברכו המוגבהת, הישיר אלי את מבטו אגב הרכנת־ראש של נימוס, ואז נשלמה התמונה: כן, אלה הן שמכנים עיני־פלדה. ומיד, כל החשבון האריתמטי: אם גרמני, ואם שב הוא עכשיו לביתו שבמינכן, ואם הוא – פחות או יותר – בן ששים וחמש, קל לראות את בן השלושים ואחת של קיץ ארבעים וחמש, את בן התשע־עשרה של שנת שלושים ושלוש. מעתה אראה, עוד ועוד, אותו ואת בני־דורו, עמוד־שדרתו של הרייך השלישי, כל פרופסור־בפנסיה כזה יהיה מישהו מן השנים ההן. באיזו יחידה שירַת אדוני?

אתמול, בקתדרלה הגרמנית המשוקמת של בולזאנו (בּוֹצְן בפיהם), מצאנו כתב־עת כנסייתי, שזה אך ראה אור. מן הראיון הפותח עם הסנאטור פוֹלקֶר, מנהיג־בדימוס של מפלגת־העם הדתית־הלאומית בחבל האוטונומי דרום־טירול, למדנו שזהו יום־השנה הארבעים למשאל־העם שנערך בחבל באחד ביולי 1939. למדנו עוד, שבני־החבל הזדהו אז עם הרייך השלישי והיו נכונים לעקור לגרמניה; שרבים אכן עשו כן עד שהתחיל הגלגל להתהפך; שגם היום אמיץ יותר הקשר הלשוני־תרבותי וההיסטורי עם העֵבר הצפוני של האלפים מאשר עם רומא.

היכן אתה חוצה גבול שנדרת שלא תחצה אותו לעולם?

עכשיו הניח האיש על המושב את הספר הפתוח, כריכתו כלפי מעלה, ומן התיק הוציא כריך. נמשכתי אל שם הספר, שהיה עלי לפענחו במהופך, תוהה אם אין הכריך הביתי הדק מעיד, שהאיש יצא זה עתה מביתו בבולזאנו והוא עתיד לרדת מן הרכבת קודם שנחצה את הגבול. אגב כך כבר קלטתי את שם המחבר, ושוב צִמררה אותי אחיזת איזה משהו, שאת מציאותו אני דוחה מעיקרהּ, אבל אֵימתו אינה מניחה לי. “צִמררה”, אני חוזר ואומר, אך איך יבין מישהו זולתי מהו זה שלדידי היה טעון מסתורין במפגש עם ספרו של ויקטור פראנקל, “האדם מחפש משמעות”, במסע מקרי ברכבת מבולזאנו לאינסברוק?

חיבורו של פראנקל על חוויותיו במחנות־הריכוז הגיע לידי – שוב אחד מאותם זימוני־מקרים – בימים ששבתי לכתוב סיפור שעניינו פרצופו של אדם, שבשביל שיוכל להיות, נתון הוא במירוץ לא־נפסק מפרצוף לפרצוף. הסיפור עצמו התקשה כל־כך למצוא את פרצופו, שגנזתיו באחד התיקים והוא נמחה כולו מזיכרוני. כשגיליתי אותו מחדש – עד עצם היום הזה איני יודע אחרי כמה שנים – קראתי כמי שכתב־יד של מחבר אחר נמסר לו לעיון. לא רק סיפור־המעשה היה כולו חידוש בעיני, את עצם העובדה שעלילה כזאת נרקמה אי־פעם בראשי לא זכרתי. אלא שלתהליך גילויו מחדש של יציר־דמיוני התחברה הפגישה עם הספר “האדם מחפש משמעות”, שככל הנראה פעלה כקטליזטור – מי יבין את נסתרות הרוח היוצרת – ולפתע הוברר לו מה ביקשתי לספר. להבדיל מן הרצון לאהבה אצל פרויד ומן הרצון לכוח אצל אדלר – הציב פראנקל במרכז תורתו את הרצון למשמעות, ומטעם זה כינה את דרכו ברפואת־הנפש “לוֹגוֹתירפיה”. שלא כפסיכואנליזה, מציע פראנקל לנפש החבולה של בן־דורנו שתפנה לא אל מה שהיה, כי אם אל מה שלפניה, שתתרכז באותן משימות ואותן משמעויות, שמולן יהיה עליה להתייצב בעתיד. נקודת־מבט זו כמו מיקדה מה שלא הרפּה ממני עד אז ולכלל עיצוב לא הגיע: המירוץ הנואש אחר פרצוף מסוים לחיות בתוכו – או המנוסה המבוהלת מתוך פרצופים שאין עוד אפשרות להתקיים מאחריהם – הוא סיפור הדור שבין עולם שנחרב לבין עולם שטרם קם. ניסיונו של מספר 119104 במחנות־הריכוז ודרכו הארוכה בחזרה למעמדו של אדם – שהוא גם תיאור צמיחתה של דרכו הייחודית של פראנקל בטיפול – נשזר בדיעבד לתוך האֶרג הסיפורי שבדיתי מראשי שנים קודם. את ההארה הזאת שזרתי, קצת כמחווה קצת כהתחכמות, לתוך בדיה פרטית זו.

והנה, כבר בפתח מסע זה, שממלא אותי ממילא תחושה קודרת של נדרים מוּפרים, ספר מסוים זה, ודווקא בידי גרמני מן הדור ההוא, ובקרון הרכבת הנוסעת למינכן. בשם כל רוחות־הרפאים, האם נרמז כאן משהו? ואם כן, מה? שעדיין שעתי בידי לקפוץ מן הרכבת מצד זה של הגבול? ושמא זה, שפרופסור־בפנסיה שממולי מתדפק גם הוא, מצדו האחר של השער, על אותו סוד צפון? מה מקווה שכני־לתא למצוא בגילוי שכינה שמציע מספר 119104 לכל עמיתיו המספרים? לא יקשה לנחש את קורות חיי הזקן המגוהץ, הנוגס נגיסות קטנות מכריך־הנקניק ולועסן בפה סגור ובדקדקנות של פנקסן: לשם קידום עתידו הפרופסיונלי, התחבר כבר בשנה הראשונה לרייך השלישי, והוא אז תלמיד השנה השנייה, אל הפרופסורים החדשים והשתדל לתרום משהו לביסוסה המדעי של תורת־הגזע. את לימודי המדיצינה (ברור שזו היתה הכשרתו, אך מה היתה התמחותו? אוֹיגניקה? תורת־הדם?) סיים בקיץ שלפני המלחמה, ואת נסיונו המעשי הרב במרחבים החדשים במזרח יישם במהלכה של קריירה מקצועית מזהירה לאחר המלחמה. אבל הכריך הזה? ומדוע במחלקה השנייה? וּויקטור פראנקל?

“האם מוצא אדוני עניין בספר זה?” מצאתי עצמי פונה אליו, ודווקא במעין־גרמנית, שאיני יודע איך התנסחה לה פתאום.

הפלדה בעיניו היתה לאפור מופתע של מי שלשאלה זו מפי נוכרי זה לא ציפה:

"אדוני קרא את הספר – "

הנהנתי.

“האומנם?! אם־כן, זהו בוודאי ספר מפורסם. אני כאן, בבּוֹצְן, קניתי אותו. לדרך. המחבר משמש כפרופסור באוניברסיטה של וינה,” הוסיף, כאומר, הנה הסברתי איך הגעתי אני אל הספר, דרך פרט עובדתי זה שקראתי על גבו. עכשיו הציג שאלה אחת לי, כמבקש להבין מה בספר משך אותי:

"בגרמנית קרא? – "

“לא, באנגלית.” לרגע הֶחשה – מה שביקש לגלות נשאר חידה. עכשיו חזר לשאלתי הראשונה: “כן־כן, האדם בא לידי הרהורים. אם אך יכניע את היוהרה שבו וידבק באמונה באל הקדוש, אומר לנו הספר, אין צרה שבעולם שלא יוכל להתגבר עליה.”

לֶקַח זה דווקא, כמו נעלם מעיניו כליל עיקרו של מה שבא המחבר להציב ברקע תורתו, הדהים אותי, אבל גם גילה לי, שאין האיש פרופסור בדימוס, לא פסיכיאטר, לא מה שאנחנו מכנים אינטלקטואל. זקֵן קנה ספר, אולי משום שנמשך אל מה שדימה שימצא בו. מכל אותה סמליות מסתורית שבמִפגש לא שרדו אלא כמה טעויות קטנות. כדי לא להסתבך, הנהנתי עוד פעם, כמו מתוך הסכמה גמורה. אשתי ואני החלפנו בינינו רשמים, בעברית.

עכשיו כבר נאכל הכריך כולו, הזקן קינח את פיו וחזר אל הספר, אלא שפתאום לא יכול עוד לרסן את סקרנותו:

“סלחו־נא לי: אפשר, שזו אנגלית?”

“לא, עברית,” וכמו ציפיתי, שגילוי זה יזעזע אותו וגם את הספר שלפניו יראה באור חדש, הדגשתי: “אנחנו מישראל.”

אל תוך הפּתיעה שבאפור נמסכה טיפה קטנה של חדווה: הנה סוף־סוף אחד מכם. וכבר שאלה סתמית, המזמינה תשובה סתמית, ועוד שאלה, ועוד תשובה, וכבר קולח לו בנחת שיח־רכבות. רק מאחרי המלים, כמין מסך אחורי, רטט איזה משהו. בגרמנית לא שוחחתי מעודי, וזו שבפי היתה בוודאי יידיש, שלא למדתי מימי, ובכל־זאת אני שומע וקורא. זה לא היינו־הך, גרמנית ויידיש, אדוני, היפוכו של היינו־הך, אפשר לומר, והוא־הוא שרָטט מאחרי שיח־הרכבות שניהלנו במין מובן־מאֵלָוויוּת כזאת, הוא־הוא שעתיד היה להחריף בעשרת הימים הבאים. לא זו בלבד ששמעתי לשון מוכרת, קרובה, אלא איש־שיחי עצמו הלך ודמה לאלף יֶקים שבזיכרוני – רופא בקופת־חולים של ילדותי, מלצר ב“פינגווין”, של נהריה, ספרן בבית־הספרים הלאומי שעל הר הצופים, שָכן שהיה לנו – נַגן עייף של מועדון־לילה. שלא לדבר על קרובי־המשפחה שלי עצמי, שהתגלגלו לברלין ונמלטו לתל־אביב, בהם – ליאופולד שווארצפוקס השחקן, שהיה מוכר הנקניקיות בפתח קולנוע “מוגרבי”. שלא לדבר על אבי עצמו. מלא סיפורים כרימון היה, כל סיפור ושעתו, כל סיפור ולִקחו. כששמעתי את עצמי משוחח בגרמנית עם הזקן היושב מולי (לא רופא, אלא מודד מוסמך; לא איש מינכן, כי אם תושב בּרֶסאנוֹנֶה, היא בריקסן, והוא חוזר עכשיו מביקור אצל בתו; את שנות לימודיו עשה בווינה, סיפר, אולי כדי להזכיר סוף־סוף, כי הוא זוכר את ליאופולדשטַדט, הרובע שבימים ההם היה כולו יהודים, אך כשם שווינה כולה אינה מה שהיתה בנעוריו, כך גם ליאופולדשטדט), עלה בזיכרוני סיפור שאהב אבי לספר – משל היקלעותו, כל ימיו, בין עולמות שאינם מתפייסים זה עם זה.

“אבא עליו השלום,” היה אבי מספר, “הגיע בנעוריו מקְלַיין פּוֹיְלְן, מעיירה של חסידים תמימים וכלואים בתוך הווי הדורות הקודמים, לפּוֹזְן הגרמנית. אמא עליה השלום, כנגד זה, היתה בת למשפחה, שאמנם היתה גם היא חרדית מאוד, אבל בנוסח הפרנקפורטי. כל חזותם של בני־משפחתה והליכותיהם היו מגוּרמָנות לחלוטין, לובשים בימים חג ומועד ‘פְרַאק’ ו’צילינדֶר־הוּטֶה‘, כפי שהיו שרים במזרח, בבית אבי־אבא, ‘לאן זה פרח הגרמני במכנסי־הפַּח’. אמא עליה השלום היתה מטופלת בילדים – שנים־עשר ולדות חיים מתוך שמונה־עשרה או עשרים לידות, אף שרק הבן שהיגר לקנדה והבת הבכירה זכו למות במיטתם ולא מידי המרצחים – ולכן היתה נוהגת לשגר את הקטנים לפרקי־זמן לא־קצרים אל הזקנים. אני, בן־הזקונים, נשלח הייתי פעם מזרחה ופעם מערבה. ברגע שראתה אותי ה’בּוּבֶּע’, אמו של אבא עליו השלום,” אהב אבי לחקות את תנועותיה ואת העגה הנמרחת של פנים־פולין, "היתה סופקת כפיה, קוראת, ‘ראו מה עשו לילד, הפכוהו לגוי, הלבישוהו כמשומד,’ ובלי לחכות הרבה היתה המשפחה מלבישה אותי שחורים, מרביצה בי יראת־שמים, מטפחת את פּאוֹתי ובתוך כמה חודשים היו משגרים אותי בחזרה אל אבא־אמא כשר למהדרין. לא עברו כמה חודשים ושוב שילחו אותי, הפעם אל ה’גְרוֹס־מוּטֶער', אמהּ של אמא עליה השלום, "היה משנה עכשיו אבי את לשונו, מחקה את הגרמנית של בני משפחת אמו, השזורה מלים עבריות, “וברגע שראתה היא את החסיד’ל הקטן שבפתח, היתה סופקת כף, קוראת, ‘ליבֶּער גאט, ראו מה עשו הפראים הפולנים לילד שלנו’, ובלי כל שהיות היתה המשפחה גוזזת את פאותי המסולסלות, פושטת מעלי את הבגדים השחורים, מלבישה אותי כגרמני קטן, מרביצה בי נימוסים, הופכת אותי מחיית־יער לבן־תרבות, וחוזר חלילה… וכך עד עצם היום הזה,” לא היה אבי פוסח פעם אחת על מוסר־ההשכל, “אני תועה בין העולמות, נמשך גם לכאן וגם לכאן ואיני במקומי לא שם ולא שם. כשהצהרתי אצל הקונסול בתל־אביב, שאני מסתלק מן האזרחות הפולנית, כדי שאפילו אבקש לחזור בי, יהיו כל הגשרים שרופים, צריך הייתי להתנכר לא רק ללשון הפולנית, שבאמת לא היתה לי בה שליטה של ממש, כי אם ללשון בית אבא וללשון בית אמא…”

 

ה    🔗

צורה לובשים כל הצירופים הללו רק בדיעבד. בשעת מעשה ידעתי איזה אי־שקט, אבל לא כפי שניבא אחי, בלי שום היסוס: “תראו, מעצמו יתקשר. הוא ירגיש.”

על סמך מה האמין אחי שהידיעה על מות אבינו תגיע אלי בדרך על־חושית? בשנים הראשונות למדינה היתה הירידה מירושלים כרוכה בעמידה שעות בתור ובנסיעה אטית ומייגעת, ובאין סיבה טובה לא היה אדם קם פתאום בבוקר ונוסע לתל־אביב. והנה, זכר אחי, יום אחד הופעתי אחוז בהלה בבית הורינו. לא היה לי כל יסוד לדאגה, להוציא חלום שראיתי בלילה, אבל עובדה, התעקש אחי, בשעה שהבהיל אותי החלום, נתקף אבינו כאבים עזים, ועד שהגעתי כבר בוצע בו ניתוח־תוספתן.

“הוא יידע,” חזר אחי והרגיע את המשפחה, לאחר שנכשלו כל הניסיונות לאתר אותי בדרכי אירופה, שמשוטט הייתי בהן להנאתי, ולהזעיק אותי להלוויית אבי. “מעצמו יתקשר.”

המקרה המסוים ההוא, שאחי למד ממנו גזירה שווה, אינו זכור לי עצמי כלל ועיקר, אבל לביטחונו באותו כוח על־חושי שיִגרור אותי בציצית ראשי אל הטלפון, היה יסוד. אני אומר זאת למרות שעל סיפורים דומים מפי אבי הייתי מגיב בלעג. כך, אגב, היה מגיב גם אבי עצמו: מיני דיבורים על שדים ורוחות והשבעות ולחשים היה דוחה כגילויים של אלילוּת. הן הוא היה רציונליסט, עיין בשפינוזה, רמז לא־אחת על כך שבשעתו עבר את הגדר, הציץ וכמעט נפגע. מצד אחר – יש עובדות. עובדה היא, שאת אביו שלו הוא רואה לעתים קרובות בחלום. לא כאיזו רוח ערטילאית, היה מתנצל ואומר, כי אם ממש, יושב מולי ומשוחח, כדרך שאנחנו שנינו יושבים עכשיו ומדברים. ותמיד, כשיש איזשהו רגע קריטי בחיים, צריך עצה ואין יועץ, עזרה ואין עוזר, מופיע אבא עליו השלום. כך אירע בשעה שנלחמתם בצוררים באיטליה. פתאום בא, זה היה לפני פסח, ישב אתי, שוחח על הא ועל דא, כדרך שהיינו יושבים אצלנו בעיירה ביום קיץ יפה, בין מנחה למעריב, ופתאום אמר לי: “אל תשכח, חס ושלום, לצוּם מחר.” “טאטע”, אמרתי לו בבהלה, “מה קרה? ודאי שאצום, איזו שאלה! כל ערב פסח אני צם במקומו, קל־וחומר השנה. השם ישמרנו, קרה לו משהו?” “אני נותן לך את דִברתי, הוא ישוב הביתה בריא ושלם, אבל מחר, חס ושלום, שלא תשכח לצום.” “באותו לילה,” היה אבא חוזר ומדגיש וכך גם כתב בסיפור קטן, אולי היחיד שזכה לראותו נדפס בעיתון, “טרם נודע ברבים דבר היות הבריגדה בחזית. רק למחרת, לכבוד פסח, התפרסמה הודעה רשמית. כלומר, להסביר את החלום בדרך פשוטה לא היה אפשר. והנה עברו שבועות ארוכים ובאקראי, מפי חייל שנפצע פצעים קשים באותו ערב פסח והוחזר לארץ, שמעתי שאתה יצאת ממש בנס – רסיס של פגז נקב חור בכובע־הפלדה שלך וחוץ משָׂרטת חיצונית בעור הראש לא קרה לך דבר. אז איך אני מסביר את החלום? – אין לי הסבר, אבל העובדה – עובדה.”

כל כמה שלא הייתי מלגלג על שיחותיו של אבי עם אביו המת – בחדר־עבודתו היתה תלויה הגדלה של תצלום מלפני כמאה שנים, אברך בן שמונה־עשרה, אביו של אבי בן השבעים וכמה – חש הייתי גם בתוכי איזשהו פיצול מקומם ובלתי־נשלט בין מה שדוחה בבוז קר שׂכלי לבין אותן “עובדות”.

לא־מעטים היו מקרים־לא־מקריים אלה גם במהלך חיי וכל כמה שלא התחכם אתם השׂכל, את העובדות לא הצליח גם הוא להבריח. עובדה, בוונציה, חמישה־ששה ימים קודם לפטירת אבי, תקפה אותי לפתע בהלה. הלכתי אל בעל בית־המלון המשפחתי וביקשתיו להזמין לי בדחיפות שיחה לישראל. בעוּלן של כל העשיות במלון נשאה אשתו, ואילו הוא היה מתגלה אך ורק כדי לדבר אנגלית. תחילה אף טעיתי וחשבתי, שהוא אחד הפנסיונרים של מַיַאמִי, ששהו במלון בטיול מאורגן – לראשו חבש כובע־בד צהוב בעל מצחיית־צלוֹלוֹיד ירוקה, לחוטמו היו משקפיים רבועים חסרי־מסגרות ועל כרסו היתה היתה מתוחה חולצת־סריג אדומה. רק כשפרץ לפתע־פתאום מגרונו סמבטיון של איטלקית, שכמעט קבר תחתיו את אשתו הפעלתנית, הוברר לכל האורחים מי כאן בעל־הבית. בזהירות ניגשתי אל הדלפק, שומר על הבעלים לא ישוב וייעלם, וכשנדמה לי שנרגע, ביקשתי את עזרתו, אגב הטעמת עניין הדחיפות. כאילו חלצתי פקק, הוצפתי מלים: “טלפון?! אדוני, אתה, באיטליה, מצפה, ובדחיפות, לקבל שיחה, בינלאומית, לישראל?! לא שמעת שפה אין דבר כזה?! טוֹרינו נסֵה – לא ישראל – לא תקבל! פירנצה – לא תקבל! אין! הפּאפּא לא יעזור. אין.”

כיוון שממילא עמדנו לצאת בבוקר לוֶורונה – ואני, אפילו ביני לביני בושתי להודות בחרדה על־חושית זו שאחזה בי – דחיתי ביום נוסף את הניסיון לטלפן הביתה. ואכן, במוֹטֶל “אַגיפ” שבמבואות וֶרונה הצלחנו, אשתי ואני, לעורר את אהדתו של פקיד־הקבלה הצעיר. היום מתקיים בתל־אביב טקס חלוקת תעודות־גמר באוניברסיטה, סיפרנו לו, ואנו רוצים מאוד לברך את בננו. משהִשתכנעתי שיעשה כל מה שבידו כדי לסייע לנו, רשמתי גם את מספר הטלפון של בתי, על כל צרה שלא תבוא.

מדוע לא טלפנתי לבית־הורי? הרבה שנים ניהל אבי משרד, והטלפון היה כלי־עבודתו, אבל עד הסוף נשמר בלבו איזה פחד מפני כוחו הכישופי. בכל פעם שנשמע הצלצול, והוא אז במטבח, או בחדר האחר, היה קורא מיד, “כן!” קצת מבוהל מפני מה שיתבשר כשייטול את האפרכסת, קצת חרד שלא יספיק ללכוד את הקול האלמוני. קל־וחומר קולה של מרכזנית, שתכריז, “יש לך שיחה מאיטליה.” סתם ככה לא מצלצלים מאיטליה, ממש כשם שמברק הוא בהכרח בשורה רעה. הוא לא יאמין שרק כדי לשמוע ששלום לאמא ולו אנחנו מטלפנים, וחרדה זו שנכניס אנחנו ללבו במו־קולנו לא יוציאו כל הסברי. בטוח יהיה, שלנו עצמנו קרה דבר־מה רע, אלא שאנו מסתירים זאת מפניו. שנית, אבי, כל עוד נשמה באפו, יבטיחנו שהוא חזק כמו סוס, על־אחת־כמה־וכמה בשעה שאנחנו עושים חיים מעבר לים. לגלות אם יש ממש בחרדה על־חושית זו שלי אוכל רק מפי אחרים. שלישית, באמת ובתמים ביקשנו לשוחח עם בננו, לברך אותו, לקבוע סופית מקום פגישתנו, ואת שעתה המדויקת, בעוד כשבועיים, באירופה.

רק בשעת־לילה מאוחרת עלה בידי המרכזנית של בית המלון בוֶורונה להתחבר אל דירתנו בתל־אביב, אבל רק את צלצולי ה“פנוי” הארוכים חוזרים ומשתלחים לתוך הריקנות החשיכה שמענו. איש לא הרים את האפרכסת. גם בדירתה של בתי צלצל וחזר הטלפון “פנוי”. לא קשה לתאר כמה העמיקה עכשיו אותה חרדה אי־רציונלית שגררה תגובת־נגד מצד שכלי הקר: עזוב את כל השטויות האלה! הם לא בבית מפני שאינם בבית.

ואף־על־פי־כן. כמין דיבוק השתכנה בתוכי הדאגה, ולא יצאה. תחנתנו הבאה היתה בקצהו הצפוני של אגם קוֹמוֹ, במקום ששמו קוֹליקוֹ. החושך כבר ירד ולפי כל הסימנים היה זה היישוב האחרון לפני שנחצה את הגבול השווייצי ונתחיל לטפס בהרים הרמים, ולפיכך נאלצנו להסתכן במלון שנראה יקר הרבה יותר מכוח כיסנו. לתימהוננו היה אותו מלון לשפת האגם ריק מאורחים, והמנהל חיכה לנו בפתח כמו אברהם אבינו למלאכים, לא חשב לנו לרעה את עמידתנו על המיקח והציע לנו מציאה פראית. איש כבד ומזוּות היה, כאיכר שעבר הסבה מקצועית. בעל עיניים נוגות כאלה, אמרתי בלבי, אי־אפשר שלא יושיעני. לאחר שהשבעתי עיני ברצפת השיש של חדרנו ובאריחי־החרסינה בגוֹן השוֹקוֹ של חדר־האמבטיה, גם בשקיעה המאירה את האגם, שמן החלון נראית הקשת של שפתו הצפונית, שבתי וירדתי לחדר־הקבלה. אל אוזנו האחת של המלונאי צמודה היתה אפרכסת הטלפון, אבל את אוזנו השנייה הִטה בנכונות לעברי. עד לרגע ששמע את בקשתי. “פּרוֹנטוֹ!” – רעם לתוך האפרכסת, הניפהּ כחרב ודיבר אלי: “הנה, טלפון!… חרפה לאומית, אדוני, ולתיירות – טרגדיה!… פרונטו!… למה המציא מַרקוֹני את הרדיו?! מפני שהתייאש מהטלפון!… שעה שלמה אני ככה, פרונטו!”

וכמו בעלילה דרמתית, הנבנית ועולה עד לשיאהּ, שלאחריו בא האנטי־קלַיימאקס, נכנסנו למחרת לשוויץ. משעה שהחלה ה“פיאט 127” השכורה שלנו לטפס בהרים, אודה ואתוודה, מילאו אותי רק המראות שלפנינו – כך עד לפיתולי־הנחש של מעבר מִיוֹלה, המותירים אי־שם למטה את העמק הצר, את הגבעות הרכות, ומעלים אותנו לשלהי יוני של צינת קרח, של שלג בנקיקים החשופים, של מפלים ושלגים, שמעתה נרוץ אף אנחנו עמהם צפונה, ניכנס לסאן מוריץ ונמשוך הלאה, כמונו כאותו נחל לא־נחשב, האִין, שעד מהרה יהיה לנהר־הרים שוצף, ניפרד מעליו ונשוב וניסע בצדו, מעליו, על־פני חבל אֶנגאדין־עליון וחבל אנגאדין־תחתון, וכך עוד נשוב ונעשה פעמים רבות בעשרת הימים הבאים. לא באותו יום בספָר הצפון־מזרחי של שווייץ, שנשתמרו בנופיו עוצרי־הנשימה שרידיה הנשכחים של פרובינציה רומית, זו שרק בלשון רומאנש של אוכלוסייתה הדלילה חי עדיין זֵכר דברי־ימיה האובדים. שם, במקום ושמו סְקוֹל, ספר עיירת־מרפא לבעלי־מחושים, ספק כפר שבָתֵי האדם והבהמה הססגוניים שלו ניצבים בו על עומדם מלפני גזירות ת“ח ות”ט, החנינו את ה“פיאט” שלנו ברחבת חנייה שבצד הרחוב הראשי והיחיד קצת אחרי שש בערב.

ממש מולנו, דבוק אל מדרון תלול, היה בניין מלבני, בטון, זכוכית ואנטנה נישאה – בניין הדואר, עודנו פתוח לכל דורש, לכל שירות. האם יש אפשרות, מן העמק הסגור והנידח הזה שבאֶנגַאדין־תחתון, לטלפן הביתה? ואולי, לפחות, נשלח גלויה אל הורינו, שישתבחו לפני השכנים: “אוּנזֶערֶע קינדֶער זִינד אין דֶער שְוַוייץ”?

הנערה בעלת עור־החלב ועיני־אגמי־ההרים הורתה באצבעה על תאי־הטלפון הצמודים אל הקיר, מול האשנב שלה: “אתה יכול לטלפן מכאן.”

נתתי בה עין חשדנית: “מה פירוש, לטלפן?”

“המספר בתל־אביב ידוע לך?”

“זה ביתי.”

“אם כך, חייג.”

עדיין חששתי מפני איזו אי־הבנה: “ואין צורך בקידומת?”

“רק את המספר, אדוני.”

וכך, מי יאמין, כעבור שני צלצולי “פנוי”, שמעתי את קולו של בני, כמו עמד לי מאחרי האוזן, מופתע, מתרונן, לא הֶגֶה בדבר איזשהו מקרה רע, ממין מה שנרמזתי באורח על־חושי לפני שלושה ימים:

“מה אתם נכנסים שם ללחץ?! הכול, כולם, הזקנים, הגדולים, הקטנים, בסדר. תעשו חיים. תאכלו גבינה. ביום ששי בשתים־עשרה. כמו שנדברנו. אני טס מחר.”

שאלתי פעם נוספת, ועל כל אחד, שמית, בנפרד, ופעם שלישית: “וסבא?”

“הוא שיגעון. מה קורה לכם שם? קח לך פִּילְזן, לאמא קפה־בקצפת, תיפסו קרחון ושימו על העולם!… אתה שומע אותי טוב, אבא?… הייתי אצלו אתמול בערב, להגיד לו שלום… כן, גם את התעודה של הנכד הראיתי לו, בטוח. הוא היה בשיא הכושר, נצנץ יותר מכל הפרופסורים… הקיצור: בעוד שבועיים, ביום ששי, שתים־עשרה, בשער האינסטיטוּט, ומשם – ויקאֶנד על הַיוּנְגפרָאוּ!…”

הנה כך, עם הקול המשולח והשובב של בן, התפרקה באחת כל אותה חרדה, נראתה לא כביטוי של איזה כוח על־חושי, כי אם כגילוי נוסף של אותה התרופפות, המתרחשת כולה בפנים. תחושת האשמה על שניתקנו עצמנו כליל מן הכותרות, מן החדשות, מן הטלפונים, מהכול, התמוססה כלא־היתה. באיברי החלה פועמת שוב אותה תשוקה הפקרית, שאחזה אותי לפני חמישה ימים במילאנו, כשהתנענו את ה“פיאט 127” והתחלנו נוסעים אל לא־מטרה, בולעים מראות חדשים באותו רעב שאינו יודע שובעה אל העולם, שידע לפני שנים רבות, בפעם הראשונה, באיטליה אחרת, בן הח"י ––

 

ו    🔗

עכשיו חדר גם הבוקר לתוך שנתו הנודדת, ולתוך עיניו העצומות הִגיר אור מלובן. חלומותיו שלו ומלמוליה המעורבבים של האשה השוכבת לימינו טרפו את שעות הלילה, והוא היה מתעורר שוב ושוב בבהלה לתוך מחנק האפל של הקיץ, אינו רואה סביבו לא את קירות חדר־השינה ורהיטיו המוכרים, כי אם אינסוף של חושך, הוא התוהו – ואל הממשות מסמר אותו רק הכאב הזה בבית־החזה, ממש מתחת למקום החיבור של הצלעות התחתונות. האם מנקודה זו שבגופו יוצאת אותה מועקה הנוצקת כעופרת באיבריו, ואולי הנפש היא שנלאתה סוף־סוף מלִרדוֹת בגופו החלוש ועכשיו, כשניתקות מוסרותיה השחוקות, פשוט קורס הוא תחתיו? כלום היתה זו יקיצתו האחרונה אל הערוּת, וכשישוב ויירדם, תיעצמנה עיניו ולא תיפקחנה עוד אל העולם הזה? הפסד – ככל שדברים אמורים בו עצמו – ודאי לא יהיה בזה. הוא חזר, אולי בקול, על אמרה שטבע והיה משמיעהּ באוזני בניו: “עולם הבא אולי יש – עולם הזה ודאי אין.” בפרדוכס זה התעקשו בניו לשמוע רמז של כפירה, גם מעין מאזן שלילי של כל חייו, גם איזו התערערות של אמונתו הדתית. ואולם לא בכיוונים אלה היה הרמז, כי אם כלפי מה שהוא נושא בשנים האחרונות, כמעט למן היום שפרש מן העבודה ויכול היה סוף־סוף להעניק גם לנפש משהו מאותם תענוגות שהִדירהּ מהם כל השנים, פעמים־שלוש בשבוע לנסוע לאוניברסיטה להרצאה בלשון עברית, בתנ"ך, במחשבת ישראל, בין מנחה למעריב לשבת בבית־הכנסת הקטן שליד הבית ולשמוע – גם לתת – שיעור, לבלות ערב אחד בביתו של בן זה, ערב אחר בביתו של האחר, ליהנות גם מן הריבית־דריבית של רכושו היחיד, מן הנכדים, שאחד מהם כבר זיכהו בנִין ראשון. במובן זה הוא עשיר מופלג, ודאי יותר מכל בני־המשפחה שנעקרו משורש. כשאמר, שאין עולם הזה, התכוון לכך, שמהנאות אלה, שכולן עכשיו בהישג־יד, לא זכה ליהנות, שכן חיים קבור היה בין כותלי ביתו. זו חובתו ועד בוא שעתו לא יסתלק ממנה, ואם יש בלבו ברגע זה פחד הריהו לא כלפי עצמו, אלא כלפי זו שתיוותר עכשיו היא בלי סועד. אבל אפילו האזינו לו הבנים, להבין יוכל רק מי שיגיע למקומו, וזאת אינו מאחל אפילו לשונאי ישראל. אף זו אימרה שטבע: “הזִקנה אינה אסון – אך גם לא ששון.” הנה בשעת־לילה זו, שאינו יודע איזו היא, כשהוא חש ממש בהינתק מוסרות הנפש, מתבקש היה פשוט, שיושיט את ידו אל החפץ הבהיר שמשמאל לכר, אל הטלפון שעל ארון־הלילה, יחייג אל הבנים ויזעיקם, אולי אפילו לא זה. רק ידבר אתם, רק ישמע את קולותיהם, רק ייווכח שהריקנות החשיכה הזאת האופפת אותו אינה כבר התוהו, שאכן מצויים הם שם בבתיהם, הילדים, הנכדים, הנין, העדות האחת לכל השנים הארוכות הקרבות עכשיו לקצן. הנה שלשום, כשנכנס במפתיע הנכד, כולו אור, כולו כספית, ובמיוחד בשביל להראות לו את תעודת־הגמר המצוינת שהוענקה לו, דיבר והתבדח ושיתף את סבו בכל המוצאות אותו, לא רק נסו כל הצללים, אלא בפועל ממש, באופן הכי פיסי, נעלם הכאב הטורד, האיברים נעשו קלים יותר, וגם אחרי שיצא נשאר אחריו במשך שעות האור שהכניס בבואו. אלא שבין ביקור לביקור מונחים כאבנים כבדות ימים רבים כל־כך, פעמים חודשים. וגם הביקור הזה, עכשיו אין לו עוד שום ספק בדבר, היה האחרון. לא כדי להציג את התעודה המצוינת בא אל סבו, כי אם כדי להיפרד מעליו ערב נסיעתו, שלא ישוב ממנה אלא בתום לימודיו, כלומר, הרבה אחרי שהוא עצמו כבר יהיה שוכן־עפר. יום זה קרוב יותר משמשערים ילדיו, שאילו היו חושיהם ערים קצת יותר, היו נזעקים הלילה. אבל אם לא יטלפן הוא, לא יתעוררו הם מאליהם, והאחד – נזכר עכשיו – בכלל אינו כאן. שוב נסע. שוב. הטוב ביותר הוא לעצום את העיניים, אולי יפקוד אותו בחלומו אבא, אולי יעניק לו הוא עוד מעט כוח להוסיף ולעמוד על משמרתו בעולם הזה ––

ואז העיר אותו הבוהק הצורב של הבוקר. כהרגלו בשנים האחרונות קם מן המיטה, הכניס אצבעותיו בדרדסים הישנים, וכך, כפוף מעט מחמת אותו כאב, גרר עצמו ל“הול”, פתח את המתג של דוד המים החמים, נכנס למטבח, שפת את הקומקום כדי להרתיח מים לכוס־תה ראשונה, שיביא הוא למיטתה של האשה החולה, עמד מתחת למקלחת ופתח את ברז המים הקרים, הזרימם על בשרו, כפי שהוא עושה כל השנים בוקר־בוקר כדי להתחסן, התלבש, הניח תפילין והתפלל תפילה קצרה, מזג תה בכוס וממש אז – כך נראה – קרה אותו דבר, שסִחררו והפילו ארצה. כמה זמן שכב כך, והאם היה שרוי בחוסר־הכרה, אין לדעת. ודאי לא זמן רב, מפני שבשמונה הגיעה המטפלת, ומיד ראתה שמשהו אינו כשורה. שלא כרגיל, היתה עדיין הדלת נעולה, וכשנקשה עליה – לא נענתה. עד מהרה הוציאו הנקישות הרמות מדירתה גם את השכנה, וזו צירפה מיד את קולה לתחושה, שקרה משהו מר מאוד. קבועים ומדוקדקים כל־כך היו הרגליו של אבי, עד שמבעד לקיר היתה מזהה את כל קולות הבוקר, והבוקר דימתה לשמוע איזה קול הלמוּת, כמין חבטה עמומה, ולאחריו דומייה גמורה. לבה ניבא לה שיום אחד יקרה לו משהו: עד מתי יגרור איש קטן וחלוש כמותו עגלה כבדה כזאת? עכשיו הלמו שתי הנשים על הדלת וקראו בשמו של אבי, למקרה חירום גם שמור היה אצל השכנה מפתח ה“יֵל”, אלא שהבוקר לא נעה לשון המנעול – בלילה הסיט כנראה אבא את תפס הביטחון. גם זאת צעקה השכנה לתוך הדלת, ופתאום – לשמחתן – נשמע. בקול שכמו נתלש מתוך הלב השיב, שהוא מנסה להגיע אל המנעול. שתיהן דימו לשמוע גוף הגורר עצמו על הרצפה, חריקת כיסא שניסא לקרב אל הדלת, אולי כדי שיֵקל עליו להתרומם, ושוב איזו ערבוביית קולות: צעקה נשברת, כיסא מתהפך, אולי גוף נחבט אל הרצפה. לתחנוניהן הנרגשים של השתיים שוב לא באה תגובה. אלא שבינתיים נזעק שכן מן הקומה הראשונה, אליו הצטרף איזה גבר שחצה את החצר, ובמשותף נגחו שניהם את הדלת ופרצוהּ.

משנפרצה הדלת, נראה אבי שוכב ב“הול” הצר, מצונף כעובר, פניו לחדר־השינה. אותה שעה היה במלוא הכרתו, אך ניכר היה בו, שאפילו השמעת הגה אחד מסיבה לו כאבים. אבל כשביקשו אנשי “מגן דוד אדום” להשכיבו על אלונקה ולהוציאו אל האמבולנס, סירב להילקח אל בית־החולים, עוד מעט זה יעבור. בשבועה הבטיחו לו המטפלת והשכנה ששתיהן – וכמובן, בנו הצעיר וכלתו, שהם בדרכם לכאן – ישגיחו על אשתו, השוכבת כתמיד במיטתה, כלואה בתוך עולמה, עיוורת וחירשת גם לאסון המתרגש עליה ברגע זה. “בשום פנים ואופן,” כך סיפר לי שאמר אבי, תוך שהוא מאמץ את המוסרות שכבר פקעו, את החובה ואת האחריות, “לא אפקיר אותה. שבוע אחד לא תחזיק מעמד, אם אני לא אהיה לה למשען. עזרו לי רק להגיע אל המיטה. ועוד מעט יחלוף העסק המיותר הזה. כבר אני מרגיש קצת הקלה.”

ואז ניטלה הכרתו, וחששו שזה הסוף. אבל אחרי שהוכנס לחדר־המיון של בית־החולים, התעורר והיה צלול לגמרי. האחיות הכירוהו משנות עיסוקו המקצועי בחולי קופת־חולים, שלא להזכיר כל אותן פעמים שליווה לחדר זה עצמו את אשתו החולה. עכשיו הקיפוהו האחריות בחיבה והשתדלו להנעים עליו את רגעיו האחרונים. הוא עצמו לא הכיר כלל בחומרת מצבו. בהומור אופייני התנצל על המהומה שגרם על לא־מאומה והפציר באחיות לשוב אל המקרים הדחופים באמת.

“לבית־הבראה בצפת,” אמר, “הייתי יוצא עכשיו ברצון, אבל לשכיבה בטלה בבית־חולים אין לי פנאי ואין לי ראש. כבר אני חש שמתפזר הכובד מהחזה, ואני מקווה להיות בבית עד אחת־עשרה, לפני שמסיימת המטפלת את עבודתה והולכת.”

ומיד החלה שקיעתו הסופית. כעבור שעה קבעו הרופאים את מותו. אב־העורקים פקע, הוסבר לי לאחר זמן. זו היתה סיבת המוות. לצייר לעצמו אותו נטול־חיים, אינני מצליח, ובעיני הוא כמי שנמוג ונעלם בעת היעדרי מן הארץ. וגם הוא, לאפשרות קיצונית כל־כך – מותו – לא התייחס ברצינות עד לרגע האחרון ממש. הוא לא ביקש לומר וידוי, אלא התלוצץ עם האחריות ונחפז לשוב אל משמרתו, זו שעמד עליה כמעט עשר שנים, יומם ולילה, על מיטת אשתו, שלא ראתה ולא שמעה את צאתו, ולא שיערה שלא יהיה עוד.

כך, בצירופים שמצרף דמיוני מכמה קרעי תמונות ושברי דברים, מנסה אני להכניס עצמי בדיעבד לאותן שעות קצרות, כשעבר אבי את המכשול האחרון, נמוג ונעלם. מאמץ־שווא הוא, אני יודע, ואף שלא במהרה אחדל ממנו, איני מסוגל לראותו מכוּוץ כולו מתחת לטלית, קל כנוצה נישא על המיטה באותם רחובות קצרים, שלאורכם גרר את רגליו חמישים וארבע שנים, פעם בנעליים קשויות ממלט יבש, פעם בנעלי־בד, פעם בנעלי־שבת מעור־שוורוֹ רך, היבלת באצבעו הכפופה אינה מניחה לו לרגע, גבו נכפף והולך, גורע עוד שניים־שלושה סנטימטרים מקומתו הקצרה, עיניו הבורקות מדליחות, וזוויותיהן מתכסות קרום לבן. איני מסוגל לראותו מוּרד לתוך עפר־החמרה, תלולית אדמדמה בבקעה החשופה, שכל מושֶבת־ילדותי טמונה בה היום מתחת למציבות בסדר זה עצמו שהקפידו עליו בארץ־החיים – המייסדים, הנכבדים, בעלי־הנכסים ואנשי־הזרוע מתרווחים להם למעלה, במקום שנהפכת הבקעה לגבעה, רוח־הים מאַוושת ברדת השמש, ואפילו בימי שרב, בין הדקלים והברושים, וכל האחרים מצוּפפים למטה, מציבות כתף־אל־כתף, רקיע מלובן. את אבי אני רואה ערב מסעי האחרון, כשבאתי לקבל ממנו את ברכת הדרך. לבדו ישב ב“הול” הצר, על השולחן כלי ארוחת־הערב, שתי צלחות לבנות, כמה פלחי עגבנייה, שרידים גבשושיים של גבינת קוטג', קרומיהן של שתי פרוסות לחם לבן, שתי כוסות בתחתיות־זכוכית מקוערות, שׂק הטלית מן הבוקר, עיתון הערב, מגבת כלים, בקבוקי תרופות. בין כל אלה חוברת אחרונה של “לשוננו לעם”, שבשעת כניסתי היה אבי נתון בה כמו ברכילות האחרונה של המדינה. כל ניסיונותי להסיח דעתו לעניינים אחרים, חוליה של אמי ובריאותו שלו, צורכיהם הכספיים, המהפך, נסיעתי הקרובה, לא צלחו אלא לרגע. שוב ושוב היו נודדות מחשבותיו, ניתקות ונוסעות לאיזה חידוש לשוני, שמצא בחוברת, נזכר אגב כך בשיבוש מרגיז, בפי אחד ממנהיגי הדור, החלפת מַניח, במם פתוּחה, במֵניח, במם צרויה, שלא לדבר על היגוי מרושל, אותיות צרויות נהגוֹת כסגולות, אין מקפידים בין חי“ת לבין כ”ף, ושוב – אגב בתוך אגב – האם ידוע לי הקשר בין נֵזר, נזיר, נֵצר והנוצרי, שהוא קרוב יותר מזה שבין השורשים נֵצר ונֵטר?… אף שידעתי, כי ביקור שלי מאפשר לו לשלח לחופשי קצת מן המלים הממלאות את ראשו עד להתפוצץ, צחקתי ושאלתי אם ברגע זה אין לו דאגות בוערות יותר. “בלילה, כשאני מצליח לגנוב לעצמי שעה אחת של שקט, מוצא אני מרגוע בהתעמקות באיזו סוגיה לשונית. בכלל, עד היום איני יודע מה היתה אצלי, בילדותי, צבת ראשונה, אהבת ארץ־ישראל או אהבת העברית. כבר קשה לזכור, אבל אני מאמין, שאהבת העברית היא שהוליכה אותי לארץ־ישראל.” הדיבורים האלה, ב“הול” הצר, שהיה לו כבר הרבה שנים גם כמין כלא נפשי, בחיים החסוּכים שלא הצליח להיחלץ מעקתם אפיל יום אחד, ואף שגאוותו אינה מניחה לו להיעזר בבניו, יודעים כולנו כמה עליו לקמץ – הדיבורים הרמים על שתי הצָרות, העברית וארץ־ישראל, המתחרות על אהבתו, נשמעו לי אז פחות מנמלצים, מגוחכים: האם אינו רואה, שהעולם של שנתו השמונים, גם העברית, גם ארץ־ישראל, אינו דומה כלל לחלומותיו הנשגבים של בן העשרים וכמה, שלפני יותר מיובל שנים יצא, מתוך בחירה, למסע הגדול, והיחיד, שעשה בחייו? קצת כדי לטלטלו, קצת מתוך רשעות, אמרתי לו: “אבא, כשאתה קורא בעיתון הזה, מאזין לחדשות ברדיו, שומע כל מה שמתרחש עכשיו בארץ, ואין צורך לפרט, האם לא עוברת בראשך אפילו פעם אחת מחשבה, שכל זה בטעות איומה יסודו? אילו יכולת לחיות את חייך מחדש, האם היית רוצה להתנסות בכל אלה פעם נוספת?”

כך, נורת־החשמל מחזירה ברק מעיניו שנתלחלחו וקולו קצוב ופסקני, שמור הוא בזיכרוני:

“בשבת שלפני החתונה התארחתי אצל המחותנים, והרי התנאי היחיד שהצגתי אני היה שתיכף לאחר החופה אנחנו נוסעים לארץ־ישראל. אני רואה את התמונה ניצָבה כמו חיה לנגד עיני. אנחנו שבים מבית־הכנסת, אני וה’פעטער' – אביה החורג של אמא היה, והיא, וכמותה גם אני, פונים היינו אליו בתואר ‘פעטער’, כלומר, דוד – ופתאום הוא פונה אלי ומתחיל לדבר על לבי, לספר לי כל מיני ידיעות שמגיעות מארץ־ישראל, על האקלים, על הפרעות, על חוסר העבודה, על המחלות, מוסיף שעלי להרהר גם בכלה, שילדותה עברה עליה, כידוע לי, ביתמות, בסבל רב, ומציע לי לא שאסתלק מהשקפותי, שהוא שולל, אלא שאדחה קצת את הנסיעה. בו־במקום, באמצע הרחוב, נעצרתי ואמרתי לו: ‘פעטער, אם מפיהָ אתה מדבר, ואם היא ששלחה אותך, עדיין אפשר לבטל את השידוך. אבל אם אתה הוא זה שדואג, כביכול, לה – הרשה לי לומר לך משהו,’ ואני רואה כמו חי את הענן שהיה תלוי בקצה האופק, מעל ליער שבגבול העיירה, ‘רואה אתה, פעטער, את הענן הזה, ככף־יד איש? לוּ בקולי שמעת, היית קם מחר בבוקר, מוכר את החנות ואת הבית, לוקח את המשפחה ונס לארץ־ישראל בטרם יכסה הענן הקטן הזה את עין השמש וייהפך לסופה איומה, שלא תשאיר אחריה שריד ופליט!’ אני משתומם, מנין היה לבחור צעיר, לא־חצוף, אורח, בשבת שלפני החופה, העוז לומר דברים כאלה. הייתי שוטה וקטן, זה נכון, אבל רק לאלה, למרבה הכאב, ניתנה לאחר החורבן הנבואה. לא־פעם אני שואל את עצמי: במה זכיתי אני, אחד ויחיד מכל משפחתנו, הצעיר בכל האחים, בחור חלוש, קצת פחדן, לא כּוּלֵי הַאי בשום מובן שהוא, ובכלל, הרי אמא עליה השלום ילדה אותי כמעט בזִקנתה, בחודש השביעי, זיבּעלע, בקושי האמינו שאגיע לברית – במה זכיתי אני, אני לבדי, ליהוותר בחיים, לראות בהקמת מדינת ישראל, לקחת חלק בבניינה, ליהנות מבנים ובני־בנים, שילשים וריבעים, וכולם, ברוך השם, תפארת לעמנו ולארצנו? הן את כל משפחתנו הגדולה והמסועפת, הן מצד אמא והן מן הצד שלי, בלעה הסופה. ואתה שואל אותי היום, אם כל חיי בטעות יסודם? אני שואל: במה זכיתי? רק בזכות ארץ־ישראל ואולי, מי יודע, בזכות מלים עבריות אלה, שגם עכשיו הן נחמתי היחידה?!”

 

ז    🔗

ובבוקר יום ששי, כפי שנדברנו מראש עם בננו, יצאנו את ה“אַלפן בליק” – ונסענו לעבר הגבול הגרמני, פחות משלושים דקות ב“פורד פיֶסטה”. את סוף־השבוע, מצהרי יום ששי עד מוצאי יום ראשון, אמרנו לעשות בחברת הבן, שהיה בדרכו לאמריקה, ורעיון הבילוי המשותף, שלושתנו, המכונית וכל השלווה הנוכרית הזאת מסביב, קסם לכולנו. מראש הסכמנו, שנאסוף אותו בשער האינסטיטוט, ומיד נהפוך את ההגה וניסע – בחזרה אל מעבר לגבול. ואולם, חישובים שעשתה בתל־אביב סוכנת־הנסיעות – מחיר כרטיסי הטיסה, תנאי שכירת המכונית, נמלי־התעופה ולוחות־הזמנים, הלכו וצימקו את מרחב הבחירה. תחילה מצאנו, שלישראל נצטרך לטוס מווינה עם חניית־ביניים באתונה. אשר לשכירת מכונית, גילינו כי אם נקבל את המכונית במילאנו, כפי שתִכננו, ונבקש להחזירהּ לא בתחומי איטליה, כי אם בנמל־התעופה של וינה, נחויב גם בהוצאות הסעתה בחזרה לאיטליה. אילוצים אלה הם שהִתוו בסופו של דבר את מסלול מסענו. ממילאנו נצא ב“פיאט 127” וניפרד מעליה בנקודה צפונית ככל האפשר, בקרבת הגבול האוסטרי. כך נפלה הבחירה על בוֹלזאנוֹ. שבוע ימים – כך תִכננו – נשתהה, בין מכונית למכונית, בראש אחד ההרים, ואילו לאינסברוּק נצא ברכבת רק ביום־השכירות הראשון של המכונית, שתשמש אותנו עד לנמל־התעופה של וינה. שינויים אלה, שהכנסנו בהדרגה, הפכו בלי־משים – ולפי־שעה, לא למעשה – את כל נדרי לקוּרי־עכביש, שהחלו ניתקים כמו מאליהם. כאן הם נזכרים רק כרקע לאותה השתלשלות עניינים, שכמו משך בחוטיה איזשהו כוח, שעדיין איני יודע איזה כינוי לבוֹר לו.

תחילה קיצרנו מאוד את שהייתנו המתוכננת בשווייץ. אמנם, סקול שבאנגאדין־תחתון היתה עוצרת־נשימה ביופיה הכלוא בין הרכסים גורדי־השחקים, אבל מחירי החדרים והמזון – ובראשנו היה כל פראנק שווייצי מיתַרגם מיד ללירות מפוּחתות – סימרו את בשרנו. כל עוד כספנו בכיסנו נמלטנו אל מעבר לגבול, אבל אנה ננוס אם את המכונית התחייבנו להחזיר בבוקר יום שני בבולזאנו? בבוקר יום ראשון, עם כניסתנו, מצאנו עיר קודרת, שוממה, כל ניסיונותינו למצוא חדר זול ללינת לילה באיזו אכסניה שבעיבּורהּ, או באחד הבתים הפרטיים, נכשלו שוב ושוב, וברדת הערב לא נותר לנו אלא להתאכסן בבית־מלון ליד תחנת־הרכבת. מן הרחוב עשה בית־המלון רושם מכובד, אלא החדר שגְררוּנוּ אליו עם מיטלטלינו, באגף צדדי, הכניסה אליו היתה מאיזו גזוזטרה צלופת־רוח וחלונו היחיד נפתח אל מטבחיהם וכבסיהם של הדרים מעבר לחצר חשיכה, ותוך כך הלך וחזק הגשם, לרחוב לא היה אפשר לצאת, ואילו אורָן המבליח של שתי מנורות־הלילה לא הספיק כדי קריאת ספר במיטה. הנה כך נפלה החלטתנו לקום ולנוס גם מבולזאנו.

על כמה מן הניסיונות שידענו בין כניסתנו לאיסברוּק לבין אותו בוקר ב“אַלפן בליק”, לשפת אגם האַשנזיי, ניסיונות שדחפונו לא פעם ולא פעמיים לקצר את מסענו ולשוב הביתה, עוד אספר. אך הואיל ובצהרי יום ששי, כשנפגשנו עם בננו, כמו הוסר באחת הלוט מעל מה שאירע לנו עד אז, מן הדין לפתוח מיד ביום ההוא, בבוקר.

בערב שלפניו, במוצאי יום חמישי, עצרנו את ה“פורד פיֶסטה” בפתח ה“אַלפן בליק”, רק כדי ללון מן הצד האוסטרי של הגבול, שאנו אמורים לחצותו בבוקר, אם גם לא בפעם הראשונה. אף לא השנייה. כבר ששה ימים קודם־לכן, מיד לאחר שנמסרה לידי, במשרד החברה באינסברוק, ה“פורד פיֶסטה”, חדשה ומדיפה ריח־פלסטיק רענן, כל עברהּ פחות מחמשת אלפי קילומטרים, טיפסתי לראש אותו הר, שהוא עצמו מגיע למרגלות הרי־השלגים ואשר באחד מבתי־האורחים שבו, “הָאוּז מָרִיָה”, התגוררנו בחצי־חינם חמישה ימים, הכנסתי לתוכה את צרורותינו, התיישבנו בה שנינו וכמעט בלא שהוצרכנו לבאר זה לזה את מניעינו, אמרנו: “נוסעים. עכשיו. ישר לאינסטיטוט.” אמנם, על־פי לו־הזמנים המוסכם, אין מצפה הבן לנו אלא בעוד ששה ימים, אבל נבוא, נבלה בחברתו כמה שיתאפשר לנו ומשם, בלי להיעצר עוד, ניסע ישר לווינה, נתפוס את המטוס הראשון שיזדמן לנו – והביתה. פתאום לא יכולנו עוד לעמוד במתיקות־החנֶק הטירולית. יומיים־שלושה קודם כבר שקלנו בדבר, אף ניסינו, פעם אחת ושנייה, להתקשר עם הבן, אבל ניסיונותינו לדובב מישהו, לוודא אם אכן הגיע כבר לאינסטיטוט, קל־וחומר להזעיקו אל הטלפון, עלו בתוהו. עכשיו, פֶּתח “האוז מריה”, בגבנו מַעבר הבּרֶנֶר, שמוליך אליו “גשר אירופה”, למטה, בעמק החרוץ, שוצף נהר האִין, והלאה צפונה, לפנינו, בּאוואריה, החלטנו: “כן־כן, לא־לא. נוסעים!”

ובכן, בנסיעתנו הראשונה ההיא, ששה ימים קודם, מאינסברוק, אבל רק בקטע הדרך שמעבר למיטלוואלד, בואכה גַארְמיש, התחבר פתאום ההווה עם העבר, היה לתמונה, ששלושים וארבע שנים מצולמת היתה בראשי, וידעתי שזהו אותו הנתיב, שעברנו בו אז, אנחנו, שיירת־המנצחים האחת והיחידה של עם ישראל, נֶעבַּעך. כן, הקטע הזה של האוֹטוֹבהאן, היער שנפתח משוליו, המצוּקים שהתרחקו. כל מה שלא מצאתי לו עכשיו זכר באינסברוק, שאז עמדה בהריסותיה, כל מה שלא היה אפשר אפילו לדמיון הפרוע ביותר לצייר לו בכפרים ההרריים המצועצעים והשלווים להכאיב, להוציא לוחות־הזיכרון למרגלות הכנסיות, שבכולן חקוק, בגרמניוּת נוצרית חסודה וגאה, נפלו למען המולדת, החירות והצדק ברוסיה, יוגוסלביה, נורבגיה, אפריקה. הקטע הזה כולו, עד לגארמיש, בראשית יולי ארבעים וחמש. והלאה, עד למסעף, שבו פנינו אז שמאלה, לעבר אוֹבּראמרגאוּ וצפונה משם, על־פני מחנה מגודר, לַאנְדסבֶּרג, כן, אותו מחנה־העבדים, לאנדסברג, שבשעריו הפתוחים עמדו אז, לפני שלושים וארבע שנים, יהודים מהופנטים, ואנחנו המטרנו עליהם – ההזדמנות האחת שנקרתה לנו לאורך כל הדרך – חופנים של סוכריות מתוך ארגזי מנות־הקרב ושרנו “הבאנו שלום עליכם”. עכשיו, לפני ששה ימים, לא פנינו במסעף שמאלה, אלא המשכנו הלאה ישר, כמצוות השלט המורה: מינכן. עד מהרה נמצאנו נוסעים בנוף גַלי, נשפכים לתוך עיירת־שדה רדומה, מגלים בשפתו של יער את האינסטיטוט. למה סגרנו עצמנו ימים ארוכים ב“האוז מריה”, כשתחת גלגלי ה“פורד פיֶסטה” התכווץ כל המרחק הזה לפחות משלוש שעות של נסיעה מתונה וחניות ארוכות?!

ריק מאדם היה בסוף־השבוע האינסטיטוט, וכשכבר אמרנו נואש ראינו מעבר לדלתו של חדר־כיתה בחור אחד, תלתלי־חציר גולשים לכתפיו, זקַן ישו צפוני מכסה את פניו, רגלי פינוקיו שרועות על שני כיסאות, קנקן בירה לימינו, נקניק בין שיניו, משחק כדורגל בטלוויזיה שלפניו. רק לאחר שידול סבלני ניתק בלי חמדה מן המסך, הלך לפנינו אל המשרד, פשפש בניירות, פסק שאין שמו של בננו מופיע ברשימת התלמידים הזרים, ורק אז, כמין נס בתוך נס, נתגלה לו עוד גיליון־נייר צהוב, מכוסה שרבוטי עט ועיפרון וביניהם לא רק השם, כי אם כתבתה של משפחה מתושבי המקום, שחדר בביתה שכר לבננו האינסטיטוט. אשה גבוהה, גרמית, קשישה – ואולי דווקא צעירה – מכפי מראהָ עמד בפתח הבית הפרברי המצוחצח, כך, לפני הדלת הפתוחה־למחצה, הצגנו את עצמנו, הוריו של הסטודנט המתגורר אצלה והמצפה אמנם לבואנו אך רק ביום ששי. שניים הם הסטודנטים המתגוררים אצלה בעליית־הגג, אמרה, אבל את שמותיהם, עליה להודות, אינה זוכרת. נדמה לה, אף שגם בזה אינה בטוחה, שיצאו את המקום לסוף־השבוע. בכך ראתה עצמה כמי שמילאה את חובתה ועמדה לסגור את הדלת. חזרנו והסברנו, שמרחוק באנו, ובמיוחד כדי להיפגש עם בננו, שרוצים היינו לפחות לדעת אם אחד משני דייריה הוא בננו. רק שתיארנו את חזותו, המשקפיים, הזקן, ישראל, אמרה כן־כן, הוא־הוא. אז גם שאלה אם רוצים אנו להציץ בחדר, ושמא נבקש להשאיר לו איזו הודעה. האם ידוע לה לאן נסעו, ומתי עשויים הם לשוב? לא, אינה יודעת. אולי למינכן. אולי אחד מן הטיולים שמארגן לתלמידים האינסטיטוט. אפשר שישובו מחר, ואולי רק ישר לשיעורים, מחרתיים בבוקר. אז גם הציגה לנו שאלה אחת ויחידה: האם בנכם הוא שסיפר לי כי הוריו נולדו בפולין? האומנם מפולין אתם?

ארוכים וסגריריים היו ימי ראשית יולי. אך שלא כבמקומותינו, ידענו, לפנינו שעות אחדות כאלה של לא־יום וגם לא־לילה. בפתק שהשארתי על שולחנו של בני כתבתי: באנו, לא מצאנו, חבל, נגיע שוב, כמוסכם, בשתים־עשרה־אפס־אפס, יום ששי, שער האינסטיטוט. אבל כיוון שכבר אנחנו כאן, מה נעשה, באמת? אולי, פשוט, נישן בעיירה הזאת?

ואם לא ישוב אלא מחרתים, וישר ללימודים? מה לנו פה?!…

מאוחר מדי נתגלה לנו, שגם לכאן הגיעו הטלפונים מהארץ שרדפו אחרינו, להודיע לנו על מות אבי, ואילו השתהינו לילה אחד באותו מקום, ולא יצאנו מיד שוב לדרך, במין דחף־פתאום, היה נודע לי הכול בו־בלילה, כאשר מצא הטלפון מן הארץ את בני, ששב לישון בחדרו. אבל אנחנו, שנינו, החלטנו שלא נעשה אפילו לילה אחד מצדו הגרמני של הגבול, וכך התחלנו מושכים מזרחה, בלי להיעצר, בלי להתיר לעצמנו הנאה מן המרחבים הירוקים, חולפים על־פני ערים קטנות, שבזיכרוני התמרחו זו לתוך זו, קרבים לשיפולי האלפּים, נוסעים לחוף השיֶמְזֵיי, שותקים, נתקפים ספק כאב־ראש ספק מחושי־בטן, בחשיכה יורדים לתחנת־דרכים כדי למלא את המְכל, שותים קפה שחור בחברת משפחות הגוררות במרצדסים גדולים קַארַאוונים אל החופים האדריאטיים שטופי־השמש, פועלים תורכים בדרכם לביקור־מולדת, אופַנועוני האוטוסטרדות בחליפות־עור הדוקות ובקסדות צבעוניות שבים ויוצאים אל החשיכה, ואותן תחושות גופניות מוזרות הן עכשיו ספק חום ספק בחילה, נוגעים באורות החזקים של תחנת ביקורת הגבולות, שהיום נכנסים ויוצאים בה יהודים כמונו, באין מַכלים ב“פורד פיֶסטה” שכורה, וכך עד קץ מאה וחמישים הקילומטרים, עד ללשכה המקומית להשכרת חדרים, שבמאה וששים שילינגים אוסטריים השיגה לנו חדר מרוּוח בבית־איכרים דו־קומתי, בעיבורהּ של זאלצבורג.

וכך, בתנועה מתמדת, התרוצצנו כל חמשת הימים הבאים, מתקנאים במתיקותן המלוקקת של העיירות לחוף הווֹלפגַאנגזֵיי, נוהרים עם קייטנים עירוניים בלבוש טירוֹלי, ובפני כל בן חמישים ומעלה מחפשים צלקת, עווית, אות מלכותו של קין, אבל כאן, רבותי, דיסנילנד, אֶדְלְוַייס, מצוּקי־שחם משוּיפי־קרחונים נשקפים באגמי־בדולח. טהור, זך, צלול, הרחק מזיהומו של הזיכרון ההיסטורי. מה יפה מן הרוממוּת הזאת, מן החיכוך שמתחככים האגמים בהרים, היער האפל בפסגות המושלגות, המרחבים הריקים בבדידותנו שלנו. ושוב עיירה, בגדים טירוליים, שפתיים שׂבעות מתחככות בקצפת.

וכך, כאילו תביא אותנו הנסיעה חסרת־המנוחה הזאת מהר יותר לצהרי יום ששי, הוספנו לרוץ מזרחה וצפונה, עד אל המישורים הפתוחים, ערים הזקוקות סוף־סוף להתאוששות מפטירתו של הקייזר פראנץ־יוזף, כפי שעושָׂה ברגע זה ממש העיר שְטַאיֶר, שבקיץ הבא, ברצות האל, תציג לתיירים מחדש את נעוריה היפהפיים, ואיש לא יבחין כלל שהיה כאן ניתוח פלסטי. המאה הי“ז, רבותי, ומַרִיָה תֶרזָה טרם עלתה במחשבתו של הבורא. שם, ברדת החושך על יום רביעי, התחלנו לקצר מרחקים, ואת הלילה עשינו בספק בית־בירה ספק אכסניה בעיבורהּ של וֶלְס, עוד עיר באמצע הניתוח, לחיהּ האחת סדוקה ומתפוררת ולחיהּ האחרת צעירה וזוהרת. מלוּח שנתלה על הקיר החיצוני של הפונדק, מטעם הבעלים, שהוא גם חבר במוסדות האיגוד, אנו למדים, כי אך לפני יומיים־שלושה נועדו בעיר הזאת נציגי הוֶוטראנים של הוֶוהרמַאכט, יוצאי מחנות השבי ברוסיה, הם ונציגים־אורחים מאיטליה, ספרד, צרפת, ואילו אנחנו את המפגש הנוסטלגי הזה, אוֹיה, החמצנו. באותו פונדק, בלילה, קראתי את העמודים האחרונים בספר ששמונה ימים קודם־לכן קניתי בחנות־ספרים באינסברוק. מחמת הגשמים הטורדניים ומטעמים נוספים כלואים היינו בחדרנו שב”האוז מריה", שלאמיתו של דבר היה עליית־גג מצומצמת, אך מוּסקת היטב וחלונה כמין גלויה של נוף אלפּיני. ביום־הגשם השלישי ירדתי באוטובוס לאינסברוק לקנות משהו לקריאה. בתחנת־הרכבת אפשר היה למצוא כל מיני ז’ורנלים ורוֹמנים, רק לא ספר ממש בשפה הזרה האחת, שאנחנו רצים בה – אנגלית. צמוד אל קירות הבתים סובבתי ברחובות, נרטב והולך, ועד היום איני יכול לומר אם בתי־המסחר אינם מחזיקים ספרים אנגליים, או שאני לא ידעתי איפה לחפשם. אלא שפתאום מצאתי עצמי בפתחו של בית־מסחר גדול, טורים של מדפים, מלאים וגדושים ספרים ומכשירי־כתיבה. “בהחלט!” – השיב על שאלתי נער גבוה וצנום מאוד, שהגיח מאחרי המדפים, מצביע בגאווה לעבר הקיר שמאחרי גבי. הסתובבתי. איך אתאר מה שלָפַת – הפחיד אותי, שמא אודה – כשקירבתי עיני אל המדף האחד ההוא, בגובה ראשי? כמו יומיים קודם, ברכבת מבּוֹלזאנוֹ, ידעתי: ספר זה, שראשון קופץ לתוך עיני, אינו ממתין לי כאן סתם במקרה, אבל מה אני נרמז? היה זה “תוהו ולילה”, רומן של הסופר הצרפתי אַנרי דֶה מוֹנטֶרלַאן. מעודי לא קראתי דבר משל דה מונטרלאן, ומה ששמעתי עליו אפשר היה לצוּר על־פי צלוחית. ואולם, כשחיפשתי שמות לגיבור סיפורי “הבַּדאי”, האיש שפרצופו נתן לו את חייו, ומאז הוא דולק אחר פרצופיו ונס מפניהם, נתתי לו גם שם זה. איך הגעתי אליו? אין לי מושג. אבל מאז היה לא רק לבשׂר מבשרו של סיפורי, כי אם יציר־רוחי. מה הם רוצים להודיעני, תחילה ספרו של פראנקל, עכשיו דה מונטרלאן? “מה מחירו?” הנער נעלם בירכתי החנות, נועָץ שם במישהו בלתי־נראה וחזר: “זהו ספר הניצב על מדפינו כבר הרבה שנים, אין לו קונים, ולכן יעלה רק עשרים וחמישה שילינג.” ספר־כיס בהוצאת “פינגווין”, וכשעלעלתי בו ראיתי כי אכן צהבו דפיו מיוֹשן. בשער הפנימי אף צוינה שנת הדפסתו, 1966. כל השנים ניצב “תוהו ולילה” בחנות הזאת באינסברוק, מחכה עד שיגיע ויבוא קורא זה?… עכשיו, אור ליום חמישי, בחדר שמעל לבית־הבירה, הגעתי לדף האחרון, לתפילה לעילוי נשמתו של אותו תמהוני, אנרכיסט, מגיבורי הכוחות הרפובליקניים במלחמת־האזרחים בספרד, עשרים שנה שרוי בגלות בפריס, שקוע כולו באותו עולם שאבד מזמן, משעבּד את עצמו ואת סביבתו להזיותיו המהפכניות, לכתביו על האנרכיזם ועל ההתרחשויות המדיניות, הלוא הוא דון סֶלֶסְטינוֹ, היוצא יום אחד לספרד, מצפה שיוּצא להורג בידי תלייניו של פראנקו, ורק שם, במדריד, מתגלה לו שאותו עולם, ששנאתו לו ותשוקתו השחורה להופכו על פניו קיימוהו כל השנים, שוב אינו קיים. דון סלסטינו מַארסילֵה הֶרנַאנְדֶז גווע למוּת מתשישות־לב, והוא, שאימץ לעצמו פעם את אמרתו של טרוצקי, כי “אם קדושים חיי אדם, עלינו להסתלק מן המהפכה”, רדוף תחושה בשעת מותו, כי “נפילת פראנקו, כיבוש העולם בידי הקומוניזם, פריצתה של מלחמת־עולם, הרס כדור־כארץ כולו בפצצות־מימן – במה נחשב לעומת עובדה יחידה זו: שהוא נוטה למות, שאין עוד תקווה, ששעתו קרובה”. בכנסיית סַאן איזידְרוֹ נאמרת התפילה לעילוי נשמתו, ועל מצבתו נחקקות ברומית המלים: “הללו יה”.

מן הפונדק ההוא, בבוקר, התחלנו מושכים בחזרה, מערבה, שוב על־פני זאלצבורג, חוצים עוד פעם את הגבול הגרמני לא הרחק מ“קן־הנשרים”, שבים ונכנסים לאוסטריה, מהו גבול היום באירופה, מהו גבול, חוצים עוד מעבר מסחרר באלפים הגבוהים, ובתום היום הארוך ביותר במסע הזה, שלוש מאות קילומטרים, נעצרים פתח ה“אַלפְּן בְּליק”, בצלע ההר, מעל לאגם האַשְנזֵיי, אך ורק כדי לא לעשות את הלילה – עוד פוֹזָה כלפי עצמנו, כאילו יש הבדל כלשהו – מעברו הגרמני של הגבול, שנגיע אליו בתוך פחות משלושים דקות מחר, בוקר יום ששי.

אכן, אותו יום חמישי היה ארוך מאוד – וכמעט לא הזכרנו את המוצאות אותנו במהלכו – וכששכבנו לישון, אפופים בדִממתם המוחלטת של אותם מרחבי הרים, כמו חשתי איך נחה נפשי מכל המהומה המטלטלת אותה ואיך זו שוקעת ואובדת בקרקעית אפילה. האם נרדמתי? האם לתוך שנתי נכנסה שירתה הרמה של המקהלה, שהנה היא קול אחד, גברים ונשים, והנה היא קאנוֹן, אלה לעומת אלה, אלה דולקים אחר אלה, והשירים כולם שלנו, שירי תנועה, שירי מחנות הקיץ, הקן, המוסד? עכשיו הייתי ער, אבל היכן אני? לנדוד, לנדוד… מן המ־־י־י־ם למדנו זאת… שומ־רִיָה שומ־רִיָה שומ־ריָ־יָה־ה־ה־ה… “גם אתה שומע?” נחנק קולה של אשתי. משותקים שכבנו מתחת לכסתות־הנוצות התפוחות, השירה המתרוגלת, המתרוננת, ממלאת את כל הלילה, עולה אלינו מחדר־האוכל של ה“אלפן בליק”. ועכשיו אנחנו מבחינים במלה, ועוד אחת, ועוד. גרמנית, ועוד איך. מן המקומות האלה, מן היערות, האגמים, ההרים, הנעליים המפורזלות, המקלות המסומרים, הגרביים האדומים, מכנסי־העור המשונצים, תרמילי עור הצבאים, חבורות ה“וַאנדֶרפוֹגל”, מהווית הנעורים שמלפני המבול יצאו כל השירים הארצישראליים של זיכרוננו, שירי “השומר הצעיר”. ארבעים שנה, חמישים, אולי ששים שנה מימי הראשית נשכחים ההם וגם כאן, כמו אצלנו, עדיין שרים: פאאא־רִיָה פאריה פאריה

* * *

בארוחת־הבוקר ראינו את השרים ואת השרות, גברים קשישים, מהם כרסתנים, מהם מעוקמים, פועלים בגמלאות. נשים קשישות, מהן תפוחות, מהן מצומקות, פועלות בגמלאות. מן הצפון הם, אמרו. הַאנובֶר. מטעם האיגוד המקצועי הם כאן. כמין משקפיים היתה עכשיו השירה ההיא בלילה, ובעדם נהפכו היושבים בחדר־האוכל לפנים מוכרות מן הימים שהחלו ה“יֶקים” להופיע במושבה. המשפחות עם ה“ליפטים”, הבחורות חשופות־השוקיים ממשק הפועלות, הבחורים במכנסיים הקצרים וכתפיות־העור מקיבוץ ההכשרה. כל פרצוף מהאנובר הזכיר לי פנים אחרות, פני ה“יקים” שלנו. את המהומה שהסעירה בנפשי מחדש אותה שירה לילית לא אנסה כלל לפרש.

 

ח    🔗

שלא כמו לפני ששה ימים, קפצה לנו ממש הדרך אל האינסטיטוט. כמה שלא השהיתי את יציאתנו לדרך, כמה שלא השתדלתי להתעכב במעבר האחרון שברכסים הגבוהים, להיעצר בתחנת־דלק, לראות את החקוק באיזו מצבת־זיכרון, מצאנו עצמנו מגיעים – הרבה לפני שתים־עשרה – לנוף זכור, לא שום שדים ורוחות, כי אם אותו רחוב ראשי, שתי חזיתות רצופות של בתים מתעקלות וגולשות עם הכביש במורד, כתלים של אוֹכְרָה עמומה ובֶּז' גווילי ברקע העננים המאפירים שוב את האור, סתם מקום, עוד מֵיין־סטריט בעולם. בניין הדואר, כמובן. קופת־החיסכון של האיכרים. לוח שחור ניצב על מדרכה, פתח בית־הבירה: שני תפריטי צהריים במחירים קבועים. תמרור – אין פנייה שמאלה. שלט באותיות חגיגיות: הקברן המקומי. הכנסייה, בחצרהּ מצבות בית־העלמין, ואם נתבונן היטב – לוח־הזיכרון לגיבורינו שנפלו למען האלוהים והפַאטֶרלַאנד. שוב אותה אנדרטה מוכרה, שלפני ששה ימים עיינו היטב בתבליטי־הברונזה שבבסיסה: הרגימנטים שלנו מביסים את הצרפתים במערכת סֶדַאן, נפוליאון השלישי מובל לשבי, וילהלם מוכתר בוֶורסאי לקַייזר. היום, בפעם השנייה, גם זה שוב אינו אלא גילויו מחדש של המוכר. וכאן, נא לא להחמיץ את הפנייה, ממש אחרי תחנת־הדלק, אותו רחוב צדדי, שבסופו, ברקע הכהה של היער – לבן, מלבני, חלונות אופקיים, צרים, כמו סניף חדש של קופת־חולים – האינסטיטוט. עדיין עשר לפני שתים־עשרה.

לפני הבניין, ברחבה קטנה, מתגודדים צעירים וצעירות, אלה בוודאי התלמידים שנקהלו מחוץ־לארץ. ברגע זה ממש, כנראה, שוחררו מן השיעור – ובעוד רגע יתחיל הוויק־אנד. בטרם בלמתי לגמרי את ה“פורד פיֶסטה” בצד שבכת־הגדר, זיהו עיני את נצנוץ משקפיו האופטיים של בננו, את פַּרעות־שׂער־תרבות־הנגד, את זקנו הגזוז, בסגנון סוף המאה שעברה. כמונו אף הוא, על־אף מכוניתו השכורה, הבלתי־מוכרת לו, באותו רגע עצמו, פרץ מתוך החבורה וברגליו הקלות זינק לעברנו. אפילו בלי סוודר, רטנה אמו – חולצה משובצת, מכנסי ג’ינס ונעלי ה“קיקֶרס”. זה על צווארו של זה התנפלנו, בלי מלים, וכמנהג חוץ־לארץ, בלי העכּבות שהיו לבני־דורי בנעורינו, התחבקנו והתנשקנו, וזה, שממש הריח אותנו מרחוק ובגעגועים שלוחי־רסן התפרץ לקראתנו – היה שווה את כל היתר.

“נו, זזים?” פתחתי אני, מתבצר בסידורים ארגוניים. הן כדי שלא לחטוא ברגשנות־יתר הן כהצהרה שמרגע זה מתחילה להתממש ההבטחה לבילוי גדול. אבל גם רמז נוסף: כאן משתהים מה שפחות. זזים – חזרה אל מעבר לגבול.

“אבא ואני חשבנו,” מיהרה אמו של בננו להקהות עוקצים, “שהכי מעניין יהיה לך בזאלצבורג. אמנם, בגלל כל מיני שיבושים בתוכנית, כבר הגענו גם לשם, אבל חוץ מגשם לא הספקנו לראות כלום, וגם אנחנו מעוניינים. אם זה מוצא חן בעיניך, תוכל להמשיך אתנו עד לווינה –”

“תיכף נדבר על הכול,” נעשה גם הוא פתאום נטול־מנוחה. “דבר ראשון, אבא, תמשיך הלאה, תקיף את הבניין ותחנה את המכונית למעלה. יש שם פארקינג. בינתיים אאסוף אני את הפַּקלאות.”

מגרש החנייה כמו נחתך מצלע הגבעה, ומן השפה, לפני חרטום המכונית, נפתחו למרחוק שיפוליהם המתגהצים של האלפים, מזהב השדות הקצורים, הירוק הנוצץ של כרי־המרעה, עד לאופל הגבעות המיוערות. בגבהים, שבמעבריהם ירדנו לפני ששה ימים, הבהיק השלג בשמש הצהריים, אף שכאן, מעלינו, היה מעונן. עמדנו וצפינו בנוף, ממתינים לשובו של הבן.

“האלו, הורים!”

על חולצתו המשובצת הדובון הצה“לי, מכתפו משתלשל תיק המפות, טיפס בשיפוע התלול, רומס ב”קיקרס" את העשב הרטוב, חותך ישר. לרגע חזרה תמונה: פגישתנו החטופה בבוץ הצמיג, בין בִקתות הבזלת השחורה, מזרחה לחאן־ערנבה, בימי ההתשה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אפילו מאז אותו חורף אכזר – ביוגרפיה ארוכה על כתפיו, ואילו אני, במרחק שלושים וארבע שנים טורח עדיין בשאלות שנותרו לא־פתורות אצל נער, שאז, באותו קיץ גרמני קצר שלו, למחרת מלחמת־העולם השנייה, היה שש שנים צעיר מקצין־המילואים בעל הזקן הצ’כובי הזה, בני.

“אתה לא לוקח אתך שום בגדים?” שאלה אמו.

“תיכף.” ואז אלי, בשקט. “אבא, שב רגע.”

באותו רגע כבר ידעתי. אבל מה?

“מה קרה?”

“שב.” הצליל הסגור, הנחרץ, הבעת־הפנים המכונסת לא באו לי בהפתעה. הברקים הרחוקים האלה, שוב ושוב, לא על־ריק הבהבו אילמים. דלת המכונית היתה פתוחה, ואני התיישבתי בקצה המושב, נשען על ההגה. מי מהם?

ובכל־זאת, רק כשאמר, בתכלית הקיצור, “אני מצטער, שכך יצאה לנו הפגישה הזאת כאן, ושאני הוא שצריך להיות המבשר – סבא איננו,” ידעתי, שכך, כאן, במסע הזה, מוכרח היה לקרות לא שום דבר אחר, רק זה.

“רק שהעונש,” אמרתי, “כבד מאוד. ואין עוד מי שאוּכל לצפות מידיו לחנינה.”