רקע
ישעיהו קרניאל
משוט בארץ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דֹאר היום; 1920

“דֹאר היום”, שנה ב, ירושלים גליון רמא, יום ה, יד אב תר"פ – 19.7.1920, ג' להצהרת בלפור

ד


רוח חדשה עברה בכל הגליל התחתון.

הפחד הנורא שהיה שורר בין האכרים אך לפני שבועות אחדים עבר ואיננו. היאוש המר שתקף את בני הגליל והרפה את ידיהם מעבודה עד כדי לעזב את ישוביהם הקרובים אל הירדן – כעשן כליל חלף. הבידואים השודדים שהיו סובבים על אדמת היהודים ואורבים לחייהם ולרכושם – נעלמו פתאום ואינם; גם השכנים הטובים שעזרו להם בעבודתם לשלל שלל ולבז בז הרכינו אף הם את ראשם בעל כרחם ושלא בטובתם.

בהיותי במושבה מסחה העומדת לרגלי התבור התכוננו האכרים לקראת בוא הגנרל ג־ן שסבב על כל המושבות העבריות כדי לפקח על פלוגות הצבא ההודי הפזורות ברב הישובים העברים בגליל. אומרים כי הממלשה בטבריה הטילה על אחדים מהכפרים השכנים לשלם סך 13000 לי"ט בעד העדר ששדדו מאכרי מסחה בזמן האחרון.

עברתי במכונית בכל יתר המושבות והקבוצות ומצאתי בכל מקום אך שקט גמור ועבודה בשמחה. הידים מלאות עבודה בגרן ובבית בכל מושבה עבריה והלב, לב האכר העובד מלא תקוות חדשות ונעימות. היבול הצליח בכלל וערמת בר, גלי זהב ממלאים את הגרנות העברים בגליל. מכוניתי המהירה אצה רצה בין יערי השקדים של פוריה, רגע עברה לפני כרמי החמד של יבנאל הבכירה במשובות הגליל ועם ירידת השמש הלוהטת מערבה ירדה אף היא עמנו לעומקה של העיר טבריה…

בימי החרף וראשית האביב החיים בטבריה נוחים ונעימים עד מאד, ואולם בקיץ, רחמנא ליצלן, בימי החם הנורא המגיע בצהרים ליותר מחמשים מעלות בצל, קשה מאד לשאת את כבד החיים. המשפחות האמידות בורחות ממש ועולות על הרי צפת או ירושלם להתחבא משרב השמש, ורב בני העיר טובלים במי הכנרת ומבקשים להם – המסכנים! – מנוס ומפלט מפני החם, אך ללא הועיל, ועד שיבנו מעוני־הקיץ על הר כנען ועד שתבנה אפילו השכונה החדשה על גבעות טבריה מסביב, עוד יזלו נהרי נחיל זיעה מגופותיהם הכחושים של אנשי טבריה הכבשנית.

בלילה ההוא נדדה שנתי מרב החם ובמשך שעות רבות טילתי ארוכות וקצרות על גזרתי לאור הירח, רגע סקרתי על פני העיר מלמעלה ולנגד עיני נגלתה “פנורמה” שלמה: כל הגגות השטוחים של העיר מכוסים בני אדם השוכבים וסרוחים יחד שנים שנים עם ילדיהם וטפם או יחידים על כריהם. אחדים מהם מטילים על הגגות בפשיטות הבגדים ועיניהם נשואות אל הרקיע: דומים הם מרחוק למוכי־ירח או לנשמות דאזלין ערטילאין בעולם־התהו… פה ושם יושבים בכנופיא יהודים ויהודיות ומספרים בעיניהם בקול רם בלשונם ועל פי דרכם, גם סועדים את לבם ורואים חיים תחת כפת השמים… ככה תחיה טבריה הגנית את חייה בכל ימי הקיץ! לפנות בקר, עם עלות השחר, עלה המשורר הערבי על מרום המסגד ויעורר בקולו הנעים והחודר את בני אמונתו לעבודת הבורא. מדי שמעי א קול שירתו המזרחית, את סלסולי גרונו הנפלאים ואת הלחן הנוגה והשרוי בעצב, אזכר גם אנת נגוני החזן שלנו להבדיל בימים נוראים. למחר הפלגתי באניה העברית מטבריה ואחרי נסיעה נעימה על פני הכנרת השקטה במשך שעה אחת כמעט הגענו לסמך. רגעים אחדים לפני הגיענו אל החוף השתגע הים פתאום ושלח עלינו המון גליו לבלענו חיים ממש. הודות למלחינו העברים “נצלנו” ב"ה ועלינו אל היבשה רטובים ולחים כלנו ביום קיץ.

בבקר השכם נסעתי ברכבת ההולכת ירושלימה.

בדרך נסיעתי בעמק השרון בין רוכסי הכרמל וגלי הים התכול ראיתי דרך חלוני שתי חרבות חדשות שעוררו בקרבי זכרונות עגומים מאד. עברתי על יד תחנת הנסיונות בעתלית שנחרבה ע“י התורקים ושלא זכתה להבנות מחדש ע”י יוצרה ומיסדה המנוח אהרן אהרונסון ז“ל. מי שזכה לראות את התחנה הזאת בעצם פריחתה, את האסף הגדול של עשב א”י היחיד במינו אולי בכל העולם, את הספריה העשירה והשלמה במקצע החקלאות וחקירת הארץ ומי שזכה לדבר רק פעם עם המנוח בעצמו ע”א איזה ענין הנוגע לארץ ישראל – יוכל להרגיש ולהבין את גדל החורבן בשבילנו. חורבן התחנה ויוצרה.

והנה חורבה שניה.

על חוף הים בכפר עין דור (טנטורה) הסמוך לה, עומד בנין גדול מאד, חרב ושמם. זהו בית החרשת של זכוכית שבנה הנדיב לפני עשרים שנה ויותר ועשה בו נסיונות שונים שעלו לו בסכומים עצומים ולא הצליחו. על כל אבן ואבן של המצבה הענקית הזו קראתי לאמר: פה נקברו כמה מליונים של הנדיב ע"י פקידיו! פה נטמן אחד מחלומותיו הכי נעימים!…

הגענו לתחנת זכרון־יעקב ומשם עליתי אל המושבה. האכרים היו טרודים כלם בעבודת הגרן והכנות הבציר הקרוב, ופקידי הממשלה המקומית היו עסוקים בהכנות לקראת בוא הנציב העליון אחר שובו מחיפה ירושלימה. בקרתי את בית־הספר ומצאתי בו גדוד חילים הודים העומדים לשמר על המושבה וסביבותיה. התלמידים היו מפוזרים במקומות שונים וקבלו תורה מפי מוריהם גם על ספסלי בית־התפלה. אומרים כי בראשית שנת־הלמודים הבאה יהיו שנויים לטובה בהנהלת בית־הספר ואמנם הגיע הזמן לזה מכבר…

מפי האכרים נודע לי כי הנדיב החליט לבנות מושבה חדשה של מאה אכרים בכפר “שוני” הסמוך לז“י. אדמת שוני נקנתה ע”י הנדיב עוד לפני המלחמה והיא מאחדת את זכרון־יעקב עם שתי בנותיה מדרום: בורג' ומרה. נחל זרקה הידוע בשם נהר התנינים עובר לכל ארך האדמה ומימיו הרבים שוטפים אל הים בכל ימות השנה. בזמן האחרון העלה הנדיב את מי הנהר במקום אחד גבוה ומשם הם יורדים ומשקים את האדמה לכל עבריה כיאור אשר במצרים. בכלל דומה אקלים המקום הזה לאקלימה של מצרים ולפי דעת יודעי דבר אפשר מאד להשתמש באדמה המשקה למטע צמר־גפן וקני הסוכר. אפשר גם לגדל בהמות לרב, לזרע ירקות ולנטע נטיעות שונות. ידים חרוצות ומנוסות וכספים לא מעטים של הנדיב יוכלו בטח להפך את הפנה היקרה הזו לגן־עדן ממש במלוא מובן המלה הזו.

לע"ע עובדים בכפר הזה הנקרא בעברית בשם “גבעת־בנימין” יותר משלושים צעירים מבני מושבות הגליל ויהודה ובתוכם גם מתלמידי מקוה־ישראל ועוסקים בזריעת תבואה ומקשי אבטיחים. אומרים כי הצעירים האלה מצטינים בעבודתם, הודות לנסיון הרב שרכשו להם במקצע החקלאות במושבותיהם ונותנים תקוה גדולה להצלחת המקום הזה. שמעתי כי בקרוב יגשו לבנים בתים בשביל הצעירים האלה ויחלקו להם אדמה מן 80 עד 100 דונם לגדול בהמות וירקות, לנטיעות שונות ולזריעה. חושבים כי אדמת המשקה הזו תספיק לכל אכר חרוץ למצא את מחיתו בריוח. הכפר סמוך מאוד לתחנת הרכבת והאכרים יוכלו בנקל להוביל את יבולם למכירה לכל תפוצות הארץ.

בנין המושבה החדשה הזאת יעלה, כפי הנראה, בערך 200000 לי"ט העולות לפי שער הכספים הנוכחי לסך עשרת מליון פרנק. ואת הסכום הקטן הזה אומר הנדיב להשקיע מחדש בארץ־ישראל בלי רעש והמולה ובלי כל אספות ווכוחים סוערים; ועל האדמה הזו הוא אומר להושיב ולשכלל מבני הארץ חניכי המושבות הראשונות שאין אדמתן מספיקה למחית האבות והבנים גם יחד. אלה הם הצעירים מבני זכרון־יעקב, פתח־תקוה ועוד, שנתחנכו על ברכי העבוד והשפה העברית ושזכו להקרא בפי אחד הצעירים מעל במת הכנסיה הציונית בלונדון, בשם־לואי מחפיר: “פרזיטים”…


י. קר־ל.


המלצות קוראים
תגיות