רקע
ישעיהו קרניאל
עלבון השפה דאר היום, 26.9.20
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דואר היום; 1920־1921

עכשיו, שהלשון העברית הוכרזה מטעם הממשלה בתור אחת משלש הלשונות הרשמיות בארץ ויצאה פקודה ממשלתית להשתמש בכל דבר רשמי גם בשפתנו העברית, עתה נתעוררה שאלה חדשה בדבר המקום שנועד ללשוננו אנו באחרונה. אחד מראשי הסופרים והעורכים בארץ התאונן במאמרו האחרון כי “בכל מקום – ואפילו בפקודה גופה – הלשון העברית היא האחרונה. היא באה תמיד אחר האנגלית1 והערבית. והרי אפשר היה – הוא אומר – למנע בעד עלבון זה של רגש הלאומי העברי ולהדפיס את שלש הלשונות לא זו תחת זו אלא זו בצד זו”.

בודאי, המדור התחתון שקבעו ללשוננו בבנין “הבית הלאומי” שלנו בארץ אינו מתאים כלל לשאיפותינו הלאומיות ולפסוק “ורממנו מכל לשון” שאנו אומרים בקדוש ליום חגנו. אבל, “גזרת־מקום” זו הרי יצאה מלפני הממשלה הנוכחית – זו הממשלה שהיתה הראשונה, אחרי אלפים שנה, להכיר את לשוננו העברית כלשון לאומית ורשמית בארץ אבותינו – ואין כל ספק בדבר שהיו בודאי כמה טעמים ונמוקים מדיניים אשר הניעו את הממשלה שלנו לקבע לה ללשוננו לעת־עתה דרגא דלתתא בכל דבר רשמי. חזקה, שליח זה עושה שליחותו באמונה. וכשם שזכינו לראות במשך זמן קצר את הגשמתן של כל הדרישות הכי קיצוניות שבאו בעתונים עם בוא הנציב העליון לארצנו, וכשם שזכינו להכרת לשוננו הלאומית וליותר מזה מבלי כל דרישה מצדנו, כן נזכה אילו, אם רק נדע לחכות ולמתין, גם לבטולה של “גזרת המקום”. – “בעתה אחישנה” כתיב.

ואולם, עד שאנו באים בטענה על המקום שיעדה הממשלה ללשוננו, עלינו לטעון אולי לעצמנו ולשאל: איה מקום כבודה של לשוננו אצלנו, בחיינו אנו בבית ובחוץ? האם כבר עשינו אנחנו את כל חובתנו לשפתנו כדי ל“רוממה מכל לשון” ולתת לה מקום בראש בכל מעשינו אנו? ומה אנו עושים כעת כדי לתבוע את עלבון השפה מידי אלה המשתמטים בכונה לתת לה אפילו מקום באחרונה, גם אחרי שיצא חק מפרש האומר להם להשתמש בלשוננו בכל מעשה רשמי הן בעיריה הירושלמית, הן בלשכת המסחר החיפואית והן בכל יתר המקומות שבארץ?

שוטטו נא בחוצות ירושלם וראיתם בעיניכם כי בשעה שהבנק המצרי, הצלם הנוצרי, גן המשתה הנכרי ועוד כמה מוסדות לא יהודים בעירנו מצאו לנחוץ לענד את שלטותם בכתבה עברית יפה ובאותיות גדולות ומזהירות יחד עם האנגלית2 והערבית בה בשעה זוכים אנו לראות כמה וכמה שלטים יהודים שעליהם מתנשא לכל ראש השם היהודי בלשון נכרית, ותחתיו או מאחוריו בקרן זוית מציץ לו השם בעברית ובאותיות צנומות ועלובות. ויש שאתה נתקל בשלטים צרפתים או אנגלים גמורים בצרוף הלשון הערבית וחושב ומאמין כי בעליהם הם צרפתים או ערבים, גויים גמורים מבטן ומלדה, אלא שמתוך השם היהודי הזועק מתוך השלט הנכרי הזה ניכר כי בעליהם הם דוקא יהודים…

ואלה ה“יהודים” שרב פרנסתם מן היהודים, המתריעים לך יום יום כי בתור יהודי עליך לסור אליהם ורק אליהם. עליך להזמין את סחורותיך מן החוץ רק על ידם או לתקן את שעונך רק בחנותם. יהודים אלה מתקלסים בנו ובלשוננו בפרהסיא גמורה, וכל אדיבותם ותשומת־לבם אך לאינם יהודים, רק לזרים ולנכרים.

אמנם כן, הלשון העברית שבה לתחיה בארצנו ובמשך שלשים השנה האחרונות צעדה צעדי ענק על דרך התפתחותה, הן בתור שפה מדוברת, והן בתור לשון הלמודים והספרות. יש לנו ב“ה עשרות אלפים ילדים המתחנכים בבתי־הספר על עברית, יש לנו מאות משפחות המדברות עברית, יש לנו במת־חזיון, בית־עם ועתונים עברים, יש לנו ב”ה גם לשון לאומית רשמית בארץ. אבל, דא עקא שיש לנו בארץ צבור עברי של 70000 נפשות מישראל, בן פורת יוסף, שברובו הגדול אינו מדבר עברית, אף על פי שרבם ככלם שנו ולמדו את הלשון העברית בחדרים, בישיבות ובבתי־ספר העברים. ואע"פ שהיו יכולים, לו רק רצו או לו רק יכלו לרצות, לדבר בה היטב ואפילו בשבושים קצת, כשם שהם יכולים ורוצים לפטפט ולדבר בכל יתר השפות שהביאו עמם מן הגולה או שרכשו להם פה, בתוך הגלות הארץ־ישראלית.

ולא על הצבור הזה העושה את המעשים האלה3 בכונה או שלא בכונה יש להתריע ולצעוק, לא על היהודים האלה עלינו להתרעם ולקבל. אשמים בזה אלה המשכילים העברים שיודעים ומכירים מה גדולה חשיבותה של הלשון הלאומית לכל מעשינו בארץ אבותינו, אשמים בזה אלה המנהיגים העברים כביכול שהכח והיכלת בידם לעשות ושמפני אדישות ומדת הותרנות היתרה שבהם, לא עשו את כל חובתם ומה שהיה לאל ידם לעשות כדי לנטע בלב הצבור הזה הכרה עמוקה וחזקה בצרך הלשון העברית בארצנו כצרך הנשמה לחיי הגוף, ולהשליט השלטה גמורה ובכל משמעתה היותר תקיפה של מלה זו, את הלשון העברית בכל הליכות חיינו פה בארץ.

זוכר אני עוד את דברי הדר' כהן־ברנשטיין, העסקן הציוני הידוע, שענה לשואליו בנשף הפרידה שנערך לכבודו בירושלם לפני עשר שנים, כי לא למד לדבר עברית במשך השנים שעשה בארץ־ישראל אך ורק באשמת הקהל העברי שדבר עמו תמיד לא עברית, ומפני זה לא מצא את עצמו מוכרח אף פעם להשתמש בשפה העברית, ולא היה אנוס על פי הדבור להזקק לשפה שעכ"פ היתה חביבה עליו מאד.

תשובה יפה כזו יוכלו לתת לנו גם עכשיו כל אלה שבאו מאמריקה ומרוסיה ושאנו4 מדברים עמם רק אנגלית רוסית וזרגון…

לפני ימים אחדים קבלתי מכתב מכמר נוצרי, ראש הכנסיה הקתולית בצפת ובו הוא מבשר לי בשמחה כי החל ללמד עברית וכי בקרוב מאד יפתיעני במכתב כתוב עברית בעצם ידו. אגב בקש ממני להמציא לו ספרים ומלונים כדי ללמד מתוכם את לשוננו במהרה ועל בוריה. הייתי מיעץ לאחדים מראשי העדה שלנו לקרא בעיון את מכתבו של ראש הכנסיה הנוצרית, אולי ילמדו בכ"ז אל דרך הגויים, בפרט אל דרכיהם המשובחים וינסו אף הם להקדיש יום־יום שעה קלה ללמוד השפה העברית ולכל הפחות למנע עד כמה שאפשר מצדם עלבון השפה הלאומית שלנו… כי במה נופלים הם, למשל, מכל אותם עשרות הצעירים הערבים פקידי הממשלה בעירנו הלומדים, כידוע בשקידה רבה את השפה העברית בדבור ובכתב?

הן אמנם, אין לחשד חלילה בידידינו הנכרים האלה כי לומדים הם את לשוננו רק לשם שמים או אולי מפני חבה יתרה לנו ולשפתנו, אלא מפני התועלת האמתית, חומרית או רוחנית, שהם מקוים למצא בשמוש הלשון העברית בעבודתם בארץ בעתיד הקרוב. אבל, שואל אני מדוע לא ירגישו גם רבנינו ופקידינו, להבדיל, את התועלת האמתית שיש להם ולארצנו בשמוש לשוננו ביחוד בזמן הזה?

מדוע אנו משתמשים בתחבולות ובהמצאות שונות באספות ידועות בארץ וגם בועידה הציונית בלונדון כדי להשתמט מן השפה העברית, ע"י זה שמכריזים אותה ללשון רשמית, ולמעשה – מדברים כל הלשונות שבעולם חוץ מעברית?

ואיה היא זו אגודת “שפתנו” שלנו, ששמה לה למטרה להגן על השפה העברית בפני אויביה מבחוץ ומבפנים ולהשליט את הלשון העברית בארץ? מדוע היא מאחרת לעשות מה שנחוץ לעשות כדי לתבע את עלבון השפה מיהודים ולא־יהודים? האמנם היא מסתפקת אולי בלוחות של “יהודי דבר עברית” שנתלו פה ושם כ“שיר המעלות” של היולדות ואין בהם די כח להתגבר על המכשפה החיה ועל שאר הרוחות והמזיקין האורבים לה לשפתנו? הן ראיתי שומרי הדת סובבים בכל ערבי שבתות להזהיר על חלול הקדש של השבת וגם שמעתי את קול השופר לשמירת השבת, ומדוע לא יתעוררו גם שומרי החומה העברית לשמר על חלול הקדש של הלשון העברית? ולמה נשתתק קול השופר של נביא השפה העברית בארצנו ואינו קורע את השטן המקטרג על לשוננו זו?

הן ידענו כי בראש האגודה החשובה הזו עומדים יהודים כא. בן־יהודה, ד“ר קלויזנר, ה' דוד ילין, ד”ר סלושץ ועוד בני סמך וקנאים נלהבים לשפתנו, שיכולים וצריכים לעמוד בפרץ ומדוע הם מחרישים? ואם אינם שותקים ועושים, למה איננו רואים את פעולות האגודה בזמן האחרון.

הנה הגיעו ימי חג הסוכות, ימי “שמחה וששון” ויש די זמן לאגודה לסדר אספות וגלויי דעת כי לדרש את זכות השפה העברית הנעלבת מכל צד.

יש שהות לועד האגודה לחשב ברצינות ע"א הסכנה הנשקפת לשפתנו אולי מצד ההגירה הגדולה הז’רגונית העתידה לבוא בארצנו. והמכשלה הזאת תחת ידה.

כי רוצים אנו בשלטון השפה בארץ ולא בעלבונה!

י. קרניאל




  1. במקור “האגלית” – הערת פב"י.  ↩

  2. במקור “האגלית” – הערת פב"י.  ↩

  3. במקור “והאלה” – הערת פב"י.  ↩

  4. במקור “ושהנו” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות