השבוע, הלואי רשב"ע שירבו כמותו בארצנו!… שמחה כזו, תקוות כאלו, ישועות ונחמות וביחוד חדשות שכמותן – תמה אני אם נזכה בקרוב לשמוע כזה!…
וצריך אני להקדים לכם, רבותי, שמטבעי אין אני בכין גם בשעות החיים הכי טורדות. אדרבה! תמיד, תמיד מורגלא בפומי המימרא: גם זו לטובה! תמיד, תמיד אפילו בשעה שהפלונית תובעת בפה ודורשת מצלצלים ואפילו בשעת משבר הכי חמור לכלנו – תמיד אני מוצא בקרבי תרפ"ט אלפים אמתלאות ותרוצים בכדי לנחם אותי ואותה ואת מחוסרי העבודה. לעולם אין לבי מתרוקן מתקוות ופי מנחמות…
מילא, זהו הטבע שלי, הטבע של נחום איש גם זו וביחוד של מנהיגינו וגדולינו אלפרד מונד וחיים ויצמן שיחיו. ואומר אני כי לא עת עתה לדאג ולהתמרמר, כי “הרבי צוה להיות שמחים”.
“הרבי צוה להיות שמחים” – זוהי רק לישנא דבני אדם. האמת נתנה להאמר כי ה“רביים” מבית המדרש הישן לא צוו מעולם להיות שמחים, אדרבה, כלם היו בעלי מרה שחורה (פסימיסטים בלע"ז) ותמיד צוו להיות עצובי רוח. הרבי צוה לבכות ולקונן על חורבן הבית, על גלות השכינה על יצר הרע… והרבי מבתי מחסה בעירנו צוה לקרע ממש על “כנסת ישראל” ר"ל ועל די־האן, להבדיל אלף הבדלות, בשעת הישיבה של “המועצה” שלהם (עיין קול ישראל!) ולא לחנם אמר יהודי פקח ומוכר ספרים בעירנו את הפסוק: יש חיים שיש בהם יראת שמים ויש שמים שיש בהם יראת חיים.
ואולם נטיתי קצת הצדה: כוונתי היתה לומר לכם כי היתה חובת בית רבותינו: אנחה והתמרמרות. רק הרביים החדשים מאתמול, הרביים מלונדון, הם “צוו להיות שמחים”, כמו שרגילים לשיר אצלנו רקוד ה“רונדו” את השיר “הבה נגילה”:
מוכרחים להיות שמח
מוכרחים להיות שמח
מוכרחים! מוכרחים!
להיות שמ_א_א_ח!
וההכרח, כידוע, לא יגונה..*
אפשר, שהאסנטיסים שבכם יעקמו את חטמם לשטה זו ואפשר שהאפיקורסים שבכם ימצאו סירכות ופנימות של מנהג־שטות זו ויאמרו: לשמחה מה זו עושה? היה לנו ב“ה רעש האדמה ועכשיו עומד כבר הארבה מאחורי־כתלינו בעבר הירדן… ואין לך גליון של העתונים בת”א ואפילו בירושלם עיה“ק שאין שם סדרה של משפטים והזמנות של קריאת שמיטה בחתימת ההוצל”פ ופשחר“ג (הן הכל אצלנו בראשי תבות: ההוצאה לפעל, פשיטת הרגל ממש כמו פלשתינה (א"י) ולא”י, תא“י, ומא”י וחסר רק פשה“י' – כלומר פשיטת־היד – ושלעמל”ק, ז“א שלא על מנת לקבל פרס: פרס למה? כלום המשכרת אינה מספיקה?… ושוב פעם, ירט הדרך לפני ורצה אני למסור לכם רק את טענתם של תלמידי ה”פסימיסטים" שהם טוענים ואומרים כי לו היו להם המיליונים של אלפרד מונד או אפילו חלק מהם (יהודים עושים מיד פשרות?) היו צועקים גם הם כמוהו: “אין משבר!” או לו היו נותנים לכל אחד ממחוסרי־העבודה – כך הם אומרים – משכרת של פקיד עליון ואפילו של פקיד בינוני (שוב פעם הנחה!) במלון יוז או בקרן היסוד או ב… היו גם הם מכים באצבע צרדה לפני סוקולוב וחוזרים אחריו: “אין משבר! אין משבר! משבר מאפיש אצל קיש!”…
אלא שבכ“ז האופטימיות שבין מונד וסוקולוב ואפילו ויצמן – הפרש גדול ביניהם. אופטימיות זו של מונד היא – למה נכחד? – לשם פוליטיקה ודיפלומטיה – שאני! כמו שהיתה אומרת חותנתי ז”ל: “צביטה בלחי ובלבד שיעמד הצבע!”… צביטה בלב ובקיבה הריקה ובלבד שלא להתיאש. זהו מנהגי תמיד – שם אני את מבטחי בעזרת ה' – ומקוה…
* * *
ובינינו לבין עצמנו – מדוע לא נשמח קצת? וכי תכלית היא באמת להיות שרויים בעצבות כל הימים, רואי נגעים ורואים בעבים? ואלמלא לא בא אלינו ה“קומקום” כפעם בפעם ור' עזמות בכל עש"ק הייתם שוכחים כמעט לצחק…
לא רבותי! היהודי הוא מטבעו אופטימיסט, רואה נגוהות ורואה־שמש ואפילו בשעה שהוא מזופת לא־עליכם ושרוי בעניני שטרות ושכר דירה, די לו לקרא את המברק הארוך של מונד ל“דיילי אכספרס” – ודוקא לעתון זה שעורכו הוא “יהודי טוב” אעפ"י שהוא אנטי־ציוני ואנטי לאומי, מפני שבמקום הרשע שם המשפט! – ומיד הוא נהפך ונעשה לאופטימיסט!
והולך אני לשטתו של הפרופסור קואי, שהיה מרפא את הבריות לא ברפואות אלא בדרך הטבע, בדברי לחש וב“אוטוסוגשסטיון”. הוא היה מצוה לדורשיו לקום בבוקר ביום חרף קר ולומר במקום “מודה אני” ו“אשר יצר” – ג' פעמים את הלחש: “חם לי! חם לי! חם לי! ומיד נעשה חם בכל רמ”ח אבריו רק בכח הדמיון… עצתי אמונה גם למחוסרי העבודה והפרנסה שלנו בארץ, שיאמרו ג' פעמים ביום, בקר, צהרים וערב – כלומר: במקום שלש הארוחות – בלחש ובכוונה גדולה: “שבע אני! שבע אני! שבע אני!” – ומובטחני כי מיד יבטלו את “הסיוע” המלון יוז לא רק לרווקים כפי שהחלט בשבוע זה, אלא גם לבעלי משפחות…
הנה כי כן רבותי, רואים אתם בחוש שאסור לדחוק את השעה והעיקר – בלי רעש ובלי עצבות ודוקא מתוך שמחה ומתוך הרחבת הדעת של וזיר אנגלי, שאינו ידוע אם ציונותו קודמת לאנגליותו ושל דפלומטיה גבוהה, שריח הנפט נודף הימנה מארם־נהרים ועד הר הכרמל וביחוד פוליטיקה “ממולחת” שריח של פרנסה בריוח ובשפע מגיע לאפו…
ולע"ע – שבוע של שמחות ונחמות ותקוות ובעיקר של בשר־כשר בזול… ואני חשבתי לתומי כי כל ענין יוקר־הבשר תלוי בקצבים וכי הקולר תלוי בועד השחיטה והם הם שפשטפו את העור של “הבהמה הכשרה” שקורין לה: הקהל, וחשדתי בכשרין כי הם הם שגרמו למסעדות הזולות והאכילו טרפות בעירנו – מחמת היוקר! – והנה נודע לנו מתוך המודעות המשחירות והמאדימות את כתלי עירנו כי כל האשם באיזה יהודי ששמו יענקיל והוא נועד כנראה, להיות השעיר המשתלח של הקצבים כדי לכפר על כל עוונותיהם לפני הקהל.
ולע“ע הלכו “הרבנים המאוחרים” ופרסמו מודעות גדולות של “המסעדות הזולות”, שאוכלים בהן טרפות ר”ל ועל ה“דארע־קישקע” (נקניקים בלע"ז) ופרטו את שמותיהם ומקומותיהם ועשו להם, כמובן, פרסום גדול בירושלם עיה"ק.
אלמלא לא היו רבנים כשרים הייתי חושד בהם, שקבלו חתיחת “דארע קישקע” בתור פרס ו“בקשיש” על הריקלמה הזו שעשו למסעדות־הטרפה בעירנו.
אכן מעשה רב היא באמת!…
* * *
כבר אמרתי לכם פעם ואולי גם פעמים – לך זכור! – כי איני חכם־כלכלה, ולא חכם הפיננסים ולפיכך כשקראתי בעתונים ע"א ההלואה של מיליון פונט בג’ירא של חבר הלאומים פניתי לתלמידי הפיננסיסט המומחה – כמו שקורין לזה במוסקבה: “ספעץ!” – ושאלתי ממנו: ילמדוני תלמידנו! חבר הלאומים רוצה לסדר לנו בערובתו הלואה של מיליון פונט מאומות העולם בשביל חלוצינו ובא הברון רוטשילד לסדר בעצהו את ההלואה הזו? למה לו להכניס ראש בריא במטה חולה זו?
– פשיטא, ענה לי תלמידד מתוך ידיעה עמוקה, מפני שאין חכם כבעל הנסיון. הברון שיחיה יודע מראש כי סופו לשלם את המליון… וכי מי ישלם? החלוצים ישלמו? וכי מי שלם את הדפיציטים של סולל־בונה אם לא ההנהלה הציונית? ומי משלם את הדפיציטים למלון יוז אם לא הברון, והחנוך יוכיח! וכי למי פונים בשעת הדחק אם לא לזקן שלנו?… ולמה נסע ויצמן לפריז תחילה אם לא בשביל המיליון? ע“כ החליט הברון לסדר מלכתחילה את המיליון. ומסתמא ימצא גם שותפים ל”עסק" זה: הוא ישלח את השמש שלו עם מקלו בידו ורשימה של גבירים ונגידים כדי “שיחתמו” גם הם – לא “לצאת” חלילה! – אלא להכנס לענין ומסתמא יחתמו מפני כמה טעמים: ראשית, אם הברון נכנס בעסק מסתמא הוא קרוב לשכר והשנית – עשיר מחייב!…
* * *
וראו מן בין בני לבן חמי!
שם באנגליה העשירה, שאינה זקוקה חלילה להלואה לשבת ול“עמק” ולחנוך – שם נמצא נדיב אחד שהוציא את פנקס־השיקים שלו וחתם על חצי מיליון פונט (נשמתי נעצרת למקרא סכום שכזה בזמננו!) ושלח למיניסטר הממונה על הכספים – כדי לשלם את חובותיה של הממשלה1 מימי המלחמה. ולא זאת אלא שהנדיב הגוי הזה רוצה בעילום שמו, מתן־בסתר, ואצלנו כשיהודי נותן או אומר לתת פרוטה אחת או אגורה של ניקל נקובה הריהו רוצה שיעשו טררם גדול מסביבו, שיפרסמו בכל העתונים ואפילו ב“עזמות”, והעיקר שהיא רוצה לא רק כתר תורה וכתר רבנות אלא גם כתר מלכות ושכסאו יהיה מרום מראש, וענין בית הרב הלא יוכיח!…
וכשנמצאת איזה יהודיה אטילקית ממצרים, שרכשה לה איזה הון הגון – איני יודע כיצד? – והחליטה לנדב את הצרור שלה בחייה, מצאה – נחשו־נא את מי? – את מוסוליני! ועתוני חו“ל מספרים כי פיננסיסט גדול בשיקגו ושמו וזנוואלד נתן עשרת אלפים דולר למפקד בירד (צפור בלע"ז) כדי שיעוף באוירונו לקטב הדרומי… ואם לא אטעה הרי הפיננסיסט הזה הבטיח עוד לפני המלחמה לבית העם הירושלמי כ”ה אלפים דולרים לבנין הבית ועד היום הזה אין בית ואין דירה ואין אפילו במה לשלם שכר־דירה לבעלת הבית הערבי…
ותיתי להן למטרוניתות החשובות בעירנו מרת קיש ומרת חיימסון, שקבלו עליהן את הטורח לערך נשף־מחולות, שיהיה אי“ה בראשית החדש הבעל”ט במגרש הרוסי – לטובת בית־העם בירושלם…
* * *
ואולם אין זה מעניני הפעם. העיקר מה שרציתי לספר לכם בזה הוא הענין של שני העזבונות מרומיניה.
בבוקרשט, עיר בירתו של ברטיאנו, נפטר בזמן האחרון ד“ר מיכאל פשקאני, פרופיסור במכללה וחבר למורשון2 הרומיני. ביום 8 לחדש ינואר ש”ז פתחו האפוטרופסים את צוואתו של המנוח והנה לתמהונם הגדול של בני־משפחתו (שכחתי לומר לכם שהוא גוי מאה למאה) שמעו כי הוריש את גופו לתלמידים היהודים שבבית־המדרש לרפואה מפני שאינם יכולים להיות נוכחים ולהשתתף בשעת נתוחי הגופות (דיסקציון בלע"ז) בעטים של חבריהם הרומינים.
"אני דורש – כך כתוב בצואה – שרצוני זה יתמלא בדיוק משום שאיני יודע ומכיר אלא דת אחת, הדת הכי גדולה, דת האמת ואהבת־הזולת.
וכ"כ הוא מוריש את ספריתו המקצועית לתלמידים העניים מבין היהודים, שאין באפשרותם לקנות להם ספרי־למוד לרפואה.
וכשאנו קוראים בעתונים ובמכתבים ע"א הפרעות שעושים המתלמדים והפרופיסורים ביהודים ברומיניה, שואלים אנו בעל כרחנו את שאלתו של אברהם אבינו בשעתו על סדום: אולי יש צדיק אחד?… האם תספה צדיק עם רשע?…
* * *
וכל ימי הייתי מצטער ואומר, שתנועתנו עניה ב“עזבונות” עד כדי בזיון ממש וקרנותינו לא זכו עד כה לעזבון הגון. העזבון של כדורי התגלגל לממשלה עד לרגלי הר־תבור וחידושה של “סימי” עודדה מחלקת בן הספרדים והאשכנזם מירושלם עד הונג־קונג. והנה סו“ס זכינו לעזבון אמתי מאת נשיא העדה הספרדית בבוקרשט, חתיכה הראויה להתכבד, עשרה מליון ל”י (לא לא"י!), בערך 125000 לירות א"י, ודוקא ממי? – מספרדי!…
ולו הייתי אני חבר בחלוצי המזרח או אפילו חצי ספרדי כאיש־הברזל שלנו הייתי מניח את האשה מרת “סימי” ואת כל העסק שלה והייתי נוטל ביד את הענין של בוקרשט. ראשית חכמה, לא הייתי נוסע לכינה אלא לרומיניה לסדר את הענין שלא תשלט בו חלילה עינא־בישא כמו אצל כדורי ויתקיימו דברי המת בצוואתו והשנית הייתי תובע ממלון־יוז למסר את המצלצלים דוקא ל“תחית הספרדים”, דהיינו: הייתי פותח משרד גדול ומכניס לתוכו רק פקידים ספרדים טהורים ולמראית־עין הייתי מקבל גם פקיד אשכנזי קטן שם במלון־יוז, מדה כנגד מדה!… ושוב הייתי נותן תקציבים ל“כפר ברוך” ול“באר יעקב” ולבאר־יצחק. בעיקר, הייתי פותח קתדרא מיוחדה לעניני היהדות באפריקה הצפונית כדי שלא יתגולל אלמאליח במצרים החמה (אגב, יצא לאור תרגומו העברי מספרו של פרופיסור סלושץ על צפון אפריקה), קתדרא למיוחסים ולגאונים לפולקלור ולשירה של ר' יהודה הלוי, של אבן־גבירול ושל הרב שבתאי ג’אין… הייתי שולח על “חשבון הגביר” את העו“ד הצעיר להונג־קונג ועורך נשפי המחול לתלבושות בכל שני וחמישי לחלוצים החרוצים ולחלוצות המזרח הנאות – במועדון שלהם! בקצור, הייתי מחליט להמיר את דתי ל”פריינק"…
* * *
ומעשה בשני יהודים מגדולי הדור ומרמי־המעלה בארצנו, אחד ד“ר פולני ו”ביתי" לרגלי הכרמל ואחד ד“ר אמריקאי מהרמתים צופים, שנסעו יחד בזמן האחרון ברכבת מחיפה ללוד או לירושלם. ובדרך נסיעתם דברו שניהם, כמובן, על ענינים גבוהים ורמים וביחוד על השטה של ההתישבות בא”י, הד"ר הפולני תמך בשטת הישוב הראשון של המושבות והשני בשטת הקבוצות…
כדי להוכי את דבריו התחיל הד"ר הפולני – לא של רפואה! – מונה כרוכל את המושבות הראשונות, שיש להן בסיס כלכלי ידוע כגון: ראשון־לציון… פתח תקוה… חדרה.. זכרון־יעקב…
– מה? זכרון־יעקב? סליחה! – אמר האמריקאי – רק לא זה!
– מדוע? – שאל השני בתמיה.
– מפני כי ישנם אכרים בז"י – השיב הראשון – שהם חיים משנוררות, ומקבלים נדבות מהברון…
ולבסוף כשנגעו בשאלת המסחר והתעשיה בארץ, הוסיף הד"ר האמריקאי בנחת: טובים לנו שלש מאות “בולשביקים” מכל החנונים הקטנים שבארץ.
מילא, איני רוצה להכנס לגבולו של ה“רפורטר” המסחרי שלנו במלון יוז ומניח אני את זה עד שיבוא תשבי ויתרץ את הקושיא החמורה הזו. אבל בנוגע לזכרונים שלי – הריני כפרתם! – יכול אני (אעפ"י שאני בן־אכר, ומה יכול בן אכר לדעת ומכל שכן זכרוני?) להעיד כי טעה הד“ר האמריקאי בדבריו. אין האכרים מקבלים לא נדבות מהברון פשוט מפני שאינו נותן אלא שהוא מקבל מהם חזרה קימעא קימעא עפ”י חוזה שיש ביניהם ובין הפיק"א, על חשבון הכספים שקבלו לפנים מהברון… וחוששני כי לו היה נותן היו מקבלים לא רק הם אלא אפילו במלון־יוז ואפילו… לקתדרא זרגונית במכללה העברית!…
כנראה שזהו גורלה המר של זכרון־יעקב העלובה, שהיא מקום המוכן לפורעניות ולרכילות וכבר קדם חכם אחד וכתב בספר הזכרונות שלו לישוב הראשון בארץ מעשה נורא, שאכרי ז“י הראשונים היו יוצאים לצוד בשבתות – כנראה ל”ענג־שבת"! – לא צפרים ולא אילות השדה אלא דוקא חזירים, ולא חזירים סתם אלא חזירי־יער (וכשאוכלים חזיר, אמרי אנשי, צריך שיהיה שמן…) והיו צולים אותו באש ואוכלים אותו על ראשו ועל קרבו ועל כרעיו – לא פחות ולא יותר!…
ולסוף – לא דובים ולא חזירים ולא יער ולא שנוררים ולא כלום – להדם!
ועל כגון דא אומרים אנו הזכרונים לגדולי הדור החשובים שלנו: חכמים הזהרו בדברוכם!
* * *
ומכיון שאנו עומדים ב“סדרה” של שנוררות, נימא מילתא גם ב“שנוררות” של ירושלם עיה"ק.
הן זוכרים אתם בודאי עדיין היטב – וכי ישנם בעלי זכרון גדולים מכם תלמידי הזכרונים והזוכרים? – את המעשה שספרתי לכם כאן לפני שבועות אחדים ע“א יהודי ירושלמי אחד, שנכנס למשרד “המרכיש” והזמין חותמת ל”ישיבה ולתלמוד־תורה" ובקש להוסיף גם את שמו של הרב קוק. ולאחר שהריח היהודי כי הדבר נודע לרבנו הגדול ושהוא ענה כי לא דובים ולא יער, לא חזר עוד למשרד “המרכיש” לקבל את החותם עד היום הזה…
והנה בשבוע זה, בשעת ההפסקה של “שבע שנים” בין מערכה למערכה בהצגת “יעקב ורחל” – אגב על ה,אהל, שלנו וגם על “התקוה” של אימבר ושל אחרים נשוחח אי“ה בשבוע הבעל”ט! – נגש אלי ידידי מר י.ק־ביץ, אדם ידוע ומהימן בעירנו, והושיט לי מעטפה ארוכה ומעוברת קצת ואמר:
– הרי זה בשבילך, חמר ל“עז־מות”!…
לא עברתי הלילה על ה“בחדרג” מפני שהמכתב היה פתוח – אגב נזכרתי בתורתו של מנהל בנק גדול זקן בקי ורגיל הוא היה אומר לפקידיו: כלל זה היא נקוט בידכם – מכתב זר אסור לפתוח, ואולם בדיעבד לאחר שכבר פתחתם אותו מצוה להביט בו – ומתוך האדריסה של המכתב ניכר היה כי הוא ממדינת הדולרים.
מתוך המעטפה הגיחו חצי תריסר – ממש, ששה בכרס אחד! – כתבים ובראש ובראשונה: תמונת משפחה, מירושלם. באמצע יושבת האם, מימינה ומשמאלה שתי צעירות בוגרות וגזוזות שער, כפי האפנה האחרונה, מאחוריה עוד שתי ילדות ובקצה – נער ירושלמי בעל קפילוש ופאות קצרות… ומתחת לתמונה מודפס באנגלית: Mother died (האם מתה) וסמן שחור וקטן של שתי־וערב על תמונת האם…
פתחתי את המכתב ומצאתי בו שני מכתבים, אחד עברי ואחד אנגלי ובתוכם שיק על סך 5 דולרים,
– קרא נא את המכתב! זהו העיקר! – אמר לי ידידי,
ישבתי וקראתי את המכתב הזרגוני בחתימת יד מר יעקב דוד לעווין, יהודי אמריקאי לידידי מר י. ק־ץ הנ"ל בירושלם ואחרי הקדמה קצרה הוא נגש לעצם הענין: “בחדש ספטמבר (לפני ימים נוראים!) קבלתי מכתב בקשה ארוך מירושלם ממשפחה אחת בשם כ… בצרוף חצי תריסר של כרטיסי “לשנה טובה”, שאחד מהם אני שולח לך בזה על מכתב הבקשה היו החותם והחתימה של הרב קוק! כ”כ קבלתי תמונה מאת המשפחה האומללה, שהנני מצרף גם אותה למכתבי זה. ומפני כי לא היה מען ברור במכתבה זה שלחתי את השיק על שם הרב קוק וקבלתי ממנו את התשובה הרצופה לז.
וזהו נוסח המכתב מלה במלה של הרב קוק על הפורמולר שלו מספר 1689 מיום כ“ד כסלו תרפ”ח.
לכבוד האדון יעקב דוד לעווין!
יקבל בזה חזרה את השיק שלו ע"ס 5 דולרים ששלח להאשה… יחד עם מכתבו. בביתנו לא נמצאת האשה הזאת וגם לא ידועה היא לנו מי היא. בטח היא מהשנוררות שאין לנו עסק בכאלה,
ועל החתום:
מזכירו של הרב קוק.
ואידך כתוב במכתבו של מר י.ד. לוין מאמריקה: מתוך מכתבו של הרק קוק ניכר כי יש כאן עסק עם “שנורר פירופיסיונאלי”, איני יכול להבין מהיכן לקחו את החותם ואת החתימה של הרב קוק? ובכן איפוא הנני מחזיר לך את השיק של 5 דולרים בבקשה לעשות חקו"ד אולי תמצא את האדם האמתי ותמסור לו את נדבתי הקטנה. הריני מוסר לך יפוי־כח לחתם את שם האשה ואת שמך על השיק ולמסר את הכסף לנצרכם באמת. והעיקר רוצה אני לדעת אם חששו של הרב קוק הוא נכון והנני מחכה לתשובתך המהירה.
ועל החתום:
יעקב דוד לוין
אמר עזמות: לא פרסתמי את שם האשה וגם לא הדפסתי את התמונה בשעוריזה לא חלילה מפני שאני חס עליה ועל משפחתה, אלא מפני שזה לא יועיל… הנה, למשל, רמזתי באחד משעורי הקודמים על שני אחים אדמונים, שנוררים ידועים, שהם עומדים בכל יום שני וחמשי, או ימים אחרים של קבלת־הדאר מחו“ל ומקבלים שיקים גדולים וקטנים על שמם לטובת “הישיבה” וה”תלמוד תורה", ושאר “המוסדות” שלהם, ומי שיש לו זמן וסבלנות יוכל להטריח את עצמו ולראות את המחזה הזה – האינדוסטריה הכי טובה בארץ אפילו מהזכיון של ים־המלח…
חוששני כי לתמונה הזאת יש שייכות גדולה עם שני האחים דנן…
השנוררות, רבותי, זוהי ביצה שפגיעתה רעה ואנשיה הם מגינים על הלגימה שלהם… ועוד איך הם שומרים, רק אלהים ישמרנו מהם!…
* * *
וכדי למר בכי־טוב, רוצה אני רק לבשר בשורה טובה, לתלמידי הצעירים ולתלמידי הצעירות, כי הכל כבר מוכן ומזומן ב"ה לנשף התלבשת של חלוצי המזרח במלון אלנבי, התכנית, כך מתלפנת לי תלמידתי העסקנית הידועה – היא עשירה ברקודים, במחולות, בהגרלות וכל הזריז לקנות כרטיס נשכר!
ומחמת שאי ממהר להכין לי את ה“תלבשת” שלי לפי האלבום של תלבשות־פורים אצל סטימצקי הנני מקצר הפעם ומאחל לכם ולכולנו שבוע של ישועות טובות, של ולנטינו בן השיך בראינע “ציון” של זכיה בפרס ראשון בנשף התלבשות ושל בשורות3 טובות עלינו ועל כל ישראל אמן!
עז־מות
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.