אלמלי הייתי אני גבאי בחורבת ר' יהודה החסיד, הייתי מזמין את ר' שמואל כהן־גדול מהר־הזיתים לא לשבת־נחמו¹ אלא דוקא בשבת זו² לבית־הכנסת, הייתי מכבדו בעליה ראשונה – “כהן” – קורא לפניו בקול את פרשת השבוע: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך!" שופטים ודיינין מומחין לשפט את חתני־הדמים שלנו משפט צדק, לקחת “חבל” בשמחתם ולשים ענקים לגרגרותיהם ופירש"י: (פנדיש בלע"ז…). ואת בן־איש־טוב³ הייתי מכבד בעליה שמנה “ששי” וקורא פניו: “ובערת הרע מקרבך, והנשארים שמעו וייראו, ולא תחוס עינך: נפש נפש”….

ומכיון שאדם קרוב אצל עצמו, הייתי כבד⁴ בהפטרה – נחשו את מי? – את גבאי בכבודו ובעצמו והייתי קורא ומסלסל קול עפ“י כל טעמי הנגינה, לא: “אנכי אנכי הוא מנחמכם” אלא דוקא בשמואל א' סימן ט”ו: “וימחל שאול על אגג” – אמר ר' יהושע בן־לוי: כל שהוא רחמן על אכזרים ורוצחים נעשה אכזר על רחמנים ובני־רחמנים…

ובת־קול יוצאת מן “החורבה” ומכרזת בקול: “שמואל, שמואל! אל תהי צדיק הרבה!”….

* * *

ואגב עלי להעיר לכם, תלמידי החביבים, כי זה זמן רב לא למדנו מעט חומש ורש"י, וכדי שלא תשתכח חלילה תורה מישראל, עלינו לעבר היטב היום על פרשת השבוע “שופטים ושוטרים”, שהיא מענינא דיומא ודלילא, ובשבוע הבא נלמד אולי גם את הסדרה: “כי תצא למלחמה על אויביך”…

חבר הייתי בשבוע זה בכנסת הגדולה של העסקנים שדרשו שם מענינא דיומא, ונשאלה בבית מדרשם: גופא דעובדא ומאורעות אלה מה הם? ואמרו כלם כי משעה שחזרה המשלחת וה“סטרא” אחרא מלונדון, החלה בארצנו סדרה שלמה של רציחות הן בשדה והן בעיר, הן בבית והן בכפר, על המכוניות ותחת המכוניות, והכל כדי להטיל אימה על הצבור שנקרא בלע"ז “טירור”, ממש כמו במצרים ובאירלנדיה…

וכשדנו על דיני קרבנות תמידים כסדרם בכל מושבות אחב“י ומוספים כהילכתם בכל יום ויום, נחלקו בזה הדעות. חד אמר: מכיון ש”חבר־הלאומים" שלנו [שורה לא קריאה־המקליד] “וממשלתנו” הצליחו ב"ה בקול־קורא שלהם לבני־דודנו, והלכו להם לשמחות לחמי קרלסבד⁵, טוב להדפיס כרוזים חדשים מן הקללה בהר עיבל אשר בשכם: “ארור מכה את רעהו בסתר, וענה כל העם ואמרו: אמן!” ואת הכרוזים יתרגמו לשפת ערבית וידביקו על גבי כל איש יהודי מחמת שבני־דודנו הבקיאים בחכמת־ישמעאל נוהגים לירות רק מאחור, כידוע…⁶

והחריפים, הם בעלי־תריסין ותוספות, אמרו כי כ"ז שר' טודרוס לא העלה את “גבורי־ישמעאל” אלה על גפי מרומי הקורות של העץ, או שיגלחו את זקנם וראשם לכבוד היום וילבישו אותם בגדי־מלכות, תכלת ולבן, כפי הצבע הלאומי שלנו, לא יצא ידי חובתו.

והקיצוניים שבנו קפצו ואמרו בשירה: "בפרע פרעות בישראל בסתר ובגלוי, התנדבו בעם, לקיים מה שנאמר: הבא להרגך השכם להרגו ומדה כנגד מדה, כמו ביפו…

* * *

ומעשה בר' מאיר שהוא תלמיד־חכם, כידוע, שלא יצא יחידי בליל שבת־קדש זו, אלא בלוית צעירה אחת על דרך מוצא. ומחמת שעברו תחום־שבת בלא עירוב תבשלין, פגעה בהם מכונית ערבית בדרך. כשראו בני־דודנו את הנערה המסכנה הולכת ברגל, נכמרו רחומיהם עליה, קפצו מיד מעל המכונית והזמינו אותה, הפצירו בה ממש, לעלות על העגלה ולשוב עמם ירושלימה מחמת חשש של סכנת־דרכים לרבות הלילות והנשים בזמן הזה. ואגב הביעו את גדל צערם כי מפני דחק המקום והזמן אינם יכולים להוביל עמם גם את ה“לויתן” (קאוואליר בלע"ז) שלה…

ואולם הזוג הצעיר לא יכול כנראה לקבל את רב הטובה ובקשו להם “מוצא” לברח. ולא יכלו עוד בני־דודנו להתאפק, ומרב צער החליט אחד מהם לשלח יד בנפשו, ובטעות שלח יד בכיסו והוציא אקדחו, והכדור לא ראה את הדרך באישון לילה ופגע בלי שום כונה רעה חלילה ברגל הצעירה מאחור….

לאות תודה והכרת־טובה, מהר תדהר וידהר על סוסו להוביל את הנוסעים העדינים אחר כבוד למגרש הרוסים – כנראה, לא הסכים לעצת הקצין “מעשרת השבטים” לדחות את הענין ל“בוקרא” – ועכשיו משתדלים בני־עשו להוציאם בערובה עד יעבר זעם… ויש אומרים כי סגנו של ר' טדרוס בא לעורר את ר' מאיר ואחב"י לסליחות לכבוד חדש אלול…

* * *

ותלמידי מיפו כותב לי כי מיד אחר המהומה שקמה בלילה על דרך נוה־שאנן, יצאו אחדים לטייל במכונית על דרך שכם ולצוד ציד…

בדרך פגעו בכושי שנמלט מן הפרדס, מיד ירדו אליו הנוסעים וברכו עליו ברכת החדש עפ“י פרד”ס “חיים שיש בהם חלוץ עצמות” כדבעי…

למחר פנה אחד מרופאי “הדסה” אל הכושי השחור השכוב בתוך הסדינים הלבנים, כזבוב בכוס חלב, ושאל לשלומו: “אל חמדוללאה!” ענה הכושי, מעודי לא שכבתי במטה רכה ונוחה כזו!"…

ומעשה בשלשה ערבים ש… אבל נניח את זה לפעם אחרת.

* * *

אומרים כי במחזור השני של הגמנסיה העברית בעירנו הוצעה שאלה מתימטית לתלמידים הגומרים: אם בכל ארבע שנים תבוא מאמריקה משלחת של ארבעה חברים להוסיף עוד ארבע אבנים לאבן־היסוד של ה“אוניברסיטה” על הר־הצופים, כמה שנים תעברנה עד שיגמר בנין המכללה העברית בירושלם?

איני יודע אם ידעו התלמידים הגומרים לפתר את השאלה הפשוטה הזו, – כי לצערי לא זכיתי להשתתף בחגיגת המחזור הזה, לא עבדכם פרופ' “עזמות”, וגם לא יתר מיסדי הגמנסיה בעירנו: הד“ר מ. והד”ר ו. ועוד. וגם לא זכיתי לשמע את הנאום הנלהב של הדר' מ־בר ע"א השפה העברית. ואולם אחת שמעתי כי עוד טרם הספיק הנואם לעזוב את מפתן הגימנסיה העברית, כבר החל לדבר עם בני־חבורתו – רוסית…

* * *

וזוהי בערך התכנית של הקומיסיה האמריקנית לפתיחת האוניברסיתה בארצנו:

יום חמשי – קבלת פנים ובקורים.

יום ששי – נסיעה במכונית ליפו ולראשון־לציון וסביבותיה וחזרה לירושלם עיה"ק לקבל פני שבת מלכתא.

יום שבת: יום מנוחה מעבודתם בכל השבוע.

יום ראשון: מקומות קדושים. את הכתל המערבי צלמו מרחוק: עוד יספיקו לראותו באמריקה על ה“פיקטשורס”.

יום שני: נסיעה במכונית לגליל, עד “טייביריאס”. את כנרת ראו מרחוק. שוב פעם “פיקטשורס” של כפרים, גמלים וערביות…

יום שלישי: חזרה מהגליל לירושלם.

יום רביעי: בקורים רשמיים ובנקט לכבוד נסיעתם.

יום חמשי: חזרה לאמריקה.

יום שישי: פשטה שמועה כי נוסדה לא מכללה ולא מחלקה לרפואה אלא – “מיקרו־ביאו־לוגיה”.

א“א בקי כ”כ בעניני רפואה, ועלי להודות כי קשה עלי גם המבטא של המלה הקצרה הזו, ואולם עד כמה ששמעתי מפי מביני־דבר, נדמה לי כי כונת השם הזה הוא כנגד: “מקרה” בלתי טהור ו“ביאה” בעלמא לארץ־ישראל…

* * *

זה לעמת זה עשו הרבנים שלנו:

אגדת־ישראל הוציאה עתון בשם “קול־ישראל”, ועכשיו בא הצד שכנגד להוציא עתון בשם “קול־יעקב”…

כנראה, שכחו הרבנים שלנו את דברי התורה: “והקולות יחדלון”….

ואת זה לעמת זה עשה ר' חיים:

הוא שלח מכתב באנגלית להוד מעלתו כדי לבקש חנינה על שני נתיניו ה“מאדג’יארים בני דת־משה”, וקבל תשובה ב… עברית!

* * *

Tout comme chez nous! – הכל כמו אצלנו:

גם להם יש קונגרסים ומשלחות, נשיאים ומזכירים, סדר־היום וסדר־הליל דו“ח והרצאות, וכוחים והחלטות – הכל, הכל למדו מאתנו ב”ה במשך זמן קצר, וכתלמידים חרוצים יכולים הם לומר בצדק: “מכל מלמדי השכלתי”…

והעיקר – החרמות שלמדו, כנראה, מהרבנים שלנו בזמן האחרון, ולא חלילה