רקע
דוד ילין
תרצ"ג, נסיעתו לבגדד
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים
פרטי מהדורת מקור: ראובן מס, ירושלים; תשל"ו

 

573. אל אשתו

בגדד, כ“ז תשרי תרצ”ג

– – – תמול כתבתי אליך מכתב קצר בשעה שהייתי במצב “נים ולא נים, תיר ולא תיר”, כולי אחוז שינה, עייף מאוד מהנסיעה הקשה. אכן אתם וגם אחרים הזהרתוני מלאחוז בדרך זו ואנכי התעקשתי והחלטתי לנסוע דווקא בה. יש בי לפעמים ממידת הרצון להלחם עם קשיים ולגבור עליהם, וכל מה שהוסיפו לדבר על הקשיים הוספתי חפץ דווקא לעבור עליהם.

איך שיהיה, האיצו בי לבוא בשעה 7 וחצי, ובפועל נסעתי בשעה עשר פחות רבע. הנסיעה היתה נעימה בכלל. עברנו בראשונה את המקומות הידועים לי, יריחו, גשר אלנבי, עמאן, נהר אל זרקה (נחל יבוק שעבר בו יעקב אבינו ונאבק עם המלאך), ומשם החלה דרך המדבר השומם ארץ שממה ההולכת ונמשכת כמעט עד בגדד. בראשונה היתה אדמה ישרה אשר אין דבר צומח בה, רק קוצים פה ושם. אין כמובן כל דרך סלולה, רק רשמי אופני המכונית הנמשכים בלי הרף, והנהג יודע את הדרך היטב ואפילו במקומות רבים, שרשמי אופני המכונית אינם נמצאים, הוא יודע איך להוביל את המכונית אל מחוז חפצו גם ביום וגם בלילה. ובהחל להיות מעלות ומורדות בדרך היה תמיד יודע איך לסוב ימינה ושמאלה בדרך עקלתון לבלי הצטרך לעלות ולרדת.

בעמן אכלתי את ארוחת הצהרים, והאוכל (אורז ותרנגולת) ערב לחכי מאד. אחרי הארוחה שתיתי מטרמוס הקפה השחור שנעם מאוד. את ארוחת הערב סנדביצי החמאה והביצים, אכלתי בשבתי במכונית בעברנו את המדבר. בלילה הגענו בחציו בערך את השטח הזרוע אבנים ואין דרך לעבור כ“א לדלג על האבנים ולקפוץ על הצורים בלי הרף. ואין כל פלא אם באו על האופנים שתי התפקעויות בזו אחרי זו בתוך משך שתי שעות. אך לאלה לא שמנו לב ולא התעכבנו בהם זמן רב אחרי שהיו לנו בתוך המכונית שני אופנים אחרים להחליף המתפקעים בהם. אמנם נדרש איזה זמן, כדי להגיע אליהם, כי בתוך המכונית הגדולה היו כחמשה ושלושים שקי מכתבי הדואר, וכעשרים נוסעים (יהודי פרס ונשיהם ובניהם ובנותיהם, אשר לא מצאו דרכם בארץ והחליטו לשוב אל ארץ המן המאכילתם את המן) השוכבים על השקים ויתר חבילות הנוסעים, כלומר חבילותיהם וחבילותי, וצריך היה להקיצם למען הגיע אל האופנים, ־ אך כל זה עבר מהר, ואנחנו המשכנו דרכנו על האבנים וצורי הנגף האלה. הירח לא נראה כ”א אחרי חצות הלילה, וגם אז לא גדל אורו. חושך מסביב ורק לאור שתי עיני המכונית אשר בראשה, אלה פנסי החשמל, הננו רואים את האבנים, אשר אין מנוס מהן, “והמכונית חלה, יורדת ועולה, ועין תולה, לשוכן מרומים“. ואתה יחד אנו רוקדים כאילים וכבני צאן, אנכי ביחידות על יד הנהג המנהג בחריצות גדולה ובוחר ברע במיעוטו, והפרסים והפרסיות בציבור, שם בתוך תיבת המכונית. וככה המשכנו דרכנו עד הגיענו פתאום אל מקום, אשר בו התעקשה המכונית ובשום אופן לא יכלה להמשיך דרכה. הנהג מנסה לדחוף אותה אחורנית, היא זזה כצעד או שנים ועומדת ואיננה יכולה גם לסגת אחור, כאלו אמרה: “פה אשב כי איוויתיה”.

הנהג יורד, יורד גם עוזרו הנהג השני, אשר בתוך המכונית עם הפרסים והפרסיות, ירדתי גם אנכי, ואחרי גם אחדים מהנוסעים, שהקיצו משנתם הערבה, והנה האופנים טבעו בחול ואי אפשר להזיזם.

בנסענו לפנים בעגלותינו ידע העגלון (ר' זישה למשל, או ר' מילך) לנופף שוטו על סוסיו, ל“הרביץ” בהם מכות עד חגרם שארית כוחם להמיש את העגלה ממטבועה, אך על מי לנופף שוט במכונית, ההולכת ב“רכב אש וסוסי אש”? העוזר לנהג התחיל במגרפה להסיר החול מלפני האופנים ולשים אבנים במקומו, אך גם זה לא הועיל. האופנים על עמדם יעמודו ולא יזוזו. אז התחיל לאחוז באמצעי אחר. החל להוסיף להסיר החול כמה שאפשר מלפני האופנים וגם מלפני המכונית דרך 10 מטרים, ואח“כ החל לעקור במגרפתו את סבכי הקוצים והדרדרים הזרועים על פני השדה, ואנחנו עוזרים על ידו להעבירם אל בינות לגלגלים ולפני המכונית בתעלה אשר חפר ע”י הסרת החול, ואחרי עבודה במשך יותר מחצי שעה, ואחרי שהורדנו את כל הפרסים והפרסיות מיצועיהם אשר על השקים והחבילות, והשארנו במכונית רק את הנהג – רק אז הצליח הדבר והמכונית יצאה משכבת החול אשר בה והחלה ל“שיש כגבור לרוץ אורח” ואנחנו שמחנו לראותה מתקדמת והולכת, אף כי היה עלינו לרדוף אחריה כדי להשיגה.

ומי יתאר גודל שמחתנו בשובנו להמשיך דרכנו הלאה! (המשך יבוא).

הנני פה זה כיום ושעות אחדות. התראיתי כבר עם אחדים וכנראה תתחיל העבודה בפועל ביום א'.

מחר ילך מר צמח ומר יעקב משה אתי אל חילה, היא בבל העתיקה ואל מקום קבר יחזקאל.

מר צמח הזמינני תמול והיום לאכילת הצהרים. וכנראה גם בימים הבאים. הוא אדם נחמד וכן כל בני ביתו, וביחוד אביו.

ושבת שלום


 

574. אל אשתו

בגדד, אור ליום ו' כ“ח תשרי תרצ”ג

– – – היום אחרי הצהרים כתבתי אליך מכתב ארוך מבית מר צמח ושלחתיו בדואר־האוויר, העוזב את בגדד מחר (יום ו' בבוקר).

ועתה אמשיך דברי מכתבי הקודם.

יצאנו מהחול וברכנו את ה' בלב שמח לא פחות מאבותינו בצאתם מתוך מימי ים סוף. הפרסים והפרסיות והצאצאים והצפיעות שלהם, אשר בינתים שטחו להם שטוח על פני השדה או שסרו איש לעברו הצדה לצרכיהם אחרי היותם כלואים בתיבת המכונית יותר משתים עשרה שעה, ־ התקוששו ויעלו שנית אל הסוגר ואנחנו המשכנו דרכנו. ואחרי עבור כשעה פגשנו את שתי המכוניות הקטנות שנסעו לפנינו ואשר חיכו לנו כשתי שעות.

שינה נדדה כבר מעיני, אחרי שבראשית הלילה נשארתי במשך שעות בין תנומה ויקיצה. עיני משוטטות החוצה והכול מישור ישר מעלה פה ושם קוצים יבשים או אבנים לבנות ושחורות. ומרגע לרגע מעלות ומורדות קטנות, אשר נהגנו השתדל בכל האפשר לנטות הצדה ולא להיפגש בהן.

בשעה 4 החלו הכוכבים לדעוך מעט מעט ופני השמים חוורו. החושך יפנה מקומו לפני האור. אחד מקצות השמים מתחיל להאדים, וככה ידעתי את מקום המזרח. עוד מעט וקרני זהב השמש מתחילים להתפשט ומלכת היום מופיעה פתאום בזוהרה ועיגולה הולך ומשתלם מרגע לרגע עד הופיעו כולו בהדרו… והנה: טרך! פנקטצור! אחד הגלגלים התפקע בעברו על צרור אבן חד! עתה אין עוד גלגלי־משמרת, והנהג ועוזרו מחוייבים במחילה מכבודם להוריד את הגלגל המתפקע, להוציא ממנו את “בני מעיו”, את גלגל הגומי שבתוכו להתחיל בהלכות דביקה ואח“כ לשימו ולמלאהו באוויר ולהשיבו למקום כבודו. דבר זה ארך כבר יותר מחצי שעה. אנכי השתמשתי בזמן לשים תפילי ולחלצם, וכל החבריא ישנה בתוך התיבה שנת מרמיטא. ב”ה הכל נגמר בשלום ואנחנו שבים ומתקדמים הלאה, והמכונית מחדשת כנשר נעוריה וממהרת לרוץ אורחה. לא עברו עשרה רגעים ועוד הפעם התפקעות, ודביקה, ונפיחה, וכל האופרציות הדרושות לתיקון הסדקים שנעשו. והפעם ארך הדבר כבר יותר מחצי שעה.

שבנו להתקדם באותו המדבר המונוטוני. נמאס כבר להביט כל הזמן על אותו השטח הענקי אשר כל קץ אין לו. גמרתי לקרוא את כל ספר סיפור אי־המטמון אשר בו מילאתי כל זמן יום אתמול, והתחלתי לקרוא בספר “חיבת־ציון” של דינבורג ובספר גרמני אשר בו סיפורים קטנים. שתיתי קפה בחלב מתוך הטרמוס, אכלתי הסנדביצים שנשארו אחרי שתי הארוחות של יום אתמול, ובתור קינוח־סעודה בקבוק מי ספינס (זה היה כבר הבקבוק הרביעי) ואחת האשכוליות, והדרך מוסיפה ונמשכת עד אין קץ. והישיבה קשה בבחינת “תחתיה נהפך כמו אש”. הנני מסתובב ויושב על ירכי השמאלית, ואחר על ירכי הימנית, כי קשה כבר לשבת ישר, בבחינת “מושיב חכמים אחור” (התפלאתי באותו רגע על אחד הפרו' שלנו, שאומרים כי יש לו “בשר־ישיבה” וישב על ספר אחד יותר מחמש ועשרים ושנה!). וככה התגלגלתי מצד אל צד עד בוא עוד הפסקה אחת בבוא לפנינו מכונית קטנה, היא המכונית היחידה, שפגשנו בה בכל דרכנו הארוכה ואשר באה לקראתנו לקבל את ששה ושלושים שקי מכתבי הדואר וחבילותיו.

עוד הפעם הוכרחו כל הפרסים וכו' לרדת במחילה מכבודם והתיבה מתחילה להתרוקן ומשאה הולך הלוך וקל. עתה נוכל כבר למהר לכת, ואכן ככה היה הדבר עד הגיענו אל פנקצור החמישי! הסדק היה גדול והעבודה קשה. אך גם להתפקעויות הגיע הקץ וזה היה האחרון.

עפ“י החשבון היינו צריכים להגיע אחרי הצהרים לבגדד אך במקום זה הגענו אז ל”סטבה", הוא המקום אשר בו רק בניין אחד בתור תחנת משטרה אנגלית וגם מסעדה יפה ונקיה, מסעדה אירופית. – – –

אחר שבנו ונסע משעה שתים עד שמונה בערב, אשר אז הגענו אל “רמאדי”. הנסיעה היתה בלי מקרים מיוחדים, אך משעממת מאוד ונראית כארוכה לבלי קץ במדבר הגדול, אשר אדמתו כמעט לבנה. – – –

יום א' אחה"צ

הייתי ביום ו' בחרבות בבל העתיקה, ובעיר חילה ובעיר כיפל, מקום קבר יחזקאל הנביא, אשר שם בילינו את השבת בבית קרובו של הרב צמח, אשר הזמינני לנסיעה זו. והיום שבנו בצהרים ומצאנו את המכתב מצד ממשלת א"י, אל בא כח ממשלת אנגליה פה.

יש לי הרבה לכתוב ואניח למכתבי הבא, כי עתה צריכה העבודה להעשות במרץ.

הרב צמח וב"ב הנחמדים דורשים בשלומכם.

ושלום רב


 

575. אל אשתו

בגדד, יום ג' ב' חשון תרצ"ג, ב' בנובמבר

יום פתיחת הפרלמנט העירקי פה

איטל יקירתי ואהובת נפשי,

היום היתה פתיחת הפארלאמנט. אומרים כי בראש הוזרה החדשה יעמד יסין פשה האשמי (הוא שהיה עם אחיו בימי המלחמה נושאי כליו של ג’מל פשה הקטן), שעמד עד כה בראש האופוזיציה ואשר לבו איננו טוב ליהודים, והוא מידידיו של המופתי שלנו.

מדברים כבר על לקיחת צבא בצורה מכריחה, והיהודים מתחילים כבר לפחד. אולי תהיה זאת תרופה לבוא הצעירים לא"י.

ועתה להמשך מכתבי הקודמים:

ביום ד' בשעה 9 וחצי בערך הגעתי אל בגדד. בבית המכס חכה לי מר יעקב משה (הצעיר שהיה אצלנו עם הרב צמח) ועוד צעירים אחדים. הרב צמח לקח מכונית ונסע לקראתי עד פלוג’ה, אך בחשבו כי הנני נוסע עם המכוניות הבאות מדרך דמשק לא שם לב למכוניות נתנאל, וככה לא פגשני ואחר שב לבגדד והחל לחקור במלונים השונים אם באתי, עד שסוף סוף מצאני בשעה 12 בערך. – – –

בחרנו במלון “ריץ”, שאמנם איננו ממדרגה ראשונה, אך בכ“ז נקי ועומד במקום מרכזי. ובו עובד גם בנו של ד”ר טהון ומוזיל המחירים לבני א"י.

– – – ליום הראשון הזמינני הרב צמח לביתו לארוחת הצהרים, ואמנם הכינו סעודה כזאת, שלא יכולתי עוד לחשוב אפילו על אכילת ארוחת הערב. אשתו היא צעירה נעימה. היא לא אכלה אתנו. זה לא יאה לפי מנהגיהם, אך אכל אתנו הצעיר יעקב משה, ואבי הרב צמח, הלובש עוד בגדי ארץ הקדם ורגליו כמדומני יחפות, עומד עלינו לשרתנו. כי זה מנהגם, שזקן הבית עומד ליד האורחים באכלם לשרתם.

לצמח ישנם שלושה בנים ובת אחת. הילד הקטן עודנו יונק. הוא (צמח) משתוקק מאוד מאוד לבוא ולהשתקע בא“י אם רק היה מוצא איזו משרה שהיא. יש לו בית השווה כאלף לא”י, שהוא חפץ למכרו לתכלית עלייתו לא“י. האוכל רובו בשר ואורז עם זיתים. ואח”כ שני מיני האבטיחים. את הארוחה האמיתית אכלנו רק בערך בשעה אחת וחצי. לפני זה הקדימו מיני מתיקה, ומיני גרגירי רימונים סחוטים, זה המשקה שקראתי על אודותיו כ"כ הרבה בסיפורי אלף לילה ולילה.

הרושם הראשון שעשתה עלי בגדד לא היה נעים ביותר. מלבד הרחוב האחד הגדול, העובר דרך העיר, ישנן סימטאות מתעקלות ומתפתלות, והן צרות ובלתי נקיות. מים דלוחים באמצע הסימטא. בצדדים ליד כל פינה מקום להשתנה לעוברים. האנשים, שהנך פוגש בם, רובם מזוהמים, לובשים בלויי סחבות, ורגליהם עפ"י רוב חשופות עד למעלה מברכם. וריח צחנה נורא, שלא ידעתי מאין בא. ורק לאחר זמן נודע לי, כי זהו ריח הזפת, שממנו מזקקים הנפט ובו משתמשים בבתי התבשיל ובכל בית־קפה להסקה והוא מפיץ ריחו, אשר ביום הראשון לבוא האיש בגדדה הוא כמעט מחניק. ואמרתי בלבי: “הזאת נעמי?”, זוהי העיר בגדד של הארון אלרשיד, של “אלף לילה ולילה” עם גנותיה ומאורותיה, וכו' וכו' וכו'? ובבואך אל הבתים וריח הצחנה פוגשך בהכנסך מבית הכסא המפיץ ריחו. ועיר שיש בה מים רבים כל כך ואין להם הצורך לסדר בתי כסא אירופיים במים שוטפים? (רק במלון יש כמובן ביכ“ס אירופי אך מחדר הבישול נודף ריח הזפת בכ”ז).

בפינות הסימטאות עומדים (יותר נכון: יושבים) מוכרי חתיכות הלפת בדודים גדולים ומכריזים על “סכריות” ובבוא מי שהוא לקנות הם שולחים כמובן ידיהם בדוד ומוציאים במין מזלג לקונה חתיכות אחדות, שהיו שרויות בתוך הרוטב שלהן, והקונה אוכלן בעמידה.

בחנויות מוכרי הארוחות (זה כבר ברחוב הגדול!) מסודרים על מדפים בפני החנות בצורת מגדל כל מיני כבושים, ופולים, ואפונים, והעובר קונה “כורך” מבעל החנות ב“עאנה” (חצי גרוש), ובינתיים הוא שולח אצבעותיו בכל מיני האוכל אשר לפניו שהוא חפץ בם. הכורך הוא רקיק לחם דק ורך, אשר כורכים בו ביצה חתוכה לחתיכות ומין עשב, והקונה עומד ליד החנות ואוכלו בשעה שאצבעותיו ממשמשות בכל מיני הכבושים להוציא מהם מה שמשלים סעודתו. וככה עובר קונה אחרי קונה, או שעומדים שנים שלושה ליד החנות והאצבעות שוקעות לפעמים בקערית אחת יחד.

יושבים על הארץ (גם ברחוב הגדול על המדרכות) מוכרי אגסים חצי רקובים והקהל קונה.

בסימטאות אין מכוניות, ועגלות יכולות לעבור, ורק ברחוב הגדול רואים מכוניות וגם עגלות רבות עוברות וגם אוטובוסים, שקשה לשבת בם מפני חברת האנשים היושבים בם.

העגלונים כולם כמובן ערבים חבושי מצנפות עבות וכל מראם מזוהם.

ישנם גם בתי ראינוע ברחוב הראשי וכמובן הכול בערבית. ישנם גם פילמים אירופים, אך הביאורים בערבית.

רוב האנשים פשטו התרבושים וחבשו במקומם את המגבעת העירקית, שהיא שחורה או חומה. וקשה להכיר בין יהודי לגוי. מכירים עוד את החכמים בתלבושתם העתיקה, בזקנם הארוך, ובמצנפת המקיפה את תרבושם הקדמון.

הדבר הראשון שעורר תשומת לבי בבתים הוא מדרגותיהם. המדרגות גבוהות מאוד, כשלשים צנטימטר בערך, ומצד שני הן צרות פחות ממידת כף הרגל. דבר זה בא מפני כי את חשבון המדרגות הם מניחים לאחרונה וע"כ יוצא כמעט תמיד, כי אין די מקום להן.

למחרת יום בואי שלח אלי מר צמח בבוקר להזמינני לביתו לארוחת הבוקר, מפני כי לא נכון להביא מהמארחה אל המלון. הארוחה היתה טה וחמאה טובה ורקיקי לחם חמים וגבינה וגם מיני מתיקה שלא אכלתי. הוא היה חפץ להזמינני בכל יום, אך אנוכי התנגדתי בכל תוקף והחלטתי לאכול את ארוחת הבוקר והערב במלון למרות כל מחאותיו, כי לא חפצתי להיות עליו למשא יותר מדי.

אחרי גמרי להתראות באותו יום עם אלה שהיה עלי לראותם, וההצלחה לא רבה ביותר. האחד חידש עניין הפגישה עם המלך והחיכוי למכתב מבית הממשלה בירושלם, השני אמר, כי זה שנתים שהתרחק מכל התקהלות מפני שחרפוהו וגדפוהו, וכן הלאה – אחרי זאת בערב הזמינני מר צמח והצעיר יעקב משה ועוד אחד מתלמידיו לבוא אתם במכונית אל מחוץ לבגדד העתיקה. זה היה כבר לפנות ערב ודרכנו עוברת ליד חוף חידקל, האורות רבים ליד החוף בבתים וברחובות, והאורות משתקפים במימי הנהר ברצועות אור ארוכות בצבעים שונים. מחזה נהדר עם מחזה שקיעת החמה שהיתה באותה שעה.

הצעיר מראני את מגדלי בית המסגד הגבוהים, המתרוממים ממעל לבתים, ומבאר לי מהות כל אחד הם. הדרך כולה חוץ לעיר העתיקה היא כבר רחבה ויפה, והבתים שונים בטיפוסם מהבתים העתיקים. עוברים הננו לפני ארמון הנציב האנגלי ולפני ארמון המלך והגן הענקי, אשר מאחוריו לאורך הנהר. נסענו עד הגיענו אל בית־קפה אשר ליד הנהר. המבקרים מעטים, ובית הקפה עשוי בשיפוע, היורד אל חוף הנהר, שורות אחדות זו למטה מזו. אנחנו בחרנו באחת השורות הנמוכות למען נהיה קרובים אל שטח המים ונהנה מהמחזה.

מר צמח והשני מעשנים נרגילות. מבלי נרגילות אין תענוג. שקט מסביב. יפה הוא מחזה הנהר והמאורות המשתקפים בו.

פתאום הננו רואים בקצה השני של הנהר איזה אור קטן הולך וממשיך דרכו על פני המים, מגיע אל חלק הנהר אשר ממולנו, ולאט לאט הוא הולך הלאה, מתרחק יותר ויותר עד שכמעט הוא נעלם מעינינו.

מר יעקב הצעיר מבאר לי כי זהו “מוראד” (=חפץ). וזהו דבר ה“מוראד”: כל מושלם, החפץ להשיג איזה דבר שהוא חפץ בו, גודע צמרת עץ תמר, שהיא נעשית כקערית מוקפת עלי הדקל הקטנים, תוחב נר שעוה או חלב בתוכה, מדליקו ושם הכול בנהר בליל ששי בשבוע, והנר הולך דרכו עם זרם המים עד מקום קבר קדוש ידוע. והאיש בעצמו הולך לשם, והיה אם יגיע הנר עד המקום הקדוש והוא דולק וידע האיש כי מבוקשו יימלא, ואם יגיע והוא כבוי והיה זה סימן, כי אבדה תקוות בעליו.

גם ליהודים היושבים במקומות הקרובים לקבר עזרא ישנם דברים כאלה. הם ממלאים בקבוק בשמן ומניחים מקום לאוויר וסותמים את הבקבוק ושמים אותו בנהר והלך הבקבוק עד למקום קבר עזרא, והיה בעליו בטוח, כי ימליץ עזרא עליו בפני ה' למלא בקשתו. ובמקום קבר עזרא ישים השמש לבו לנהר לראות את הבקבוקים הצפים לקחתם (יש להם ימים ידועים לזה).

היה נעים לראות את הנר הקטן, הצף לו על הנהר הגדול וממשיך דרכו.

אנו יושבים ומשוחחים והנה באה סירה מהעיר וערבי יורד ממנה. אז החליטו ידידי לשוב העירה בסירה זו. בעל הסירה חיכה לנו, ואחרי גמרנו לשתות הטה ירדנו בסירה לנסוע בה חלק מדרכנו, עד הגשר.

הנסיעה בסירה, באותו זמן השקט, נעמה לנו מאד. הזכרנו את השם חידקל ונזכרתי בשירו של ביאליק: “בין נהר פרת ונהר חידקל" והתחלתי לשיר אותו, והנה הם אומרים: המנגינה הזאת משמשת לנו לשיר “אודה לאל לבב חוקר” ובשירי אנכי שיר ביאליק שרו הם:

שימו לב אל הנשמה

לשם שבו ואחלמה

ואורה – כאור החמה

שבעתים כאור הבוקר.

עוד קולותינו מתערבים בשני השירים האלה והנה פתח בעל הסירה בשיר קולו באותה מנגינה:

דק אלבאב – פתחתי לו

אהלן וסהלן – קולתי לו

עלי צדרי פרשתי לו

לא לא לא, לללה לה

(דפק בדלת – פתחתי לו

ברוך הבא! ־ אמרתי לו

עלי חזי – יעצתי לו

ללה ללה ללה לה)

נעשתה מנגינתנו משולשת; שירת קודש, שירת ביאליק ושירת אהבה ערבית.

בהוודע לנו, כי בעל הסירה הוא יודע שיר, ביקשנוהו לשיר לנו משירי הערבים והוא שמח על זה. ויתן בשיר קולו בשעה שהוא מוליך ומביא את המשוטים, והנעימות גדלה מאוד.

זכרתי באותו רגע את אותו הערב אשר אחרי נסענו יום תמים ברכבת ואנחנו עייפים ויגעים בהגיענו אל ונדיג ולקחנו סירה להובילנו אל המלון ובעל הסירה נתן קולו בשיר בדממת הלילה בעברנו את התעלה. אותו מצב הרוח, אותה הנעימות.

הגענו עד הגשר ועלינו אל היבשה, והנה מזמיננו תלמידו של מר צמח אל בית הוריו, היושבים ליד הגשר. קיבלנו הזמנתו ונבוא אל הבית. בית זה בנוי כבר באופן הבתים החדישים. רצפת אבני צמנט כרצפותינו ורהיטי הבית רהיטים חדישים.

תיכף לבואנו הגישו לנו סוכריות (ככה המנהג בכל הבתים בבוא אורח אליהם) למען “נתמתק” – (תתחלו). אח“כ הביא בעה”ב שלחן קטן ועליו מיני קליות: שקדים, אגוזים קטנים, שקדים וכיו“ב, והביא גם גביעים ויין שרף (ערק). אנכי לקחתי רק חלק מהגביע ומזגתי בו מים רבים, ובכ”ז היה עוד חריף.

על הקירות תמונות־צילום רבות: תמונת המלך, תמונת הווזיר סעדון, שקוראים לו “אבדת המולדת” (פקיד אלוטן), מפני שלא רצה לחתם על החוזה שבין עירק ואנגליה, וכאשר דרשה משרתו זאת ממנו איבד עצמו. מתחת לתמונתו נמצאה העתקת דבריו האחרונים שהשאיר והדברים הם צילום מכתב־ידו. ישנן עוד תמונות רבות של וזירים וגדולי המדינה. תמונות יהודיות, אפילו של מי שהוא מרבני ישראל – אין.

אנו יושבים ומשוחחים ובהע"ב עומד ומפנה כל קערית שנתרוקנה ומביא מלאה במקומה. ובגמור מי שהוא לשתות חלק מגביעו, הוא שב וממלאהו.

בנו, תלמידו של מר צמח, אומר לבוא לא“י. הוא יודע מלאכת הכריכה. הראני עבודתו, שחשב אותה למצוינת, ואמרתי לו, כי אם ימשיך לעבוד בא”י אצל כורך אמן יוכל להתקדם ולהיות לכורך טוב.

חפצנו ללכת והנה בעה“ב מעכבנו. “אתם חייבים לאכול אצלנו ארוחת הערב. הן בני שוחט (הוא תלמידו של מר צמח גם בשחיטה), ישחט שתי תרנגולות ונצלה אותן על האש, ובעוד חצי שעה תאכלו”. אחרי סירובים שלא הועילו הסכמנו. ואחרי רגעים אחדים שמענו קולות תרנגולת.

ואחרי חצי שעה והנה הובא דג גדול צלוי על קערית גדולה לפנינו, וככרות לחם רכות ודקות. התרנגולת נהפכה לדג, מפני כי לפי בדיקתו של השוחט הצעיר איננה כשרה, וע“כ השיגו מהדייגים תיכף דג גדול, אשר זה עתה דגוהו מהנהר, וצלוהו. מר צמח אומר לי, כי דג כזה אין אוכלים במזלגות כ”א בראשי האצבעות. כל אחד תוחב אצבעותיו בדג ותופש חלק ואוכל. עשיתי כמנהג המקום ואכלתי בידי. ובעה"ב הביא גם כבושים־מלוחים לאכלם עם הדג. ואנחנו עשינו חובתנו כדבי ושבנו בערך חצות הלילה הביתה באחד האוטובוסים אשר בשעה כזו הם ריקים כמעט מנוסעים.

עד כאן סדר יום מחרת בואי לבגדד. – – –


 

576. אל אשתו

בגדד, יום ג' ב' חשון תרצ"ג

איטל יקירתי ואהובת נפשי,

הנני פה זה כשבוע ועוד טרם התחלתי העבודה בפועל. הסיבה היא, כי אנשי העיר היהודים, וביחוד עשיריהם, מפחדים מפני כל דבר ארץ־ישראלי, למן היום שקרה פה המקרה עם מונד, שחפצו להתנפל עליו ורק בקושי עלה בידי האנגלים להצילהו. אנשי הארץ הם פראים קנאים, וההסתה מא"י איננה חדלה. ואחרי אשר היהודים פה בכלל אינם מהנדבנים הגדולים, הם מוצאים להם תואנה זו כדי להשתחרר מנתינה.

תיכף ביום השני לבואי הלכתי אל שנים מאלה אשר מר בסן נתן לי מכתבי המלצה אליהם. הראשון הוא מר יהודה זלוף, אשר שלנק תלמידי תארהו לי בתור נדבן ופעיל. והנה בא תיכף הנימוק, כי אין לקוות להשיג כלום מפני כי זה עניין מוסד ארץ ישראלי. סיפר לי כי בהיות ש“ב הד”ר בן־ציון פה, והאנגלים סידרו לו ראיון עם המלך, הרשהו המלך לאסוף נדבות, ולא הסתפקו בזה עד שנתן לו המלך רשיון זה בכתב. ואח“כ כאשר החל התעמולה חפצה המשטרה לאסרו, ורק אחרי הראותו כתב המלך הרפו ממנו. אמרתי להם, כי עלי לקבל מכתב מהממשלה בא”י אל ב“כ אנגליה פה לתמכני, ויאמרו אפוא, כי יותר נכון שלא נתחיל בשום דבר עד בוא המכתב. ואח”כ אשתדל להתראות עם המלך, ואח"כ להשיג ממנו הרשיון, ואז נוכל לפנות אל המתנדבים, ואם אין אז לא יתנו כלום.

התראיתי עם איתח (שהיה זמן רב בחיפא) וגם הוא היה מיואש וחשב כי השגת הרשיון תועיל בהרבה. התראיתי עם מר ששון מורד, שעליו אמרו כי הוא המשפיע היותר גדול על הנדיבים, והנה הוא מצא לו תואנה אחרת: זה שנתים התקוטט עם החכמים ועם עשירי העדה, ומאז עזב כל ענייני הקהילות. ורק בקושי רב פעל עליו מר איתח, כי ילך אתי אל שנים ממכיריו (וזה כמובן אחרי השגת הרשיון).

המכתב שהיה צריך לבוא לפי חשבוני ביום בואי לבגדד, לא בא. וגם ביום ה' לא בא. האווירון התעכב, ומכתבים הבאים באחריות מתחלקים רק למחרת בוא הדואר, ובכן ראיתי ביום ו‘, כי המכתב יגיע או ביום השבת או ביום א’, ואחרי אשר ביום א' סגור המשרד הבריטי לא אוכל להתראות עם מ“מ מי שהיה נציב פה עד יום ב', ובכן הסכמתי להצעת ידידי מר צמח לנסוע ליום השבת אל כיפל הוא מקום קבר יחזקאל הנביא, ולראות בדרך את מקום חרבות בבל העתיקה קרוב לעיר חילה. בחילה התעכבנו רק כחצי שעה אצל ראש הקהילה, ולפני השבת בחצי שעה הגענו אל כפל ושם התאכסנו ג”כ אצל ראש הקהילה, שהוא קרובו של מר צמח.

יש לי הרבה לספר על כל הנסיעה המעניינת הזאת, אך אעזוב זאת עתה, כי רואה הנני כי ע"י התיאורים הממלאים מכתבי לא הודעתיכם כלום על עבודתי.

ביום א' בצהרים שבנו לבגדד, וסוף סוף הגיע גם המכתב. שלחתיו תכף באחריות אל הצירות הבריטית בצירוף מכתב ממני, אשר בו הודעתים, כי בגלל היות ימי שבתי פה מעטים מאוד ארשה לעצמי לבוא ביום ב' לפה"צ אל הצירות.

באתי שמה והנה מ"מ האמבסדור שלחני אל המזכיר לענייני המזרח שלו, והוא שאלני במה יוכל לעזרני. אמרתי לו אולי להמליץ עלי בפני חשובי העדה היהודית פה, ויענני, כי אין להם כל השפעה עליהם מאחר כי אינם נתינים בריטים, ובכלל לא ינעם ליהודים, כי הצירות הבריטית תתערב בעניניהם. אחרי שיחה של רבע שעה נוכחתי, כי אין לי לקוות מהם כלום. הם נכונים לעזור לי בכל מקרה של איזה קושי שיוכל לקרות לי, אך לכל תמיכה אחרת אין לי לקוות.

ביום א' בערב ביקרתי בבית אברהם נחום, גיסו של סיר אליעזר קדורי, כי הוגד לי שהוא יוכל לסדר לי הפגישה עם המלך. גם הוא חשב, כי מבלי רשיון מהמלך לא יהיה אפשר לעשות דבר. ובכן אמר להתראות ביום ב' (תמול) עם מר מנשה גורזי והוא יסדר כבר הדבר.

התראיתי תמול עמו והוא אמר לי, כי ידבר עם תחסין קדרי פשה בדבר פגישה ליום ד' (מחר), כי ביום ג' (היום) היא פתיחת המורשון העיראקי וכמובן אין אפשרות למלך לקבוע לי ראיון.

וככה עבר שבוע שלם כמעט למרוצות פה ושם ולבלי כל פעולה ממשית.

ובכל קרוב הדבר לצאת לפועל הנני שואל את עצמי: ומה יהיה אם המלך בדברים נימוסיים מאוד יאמר לי: “הן ידעת רוח המשטרה פה לציוניות, והעם איננו מבדיל בעניין ארץ ישראלי אם הוא ציוני אם לא, ובכן לטובתך איעצך לא לאסוף כספים לטובת עניין כזה". ־ מה אעשה אז? הן אז בוודאי לא אוכל לעשות שום דבר, ויהודינו מוגי הלב הן בוודאי ימצאו להם תואנה להזהר מלתת חלילה.

והנה היום בבוקר בא אלי אליהו עיני, אחד מאלה אשר נתן לי מר בסן מכתבים אליהם, ־ לבקרני. אחרי אשר נדברתי אתו על כל ענייני ועל העיכוב המרובה שבא בכל עבודתי, אמר לי כי לדעתו לא צדקו כלל היועצים אותי בדבר בקשת הרשיון, ובכלל בכל עניין פגישתי עם המלך: עניין הציונות הוא דבר שנשכח מזה שנים אחדות, לא דיברו עליו. ועתה בבואי אל החצר לא יימלט שיהיו שם אחדים משונאינו, ומרגע הוודעם, כי בא מי שהוא מא"י, פלשתיני, להתראות עם המלך, יתחילו לחטט. ולמה לנו כל זאת?

אמרתי לו: לא אני העליתי שאלת הפגישה כי אם אנשיכם. ובכן – אמר – אתראה אתם ואברר להם.

יום ג' בצהרים.

לפני שעה בא אלי מר נונו מוכמל, אחד מאלה שהיו לי מכתבים אליהם. גם הוא חושב, כי כל עניין הפגישה הוא דחוי מצד אלה החפצים לדחות. הוא ישתדל להביא אלי את מנשה גורזי ונשוב להוועץ בדבר הפגישה. לדעתו צריך עוד הערב ללכת אל בית הגביר הראשון מנחם דניאל ולהתחיל בו ואח"כ לפנות אל אחרים.

ובכן, סוף סוף הנני נתון בכף הקלע בנוגע להחלטה והיום יתברר הדבר. בכל אופן חושב הנני עתה, כי אף אם יוחלט שאתראה עם המלך, לא אדבר אתו על עניין אספת כספים בעד המוסד, כ"א אגיד כי באתי לבקר עיר זקני ואבותיו אשר לא ביקרתיה מעודי.

מחר אוסיף לכתוב ואולי תהיינה כבר אי אלו תוצאות.

מנחם דניאל הוא כבן חמשה ושמונים, ובנו היחיד עזרא הוא כבן ששים ובלתי נשוי. ולמי ילך כל ההון שהם מקמצים בו הרבה מאד?

יום ג' אחה"צ.

בשעה ג' באו אל מלוני מר מנשה גורזי ונונו מוכמל. ההתיעצות בדבר הפגישה החליטה, כי אין צורך וגם לא תצא לפועל, כי במשך כל השבוע עסוק המלך בעניין הווזרה החדשה.

דיברו על ההליכה אל מנחם דניאל ונתברר, כי אם מצד אחד יש בה מן התועלת, שאחריו יתנו האחרים לפי נדבתו, אבל מכיוון שיש חשש כי גם פה יחזיק

בעקרונו לא לתת דבר לא"י, יזיק זה גם בפני האחרים. וסוף סוף הוחלט, כי מחר יתאספו במלוני יחד עם אליהו עיני, שחושבים כי הוא היותר מתאים ללכת אתי אל אחדים מהעשירים להחל בעבודה מחר.

הלכתי אל ששון מורד בדבר שלשה האנשים, שקיבל עליו שילך אתי אליהם, וקבענו המועד ללכת מחר בשלוש אחה"צ אליהם.

ובכן: “קווה, אמנון, כי טובה תקווה מחיים".

יום ד' שעה 8 וחצי בבקר.

האדונים הבטיחו לבוא היום בבוקר אלי להוועץ על הדרך שעלינו לתפוש בה. והנה טרם באו, והנני מתחיל לחשוב אולי באמת היתה זו רק דרך להתחמק.

שעה 11 לפה"צ.

בשעה 9 פחות רבע בא אלי מר ששון שחמון, הוא האיש שהבאתי אליו את מתנת מר סומך קרובו ואשר הוא היחיד ההולך אתי ממקום למקום וקורא אלי את אלה שעלי להתראות אתם. התפלא לראות, כי לא באו, והלך לראותם, ואמר לי לחכות לו במלון והוא ילך לראות. והנה עברו כשתי שעות והוא טרם בא, ואנכי כלוא במלון מחכה לו.

מר איתח, שהיה צריך להיות הרוח החיה בעבודה זו, נסע מפה שלשום והוא צריך לשוב רק היום.

הזמן הולך וקצר, והתקוות הולכות ורפות. האם יצא באמת הדבר כאשר אמר לי אחד מהם: אם לא תשיג חפצך, הנה לכה"פ ראית את בגדד? ־ נראה.

שעה 12.30.

בשעה 11.15 בא מר שחמון והגיד לי, כי מר עיני אמר לו כי בגמרו עסקיו היום יבוא אלי המלון. את האדונים של יום תמול לא מצא. אמרתי ללכת אתו אל יהודה זלוף. באנו למשרד ואיננו. את נונו מכמל לא פגשנו ברחוב שהוא רגיל לעבור בו. הלכנו אל משרד חיים נתנאל לחקור אם כבר שב מהלבנון (כי ששון מורד הבטיחני ללכת אתי אליו היום בשעה 3 אחה"צ) והוגד לנו כי כבר בא. איתח יבוא היום, אך עדיין לא שב.

שאלתי אם אפשר ללכת אל אברהם נחום ויגד לי מר שחמון, כי אין לו מקום קבוע ואליו צריך ללכת בערב אל ביתו.

ובכן אמר לי לשוב אל המלון ואם ימצא מי שהוא ישלחהו אלי.

וככה הנני מוצא זמן לכתוב מכתבים אך בנוגע לתכלית נסיעתי טרם צעדתי אף צעד.

עתה הננתי מתחיל לחשוב, כי שגיתי מאוד בזה, שבאתי הנה ולא נסעתי לקירו. אך מה האדם כי ידע עתידות.

שלום רב לך יקירתי ולכל בני ביתנו להתראות בקרוב בירושלם– – –


 

577. אל אשתו

בגדד, יום ה' ד' חשון, תרצ"ג

איטל יקירתי ואהובת נפשי,

תמול אחה"צ התחילה העבודה בפועל.

מר ששון מראד הלך אתי אל שני אנשים. האחד, זה שנתן זה מקרוב מאה פונט לתיקון בית ספר שבניינו חרב, מצא לו תשובה, כי ישנם הרבה מאות ילדים פה שאינם יכולים להיכנס לבי“ס וכל מה שיוכל לתת לצדקה עליו לתת לאלה שהם לנגד עיניו. השני לא סירב, אך אחרי מו”מ עם מראד מחוץ למשרדו הגיע עד שתי לירות!

השלישי, והוא העיקר (מר חיים נתנאל בעל המכונית בין בגדד וירושלם), עוד טרם מצאנוהו ונראהו היום. אם יתן, יש לקוות לתרומה חשובה מצדו. ־ נראהו בביתו בשעה 3 אחה"צ.

בעוד שעה בערך ילכו אתי מר איתח וזלוף אל שלושה אנשים, וביניהם מר עזרא מנחם דניאל גדול־העשירים בבגדד, אבל גם גדול המתנגדים לציוניות. אם יעלה בידינו להוכיח לו, כי אין ביהמ“ד למורים עניין פוליטי, כ”א בי"ס להוראה, אולי נשיג ממנו דבר ואולי תרומה הגונה.

אמש הוזמנתי אל בית אחד מבני משפחת זקני ושם נתאספו עוד אחדים מבני המשפחה ובילינו ערב נעים. גם לשבת בבוקר ובצהרים אני מוזמן. גם כשהיה פה סיר דוד עזרא ואשתו, היו באים אל הבית הזה.

רוחי התעודדה מעט, ואולי יעלה סוף סוף בידי להשיג סכום פחות או יותר חשוב. בכל אופן טוב היה היאוש של יום תמול, כי אם יבוא אחריו מה שהוא, ייחשב לתוצאה טובה.

מר דנגור, שביקר בביתנו לפני כחודש עם תלמידי משה סופר, הביא אלי היום שני צעירים ממשפחה הגונה מאוד ושארי בשרו של מר ששון העו"ד אשר אצלנו.

– – – כתבי נא תיכף מכתב למר חכם דוד צמח להודות לו ולאשתו ולאביו בעד כל הטורח והעמל, שהם טורחים בי במשך כל הזמן. תכתבי לו, שאנכי כתבתי לך, כי הוא הרבה להיטיב אתי הן בזה שלא נתנני ללכת בצהרים לשום מסעדה, רק בביתו, והן בהשתדלו להמציא לי כל הדרוש לי.

ושלום רב לך יקירתי ולכל בני ביתנו וידידינו ולהתראות בקרוב

אישך אוהבך בכל לב


המלצות קוראים
תגיות