א 🔗
לפי השמור בזכרוני, ראיתי אותה שלוש פעמים עוד טרם דברנו יחד… ואני שוקד אז על דלתות בית-המדרש העליון בבירת ארץ אשכנז. בַּיישָׁן הייתי, איש לא-למוּד בהליכות החיים, וכל היום הגיתי רק בספרים.
רק הספרים נתחלפו, הקורא בם לא נתחלף; רק המחשבות שנו את צורתן, החושב והחולם לא חדל מהיות את אשר היה.
לדעת ולהרגיש למדתי אז, בשבתי לבדי בחדרי, ואני חושב וחולם, הוגה ומקשיב… גם רגשי אהבה כבר הבנתי, מבלי שמצאתי נערה אשר אאהבנה וגם היא מצדה תשיב לי אהבה.
כל העלמות אשר פגשתי על דרכי, אם רק במראיהן לקחו את לבי, היו שוות בעיני, ואת כל אחת מהן יכולתי לאהוב, לוּ רק ידעתי, שתחזיר לי אהבה. חסרה לי הנטיה לדעת ולהרגיש: זאת היא הנערה שנוצרה בעבורי… חסר היה לי גם רגש-אֵמוּן למצֹא חן בעיני נערה אשר חפצתי קרבתה.
חברי התפארו לפנַי מעת לעת בדברי-אהבה שלהם. כי אחת הנערות תאהוב גם אותי, אלימלך בן יונה, חשבתי לדבר רחוק.
זה פעמים רבות חפצתי לאהוב, ותמיד בטל הדבר. בכל פעם נפגשתי עם נערה יפה אני מהרהר הרהורי אהבה, ועוד טרם אדבר אתה הנני חושב בחֻבּי: אולי זאת היא הנפש אשר אקרב לה?
הנה עלמה נאה ומהלכה נאה, עיניה יפות ושערותיה יפות; ומדוע אפוא לא תהיה היא הנפש אשר אֹהב ואשר אחלום עליה כל הימים?
שיחה של קִרבה בינינו, התגלות לבי לפניה, טיול ביער בבוא השמש, ניצני האהבה החלו. – אני לוקח את ידה בידי או אני נוגע בחלקת שערותיה, והנה האהבה נטועה בינינו… יכול אנכי לאהוב נפש אחרת בכל לבי ולחלק עמה כל חלומות נפשי.
הנשיקה היתה חלומי היותר גדול. לנשק נערה אשר אֹהב אותה ולהשתעשע בידה הרכה, זאת היתה משאת-נפשי היותר-רבה.
נגיעה של נפש בנפש בקרבת בשר ורוח היא הרגשת האדם כי איננו לבדו…
בחדרי הקטן ישבתי ואני מלא חלומות האהבה וגעגועיה, ושם בחוץ נערות אין מספר, יעלות חן. מדוע לא תאהוב אותי אחת מהן? מדוע גם אחת לא תתקרב אלי? מדוע לא תדענה את הגיונות לבי ורחשי נפשי? מדוע לא תבחרנה בי? מדוע לא תשימנה אלי לב ותלכנה אחרי אחרים, שנפשם אינה עשירה כנפשי? מדוע לא תדע גם אחת מהן, כי אנכי הנני בעל-נפש, אשר יוכל להעשיר אותן ולחבק עמן זרועות עולם?
בימי שבּת שלהם לפנות היום, עת געגועים אלצוני לעזוב את חדרי ולצאת החוּצה, ואני הולך לבדי בין טורי האנשים והנשים, הצעירים והצעירות, ההולכים לטייל ברחובות העיר; אז קנאתי בכל אלה ההולכים לבטח… לבדי אני הולך כנדהם ותוּגת-נפש מלאה את לבבי.
ויש אשר הבטתי בפני כל עוברת ושבה, ואתמה על אשר אף אחת לא חסה עלי לאהוב אותי; ואני יודע, שלא נופל אנכי מכל אלה שבחרו להן.
ספרי חכמת-הנפש, אשר קראתי בם לדעת ולהבין תכונת הנשים ותעלומות נפשן, לא יועילו לי בשעה שאני רואה אותן פנים אל פנים; סיפורי אהבים ושירי אהבה, שאני קורא בהם למען השקיע כליון נפשי, עוד יבעירו את הגחלים הלוחשות… והתמיהה לא תסור ממני כל הימים: מדוע לא אראה חיים כמו שמתוארים בספרים ההם? מדוע לא אחיה גם אני? הלא יכול אנכי לאהוב רב יתר מאהבתם של אלה… הלא מבין הנני את רוֹממוּת האהבה יותר מאלה. לכל נערה אשר תאהב אותי אוּכל לשיר שיר-השירים חדש: שיר האהבה הגדולה, שיר הרוח, שיר של כליון-הנפש.
אדע שבתוך התחום רגילים לקחת אשה ולאהוב אותה אחרי קדשם אותה תחת יריעה פרושה על ארבע כלונסאות… רעי התלמידים אומרים, שיכולים גם כן לקנות אהבה, אבל דברים כאלה רחוקים ממני… רק קרבת נַערה בעלת-נפש אדרוש, נערה תמימה אבקש, אשר אוכל לאהוב אותה בכל לבבי ולחלק עמה חלומות חיי ומשאת-נפשי…
נערות למאות נמצאות בכרך שאני דר בו. כמה מהן מבקשות אהבה ובודדות הן כמוני. – לוּ אך תחפוצנה, מה נקל להן לקחת חלק בכל אשר לי כאחות מלידה, אני הייתי נותן לנערה כזו את כל העושר השמור בי וברוחי; הייתי משמרה כאישון עיני והייתי מכבדה כבת-אֵלים.
ואותה הנערה טרם באה; ואני יושב בחדרי וחולם לבדי…
לבדי הנני, והיחיד שבי מבקש תפקידו. חברי היו עסוקים בעניני הצבור; ואצלי היחיד קודם לצבור. המה היו מבלים כל הלילות באספות ובשיחות של צבור, ואני ישבתי בחדרי ואקרא בספרים לאור הנר.
אולם פעם הסיתוּני חברי לבוא לאספה אחת, וגם יכלו לי, בין הקרואים לאספה היתה גם עלמה תלמידה. ובימים ההם עוד סגורים היו שערי בית-המדרש העליון בפני הבנות.
ב 🔗
הייתי האחרון בין הבאים, המקום האחד שנשאר פנוי לשבת היה לשמאל הנערה… במין הכנעה ישבתי על הספסל; ואני יושב ומסתכל בה בחשאי. שערותיה צהובות ופניה כהים. היא לא התביישה מפני הזר, ושחוק קל עבר על שפתיה מדי דבּרה את שכנהּ.
הרהרתי בה גם בצאתי, אך כאשר לא יספתי לראותה, חלף זכרונה בי והלך לו.
והנה הגיד לי תלמיד אחד, כי העלמה הזאת הולכת לבירת-צרפת, למען השתלם שם בלמוּדים, ושמחפשת היא שוכר לחדרה, אשר שלמה בעדו מראש. ויען כי גם אני בקשתי לי אז חדר אחר למעון, הלכתי על פי עצתו, לראות את חדרה.
יום קיץ היה, אבל רוח קר מנשב מעט. החדר היה בעליה הרביעית בבית עומד בקצה רחוב, ואני מטפס ועולה במעלות אין-מספר. קשר שרוך נעלי נפתח, ובצעדי על סִפּה נסרחו הגדילים מאחורי – ואתבייש.
היא לבדה בחדר ועתה יפה היתה יותר. היא עזובה, אין לה הורים וכל משען, רק נפשה חשקה במדע.
היא לא הוציאה חפצה לצאת, וַתהי אורגת שלושה ימים ולומדת שלושה ימים.
פעם בקרתי בערב את מכירי, שהתרועע אִתּה; ובבואי מצאתי אותה יושבת על יד שולחנו ואורגת.
רעי, שהיה גדול ממני בקומה וידע להלוך נגד החיים, מתבּל את דבריו בהתול קל ומלבב; ואני דיברתי מלבי. – והיא אורגת בבלי התערב בשיחתנו. המיחם העומד על השולחן הפיג חומו והמנורה מאירה.
פתאום קמתי ממושבי ואֹמר: עלי ללכת עתה, מבלי דעת למה אנכי הולך.
מכירי ניסה לעצור אותי.
– משקר אתה, אמר לי.
– חי נפשי כי דבר נחוץ לי. ואקום ואלך.
עוד בטרם ירדתי מעל המעלות נחמתי על אשר עזבתי את האויר החברתי, לנדוד בתוך ריקוּת הליל. – על סף השער עמדתי וחשבתי: אנה אלך? והנה עלה על לבי, כי לה שמלה נאה, ושבעיניה היפות מעין זוהר של עצבוֹן…
ג 🔗
הימים ההם היו ימי תסיסה לי. הספרים אשר אני קורא על אודות המחשבות והדעות, על המקרים גדולי העליליה בתולדה, על מסתרי-הנפש והרת-השירה הביאו בי תסיסת נפש רבה.
אני יושב על יד שלחן-עבודתי ואני בולע את המון המחשבות כבכורה בטרם קיץ; את הכל חפץ אנכי לדעת, ועל הכל אני חושב והוגה, נפשי תרעש ולבי ירחב.
וככל אשר אני מוסיף לקרֹא, מוסיף אני להתפלא, לחקור ולדרוש, לחשוב ולהרגיש; והנני קורא גם על אודות מהוּת ההרגשות ומהות המחשבות.
וגם תורת האדם אני לומד, ואני מתבונןלערכי כל התורות וכל המדות, את ערכי האדם וצרכיו הרוחניים אני מבקר. מבולבל אני למראה כל הדרכים הרבים לבני-אדם בחייהם…
שגם אני בן-אדם הנני – לא עלה על דעתי, ולא שמתי לבי כי גם עלי לחיות ולבקש חיים. מארא דחוּשבּנא לא הייתי; לא ידעתי היום מה שקרה לי אתמול. שכחתי גם שכחתי את כל אָרחות-חיי מלפנים. אמרתי בלבי, שקפצתי על כל הדורות של אבותי ושנשמתי פנויה לעולם אחר ולמחשבות אחרות.
שכחתי כל התחומים והגדרים שבחיי, שכחתי את עצמי ואלך לראות בבני העולם, במחשבותיהם ובמעשיהם.
כבני-מרון הם עוברים לפני, ואני מצדיק או מרשיע; את כלם אשפוט, ואת הכל אבוא בחשבון.
הספרים לי הכל, המחשבות לי הכל, החזיונות לי הכל; ולי תחסר רק נפש אחת, שאגיד לה את הכל…
על אֶדן-החלון של חדרי הנני נשען לפרקים, ואני רואה בעלים הנושרים מהאילנות ואני מרגיש מה. לי אין הדבר ברור…
ד 🔗
ירחים אחדים עברו, ואני הלכתי לשקוד על דלתות בית-מדרש עליון בארץ אחרת. – לארץ ההיא הררי-אלף וגבעות נשאות, ונהרי נחלי מים יזרמו בם, עצים רעננים וציצים ופרחים, כלם שקטים וּשלֵוים ובשפתם ידברו אלינו – ושם, כמו בתוך הגן, בית-המדרש לבנים ולבנות באין הבדל. ושמה נהרו תלמידים ותלמידות מכל אפסי ארץ שנפשם חשקה בדעת ובחֵרות-הדעת.
בבירת הארץ הנעימה הזאת אני יושב זה ימים רבים ולומד ושונה, ולחץ-נפש חדש ממלא אותי מבלי אשר אדע מהותו. – בי לא חֻדש מאומה, אבל השמים והארץ מסביב לי התחדשו… הד הררי-אלף והוד תכלת הרגיע החלו לסַפּר לי דברים שלא שמעתים עד הנה. גם הודה והדרה של העיר העתיקה, היא ומגרשיה, חומותיה ומגדליה, גשריה ומימיה, היא וכל אוירה – מעין אויר ימי-הבינים, שעוד נשתמר בה – ירשמו עלי כמו ביד נעלמה אותות חדשים… כמו יד נעלמה נגעה במעמקי נשמתי, שישנה עד כה שנת-הספרים, ואיקץ למחזה השַׁלוָה הזאת והדרתה. זאת הפעם שאנכי מֵחֵל להרגיש את האחדוּת שבין גוי ואדם ובין שניהם יחד עם הארץ שבה ישכונו משנות דור ודור.
זאת הפעם שאני רואה לפני שבטים ממש ודגלים ממש, אשר על פיהם יחנוּ. וגם רועים אני רואה, רועי צאן ובקר על ההרים השלוים, אשר יעלו על לבי זכרון שבטי-יה בארץ הקדם…
הדוּבים האחדים, אשר יפטמו מטעם סגני העיר שם במערת המכפלה שלהם, הנמצאה במורד העיר מחוץ לנהר, נותנים כבודם על העם; למקטון ועד גדול מקריבים להם מתנות-יד, זרעונים ושאר פרי האדמה. כל זה מציג לעינַי חזיון מחיי עובדי אלהים אחרים בימי קדם… ואני רואה בהם מעין חזיון מַנעים את כל חושי הנפש ומחַדש תום הילדות…
את היחס שבין אלהי ההרים האלה ובין יושביהם הנני רואה על כל שעל ושעל, בערב ובבקר. ואני משכים בבקר בעלות השמש, המַאדים במנוּחה את הארץ השלֵוה הזאת.
והשלוָה הזאת מגידה לי מין אחוה ומרגוע, וכמו מבשרת ימים חדשים והתעוררות חדשה.
עצבוֹני המופשט מתערב אז בהפכו, במין חדוַת-החיים, שלא אדע שחרה. הד הדומיה אשר מסביב לי מדבּר אלי בשפה אחרת, ואני רואה שהעולם הוא אחר מאשר חשבתי עד עתה, החיים אחרים, ואולי גם אני אחר…
לאט לאט הרגלתי אז להבין שיש דברים אשר אינם כתובים בספרים… כי המחשבות אשר תבאנה בי פה בצאת השמש ובבוֹאה אחרות הנה מהמחשבות אשר הסכּנתי לחשוב עד עתה. ולאט לאט אני מכיר לדעת את התהוֹם הרבּה שבין תורה שבעל-פה שלנו לתורה שבכתב, כלומר: ההבדל שבין תורת הגלוּת הארוכה על אדמת נכר לתורת ההרים והגבעות שם בארץ…
את ירושלים עיר-הקדש הייתי מצייר לי אז בדמיוני בתבנית בירה זו שאני שוכן בה. שם כבר חלף עבר כל היופי, ורק חורבת רבי יהודה החסיד נשארה, וּפה עוד הכל בשלמוּתו ושלוֹמוֹ, באחדותו עם הטבע וכל צבאו… ככה הייתי הומה בראשית שבתי שם בראותי זאת העיר על תלהּ בנויה ובזכרי את עיר-אלהים שם אשר ירדה פלאים עד שאוֹל תחתיה; אולם אחר-כך עזבו מחשבותי את הרי יהודה, למען שכון בארץ החדוה והנֹער.
והנֹער שבי מבקש אהבה, אהבת נערה אשר תדע את המהפכה שברוחי ואת אשר אני נושא בחביון נפשי.
שם על ספסלי בית-המדרש הגבוה, בין השורות של התלמידות היושבות לשמוע את השיעורים, שם עיני מביטות ימין ושמאל ומבקשות את הנפש אשר אֹהב. ואחדות מהן מוצאות חן בעיני ביותר. בכל אחת מהן אני מוצא איזה יופי נסתר, איזה חזיון נעלם, המושך אותי לבקש לי את הנפש הזאת. – בשעת השיעורים הכוללים, בעד כלנו, אני יכול לראות רובן רק מאחוריהן, כלן באות ויוצאות מבלי אשר אוּכל להתקרב אליהן. אולם בשעת השיעורים הפרטיים, שרק “שומעים” מעטים להם, המתאספים לבית המורה הפרטי, שם נשב בעיגול, לשאת ולתת בעניני מלחמת המדע, במהלך המחשבות והדעות. ושם אני מרגיש שאני משים לבי אל התלמידות היושבות למולי. גם בשעה שאני מתבייש להתבונן בהן בעיני הנני מרגיש ששפתותיהן נעות ונפשן שומעת.
לכלן אני שם לבי, אבל אין אני יודע אם יודעות הנה את אשר בלבי. בודאי אינן יודעות. – ואחרי-כן, לדעת סיום השיעור, נעזוב את בית מורנו ונרד את הגבעה ללכת העירה. רובם הולכים זוגות זוגות, תלמיד עם תלמידה, ורק אני הנני הולך לבדי ומביט אל גלי הנהר השוטף שם בעמק, כאיש אשר כל העולם עזבהו…
הנני מנסה להתרועע אתן. הנני מכריח את עצמי להתקרב אליהן, אבל תמיד הנני מחטיא את המטרה… ורק בעבוֹר המקרה שבא לידי להתקרב אל אחת מהן הנני רואה שבידי היתה ושילחתיה.
זאת ועוד אחרת. לא ידעתי אז להתהלך עמן, כמו שלא ידעתי את שאר הדברים המקרבים אדם לאדם. פי היה שוה ללבי, אבל לא ללבן. היחידוּת והיופי שבחיים הכבידו אז את אַכפּם עלי ואשבע לדגלם; תחת אשר הֵנה לכאורה רק לכל החברה ביקשו להיטיב, – הן אינן מבינות את האפשרות לעסוק בשירה בעת שרוב בני-אדם טובעים בענים, וחושבות את העיוּן בצרכי היחיד באשר הוא יחיד למוֹתר שאינו שוה לעסוק בו… גם העושר הרוחני של היחיד הוא בא בעיניהן רק על חשבון הרבים, והרבים קודמים ליחיד בכל דבר.
ואני חושב לאידך גיסא…
לשוא הנני מברר להן שאין הדבר כך! – הן אינן מבינות כלל את הספקות בודאיות כאלה; ועוד תוספנה להתרחק מעלי ולהתיחס אלי כאל אדם העומד מחוץ לשורה.
ומחוץ לשורה אני גר אז, בפרוַר העיר הרחוק מאותו הפרוָר שבו גַרים רוב התלמידים והתלמידות. באספותיהם לא אקח חלק, בבית-האוכל שלהם לא אֹֹכל ובחברתם לא אֵחד.
ומודה אני, שזאת הבדידות מילאה אותי איזו יהירוּת, אשר הרחיבה את דעתי, ואמרתי אני בלבי: שקוּל אנכי כנגד כולם, ולפיכך איני יכול להתהלך עמם. ואז, בלכתי מבית-המדרש הגבוה על הגשר הגדול, המקשר את פרורי העיר עם העיר התיכונה, ואסתכל על המרחב שממעל ומתחת, אז נפשי במרום מתהלכת ואני מרגיש בי רגשות של עושר-הרוח, רוח אשר יכול לנַצח… כל הארץ מקומי, כל העולם מקומי, בכל הדורות הייתי יכול לחיות ולכולם יכולתי לאמור איזה דבר… עד עתה רק אחרי הדעת רצתי וכל עמלי היה להוסיף לקח ולהרבות מדע; עד עתה רק התפלספתי ועשיתי את אזני כאפרכסת לכל גדולי המחשבה בכל העִדנים; אבל עתה אני חושב על אודות המחשבה עצמה ואפשרות המחשבה.. האדם ומהוּת האדם משכוּ את לבי באֹפן שלא ידעתיו עד כה; ואני חולם לי מחשבה חדשה, תורת-אדם חדשה, פילוסופיה הבולעת את כל הדעות וּמַגדת לבני-אדם מעין פשר דבר.
כי “עני הגון” אנכי ואין ידי משגת לצרכי-יומי המעטים, זאת שכחתי לגמרי. עמלתי אז לשכוח כי הנני צפוי לעזרת אחרים, שאינם נחשבים בעיני למאומה. מה בכך? כל עולמי מחשבותי רמים ונשגבים, ואני כובש לי דרכים ומסלות בדעות, במהוּת הדעות…
רק האהבה, רק היא חסרה לעשרי הגדול, נפש אשר תאהב אותי ותדע עשרי, נפש נערה, אשר אשיר לה שירת יפיה. – רק לטייל עמה ארוכות ולדַבּר עמה צריך אני; שם, ביערות ובגבעות העיר, בלכתנו לבדנו אוציא לפניה את כל רוחי ואעשיר אותה בעושר נשמתי.
ובכל זאת הן אינן יודעות אותי כל עיקר… הן מתרחקות ממני ותלכנה באשר תלכנה, ובתוך כך הנני שרוי בלי אהבה ובלי קרבת-נפש.
יש אשר כל העוצב שבעולם הניח ידו החזקה עלי בשבתי לבדי בחדרי, שם הרחק מאדם העיר, הרחק מעמי ומעיר מולדתי, הרחק מחברי ורעי מנֹער, הרחק מנפש-אדם קרובה לי…
רק צל היער הנמוך נראה בעד חלון חדרי בעליה; והכל כמו מתעצב אתי יחד על בדידותי הרבה בלי יכולת להושיע לי.– ופחד גדול נופל עלי מרוב בדידותי. הנני מפחד מהריקוּת אשר בחדרי ומגעגועי הגדולים למלא את הריקוּת, המוציאה אותי כמעט מדעתי.
על מיטתי אשכב ואסגור עיני, שֵׁנה לעפעפי אנכי מבקש לתת, להשקיע את בדידותי הגדולה – ולישן לא אוכל.
ולצעוק רציתי אז, לצעוק צעקה גדולה ומרה:
– הבו לי רֵע, אשה קרובת נפשי! הבו לי נפש לאהבה, לחבקה ולבכות על צוארה! –
ה 🔗
ובבקר-לא עבות אחד הגיעתני הידיעה, כי מחר היא באה…
היא בעצמה הודיעה לי במכתב גלוּי את דבר בּוֹאה. אם כי אינני מכיר קרוב לה, כותבת היא, כי רק שתים-שלוש פעמים ראַתני, בכל זאת מקוה היא כי אהיה לה לעינים בארץ נכריה: “הלא מארץ אחת נחנו, בני עם אחד”.
בעלות הבקר הובא לי מכתבה; וקרני השמש באו בעד פרצי הוילונות אשר על חלונות חדרי, וכמו אור חדש פרוש על כל סביבי.
רק איזו שעות עוד לבואה. ואנכי השכמתי בלב שמח, וַאֹכל ואשתה, ואלך לטייל בהרחבת הדעת, גם מצאתי בעדה חדר למעון, תנוח בו אחרי בואה. בעלת-הבית, שהשכּירה לי את החדר בעבוּרה, היתה אשה טובה ותאמר לי כי שמֵחה היא לתת את חדרה לנערה נכבדה, לרעוּתי… ואמנם כרֵע לה הרגשתי את עצמי בצאתי לקראתה אל התחנה בעת נטו צללי ערב.
היא היתה עיֵפה מתלאות הדרך ועטופה בבגדי נסיעה. נתתי לה שלום והיא החזירה לי שלום במין תודה מסותרה על אשר מצאה לה גואל בארץ נכריה. ותודה מפורשת נתנה לי בעבור עמלי בשבילה. – החדר מצא חן בעיניה. וַתּסַר מעליה בגדי הנסיעה ותרחץ ידיה ופניה, ותשב ממולי על יד השולחן. היא ידעה כי פניה דלו מעט, וגם אנכי הצטערתי על אשר איננה יפה כמו שחשבתי, אבל עמלתי לתת לה חן בעיני.
עיֵפה היתה ולא יכלה לדבר עמי הרבה, וַאֵפן ללכת. ובלכתי ביקשתי כאַח את בעלת-הבית שתעשה הכל בעדה. ואקום ואצא – לא לבדי.
למה אכחד? הרעיון כי יש באותו חדר נפש עזובה מודעת לי, וכי בבקר השכם אבקר אותה לדעת שלוֹמה וליעצה אנה תפנה ומה תעשה, הרעיון הזה הרחיב את נפשי ויפג ממני את צערבדידוּתי.
גם באָכלי ארוחת-הערב ובבשלי לי חמים לשתות נראָה לי הערב ההוא כערב אחר… נר לא הפיץ עוד אורו ככוכב בודד; גם מכונת-הבשול לא היתה עוד כמו שוממה. נפשי לא היתה עוד גלמודה.
למחר בבקר הלכתי לבקרה. היא כבר קמה, והנה לבושה מלבושי שחרית, ותושט לי ידה ברגשי אחוה. שנינו דברנו ודברנו… עדי הגיע זמן ארוחת-הצהרים. ונלך אל בית-האוכל, ונשב שנינו אל שלחני הקבוע, אשר אצלו ישבתי בדד עד היום. הרואים אתם, המסובים עמי יום יום! אמרתי בלבי, עתה אינני עוד יחידי… עתה עם נערה קרובה לי באתי… ולא לבדי אבוא ואצא עוד.
ואחרי-כן?
למה אאריך לסַפּר! בשבוע הראשון אחרי בואה הנה כבר ידענו מכל אשר לי ולה. בשבוע השני כבר היינו קרובים זה לזו. בשלישי כבר לִמדתי אותה דעת ואפתח לפניה שערי המחשבות, והראיתי לה ספרים אשר לא ידעה אותם עד עתה. ובכלות היֶרח כבר היה כיס אחד לשנינו.
היא היתה עניה, ועָניה הכריחה ללות מאתי די צרכיה יום יום, ויען כי גם אנכי עני הייתי, מוכרח הייתי גם אני ללות לי מאחרים, לפעמים גם שלא על מנת להחזיר. לשנינו חסרה הפרוטה הקבועה, וחובותינו רבּו מיום ליום. ומדוע לא אחלק עמה כל פרוטה? אכן עת יחסר לי תחלק אתי בלי ספק, וכשיחסר לה הן לא אוכל לראותה רעבה! ובכן – כיס אחד לשנינו.
שנינו נלך לטייל, לאכול, שנינו נשמע את השיעורים ושנינו נעזוב יחד את בית-המדרש, היא שואלת אותי ואני משיב. היא יושבת בבית לבדה, לא תתרועע עם איש, ורק אנכי אבוא אליה והיא גם היא תבוא אלי. וכה נתראה פנים ונשוחח מדי יום ביומו.
בעלת-ביתי ובעלת-ביתה חושבות אותנו לקרובים, כאחים, ולא תשימנה לנו לב, אם גם לפעמים נאַחר שבת עד עבור חצות-הליל.
בכל יום ויום אנו מרבים לדבּר… היא מספרת לי הכל ואנכי מספר לה הכל. אנכי מראה אותה לדעת כי מצאתי כשרונותיה מרובים וכי היא יודעת הרבה מאותם הדברים שצריך גם לאחרים לדעת. והיא מַאמנת לי או מַעמדת את עצמה כמאמנת. – היא חושבת אותי לאיש תם, טוֹב-לב, מרגיש וחושב. ואנכי חושב אותה לנפש עזובה מבחוץ ועשירה מבפנים. “יתומה היא באין אב ואם. אביה מת בבית-החולים, ואמה עזובה. לפנים עשירים היו וירדו פלאים. כל אחיותיה היפות נִשאו אחת אחת לאנשים גרועי-הערך ועשירים בממון. אחת ברחה מאישה עם בנה ותבחר לשבת באחד הבתים מלהיות אסירה בבית של מצאה בו מנוח. אחות אחרת שהתקרבה לאחר על ידי אהבה עגונה היא מן האירוסין, כי עזב אותה ארוסה וילך לכרכי הים, אף כי נשבע לה אהבה נצחת, והיא מחכה לו זה ימים רבים וכבר הזקינה בנעוּריה ויפיה חלף על ידי בדידותה הממושכה”.
ועל זה יֵצַר לי מאד.
“בעת שהיה אביה עזוב בבית-החולים אשר מת בו – כן ספרה לי – היתה היא היחידה באחיותיה שבאה אליו יום יום ותדבר ניחומים על נפשו השוממה”.
ובזאת קירבתני אליה מאד.
ו 🔗
נחוץ לי להזכיר, שאותה קִרבה אשר היתה בינינו היתה רק מעין קִרבת אח לאחותו ובלי כל מחשבות זרות. כל הרהורי האהבה וחלומותיה עזבוני מעת בואי בקרבתה, וחשבתי לתומי שקרבה כזו היא הטהורה שבטהורות וככה תהיה כל הימים.
רק בין-הערבּים, בעת אשר ננוח במורד הגיא על חוף הנחל הקטן המביע לנו שלוַת הערב, ודומיה מסביב לנו, ואתנו יחד ינוח כל היקום, וכל צבאי השמים ישבותו – אז מין רגש אומר לי: “אשה בצדי”; ואנכי מעביר מקלי על פני עשבי הגיא, כאילו אחותי יושבת מרחוק ולנו אין דבר זה עם זה.
פעם אחת היתה חולה מעט ונלך לדרוש ברופאים. המה ציוו עליה לאכול הרבה ולשתות הרבה, – ואנו גם למעט אין ידנו משגת. כחותיה עוזבים אותה, ואנכי דואג לה השכם והערב וחושב לאחריתה…
ואחרי שובה לאיתנה אנכי קורא עמה בספרים ומסביר לה את המחשבות אשר במוחי ואת הדעות אשר בלבבי. היא אומרת כי רק אותי היא מבינה ומנַבּאה עתידות לכשרוני.
ואני עד עתה כמעט לא שמתי אל לבי, שלבן-אדם כמוני יש כשרון ושצריך לו איזה כשרון על דרכו בחיים. עד עתה תמים הייתי עמדי ועם מחשבותי, עם רגשותי וחלומותי. ידֹע ידעתי היטב כי שם בעולם הגדול יש שאלות לרבבות, כי בכלל החיים כלם חידה ארוכה ומחשבות אין-קץ, וגם חשבתי הרבה על זאת כל הימים. אבל כי גם ימַי המה פרק מן החיים, ועלי לדעת אותי ואת נתיבותי, לא ידעתי כל עיקר; לזאת לא שמתי לבי כלל.
כל מעשַי וכל מקרַי אשר פגָעוּני, כל אשר בי ובמעמקי לבי, צערי ודוחק חיי, – את כל אלה חשבתי לדברים “שיֶשנם יען שישנם”. עלי רק ללמוד הרבה ולהגות הרבה, ושאר הדברים יבואו כמו שיבואו.
אותה ראיתי בכל יום ויום, ולא נתתי לי דין-וחשבון על מהוּת קרבתנו ולא שאלתי את עצמי: מה הוא הדבר המקרב אותנו? אנכי דימיתי אז שאינני אוהב אותה כלל ושגם היא איננה אוהבת אותי במובן השגור, אבל מה בכך, הלא קרובים נחנו וככה נהיה כל הימים.
ואז החילותי לחשוב, כי יפה היא באמת. עיניה יפות, שערותיה יפות ומהלכה יפה. טיוּלה בחדרי לארכו ולרחבו בעת אשר תעשן ותחשוב, ממלא אותי איזה נֹעם המרחיב את הלב. אבל מה בכך? יודע אני שידיה אינן מוצאות חן בעיני ושבכל לבי הייתי חפץ שתהיינה יותר זכות וצחות. אבל מה בכך? היא אומרת לי: מדוע לא אשים לב לבגדי ולכל מהלכי וחיצוניותי? אך מה בכך?
ככה היה מצב הדבר עד אותו יום.
אולי הדבר שקרה אחר-כך באותו יום קטן-הערך הוא; אבל אז היה ערכו גדול בעיני. אנכי, אשר מעולם לא בקרתי בית-ספר קבוע ולא זכיתי לדרוש באיזו הלכה ברבים, מוכרח הייתי בפעם ההיא לדרוש באיזו הלכה ברבים. ביום ההוא מוכרח הייתי לדרוש על איזה שיעור מדעי באולם בית-מדרשנו לפני מורי וחברי. כמעט בושתי לפסוע בפעם הראשונה על הקתדרה ולהציע חדושי לפני כל היושבים לפני. אבל הרעיון שהיא, רעוּתי, תראה אותי עומד ודורש, נתן עוז בנפשי. – אבל היא לא באה, לא באה…
וזאת הפעם הצטערתי… זאת הפעם חשבתי שמחוּיבה היתה לבוא. זאת הפעם אשר אמרתי לי שהיא חייבת לי איזה דבר.
ביום ההוא בין-הערבּים ישבתי לבדי בחדרי, ישבתי וחשבתי, חשבתי והצטערתי: היא חייבת לי דבר-מה.
ז 🔗
פה נחוץ לי להפסיק מעט את ספורי ולהעיר על הלך-רוחי בעת ההיא.
טועה הייתי אז לחשוב שהקִרבה שבין אדם לאדם באה על ידי איזה חיוב הנולד ברבות הימים בינו ובין רעהו או רעותו. – אנכי חשבתי אז את הרֵעות לדבר תלוי בערכינו ובערך מעשינו.
חשבתי כי לפי גודל כמותם ואיכותם של מעשים טובים, אשר נעשה נרכוש לנו, בה במידה, רֵעות והתקרבות גדולה, ולפי מספר התכונות הטובות של נפשנו וגודל רוחנו תגדל גם סאת האהבה אשר נמצא בנפשות אחרות, אשר תביננה ערך התכונות ההן והעושר הרוחני ההוא השמור אתנו. – אם פלוני בן פלוני, שערכו פחות מערכי, אהוב לרעותי במידה גדולה כזו, על אחת כמה וכמה צריך אני להיות אהוב לה על ידי נשמתי היתירה וכל עשרה הרב.
כי האהבה על הרוב באה בלא-יודעים, בלי חשבון ודעת של האוהב והנאהב וגם מבלי דעתם אם ראויים הם לכך, לא ידעתי אז כל עיקר; ולא ידעתי כי פה לוקחים חלק בראש סודות נפשיים אחרים ומסתרי-נפש כמוסים וסתומים.
לולא הייתי אז כל כך תמים את החיים ויודע רק פרק אחד בהם, כי אז ידעתי נכונה, כי יען אשר אנכי חושב הרבה על דבר קִרבתנו, לכן אין עוד הקִרבה הזאת תמימה ואינה יכולה להיות תמימה… ולוּ הייתי בעל נפש ישרה כי אז בושתי לחשוב עם לבבי:לאהוב או לחדול? בכל געגועי הגדולים לנפש אשר אֹהב לא שכחתי גם רגע את רוע מעמדי בחיים ושאי-אפשר לי לשום ריחים על צוארי – ובכל חפצי לאהוב יראתי עשות זאת פן אכשל על ידי זה במלחמת חיי, שתגדל פי שנים אחרי-כן מאשר עתה, עת הנני גלמוד.
לו היתה לכל הפחות יפה תמיד, כי אז הייתי משתיק בחזקה את הרהורי אלה והייתי אוהב אותה מבלי הרבות מחשבות; אבל עכשיו, שיפיה יגָּלה רק לפרקים, מדוע אשים אסירים על ידי?
ויש אשר הייתי חומד אותה בפשיטות, בעת אשר ישבנו סמוכים על שולחני לקרֹא בספר והד נפשה נוגע בנפשי, יודע אנכי שעלי רק לחַבּק אותה ולנשקה כאשר אֶתאַו ואז אולי ישתנו הדברים… אבל ידי לא תלך במלאכות נפשי, ואני יושב אצלה וקורא, קורא וחומד, חומד וקורא… ולפעמים חמדתי כל כך גדולה עד כי רק בחזקה הנני מושל ברוחי ובכל כוחי אשים מחסום לי, לבל אגע בה כאשר אחפוץ.
ובתוך כך אני חושב עוד מחשבות אחרות והרהורים אחרים, ואני עמל לדעת אם תדע מאשר בי ואם יכולה היא לדעת את כל אשר בי. בתוך כך… אבל נשוב נא לספור-המעשה גופא.
ח 🔗
אינני יודע מה חשבו מכירי על אודותינו, אולם פעם אחת בא אלינו תלמיד אחד עובר-אורח ויאכל על שולחננו; ויהי בלכתו מאתנו אמר לאחד מהחבורה לועזית: אלימלך והעלמה אשר אתו יהיו לזוג טוב. והדבר הזה עשה איזה רושם עלי.
בכל עת ששמעתי אחד מדבר על אודותיה לאמר: עיניה יפות, מהלכה יפה, תנועותיה יפות, מיד אמרתי בלבי כי קרוב אני לעלמה הזאת והרגשתי שנפש אשה כצל על יד ימיני.
גם היא ידעה שאיש קרוב לה, אבל גם ידעה כי “לאיש הזה לא תוכל להיות הכל…”
כדברים האלה אמרה היא לי פתאום בלכתנו פעם לטייל בצהרים; ואני נבהלתי לשמוע מפיה דברים כאלה בלי כל הקדמה ומבלי אשר שאלתיה על אודות דבר כזה.
הנפש הישרה שבי אמרה לי: עזוֹב אותה לנפשה והיה לגבר! אולם הנפש הנלוֹזה אמר לי: לא יתכן לעזוב נפש יתומה… אך ורק מפני שגלתה את אזני ותדבר אלי מקרב לבה. אדרבה, אמרה הנפש הנלוזה: מעתה קרבתנו אין לה כל מחשבה חיצונית מלבד הקרוּב כשהוא לעצמו.
לוּ היתה אז דעתי מיושבת עלי, כי אז הייתי משיב לאותו מסית: משַׁקר אתה! רק קִרבה אחת שבין איש ואשה יכולה להיות שלמה, והיא קרבה בנפש ובשר, וכל קִרבה אחרת היא בלתי-טבעית וּמשחתה בה. אבל דעתי לא היתה מיושבת; וככל אשר הוסיפה לדחות אותי הוספתי להתקרב אליה, כאח נאמן. וקרבתי אליה גַדלה עוד יותר עת נוכחתי לדעת כי רֵעה לא שמר לה אמונים. לפי תומי כתבתי אליו תמרורים וָאַשבּיעהו לקרב את הנערה, כי לא יאוּת לעשות אשר הוא עושה.
והוא עשה את עצמו כלא שומע.
עוד אזכור היטב את היום – בבין השמשות היה הדבר – בבוֹאה לחדרי עצובה: “הוא עזבני!”
מיום שעמדתי על דעתי לא הייתי מלא רחמים כבאותה שעה. ממקור לבי דיברתי אליה תנחומים; “אל נא תתעצבי, אמרתי לה: אנכי אהיה לך למגן ותקחי חלק בכל אשר לי”. כמעט שחפצתי לכרוע ברך לפניה… בכל אֹפן חפצתי לנחמה ולהשיב לה שלוַת נפשה. אבל מַשמים עמדתי ואחמוד את יפיה בנטות צללי ערב.
ופתאום ראיתי את שדיה הנעים מבעד אפוּדתה אשר עליה, בעמדה עצובה על יד החלון, וחמדה זרה נכנסה בי: אני מחבק אותה ומנשק לה, והיא נשענה בראשה על כתפי.
אך את הפרחים שנתתי לה למחרת היום, בהקיץ האביב וכל מסתרי ששון החיים, לא קיבלה ברצון, ותהי כנדהמת מבלי דבּר דבר.
יום ירדוף יום ושבוע – שבוע, ימינה מקרבת אותי ושמאלה דוחה, ואני כבר נלאיתי נשוֹא את דוּ-הפרצופים שבקרבתנו.
לנתק הכל חפצתי אז, בראותי כי תמיד היא משיבה לי על דברים שלא שאלתי אותה, – ולהיפרד ממנה לא יכולתי.
יום ירדוף יום, שבוע – שבוע, ושיעורי הלימודים בבית-המדרש הגבוה הגיעו לקצם וימי החופש באו. ובימים ההם חפצנו לשבת ב“ארץ העִלית”, היא ארץ ההרים, צבי לכל הארצות. והנה בא היום אשר התגנבה אל לבי ראשית הרעיון: עתה באה העת להסב את הפרידה, שסופה לבוא גם בלעדי זאת.
יום-השבּת היה. מחר עלינו לצאת את העיר ולבקש לנו מנוחה חדשה בצל ההרים ואנכי הלכתי אִתּה לטייל באחד היערות הקרובים.
“דבר לי אליך” – אמרתי לה במין בוּשה השכיחה אצלי. ואני תיארתי לה את מהות היחס שביני ובינה. יחס תם וזך היה, והיא קלקלה אותו במיני דחיותיה, שבאו לא בעִתּן…
“ביחסי אל בני-אדם, אל איש או אשה – כדברים האלה הגדתי לה – הנני מבקש את החֵרוּת השלמה בלי כל תנאי למפרע, ואת החשבון בזה איני מבקר… קרוב אנכי לך בכל לבבי, אף כי אינני יודע אם אוהב אני אותך או לא. אם בוא תבוא האהבה או לא תבוא, – כל עוד לא שאלתי אותך בדבר הזה, אין אַת רשאית לאמור לי: הדבר הזה אי-אפשר. באמרך דבר כזה למפרע הנה אַתּ מַתנה תנאי לקרבתנו: צורה זו ולא צורה אחרת; ואנכי איני יכול להתקרב בתנאי גם אל הנפשות היותר קרובות לי. צר לי שנהיתה כזאת באשמתך; אבל הדבר כבר נהיה והנאמר אין להשיב. עד עתה ישבנו יחד ולא יכולנו לשנות את יחסנו! ועתה הנה אנחנו משנים מקום מושבנו בשעה המוכשרת, הבה נתפרד-נא עתה, כי שעת הכושר היא; כי אם נוסיף לשבת יחד לא אוּכל ערוב לך שנפשי לא תדבק בך לאהבה, ואַת הלא רמזת לי פעמים אחדות שלא תוכלי להשיב לי אהבה”.
על עוז דברי אלה התפלאתי בעצמי, כי מעולם לא ניסיתי לדבּר דברים כאלה בפניה מבלי בושת-פנים כמו היום. גם היא השתוממה לשמוע אותי מדבּר בסגנון כזה, כי לא פיללה לשמוע כזאת ממני. אבל היא לא השיבה דבר, ובדוּמיה של עצב הלכה אתי עד אשר שבנו העירה.
רק צעדים אחדים עוד אל ביתה – – ובלי אֹמר ודברים הלכה אל חדרה, ושומם שבתי גם אני אל חדרי.
ממחרת היום ההוא יצאה לבדה מן העיר.
ט 🔗
מיום עמדי על דעתי לא הייתי כל כך עצוב כמו אחרי צאתה את העיר… היא לקחה פרידת-שלום מאתי בכתב, ותביע את תקותה, כי אשנה את דעתי ואצא לגוּר אתה מבלי חשוב הרבה – ואנכי הייתי לבדי בעיר העזובה מתלמידיה ותלמידותיה, שיצאו כלם אל ההרים לשאוף רוח צח בימי החופש.
בודד אני מרגיש את עצמי בחדרי וברחוֹבוּת, בבואי ובצאתי, בשכבי ובקומי. והבדידות גדולה היא עתה מזו שהרגשתי בימים שעברו, גדולה היא ודוחקת עד כי לא אוּכל לחשוב ולהגות.
כמעט לא אאמין שכבר יצאה, שבערב הזה ובבקר למחרתו לא נאכל עוד בשבתנו יחד ושלא נטייל ביחד, כמעט לא אאמין שהיא לא תשב עוד בחדרי ולא תקשיב לשיחותי ולדברי.
הנני חפץ לקרֹא אותה אלי על ידי בעלת-ביתי הזקנה, כאשר הסכנתי, הנני חפץ לבוא בעצמי אל חדרה ולראות מדוע אחרה היום לבוא; וכרגע אני זוכר שכבר איננה בחדרה ושלא אוכל לראות אותה כעת כאשר אֵתאַו.
ומדוע רחקה מעלי? מדוע עזבתני? ומדוע לא הלכתי אחריה? הבל המה יחד כל מחשבותי והגיוני… כל מה שאמרתי לה אז בטרם צאתה – הבל הבלים.
כל הדברים רק דברים בעלמה, שאין להם שחר, אני רוצה לגור עמה יחד שם בין צללי ההרים ולהתענג אִתּה יחד על שלוַת הטבע וחמודותיו.
הנני שָׂם כלי באמתחתי ומכין את עצמי לדרך. עוד היום בין-השמשות אבוא אל משכנה; פתאום אבקרנה, למען תראה לדעת מה קרוב אני לה ולנשמתה, והיא גם היא אלי. עוד שעה אחת טרם תסע עגלת-הקיטור ואני רואה את שנינו בדמיוני, והיא עליזה מאד ושמחה לבואי…
אכן לא! לא אכניע את עצמי לפני הנערה הזאת, אשר נועזה לדחות אותי למפרע!
פה אשב, פה אשא את כאב בדידותי בחֻבּי, לא אכתוב לה דבר, וגם על אגרותיה רק למקוּטעות אשיב או לא אשיב לה תשובה כלל.
טועה היא בחשבה אותי לאיש כפוף ונכנע לה, אשר יעשה הכל רק למען יהיה קרוב לה. אנכי אוכל לעקור רגשותי משרשם, אוכל לעצור ברוחי ולחיות גם בלעדיה ואוּכל עשות גם את אשר לא יעלה על דעתה. ומי יאמר לי, שהוֹגה היא בי? מי יאמר שרוצה היא באמת כי אבוא אליה, לגור אתה בכפר אחד? שמא אינה יכולה לשכוח את רֵעהּ לגמרי, אם גם חָטא לה הרבה? ושמה, לאידך גיסא, שמא כבר לקח אחר את לבבה, פלוני, אלמוני, ואולי מכירי אוריאל, שגם הוא יצא לגוּר אתה.
הוא גדול ממני בקומתו, יפה בתארו ועז ברוחו. הוא יודע להתהלך את הנשים, והיא הלא הללה אותו בפנַי…
לא! לא נכון הדבר שאני חושב בכך, לא נכון הדבר. – ובתוך כך בדידותי הולכת הלוך ורבּה, ואני שומם ועצוב.
לשוא הנני מנסה להסיח דעתי על ידי התבוננות בימים שעברו ומחשבות לעתידותי ועתידות מפעלַי. לשוא אנכי צופה ליום הֻלדת אותי הקרוב לבוא – ואני אז כבן כ"ה שנה – כיום הרת עולמי, שבּוֹ עלי לשים קץ לימי הנֹער ולחלומות הנֹער ולהיות לאיש יודע את אשר לפניו. לשוא אני אומר לי שעני גדול כמוני, שרק תורתו אוּמנוּתו, אין לו רשות להטיל ריחים על צוארו, שאין כוחו מספיק לשאתם. לשוא אני עמל לכתוב ולהשקיע את געגועי בספר זכרונותי, – אליה נפשי נשואה, אליה…
גם העֵז הרכה והכלב הצעיר של בעלת-ביתי, שהנני לוקחם אל חדרי בתור נפשות מחיות את הריקות אשר מסביבי, לא ימלאו תפקידם זה; גם המה יושבים דוממים, כאילו בלי-דעת משתתפים הם בצערי.
אז אזכור את חברי, העוסקים בצרכי הציבור הישראלי וכותבים לי דברים מלאים תרועה והתעוררות, למען אקום גם אנכי ואצא לעזרת עמי המבקש לו מנוח… ואיני מבין מה אתן ומה אוסיף להם בשבתי שומם ומבקש אהבה של יחידה.
אדרבה, אמרתי אז לנפשי, איש לאהליו ישראל! מה לנו ולחרבן עם, שעשה אותנו ללא-אדם? מה אנו ומה כחנו בכלל, אם הפרט שבנו עִוֵּר הוא באין עינים ומדוּכּא וחלש באפס יכולת לנצח את החיים?
לא אנכי הנני אָשם בזה, שלא אוכל למצֹא את האהבה אשר אבקש, כי אם אבותי עם כל הלך-מחשבותיהם וספריהם, חיי כל הדורות שלנו, חיי-השבר אשר דכּאו את רוחנו וַיכֹפוּ את קומתנו.
ואותם הספרים ונושאי הספרים חפץ אנכי לשכוח, להשליך חרצֻבּותם מנפשי ולהעירה לחרות, לחרוּת אשר תשיב לי את נעורי ותתן לי את אשר אבקש.
ורק אותה אבקש, אותה רחל בת לאה, שהיתה קרובה לי עד לפני שבוּע ימים, ועתה עזבתני לנפשי.
עזבתני? הלא אנכי עזבתיה, הלא אנכי הסיבותי בדבר.
ומדוע הסיבותי בדבר? מדוע רחקתי בזרועי את קרבתה? מדוע אשב פה לבדד בעוד שהיא מחכה לי שם?…
הנני מנסה לטייל לבדי ולבקר את כל המקומות ההם שהורגלנו לטייל וללכת שמה, ואני שב על עקבי… מתירא אנכי לראות את המקומות הללו בלעדיה… ולא אוּכל לראותם בלעדיה, בלי העינים האלה כקברות נראו המקומות בעיני; ובאין הנפש הזאת שהלכה תמיד בצדי נדמה לי כאילו שואלים אותי האילנות האלה על אודותיה וכאילו מחכים הם לה… גם להם יחסר איזה דבר, זאת אני רואה ברור.
וגם זאת אני מרגיש אז לדעת, כי כמו שהטבע מסביב לנו פועל עלינו, כך פועלים אנחנו עליו, ופעולה חוזרת בין החי שאינו מדבר והחי שמדבר.
בבוא הערב – והנה רגשות נפלאים מפלסים להם נתיב עד למעמקי נפשי. אני מבין שהוא יודע יותר ממני, יותר מאשר אדע בעצמי, וכל אשר יתרגש בי שם בחלקו הוא נרשם…
בארץ נכריה זאת לא עוד אשב ימים רבים. אקום ואלך לי באשר אלך; אבל צלי ישאר בזה לצמיתות. היא הלכה, ועוד צלה מאיר את המקום הזה שעזבה אותו, ונפשה פה במרומים מרחפת…
לבי אומר לי אז, שגם הנבראים כולם מרגישים בלא-יודעים את בדידותם ומתגעגעים המה להתקרב אחד אל רעהו; שכל מהוּת החיים מונחת באותו הקירוּב, והוא הוא עצם נשמת ההוַיה. – הגעגועים הללו בכל עצם פרטיהם הם געגועיו אל אחדותו עם הכלל כולו, שנתפרד ממנו משעת יצירתו.
היצירה בכלל, כלומר, אותו המעמד שהפריד אותנו מן המהות הכללית, היא רק מקרה עובר, מקרה המסבב לנו את העוצב העולמי והגעגועים העולמיים שבנו לכל אשר מסביב לנו.
והיא, האשה, נפש האשה הנפגשת בנו על דרכנו ונקשרת בנפשנו, היא שלוחה ממרום כביכול כסמל העדות על אריגת נפשנו בהוַיה הנצחַת. –
ככה הייתי מתפלסף בבוא הערב, ומעין זה בהיות הבקר. אני מתפלסף ומתעצב, מתעצב ומתגעגע, מתגעגע – ונפשי לה הומיה.
ויש אשר מרוב צרת נפשי ובדידותה יבוא בי אז – במקום ההתפלספות – מעין רוח קטב-מרירי, אשר לא אדע לתארו. הנני חולם כי מוטל אנכי גולם בלי אברים, בלי ידי ורגלי ובלי פה ועינים. או, לאידך גיסא, אני חולם שהנני מטייל ממעל לגגי הבתים וראשי האילנות, שהאילנות הפוכים בסדרם, שרשיהם למעלה וענפיהם למטה!.. דמיוני הכּבּיר מתאר לי מחזות מוזרים מאין כמוהם, קרובים לשגעון.
אני איני יודע לעצור בחושי, וכלם פותחים לפנַי חדשים לבּקרים קלעים חדשים וכלם מעולפים בצעיף מאיר…
מה היה לנו, חושב אני בחלומי, לוּ היה לנו היום גֵו ענק ולמחר כננס התהלכנו? מה היה לנו לוּ היתה הארץ ממעל והשמים מתחת?…
ולפתע בוכה אנכי, בוכה ושמח, שמח ומתעצב; תהום לפנַי ואנכי נופל לתוכה וצועק צעקה גדולה ומרה – וָאיקץ.
עד כה באתי אז מפחד בדידותי, ונפשי לה הָמה.
אינני יודע עתה אם אהבתי אותה אז לפי אותו המובן הידוע. אבל צריכה היתה לי נפש, צריכה היתה לי, להאיר את אופל בדידותי, נשמה חיה בחדרי הבודד, אוזן מקשבת לקול לבבי.
ולפתע והנה היא כותבת לי: בוא! אשמח לקראתך! לא פללתי את הדבר הזה, אם גם חיכיתי לו וחלמתי מעין זה.
ובכן לקחתי צרור חפצי ואצא ללכת אליה.
י 🔗
לפנות ערב היה הדבר. ערב יפה ושלֵו באמצע הקיץ. ועלי לנסוע רק מהלך שעה אחת במסילת-הברזל עד העיר הקרובה, ומשם באניה אל הכפר הסמוך שם לחוף הנהר.
אנכי הודעתיה מקודם את דבר בואי, למען תקַדם את פני במקום תחנות האניה. אבל בעזבי את עגלת-המסע לעבור את הגשר המוביל אל החוף ששם אניות תתהלכנה, שמעתי את שמי נקרא מרחוק: אלימלך! אלימלך! והנה הם כבר באים לקראתי, היא וכל החבוּרה הדרה עמה בכפר, שלשה תלמידים ותלמידות שתים.
הם קיבלו את פני בחדוה, וגם אנכי כמו הקיצותי למראה הפּנים השוחקות. גם היא שמחה ותצהל לקראתי.
עוד רגעים אחדים עלינו לחכות על החוף עד בוא האניה הקרובה, והנני רואה בנטותי הצדה שם למרחוק כל מבנה העיר העתיקה הזאת במורד הריה הרמים. ומנוחה באה בי, מעין רגש המאַחד אותי עם כל הדרים שם וחיים שם בשלוָתם. וגם הנהר השלֵו משתרע לפני, ושטחו הירקרק עם כתמי התכלת המזהירים ברדת השמש מרכּכים את עצבון נפשי השמוּר אתי. וכמו איזה נֹעם מיוחד מרגיעני ומֵקל מעלי את סבל החיים.
האניה כבר נושאת אותנו והיא מתרוצצת בלכתה. צללי ערב באים ומתערבים את גלי הנהר, ושדרוֹת ההרים משני עברי הנהר הולכות ומתנועעות אתנו יחד, כדרכן מאז.
אני והיא עומדים לבדנו בראש האניה. הגלים הבאים על ידי מרוצתה עולים ויורדים לפנינו ואינם יכולים להפריע מנוחת נפשי, הקרובה לנפשה; גם ידינו נוגעות בתורן האניה, ויחד עם זה הן נוגעות זו בזו. ולבי עולה על גדותיו.
אז הרגשתי כמו עבר קץ תקופה ראשונה בחיי ותקופה חדשה הנה באה, כמו חיים חדשים והלָך-נפש חדש מוכן לפני. והנה בלילה הזה תמלאנה לי עשרים וחמש שנה…
האניה באה אל מחוז חפצנו. כבר הגיע הערב הצח עם כל יפיו והדרו ועלינו עוד לעלות כשעה ההרה, כי שם בראש הכפר מושבנו; ואנחנו הולכים לאט ומשוררים שירת הערב.
כמו רוח אחד ממלא אותנו ונֹעם אחד מלַוה את נפשותינו העולות, ובלבי שני עולמות, עולם הולך ועולם בא.
כוֹכבי הליל, צללי ההרים, תכלת השמים העמוקה והמרגוע שבאויר מעוררים בי לתחיה איזה דבר קבור מכבר. ונפשי יונקת מההוד הנסתר שבמלוא הטבע אשר מסביבי, טבע מלא מנוחה והרחבה שבמנוחה.
רוח “ארץ עִלית” מנשב בנו גם בעת אשר עינינו עצומות וחושינו סגורים; הוא חודר מעצמו לכל אשר בנו ורושם בנפשנו את כל התום של המרגוע ושלוַת ההרים.
ואלהי ההרים מתערב עם אשמורת הליל, מטהר כל החולין שבחיים ובצללי החיים. כלנו שרים שירי לחש, וקולה ערב משלנו. גם בו אשמע איזה הד של חדוה שלא שמעתי ולבי אומר לי ששמחה זו היא שמחתה לקראת בואי.
בדרך ישבנו על אבן לנוּח. כוּלנו מסוּבּים על האבן ולרגליה. והרי אנו כסיעת נפשות קרובות וכצרור חלומות בדמות אדם ששוכנים בין השמים והארץ. וכאותה שעה דנשקי שמַיא ואַרעא אהדדי היה לי הדבר בבוא אז חצות-ליל וַיבדל בין החמש ועשרים לשנה הבאה בחיי. וכל הנפשות אשר עשיתי לי במרוצת שנותי עד עתה אומרות לי שעלי לפנוֹת מקום לנפשות הבאות ולימים הבאים…
כבר אתא הבֹּקר הראשון. הנני בחדרי שם בכפר-ההר, והיא באה לדרוש את שלומי. שנינו יושבים על מעקה חדרי ומסתכלים בהוד ההרים והשחרית שבשכבת הנחל השוטף לרוחב ההרים. שנינו יושבים ומדַבּרים כאח ואחות. היא עזוּבה אם אין אני אִתּה, גם בין הסיעה היא מרגשת את עצמה בודדה.
יום ירדוף יום ושבוע – שבוע, ואנחנו לא לבדד נשכון. יחד עם החבורה הננו אוכלים ושותים, מטיילים לשאף רוח. כלנו רחוקים וקרובים זה לזה, רחוקים וקרובים.
חבורתנו, אשר גרה יחד בראש ההר, לא הגיעה למִספר עשרה, ובה בני עמים שונים ולשונות שונות, יחידים בדעתם ובעלי ציבור, תלמידים ותלמידות. בלכתנו לטייל נלך זוג זוג, ותמיד אני הולך לצד תלמידה זרה לי, באשר אֵבוֹש ללכת עם הקרובה לי… וגם היא לא תרמוז במעשיה ובתהלוכותיה אל קרבתנו ותדבר לרוב את אחד מן החבורה, אשר ידבר אליה חלקות מעט…
מודה אני עתה, שאז קינאתי באיש הזה, ומבלי משים השפלתי ערכו בעיניה. “והיא הלא קורבה לי, את הכל תחלק אתי, כאח ואחות”, – עד כאן ותוּ לא…
זאת ומעֵין זאת תחל לרמז לי עוד הפעם, ואני נושא צערי בחֻבּי מבלי לדעת את נפשי ונפשה.
אנכי אומר לה: בלכתנו יחד עם רעינו ורעיותינו נבַלה עתותינו בדברים בעלמא, תחת אשר עת נלך לבדנו נדבר על גוי ואדם יחד והיא תלמוד הרבה בעל-פה בעת שכֹּחה אין אִתּה לקרֹא הרבה בכתב.
והיא משיבה: אמת נכון הדבר. היא לומדת הרבה משיחותי ויודעת את ערך הדבר הזה. אבל לא נוכל להבדיל עצמנו מאלה הגרים אתנו, למען לא יבואו לידי מחשבות זרות על אודות קרבתנו.
אנכי אומר: “מה בכך? אני מבקש תועלת נפשי מבלי אשר אשים לב למה שיאמרו הבריות”. והיא אומרת: “אנכי שמה לב למה שיאמרו הבריות”.
ומאז החילותי ללכת לבדי או להשאר בחדרי בעת אשר נקראתי לאיזה טיול כללי; והיא הולכת עמם מבלי שום לב אלי.
יום ירדוף יום, ואני מתהלך עמם ומצטער, יושב עמה ומצטער, הנני לבדי ומצטער.
ואז אחל לחשוב מחשבות, שלא יפה עשיתי לבוא הֵנה, ושבשום אֹפן לא הייתי צריך לחזור אחריה. ועוד הרבה אני חושב בשבתי לבדי בחדרי בעת שילכו הם לטייל בבין-הערבּים.
יא 🔗
באחת משעות בין-הערבים היה הדבר.
הם הלכו לשוח באניה שעה אחת או שתים, ואני נשארתי לבדי מבלי יכולת לראות אותה בחברת אחד מבני החבורה, וגם באשר יראתי לעבור במים… הורי לא לימדו אותי לשוט בנהר, וגם שתין אלפי ריבוא אבותי שיצאו ממצרים עת הלכו לכבוש להם את הארץ, אנוסים היו שיקָרע להם הים-סוּף, למען יוכלו לעבור בתוך הים ביבשה… ובכן נשארתי מַשמים בחדרי, קורא בספר לאור הנר.
כבר אתא ליל, חצות-הלילה – והם לא שבו עוד. הנני מחכה ומחכה ואין איש אחד מהם נראה, לבי נוקף; הנני אומר לעזוב את חדרי ולצאת לקראתם; אולם האֹפל מכסה את עין כל הארץ ואין לאֵל ידי לראות את הנתיב מראש ההר עד תחתיתו. ואני מפחד ללכת יחידי בין ענני הליל. – הנני שב אל חדרי ומחכה, ואינני יודע מה היה לי… השעה הראשונה אחר חצות כבר באה, והשעון עמד בלכתו.
והנה אחד מן החבורה בא אלי יחף ורטוב כלו במים, ראשו פרוע ופניו עצובים. אניתנו נהפכה – אומר הוא אלי ובעיניו פחד – כולנו נצלנו, רק הוא והיא צללו במים, רחל בת לאה ואוּריאל רֵעהּ…
רגע עמדתי נפעם מבלי הבין אותו ואת אשר קרה. שערות ראשי סמרו ובלבי אֹפל. הנני נופל על מטתי ומתעלף.
בעמל רב השיב רוחי אל קרבי. הוא שקר לי, רק להתל חפץ בי! ואני מביט עליו משתומם ואינני מוצא מלים להביע לו את התמרמרותי על פחזותו.
ובעלות הבֹּקר, אחרי חלומות ועינויי-נפש קשים, הקיצותי, והנה חולה אני, לא אוּכל קום. איני יודע מה היה לי, אבל השמש זורחת בעד חלון חדרי… ואני חדלתי להבין את נפשי ואת העולם כלו לגמרי. כמדוּמה לי, כי סר רוחי ממני, כי הכל שנה את דרכו, והכל יודע שתועה הוא. כמדומה לי שהשמים שפלים יותר מאשר חשבתי והשמש זורחת שלא כדרכה. כמדומה לי שאני אינני חולה כלל, לא התעלפתי כלל, כמו שהיא לא טבעה כלל.
והנה – היא באה, לבקר את החולה היא באה. עצובה היתה ויפה, יפה ועצוּבה. נפשי חשקה בה.
– עולמי חָשך בעדי, בהאמיני רגע כי את צלך לא אראה עוד, – אמרתי לה בראש כפוף.
– נבלה עשה הצעיר הזה, – משיבה היא בלאוּת, – אבל גם אתעצב לראות איך תלוּי אתה בי ביותר…
חפצתי לצעוק, יען עד מהרה הבנתי אל מה רמזו מליה. – מיד אגרשנה מעל פני. – והיא כבר הלכה, כי דבר נחוץ לה, וכרגע תשוב.
אך בבוא קרני השמש המעוררות את עיני בזהרם החם, הנני נוכח לדעת בחֻבּי שלא נכון הדבר… בחפצה רק לנסותני… וכל אשר קרה ויאתה מאתמול בערב עד היום בבקר, הוא רק מקרה…
יב 🔗
וכעת, בשעה שאני זוכר את המקרה הזה, רגשי בושה ימלאו אותי, והבושה מביאה אותי לידי עצב. אני מתעצב לראות כי אנחנו בי-ישראל הננו לרוב בעלי חשבון ודעת דוקא באותם הענינים שגדולים המה מן החשבון והדעת, היינו, בחיים עצמם.
החיים בעצמם נסתלקוּ מאתנו באשמת הספרים ורוחות הספרים, שבהם נצררו נשמותינו משנות דור ודור. יש לנו מחשבות על גבי מחשבות, רעיונות, הגיונות, דעת הרבה ויכולת הדעת, יש לנו הכוח להשיג הכל ולהבין הכל; אבל לחיות בל נוכל, ולנפשנו יחסר התום שבחיים ושבפשיטות החיים.
גם רגשותינו והעוז שבנפשנו בדעה המה מהולים ובחשבון המה מעורבים. גם חיינו המה רק צללי החיים והדעת שבחיים, באשר יחסר לנו היחס הישר לחיים, והוא יחסר לנו יען כי יודעים אנו יותר מדי וגם מחפשים ומתבוננים יותר מדי.
כזאת וכזאת יעלה עתה על לבבי בשעה שאני מביט על אותם הדברים מאז. והנני לסַפּר לכם את המשך ספור-המעשה גופא, כי הוא קרוב לקודם לו.
הסכיתו נא ושמעו.
אחרי יום או יומַים, עת ירדתי מעל מטתי, החילותי לחשוב ולהרגיש הרבה במין הקִרבה שביני לבינה; החילותי לחשוב: אם אנכי חייב לה ואם היא חייבת לי מה, ומצאתי שהיא זכאית וחייבת, דוחה אותי ומקרבת; ועד היום לא ידעתי נכונה לאיזה מאלה אתן אֵמון.
לכאורה אינה אוהבת אותי כלל, ולכאורה איפכא מסתברא. לכאורה אין אני אוהב אותה כל כך, ולכאורה אנכי אוהב אותה ביותר, וגם זאת אדע נאמנה, כי רגשותי ישתנו לפי חילוף בגדיה אשר תשים עליה. בגדיה השחורים, אשר אינם מתאימים לפניה הכהים, ירחיקוני מעט ממנה; אבל שמלותיה הלבנות, שאינן מהדקות היטב את גוה, מושכות אותי אחריה. וביותר תמצא חן בעיני עת תשכים בבקר, בשעה שעודה לבושה במלבוש-שחרית. ובבואי אליה אחר הצהרים, עת תישען על הספה מתנמנמת או ישנה, מעין רגשי רחמים יתעוררו באהבתי אליה ויגדילו אותה.
לפעמים אין אני יכול לעצור ברוחי ומעביר ידי על מצחה או על שערותיה, ולבי יכּני… כמו עושה אני בזה איזה חטא.
ואת חזה המתרומם לעתים מבעד לאפוּדתה עודני חומד בסתר לבבי ומתבייש בעצמי מפני האל הזר הזה אשר בקרבי, המעיב בתאותו את טהרת אלהים אחרים שבקרבי, שאני חושב אותם לאחרים…
וגם זאת אוֹדה: האָמה הנאוה של בעלת-ביתי, המביאה לי יום יום את ספל החלב שאני שותה ומנקה את חדרי בפני, מגדלת ברשפי חנה את אהבתי לרחל קרובתי…
לתומי לא ידעתי אז, כי נפש האָמה עוגבת עלי בשביל צניעותי, והיא שוהה בחדרי יותר מדי, פן ואולי אתקרב אליה; מדי לכתה מאתי הרגשתי געגועי עולים בי, ואלך אל רחל ואשב דוּמם מבלי דעת את אשר אתי, – ולגעגועי אלה נוספו עוד חשבונות ורגשות שונים, אשר החלו למלאות את חדרי לבבי ערב ובקר, הערב והשכם.
צרורי היה נקוב, וקשה היה לי להיות לה לעזר בעוד שגם לצרכי אין ידי משגת. וגם לדו-הפרצופים שביחס אשר בינינו אין כחי מספיק עוד. לאהוב או לחדול, לאהוב או לחדול! כּכה חשבתי כל הימים.
לאהוב! ואני מעולם לא אמרתי לאשה שאוהב אני אותה ומעולם לא גיליתי לה אהבה. והנה הדבר הזה – לגלות את האהבה פנים אל פנים – החל למשוך אותי על ידי חדושו אצלי ובתכנית חיי…
החשבון ההכרחי היה פשוט אצלי: לאהוב לגמרי או לחדול לגמרי, וכל המונח באמצע, כמו שהיה עד הימים האלה, אינו שוה גם לי גם לה. – ובכן אנסה לדבּר אליה…
וזאת אוכל לעשות רק על ידי כתב, שלא בפניה. כשאני לעצמי אין בי העוז לכרוע לפניה ברך, ויותר טוב אם אכתוב לה כל זה על ידי מכתב, שבו לשוני מדברת גדולות ורמות כאשר בחלומות נפשי. ואותה הנפש שבמכתב אומרת לה דברים פשוּטים: “אהבת עולם אהבתיך. אתּ אור עולמי. בידך להחזיר לי עטרת הנֹער שלי; ובאהבתך היכולת לקיים בי מה שיש בי ולעשות אותי למה שאני צריך להיות”. ובכל אשר בלבי הנני משביעה שתהיה גם היא לי את אשר אנכי לה, שתבין לדעת כי יש לשנינו מַלאָכוּת אחת בחיים היתומים, ויתומים אנחנו כל זמן שבודדים אנחנו, כל זמן שנשכון בלי קרבת הנשמות הצריכות זו לזו והמאירות זו לזו.
וגם אחרי-כן, אחרי שהדברים האלה כבר היו במכתב אצלי ושמורים באמתחתי; גם בלכתי אחר-כך אליה על מנת להִפרד ממנה בשלום בטרם אעבור את הנחל לבקר את אחד ממכירי, הדר שם בכפר מעבר לנחל, היתה נשמתי שוקטת ודוממה מבלי אשר ידעתי את אשר קרה לי.
– קראי נא את הדבר הזה אשר כתבתי אתמול, אמרתי אליה בהושיטי לה ידי, וָאצא. והיא לקחה את מכתבי מבלי דעת שכתוב בו דבר-מה בעדה.
הנה רק עזבתי את חדרה, רק שמתי פני אל מורד ההר, שם אל החוף אשר בו האניה מתהלכת, ולפתע לבי דופק בקרבי וכל גופי מזדעזע עד אשר כמעט אכָּשל בלכתי.
ואז הנני יודע כי בידיה עתותי וחיי, בידיה כל אשר לי, הכל בידיה. וָאַרגש בקרבי פחד גדול ושממון גדול. נפשי מתרגזת ונדהמת; אין אני עוד מה שהייתי לפני רבע שעה. גם השמים השתנו, הכל השתנה… כל אשר בי מתרגש, וכל אשר בי מתפרד; מחשבותי הולכות ונעות ורגשותי סוערים בחזקה.
רק בעמל רב קמתי ואלך אל החוף. על כל אבן אשב להירגע מעט; ועל כל עגלה משרכת דרכה בדרך-עקלתון זאת, על כל עובר אשר יעבור במקרה אביט בעינים חודרות ואשתומם למראה עיני, כאילו ראיתי דמות אדם בפעם הראשונה בחיי.
ונערה קטנה מבנות הארץ באה מן החוף עם צרור קשואים על צוארה השחור ששזפתוּ השמש, ותעמוד ממולי ותשאל אותי אם לא פגשתי באיש צעיר לימים, שכנראה הבטיח לה לצאת לקראתה.
נקרתי במקלי בָּאדמה שלרגלי וַאֵדוֹם מבלי השיב לה דבר, כאילו אמצא בזה מרגוע, אם אקניטה מבלי אשר אדע מדוע.
האניה כבר באה אל החוף ורק עוד איזה רגעים תעמוד, למען יצאו הנוסעים ויבוא אל המקום אשר חפצו בו. ואני אין אני ממהר את צעדי, כי אחת היא לי אם אעמוד פה או מעבר לנחל.
כשעה שלמה ישבתי בבית-המרזח ואצוה לתת לי חמים מבלי שתותם. ואחר-כך יצאתי באניה השניה הבאה אל התחנה, לעבור אל אחד ממכירי היושב עם רעיתו מעבר השני, ובבואי מצאתי רק אותה בחדר, הוא הלך לבדו לשוח, והיא קבלה אותי שלא בסבר פנים יפות.
כרגע ניחמתי על אשר באתי ואמהר לעזוב אותה באיזו אמתלה שעלתה בפי. ובלכתי משם פגשתי את רעי שב אל ביתו. הוא ניסה לעצרני ויבקש, כי אלין אצלו הלילה, באשר דברים רבים לו אלי… ואנכי, מבלי שום לב לדבריו, אטמתי אוזן משמוע ואמרתי: אַל נא תעכבני, עוד היום עלי לשוב אל מעוני, כי נחוץ לי להיום שם.
הוא רמז לי שיודע הוא מעט אותו ענין נחוץ, ואני הסיבותי את השיחה לענינים אחרים, ואחר נפרדתי ממנו בעל-כרחו.
השמש כבר החלה לרדת בשובי באניה. רוח לא-חזק מנשב על פני המים המכים גלים מאחורי האניה; והאניה הולכת בחפּזון, כדרכה; והיא מלאה אנשים ונשים שם בירכתיה וגם על גגה.
וּכאָבל ישבתי בקרן-זוית, בהרגישי כי איזה דבר מבדיל אותי מכל הנוסעים עמדי. כלם זרים לי מתמול-שלשום ואת כל פניהם אני רואה רק לשעה. אבל יודע אנכי ידיעה ברורה, כי את אשר קרה לי לא קרה להם, כי נשמתי אחרת, רוחי רוח אחרת ועַמי הוא עם אחר.
שחוק קל יעבור על שפתי בשומי אל לבי, כי אולי אנכי היחידי פה, שעמדו אבותיו על הר סיני. וגם זאת אני אחשוב, שהר סיני אולי נמוך הוא מכל ההרים האלה אשר ישתרעו פה לשפתי הנחל… ויגון גדול מחריש פתאום את מחשבותי אלה בזכרי את רחל שם בראש ההר ושבעוד שעה אדע אחרית דברי.
יש עוד מקום פנוּי בעצבוני לרעיון המשתומם על אפשרות שתי האפשריות הללו, הרחוקות אשה מרעותה, בבת-אחת, ובכל עמלי אינני יכול להבין איככה זה הנפש שתוּכל להתקשר עם נפשותינו בקרבה נצחַת. אבל בעוד רגע גם הרעיון הזה חלף הלך לו, ואני עצוב ושומם, הוגה רק בה ובאִמרות פיה לשבט או לחסד.
האניה באה אל החוף. עזבתיה, ולאט הנני הולך ההרה. גם הערב כמו ילַוני, ושנינו נדהמים. ואני אומר בנפשי להשליך את עצמי אל אחת המערות ולהקבר שם חיים. ואת השארת-נפשי אני רואה בה. היא תתאבּל על חיי בן-אדם שהיה בידה להחיותו.
לא! לא אמות, כי אחיה ואכשף את עצמי בלהטיה!…
ואני שוכח צאתי ובואי, ואיני יודע מאין באתי ולאן אני הולך. עוד רגעים יעברו ואני יושב על שן-סלע ובוכה. היא כבר שלחה את אהבתי מעל פניה, ואני שלחתי יד בנפשי, כאשר חשבתי בנֹער.
וכרגע אני הולך הלאה, ואזכור כי לא ראיתיה עוד, ועוד לא אדע הן או לא.
ודבר זה ברור בעיני שלאו יהיה הדבר וריקם תשיב אותי ואת אהבתי יחד, וגם זה ברור בעיני כי בשובי אליה תפול על צוארי ותבכה…
יג 🔗
ועוד היום עומד כל החזיון הזה כמו חי לפנַי מראשיתו ועד תומו.
כבר אתא ערב בבואי אליה. והיא ישבה על המעקה השפל ותּלמד את אחד התלמידים המתאַרחים אתנו שפת צרפת, שלשניהם לא היתה שגוּרה.
באיזו בושה נתנה לי שלום, וכרגע ידעתי הכל…
ובקום פתאום התלמיד ללכת, ויעזוב את שנינו, ישבנו דומם מבלי הרים את עינינו.
ועפעפי הליל נגעו בנו ויעוררו בנו זכרון מה שקרה לנו.
היא הפריעה את הדומיה בשאלתה: אם אלַוה אותה אל לאה רעוּתה? ואקום ואלך אתה.
עוד רגעים אחדים החרשתי, ואחר שאלתי אותה בשפה רפה: האם אין דבר לך אלי?
– אין דבר – השיבה כחוֹלנית: אתה ידעת מראש, שלא אוכל להיות לך את אשר גם אנכי אבקש מבלי יכולת… גם אנכי הנני תלוּיה בך ויודעת אותך ואת אשר אתה הנך לי; בכל נפשי אחפוץ להיות גם לך מעין הדבר הזה, אבל אין אני יכולה לעשות שקר בנפשי, אינני יכולה… אסון הוא הדבר לשנינו.
ובשברון-לב אנכי מגמגם: “אמנם אסון הוא הדבר… אבל דבר כזה אינו תלוּי ברצון… אנכי חשבתי אחרת… אנכי חשבתי כי את כל חיינו נחלק יחדיו, ועתה… עתה עלי לעזוב אותך לעולם… אנסה לחיות לבדי, אם אוּכל לחיות בלעדיך…”
ועצמותיה רחפו בטרם עוד גמרתי דברי, ותסמוך כפה על כתפי ותבךּ.
– למה אַתּ בוכיה?" – נכמרו רחמי עליה. – הלא אסוני גדול מאסונך!
– למדוד סאת האסון מה תועיל! חיי חשכים בלעדיך – אתה מורי ומלמדי בחיים וברוח. בהיותי אתך ביחד אין אני מרגשת את עצמי עזובה, ובלעדיך גלמודה אני ושביב אור אין אתי…
– אין אני יכול להושע לך, רק שתי דרכים היו לפנינו… בחרת באחת, ואבחר אני בשנית…
– והדרך השלישית, הידידות? – החלה היא לדבר בנמיכות-הרוח.
– רק שתי דרכים…
– ובכן יוצא אתה מזה. ומה תאמר החבורה שלנו?
– יאמרו מה שיאמרו… היי שלום… – אמרתי בחפזון – הלא פה תגור ידידתך, אנכי לא אבוא עמך אליה, היי שלום…
ואקום ואלך.
מַשמים הלכתי, כאיש שלא יכול נשוא רגליו, ורק בכבדות יתנהג. והליל העוֵר בא ויעַוֵּר בי כל חלקת נשמתי, כאילו אחריתה עדי אוֹבד. ובלילה ההוא נדדה שנתי ואחלום ואראה אותי בהקיץ ואני מלוּבש תכריכי מת, ואני בלי עינים… ושם בסתר קברי רוחה מרחפת לפני ואני מתפלא על אשר לא הכּרתי אותה בפניה. ואשמע גזר-דינה בנחת.
ושם בדמיוני אני חולם כי שלחתי ידי בה ובי והמַתּי את שנינו. היא מיאנה למוּת ואחַנק אותה בחָזקה וכרגע רפוּ ידיה.
עוד השעה מוּכשרת להצית את חדרה באש בחצות-הליל ולהשליך את עצמי לתוך הבּעֵרה. ועוד יש לי מקום לצאת מפה אל ירכתי הארץ, ואיש לא ידע ממני מאוּמה.
והנה אני ממהר לקום ממיטתי, מדליק את הנר ויושב על יד שלחני. את הספרים המונחים עליו אני משליך אל החלון הפּתוח אחד אחד, ואת מטוטלת-השעון המתנועעת אנה ואנה אני מושך בחזקה והמכונה עומדת…
הנני יושב על שלחני ומרכין את ראשי מבעד החלון, ואני רואה רק את השממון שבליל. – הנני יורד מן החלון ומהפך את השולחן על פניו ויושב על קרקעיתו פנימה כאָבל, ובידי אני מחזיק את רגליו ההפוּכות.
את הכרים והכסתות שבמיטתי הנני מפּיל להארץ, ואני עמל לפרק את הקשרים המונחים על פתילי הברזל, מבלי לדעת מדוע אני עושה את כל אלה.
הנני לוקח את סכיני החד ומחתך את צפרני בהונות רגלי. בעד כותנתי הפתוחה נראה שער לבי, וכרגע אני מעביר סכיני מול לבי…
לא! יותר נכון לעוֵּר את עיני, להיות עִוֵּר כל הימים.
והתרנגול מודיע פתאום שעת אשמורותינו. גם כלבים בוכים, כאילו נגעה בהם יללת הרוח. הנני סוגר את החלון ומסדר את הכלים במקומם. הנני מציע לי עוד פעם את המיטה ושותה את החלב.
ועוד פעם אני שוכב וחולם, וחלומות רעים יבעתוני, ואני מקיץ בעלות הבקר.
לא, הבקר הזה איננו היום שלאחרי הלילה! הוא משכבר הימים, והכל נשכח.
יד 🔗
אני יודע את אשר אעשה…
ובמנוחה רחצתי את פני ואשים עלי את בגדי. סידרתי את חפצי ואצרור אותם בצרור, ולשלחם על פי כתבתי העירה. ובפתקה אשר שמתי בנרתיקי יחד עם שלושה שקלים אשר חַבתי לבעלת-ביתי הודעתיה, כי עוזב אנכי את החדר שלא על מנת לשוב, וכי תואיל לשלוח לי את חפצי על ידי בי-דואר בלי לשלם שכר המשלוח. ואנכי יצאתי לבדי במורד ההר ללכת משם רגלי על חוף הנחל אל משכנות העיר הגדולה “בין הנחלים”.
חמש שעות הלכתי בדרך הישר הזה, המפלס לו נתיב גם בין כּוּכים נוקבים את ההרים; ובכל העת ההיא היה מוחי דוֹמם ולבי מַחשה. הכל כמו אַבד לי. מחשבותי פרחו ממני, רגשותי אזלו; ואני רק כגולם חי ההולך בדרכּו ואינו יודע את דרכו. –
וכחצות היום באתי עייף אל עיר “בין הנחלים” מבלי להתבונן בהדרת העיר ושדרות הרריה. רעב הייתי ואלך אל בית-מרזח לקחת מעט אוכל אל פי. רק מעט אכלתי, גם שתיתי מעט; אבל נפשי היתה עייפה ואישן על יד שלחני.
הקיצותי וכבר היום גדול… ואמהר לעזוב את העיר, לכפר ברתון היו עיני נשואות, כי שמו ידעתי, וחפצתי ללון בו.
כשלוש שעות הלכתי בכל הדרך ההיא רגלי. לא ראיתי את הגבעות ואת היערים המלַוים אותי, רק אל החורבות הנפגשות פה ושם בדרך שמתי עיני ואל היוּפי שבחורבנן…
ובנטות צללי היום באתי לכפר ברתון. וכל הכפר בנוי בין שתי שדרות הרים אשר כחומות ישרות מעבר מזה ומזה הֵנה ניצבות. גובה והוד-יראה להם; שם למעלה גם העין לא תשוּרם.
כמשתומם ישבתי לנוח על שן-סלע, וָאַבּט סביבי כחולם. אוּלי נראו עוד קרני-השמש האחרונות בעת רדת היום, אולם ההרים הגבוהים הקדימו את הערב ואת הדוּמיה אשר בין-הערבּים.
ואני מקשיב לכל החיים אשר בדממת היקום ולכל העומק שבדממה. הנני אדם אחר, באין עבר ועתיד, באין הכרת נשמה… אין פה נשמה על גבי נשמה כלל וכמו כן אין חיים על גבי חיים, רק חיים בפני עצמם, והכל מקשיב בסתר ובגלוי. והנני מתבייש להסתכל בפני הוד הטבע במלוא קומתו. נפשי כורעת לפני אלהים אדירים, ומאת האלהים האלה קָרן עור פני, ומרוב רגשותי בכיתי על שלוַת היקום ועל כל מנוחת-העצב שבהדרתו.
ובלילה הזה לנתי תחת כיפת הרקיע, על מגרש התחנה הסגורה בערב. שכר מלון בני-אדם עלה לי לערך פרוטותי שבכיסי, ובכן ניסיתי לבקש לי משכּן תחת השמים.
ואז בלכתי לבדי מכוסה בשמיכתי העליונה ועיני נטויות למעלה, הנני זוכר אותי ואת מקום משכּני. ועד עולם אזכור את היום ההוא ואת הערב ההוא. וגם כמה מן העבר אני זוכר, ובזכרי ואמלא שממון ולבי נמלא נכאֵי-נצח…
ועל העבר שלי, עבר עמי ומולדתי עד אותו הליל, שבו אני לן יחידי תחת שמים חדשים ובתוך דממה חדשה, הנה יבוא ויחיה לפני בכל גלגולי תלאותי ובכל אורך מלחמותי. הנה חדרים ובתי-מדרשות; הנה הספרים הישנים וכל ערפלי הספרים ההם; הנה האגדות והחלומות של עם אשר בגולה יהלך, והנה אורות מאוּפל, מחשבות סותרות אותן ומחשבות שהן נחלת אבות, רגשות זרים ורצונות זרים. – הנה אֵם מתה ואֵם באה, אחים ואחיות נולדים ומתים, אהבת נעוּרים ומרירוּת נעוּרים, חלומות יפים ותמימים…
והשנים הולכות ובאות; ימים חדשים ואנשים חדשים, שאיפות חדשות וקברי-שאיפות חדשים, אור וחושך ולפעמים אור על פני חושך. ואחר-כך ארצות חדשות ושמים חדשים, עמים חדשים ותורות חדשות, תורות סותרות לגמרי את התורות שבבית אבותי, ואני נסתר עמהן.
אני שוכב ושומע את קול דממת הליל אשר במעמקי ההרים. ואָחל לחשוב בה ובדחיתה אותי, בה ובדחיתה…
היא אשמה בדבר, אנכי אשם, החיים אשמים; אבל אותי האשם אינו אשם של חטא המביא לידי נוֹחם ולכל הצער שבנוֹחם.
ושם בעמק הכל יַראה כמו מכוסה בצעיף של הוָיה וכל המנוחה שבהוָיה.
עד היום ההוא חשבתי שהנני רק שלשלת מקרים שונים, אשר עברו עלי, ושם ארגיש כי מלבד כל זה גם נשמה ישנה בקרבי…
מה יוכלו כל גלגולי חיי לקחת ממני בעוד שהטבע חי מלוא קומתו לפני, ואני שוכב בצלו? מה יחסר למחשבותי ורגשותי כל עוד הנשמה בקרב ההרים והגבעות וכל הרם והנשגב למינהו?…
לא מה שאנו יודעים, או מאמינים שאנו יודעים, בתור מקרים נראים סובבים והולכים, הוא העיקר, כי אם היקום אשר מסביב לנו ואשר בנו; בבלי-יודעים נכיר כי חי הנהו.
הד הרע אשר בנפשי מבית ומחוץ כמו הולך ופג ממני, כל אשר בי כמו פג והולך ומתערב את אשר מסביב לי ובכל הדומיה אשר מסביב לי.
לבדד אני שוכב, כמו נבלעתי בעמק כל היקום וכמו התאחדתי עם שנת-עולם…
הקיצותי, והנה ההרים עודם חולמים חלומות הליל מבלי דעת כי כבר התחיל אֹדם הבקר – – –
טו 🔗
ובעוד יוֹמַיִם שבתי העירה.
ולפתע היה הדבר, מבלי מחשבות רבות והתבוננות מרובה; וכבר אני יושב בחדר קטן באחד מפרורי העיר בקרן-זוית. אשה אלמנה ובתה השכירו לי את המעון הקטן, שחלונו פתוח אל ההר ואל הנחל שבתחתיתו. ובהביטי החוצה הנני רואה מצד ימין את החלונות הרבים מאחורי הבתים לנבחרי-העם, ומצד שמאל יער עקלתון משתרע לחוץ הנהר.
לבדי אני יושב מַשמים, מעמיק בספרי, ולגמרי שכחתי מה שקרה לי…
מחשבות נושבות ובאות, נושבות ובאות כמו מעמק רפאים. ואת איש לא אדבר כל מאום. כל מכירי ורעי נדמו בעיני כמו לוּ מתו, כמו אין לי אף נפש אחת בכל העולם. מאומה לא אדע, גם אותי ואותה, גם כל העבר והעתיד, גם את זמן והמקום. רק עננים אני רואה באים ומכסים את השמים; השמש לא יצא ולא יבוא; הירח לא יהל אורו ונשפי הליל לא יבואו…
בלבי כמו נִתּק הכל, כמו עזבו כל החיים את מקומם ללכת נדוֹד, כמו כל העולם לא יֵדע את מקומו… ונפתולי הליל, אשר נפתלתי אז, כמו חיים עוד עתה לפני עיני, כל צללי האופל עוד עתה כמו בחזון עוברים לפני.
אז יראתי את חלומותי; יראתי את המכסה הלבן שבמיטתי ואת המסך הלבן שבחלוני.
אז הרגשתי שכל הדברים אינם חיצונים,ששייכים הם אלינו, ויש להם תביעה נפשית עלינו. אז הרגשתי שהגלוי איננו גלוי כלל והכל תועה בדרכו מימות עולם עד עולם. וכל העולמות האלה מעיקים עלי, דוחקים אותי ומתמיהים אותי…
כל הנשמות דאזלין ערטילאין כמו מרחפות לפני בסגרי את עיני רגע, והנני מרגיש מעין האויר שמסביב ללהט החרב המתהפכת.
אמנם את הנחש לא אכיר בתבנית אשה. היא אינה בצלם אלהים, וגם איננה להאדם עזר כנגדו.
וזאת הפעם אָחל לחשוב על אודות האשה… זאת הפעם שאני רואה בה מעין קללת אלהים ומאַרת נשמתנו. לא לבד שבמסכּנוּת תאכל את נפשנו, תאכל ולא תשבע, חיה-רעה יפה היא במהותה: ראשיתה אופל מבהיק ואחריתה עדי אוֹבד, לא לבד שהיא אינה שלה, לבבה אינו שלה וחלומותיה אינם שלה, הנה היא מַזקת לנו בנפשה, במבט עיניה ובצל-חמדתה.
קחו מאתנו את האשה וקסמיה והשיבו לנו את העולם; קחו מאתנו את קללת החיים והשיבו לנו את הטֹהר שבחיים; קחו מאתנו מה שרמות ימלל והשיבו לנו את המישור!… שם על ההרים תהיינה קרבתן ואהבתן, ואנחנו נשכון לבטח.
ובשנאתי העזה אז להן ולכל חלל-עולמן, לקחתי עט-עופרת ונייר ואחרוט לדורות את הדברים האלה:
"אל האשה.
ארורה אַתּ, ארור יפיך ותומך; ארורים חייך וקדושתך, ארורה אַתּ לדורות. ארור היום שראיתיך, ארור היום שבו הקדשתיך; ארור היום שבו טמאתיני בקדושתך. ארורה השעה בה חלמתי חלום שלוָתך, ארור הרגע בו נהניתי מאורך, ארורה אַתּ וזיו-היופי שלך.
אני שונא אותך ושכונתך, אני שונא כל משבּתי יפיך וטהרתך, אני שונא חלומותיך ודבריך. תכלית שנאה שנאתיך, אני שונא אותך בכל חיי ומהותי, אני שונא אותך לדורות.
ארורה אַתּ וחייך וכל אשר לך, יקללך ה' אותך ואת חייך.
ונתקדשתי מטומאתך – – – "
ולמחרת היום, בלכתי על פי מקרה לבית-זמרה ואשמע איזה שירי נכאים, הנני רושם בספר-יומי את הדברים האלה:
"בַּמוזיקה אני שומע בכיה לדורות… יזמרו המה ואני אבכה, ישמחו המה ואני אקונן. ולבכות אני יכול עתה, לבכות, לבכות ולבכות.
את כלכם אגָרש מגן-עדן שלכם ואצית עליכם מוקדי עולם. לכלכם אשיר שירת נכאים, כמוה לא שמעתם.
אני שונא אתכם ואותי, את העולם וצללי העולם, את החיים וצללי החיים.
רק לבכות אני יכול, אני רוצה; רק לקונן על משבָתי האדם ילוד-האשה ועל האשה. איבה נצחת ביני ובינה כל הימים, לא אשלים אִתה עד רדתה.
איבה נצחת תחתאהבה נצחת". –
טז 🔗
הנני מתבייש לסַפּר הלאה.
היא שבה כעבור יֵרח ימים העירה, ותודיע לי מקודם את בואה. ואני, אחרי אשר גמרתי בדעתי שלא לקבל את פניה, יצאתי לקראתה אל התחנה…
ובלכתנו שנינו למצֹא לה דירה דברנו יחד כמו לא נפל דבר בינינו; וככה היה כל הימים אחרי-כן.
יחד אכלנו ושתינו, יחדיו הלכנו לטייל ונבקר את מכירינו, ששבו גם הם העירה, ושנינו לא ידענו את התהום הרובצת בינינו.
וגם אז בושתי מעט מפני מכּירי אלה, אשר לקחה אזנם שמץ מן הדבר אשר היה בינינו, וגם מפנַי בושתי. – הנני יודע שלא יִתּכן הדבר אשר אני עושה, שלא יִתּכן להתקרב אחרי הריחוּק ולעשות דבר שאין את נפשי לעשותו.
ובאחד הימים גמרתי בלבי לאמור לה הכל ולבקש מאתה פרוד בשלום.
“עם נערה אחרת אוּכל להתרועע – הנני אומר לה, – אבל אתך לא אוכל להתרועע עוד, לא אוכל לתת את ידי לאותה שדחתה אותי…”
בנפש רפה היא שומעת את דברי, אשר לא לרצון היו לה. שנינו הולכים ומחרישים.
הננו הולכים במעלות ומורדות שמסביב לעיר, הננו באים אל הפרור של דלת העם, הננו עומדים על יד בית קטן – מקום מעוֹנה מתחת הגג.
אני מושיט לה ידי לפרוד, והיא אומרת: “האם לא תבוא לרגע עמדי?”
בלי רצון הלכתי אתה ואצעד על השלבים כמתעתע. הנה הדלת הקטנה פתוחה. והנה אנחנו בחדרה הקטן, ואני יושב כשומם על יד השולחן מבלי דַבּר דבר.
היא צועדת לאורך החדר הלוך ושוב, ואני יושב כפוף כנזוף ומתבייש בעצמי לשבת כאן.
ולפתע אני קם ממושבי וממהר להפרד ממנה: חיי בטוב! חיי בטוב! הנני ממהר לרוץ אל השלבים, ובבואי החוצה והנה גשם דולף עד כי לא אוּכל ללכת הלאה.
זהו הקץ – הנני אומר לי ביגון-נפשי – ככה חיינו וככה נפרדנו… פרוד בּן-רגע מעולם מלא… לא! לא אוכל לעזבה באין אֹמר ודברים. אשוב על עקבי. עוד דבר אחד אֹמַר לה ואחר אחדל… עוד דבר אחד…
לא! ארוץ לי מפה! לא אראה אותה לעולם! אומר היצר השני שבתוך נפשי. אני נושא את רגלי ללכת, והנני שב לאחורי דלתה. הנני דופק בחשאי…
ובפתחה לי את הדלת – עיני דולפות, וכבד-פה אני מגמגם: כל העוז שבנפשי… כל… לא ירשה לי להכּנע… אנוס הייתי לשוב… לא אוּכל לעזבך…
בּעיפות-נפש הנני יושב על הספסל והיא הולכת בחדרה הלוך ושוב, הלוך ושוב… וכרגע היא עומדת באמצע החדר ומבטת עלי בחמלה חודרת כליות ולב. “הנני יודעת מה אנכי בלעדיך – היא אומרת במרירות – מאומה אינני בלעדיך; גלמודה בארץ נכריה, באין נפש… אבל מה אעשה? אינני יכולה להיות לך את אשר עלי להיות, אינני יכולה… אסון הדבר, אסוני…”
ואנכי קם כמוּכה מכת מרדוּת, הנני עוצר בי בחזקה לבל אפול וברעדה הנני מושיט לה את ידי: “היי שלום! חזקי ואמצי! היי שלום!”
מדוע אכחד? גם מעין דרשה על אודות הרגשות אמרתי לה אז. אמרתי לה שאני מרגיש מעֵין רגשות משה לפני מותו בראותו את יהושע הרך עזוב לנפשו…
כל כך התרגשה אז נפשי.
יז 🔗
עיֵף אנכי לסַפּר כל שברון נפשי בצאתי מאתה בבוא צללי הערב וכל היגון שבאותו הערב. אבל כסבור הייתי אז שהדבר כבר בא עד תומו; והסברה הזאת הרגיעה מעט איזה חלק-נפש בודד אצלי, שלא נשטף כל כך במצולת היגון. ועל כן לא יפָּלא הדבר כי תמַהתי מעט על הקיצותי בבקר ומצאתי מכתב שלוח אלי ממנה, מלא זכרונות תוגה והשתפכות-נפש חדשה לי.
מכתב יבוא אחרי מכתב, ואני כלא שומע.
ואחרי עבור איזה ימים מלאים שממון ומחשבות על גבי רגשות נפגשנו לפתע יחד. היא עמדה ואנכי עמדתי, ונלך אל היער הקרוב, בין-הערבים היה… על שן-סלע היא יושבת והיא מבקשת את קוֹנה.
יכול לא יכלה לחיות בלעדי – היא אומרת בחשאי. – לעולם לא תוכל לאהוב אותי, היתה אומרת, ועתה תראה שאין נפש יודעת עתידותיה…
ואנכי?!
אלמלי הייתי אז כורע לרגליה, כי אז נפלה גם היא על צוארי. נשיקות אַל-מות היו באות משתי הנפשות ואסירי-האהבה היו באים. אולם אני פחדתי ברגע האחרון. חַכּים הייתי ברגע האחרון וּכחַכּים דיבּרתי באזניה מעין אלה הדברים:
“כאח ואחות היינו יחד ומחשבות זרות לא עלו על לבבי, לוּ לא דחית אותי בטרם שאִלתיך. דוקא בשביל שדחית אותי, ביקשתי מאתך יותר ממה שהיה לי לבקש; כלומר, האהבה לא באה מאליה. הנך מתחרטת עתה על כל הדחיות שדחית אותי לחנם והנה את מבטלת דבריך למפרע, כאילו לא אמַרתּם. נניח שגם אנכי לא דיברתי דברי אהבה באזניך. והנה אנחנו עתה כאנשים קרובים חדשים, מבלי כל נפש אדם ביניהם, ובכן נהיה מעתה כאח ואחות…”
וכה דברנו בשלוה כשתי שעות ונלך לביתנו בלב שלֵו. היא מצאה אותי אחרי-כן ואנכי מצאתי אותה; ושנינו בני-חורין, שנינו…
וממחרת היום ההוא בעלות השחר מיהרתי ללכת אליה ולהביא לה ספרים חדשים למקרא.
היא כבר קמה, ופניה לא היו לה… היא הלכה אתי לטייל, אולם מיד שבה, כי כחה עזבה. היא בקשה אותי בעת הפרדי מאתה לבוא אליה אחרי הצהרים, ואני באתי. היא בשלה לנו חמים. ואני בקשתי אותה שתשרוף כל מכתבי האהבה אשר הריצותי אליה לפנים. חפצתי לנסותה.
ובהוציאה אותם לשרפם על האח כמו לבי מת בקרבי. אז ידעתי כי לא תרגיש אלי מאומה. ואחרי עזבי אותה כתבתי לה בפעם הראשונה דברים של מה בכך: צר לי על עתותי שהקדשתי לנפש של חולין!…
את המכתב הזה שלחתי לה לפנות ערב והיא קבלה אותו בבקר. בעת עזבי את מעוני ללכת אל בית-האוכל לאכול ארוחת-הבקר ואני שומע את שמי מאחורי. היא כמעט רצה מאחרי ומַחזקת אותי במעילי:
– מה זאת עשית לי? מדוע הכלמתני?
– הניחי לי פן אבייש אותך עוד יותר.
– לא! לא אניח אותך. אתה רמזת במכתבך אלי שגם רעי אשר עזב אותי לא עשה כל עוול.
– אמנם כן. כל ימי הצטערתי על אשר כתבתי דברים קשים אל הצדיק הזה.
– צדיקים המה האנשים שאנחנו נלכדים בפחם, – צעקה כנדהמה, – ארורה השעה בה הכרתי אותך לדעת!
– ארורה השעה בה ראיתיך בפעם הראשונה! צעקתי אחריה ואפול על פני כמתעלף.
כל עולמי חָשך בעדי, ואני קם כמו מעמק רפאים ובוכה. הנני הולך ובוכה.
יח 🔗
שני ירחים עברו מאז, והימים לי ימי עבודה ויאוש, ימי חרף ויאוש, ימי עצלות ויאוש. אנכי ידעתי כי שוממה היא בלעדי, כי מתגעגעת היא לקרבתי. ידעתי שפניה נפלו בבדידותה ושתקח את ידי בהושיטי אותה לה. אבל אני לא אשים לב לזה בעוז רוחי.
בכל פעם שנפגשנו באולם בית-המדרש הגבוה הייתי מתנכר לה, ובעברי לפניה לא שמתי אליה לב. – הנני מתרועע עם נערות נכריות לי, רק למען הרעימה, ומראה פנים שוחקות גם בשעה שלבי בל עמי. היא שולחת אלי לשאל לה ספרים ממני על שם אחרת, ואנכי משיב את פני שתיהן ריקם. היא מתגנבת לבקש את קרבתי ואנכי מתרחק.
ועוד היום הדבר מוזר בעיני: היא התעלפה פעם אחת באמצע השיעור. השיעור נפסק, וכל התלמידים והתלמידות רועשים סביבה, להשיב רוחה אל קרבה; ורק אנכי לבדי מטייל בפרוזדור האולם ומעשן בלב מלא מנוחה, ואני אינני רגיל לעשן הרבה…
ואחר הדברים האלה חלתה ותפול למשכב. הרופאים כבר אמרו נואש לחייה, ואני יושב על יד ספרי, כאילו הדבר אינו נוגע לי כלל.
היא מבקשת לראות אותי בטרם תלך למנוחות, והיא שולחה אלי נערה בודדה מבנות עם הארץ, אשר לקחה את לבבי לפנים מבלי אשר גיליתי זאת לה, בהשתוממות-כבוד קיבלתי את פני הנערה במעוני, כי לא פללתי לראות אותה פה; אבל את בקשתה דחיתי, ותשב ריקם.
“לא אוכל ללכת… לא אוכל…”
שליח בא אחר שליח ורץ אחרי רץ. כבר אתא ליל. הסכנה קרובה, ואני בא. אשה אחת צעירה מן התלמידות לותה אותי על דרכי; היא מהרה לבוא להגיד לה שאני בא, ואנכי באתי אחריה בנפש נוקשת.
מבעד המִטה הלבנה, המכוסה לבנים, נראתה כתנתה הלבנה ובפניה הלבנים ראיתי רק שתי עינים כגחלים לוחשות, וגם מלה אחת שמעתי מקולה החלש: תודה!
כרגע שעה ישבתי על יד מטתה כחולם. הרופאת אמרה כי על החולה לנוח, ואנכי הולך בלב שלֵו.
האבן לא היתה צריכה להתגולל מעל פי הבאר: הבאר לא היתה מכוסה…
יט 🔗
היא החלה לשוב לאיתנה, ואני כבר עומד על מפתן כלוֹת לימודי. רק ימים מספר עוד לי לשבת פה ואחר-כך אלך לבירת אשכנז, לשבת שם ישיבת עראי טרם אשיג זכות ישיבת קבע.
יום יום הנני מבקרה, ויום יום הנני מתחרט על זאת… רק בשבתי על הספסל על יד מטתה ובראותי את פניה החולים מבעד לשערותיה היפות הנני מרגיש מעין רגשי-נֹעם, או, יותר נכון, מעֵין הנֹעם שבחמדה. אולם בלכתי מאתה הנני שוכח אותה, והנני חולם על אודות הימים באים, ימי צאתי מפה לארץ נושבת…
עוד אני פה וכבר אני רואה את כל העבר בעינים מתגעגעות על העבר ושמחות על מה שעבר…
לכל התלמידים והתלמידות שהיו רחוקים לי הנני מתחיל להתקרב ברוחי, ואני רואה בכלם איזה צל-נפש שפגשתי אותו בחיי ושלא אפגוש אותו עוד…
וכל התמיהה הבאה בעודֵנו על מפתן החיים ובזמן שאנו מקיפים כל אופק חיינו באה גם עלי בזכרי את הימים האחרונים.
במחשבות באתי וברגשות יצאתי, ברגשות חדשים ובדחיות נפשיות חדשות, אשר הראו לי עולם אחר ושאון חיים אחרים.
רק בהקיצי בבקר הנני מתירא מפני החורף העולמי ואני מרגיש את אפיסוּת ההכרה האנוֹשית מול האין-סוף שבלא-יודעים. אמנם אחר-כך בעלות השמש וקרני השמש יִמלא לבי חרוּת ונפשי מחבקת זרועות עולם וכל מכמני שחקים.
מה תתנה ומה תוספנה לי כל הנשים שבעולם עם פחד האהבה ותענוגיה? מה לי הכא, מה לי התם?
והנה עזבתי אחר זה את ארץ ההרים ושבתי לארץ המישור שבאשכנז, לטבור ארץ אשכנז. ואז באו עלי ימי החליפות והתמורות, התחלת מלחמת-חיים חדשה וחלומות חדשים.
לכאורה באו לי ימי המעשה והיציאה ממדרש למעשה. אבל אני עודני חולם לעשות, רק חולם לעשות, והחלומות רבים, טובים ורעים, חיצוניים ופנימיים.
על פרשת דרכים הנני עומד, ובכל הדרכים הנני חפץ; לכל המגמות אני שואף וכל החלומות אחלום… אחלום ירידת עמי ותחיתו, אחלום תחית גוי וחורבנו, אחלום על דבר קברות אבותי ובנים שבים לגבולם. – על הרי יהודה אלך ומַשוּאוֹת בידי, שם בתחתית ההר יתיצב כל העם ולפניהם לוחות ושברי-לוחות. ולהררי-אלף אשוב; שם אחצוב לי מערה בין חגוי הסלע ואשב שם לבדד עם אלהי.
וגעגועים בלב, למנוחה ולעבודה, להכא ולהתם.
גם אותה אזכור ולא אזכור. עוד רשמי אהבה ואיבה עולים ויורדים, יורדים ועולים. ערבוביה של רצונות שונים בי, יאוש ותקוה, עליה וירידה, ועוד פעם ערבוביה.
אינני יכול לסַפּר את הלַך-רוחי אז, אבל אולי יספיק מה שכתבתי אז לאחד מרעי, מעֵין הדברים האלה:
“אתה יודע את ה’ספקן' שבי. אינני מבקש לי מרכבות, עבדים ושפחות, רק חדר אחד, כר להניח עליו את ראשי ומעט פת בסלי דרוש לי, גם שולחן אחד ומנורה אחת”.
ובתוך כך העולם רחב מאד, החיים שטוחים לפנַי עם כל הקסמים שבידם, והיצר הרע שבתוך מעי חפץ חיים. והחיים הולכים וזורמים, הולכים וזורמים, הולכים ונכנסים לתוך בני-אדם גם בני-איש, רק אני הגבר הנני עומד מבחוץ…
כל העולם שרוי בנחת ואני בצער.
ויש שאני מצטער על היהדות, שלא תדע לגדל נזירים בישראל, כי לוּ היה אצלנו בית-מקלט, כי אז קיללתי את החיים ואת הנשים גם יחד והייתי בא לתוך חדרי-חדריו.
ושם, בירכתי החדר המוּפנה אל ישימון נורא, הייתי יושב בין-הערבּים ומסתכל בחורבנו של עולם.
ויש אשר ברדת השמש וסלעי-מגור מתאדמים, המחשבות שבערמת ספרי נסוגות מעט אל הצד ואני מגביה את השמלה הפרושה לפני על הקרקע. הנני פותח את הדלת הנסתרת ואני עובר בכוּכים ובמערות, קור וחושך מלוים אותי, וגם לבי לא ידפוק בחזקה.
ואותו הלב יוצא לקראת הנזירה הבאה לקראתו, והיא עטופה שחורים, לבושה שחורים, ועיניה שחורות, רק הלובן שבפניה ילבין כל השְׁחור שבעולם, והעולם ילך הלוך ורחב, הלוך ורחב, והכל כספר גלוי לפני.
הכל כספר, ובאותו הספר הכל כתוב באצבע אלהים.
והאלהים עומד לפני בדמות אשה.
אני מושיט לה את ידי, אני נופל על צוארה, אני בוכה, אני נושק ומת בנשיקה.
ושם, בשעה דנשקי תרי עלמא אהדדי, הנני מרגיש מעין עולם העבר, מעין חיים שהיו לפני החיים המוגבלים מששת ימי בראשית; והחיים הולכים הלוך והתערב עם מין נֹעם שקצרה לשוני מהביעו והוא כעין השינה הנעימה…
שנת עולם, חדלון של הויה!…
אבל בשעה שעודני בחיים חַיתי, בשעה שעודני סובל את כל פגעי החיים, הנני טומן את כל ספרי ודן אותם לגניזה, והנני בורח הרחק לכרכי הים, לשדות חמד…
ויש אשר בצאת השמש, וכל קערת השמים מתאדמת באֹדם ירוק ככרֵתי ובהרות לבנות כשלג קורעות את שלל הצבעים, אני שוכב פרקדן על גבעה קטנה, לפני גיא אין-סוף ולמראשותי צפחת מים, ואני חושב וחושב על העולם הישן שיצאתי ממנו, והעולם החדש שקיבלתי בשתי ידים, ועבֵרות נעימות וחטאים נאים מקיפים אותי מכל צד.
מאַין? ולאָן?…
ובעודני חושב ומתפלסף: “מאַין ולאָן?” בא אלי מכתב מאתה. והמכתב מלא אהבה, נכאים שבאהבה והשתפכות שבאהבה.
עזובה ובודדה היא בארץ ההרים, אומרת היא: שם תחשוב ותהגה באשמתה הגדולה שאשמה לנפש, ולה צריכים עתה רחשי-נפש וקרבת-נפש…
עתה היא יודעת אותי ואת אשר בי, היא יודעת אנה פָּני מועדות, ושמה גם עיניה נשואות. נפשה נשואה לקרבת-נפש, לאהבה בשלוָתה ולנֹעם שבאחוה.
גם את לחמה תאכל עתה במִסכּנוּת. אולי אהיה לה לעזר בחומר וברוח…
על החתום באה פלונית בת פלונית, ועל גב המכתב מלמעלה היה כתוב על פי טעות במזיד: “לפלונית”!
לא משַטה היא בי. דבריה הכתובים יצאו מלבה הבודד על מנת לפעול על לבי הבודד, אבל אם לאסונה לא יהיה לבי נשמע לה עתה תוכל לאמור: משטה הייתי בך.
כן הֵנה הנשים האלה, שלבן במחשבתן ובסתר מחשבתן. כן הֵנה בנות-חוה באכלן מפרי עץ הדעת על מנת לגרש את האדם מגן-העדן ולהשליכו לפני להט החרב המתהפכת.
ובהפכי בדבריה רק שחוק מר עובר על פתחי פי: זוהי אחרית אותו דבר ותוצאותיו…
כל רגשותי ויחסי לאותה נפש פרחו בבת–אחת, כמו נמחו כלם, ומאומה לא נשאר בנפשי מכל החזיון הזה, המלא התּול ותוגה גם יחד.
כשנה ומחצה סבלתי משא כבד וחלמתי על אודותיה כל הימים; שעות לאין מספר אבדתי רק בגללה, רגשות רבים וחלומות-נפש הרבה הקרבתי לנפש זרה, חשבתי למצֹא בה איזה דבר בעדי ובעד חיי. והנפש ההיא לא היתה מאומה, רק קיקיוֹן דיוֹנה…
בין הערבּים היה הדבר. כל היום הרגשתי צער נפש וכל החלומות הקשים שבנפש. ובצאתי, בבוא השמש להאדים את כל האופק הרחב שעל הכפר הרחב לפני רחובי, הרגשתי את עצמי בן-חורין לגמרי.
וכך היו כל יסורי נפשי באותה שנה-ומחצה רק צללים עוברים ודברים שאין בהם ממש. רק עוֹרבא פרח, רק עוֹרבא פרח…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.