רקע
אהרן ראובני
בעת יחם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א.

בסוף החורף נרזתה הכלבה־האם במדה מבהילה. לצלעותיה אבד עגלן השמן, גבה התחדד ושתי שורות דדים שחורים סרחו לה מדולדלים וכואבים. הם כאבו מתפיסתם החזקה של גוריה בני שני החדשים, מרעבון שלא ידע שבר ומחוסר החלב בשדיה. וחלב לא היה לה כי בעצמה רעבה לחם. חיתה על העצמות ושיירי המאכלים שבני אדם היו משליכים לה לעתים לא קרובות, ועל כל מפלי הבתים הסמוכים לאותה נקודה מרכזית ומיוחדת במינה שממנה לא היתה נתקת – מקום מולדתה. אמנם לפני שהמליטה הרחיקה בסבוביה בחצרות השכנים ועל מגרשיהם, ומחיתה היתה מובטחה לה. ועתה – ששת גוריה קשרו את רגליה והיא רעבה ורעבים גם הם. הגורים רמשו מסביב לה, כפונים, כחושים וחלושים, ולפלא היה דבר השארם בחיים כל אותם הימים הקרים והרטובים. רוחות מקפיאים נשבו בבקעה הרחבה יומם ולילה, פרצו אל גבעות הסלעים, מקום מגוריהם, והביאו עננים כבדים ומטרות סחופים. ולא היה להם מחסה מהסערה והגשם כי אם להחבא בגומות ובחורים בין האבנים.

הקטנים צייצו בקולות רפים, בלי הרף, ומצצו לשד דדי אמם היבשים, הכואבים. והיא רגנה בקול נמוך ומאיים ונערה אותם מעליה ופרשה מהם הצדה צעדים מעטים. הם נחפזו אחריה כושלי־רגלים, דלי־רוח, מסכנים, מתאוננים, ובהדביקם אותה שבו ונטפלו אל דדיה המטורדים. הכלבה שבה ורגנה ונתנה קולה באיומים. לרגעים היתה מוכנה לנשוך אותם, לטרפם…

ובכל זאת, כאשר חזרה, יום אחד, בגשם שוטף, מחפושיה אחרי האוכל ומצאה את גוריה טבועים בגומתם שנתמלאה מים מפה אל פה, פרצה מגרונה יללת־יאוש נוראה, כמטורפת התנפלה על הגופות הקטנות, בן־רגע משתה אותן כולן מן המים, אחת אחת, טלטלה אותן וגלגלה על האדמה, עשתה ככל אשר יכלה להשיב את רוחן. ושנים אמנם חיו – בן ובת.

אחר זה רווח לה.


 

ב.

הגשמים פסקו. באו ימי שמש מחממים, מלטפים. מקשת הצינה, שישבה בעצמות מאז החורף, נמסה. היה טוב.

שני הגורים הנותרים גדלו וגדל רעבונם. אך דדי הכלבה־האם הצטמקו ונאספו אל קרבה, ולא היתה בה עוד אותה התאוה הראשונה, הכבירה – להניקם ויהי מה. עתה, כאשר הציקו לה יותר מדי, נשכה אותם נשיכות של ממש. הגורים יללו מרות ושבו ונדבקו בה ושוב באו על ענשם. כל פעם היתה מנת חלקם דלה ומדת ענשם גדולה מן הקודמת, עד שהכירו לדעת כי דרך זו של חיים אין בה תקוות לעתיד ויפנו לבקש להם מחיה בין אשפות הבתים של בני האדם אשר בגבול מולדתם. כאשר ראו מאמם כן עשו. והיא שבה להיות נוחה אליהם: בהמצא על דרכם דבר הראוי להיות מלוקק ולעוס לא מהרה לחטפו לעצמה כי אם סרה הצדה ונתנה לגוריה לטפל בו. והם היו רעבים בלי מדה; הם בלעו את הכל ולא עמדו אפילו לרגע להרהר באמם: גם היא רעבה.

כך חיו שלשתם.

שוב התעגלו צלעותיה של הכלבה־האם, ותהי צעירה וגמישה כבראשונה. גם עורה החלק, קצר־השער, חדש את ברקו הראשון. בטנה היתה לבנה וגבה צהבהב, וכתמים שחורים כתמו את אזניה וחרטומה המארך כחרטום הכבש. עיניה הגדולות, החומות, נוצצו והתיזו זיקים צהובים. ושני גוריה שהלכו אחריה, היו כאחים צעירים לה.


ג.

בחודש תמוז גבר חום השמש. קרניה הלוהטות הציתו אש בדם הכלבה ובדם אחיה בני עמה. עוד הלילות קרירים. אך לא כדי לקרר את לבם. אש היום נזלה בעורקיהם והיתה מגן להם מפני צינת הלילה.

בחדול מהומת הערב, ובני אדם, שהסתובבו בחצרותיהם ללא־טעם וללא־חפוש אחרי אוכל – כי בחדריהם פנימה היו להם מאכלים טובים למכביר – נכנסו אל בתיהם, יצאה הכלבה עם שני בניה־מלויה וישבה על אבן רמה ופצחה ברנת־יללה ממושכה, משונה, רוית געגועים ויראה מפני אותו החדש, האדיר והאיום, המתרחש בקרבה ומסביב לה, זה שכבר היה ויהיה עוד… יללת־איים קדומה, שפרצה מגרון אבותיה בטרם היו לכלבים ולמדו את פיהם לנבוח… הד הכוחות העצומים, המחרידים, המשכרים, ההומים במעיה ומבקשים מוצא ותובעים ספוק…

מכל החצרות, מאחרי גדרות האבנים הנמוכות, מהעמקים, מבין הסלעים, ענו לה אחיה בקולות גסים ודקים, ביבבה ובנהימה, שהחרישה כל אוזן שומעת. גם גוריה יללו אחריה. אבל היא לא שעתה אליהם. שעות נשפכה לתוך חלל הלילה שירתה המשכרת את נפשה. היא שכחה את עצמה ולא ראתה דבר ולא האזינה כי אם קול הזכרים העונים לה – והשיבה להם ביתר התלהבות, עד כי לא שמעה גם אותם ולא ידעה עוד כי תשיר. רק בני אדם הטרידוה. פתאום היה נפתח ברעש אחד החלונות הקרובים ופני איש זועמים היו נראים מעל לאדנו, ושטף קללות וחרופים ניתך על ראשה ועל ראש כל בני גזעה. אז נדמה לשעה קלה והמתינה באורך־רוח – זה כבר למדה להתהלך עם בני אדם שדרכם להתערב בענינים לא להם – ובהעלם פני האיש הצורח שבה ופצחה ביללתה.


 

ד.

החום היה כבד ביום. גם הלילות לא הביאו רווח. הדם יקד, ולא היה עוד גשם ורוח קר שיצננוהו.

הגורים השתתפו בזמרות הלילה. הם עשו כאשר עשתה אמם. וכאשר עיפו היו פוסקים ומביטים אליה בעינים משתאות: למה תאריך בקינתה? הלעולם לא תחדל? תוך כך היו שוכבים ונחים, הולכים לחטט בחצרות הקרובות, שבים אליה ושבים ומיללים אחריה בלי בטחון פנימי ובלי חשק: עד מתי?

והיא לא ידעה את נפשה ולא הביטה אליהם.

הם היו שנים: בן ובת. לבת צמר עבה, מגודל פרא, מעין צהבהב־מלוכלך, והיא בריה קטנה וחנפה ומרקידה את אחוריה לפני כל מי שעלול לזרוק לה חתיכה הראויה לטעימה; והבן, בטנו מלבינה כבטן אמו וגבו צהוב כגב האריה, תנועותיו מתונות, פניו רציניים ואת אחוריו אינו מרקיד. לכן יקרא בפי האדם: רצין.

פעם אחת, לעת ערב, ראו הגורים כלב צעיר, מבוגר, הולך ובא אליהם. מיד פתחו שניהם בנביחה רותחת ונבחו בלי הפוגות: איך העז להכנס אל גבולם? ותמהו שאינו בורח מפניהם. כי מן הנהוג הוא שכלב זר יפנה עורף לבן המקום ויהי זה כלבלב בן חדשו. אך הנכרי לא שעה אליהם והוסיף להתקרב אל האבן אשר אמם רבצה עליה. הגורים נבחו והביטו אליה בצפיה, חכו לאות. וכאשר ראוה נרתעת ורוטנת את רטונה הנמוך נתמלאו עזות והסתערו על משיג גבולם בחמה שפוכה – – רצין בראש. הוא לא השגיח שאחותו עשתה בעקבה ופגרה אחריו – – אולי ידעה יותר ממנו, כי היתה נקבה – הוא אכל בעיניו את הגוף הדק והגמיש של הזר, את ירכו המכוסה שער מעין חול אדמדם, את חרטומו החד ועיניו הקטנות, הנוקבות. הנה תקום אמו, תזנק אל האויב ותתקע את שיניה החדות בגרונו! רצין אמר להקדימה ולתפסו באחת מרגליו האחוריות. פתאום פנה אליו הבא, דומם, אין הגה, ובו ברגע נהפך הכלבלב והוטל על גבו, וגרונו הוא היה נתון בין שיני הזר. אז נשא עיניו לאמו: האם לא תחוש לעזרתו? והיא ישבה תחתיה, ברחוק צעדים מעטים ממנו, לא זזה, מבטה אדיש: לא עסקה הוא זה.

אותה השעה הבין הכלבלב כי לא עסקו הוא להתערב בעניניה, וכי אין לו תקוה ממנה, ורק בחסדו של נכרי זה תלויים חייו. לפתע הוציא קול יבבה דקה ומתחננת. הכלב חד־החרטום הרפה מגרונו. אך לפני עזבו אותו לנפשו נשכו בזדון בשכמו, ושב והלך אל אמו במנוחה גמורה, כאילו לא קרה דבר. רצין התגלגל על האדמה מרוב יסורים ופחד, וכאשר קם על רגליו מהר להמלט משם והיה מיבב ובוכה שעה ארוכה.

מאז למד לדעת, כי כל בריה חייבת לשמור את עצמה ולא לבטוח בזולתה – ותהי זו אמה־יולדתה.


 

ה.

לא ארכו ימי אשרו של הצעיר הדק וחד־החרטום. כלב לבן־אפור, זרוי כתמי שוקולד קם לו לשטן. הכתום היה גדול ממנו בשנים, רחב־חזה ורב־תקיפות.

לאט ובזהירות התקרב החדש. הצעיר חד־החרטום פגשו בקול נביחה גדולה ומאיימת. שערות גופו סמרו וגרונו נחר מרוב יאוש וכעס. כולו אומר: דמך בראשך! והכתום עונה לו בקול עבה וקשה ומוסיף להתקרב אל הכלבה השוזה. פרצה תגרה קצרה וחריפה. קול נהימה וחריקת שינים, אנקת כאב מתוך התהפכות והתגלגלות על האדמה. חד־החרטום נחלץ מוכה ופצוע, ונס בבושת־פנים.

וזו שבגללה התגרו ושפכו את דמם – אינה מתערבת. עיניה עצומות למחצה, אך בעד סדקיהן היא רואה היטב, רואה את הכל. לבה מתכוץ ונעשה קשה כאבן. עיניה מלווֹת את הבורח. הן נפקחות לרוחה, גדולות ועגולות, ואש צהובה, מוזרה, מתלקחת בהן…

הנה הוא עומד מרחוק – המנוצח – ומלקק את פצעיו, וקולו קול בוכים, עלוב ומרוסק. הוא רואה את השני חוזר עליה – ועומד דומם מרחוק. היא קמה ממקומה, פסעה פסיעות מספר הצדה. וזה אינו מרפה ממנה, מריח, רוצה לחבקה. לבה כבד, ואש כבדה בעיניה. פתאום קפצה והסתובבה על עכוזה, כהסתובב הגלגל על צירו, ועמדה הכן לקראתו, פניה אל פניו, שניה מבהירות בחדותן הלבנה, עיניה בוערות.

הכתום נרתע מעט והיה כמו נבוך. מה דבר הקצף הזה? הלא לא כמתגנב בא אליה, לא כאחד המגיח ממארבו פתאום. בגלוי, לעין השמש נאבק עם אותו רך־לבב ויוכל לו, ועתה לו היא – ולמה יחר אפה בו?

הוא נשא אליה עינים עורגות, טעונות תשוקה ופחד ותמהון, אך מבטה היה קשה ופניה זועמים.

אז הסב את ראשו והביט לצדדים, וכשראה את מתנגדו המנוצח, שחזר והתקרב אליהם בינתים, נתמלא חימה וירץ אליו להשחיתו. אך הלה פנה לו עורף ונמלט על נפשו בלי כל בושה ופקפוק, הלוך וברוח, עד שנעלם בין הסלעים.

הכתום שב אל הכלבה ושכב קרוב אליה, עיף ונדכא. הוא שם את ראשו בין כפיו ומבטו לא סר ממנה – מבט אפל ומבריק, רווי תאוה כבושה שאין לה מוצא. מאז לא עזב אותה אף לרגע אחד. בקומה קם ובלכתה הלך אחריה. באשר עמדה עמד, באשר נחה נח. ביום ובלילה שמר צעדיה. אך כל זה היה לשוא, כי לבה קפא בה והיה קשה מאבן.


 

ו.

בבוקר לא עבות אחד עבר בקרבת המקום כלב בודד, לבן־שער, עוור בעין אחת. זקן היה העור, אך גופו ארוך ומוצק וכוחו במתניו, ונפשו מרה עליו. ראה את הזוג, עמד תחתיו ובחן אותם בעינו האחת – עין חדה כמסמר ומפיקה רשעות. מאותו רגע נשבר שבט מזלו הרעוע, העומד ותלוי, של הכתום המנצח־ואינו־כוֹבש.

העוור לא נחפז במעשיו. הוא היה ערום כנחש וזהיר כחתול שנכנס במעון זרים דרך חלון פתוח, ומבטו מבט של בעל נסיון, אשר תגרות רבות עברו עליו – לא לחנם אבד את עינו. היה לו תכסיס מיוחד במינו: ליגע את אויבו בפחד ההתקפה – ולא לתקפו; להמתין עד שיחלש רוחו מרוב התאמצות וצפיה ולבו ימס בקרבו – ולתקפו אז. כך עשה והצליח.

הכתום ראה כי חזק ממנו זה הבא מקרוב – ויער רוחו עליו ויתיצב לפניו כולו חרון, מוכן למות ולהמית. שניהם נתנו קולם באיומים. הכתום ברתיחה, בחרדת כל יצורי גופו, בעינים בוערות ואוכלות בשר־אויבו; העוור בקרירות ובמדה של שויון־נפש, כאחד האומר: “לכל זמן!” – סתומות היו הליכותיו, והכתום בקש בהן שמץ של תקוה: אולי בכל זאת יסור מזה ויעבור לדרכו. והלה – יש והפנה ראשו הצדה, כאילו אין לו כל ענין פה ורק במקרה השתהה; הנה ינוח מעט וילך לאשר ילך. אז היה הכתום משתתק, יושב ומחריש, קודר, מתוח ונחרד לכל תנועה מתנועות הבא. וזה סקר לאטו את הסלעים ואת הבקעה הרחבה אשר לרגליהם מטה, העיף עין פזורה בכתום הזועם והוסיף לסובב את ראשו עד שמבטו נח על הכלבה השוזה. אז קם והתמתח בעצלתים, עמד וחלץ את עצמותיו וצעד צעד אליה. כחץ מקשת חצה הכתום את החלל בינה ובינו, כולו סמר, בעיניו דם. העוור הביט אליו בעינו האחת הדוקרת, הטעונה זדון, ורגן נמוכות. – קולו היה כקול רעם עמום, המתגלגל רחוק מאחרי ההרים; הוא רגן רק להודיע, כי אינו מפחד מפניו וכי אין בדעתו כלל לסגת אחור. ובפהקו לאטו בפני יריבו הזעומים השתרע ברוב נחת במקום שעמד – קרוב אליה מאשר לפני כך.

והיא רובצת לה בשקט, עיניה עצומות למחצה. היא רואה את הכל, רואה היטב, ואינה מתערבת. לא עסקה הוא זה. רק לבה הולך וקשה…

מעתה שומרים השנים את צעדיה. כל פעם שתקום ותעבור למקום אחר יקומו גם הם וילכו אחריה; הכתום סמוך לזנבה, רוטן ורוגז, ראשו מזה ומזה, כאילו חפץ להקיפה משני צדדיה מפני העוור שנוא־נפשו, והלה שוטף אחריו במתינות, דומם; ויש שיענה בנהימה קצרה וגסה על זעקתו המרה של ההולך לפניו.


 

ז.

חלף יום ועוד יום. ביום השלישי אירע הדבר שבני אדם נזדמנו להם על דרכם והפרידו בין הדבקים. הכתום היה אנוס לנטות הצדה מפניהם, וכאשר שב מצא את העוור תופס את מקומו, חרטומו אל אחוריה – ולא היתה לו ברירה כי אם להגרר אחריו.

עוד פעם אחת עלה בידיו להחזיר את הדברים לישנם, אבל לא לאורך ימים. בימים ובלילות האלה, שעברו עליו ללא אוכל ושינה וללא נחת, התרופף גופו מרוב דאגה ויגיעה עקרה, ונשבר רוחו. לסוף בא הרגע שהיה חייב לבוא. שניהם ידעו כי יבוא והססו לדחקו והניחו לו שיתאחר.

הרגע בא. העוור נגש פתאום אל יריבו, דחפו הצדה בדחיפה גסה ותפס את מקומו אצל הכלבה. הכתום נזעק מרה והסתער עליו בחימה שפוכה. הם התנגשו פנים אל פנים, התלכדו לגוש אחד מתחבט ומתאבק בעפר רגלי הכלבה, גוש בעל שני פיות חורקי שינים ושמונה כפות מזוינות בצפרנים, הממרטים ומגרדים ומכרסמים איש בשר רעהו. יללות־פרא וצווחות־דוי נוראות פלחו דממת הלילה. הכתום חתר בחרטומו אל גרון אויבו. פיו נתמלא שער ועור מתקמט ובשר חי, מפרפר ונוטף דם חם – אז הדק את שניו בחזקה. אך בו ברגע הרגיש בצדו כאב חותך שלא יכול לשאתו. תפיסתו רפתה. בקושי וביסורים גדולים חלץ את צדו הפצוע משני העוור שהעמיקו בבשרו.

שניהם נשמו בכבדות ולקקו את פצעיהם השותתים דם והוסיפו לנהם. אבל בצדי הכלבה עמד העוור.

היו עוד תגרות. ידו של העוור היתה על העליונה וידו של הכתום על ראשו. ולא קם בו עוד רוח להתיצב בפני אויבו הנורא, כי היה כולו רצוץ, נפש וגוף. בכל זאת לא עזב את המערכה. לפני כן שמר צעדי הכלבה, ועתה צעדי שניהם. אל אשר הלכו הלך ובאשר עמדו עמד. ובנסות העוור להנות מפי נצחונו היה מתפרץ מגרונו של הכתום קול־נהימה מתרה ומאיים כבראשונה. העוור עמד, פניו אל יריבו, כולו אומר: הבה ונתגר בקרב אחרון, לחיים ולמות! – אבל הכתום הביט הצדה, הסתכל באבן עתיקה אשר רבבות שנות גשמים עשו בה נקבים וחללים – ואליו ואל זו הרובצת אחריו, לא שם את לבו. בעין רעה נקב אותו העוור, הביט בו דומם והכתום לא הסב את ראשו ולא גרע עין מאותה אבן חלולה.

העוור החשה. לא היה זה ממנהגו לעשות בחפזון. בלילה פרצה ביניהם תגרה עזה ומיואשת, והכתום ניזק הרבה. העוור תקע שניו בערפו, קרע עוֹר גבו ובטנו וכמעט התיק לו רגל בנשיכה אחת חותכת. בדרך פלא עלה בידי הכתום להחלץ ממנו ולהמלט כל עוד רוח בו, צולע ודוהר על שלש, זב דם ונותן קולו בבכי. והמנצח שב אל מקומו והקשיב בנחת אל היבבה הדקה ההולכת ונבלעת בחשכת הלילה.

כעבור שעה קלה חזר הכתום מבריחתו. הוא שכב ברחוק מקום והתיפח חרישית. העוור קם ועבר לפניו, קרוב, קרוב אליו, גם פגע בו בקצה זנבו, וזה התכוץ, אומלל, נכנע, כמו אומר: “אהה! מה עשיתי לך”? – אך את מקומו לא עזב. כך היה שוכב ומביט בעינים שוקקות ורוויות יאוש אל זו שנפשו חשקה בה ללא־תקוה.

מזלו של העוור לא היה טוב ממזלו של מי שקדם לו ונדחק על ידו. לשוא הלך אחריה וחזר עליה. כל מעשיו לא הועילו לו. בגשתו אליה היתה קמה ונוטה הצדה; וכאשר הציק לה היתה רוגזת ומסתובבת בתנועה מהירה, בקריאות קצף, חרטומה אל חרטומו, עיניה בוערות, שיניה מבריקות בלבנן החד; כולה רטט וטירוף. אז נרתע מפניה כאשר נרתע זה שקדם לו.

הכתום ראה כל זאת ושתק. לא עוד העיז להרגן בקרוב שונאו אליה, ולא להביע בקול את קורת רוחו בהישוב פניו ריקם. שתק. גם העמיד פנים כאילו אינו רואה דבר ואינו שומע, ואין כל זה מענינו.

דמו רתח בקרבו, אך לבו נמס וגאונו הושפל עד עפר.


 

ח.

לא מצא העוור נחת באהבה ויבקשה ממקום אחר. כל פעם שקם להתהלך היה פונה לצד אויבו המדוכדך, הסרוח בלי נוע, ודורך ברגל גסה על אזנו השטוחה או על רגלו הכואבת. הלה היה נחרד כולו ומתייפח חרש ומבקש לצמצם את גופו; אך ממקומו לא זז.

מקץ ימים מצא העוור דרך חדשה לשעשע את רוחו הרעה: בכונה תחלה התרחק מהכלבה כמה צעדים ושכב בראש מורד, בלי הבט לצדדים, רק בקצה עינו השגיח: היעיז זה הסרוח לקום ולגשת אליה או לא? והלה אמנם קם ונאנח, וצעד צעד לעברה. פתאום ראה את ראשו של העוור מזדקף ועינו נוקבת אותו בזדון. מיד עמד, התמתח לאטו ושב מתוך פנוק של שויון־נפש אל מקומו הראשון ושכב כמו קודם לכן – כאילו כל קימתו לא באה אלא לשם חלוץ עצמות בלבד. ועינו של העוור נחה עליו כל אותה שעה, חדה כמסמר ודוקרת, טעונה להטים לא־כלביים – להטי לעג ושמחה לאיד.

וגם זה נמאס עליו.

פעם אחת, בעברו על־יד הכתום, עמד ונשך אותו פתאום נשיכה גסה בערפו, והלך הלאה במתינות, בלי הבט אחריו. הנשוך קפץ ממקומו מזועזע ונדהם, כולו רועד, וברח ביבבה עלובה, ככלבלב שאדוניו יסרהו. שעה קלה הסתובב בין הסלעים שרוי בכאב ופחד עד שעלה על אבן רמה והשתטח עליה באפס אונים. בכל זאת לא גרע עין מהשנים, גם הוסיף להגרר אחריהם מרחוק כמו צל. ואמנם היה זה רק צל של אותו כלב בריא ותקיף שבא הנה לפני שבועות מעטים ודחק רגליו של חד־החרטום; שלד חיה הוא, והעוֹר הכתום בכתמי־שוקולד תלוי על השלד כמו נאד ריק ממים. נדמה כאילו צמק גופו של הכתום וקומתו הונמכה – כולו מסכן ופחות־ערך.

כל יום גדלה משטמת העוור המנצח אליו. עתה רדפו אף בראותו אותו צופה מרחוק, כי הלה היה עד תמיד לכשלונותיו. אך הכתום לא עמד לחכות לו. מיד היה פונה עורף ונס כצבי. אחרי שתים, שלש מנוסות כאלה לא העז לשוב ולהתקרב. לסוף נעלם ולא נראה עוד.


 

ט.

השנים נותרו לבדם: הוא, עיף ומר־נפש, והיא – כעיר בצורה, סגורה ומסוגרת מסביב. אין דרך אליה. כל עמלו היה לשוא.

לבו רע עליו, ואין מוצא לסערותיו. לפני כן היה פה זה הכתום העלוב; השפלתו שעשעה את נפשו של העוור שהוקהתה מרוב יגיעה ללא־פרי. אחרי שגרשו מעל פניו כאילו חסר רֵע. אין דבר שיעיר בו ענין ויפזר את רוחו הרעה. היא – עדיין הוא הולך אחריה, כי שלו היא, במלחמה קנה את זכותו עליה… אבל היא אינה שלו… גם אינו מנסה עוד להטות אליו את לבה הקשה, המטורף. כולה היא מטורפת, ושיניה חדות כסכינים וקשות כלבה.

מעודו לא הרבה להרהר כבימים האלה. מרוב מחשבות נתמלא מוחו ערפל עכור. ראשו הזקן ירד בכבדות אל כפיו. תרדמה נפלה עליו.

בשנתו הוא רואה אותה – קמה ופורשת ממנו. הוא חפץ לקפוץ ולרוץ אחריה – ואינו יכול לפקוח עין: עייפות הלילות והימים הרבים נדודי־השינה תקפה עליו ועצמה את עינו וכבלה כל אבריו. אין הוא יכול להניע רגל. וגם אחת היא לו. מה בצע כי ירדוף אחריה? ומה אכפת לו אם תלך לבדה? הלא אינה כיתר הכלבות. הלא שוטה היא ולא תתן גם לכלב אחד לגשת אליה.

תוך שנתו הוא שומע צעדי כלב ההולך ומתקרב אליה. הכתום? איך העז? והלא אחת היא… ואין כל חשש…

והכלב כבר אצלה. הנה תגלה את שניה הנוראות. נהימתה תגיע לאזניו והוא ירגע.

אזניו מזדקפות, ערות למחצה: אין קול, אין נהימה מאיימת.

בהתאמצות פתאומית נער מעליו את תרדמתו הכבדה והרים את ראשו: מה זה? מי הוא?

לא הכתום. אחר: צעיר, גופו דק וגמיש וחרטום חד לו. נגש והריח ולפת אותה. והיא אינה מתקוממת, אינה דוחה אותו… לא!

לב אשה מי ישורנו?

רגע סקר אותם בעינו החדה, המפיקה רשעות נוטרת, סקר ובחן – כי לא נודע לו הכלב מתמול שלשום, ולא היתה דרכו להחפז ולעשות בקלות ראש – וברגע השני עלה עליהם בסערה, ככר שלוח בשערי עיר נצורה לבקעם, ויתנפל על הגוש המלוכד ויתגולל עליהם בכל כבדו – עד כי התפרדו ושבו והיו לשנים. הצעיר בעל־המזל צנח מן הסלע, מקום המעשה, מטה, צווח ומילל בקול נכאים, כי עוד מעט והיה לבעל־מום. אך הכלבה זנקה פתאם, בחמת־טרוף, אל תוקפם ותקעה שנים חדות בצדו. הוא נחרד וגנח ותפש אותה בגרונה בחזקה עד כי נפלה והתגוללה ביללות מרות.

והזקן העוור בעין אחת חזר למקומו ושכב לבדו כמו קודם לכן ראשו בין כפיו, רק אינו ישן עוד.


המלצות קוראים
תגיות