שעה אחת אחר הצהרים. הרכבת מחיפה קרובה לתחנת צמח.

קצת נוסעים קמו ממקומותיהם, אמתחותיהם בידיהם, ונדחקו אל המוצא. שם עמדו לפני הדלת החיצונית, הנעולה, לחוצים במעבר הצר, מדוכאי־שרב, פני איש אל עורף רעהו. אליעזר תפוח נגרר עם השאר, וכשעמדו עמד גם הוא. ראשו הקטן לא לפי מידת גופו עלה בין ראשי שכניו כבליטה קמורה, פניו היו צרים ומצומצמים, והרגלו להטותם הצדה, אל הכתף, ולעצום עין אחת, העלה על הדעת דמות עוף גדול ומשונה. עיניו שטו לאורך הרכבת, בין הכובעים ומעל להם, והציצו בעד החלון אל המישור רחב־הידים הסובב אותם במחול אטי, הלוך וסבוב, אל השדות המרקדים לפניהם ומעלים שפע של נוצות רכות, מתנדנדות ומטילות ברק ירוק־אפור מעין הזית, אל הגגות האדומים של המושבות, אל פני כנרת המצופים זכוכית קרה ומעורפלת. כרגיל השרתה עליו הצפיפות רוח של שביעות־רצון ונחת. לבו שב להיות טוב עליו. בהסח הדעת צפצף וזמזם דרך השנים נגון־מה, ממושך וקהה־הקצב, שעלה לאזניו מתוך המולת הרכבת, המעכבת את מרוצתה לפני התחנה.

פתאום הצטחק: יש אנשים הבורחים מההמון. אינדיווידואליסטים, כביכול. והוא אומר: אדם כזה צריך קודם כל למדדו ולראות כמה הוא חסר עד מאה ושבעים סנטימטר… חה־חה… כי מה לו העונג – לשפל־קומה מסכן כזה – להיות אובד בתוך גבים וכתפים, המקיפים אותו, בלי שיראה דבר, כאותו בור שתעה בין שלושה ארנים עתיקים, ואין מוצא?… והוא לא כך. הוא, דוקא, אוהב קהל רב, אוהב את הדוחק… נעים לו הרגש, שהנה הוא שרוי גם בתוך הקהל, שקוע עד צוארו בעצם צפיפות גושי האדם, וגם מחוץ לו – רם ונעלה על האחרים, ומרחק־אלוהים לפניו.

תפוח הזדקף מלוא קומתו, הטה מעט ראשו הצידה, עצם עין אחת וצפצף נגון חדש שעלה לו מתוך שריקת הקטר המוציא את נשימותיו הקיטוריות האחרונות לפני בואו אל התחנה.

בינתיים כבו זיקי הצהלה בעיני תפוח. פניו הביעו מבוכה ורוגז, כתמי אודם קל עלו על מצחו ולחייו. מצבו מגוחך. כל התנהגותו, בכלל… למה קבל עליו, הוא דוקא, לנסוע בענין זה? אם לא נתנו להכנס לשמעון גוץ, חתנה של מלכה, ואם הלה נאלץ לרדת בבירות, שמא ימצא משם דרך אחרת לבוא אל הארץ – למה בכל זאת נפל הגורל דוקא עליו, על אליעזר תפוח, לטפל בזה? אמת, היא לא הסתירה כלל, כל הזמן דברה עליו, ציפתה לבואו, גם הראתה את תמונתו – כך, בחור בין בחורים… אמנם, עינים עליזות, גם לבוש בהידור, אך הפנים גסים – הוא אמר לה זאת… בכל זאת, יכל לקוות… הלא ברוסיה הוא!… כמה מקרים קרו, שבעלים ואבות לבנים לא באו… התחתנו שם שנית – ונגמר… וזה דוקא בא. וגם אחרי שמצאו פסול בניירותיו ולא נתנוהו לרדת ביפו ולא בחיפה… במקרים כאלה יש שאנשים חוזרים. מה יעשו? אין ברירה. והוא דוקא לא חזר. ירד בבירות… אמנם, מלכה היא נערה נחמדת דוקא… ילדת־חן. שמנמנת, אבל קלה כל כך בתנועותיה, בעבודה ובמשחקים, וקולה צלול וערב לאוזן; והיא גם כן אוהבת לעסוק בתרנגולות, לגדל אפרוחים. צאצאי המדגרה, דור אחר דור… כן… גם בו היא נותנת אמון, מתיעצת עמו… אבל מה יצא מזה עתה לאחר ש…

הוא נאנח.

מאוד היה רוצה לדעת, למה קפץ והתנדב? מי כפאו לקבל עליו את השליחות הזאת? להפך, אחרים התנגדו, אף כי מטעמים אחרים לגמרי: הוא לא יצלח – אמרו – כי איננו מעשי, וגם רגזן הוא – עשוי לקלקל… שוטים! נרגנים! ואפשר מאוד, שהיו שולחים אחר דוקא, על אף הצעתו, לולא התרנגולות החדשות של חיריק בראש־פנה. תרנגולותיו של חיריק זה הן שהכריעו. כי סוף־סוף הוא המומחה לגידול עופות, בין כך ובין כך היה נוסע לשם בקרוב. בכל זאת לא חסרו רמזים… וכמו תמיד: מה שהחכם סובר, הכסיל דובר. וחוה העבה, התוקעת את חטמה החרום באשר אין צורך בו, היא ליותה אותו באזהרה שנאמרה בקול רם, בלשון עלגים השגורה בפיה: “רק אל תעשה עסקים בדרך!” והם כמובן, חייכו ונהנו, והיו שהוסיפו ואמרו כמשתתפים בצערו: “כן, כן, קבלת עליך אחריות, אליעזר!” קבל… כלום הוא אינו יודע שקבל? ולמה לדבר דברים מיותרים?… ומלכה, זו אמנם לא אמרה מאומה. להפך, שלחה לו בת־צחוק קוסמת. אך עיניה התחננו לפניו… ועיניו השיבו והבטיחו… אבל, בכלל: שטויות! הבל הבלים! ואם הוא קבל עליו, מן היושר שתבין… שתדע, למה קבל…

הרכבת עמדה. אליעזר תפוח ירד אל המרצפת, סבב על עצמו כעל ציר, ראה לא רחוק שער פתוח ויצא אל השוק הקטן של ירקות ופירות, בתי קהוה וחנויות קטנות, שצמח ליד התחנה. השוק התפשט על פרשת שני רחובות אשר אחד מהם – רחב וקצר – הוביל מהתחנה אל שפת הים, אל נמל דייגים מצער ורעוע, עשוי קרשים סדוקים ומתפוררים, והשני, ארוך בלי מידה, מקביל אל הים, פנה בקו ישר כמעט מזויתו המזרחית, שמחנה סרדיוטים, שומרי הגבולים, תקע שם את אהליו המבהיקים בלבנם, והגיע עד קצה הכפר הערבי שפרנסתו על הדיוג, קרוב לגשר התלוי על תוצאות הירדן, בפינתה המערבית של כנרת. במרכז נראה מספר בתי אבן עירוניים, והיה רושם של התחלת עיר חדשה היעודה לתווך בין תנובות השדות האלה ודגת הים הזה ובין תיאבונם של השוקים הגדולים, הרתוקים אל המקום הנדח הזה בכבלי מסילת הברזל.

השוק נרדם בחום הצהרים, קפא על חנויותיו הפתוחות לרווחה ועל בתי־הקהוה מסוככי־החלונות פני האנשים נוצצו והצהיבו כדונג נמס. העפעפים כבדו. החך יבש. כבר ברכבת הרגיש בנשימת החרבון העולה מאדמת המישור הזה ששקעה מאתים מטר מתחת לפני הים הגדול. אבל שם, ברכבת, נשבה רוח: מלוא חפנים נזרקה דרך החלונות הפתוחים אל פני הנוסעים הלוהטים וצננה אותם מעט. וכאן אין ניד באויר. שרב וצמאון.

הוא נכנס לחנות של יהודי, שתה תה והזיע. נדמה לו, כי גם בראשו פנימה, תחת קליפת גולגולתו הקשה, מטפטפות ונוזלות טיפות זיעה מלוהטות וממסמסות את מוחו. לנגד עיניו עלו ונעו באויר תימרות אדים מעורפלים. פלא: רק אתמול ירד גשם חזק וקר אצלם בעמק. היה יום של חורף ממש. ישבו ורעדו בצריפים עד הערב או שכבו במיטות, כי אין יוצאים אל השדה ביום כזה. בדרך כלל, הגיעה השעה שהמטרות יפסקו. מלקוש? אך גם למלקוש מועד וקץ. האדמה רטובה יותר מדי, והבטלה: ארבעה או חמישה ימים עבדו בשדה בחודש שעבר – הפסד גמור. מי יתן והחום יעמוד ימים מספר – שבוע, לפחות, וייבש מעט את שדותיהם. אז ודאי שהתבואה תעלה יפה – והשנה תהיה שנת ברכה… מכל מקום, המשק הולך ומתפתח בצעדים בטוחים… אם יכניסו אותו מין תרנגולות אנגליות, שראה בשנה שעברה בפתח־תקוה ושעתה יש להשיגן בראש־פנה – זה עלול לתת להם הרבה. ואם נביא בחשבון שהמשק, בדרך כלל, עומד אצלם כיום, בשתי רגליו הקדמיות לפחות, על הירקות והעופות, אז, מובן מאליו…

הוא התנער מהנמנום שאחז אותו באמצע הקטע הזה – קטע מהסרט הנצחי של נאומים, הרצאות וויכוחים, שנפרש לפניהם באסיפותיהם – ונגב בממחטתו הרחבה, גסת־הבד, את פניו ואת צוארו. כוס־התה השלישית הרותה את צמאו. הוא שלח עיניו לצדדים. זו היתה חנות מכולת קטנה, צרה ואפלה, חסרת חלונות כמערה, וכל אורה בא לה בדלת הפתוחה, כמנהג החנויות הערביות. בעל החנות, יהודי צמום, צעיר ומגולח, היה לבוש אירופית, וכובע של פקק לבן, עבה ומרווח, אשר לראשו, יורד על עיניו ועל אזניו.

תפוח שב להרהר בשליחותו. תוך כך פנה אל בעל החנות:

– היש פה עוד יהודים?

– יהודים? מעט: פקידי רכבת אחדים ומאנשי טחנת־הקמח שבקצה הכפר.

– וחנוני אחד ששמו לנדר?

– שהוא מצפת?

– מה? אולי הוא מצפת. אבל, יש פה כזה?

– חנות אין לו פה. רק בא לעסקיו.

– ועתה איהו?

– ודאי בצפת. מה יש?

תפוח קם ושלם בעד התה. השעה שחקה לו: בצאתו מן החנות, אך פנה כה וכה, והנה בא לקראתו אוטומוביל של משא, שיצא מתחנת הרכבת טעון פחי נפט, ופניו מועדות לצפת. מיד עמד על המקח עם הנהג ונשתוו במחיר מעט – הנהג ראה שהוא פועל. ישב תפוח אצל הנהג, על הדוכן, ונסעו.

השוק הקטן, שצמח בין תחנת הרכבת ובין הים, נעלם מיד, אך הרחוב הארוך של הכפר רץ אחריהם עוד כמה רגעים, מאובק ולוהט וערום, נטול עצים וצל, ובינו ובין הים שורת בתים נמוכים, מחורכים, דלי־מראה – חמרים חמרים של עפר ואשפה ואבק.

הם עברו את כנרת, המושבה הקטנה הנרדמת בגניה, בתוך חורשותיה המוקסמות, עברו את טבריה, העיר העתיקה המחדשת את נעוריה, המקימה שכונות בנות זקונים – ושומרת טהרת סגנונה המסורתי הבטוח: אבן שחורה ואבן לבנה חליפות. ריח של דגים מבושלים עלה באפו של תפוח עם המבואות הצרים המובילים אל המסעדות אשר בשוק פנימה – ריח דגים ממולאים, דשנים, מפולפלים.

– שמא נעמוד פה ונטעם משהו, – הציע לנהג.

אך הלה לא אבה לשמוע. מה טעם לסעודה כשזה אך יצאו לדרך? הנה יבואו לראש־פנה, שם יעמדו עשרה רגעים, יקחו מים. שם יוכל לאכול בחנות. משמאלם קמו הרים גבוהים, המסתירים בגבם שדות הגליל התחתון, ומימינם השתטחו פני הים. פה ושם עגנו דוגיות בטלות. דוגית אחת התרחקה מהחוף. שני דייגים ישבו בה. הם פרשו את חרמם שצלל לאטו ונסחף עם הזרם. שוב עלה טעם של דגים ממולאים בפי אליעזר תפוח ועל שפתיו רחף חיוך: נזכר דברי איש אחד – אכלן מובהק – שהחליט להיות צמחוני, ובאמת לא טעם בשר כמה חדשים, ופעם אחת, בעברו על יד מסעדה וריח דגים ממולאים נודף משם, לא עמד בנסיון. לו רק התירו דגים, כי אז, ודאי, היה עומד בצמחונותו עד היום הזה…

תפוח הצטחק, תקן את עצמו על מושבו והחל מסתכל במראה אשר לפניו. הים היה שקט וחלק כראוי. והראי משובץ ורב־גונים, מלא שבילים־שבילים, כל שביל ראי בפני עצמו. הנה זכוכית ירוקה כעשב הרענן המטפס ועולה על צלעות ההרים, המזדקפים סמוך לחוף, והנה היא אפורה כאפר העננים הקלים השטים על פני המים, ולצידה – זכוכית תכולה כתכלת השמים הזכים והעמוקים, הנשקפים בעד הפרצות הרחבות אשר בין גושי הענן הרופפים. ומעל לראי המשובץ המגוון, המשתקע לרווחה, רוקדים בחלל האויר חרגים חרגים מזהיבים, רכובים על קו שמש עבה, רועד.

והחוף המזרחי אשר ממולם גם הוא מוקף הרים תלולים. רכסים רכסים סוגרים עליו כחומה. ובמקום אחד נבקעה החומה. נגלתה בקעה גדולה, רחבת־ידים, שוממה, כולה נקיקים ומהמורות ושברי צוקים. ולצד שמאל – גוש סלעים כביר, מבודד, מרובע, נצב כקיר, שחום מעין פקק אכול באש, עשוי נדבכים נדבכים כבמת־אבנים גבוהה, או כמסד של מבצר עתיק, עצום – בנוי על ידי בני ענקים קדומים. המבצר נפל ונשבר לרסיסים והמסד עודנו עומד: נדבכים נדבכים של פקק שרוף וסדוק.

– יפה כאן! – אמר תפוח לנהג.

– כלום לא היית פה עד כה? – שאל הלה.

– מתל־חסא אני. זה לי השנה השלישית בעמק. לפני כן עבדתי ביהודה.

– ואני עובר פה כל יום, ­ – אמר הנהג.

– כן, אתה כמו תייר, – קנא בו מעט תפוח – ואנחנו, מה אנו: פלחים… כל הימים באדמה.

הנהג העיף בו עין חופזת, כדרך הנהגים, ופתאום הודיע:

– אם תרצה, אמכור לך מיד מכונה ארורה זו בחצי חנם ואשוב לעבוד בשדה. חמישה עשר פונט אני מוכן להפסיד… עשרים פונט!… בשנה שעברה הרוחנו יפה, והשנה הננו באדמה עמוק מכם, חביבי!

רוח קלה באה מהמערה, רעננה, משיבה את הנפש, זו המתעוררת בשלוש אחר הצהרים. העננים הקלושים התפזרו, התערבו באויר הכחול ובלבלוהו. דהה הירוק, אפסה התכלת והאפור לא היה עוד אפור. פני הרקיע עטו אור לבנבן־דלוח, זרם דק דק של חלב נשפך בין שמים וארץ, הרוה את האויר וצפה בקרום דק דק את פני המים. שתי המראות השתקפו זו בזו, והרקיע של מטה היה גם הוא מעורפל ודלוח כרקיע של מעלה.

וכבר נגלתה מגדל היושבת גבוה, בהר, ושחור החורשה למרגלותיה, אשר בה עוברת דרך המלך. שעה קלה לא ראו סביביהם בלתי אם עצים זקופי־קומה ועשב רב, כהה. הנהג עמד לקחת מים מן הנחל הקטן, שזמזם בין העשבים, להשקות את המנוע הרותח, כי איש יוקדת אכלה את מעיו. המכונה נדמה. משק כנפי הרוח שהתגברה עבר בחורש, האילנות נעו והתלחשו. רחשי אביב אפפו את אליעזר תפוח. רעש יער כהה־ירוק, רומש, צומח, קול אושה ורשרוש וציוץ. ומאחרי העצים, קרוב מאד – זע הים שאינו נראה, רק נשמע – המית מים רבים שהקיצו מתרדמתם הכבדה, החמה, תרדמת הצהרים – קול נמוך, כבוש, מתאפּק…

…. כך היה גם שם, על גדות הדניפר, ויותר מכך, הרבה יותר: יער עבות, הומה, מצל, ואחרי היער נהר גדול, רחב־ידים, ומימיו הולכים מהר. שם היה מטייל עם הדסה. מטייל – עד שנשאה למנדל שומלינסקי. טפש היה!… ועתה ניחם את מלכה שלושה חדשים, והנהו הולך להביא לה את חתנה שהמנוולים הללו מנעוהו מלעלות… טפש היה אז וטפש היום… על כל פנים, מצבו די טפשי… אמנם, אם לא תהיה כל אפשרות לעבור את הגבול… הלא יכול לקרות שזה מן הנמנע בהחלט ואין כל יכולת, אז כמובן… זה ענין אחר… אבל, כמובן, הוא יעשה מה שביכלתו, ינסה הכל… והיא תדע זאת…

תפוח התרגז פתאום ורקע ברגליו את הכביש: מה?! הוא חייב להביאו – ויביאהו!… ויהי מה! לא יחוס על עורו גם כן… ככה!

הם יצאו מהחורשה ונסעו שוב לאורך הים הנוהם במתינות, המעלה אדוה וקצף מלבין. שפתו הצפונית, השטוחה, התקרבה אליהם מן הצד, אלכסונית. נראה שפך הירדן: סרט מים רחב, נוצץ, עבר אותה שפה וירד אל הים, הלוך וגלוש, ובצדו עוד סרטים – קצרים וצרים ממנו – אחיו הקטנים, ההולכים עמו. כולם נקוו אל אותו מפרץ עקום ומוקע, שלטיפות הזרמה הנצחית ומציצות הגלים החוזרים כרסמוהו בשפתו השטוחה על היבשה צפונה.

לצד ימין נראו בניני הכמרים האיטלקים והחומה אשר הקיפו בה את חרבות כפר־נחום. התחילה העליה אל הרי צפת. ראי המים הגדול, המטיל ברק של פלדה מכחילה, נשאר מאחריהם, תחתיהם. הדרך היתה כבושה היטב ומתוקנת – מסדרון לא־מסוכך ולא־מגודר, צר וארוך מאד, שדבק בצלעו של כל הר גבוה ותלול וסבב אותו הלוך וסבוב, ולמטה גיא עמוק ושמם, הנגרר אף הוא אחרי ההר.

מצפת ירדו לראש־פנה. היתה שעה ששית. הקרון הכבד, הטעון פחי־נפט, טפס ועלה לאטו אל המושבה ועמד ברחבה קטנה על פרשת דרכים. תפוח והנהג נכנסו לחנות הקרובה לשתות תה ולסעוד את לבם. אחרי האכילה שב הנהג לטפל במכוניתו ותפוח יצא סתם החוצה, עמד אצל גדר־כלונסאות נמוכה, אפורה, וסקר את הרחוב העולה למעלה, הדומה לשלד של תנין ענקי, שטוחה ורקועה, רובצת מלוא ארכה, חוט־שדרה מוצק לה, רחב, ופרצות פרצות מרווחות בין שורות העצמות הפשוקות.

שני ראשי הרים אדירים – תאומים – התנשאו ונצבו מעל למושבה. פלגי מים רננו ורגשו בצדי הרחוב ונעלמו בגיא בין הגדרות והשיחים והאילנות הגדולים, הכהים, בני ארבעים שנה. כל מראות הטבע אשר ראה בגליל עליון זה – ההרים והבקעות, הנקיקים העמוקים ונחלי המים הרוגשים בערוציהם, הצמחים והעצים האפלים – הכל היה עצום וקודר ומפחיד בעצמו, ושונה כל כך מאותו עמק שטוח וגבנוני, רחב ידים, עוטה פּרוות־בּרקת עבה ורכה, המעלה גלי צחוק ירוק… מאותו עמק צוחק ושמח שהוא בא משם…

דרך סמטה שנפתחה לצד מזרח יצא לככר מאחורי בתי הרחוב והביט אל רכסי ההרים הרחוקים, אשר מעבר לבקעת הירדן, ואל ראשו הכביר, השב, של הר חרמון, המתנשא על כל ההרים הללו ותומך בציצית כומתתו, המבהיקה בלבנה, בשפת העננים השטים מהמערב והמבקשים להקיפו. ואחרי העננים הקלים בא עדר עבים שחורים, המתפשטים ומכסים פני הרקיע. רוח לחה, קרירה ומתגברת, נוהגת בהם.

בפנות תפוח לשוב למקום שהאוטומוביל עמד, הרהר במזג־האויר ובמצב השדות בעמק. פלא: האם לא יחדלו הגשמים עד פסח? והתבואה מה תהא עליה? האדמה רטובה, היא צריכה להתייבש מעט. בצמח היה החום גדול כל כך, יכולת לחשוב כי יפסקו הגשמים. והנה שוב עבים, ועבי גשם דווקא… עבי גשם, בזה אין כל ספק. לא טוב!… ואולי ישפכו פה ולא יגיעו לעמק… אף כי גם פה הם מיותרים. ובכלל, מן הנמנע….

הד קולות, שהלכו ורמו, הוציא אותו משכחתו. משא־ומתן חם התנהג בין הנהג ובין אדם אחד גבוה ובריא, גברתן. תפוח שמע את דבורו הקולני, התקיף והגס. האיש היה נעול מגפים חומים שהדקו היטב את מכנסיו, מכנסי־רכיבה מוצקים, מעין אדמה אפורה־אדמדמת. הן הבליטו את ירכיו הרחבות, המתוחות ומתעגלות, המבשרות כח עצור. על אותו כח גופני העידו גם כתפיו העבות, חזהו המתגבה ולחייו הוורודות, הרחבות ומתעגלות במתיחותן כירכותיו. הוא בא בתביעות לנהג ודחה את תביעותיו שלו, וזה קפץ כנגדו, רזה, נרגז, דומה לתיש נגח, קפץ ונרתע לאחור. וכבר עמדו לצדו עוד שלשה נהגים, שהסתובבו בטלים באותה רחבה על פרשת הדרכים, המשמשת להם בורסה טבעית ומקום לבלוי השעות הריקות אשר בין נסיעה לנסיעה.

צעק הנהג וענו אחריו שאר הנהגים. הרעים ורקע ברגליו האיש הבריא, והבריק בצוהב פסי העור המצוחצחים, התפורים במפשעת מכנסיו, עלה עליהם בהתקפה, והם נסוגו מפניו זה אחר זה, ושוב קפצו אליו ורעשו.

תפוח טרם ידע דבר ריבם מהו. אבל אותו רגש של התנגדות לכוח זולתו, שהוא חשבו לרגש ההתקוממות לעריצות וכפיה בכלל, כבר זע בלבו וליבה אותו רחש של אי־רצון שעורר בו איש זה. “פקיד גס או סוחר רמאי… – החליט בנפשו, – חזיר מפוטם!”.

בינתיים הקשיב לקריאות הנהג:

– סבור, שמצא לו חכם ממה־נשתנה? נער פחדן ושאינו יודע לשאול? כל הסכום במלואו אני רוצה! הוא שומע? פח אחד לא יקבל עד שישלם את כל הכסף!

עיניו הגדולות והבולטות כעיני סוס של האיש הבריא, הלובש מכנסי רכיבה, הבריקו ונשארו קרות וחשכות. הוא הזיז אחורנית, אל ערפו, את כובע הפקק האפור אשר לראשו, וגלה מצח מאדים, מנופח קצת, עקשני. פלט בבוז:

– את סחורתי לא אקח? מה? את פיך אשאל?

הנהג הרזה והעצבני רקד לפניו ביתר התרגשות, צעק אליו מקרוב:

– מהקרון שלי? כשאני איני מרשה? ינסה־נא!… חושב באמת כי נתקל בתם?

שלושת האחרים שתקו, אך פניהם העידו על רגשותיהם: “יקח בלי רשות? ינסה־נא, אדרבא!” עצם הדבור על אפשרות כזאת היתה בו פגיעה בזכויותיהם ובכבודם, בכבוד כלל הנהגים. אך העיקר היה שהוא אחד והם ארבעה, בחורים בריאים ובעלי זרוע אף הם, ופה, במקום גלוי זה, ברחבתם, אסור להם לפחוד מפניו – יהיה אשר יהיה! הוא ראה זאת. רוח של התגרות התעוררה בו וגסותו הטבעית הפכה לגסות מדעת. הוא הוסיף שמן למדורה. עתה עמדו מולו כולם כאיש אחד בעל לב אחד ושמונה אגרופים קשים, המתכוצים מאליהם.

בעל הנפט נתן בנהג מבט רע, מבט מפיק בוז ורשעות קרה. מבלי משים מתח את כתפיו, ואף כי לא זז ממקומו נדמה שגבו דוחף לפניו את חזהו המתעגל כבצק התופח, ורגליו וידיו אומרות להנתק ולעוף קדימה; והנהג, שרקד לעומתו כאנקור חוטף גרעינים מתחת לחטמה של יונה מרשעת ובהולה על אכילתם, פסע אף הוא, כבהיסח הדעת, שתים שלוש פסיעות אחורנית.

אז עשה בעל הנפט צעד אסטרטגי. בכל זאת הם ארבעה. עמד ואמר בקצרה:

– אם אתה חפץ לעלות את הנפט אלי לצפת כאשר אמרתי – העלה מיד! ואם לא – יכול אתה להחזירו למקום שלקחת.

הנהג קפץ לעומתו וצעק:

– מה? איש תם מצאת? כפי שהוסכם ביני ובין שותפו צרפתי בטבריה, כן ישלם לי!

– צרפתי? פנה איפוא לצרפתי! מה זה עסקי?

– ואפנה! ואת הסחורה אשיב אליו תיכף ומיד! וישלם לי כפלים: בעד הובלה הנה ובעד החזרתה!

– ודאי: פתח כיסך ואמלאהו! חה־חה־חה…

בשתיקה שהשתררה לרגע נסה להכנס נהג אחר:

– ומה הוא רוצה: שיובילו לו את הסחורה לצפת חנם?

בעל הנפט הפנה אליו, במהירות וגמישות מפתיעות, את כל גופו הגדול, המתוח, וזרק לו מלים כדרבונות:

– אתה – מה?… אתך לא דברתי – ואיני רוצה לדבר!

פני הנהג חורו, עיניו ננעצו בעיני איש־ריבו הבולטות, המגלות קצף שחור, קר; אך שפתיו נשארו הדוקות.

איש לא שם לב לאליעזר תפוח, שהתקרב בינתים למקום המשא־והמתן. והוא עצמו גם כן לא יכול לאמר בבירור איך בא לפני בעל הנפט הזה ואיך התערב בריב לא לו. שעה קלה היה שרוי מן הצד, התאפק והתרגש בקפיצות הדרגתיות, כחבית שיוצקים בה מים דליים דליים. לסוף מלאה אותו התרגשות זו עד הגרון, מן הנמנע היה שלא תפרוץ החוצה. פתאום ראה את עצמו עומד לפני הנהגים, מניף את ידיו וקורא בקול חנוּק:

– חברים… מה זה… מה הפחד מפני הבורגני הזה… המפוטם… שהוא מתעלל בכם ומנצל אתכם? משרתים אתם לו? מה אתם עומדים כך ומסתכלים בפרצופו… אל תביטו בשניו?…

בעל הנפט עשה תנועה מהירה לצד תפוח ונעצר. עיניו בחנו בקצת תמיהה את הבחור הגבוה והשמוט הזה, פועל חקלאי לפי לבושו, שידיו הארוכות מונפות באויר כמשוטי סירה וראשו הקטן נטוי אל כתפו – בחור שמימיו לא ראהו, ולא היה לו שיח ושיג עמו, והנה זה משליך בו שקוצים: “בורגני מפוטם”…

ובקול מדוד, שהבליט ביותר את גסותו המכוונת, הזהיר:

– שתוק, אתה… חמור!

אליעזר תפוח ראה לפניו עינים גדולות ובולטות כעיני סוס – הן התקרבו והתרחבו כמו קערות שחורות, – ודעתו כמעט שנתקררה עליו באותו רגע. הלא חוה השמנה צעקה לו בצאתו: “רק אל תעשה עסקים בדרך!” והיא צדקה. והם כולם חייכו,– הם מכירים אותו היטב. מה, באמת… הלא דבר חשוב נמסר בידיו – ואיך נתן את עצמו להכנס בענין רע זה? מי יודע במה ייגמר! והראשונה שתסבול מזה תהיה מלכה… וגם גוץ, המתגולל מעבר לגבול ומצפה… יצפה־נא… טוב!

התמרמרותו עלתה פתאום, בקפיצה, כלהבת אש עמומה לנשיבת רוח פתאומית. היא מלאה את ראשו בערפל כהה, חם, מתאבך. בתוך הערפל עברו בסך מלים שגורות במוחו מאז: מה? הוא יחשה בפני עגל מרבק זה המסרב לשלם לאדם שכר עבודתו? רק מפני שהוא תקיף ובעל זרוע?

כתמי אודם עלו על מצחו בין העינים ופשטו בצדי אפו מטה. והמלים שיצאו עתה מפיו היו ככדורי רובה שנפלו במקרה ארצה והתפוצצו וירו.

– מה אתם עומדים כך… כאלמים? הלא הוא לא ישלם פרוטה, החזיר המפוטם! פרוטה אחת לא…

פתאום ראה ידו של האיש באויר בגובה עיניו – יד עבה, חלקה, רחבה – ובו ברגע נתקלו פניו בדבר קשה מאד, כמו בקיר של אבני גזית, האדמה זזה תחת רגליו, פיו נעשה רטוב וטעם מר בו…

מישהו משכו בזרועו, תמך בבית־שחיו. אז הבין שהוא מתגולל בעפר הרחוב. ישב והתחיל לירוק יריקות דם. פיו היה מלא כאב קהה, מוחץ, בוץ של אבק ודם גאל אל פניו. את ראשו מלאה המולה גדולה. בעד ההמולה הבחין את המהומה אשר מחוץ לו. בין הנהגים ובין בעל הנפט פרצה תגרת־ידים חמה. בעל הנפט עבר ביניהם בקפיצות מהירות, כחית טרף שהתפרצה מכלובה ואין לכפותה עוד, פנה כה וכה, זנק, הגיח, הכה והוכה, גמיש וקל־תנועה, אף כי גופו בריא ודשן. ידיו היו כשני קפיצי־ברזל, אגרופיו כפטישים. אחד הנהגים כבר עזב את שדה המערכה: התכופף וגנח, כשהוא תופס בטנו בידיו כיולדה. נהג אחר, שנגב בשרוולו את אפו הזב דם, הזדרז ופגע באוזן יריבו. כובעו של זה, כובע הפקק האפור, נפל מעל ראשו, וסרט דק של דם ירד אל לחיו מתוך אזנו הנגועה.

תפוח קם על רגליו בעזרת שני אנשים שסחבו אותו ממקום ההכאות ותמכו בו. רגע עמד מתוך רצון עמום לשוב ולהכנס בקטטה ולנקום את נקמתו, אך הכאב המוחץ, הפולח את הלב, שעלה פתאום ביתר חריפות מפיו ומסנטרו הפצועים, בלבל את מחשבותיו, והוא נתן להוליך את עצמו לאשר יולך, בלי התנגדות, מתאנח ומהומם. אך לפני התרחקו הספיק לראות שני פרשים יהודים מהמשטרה המעולה, שאנשי המושבה הבהילום והביאום הלום. ההכאות חדלו. השוטרים הובילו את המתגרים אל התחנה הקרובה לרשום את שמותיהם.

תפוח הוכנס לבית אחד ששמש גם בית־מלון לעת צורך. שם נתנו לו מים לשטוף את הפה ולרחוץ את הפנים. אחר האנשים שהביאוהו רחץ את סנטרו בספירט וחבשו. זה היה אדם רחב־כתפים, כהה־הפנים טוב המבט. תנועותיו היו בטוחות ודבורו שלו ונוח:

– מכה הגונה, חי נפשי! הוא דוקא יודע את המלאכה, שור־הבר שלנו…. אשריך שאני רגיל אצל מוכים ופצועים, כי בשעת המלחמה עבדתי בבית חולים צבאי… הייתי שם חובש, אף כי מעודי לא הייתי חובש לפני כן. אכר אני פה ובן אכר. אך בשעת חירום שאני… וגם לנדר זה, שקעקע את פרצופך היפה כל כך, בן מושבתנו הוא, אלא שעקר את ביתו לצפת, כי בחר במסחר. אבל למלאכת־אגרוף ולנחת־זרוע אין כמוהו. תצא אחר כך לראות, איך כבד את הנהגים. כדאי לראות, חי נפשי! הלא הם הראשונים להרים יד, כרגיל. והפעם נגמל להם כגמולם. מה, האם גם אתה נהג?

בלב תפוח שוב זע הכעס. על אף הכאב הרב שכל תנועת פיו הסבה לו התאמץ ואמר:

– הוא סרב לשלם שכר עבודה, המנוול!

– ודאי, ודאי, – הסכים בן־שיחתו ברצון. – לי אתה מספר עליו? כלום איני מכיר אותו? הלא זה שנים הוא חייב לי שתים עשרה לירות. ולא שלם. כמה מריבות וקטטות היו בינינו, וגם משפטים – הכל לשוא. כמו קיר. פרוטה לא תוציא ממנו. נלאיתי והזנחתי.

לשמע פרשת תקיפותה של היד שהכתה אותו התחדד רגש העלבון בנפשו של תפוח. הוא שאל בקצף:

– ולמה תשתקו? ואין ביניכם אדם שילמדנו בינה?

איש שיחו השיב בנחת:

– מה שייך, אין? כבר שרפו לו את ביתו פעם. ובכלל… ומהצד השני, כשיהודים רוצים לבוא לארצם, ויש צורך לגנוב את הגבול – מי כמוהו להגניבם?

תפוח, ששכב על דרגש־עץ ארוך, הרים את ראשו בחפזון, עצם עין אחת ותקע את השניה בפני איש־שיחו השקטים.

– לנדר? – קרא בבהלה. – אתה אמרת כי שמו לנדר?

– ודאי, שמו לנדר, – השיב הלה בשלוות־נפש. – מה יש?

וכאשר ספר לו הפועל הפצוע את כל ענינו צחק האכר בקול אדירים, מכנסיו התנדנדו על כרסו הרכה והבולטת הלוך והתנדנד, ובתוך כך אמר:

– הלא כתוב במשלי בפירוש: מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו. מה, אינך יודע? הוא הדבר שגם משלי אינכם יודעים… חה־חה־חה!…

– מה פירוש? – שאל תפוח.

– הוא שאמרתי: אפילו משלי אינם יודעים… המתעבר, כלומר, הכעסן… הכועס ומתערב בריב לא לו הלא הוא כמחזיק באזני כלב עובר. כלומר: עובר לו כלב ברחוב – מה עסקך לתפסו באזניו? מבין? חה־חה־חה! בר־מזל כמוך! הלא בלעדיך לא היה בא כלל לידי קטטה. הלא אתה הוא שגרמת. כמה פעמים ביום פורצות מריבות בין הסוחרים ובין הנהגים. אבל הכאות… על כך יש להודות לך, רק לך… חה־חה־חה!

תפוח שתק. האיש הזה צדק בכל דבריו. אין צל של ספק.

הוא נשען על מרפקו. פניו המצוערים, החבושים, הביעו מפח־נפש גמור, שפתיו דובבו:

– מה יהיה? מה עשיתי? פשוט… פשוט יצאתי מדעתי. בידי קלקלתי… הוי, מה יהיה כעת?

האכר נחמו:

– מה יש? אפשר לנסות. הנה, אגש אליו.

– למי? ללנדר? – תפוח הניע את ידיו כמתיאש. – אחרי כל מה שהיה?

– מה יש? מה היה? לנסות אפשר בכל אופן. אבל עצתי נאמנה לך: אל תוסיף לתקוע את חטמך… עובר לו כלב ברחוב–מה זה עסקך לתפסו באזניו? חה־חה־חה!…

הוא יצא מהחדר נהנה מעצמו ומהמשל שמשל לאורח.

תפוח נרדם. ישן שעה ארוכה באין מפריע. כשהקיץ היה חושך. בעד החלון ראה שמים שחורים ולהבי חרבות אש דקים, המתהפכים בחלל השחור. הרעימו רעמים, אך דפיקות הגשם הלכו ופחתו. הוא התישב על דרגשו ונאנח. ראשו היה עליו סחרחר. בכל זאת הרגיש שהוקל לו והוא כמתחיל להבריא. קם ונאחז בקצה השולחן הקרוב, כי רגליו מעדו. אחר כך התחזק, משש בחושך את הקירות עד שמצא את הדלת החוצה ופתחה. הגשם חדל. בקרבת המקום, באמצע הרחוב, זרם מים סוער. תפוח עמד, מפקפק, בפתח הדלת והביט בעלטה אשר בחוץ: ללכת? בחושך זה, ברחובות לא־נודעים אשר פלגי מים עוברים בהם – לאן? לעמוד פה – עד מתי?

יללת הרוח העלתה במוחו נגון נוגה ומיבב. הוא רטן את הנגון בהיסח הדעת והוסיף לעמוד בפתח עד שחזר האיש שחבש את פצעיו.

– נראה אחר־כך – אמר בלי בטחון. – הוא נרגז מאד. לא כדאי היה לדבר אתו. כלומר, דברתי, אבל, בכל זאת, צריך לדבר עוד פעם. אחרי ארוחת הערב נגש אליו שנינו.

שתי השעות שעברו על תפוח עד שהם באו ללנדר ונוכחו כי הוא בבית וטרם שכב לישון, היו לו שעות של ספקות וצער וחרטה. הוא תאר לעצמו את שיבתו לתל־חסא, את באוריו… את פני מלכה באותה שעה… עד שיסורי נפשו השכיחו לרגע את כאב פצעיו.

את לנדר מצאו לבדו בחדר־האוכל, שותה תה ומעשן סיגרה. בגדיו היו מסודרים ומצוחצחים כלפני הקרב. אזנו ולחיו האחת היו מטולאות בפסות רטיה ורדיות, הלחי השניה נראתה כנפוחה מעט. בכל זאת הביעו פניו רגש של ספוק ושביעות רצון. הוא העיף עין בבחור הגבוה, המשונה, שסנטרו חבוש ופניו נבוכות ופרץ בצחוק:

– בעל הדבר עצמו? – חה־חה!… אם כן, שרגא, אתה רוצה שאעשה למענו? חה־חה־חה!… למענו לא אעשה.

בן לויתו של תפוח התאמץ לשדלו:

– מה שהיה היה, עבר ואיננו. וזה ענין אחר לגמרי. אין לערבב כלל. יהודי בא לארצו ואין הם נותנים לו להכנס… מי הם? מה להם פה, לנכרים האלה? למה אינם נותנים לנו לבוא לארצנו?

אחר כך הוסיף במתינות הרגילה:

– כלומר, אתה מבין, יחזקאל… מצד זה עלינו לראות. והשאר אינו חשוב – ואינו נוגע כלל…

יחזקאל לנדר סבב על כסאו, שגנח וצרח תחתיו, הפנה עצמו לצד תפוח ואמר בקולו הקשה, המתדרדר:

– אבל למה התערבת, בכל זאת? מי נגע בך? אתה מכיר אותי? אני אינני מכיר אותך ואינני רוצה להכירך. פרולטרי אתה? ראינו כבר פרולטריים גדולים ממך. איננו פוחדים… “אל תביטו בשניו”!… הנה שברתי את שניך… תדע להבא. – הוא פנה עוד פעם לבן־לויתו של תפוח: – ואני אומר לך, שרגא, שזה לא כלום… שעל צד האמת הייתי צריך לשבור לו את כל עצמותיו בעד זה שהוא עשה…

אליעזר תפוח עמד ושתק. הוא לא ידע כמה עוד זמן ישלוט ברוחו ויקשיב בשקט לדברי התעללותו של האיש המגושם הזה. אבל כל זמן שיוכל לשתוק – ישתוק. כך החליט. כי הלא הוא באמת האשם בכל – ואין לו הצדקה.

שרגא נכנס בדברי לנדר:

– די לך, יחזקאל! סוף־סוף לשם ענין באנו ולא לשם ריב חדש.

לנדר התרכך קצת:

– למענו לא הייתי צריך לעשות. אבל, כמו שאתה אומר – למה אינם נותנים ליהודי להכנס? ומה הוא אשם שם…. מילא, יהי כן… אולם, פנה עוד פעם לתפוח, – אמור להם שם, לחבריך, שבפעם אחרת מוטב שישלחו אחר. תוכל לאמור להם זאת בשמי… ככה.

אחר כך הוסיף מתוך צחוק:

– אגיד לך, שרגא: בדיעבד, מה הפסדתי? ואם תרצה לדעת – הרווחתי. עתה אני יורק עליו, על הנהג. עתה יביא לי את הנפט לחנותי בצפת, כאשר דרשתי, ולא גם יתפקע. מה? לא יאבה? טוב. יהיה משפט. ומשפט זה סופו ימר להם מעשר עליות לצפת. כי הלא הם, ארבעה, התנפלו עלי – כולם ראו זאת, כל המושבה תעיד. וגם אתה, שרגא תעיד. מבין? מדוע ארבעה? – הוא הראה באצבעו על תפוח, – חמישה! וראה זה פלא, הלא זה הוא, התכשיט שלך, שהסב את פני הדברים לטובתי. שהרי לולא התערב הייתי מוכרח לשלם לנהג לפי דרישתו. האם לא כן? ולמה אהיה רע־לבב – חה,חה,חה!… למה לא אעשה למענו?

הוא לוה אתם עד הדלת, צוחק ושמח:

– צריך היית לראות, שרגא… אבל אתה ראית: פתאום צמח זה לפני ועומד וצורח, מניף את ידיו כבת־היענה, הראש אל הכתף, ומקרקר, ומקרקר… אני אומר לך: עוף שחוט… עוף שחוט, ממש!… חה־חה־חה!…

– הוא יעשה – נחם שרגא את תפוח המדוכא אחרי צאתם מאותו בית. – כיון שהבטיח לעשות – יעשה.

– איזה אדם גס! – לחש תפוח.

– כן… ודאי, – הסכים האכר. – אלא שבכל זאת…

הוא הדליק את פנסו. הם הלכו בחושך ברגלים מועדות בין האבנים החלקות וגומות המים עד שבאו אל בית מלונו של תפוח.

למחרת בבוקר ישב אליעזר תפוח בחדרו, באותו בית מלון, חבוש פנים ומתאנח, וכתב מכתב לאנשי תל־חסא. במכתב הודיע במלים קצרות וסתומות על ההצלחה שהאירה לו פנים עד כה ועל תקותו הרבה לגמור את הענין כולו במהרה ועל הצד היותר טוב.