א.    🔗

הקיץ האריך ימים. בסוף חשון היו השמים טהורים ומבהיקים והשמש חמה כבראשית אלול. רוחות המערב התמהמהו מעבר לים. שקט באויר, קפאון של שרב, וצפיה לסופה קרה, גונחת וכוחה, שתבוא בקרוב. אבק דק, משולהב, מצהיב — אשפת הרחוב — עולה מתחת לפעמי הגמלים וגלגלי האוטומובלים, הדשים אותו בצלקות חשוקיהם, חשוקי גומי עבים — עולה ומתאבך לאטו ויורד, מתפורר, אל מקומו הראשון.

על־אף החום הכבד עבד הד"ר ברוצקי כל אחרי הצהרים בלי הפסק עד אשר כהה אור השמש על שולחנו. הוא ישב יחף, בלי מעיל ועניבה, כתנתו פתוחה ומגלה חזה בריא, שעיר מאד, ולמולו חלון פתוח לצד חומת אבנים גבוהה, סתומה וסותמת. הוא אהב אותה כזאת: אין מרחב לעינים. יכול אדם לאסוף את הרעיונות ולרכזם ולכוונם. ולריכוז היה זקוק מאוד מאוד, כי עסק בתרגום “המיקרוקוסמוס” של הרמן לוֹצה וכבר עמד באמצע הכרך הראשון; היה מקפיד על כל משפט ומדקדק בכל ביטוי וכינוי, וכדי לשמור את צלילות מוחו שם לו לחוק שלא לעבוד יותר משתי שעות רצופות. אך היום עבר על חוקו ולא ידע, כמו גם בחום הגדול לא השגיח, ובקומו מעל שולחנו שפשף את ידיו בהנאה פנימית רבה, שזרמה מעיניו והאירה את פניו הכהים־חוורים: יהיה לוצה בעברית… יהיה!… חה־חה…

היה לו צורך לצאת מחדרו — חדר רווק זקן — ולראות אדם אשר יכול לספר לו על עבודתו, על המכשולים הגדולים אשר לפניו, על סיכוייו. אך מעבר לכותל ישבה משפחת העורך־דין שכמי, אנשים טובים ומשכילים, יכול אתה לדבר עמהם על שיר חדש או על ספור, אבל — לוצה!…

הד"ר ברוצקי התלבש ויצא החוצה, פניו אורים, כולו עוד תפוס בשטף הפלפול של הפילוסוף הגרמני, המורכב והמעורפל, הכובש כל יצוריו, שהוא, ברוצקי, הפשיטו את צורתו הראשונה, הצפונית, והלבישו, בזהירות ובאהבה, צורה לשונית אחרת… עברית!

בקצה מערב שקעו פני השמש. עוד נראה קדקדה הקרח והאדום — סיר מלא דם קרוש — טובע בירכתי הרקיע בתוך אגם של אש אדומה, ובבואותיה במזרח ובדרום — סרטים ורדיים וסגולים בים של מתכת מכחילה וקרה כעין פלדה.

טרם היתה שעה חמש וכבר העריב. נשבה רוח קלה, סר חום היום.

לא הרחיק ללכת עד שפגש את חריט הזקן, שהיה בא אליו לפעמים לשאול ספר גרמני כבד־משקל וכבד־שנים, אשר לא רבו המתאוים להציץ בו.

הד"ר ברוצקי שמח מאד לקראתו. שניהם שמחו — חריט היה לו דבר אליו ויצא לבקשו בביתו.

הוא נשען על מקל עבה וזול וסחב בכבדות את רגלו החולה. היה זקן מאד, נרפה ומדוכא. אולי לא היה גדול הרבה בשנים מהד"ר ברוצקי, אך היה הרבה הרבה זקן ממנו. עמד כפוף־גב, פניו מורמים למעלה, עוטים זקן מגודל, לבן־מוכסף — פנים חסרי דם, משובצי גידים דקים תכולים. בשעתו היה סוחר אמיד ברוסיה, נדיב־לב ועוסק בערבים בחכמת־הפילוסופיה. גם פרסם ספר קטן על תורת מך ואבנריוס. וכאשר בא לארץ, אחרי המהפכות והפרעות, ערום וחסר כל ומטופל באשה חולת עצבים ובבן יחיד, עלם רך לשנים — נמצאו אנשים אחדים שזכרו לו חסד נעוריו וגם שמו של סוחר הגון לפנים עמד לו — השתדלו וטרחו עד ששמוהו רואה חשבונות בבנק המסחרי בירושלים. והוא לא בקש טוב מזה. אך לא בטח בכחו ולבו לא היה שקט עד שראה את בנו עובד גם הוא — במכון השעורים למדע ולפילוסופיה. ולא טעה לבו: הזקנה קפצה עליו פתאום, כאילו ארבה לו בקוצר רוח, כאן בירושלים, זה חמשים ושש שנים…. אחזתו הפודגרה ולא הרפתה עוד ממנו, עד שנשאר בלי משרה ובלי תקוה לעבודה. מאז חיו על משכורת הנער המצערה: לחם צר ומים לחץ. הבן היה חיור ושתקן, פני האם נפלו מאד, התקפות העצבים באו תכופות, והוא, חריט עצמו, — זקן ושב וכפוף גב — גרר את רגלו החולה אל חנות של ספרים או אל בית הספרים הלאומי ושם עיין באחד הספרים עד שנתקל ברעיון חדש לו ונכנס בעביו ושקע ושכח את חוליו ואת עוניו ואת צרות ביתו — רב־חובל, צעיר וחזק, האוחז ביד בטוחה בהגה ומכון את ספינתו בין הנחשולים שעמדו עליו לטבעו…. והיה טוב לו בשעות אלה.

כך עברה כל אותה שנה: לחם צר ומים לחץ, ולעתים שכחה עילאית… והנה, עתה…

— כמה קצר היום, מר חריט, ודמדומים אין. בלי מעבר כלל… זה רק קמתי מעבודתי וכבר לילה… אני באמצע “המיקרוקוסמוס”, הכרך הראשון…

חריט לא היה מחסידי לוצה. סוף־סוף, אינו אלא מתפיזיקאי על אף כל בקיאותו במדעי־הטבע — המשך של ליבניץ, מעט ספינוזה, ומעט הרברט גם כן, הגם שהוא עצמו לא הודה בזה… טוב: מונדות שהן אמנציה מהסובסטנציה העולמית, כלומר, אחדות פנימית, סובסטנטיבית, של כל היקום, כלומר, הגוף והרוח חד הוא, מונדה רוחנית… וסוף דבר שהוא בעצמו אמר, כי העיקר לא האמת לאמתה, שאינה כלל בגדר ההשגה, כי אם השקפת־עולם הרמונית, הגיונית, בלי סתירות פנימיות… קשוטים לשם נוחות יתרה, מר לוצה, קונסט־גוורבה (אמנות שימושית) פילוסופית!

בכלל לא היתה זו ממדותיו של חריט לשלול דעת רעהו ולצערו בדברי נגדו, ובפרט עתה, כשבא להטרידו בבקשה פרטית. בכל זאת לא יכול שלא להעיר:

— הרמן לוצה, סוף־סוף, אינו…. אם לשם דוגמה של המתפיזיקה הגרמנית של המאה שעברה הרי היו גדולים ממנו ולא לחנם כנה הוא עצמו את הפילוסופיה שלו — טליאולוגית. סוף־סוף כולה היא מכוונת לתכלית אחת, והתכלית הזאת — תיאולוגית דוקא.

הד"ר ברוצקי ענה בתקיפות:

— דוקא מפני כך. ההתבטלות בפני המטריאליסמוס בכל גוניו הרחיקה לכת אצלנו. צריך שהקורא העברי יראה את הדרך אל האידיאליסמוס הנשגב, הפילוסופי, אשר מצא לו איש אירופי בעל תרבות גבוהה, בעל תפיסה עמוקה וידיעות מקיפות. וצריך שנחדל מלרוץ אחרי כל חדוש מקרי ואחרי כל שם חדש מפני שהוא חדש — ולקפוץ קפיצות משונות מהגל אל אבנריוס, מאבנריוס אל ניצשה, מניצשה אל הניאו־קנטיאנים, ומהם לברגסון, ומברגסון לאן? ודאי לאינשטין, אף על פי שאינו שייך כלל לפילוסופיה הספיקולטיבית. מה יתן אינשטין ומה יוסף לתורת ההכרה או לתורת המוסר הן מבחינת ההשקפה האוטונומית, והן מבחינת ההשקפה האוטוריטטיבית?… ולוצה — לוצה הוא בא־כח יסודי של האידיאליסמוס הפילוסופי. והכרתי עמוקה כי השקפתו הרחבה והיפה תביא גם לנו — ובעיקר לנו — ברכה רבה.

חריט נאנח, מדוכא, והעיר במלים זהירות:

— מכל מקום, זוהי עבודה גדולה וחשובה מאד — עבודה ענקית, יכול אני לומר.

 

ב.    🔗

הד"ר ברוצקי לא ראהו זה כמה חדשים, אולי מתחלת הקיץ. עתה שם לב לזקנה שקפצה עליו, והיה לו רגש כאילו דבר־מה חד וקר — פתיל של קרח — נגע בלבו.

— למה נעמוד פה, מר חריט? נסור אלי, נשוחח מעט.

הרחוב שבו גר הד"ר ברוצקי היה צר וחשוך־שמש גם ביום, כי כל בתיו הפנו את צלעותיהם דרומה ופניהם אלה אל אלה, ולפני חלונותיהם, המכוסים שבכות ברזל עבות ורשתות של חוטי ברזל צפופות ודקות, גדלו עצים ענפים, קודרים — רחוב זה מהר להתמלא אפלת ערב נעדר ירח, והעצים הוסיפו על קדרותם וכבר ראו את עצמם בדמיונם כעומדים בתוך המון אחיהם, ואחריהם לא בתי אבן סגורים, דוממים, כי אם עצים כמוהם, עוד ועוד — יער עד…

וכשישבו השנים בגנה לפני פתח הבית וחכו לתה שיובא להם החוצה — שאף הד"ר ברוצקי אויר הערב הרענן מלוא חזהו:

— אה, כמה טוב עתה, אחרי החום. והשמים טהורים כל כך. גם מחר יהיה יום חם.

ואורחו התכוץ על מושבו — באפלה — ורכס היטב כפתורי מעילו, ורעד מעט: אמנם, יום חם היה, ואולי גם מחר יהיה חם, ומחרתים, אבל החורף קרוב… החורף הקר… והנה הוא יושב פה — ערב יפה — אך לעבודה לא יצלח עוד… מוחו צלול וכח תפיסתו כאז כעתה. אך מה בצע בזה ולעבודה לא יקבלוהו. בכלל, לא לאורך ימים גם זה…. לא לאורך ימים!

היה לו קר מעט, היה רוצה להכנס פנימה, אך מעודו לא אהב להטריח הבריות, וכיון שישבו פה ישבו.

ומתוך אנחה כבושה פתח ואמר:

— אני הלא אליך בענין אחד באתי. כי אתה אדם מעורב עם הבריות…. חליתי הקיץ וכפי שעיניך רואות אותי, — הוא פשט את ידיו כמציג את עצמו לראוה והעלה על פניו בת־צחוק עלובה, — מה אני כיום הזה?… ובני הוא המשתכר היחידי, המפרנס את כולנו… עובד אצל הד"ר רודולף מנצל, במשרד השעורים למדע ולפילוסופיה. כמעט שנה עובד שם, וכעת מפטרים אותו כדי לקבל נערה אחת במקומו. הנה, ככה…

— מנצל? — הד"ר ברוצקי הביט אל אורחו כנזהר והניע את כתפיו. — מה אוכל לעשות?

— ודאי, ודאי, — מהר והתרגש מאד הזקן. — לא חפצתי כלל להטריחך ולא עלתה על דעתי. אמרתי, אלך בעצמי ואדבר. אף כי יש צורך במדה של קרירות־רוח, ובכלל … ואני נרגז מאד, כי אתה מבין… המוסד הולך ומתפתח, אם לא בעומק — בהיקף, כי אין כמוהו לרקלמה, להשגת תקציבים, תמיכות ונדבות. ומתקבלים תכופות פקידים חדשים, בפרט פקידות. והמשכורות עולות. אלה שבאו אחרי אפרים שלי כבר מקבלים יותר ממנו. ולו אין מוסיפים. לשוא השתדלנו. והזמן רע. מאות רעבים והולכי בטל…. שתקנו. ועתה באה נערה אחת חדשה שהוא רוצה לחוננה במשרה, ועל בני לפנות מקום… אמרתי: אלך אליו, אדבר — אך מעל סף ביתו שבתי. לא אוכל לראות את פניו. סוף־סוף…

הוא הטה את ראשו וקרב פניו אל איש שיחו. עיניו הבריקו מעוצם התרגשותו. לאור המנורה הקטנה היה כולו לבן וכסף.

שוב הרחיק פניו והחריש. מה עוד יוכל להגיד? הכל ברור.

הד"ר ברוצקי הביט מעל לראשו אל פנת הרחוב ששם הודלק פנס־לילה ועדת ילדים קטנים התקבצו ורקדו לאורו, הסתובבו, היו כפרפרים פורחים. הוא פרט בקצות אצבעותיו הקצרות על כנף השולחן כפרט המנגן על פסנתרו.

— אומר לך, מר חריט, — אני כמובן, אעשה מה שאוכל. אולי אמצא פתח. אלא שד"ר מנצל זה, אין היחסים ביני ובינו מצוינים ביותר. חושש אני פן אקלקל תחת אשר אתקן. אבל, אם אתה רוצה דוקא — אדרבא… ואולי בכל זאת תמצא מי טוב ממני לענינך?

הוא ברר בלבו את האנשים, המוכשרים להצליח בענין זה, ובינתים המשיך: — לפני כמה שבועות בא אלי — הביא חבור על תורת המוסר של פיכטה — רוצה שהוצאת הספרים “עיון” תוציאו לאור, והלא אני, כידוע לך, מומחה ההוצאה — אם כן, שאקרא ואחוה את דעתי. טוב, קראתי — זו היא חובתי. מילא, מה אומר לך, מר חריט: השפה — גמגום של תונוק כושל־רגלים. התוכן — אנדרולומוסיא של השקפות ושיטות פילוסופיות: ab hoc et ab hac et ab illa. ואחר הכל, וגרוע מכל — סרוס המקורות. אני השויתי… וכשבא אלי לאחר ימים אמרתי לו את דעתי ולא כחדתי, ויעצתיו, כדברי הורציו, לעבוד וללטש בלי לאות ובלי חפזון: nonum premature in annum. עמד לפני כלא מבין: “מה יש, אדוני? אפשר לתקן את השגיאות ושכלל את השפה”. — ומי יעשה זאת? — “יש לי — אומר, — בחור אחד שיעשה זאת”. — ומה את החושב, מר חריט, — למחרת מתיצב לפני הבחור המתקן והמשכלל: “אדוני, למה דחה את ספרו של הד”ר רודולף מנצל?" — טעמי עמי, — אמרתי. והבחור תקיף מאד וגלוי לב: “על אדוני לדעת, כי הד”ר רודולף מנצל בעל השפעה גדולה והדבר יכול להזיק לאדוני מאד, ואני הייתי מיעץ לאדוני…" שאלתי: — מי שמך ליועץ לי ולדואג לשלומי? — הסתלק כהרף עין… אה, מה תאמר לזה…. אבל אני בכל אופן אעשה… אל תדאג… נמצא דרך.

ה' חריט גמגם:

— תודה, הד"ר ברוצקי, תודה! אתה, באמת איש טוב אתה. סוף־סוף…

דמעות נצנצו מתחת לעפעפיו — דמעות של עלבון וחולשת־עצבים.

הד"ר ברוצקי הרגיש כי הוא אמנם איש טוב, מצוין, והיה מוכן לשכוח הערות אורחו על לוצה, אשר הרגיזוהו לפני כן. עוד הוא כולו, איש זה, תפוס ברשת האסכולות הישנות של פוזיטיביסטים, נאטורליסטים: קונט, מיל, ספנסר, וממשיכיהם השנונים והמפולפלים — האמפיריו־קריטיציסטים. רציונליסמוס של המאה השמונה עשרה במהדורה חדשה. כנגד אלה דוקא יועיל לנו לוצה — היסודי, העמוק, והנעלה בהשקפתו האידיאליסטית.

כיון שהכיר בו אורחו כי הוא איש טוב, גדלה מידת טובו. ראה שזה רועד מצינת הלילה והביא לו מן הבית מעיל ארוך ונתנו על כתפיו; אחר כך יצא עמו החוצה ללוותו ולנהלו בערב־חושך זה של סוף חשון.

הד"ר ברוצקי הבליט את חזהו ושאב מלוא ריאתו רוח החוץ הקריר, ועוד היה לו חם מחום היום ותוקף עבודתו, אף על פי שמעילו הקצר נפתח לרווחה ולבשרו רק כתונת דקה, ובשעה שתמך בידי רעהו החלש והגורר רגלו החולה פעם לבו ורן בלי מלים: עוד דמו חם, על אף חמשים שנות חייו, וחזהו חזק… ומחר ימשיך בלוצה — עד הסוף…

הוא הצטחק:

— מר חריט, יש ונדמה לי כי הוא — מנצל זה — שואב את ידיעותיו הפילוסופיות, בעיקר, מהמאמרים שב“פרנקפורטר צייטונג”. מה? לא כך? חה! — חה!…

הערתו הצחיקה גם את חריט, והוא נפרד ממנו מנוחם מעט ומעודד ברוחו, כאילו תוקן דבר למעשה.

 

ג.    🔗

בשובו עמד הד“ר ברוצקי על־יד אחד מפנסי הרחוב וקרא מודעה גדולה, בה נתבלט שמו של הד”ר רודולף מנצל, אשר יציג בערב לפני הקהל הנכבד את הסופר הצעיר והמפורסם ווסרשטרל, והסופר ווסרשטרל יספר רשמי מסעיו בהודו ובסין. הד"ר ברוצקי עקם את שפתיו ואמר לעבור לדרכו, אך נזכר בחריט הזקן ופנה ועלה אל אולם האספות של המכון לשעורי המדע והפילוסופיה.

האולם היה לא גדול, וכרגיל בירושלים החדשה — מלא מפה לפה. את הד“ר ברוצקי הכירו על אף הדוחק. מישהו כיוון את צעדיו אל השורות הראשונות, מישהו קם ופנה לו מקום — ומיד הוא מצא את עצמו יושב על כסא צר וקשה, לחוץ בין גברת אחת רחבת מתנים ובין הפרופסור ד”ר ברונו בויאר, אדם צעיר לימים, מגוהץ ומצוחצח, לבוש כחולים.

הד"ר ברוצקי היה מחומם ומהומם מעט מחמת הקפיצה הפתאומית מהרחוב הרחב והאפל אל תוך הדוחק והמחנק שבאולם, המואר באור לבן־מטושטש וממולא בהמיתה החדגונית של מנורת לוקס ישנה.

והד“ר רודולף מנצל כבר עמד על הבמה ודבר. מהספסלים האחרונים נשמעו קריאות: “שקט”, ולעומתן: “בקול רם!” — חוורון של זעם עצור התנסך על פני הנואם. הוא הרים את קולו, והקול נעשה קלוש במקצת ורועד, וזקנו המגודל, הבהיר, רעד אף הוא לפי קצב דבורו הכושל. “כעסן — וגם מגמגם?” — תמה בלבו הד”ר ברוצקי, כי לא שמעו נואם לפני כך.

על הבמה, סמוך לשולחן, ישב אדם כבן ארבעים וחמש, דשן, בעל כרס רחבה ומפוטמה היטב. הד"ר מנצל הודיע כי זה הוא ווסרשטרל עצמו, הסופר הצעיר והמהולל, שבקר, בדרכו הנה, בסין הדרומית ובהודו המערבית. ועתה הוא עסוק בחבור ספר גדול וחשוב (חשוב! ציין בלבו הד"ר ברוצקי) על ארצות הפלאים האלה. הספר הזה יפיץ, בלי ספק, אור חדש (חדש!) על מצב עמי המזרח הגדולים, בני התרבות העתיקה והנעלה (רבינדרה־נט־טגורי, גנדי, רמיאנה ומהבהרטה, סירווטה סידרתה הוטמה… — נזכר הד"ר ברוצקי) ויעזור לפתור שאלות המזרח הגדולות — ובהן אף שאלתנו אנו, — בת־צחוק נעימה לצד הקהל, — שאלת ארץ־ישראל (מחיאות כפים), שאורחנו הנכבד רוחש אליה חבה יתרה (מחיאות כפים), כפי שהוכיח בבקורו זה אלינו.

הקהל הרגיל בכך לא חס על כפיו. פני הד"ר מנצל צהלו.

אחרי שישב, קם על רגליו האורח הכרסני, הביט אל הקהל והעלה על פניו העגולים והנובלים — פני אשה מזדקנת — בת־צחוק של רצון גנדרנית. ומיד פתח בגרמנית נוזלת וקלושה, שמוצאה ספק מבוקובינה ספק מבוקרשט, והודיע שהוא מפרסם עד כה שלשה כרכים של רשמי דרך ועוד ידו נטויה. הנה עתה, הרשמים מארץ ישראל… לעולם לא ישכח את רגעי האושר שהסבה לו קבלת הפנים הלבבית הזאת, את הקהל הטוב הזה שנאסף לכבודו, ואת ידידו הנעלה הד"ר רודולף מנצל! (“כך־כך!” — ציין בלבו הד"ר ברוצקי.) אך כל הכבוד והיקר האלה נתונים, כמובן, לא לו לבדו, לפרט ווסרשטרל, כי אם לספרות אירופה הצעירה, המודרנית, כולה. בשובו לשם — לאירופה — ימסור להם, לסופרים הצעירים, כי ארץ־ישראל, אשר קמה לתחיה…

והקהל מחה כף. “כיון דדש — דש”, — אמר הד"ר ברוצקי בלבו.

בינתים עלה על דעתו לדבר עם הפרופיסור בויאר בענין חריט. והפרופיסור הסביר לו פנים: הוא ידידו של רודולף מנצל ויעשה זאת בעונג, ובפרט שידועים לו רגשי הכבוד שרודולף מנצל רוחש אליו, לד"ר ברוצקי, והוא, הפרופיסור בויאר, גם שמעו של חריט הזקן שמע, ואפילו התכונן לבקרו, רק טרדותיו הרבות… אגב, למה זה דחה אדוני את ספרו הפילוסופי של רודולף מנצל?

תנועתו הראשונה של הד"ר ברוצקי היתה להגיד לו את דעתו בדברים ברורים וגלויים — כי מטבעו היה איש קרב, אוהב ללכת בקרי, ונהנה מהבעת דעה הסותרת דעת רעהו כאיש חיל השולף את חרבו מתערה להניפו על אויבו. על הנאה זו סבל לא מעט, אך לוותר עליה לא יכול.

בכל זאת התאפק הפעם. במלים חלקות, זהירות ומוקהות, הגיד לו פשר הדחיה והוסיף, כי אחר הכל אין הוא מאמין שספר כזה ימצא לו קונים, ואף על פי שאיננו אפוטרופוס לעסקי ההוצאה, בכל זאת אין הוא רשאי לגרום לה נזק מדעת…

הפרופיסור בויאר הבריק לעומתו בחביבות בשניו הלבנות, היפות, והבטיח שנית לעשות את בקשתו ולדבר עם מנצל בענין חריט.

— קוה אקוה כי הצלח אצליח, — הצטחק הנעימות, — והיחסים בכלל יוטבו…

— אה, אדוני, יעשה מעשה טוב, — הדגיש הד"ר ברוצקי, — פשוט יציל את המשפחה האומללה מחרפת רעב!

 

ד.    🔗

ולמחרת בשבתו בחדרו על “המיקרוקוסמוס”, הופתע הד“ר ברוצקי על־ידי בקורו של הד”ר רודולף מנצל.

האורח חייך אליו בידידות. ברוצקי השיב לו בחיוך נמוסי ובה בשעה בקש עקבות הזעם של אמש בזויות עיניו הבולטות. הד“ר מנצל פתח בנער, בחריט, שהיה רוצה מאוד מאד להשאירו במשרתו, ובפרט שידוע לו מצב ביתו, אבל יש בזה קושי רב, כי הצורך בצמצומים מעיק עליו מאוד, אימפרטיב קטגורי ממש, טובת הכלל מחייבת — והיא קודמת לטובת הפרט… לעולם יש פרטים סובלים… ובכל זאת, בשים לב לענין שהוא, הד”ר ברוצקי, גלה בדבר יתאמץ, ויכול כמעט להבטיח…

הד"ר ברוצקי הודה לו מאוד, אך פניו נשארו קפואים, כמו סגורים על מסגר. “פתיחה!” — אמר בלבו.

— אגב, בדבר ספרי, — נזכר פתאום הד"ר מנצל, — הרי הדבר יסתדר בנקל, כפי שהוברר לי משיחתו אמש עם ידידי, הפרופיסור בויאר.

עיני האורח לא סרו מעל פני הד"ר ברוצקי, הן היו מאומצות ועגולות ובולטות מאשר קודם לכן. בלט גם חטמו הגרעיני, הזרוע נמשים, שהחויר, והזקן הבהיר התנער ושט לפניו, רחב ומחודד, והיה כקרדום לחפור בו. ברוצקי החשה, מבטו היה מטושטש, פניו קשים, לא נעימים. בנפשו של האורח זע רגש חריף של איבה: “אולי עוד בקשה, אדוני? דוד זקן?…”

הוא הניע את ראשו בעצבנות והוסיף לדבר בענינו, במתינות ובשקול דעת, אך ביתר יובש.

— ומן הצד החמרי… דבר זה אל־נא יהיה אבן נגף על דרכנו, ובפרט שאין זה נוגע לאדוני. אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. ולמה לו להיות מחמיר למען אחרים? כמובן, אדוני, כמובן!… — אני מבין היטב את אחריותו המוסרית ומעריך את רגשותיו. אלא שהוא — יאמין לי! — הוא יכול לסמוך על המו"ל שידע להבטיח את עסקיו.

— בזה אינני מסופק כלל! — הצטחק הד"ר ברוצקי.

— הנה, אדוני רואה! — שמח הד“ר מנצל — דעותינו מכוונות במדת מה… וחוץ מזה, הלא אדוני יכול להודיע למו”ל גם את דעתו על הצד החמרי של הענין. אדרבא… ויהיה נקי… ואני אציע את הצעותי — כי אני מוכן להשתתף בהוצאות. אדוני, ברגע זה הוא המעכב היחידי ובו תלוי הכל. כל זה גורם לי צער רב. אין אדוני יודע עד כמה מטרידני הדבר הזה. עלי לנסוע לחוץ לארץ בענין דחוף, הנוגע, אפשר לומר, בעצם קיומו של מכוננו, ואיני יכול להניח את ספרי כך… כל העבודה לוקה, המכון… אגב, אדוני, לוא הואיל לקבל עליו להרצות במכוננו? — זה כבר חפצתי לפנות אליו, אלא שהעבודה המשרדית אוכלת אותי — שורת הרצאות על הניאו־קנטיאניסמוס, למשל? כוחות רוחניים הגונים חסרים לנו באמת… אנו נשמח מאד להשתתפותו בעתיד בעבודתנו.

“בעתיד, ככה… — ציין הד”ר באוצרי בלבו; בעיני אורחו לא מצא סעד להצעתו, והוסיף: — משקר!…"

עד כה לא היתה לו דריסת רגל בשיעורים למדע ולפילוסופיה, והוא ידע יפה — בשל מי. והנה עתה — בא ומזמינו… בעתיד!

היה זה מעין עלבון נוסף שתבע את תקונו. הד"ר ברוצקי הטה את השיחה אל מסלולה הראשון:

— סליחה, אדוני, הצד החמרי לאו דוקא — “ענין חריט אבוד!” הוברר לו פתאום, אך לא היה עוד פנאי לעמוד על כך, — בעיקר באים פה בחשבון צדדים אחרים, וכבר הראיתי לו על המגרעות שאינן מניחות את דעתי: השפה הלקויה, אי־הדיוק בציטטות וההרצאה בכלל…

— כל זה יתוקן, אדוני, מובן מאליו! — קרא הד"ר מנצל בקול רם ובטוח כאדם שהיה מוטל עליו ענין מסובך ועתה יצא ממנו בשלום ונשארו לו קצת טפלים לפטור. אך מבטו לא היה שלו ובזויות עיניו זזו צללי אותו זעם עצור. — רק יתן את הסכמתו הפרינציפיונית למען נוכל לגשת מיד להדפסה, כי עלי לנסוע בימים האלה, ואי־אפשר לי לדחות את נסיעתי, ואני רוצה שהחודש יודפסו לפחות הגליונות הראשונים. זה חשוב לי מאד.

— יסע? ומי יתקן ויגיה?

— אה, זה יסודר, אדוני, זה יסודר — עוזרי, מר שלוק, יעשה זאת.

התרגשותו של הד"ר ברוצקי חלפה ופנתה מקום לתמיהה. הוא תמה פשוט, בתמימות — כי לכל אדם יש תמימות משלו, כמו שיש לו ערמה משלו — ושאל את עצמו: האם היה הוא מוסר את פרי רוחו לידים זרות?

— יסלח לי, אדוני, אם לא ירדתי לסוף דעתו: הוא רוצה לנסוע לחוץ־לארץ ולעזוב את חבורו בידי מר שלוק — שהוא, שלוק, יתקנו וידפיסו בשעת העדרו?

— מה יש, אדוני! — קרא הד"ר מנצל בקוצר־רוח ניכר. — קודם לצאתי אציין למר שלוק את התקונים שעליו לעשות.

— “תציין…” — בז לו בלבו הד"ר ברוצקי.

— יסלח לי, אדוני, אני אין לי אמון כה רב במר שלוק עוזרו.

הד"ר מנצל קפץ על רגליו. עתה הביע מבטו בגלוי אותה איבה שרק הציצה עד כה מזויות עיניו, רחוקה ומסתתרת.

— אדוני שכח, כנראה, שאנו מדברים פה על ספרי — על ספרי אני, אדוני הד"ר ברוצקי, ולא על ספרו! — וכי שמי הוא אשר פה im Spiele ist (ועלי האחריות) — ויכול אדוני לסמוך עלי כי כבודי יקר לי כמו לו, לפחות.

קם הד"ר ברוצקי ממקומו ועקם את שפתיו בתנועה משונה:

— להשאיר את חבורו בידי עוזר שיתקנו וידפיסו, ולנסוע בינתים לחוץ לארץ… יחס כזה…

הד"ר מנצל קפץ את אגרופיו והניעם החלל האויר כשני פירות נפוחים, חוורי־הקלפה. כבר ידע אל נכון, כי אין לו תקוה ממנו ולא ראה צורך להתאפק עוד.

— הוא ילמדני יחס?… הוא?… — דפק באגרופו על השולחן. — כזאת לא ארשה לו!

זרם של ערפל חם התחיל מקלח במוחו של הד"ר ברוצקי. הוא התאמץ והפליט בקול נמוך רקוע:

— בבקשה לא לצעוק פה… ולא לדפוק…

הד"ר מנצל הביט אל פניו האדומים כעין ארגמן, אל מצחו המקומר, אשר נזלו בו לאטן טפות זעה גדולות, נוצצות — ונרתע אל הדלת.

— אין טעם לדבר עוד, כפי שאני רואה — אמר בקול רגיל, בנמוס. — אני מצטער מאוד…

— כן, יש להצטער, — השיב הד"ר ברוצקי.

 

ה.    🔗

באחד הימים, באמצע החודש כסלו, בא הזקן חריט אל הד"ר ברוצקי לספר לו על בנו שפוטר בבזיון, גורש ממש.

היתה השעה ארבע אחרי הצהרים, עצם שעת עבודתו של הד"ר ברוצקי, שהיה ידוע בקביעות הרגליו, והזקן פחד פן יפריענו, והכין לו דברי התנצלות שחזר עליהם בדרך: קשה עליו ההליכה בלילה, אינו רואה, ורגליו כושלות — והענין דוחק. לכן תמה מאוד בראותו את בעל־הבית קם לקראתו מעל הספה ועיניו מעורפלות.

— ישנת?

— לא, לא… כך שכבתי. הכנס נא! — הוא הלך לקראתו והכניסו והושיבו על כסא רך. — שב־נא, באמת רציתי לראותך.

— ואני יראתי — בשעה זו — שאתה עסוק בלוצה…

הד"ר ברוצקי הצטחק במרירות:

— אין עוד לוצה… בטל!

והזקן חריט שכח צרות ביתו, כמו שהיה שוכח אותן בהתקלו בחדוש באחד מספרי החכמה בבית־הספרים הלאומי, וישב ושמע את ספורו של בעל־הבית על המכתב שקבל לפני שלשה־ארבעה ימים מבעלי הוצאת הספרים “עיון” ובו הם מודיעים לו שהסכימו להוציא לאור את ספרו של הד"ר רודולף מנצל על תורת המוסר של פיכטה, שאנשים נכבדים מאד, כגון הפרופיסור דיטריך פישהנדלר וגם הסופר המפורסם ווסרשטרל, מעידים עליו כי זוהי תרומה גדולה וכבירה לספרות הפילוסופית.

— האם ווסרשטרל יודע עברית? — פקפק חריט.

— מה — התרגז הד“ר ברוצקי, — הוא — עברית? כמוני סינית. ופישהנדלר הוא גיסה של דודתו של הד”ר מנצל. ובויאר ומנצל — שכם אחד… אך חכה מעט, אין זה הכל. סוף המעשה כך: הואיל וההוצאה אין ביכלתה להוציא בזמן אחד את לוצה ואת פיכטה — התחלף להם מנצל בפיכטה! — והואיל ופיכטה הוא פיכטה… לכן מוטב שאפסיק לעת־עתה את תרגומי… וזהו…

— ברוצקי הניע את ידו כלאחר יאוש. — והפסקתי… ולא יהיה לנו לוצה… יהיה פיכטה של מנצל.

לבו של חריט הזקן כאב לשמע דברי רעהו. הוא ראה את עצמו מיוסר בכמה שבטים: אסון ביתו, אסון האיש הטוב הזה הסובל בגללו, אף על פי שהוא לא רצה בזה כלל, ואסון התרבות העברית, שאבד לה לוצה.

ובהרהרו בכל אלה העלה על דעתו דמות איוב איש עוץ, והרגיש פתאום גרוד צורב בגבו — עד שהתקנא בחרשו של איוב. ומהמון הפסוקים שנדחקו זה אחר זה, באו והלכו, כנשאים על פני סרט של ראי־נע, נבדל אחד, חצי־פסוק, עמד מבצבץ, עלה על שפתיו ונפלט בקול עמום:

— היגאה גמא בלא בצה?… ככה….

— בצה? — קרה הד"ר ברוצקי בהתרגשות. — אין לך כלל מושג… ואני חקרתי בימים האלה ויודע הכל. תשאל: למה בוטל לוצה. כך… כי הוא מנצל, “משתתף בהוצאות”. הכסף יענה את הכל… למה נחפז בהדפסה? כי הוכנה לו קתידרה ודרוש סמך איזה שהוא… איזה שהוא… מבין? סיעת בויאר־פישהנדלר אמנם חזקה למדי, אך בכל זאת יכול לעלות על דעת זקן סקרן אחד, מחברי הועדה המחלקת את הקתידראות, לשאול: ומה פעליו במדע? “אה, כבודו אינו יודע? הלא הוא כתב מחקר גדול על תורת המוסר של פיכטה, יצא לאור על־ידי הוצאת הספרים הידועה ‘עיון’ — הנה הגליונות הראשונים!”

טרם פג ריחו של קיץ — בחצי החודש כסלו. החום הכבד חלף, אבל הרוח, שבאה מן הנגב ומן המדבר, אינה רוח חורף. הימים יפים וחמימים, הלילות זכים וקרירים — לא היו ימים ולילות כאלה לא בקיץ ולא בחורף. בשמים שטו רסיסי עננים קלים שלא בשרו מטרות, עברו ונמסו. ובשעה חמש אחר הצהרים כבר ירד החושך על הארץ והיה לילה. ברקיע הכחול־האפל, בירכתי מערב, הבהיק חרמש של כסף חד ודק, בדד — למטה מהכוכבים ורחוק מהם.

חריט ישב מתכווץ והגה בזקנתו ובצרות ביתו. אמנם, אינו אלא בן חמשים ושבע ויש כמה אנשים בגיל זה שעודם בריאים וחזקים ויצליחו לכל דבר, אבל הוא לא כך. הוא זקן מאד. פתאום קפצה עליו הזקנה. ואשתו חולה, והבן רך לימים ואינו למוד מלחמת החיים. והנה נשארו בלי לחם. ונפגע גם ידידו זה שחפץ לעזור לו. אין גם לו דרך. עודו מלא מרץ וכח עבודה, אך דרך אין לו. ואנשים פחותים וקלי ערך עולים מעלה מעלה… למה זה כך? במי האשם? באויר הזה? בקרקע… קרקע החיים?… היגאה גמה בלא בצה?… ככה…

הוא התעטף במעילו, הדק ועטוף, כי קר היה לו בלילה, ויצא, חלש, נשען על מקלו העבה, הזול, וגורר בכבדות את רגלו החולה, הלך ולא הגיד לידידו סבת בואו. כי למה יוסף כאב על מכאובו?