לא רק מלך צרפת השלה את עצמו שיש זהות מלאה בינו לבין ממלכתו – גם האזרח הישראלי מן השורה מכיר את התחושה: שגשוג המדינה הוא שגשוגו, הצלחתה הצלחתו, כישלונה כישלונו, משבריה משבריו. זה לא יכול להיות בריא, ההזדהות היתרה הזאת עם המדינה, כאילו היא לא רק סך כול אזרחיה, אלא ישות בפני עצמה; הדאגה המתמדת לשלומה חייבת לתת את אותותיה. לנו, לאזרחיה, יהודים כערבים, אלה כאלה מסיבותיהם שלהם, מדינת ישראל אף פעם לא ודאית, אף פעם לא נתון שאין מערערים עליו. אזרחי אנגליה יכולים לצדד בלייבור או בשמרנים, אבל קיומה של בריטניה אינו מוטל בספק בעיניהם. אצלנו ניצחון השמאל או ניצחון הימין בבחירות מעלה מיד בצד המובס חרדת אימים באשר לגורל המדינה בעתיד.

יחסו של דור הישראלים הראשון למדינה היהודית הוא כיחסם של הורים באים בימים לילד שנולד להם לעת זקנה, אחרי שייחלו לו שנים רבות. אם לצעירים ההורות היא צו הטבע, להורים זקנים היא נס. לכן הם חוששים כול העת לשלום הילד, דואגים לבריאותו, כול נזלת מוציאה אותם משיווי המשקל. פעמיים איבד העם היהודי את ממלכתו, לקוממיות השלישית הוא חרד בצורה אובססיבית, ייתכן שלא לטובתה. לא חשוב במה הם עוסקים, מה השקפתם הפוליטית, ציונים חסרי תקנה, כמוני, חשים תמיד אחריות לנעשה במדינה. אבטלה, עוני, ניצול עובדים זרים, רמת החינוך, השתמטות משירות צבאי, אלימות במשפחה, אלכוהוליזם, סמים, סחר בנשים, ספסרות בקרקעות, בזבוז מים, בכל דבר יש גם גרעין של אשמה אישית. אולי לא הייתי מספיק פעילה מבחינה פוליטית, אולי לא רציתי לראות את המציאות כפי שהיא, אולי הייתי מרוכזת בעצמי יתר על המידה. האחריות לקיום המדינה רובצת עליי כאילו הייתי ראש ממשלה.

לפעמים מתחשק לשים איזה חיץ בין החיים כפרט וחיי הכלל, בין האני והמדינה. אני לחיי, למימושי העצמי, לביתי, לדרכי המקצועית: הרי המדינה רק מסגרת, רק מונח מופשט. אבל זה לא פועל. בכל צעד בחיים כפרט נתקלים בה, היא כאן, שתלטנית, פולשנית. אין כול אפשרות להפרדה. בפגישות עם ישראלים החיים בחו"ל, כאשר הם מעלים טענות, צודקות לרוב, כלפי מדינת ישראל – היא פרובינציאלית, היא חונקת, יש בה אוליגרכיה, פרוטקציה, הפליה, פירוד, דת ממוסחרת, שחיתות – אני מבקשת לדעת: “וכאן אין?” והתשובה תמיד: “אבל כאן זה לא כואב”. אולי זה הסממן של עם נורמלי, שפינסקר, הרצל, נורדאו ושאר אבות הציונות שאפו אליו: שלא כול כך אכפת לו, שיחסו לשלטון מפוכח יותר, שהוא לא מחפש את השלמות שאין להשיגה. ואנחנו עדיין רחוקים מכל הנורמליות, לטוב ולרע.

השאלה, העולה לפעמים בחו"ל: “ואת אוהבת את ישראל?” מביכה כמעט כמו השאלה: “ואת מאושרת?” איך בכלל אפשר לדבר על אהבה? רק האמריקנים מסוגלים להצהיר השכם וערב I love you. לא, אינני חושבת שאני אוהבת את מדינת ישראל. היא בתוכי. אינני רואה חיים בלעדיה. זאת לא אהבה. זאת סימביוזה לא בריאה. זה לא עניין של גיל, שכבר נרתע משינויים. כך הרגשתי מאז עלייתי ארצה לפני למעלה מחמישים שנה. ישראל ואני שייכות זו לזו.

עד היום אני לא מסוגלת להבין מה זה פוסט־ציונות. פוסט־מורטם, פוסט־טראומטי, פוסט־פקטום, דבר שבא לאחר משהו, בעקבות משהו. אבל מה אמור לבוא בעקבות הציונות? אילו חיינו במדינה ככל המדינות, אפשר היה להתייחס לציונות כאל זרם שנולד בתקופתו ועבר זמנו, כמו הוויקטוריאניות או האקספרסיוניזם. אבל יהודי שרוצה לחיות במדינה יהודית אינו יכול להישען על הפוסט־ציונות, כי המדינה עדיין לא נתון שאין עליו עוררין, על אף כול ההשבעות של נצח ישראל לא ישקר. אחרי הציונות נפער חלל ריק, אלא אם נאחזים במשיחיות. מי שעלה ארצה אחרי השואה, עלה בראש ובראשונה למען מדינה יהודית, כדי לא להוסיף ולחיות בין הגויים כבן מיעוט נסבל או נסבל בקושי או לא נסבל בכלל. עדיין אי אפשר לחיות ללא מחויבות למדינה. כיום אמנם כבר אין הטפת מוסר ליהודים שמעדיפים לחיות בגולה, אין בוז ליורדים (בין כה וכה, המילה יורדים יצאה בהדרגה מן השימוש, ועתה אלה ישראלים החיים בחוץ לארץ), נותרו רק שרידי תחושת עליונות אחרונים מול יהודי הגלות. אבל עדיין מצטערים על ילדים או נכדים שעזבו את המדינה, בכוונה או בהיסח הדעת, ובעיקר, עדיין חשים מחויבות אישית לגורל העם היושב בציון.

ג’ון קנדי, בראשית דרכו כנשיא, ביקש מבני העם האמריקני לא לחשוב על מה שהמדינה יכולה לעשות למענם, אלא על מה שהם יכולים לעשות למען המדינה. כיום רואים בהם מיתוס, שתענוג לנפץ אותו, אבל אכן, היו כאלה, שחשבו קודם כול על העם היהודי ורק אחר כך על עצמם, תמיד מעטים, אבל נחושים: החלוצים שמתו מקדחת, נהרגו מן המארב, חברי הקיבוצים, שוויתרו על בית הורים, על נוחיות אישית וכלכלית, בני הפלמ"ח בראשית חייהם, שנפלו במלחמת העצמאות, ניצולי שואה שלא היססו לסכן את החיים שרק זה עתה זכו בהם בדרך נס או במקרה. זו הייתה אי פעם מציאות, לא מיתוס. צילומי קרן קיימת לישראל, האלבומים מארץ ישראל, הגאווה שדיברה מהם הייתה כנה, תמימותם הייתה אמיתית. כיום מוגדר דיוקן עובד אדמה ההולך אחרי מחרשה רתומה לסוס כסטריאוטיפ מימים עברו, אבל הוא היה קיים, בשר ודם ואמונה ונכונות לסבול. השימוש בטרקטור או בפועלים מתאילנד אינו מוחק אותו. הוא השאיר תלם אחריו. מה לעשות, אני מאלה שתצלום ישן של נציגי המושבים והקיבוצים, שקיות אדמה קטנות בידיהם, המגיעים לטקס קבורתו של הרצל בירושלים, כדי להוסיף מאדמתם על קברו, עדיין מעורר תחושה של הגשמת חזון – צירוף מילים שכנראה אף הוא נוגד את הפוסט־ציונות בעליל.

מאז נולדה הציונות כתנועה פוליטית, היא תמיד במשבר. משבר אוגנדה, משבר מות הרצל. המשבר הרביזיוניסטי, משבר מאורעות תרפ"ט, משבר הקרע בין וייצמן ובן גוריון, משבר מיהו יהודי. בין משבר למשבר קמה המדינה, ברגע של חסד. מאז, כול כמה שנים קוברים את הציונות. עבר זמנה. היא פסֶה. ואני עדיין לא יודעת, איך אפשר לחיות במדינת ישראל בלעדיה.

אלכסנדר, פרופסור להיסטוריה, שעלה לישראל מקנדה אחרי ניצחון מלחמת ששת הימים, מחזיק, ליתר ביטחון, גם בדרכון קנדי ובדרכון צ’כי, וחי רוב השנה במאריינבאד, בנוף שלֵו, בין הצ’כים, בקרבת הגבול, קפיצת רגל לטיול ביערות גרמניה. לניצול שואה כמוהו, הוא אומר, דרושה קודם כול תחושת ביטחון. המצב בישראל מדאיג מדי. בשבילי, מאריינבאד הוא שם מעלה חרדות. במאריינבאד רצחו הנאצים בשנת 1933 את הפילוסוף הגרמני היהודי תיאודור לסינג, פליט מגרמניה, בשל התנגדותו לבחירת הינדנבורג לנשיא, בחירה שסללה את דרכו של היטלר לשלטון. זה היה הרצח הנאצי הראשון של יהודי על אדמת צ’כיה. השואה טבועה בכולנו, רק המסקנות ממנה שונות. אני נזכרת באגדה הפרסית על מי שניסה להימלט מן הפגישה הבלתי נמנעת עם המוות. אנחנו לא יודעים איפה הוא אורב לנו. אולי בשנה הבאה במאריינבאד.

אנשי שגרירות צ’כיה בתל אביב תוהים לא פעם, למה לא ביקשתי בחזרה את אזרחותי. רוב יוצאי צ’כוסלובקיה לשעבר נהגו כך, ובעת ביקוריהם החוזרים במולדתם הישנה הם זכאים לכל מיני הטבות כמו הנחות ברכבת ונסיעת חינם במטרו. בכלל, דרכון נוסף עשוי להיות לתועלת בשעת פורענות, בעיקר אם וכאשר תצורף הרפובליקה הצ’כית לאיחוד האירופי, כחברה מלאה בו. אבל גם כיום, כשחלפה הגאווה על הדרכון הכחול שהמילים מדינת ישראל וסמל המנורה טבועים בו בזהב, החזקת אזרחות כפולה היא בעיניי הודאה בכישלון, פזילה לאפשרות שיש חיים גם מחוץ לישראל. מבחינתי, לשייכות למדינה יש רק מדד אחד: אם בעת שהותי בחוץ לארץ תיפול איזו צרה על מדינת ישראל, אעשה הכול כדי לחזור מיד הביתה. אין לי התחייבות כזו כלפי העם הצ’כי. אזרחות אינה פוליסת ביטוח כפולה. והמדד הנוסף: מול ביקורת יהודי הגולה על האישים שעומדים בראש מדינת ישראל, אני מסוגלת להגן אפילו על אריאל שרון.

יוסל ברגנר טוען, שברגע עלייתו ארצה, כאשר ירד בנמל חיפה מסיפון האנייה ושמע את מוכר המדחומים בשער הנמל קורא באידיש: “אויף נישט צו בעדארפען!”, ידע, שאין כאן עם יהודי חדש, שאלה אותם היהודים הישנים כמו בוורשה. אני, עם עלייתי, חיפשתי את היהודי החדש, הצבר הגאה, השזוף, בעל הבלורית, בסנדלים ובמכנסיים קצרים. הקצינים והקצינות במחנה צריפין, סרפנד דאז, לא נראו שונים מיהודים סתם. רק המדים הוסיפו להם הילה. וכך גם העוברים ושבים ברחוב אלנבי בתל אביב ובקינגסוויי בחיפה: לא היה בהם שום דבר יוצא דופן. יהודים בחאקי. איש מחברי ממשלת ישראל הראשונה לא נראה לי כהתגלמות איזה יהודי חדש. ילידי צ’כיה שעלו יחד אתי לא השתנו בארץ, היהודים לא השתנו. רק תנאי חייהם השתנו. זה “רק” וזה הכול. וראשי הממשלה ושרי הביטחון נעשו שמנים כרסתנים יותר.

עם כול נטייתי לפשרות, לא הבנתי מעולם את הדוגלים במדינה דו־לאומית, שהייתה הופכת את היהודים עד מהרה למיעוט בתוך רוב ערבי. אילו נגזר עלינו להיות מיעוט, ולהסתגל לחיי הרוב ותרבותו, הייתי מעדיפה להיות מיעוט יהודי בסן פרנסיסקו, בטוסקנה, בפראג, במקום בין מוסלמים במדינה ערבית. זאת חייבת להיות מדינה יהודית, על אף כול מגרעותיה. ננסית, מוקפת ים של קנאות מוסלמית, בסכנה מתמדת, אבל יהודית. ייתכן, שמחנה המצדדים בשלום, שאליו אני רואה את עצמי משתייכת, שגה בקוצר רוח, כמו התנועה השבתאית. קץ הסכסוך עם עמי ערב, קץ למלחמות, קץ לטרור, קץ לנופלים, מזרח תיכון חדש, שגשוג כלכלי משותף, ראינו אותם כמעט לנגד עינינו. חייבים לדעת: כאן השלום, אף אם יבוא, ישהה עוד דורות רבים על תנאי. עד להודעה חדשה. הוא לא יבוא על חמור לבן ולא במכונית שרד שחורה, לא במסוק ולא במטוס פרטי, לא ביעף ולא בריצה. הוא לא ימהר, ילך בצעדים אטיים, יגרור רגליים, ייעצר, ינשום עמוקות, ייאנח. או שאנחנו ניאנח במקומו. אנחה יהודית. העם היהודי הוא אמן האנחות, הגניחות, הנאקות ורגיל לחכות. מאה שנה פחות, מאה שנה יותר, אינם ממלאים תפקיד גדול כול כך. זה רק לנו, כיחידים, הזמן דוחק, אנחנו חרדים להחמיץ את שעת הכושר, את ההזדמנות ההיסטורית הבלתי חוזרת. כול צעד עלול להיות גורלי. ההיסטוריה נושפת בעורפנו.

בארץ חמדת האבות לא התגשמו כול התקוות, כי הן לא יכולות להתגשם אף פעם. אבל הן התגשמו בחלקן, בימינו, וזאת הייתה זכות גדולה להשתייך אל בני התקופה.

פועלים ערביים ותאילנדיים הם כיום עובדי האדמה, פועלים רומניים, אוקראיניים, סיניים בונים את בתי ארצנו, מטפלות פיליפיניות דואגות לזקנינו: הפירמידה של בורוכוב התהפכה, אם בכלל, רק לשעה קלה. עכשיו היא מונחת על צדה, לא לכאן ולא לכאן, לפעמים נוטה לבסיסה הישן – מסחר, תיווך, מקצועות חופשיים, כספים, עסקי אוויר, שנוררות; לפעמים נדמה שהיא מסתובבת בסחרור על חוד ההיי־טק. אולי בכלל עבר זמנה: פירמידה זה בעצם סמל מצרי. המשולש הוא סמל נוצרי. העיגול הוא סיני. הריבוע גרמני. אולי הצורה ההנדסית המתאימה לעם היהודי היא הטרפז. בעיקר של לוליינים.

מי שחי באזור ספר, מתמודד עם המציאות יומיום, בוקר ולילה. מי שחי לו בגוש דן, מתקשה למצוא את שיווי המשקל בתנודות התמידיות בין הנעשה במדינה ובין חייו הפרטיים. החדשות מבשרות על מותו של חבר מושב מאש צלפים בכביש המנהרות, רואים את פניו החייכניים בעמוד הראשון של העיתון, על מרקע הטלוויזיה מראים גוויות של שני פלשתינאים שנהרגו בהיתקלויות עם כוחות צה"ל, נישאות ברחובות עזה, פני המלווים רוויים שנאה, חייל נפצע פצעים בינוניים במחסום ארז, לכאורה די באירועים של אותו היום האחד, כדי להטיל צל על כול מעשיהם של שאר אזרחי המדינה או, לפחות, של כול אלה הקשורים בטבורה. אבל לא, בחוץ שמש אביבית, מרפסות בתי הקפה של תל אביב מלאות קהל שותה אספרסו כפול או תה לימונית, אוכל מנות ענק, מתווכח על מה שהיה ועל מה שיהיה, על ספסלי הגנים יושבות אימהות ומטפלות דוברות רוסית, שומרות על פעוטות, הכול נהנים ממזג האוויר המלטף, השווקים צבעוניים וריחניים, הרחובות הומים אדם: אם היה נוחת כאן אי־טי מן החלל, לא היה יכול לנחש, שמדובר באותה המדינה.

אולי זהו הדבר היחיד שאדם המבקש לשמור על שפיותו, המתגונן מפני דיכאון, יכול לעשותו: לנהל את החיים כאילו לא הייתה אינתיפאדה. מי שרוצה, יכול להוסיף לכך: דווקא, אף על פי כן, למרות הכול. כך בדיוק היה גם בגטו טרזין. החיים התנהלו כאילו. טרנספורטים באו, טרנספורטים יצאו אל הבלתי נודע המכונה “מזרח”, ומי שפסחו עליו הפעם, המשיך בשגרת חייו, עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, שמח אם באותו יום קיבל כף גדולה של רוטב לתפוחי האדמה, מיהר להיפגש אחרי שעות העבודה עם ההורים, החליף נשיקות חפוזות עם חברתו מאחורי שער של אחד הבתים, הצליח להשיג קערה של מים חמים לרחיצה. במצבים קיצוניים אדם עוטף את עצמו בקליפות. נפגעתי מאוד מדבריה של חברתי אווה, שבמחנות התחלקנו בינינו במעט שהיה לנו. כיום היא חיה לה ברווחה במונטריאול, בווילה תלת־מפלסית, וכאשר הגיעה לביקורה הראשון בארץ קבעה, שישראל מזכירה לה גטו אחד גדול. השוואתה הייתה לגנות, אבל כיום אני מסוגלת לראות בה גם את החיוב: החיים חייבים להימשך, למען החיים.

קשה כול כך למצוא את שביל הזהב בין ההזדהות עם צער הזולת והדאגה לקיום המדינה, לבין החיים כפרט והרצון לחיות אותם במלואם. הרי אם אומרים מסכנים למראה שלושה ילדים בלוויה של אביהם, שנהרג בהתפוצצות, אם מקדישים להם שלושים שניות רחמים, הרי זה לא כלום, מס שפתיים. ובכן מה לעשות? לא לחגוג את יום ההולדת, לא לקנות מכונת כביסה חדשה, לא לתכנן חופשת קיץ? זה יעזור למישהו? בת מזל שכמותי, אני לפחות יכולה להקל על מצפוני בכתיבה. וגם היא עוזרת רק לי.

אחת הדרכים להתגונן מפני הזדהות יתרה עם הנעשה במדינה וסביבה, ולהישמר מפני דיכאון, היא לקרוא רק את כותרות העיתונים, לשמוע, לכל היותר, את עיקרי החדשות, לוותר על מבט, לא לדבר בעת מפגש חברים על פוליטיקה, על רמתם של חברי הכנסת, על ליברמן, על עוזי לנדאו ועל השלום המתרחק. להתנהג כבני האצולה הרוסית או הצרפתית בימים עברו, להתעלם מן הנעשה מחוץ למעגל הפרטי. אבל כמעט בלתי אפשרי לצאת לגלות פנימית, לחיות כמו בחווה מבודדת במישורי נבראסקה. המדינה קטנה מדי, צפופה מדי, האנשים דבוקים מדי זה בזה, חייהם שלובים יחד. אפילו הסופרים הישראליים רואים לנכון להשמיע את קולם המשותף בענייני מדינה, אף שדעתם, בעיניי לפחות, אינה קובעת יותר מדעת מובילי מים מינרליים. כוחם, אם בכלל, הוא בכתיבה, בפיצול המציאות רבדים־רבדים, בהטמנתה בתוך יצירתם. בענייני פוליטיקה, הסופרים ככל בני האדם, יכולים להיות צודקים, ויכולים לטעות בגדול. אבל מתקבל על הדעת, שגם סופרים מחליפים את ביטחון שולחן הכתיבה בדוכן המטיפים בעיקר כדי להקל את מועקתם שלהם.

סבך קיומנו במדינת ישראל מתומצת בארבע מילים שאותן אומרים הישראלים כאשר הם נפגשים וכאשר הם נפרדים. עדיין מברכים במילה שלום, כאשר נכנסים למשרד, לבית מלאכה, מול אדם זר, אבל למראה חברים אומרים היי, בדיוק כמו באמריקה, הרי גם היא הייתה לראשוני מתיישביה הארץ המובטחת, ומוסיפים מה נשמע, כי בישראל תמיד נשמע משהו חדש. ובשעת פרידה, כדי לבטא את לחץ הזמן שממנו סובל כול ישראלי, אומרים יאללה־ביי, יאללה, כיאה לתושבי המזרח התיכון, ופירושו של דבר: “אני צריך לזוז, יש לי עוד עניינים לסדר”, וביי, עם קריצה לארץ שבצלמה מבקשים לחיות. ביי־ביי אומרים רק לילדים קטנים ושלום־שלום לנודניקים, כשרוצים לגמור את השיחה.

שלום לך, היעדר השלום, בצל קורתנו. הרגש את עצמך כמו בבית.