רקע
רות בונדי
Never a dull moment
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: גוונים; תשס"ג 2003

אם אכן פג כוח המשיכה של הציונות, אם המצב המדיני הבלתי יציב מצמצם את ממדי העלייה ועלול להפסיק אותה כליל, דרושה דרך חדשה על מנת למשוך את היהודים לארץ ישראל. הפרסומות למערבונים בימים עברו משכו את הצופים לבתי הקולנוע בהבטחה: אין רגע של שיעמום. וכך חייבת לנהוג גם מדינת ישראל. אפשר לזקוף לגנותה רבות: היא מלוכלכת, צפופה, מעשירה את עשיריה, רוב עריה מכוערות, מימיה מזוהמים, תושביה גסי רוח, נהגיה פראים. אבל דבר אחד אי אפשר לשלול ממנה: אף פעם לא משעמם בה. תמיד קורה בה משהו גורלי, היסטורי. תושבי שווייצריה או לוקסמבורג המסכנים חיים להם בשובע ובביטחון, לא רובץ מעליהם צל של מלחמה, ובעייתם הגדולה היא כיצד להתגונן בפני המהגרים הזרים, המבקשים אף הם חלק קטן מן הטוב הטוב הזה. איזה שיעמום! הנה מה שישראל יכולה להציע לבאים בשעריה: שום יום של שקט, ציפייה דרוכה לכל מהדורת חדשות, תמיד יש למי לדאוג, בצבא, בדרכים, בירושלים, בשווקים, על גבול לבנון, בבקעה. מדינה צרה עם גבולות ארוכים ולא מוגדרים, ומעבר להם אורבים האקדחנים: גם מיטב סרטי המערב הפרוע לא יכולים להתחרות בה.

תוחלת החיים במדינת ישראל היא מן הגבוהות בעולם, בייחוד, למרבה הפלא, בקרב גברים, לא בזכות האקלים שלה ולא בזכות התזונה הבריאה, הלבנייה, החומוס והסלטים, אלא בראש ובראשונה משום שלתושביה אף פעם לא משעמם. כול המומחים לגרונטולוגיה תמימי רעים: שיעמום לעת זקנה מקצר את החיים, מוביל לאפתיה, לדיכאון, לדעיכה. אשרינו, מדינתנו הקטנה היא מקור לא אכזב לדאגה, אין יום בלי מהלומה ואין יום דומה לקודמו. אבל קברניטי המדינה, או מי שמתיימרים להיות קברניטיה, אינם מנצלים את שפע האקשן לצורכי פרסומת: מי צריך לקרוא ספרי צמרמורת? המציאות עולה על כול דמיון! למי דרושים סרטי מתח? החיים עצמם מספקים את כול תצרוכת המתח הדרושה. Never a dull moment – ובלי דמי כניסה.

*

בימי ילדותי היה שיעמום משהו שלא דובר עליו במשפחה, כמו שלא דובר על מין. ובכל זאת נולדנו. לא היינו מעזים להכריז באירוע משפחתי כלשהו, משופע דודים ודודות: “משעמם לי”, כמנהג ילדי ישראל החמודים, ואף לא להעלות את נושא השיעמום בבית, ביום ראשון גשום או בעת חופשה משפחתית, כי התוצאה יכלה להיות רק אחת ויחידה: הטלת משימה כלשהי. משעמם לך? הנה, נגבי, עזרי, קפצי, הביאי, אספי. אבל לי, בלי טלוויזיה, כמעט בלי רדיו, בלי משחקי מחשב, מעולם לא היה משעמם, כי היו ספרים. גם לא ציפינו מן המבוגרים, שידאגו לשעשועים שלנו, ייסעו אתנו לפארק מים או לחוות תנינים, ייקחו אותנו לצפארי או לגן הקופים. הדאגה לשעשועים לא הייתה שייכת לחובות ההורות. אולי משום כך אני מגיבה על הכרזת שיעמום מצד נכדתי כמעט אוטומטית: “משעמם רק לאנשים משעממים”. מדי פעם אני בוחנת את עצמי, אם טענתי לא הפכה לאמרה שדופה, אם היא נכונה באמת, ואני מאשרת לעצמי תמיד מחדש: בעיניי היא עדיין תקפה. אבל הצרה, שהיא מחייבת גם אותי: אני לא יכולה להרשות לעצמי להשתעמם כשאני עם עצמי. הרי אני אמורה להיות מעניינת.

בקרב אנשים אחרים, זה כבר משהו אחר. שנים רבות הייתי בחורה וגם אישה שלא ידעה להגיד לא. קשרים חברתיים שהתחילו מתוך צירוף מקרים (הוזמנתי־הזמנתי), נמשכו מכוח האינרציה, כולל הקרנת שקופיות מחופשה בקפריסין. לא כול כך פשוט לחתוך קשר חברתי שנכנס למסלול. דרושים תירוצים. ותירוצים חוזרים. יש אנשים שלא מבינים רמז ורמז חוזר, שלוקח להם זמן להתעייף. אבל לא היה לי האומץ האזרחי לומר חד וחלק: אני לא רוצה לבוא. הערב אינסופי ואי אפשר לברוח כעבור חצי שעה. נפשות חברותיות טוענות, שאין אנשים משעממים, שלכל אדם סיפור חיים מעניין. רק צריך לדעת להוציא אותו ממנו, להקשיב לזולת. אולי אחד לאחד, בשיחה פנים אל פנים. אבל לא בעת ישיבה בסלון, מסביב לשולחן הקפה. סוכר? סוכרזית? חלב? עוד פרוסת עוגה? אך גם כאן ההצלה במדינה: מתחילים להתווכח על פוליטיקה ומיד האווירה מתחממת.

הסופר מקס ברוד הבדיל בין צער אצילי, הנובע מעצם קיומו של האדם, הנאה להוגי דעות, לבין צער לא אצילי שמקורו בדלות ומצוקה כלכלית. הוא הדין לגבי שיעמום. קיים שיעמום נעלה ושיעמום נעלה פחות. הכי מיוחס הוא השיעמום הצרפתי, ennui. ‘אנוי’ יכול לחוש אינטלקטואל מבריק, משורר ענוג, בן אצולה בז’אקט קטיפה כחול, איש שיש לו הכול. יש בו מידה של עליונות. שיעמום סתם יכולים להרגיש גם משרתים, פשוטי העם, שאף יודעים את התרופה: הולכים לביסטרו או לפאב ושותים כמה כוסות. אין מה להשוות בין ennui הצרפתי לבין Langweile הגרמני או dlouhá chvíle הצ’כי. שני האחרונים מבטאים רק זמן שעובר לאט, והם עלולים ליפול על כול דרדק, על כול טוראי. הוא הדין בשיעמום העברי ואף ה־boredom האנגלי אינו טוב ממנו. אין בהם הרוחניות של ה’אנוי'. שיעמום אצילי הוא תחושת החלל הריק, הנובעת מהתבוננות על העולם, על חיי האדם, על הבל ההבלים של כול מעשיו. שיעמום לא אצילי הוא מנת חלקם של תלמידי בתי הספר, של העובדים ליד סרט נע. לכן מרבית מפעלי התעשייה מעסיקים את פועליהם ופועלותיהם בקבלנות, לא כדי לסחוט מהם תפוקה גדולה יותר ולהגביר את הרווחים, חלילה, אלא כדי להוסיף לעבודתם עניין, להמריץ אותם, לשמור עליהם מפני אפתיה.

אחד הדברים המפחידים מבחינה זו הוא גן עדן, שלמרבה מזלי אין לי כול סיכוי לעבור את מבחן הכניסה אליו. איזה שיעמום! חברת צדיקים, כול יום אותו תפריט, אותה נגינה בנבל. אפשר למות, אם לא מתים לפני זה. נדמה לי כי ג’ורג' ברנארד שו, שמייחסים לו כול אמרה שנונה, הוא שקבע, כי החברה בגיהינום מעניינת יותר. אבל גם הגיהינום לא מושך במיוחד. עצם המחשבה על חיי נצח, בטוב או ברע, מבעיתה. כמה זה נצח? כול הזמן באותה החברה המשמימה? בשעת כתיבת הדבר הייתה לי הארה: הרי שמים ומשמים הם מאותו השורש, משהו שסופו אינו נראה באופק.

זו גם הסכנה בכל אוטופיה, בכל Schlaraffenland, בכל חזון של גן עדן עלי אדמות: אם לא יצטרכו להילחם על קיומם, יאכלו בני האדם חסרי הדאגה איש את רעהו, רק כדי להוסיף לחייהם מעט אקשן. אף מבחינה זו ישראל היא המאושרת במדינות: גם מאבק קיום מתמיד כלפי חוץ, גם שנאה וטינה וחשבונות כלפי פנים. הטוב בשני העולמות. אין שום סכנה של ה־ז־מ־ן ע־ו־ב־ר ל־א־ט.

גרוע מכול הוא הצירוף בין שררה ושיעמום, כי אז קמים השליטים ומעלים את רומא בלהבות או יוזמים מלחמה, כדי שיהיה קצת שמח, זורקים עבדים לזירת אריות או יוצאים למסע צלב. ואף בעניין זה למדינת ישראל יתרון עצום: גם לבעלי שררה אף פעם לא משעמם, תמיד יש משהו: פיצוץ, שביתה, בצורת, הפגנה, קואליציה מתמוטטת, הצבעת אי־אמון, סחיטה, שמיטה, שחיתות, נפילה בבורסה, אין שום רגע של שלווה מנוונת. השיעמום הוא מסוכן ועלול להוביל להתפוצצות, מלמעלה – מצד השליטים, או מלמטה – מצד הנשלטים. ישראל היא הבטוחה במדינות מפני מתקפת שיעמום.

אנחנו, דור הדינוזאורים המאושר, חונכנו לעבודה והעבודה היא ההגנה הטובה ביותר מפני סכנת שיעמום. אם אין עבודה, ממציאים אותה. העבודה היא לא רק חיינו, היא גם מגִננו. ואם אין עבודה, אפשר להפוך גם תחביב, עיסוק של פנאי, לחובה של שעות קבועות, של מכסות, של משמעת. בחברה הקדומה, שבה ציד חיות הבר או גידול מזון לקיום המשפחה גזלו את רוב שעות היום ואת מרב הכוחות, מילאו הטקסים הדתיים את הימים הריקים מעמל, בעיקר בחודשי החורף הארוכים. בימינו, ממלא הכדורגל אותו תפקיד, מגן מפני שיעמום של יום השבת. עם אותם הטקסים, האקסטזה, פורקן היצרים. גם הדת היא מגן מפני שיעמום: בין תפילה לתפילה, בין נטילת ידיים וברכה, בין דרשה ומי שבירך, בתוספת איזו תנומה אחרי ארוחת צהריים דשנה, השבת עוברת לה ביעף.

אפשר לטעון שבתקופתנו, ימי הטלוויזיה והווידאו והמחשב והאינטרנט, סכנת השיעמום אצל ילדים אפסית. הצרה היא, שסף השיעמום נעשה נמוך הרבה יותר, דווקא משום כך. הפסקת חשמל – והעולם נעצר. מוציאים את דיבתו של האינטרנט רעה בגלל מקרה אחד של רצח, שעלול היה להתרחש גם בעקבות היכרות בהתכתבות או ניהול שיחות בטלפון, ומתעלמים מן הברכה העצומה שיש בו כתרופה נגד שיעמום, לבני תשחורת ולבני שיבה כאחת. במקום שיפריע לרעיה בזמן הניקיון או הבישול ויסתובב לה בין הרגליים, יושב לו האיש שלה בשקט מול המחשב, לא מטריד, לא מכביד, אפילו מביא תועלת מדי פעם, כשלא יכולים להיזכר בשם הסופרת, נו, זו שכתבה את חלף עם הרוח. והרבה יותר זול מלרבוץ יומיום בבית קפה.

חוסר מעשה אין פירושו שיעמום, אם יודעים ליהנות מבטלה. פעם היו שוכבים שעות בשמש על שפת הים ומשתזפים, על מנת להגיע לגון הארד הרצוי, אבל מאז בהלת סרטן העור הלך התענוג. בשכיבה בצל אין אותה תחושה של dolce far niente. מי שלא למד בנעוריו לתת לזמן לזרום, לא ילמד זאת לעת זקנה. ייתכן גם, שבקרב היהדות לא יכולה לצמוח הנאת בטלה אמיתית: איש מגיבורי התנ"ך לא ידע אותה. זו דת של פעלתנים. אין בה מקום לאובלומוב. השתמטות מעבודה זה נושא אחר, ברוך השם וקופת המדינה, אבל אין זאת ההנאה השלמה מעצלות מודעת.

התמזל מזלי וגם במחנות הריכוז כמעט תמיד עבדתי. בכל אופן אני לא זוכרת שיעמום באותם הימים כשחיכינו באפס מעשה, וחיכינו הרבה. ייתכן שגם השיעמום הוא מותרות של שובע, שאסיר אושוויץ לא ידע אותו: הקיום דרש את כול הכוחות. בהמבורג, בעת פינוי ההריסות אחרי ההפצצות ובניית בתים טרומיים למפונים שבתיהם נהרסו, בקבוצות עבודה קטנות, היו בנות שהשתמטו מעבודה מתוך עיקרון, כך טענו, כי היא מסייעת למאמץ המלחמה הגרמני. אני פשוט לא הייתי מסוגלת להתגבר, מבחינה נפשית, על עשר שעות של חוסר מעש, בעיקר בחודשי החורף הקרים, על אינסוף הזמן. גם אני מצאתי לי ביסוס רעיוני: איזושהי עבודה חייבת להיעשות, כדי למנוע הענשת הקבוצה כולה. הרי אפשר לבדוק בנקל כמה יסודות לבתים טרומיים נחפרו במשך יום העבודה.

בגטו טרזין היו בני שישים וחמש ומעלה פטורים מחובת עבודה. ואולם רבים מהאדונים המכובדים לשעבר העדיפו, במקום לשבת יום שלם באפס מעשה באולם המגורים הצפוף, לעבוד כשומרים ליד בתי השימוש והמחראות, כאשר תפקידם להבטיח, בתוך ענני ריח ליזול, חלופה סדירה ומהירה ושמירה על הניקיון. בבתי השימוש הייתה תמיד חברה, אנשים דיברו בעת ההמתנה בתור, החליפו בדיחות וסיפרו חדשות בדוקות בהחלט, פרי הרהורי לבם, אופטימיות לרוב, שהיו ידועות בעגת הגטו כ־Latrinennachrichten ידיעות המחראות.

אין כמו עבודה כמגן מפני השיעמום, בעיקר אם יש בה עניין. אבל, בעיניי לפחות, גם עבודה חדגונית עדיפה על פחד החלל הריק, שגם ארזי הרוח, גם אזובי השיכונים יודעים אותו. חוק פרקינסון קובע, שכל עבודה מתרחבת בהתאם למידת הזמן המוקצבת להשלמתה מלכתחילה. כדוגמה מביא פרופסור פרקינסון המלומד את הקשישה שעתותיה בידיה. דרוש לה יום שלם של ספקות, דאגה ועמל, כדי לבחור, לכתוב ולשלוח גלויה לאחייניתה בבוגנר רג’יס, משימה העשויה לדרוש מאדם עסוק עשר דקות, בסך הכול. אמת ויציב. ואולם פרופסור פרקינסון מתעלם מן הברכה שיש במבצע כתיבת הגלויה מחמת מילוי חלל הזמן הריק המפחיד. הוא לא ער למשענת שברשימת המשימות היומית של אותה הקשישה החביבה: מטלות הבית, שיחות טלפון, סידורים בחוץ, חוג לברידג' או לקיפולי נייר, טיול יומי, פגישה בבית קפה – וסיפוק על יום מלא וגדוש פעילות, נטול שיעמום.

כנראה גם זיכרון השיעמום הוא סלקטיבי. הייתי חייבת לזכור את שנות בתי הספר כשיעמום אחד גדול, הרי באותם הימים של לימוד בעל פה ושינון מכני של החומר, עניין התלמידים בחומר הנלמד לא מילא תפקיד כלל. זיכרון השיעמום של תשע שנות כיתות היסוד נמחק, אף שהיה חייב להיות קיים, משום שהייתי מקבלת נזיפות ממחנכת הכיתה ואף ציון גרוע בהתנהגות על פטפטנות והפרעות בזמן השיעורים. מה שנשאר, זה זיכרון השיעמום התהומי של בית הספר למסחר, כנראה משום שכל ישותי התקוממה כנגד שיעור בחישובי ריבית וריבית דריבית או בכתיבה תמה. בתקופת הנעורים שיעמום הוא גם מרד, קריאת תיגר. לעת זקנה הוא איום.

את שיעמום ישיבות מועצת עיריית חיפה, שהייתי חייבת להיות נוכחת בהן בשנות החמישים, ככתבת המקומית של עיתון הדור, ולרבוץ בהן עד סופן המר, ניטרל מתח העברית: האם אבין את דברי המשתתפים בדיון, האם ארשום את כול החשוב, והאם אצליח להעביר את הרשימה למערכת בלי שגיאות זועקות לשמים. ארוחות ערב שבת במשפחת בלומנשטיין בחיפה היו משמימות עד ללידתה של בתי טל, מאז כבר היה לי עיסוק משלי בשעת יגע השיחה והעוף המכובס. מאזן שיעמום החיים זניח למדי, בסך הכול.

רק זמן קצר בחייו, בתקופת מרדנות הנעורים, מקשר האדם בין שגרה ושיעמום, אבל אלה שני מושגים שונים מאוד. השיעמום נופל על אדם כעננה שחורה, השגרה היא משענת. ילדים אוהבים להחזיק באותה שמיכה קטנה מהוהה לקראת השינה ולא מוכנים להחליף אותה בשום שמיכה חדשה, מבהיקה, אפילו אם מודפס עליה דיוקן דונלד הברווז. הם אוהבים אותו האוכל, מרק עוף עם שקדי מרק, שניצל, צ’יפס עד לעייפה, שום חידושי מטבח אינם מושכים אותם. וכך גם רוב המבוגרים. אותן האמרות לאותן ההזדמנויות, אותם המאכלים, אותה פחית בירה בערב, אותן תכניות טלוויזיה, אותו עיתון, אותם סנדלי בית. כול התנסות חדשה טומנת בה גם סכנה; המוכר הוא הבטוח. זה לא שיעמום, זה ביטוח חיים. השינויים באים בדרך כלל מעצמם, לא קרואים, לרוב לרעה: פיטורים, מחלה, הצפה, בגידה, גירושים, גנבה, תאונה, טרור. מי ימנה את כול מה שעלול להשתנות?

נראה שגם המושג שיעמום בלתי נסבל הוא עניין של מותרות. בכל המוזיאונים בצ’כיה שומרים גמלאים ובעיקר גמלאיות, כדי שהקהל לא יתקרב לפסלים, לא ימשש מוצגים, לא ייגע בתמונות, ובכלל, יתנהג בצורה נאותה. אסור לשומרות לקרוא עיתון או ספר, גם אם האולם ריק, אסור להן לסרוג או לרקום, אסור להן להאזין לטרנזיסטור, אסור להן לנהל שיחות זו עם זו. ביררתי. ניחא, בעת תערוכה מושכת קהל רב יש תנועה, רואים בני אדם, אבל במוזיאונים הממלכתיים המכילים אולמות ענק, בדממה, בריקנות, איך מחזיקים מעמד ארבע שעות? הגמלה וקצבת הזקנה בצ’כיה הן זעומות, רוב הגמלאיות חייבות לעבוד חצי משרה גם בגיל הפנסיה על מנת להסתדר איכשהו מבחינה כספית, כדי שיוכלו לקנות מדי פעם מתנה לנכדים, ללכת פה ושם לקולנוע, להרשות לעצמן לקנות עיתון יומי. השמירה במוזיאונים וגלריות היא כמעט העבודה היחידה שאפשר להשיג בגילן. ולשבת בבית לבד גם זה משעמם. לפחות הן מתלבשות, מתאפרות, יוצאות לרחוב, רואות אנשים בחשמלית, במטרו, תיירים במוזיאון. עם מבקר מותר להן לשוחח קצרות, בעקבות פנייתו. אולי הוא מבקש מידע. רק פעם אחת ראיתי שומרת במוזיאון משעינה את הראש על הקיר, מתנמנמת. הלכתי סביבה על קצות האצבעות. אולי ירדו לה עשר דקות תנומה מעונש 240 הדקות למשמרת. יותר טוב לעבוד במלתחה. תולים מעילים, נותנים פתק, מקבלים תיקים למשמרת, לפעמים אנשים משאירים מטבע או שתיים כדמי שירות, אומרים: “שוב יורד גשם בחוץ” או “השארתי את המטרייה בבית”.

מה יש לומר, בישראל אפילו חיי השומרות במוזיאונים סואנים יותר. המוזיאונים קטנים יותר, הצפיפות גדולה יותר, הקהל קולני יותר, המשמעת המוטלת עליהן חמורה פחות. בישראל השומרות מפטפטות ביניהן, ברוסית, לרוב, תלמידים מרעישים, צופים מנסים למשש מוצגים, ילדים מתרוצצים, מבקרים זורקים ניירות, מתחצפים כשמעירים להם, שאת התיק הגדול יש להפקיד במלתחה. העיקר, שבדרך כלל לא ממש משעמם.

אשרינו, אנו חיים במדינה מעניינת. נקודה מזערית על כדור הארץ, אך כאשר נערכות בה בחירות, רשתות החדשות העולמיות פותחות בדיווח על תוצאותיהן, כאילו אנו מעצמה. אפילו אי אפשר להתגעגע לקצת שיעמום ממלכתי, כי לא מכירים אותו. אף פעם לא היה ליהודים משעמם בארץ האבות, אף פעם היא לא הייתה מובנת מאליה, בטוחה. תמיד היא הייתה הארץ המובטחת, ביום מן הימים. כדי שלא יהיה משעמם, כאן ועתה.


המלצות קוראים
תגיות