מניין צמחה בכלל הדרישה לביטחון? על הבטחות התורה בנדון, כמו וישכון ישראל בטח, אין לסמוך, בעיקר משום שכל התנערות של היושב במרומים מנבואות נועם, ניתן לתלות בחטאי עם ישראל – מטיסות מטוסי אל־על בשבת ועד מזוזות לא כשרות. בעיקר מזוזות לא כשרות. אפשר לבטוח באלוהי ישראל. אם הוא לא מקיים, יש לו סיבה. מה פתאום תובע לו אדם, ובייחוד יהודי, קיום בטוח עלי אדמות בחייו שלו, כאן ועתה, ולא באחרית הימים? מאז ידע בית ישראל להתבטא בכתב, הוא מספר על מבול, בצורת, ארבה, דבר, רעב, שריפות, מלחמות, סופות, מכות שנוחתות על קיומו השברירי עוד בארץ האבות, שלא לדבר על הגולה הדוויה שבה היהודים יראי השמים הרגישו את עצמם מאז ומתמיד רק תושבים ארעיים, נתונים לחסדי הגויים – עד בוא המשיח. האמנציפציה, סילוק המונרכיות האבסולוטיות והשלטון הדמוקרטי עוררו לזמן קצר – בין מלחמה למלחמה, בין פורענות לפורענות, בין שפל כלכלי להתמוטטות בורסות – אשליה, שחיי ביטחון אמנם אפשריים. ופתאום תובעים להם היהודים לחיות בביטחון כזכות חיים בסיסית, נודדים על פני העולם בעקבות חזון תעתועים של ביטחון, כפי שעשו בעבר למען לחם וקורת גג, ואף מצפים לזכות בו במדינה היהודית, בלב המזרח התיכון.

הכול אפשר לבטח – חיים, בית, בריאות, עסק, יופי, מכונית, יבולים – נגד אבדן, גניבה, שריפה, רעידת אדמה, תאונה, האם פירושו של דבר שלא יקרה להם דבר? לא. אבל אחרי התרחשות האסון יזכה מישהו, במקרה הטוב, בפיצוי כספי. איש לא יעלה על הדעת לתבוע ביטחון מחברת ביטוח. אז מדוע מצפים מחבורת פוליטיקאים מן השורה, חכמים פחות, חכמים יותר, בעלי אינטרסים ככל בשר ודם, שקוראים לעצמם ממשלה, לשמור על הביטחון? מדוע מתפתים בעת בחירות להבטחות שלום וביטחון של מועמד זה או אחר לראשות ממשלה? הרי איש לא יכול להבטיח דבר כזה לעולם, לא כאן ולא בשום מקום אחר. חיי האדם עלי אדמות פשוט אינם בנויים לביטחון קבע – לא ליחיד, לא לאומה. הביטחון, אם בכלל, הוא תמיד זמני, ארעי, חולף, לשעה, על תנאי.

בעצם, למה אי אפשר להבטיח? תלוי רק איך מפרשים את המילה. להבטיח, מלשון הבטחה, אפשר הכול: רפורמה במסים, שגשוג כלכלי, חינוך חינם, תעסוקה. הבטחה פירושה תקווה – ומה רע להוסיף לבני אדם שמץ של תקווה? אבל להבטיח, כלומר לדאוג לביטחון, זו כבר התגרות שקוראת לצרות. כמו גדר ביטחון. מחילות תחתיה, זינוקים מעליה, הברחות דרכה.

אחת הטעויות הבסיסיות טמונה בשם העברי משרד הביטחון. מרבית אומות העולם קראו למשרד העוסק בענייני צבא בשם משרד ההגנה – Ministry of Defence, ministerstvo obrany – וזה מציאותי והוגן: סביר להניח, שבשעת סכנה ינסה אותו משרד, בעזרת הצבא, להגן על המדינה מפני פלישת האויב. אולי הוא גם יצליח. מדינות אחרות קראו לו משרד המלחמה – Ministére de la Guerre, Kriegsministerium – וגם שם זה הגיוני ומוצדק: סביר שביום מן הימים תכריז ממשלתן על מלחמה או שתוכרז עליהן מלחמה. אבל מה פתאום ביטחון? המילה, אולי גם כאן בצורה מטעה, מציינת אצל מרבית אומות העולם, בראשי תיבות שונים, דבר אחר לגמרי: בילוש, ריגול, מעקב, האזנת סתר או מניעתם מן האחרים, בקיצור שב"כ.

בעת המנדט הבריטי הייתה קיימת ליד המוסדות הלאומיים ועדת הביטחון, ואת השם הזה העביר דוד בן גוריון, יושב הראש שלה ושל הסוכנות היהודית גם יחד, אל המשרד שהופקד על צורכי הביטחון, דווקא בעיצומה של מלחמה על עצם קיומה של מדינת היהודים. לא מצאתי בכתביו עדות לפקפוק באשר לבחירת המילה ביטחון, רק מודעות לכובדה: “כאחד מאלה שעברו עליו הרבה דברים קשים בארץ, אני יודע שאין עול יותר קשה מעול הביטחון”. עול ביטחון מבטא ידיעת האחריות האישית, צורכי ביטחון מבטאים שאיפה. בן גוריון לא הבטיח ביטחון.

כל כמה שאני מנסה לחזור דרך נדבכי הזיכרון לסיבות החלטתי לעלות ארצה – רצון לחיות בין יהודים, להינתק מחסדי הגויים, להתחיל פרק חיים חדשים, כמיהה לחברה שוויונית, להשתייכות – אני לא מוצאת ביניהן את חזון הביטחון. להפך, באתי כמתנדבת למלחמת העצמאות, בלי כול ביטחון מה יהיו תוצאותיה. הרי גם במגילת היסוד של המדינה, כפי שקרא אותה בן גוריון בה' באייר תש"ח, ה־14 במאי 1948, במוזיאון תל אביב, לא הוזכרה המילה ביטחון. באותו היום, כאשר תרגמתי אותה במשרדי סוכנות יונייטר פרס בפראג מאנגלית לצ’כית, לא הבחנתי בכך, כי היא הייתה לי כשיר הודיה, אבל עתה, כאשר ביקשתי להתחקות אחרי ראשית פולחן הביטחון וקראתי אותה שוב, אישרתי לעצמי, לפי הכתוב, את מה שהיה זיכרון מעומעם: היא הבטיחה עלייה וקיבוץ גלויות, פיתוח הארץ, יסודות של חירות, צדק ושלום, שוויון זכויות, חופש דת – אבל לא ביטחון. הפעם היחידה שמילה זו מופיעה במגילת העצמאות, היא בסיומה: “מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים”, נוסח פשרה של קואליציה, שעוקף הצהרת אמונה מפורשת באלוהים, והוא רק סיומת של תקוות החותמים על הכרזת המדינה, לא הבטחה לאזרחיה.

בעשרים שנות קיומה הראשונות של המדינה, מול מסתננים ופדאיון, כול המאמץ היה לשמור על הקיים, להגן על גבולות המדינה ואזרחיה. בעקבות ניצחון מלחמת ששת הימים נזרעו זרעי תחושת הביטחון כאומה, אך השרשרת הבלתי פוסקת של מה שכונה פיגועים במטרות ישראליות בחו"ל, מאז שנחטף ביולי 1968 מטוס אל־על בדרך מרומא לתל־אביב והונחת באלג’יר, לא נתנה להם לצמוח, ומלחמת יום הכיפורים רמסה אותם כליל. לא ניצחונות ישראל במלחמות עוררו בישראלים את הדרישה לביטחון, אלא ניצני השלום.

ואולי תאוות הביטחון לא קשורה כלל במלחמות ובמאבקים בנשק, אלא באמריקניזציה של ישראל. לא רק מקדונלדס ופיצה־האט ובורגר־קינג, לא רק ווקמן ורוק ומחשב נייד, לא רק רייטינג והיי־טק ומניות בבורסה של ניו־יורק, אלא גם ביטחון לאומי נוסח אמריקה. הרי הביטחון האישי היה גם בארצות הברית מנת חלקם של מתי־מעט: היהודים באיסט סייד של ניו־יורק לא ידעו ביטחון, רק תוחלת; עובדי האדמה בקליפורניה בעת ענבי הזעם לא הכירו אותו. הביטחון לא היה מצוי בין בוקרי המערב, הוא נעדר בעת המשבר הכלכלי הגדול של סוף שנות העשרים במאה הקודמת, הוא לא היה מנת חלקם של השחורים במשך דורות. פיצוץ מגדלי התאומים לא רק גזל מהאמריקנים את תחושת הביטחון של מעצמה בלתי מנוצחת, הוא גם החזיר את הישראלים למציאות החיים: איש, בשום מקום בעולם, אינו יכול לבטוח בביטחון.

בעולם העתיק ובימי הביניים לא ידע האדם ביטחון: הוא לא היה בטוח בדרכים, לא בבתי העץ, לא בים, לא ברחובות הערים, לא ביערות, לא בהרים, לא במישורים, לא על שפת נהרות, הוא לא היה בטוח מפני אסונות טבע ולא מפגעי אדם. חיי אדם היו זולים מחיי סוס. ואם צצה במחצית השנייה של המאה ה־19 תקווה לחיים ללא פורענויות, באה המאה העשרים על מלחמותיה ומחקה אותה לדורות. מה פתאום ביטחון על פני כדור הארץ הזה?

לא במקרה ביטחון ואבטיח מאותו השורש: לא בטיח ולא שום דבר אחר. בתנ"ך, כך על פי הבלשנים, ביטחון פירושו תקווה ותוחלת, לא ודאות. סיכת ביטחון לעתים נפתחת, רכב ביטחון אינו מגן מפני פיגוע, חגורת ביטחון אינה ערובה לצאת מתאונת דרכים בשלום, גם דרך זכוכית ביטחון חודרים הקליעים, מועצת ביטחון היא הגוף האחרון שאפשר לבטוח בו, אף שטר ביטחון עלול להיות ללא כיסוי, גדר ביטחון פגיעה, כלומר גם בימינו הביטחון יכול להיות רק משאלה, לא ודאות.

הרי עצם המונח גדר ביטחון הוא אבסורדי, דבר והיפוכו. עוד לפני שהיא מונעת חדירה מבחוץ (והיא לא מונעת), היא קודם כול כולאת את מי שבמתחם שלה. לכל היותר אפשר לדבר על גדר הפרדה. וגם היא חזון תעתועים. תולדות האנושות הוכיחו כי גם מבצר בעל קירות עבים, בנוי על צוק הרים, שאין אליו כביש גישה, נכבש – כבר בימים הרחוקים שלפני הנשק החדיש. הייתה דרושה רק נחישות. מצדה נפלה, נכבשו כול הטירות, המצודות, מגדלי השמירה בעלי קירות האבן הכפולים והמשולשים, מוקפים חומות, תעלות, עם שערים מוגנים. קו מג’ינו נכבש, קו בר לב קרס. בישראל אפשר לשאוף למעין שביתת נשק או לחיות בידיעת סכנת המלחמה. גדר הביטחון היא אספירין. בלי שלום אין ביטחון וגם עם שלום הביטחון אינו מובטח, אין גבולות בטוחים אלא גבולות מוסכמים, וגם גבולות מוסכמים אינם ערובה לביטחון.

דרושה הסבה מחשבתית: לא להאמין למי שמבטיח ביטחון, כי הוא משקר ביודעין, לא לתבוע את הביטחון, אלא ללמוד לחיות בתחושת חוסר הביטחון, האישי, הלאומי, העולמי. זה אחד היתרונות של מי שעבר את המאה העשרים על כול זוועותיה: לא בוטחים עוד לא בקדמה ולא במגילת זכויות האדם, לא בצדק ולא באנושיות, לא באלוהים ולא בנושאי דברו עלי אדמות. זה לא מונע שמחת חיים. זה לא מונע להוליד וללדת ילדים. זה לא מונע לפעול למען חברה פחות דורסנית. זה רק מונע אשליות.

איפה החיים בטוחים? לא באמריקה, בצפונה או בדרומה, לא באסיה, לא באפריקה, לא ברוסיה, לא בגרמניה, לא באנגליה, לא בצרפת. אפילו בשווייץ בקושי. אבל מי רוצה להיות שווייצרי? מי מסוגל להיות שווייצרי? מרחבי יבשת אוסטרליה נראים בטוחים עד שקוראים את תולדותיה, את זיכרונות תושביה על העוני, על הניצול, על מאבק הקיום ללא רחמים, על ההתאכזרות לילידים, על פגעי הטבע, על האבטלה. וביבשת הענקית הזאת אין מקום אפילו למאתיים פליטים מכורדיסטן. עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר עלו ארצה, בין השאר, משום שהחיים שם נהיו כאוטיים ונעדרי ביטחון, ואילו כאן באה עליהם האינתיפאדה. ישראלים “עברו לגור” בניו יורק, משום שהחיים בישראל נראו תלויים על בלימה. חרדות הביטחון של אזרחי אמריקה תפסו אותם בגרון. דובר על איזה אי באוקיאנוס השקט שבו תקום מושבה ישראלית שתחיה בשלווה וביטחון, אבל גם שם שורצים כרישי הנדל"ן.

החיים פשוט לא בטוחים. לא במכונית, לא במטוס, לא על אופניים, לא על אופנוע, לא להולכי רגל, לא לשוחים בים, לא בכינרת, לא בבית הספר, לא בבית. בעיקר לא בבית. רוב התאונות קורות בין כותלי הבית, רוב מקרי הרצח מתרחשים בקן המשפחתי. התעללות מינית, אלימות, התאכזרות, הכול קורה קודם כול בבית. גם במיטה לא בטוח. רוב האנשים מתים בה. אפילו לנשום מסוכן עם כול הרעלים באוויר. ולא לנשום מסוכן עוד יותר.

השקעות בטוחות אינן בטוחות כלל, בנקים פושטים את הרגל, בורסות מתמוטטות. הדבר הבטוח היחיד הוא חוסר הביטחון – ועמו צריך לחיות. רק במקצת מדינות העולם קיים, לפחות, ביטוח מפני רעב; לגבי מרבית אזרחי העולם אף זה לא. קצבת הביטוח הלאומי, גם אם היא זעומה, גם אם היא עונה רק על הצרכים הבסיסיים ביותר, יש בה לפחות מידה של ביטחון מפני מיתה מרעב – ובעיני מיליונים אף זה נחשב עושר. החיים נשארו, כפי שהיו בימים רחוקים, הליכה ביער חשוך, שורץ חיות טרף ושודדים, וכיסופים לאור דולק בקצה הדרך.