רקע
רות בונדי
מהסוף והלאה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

לצפות או לא לצפות, זאת השאלה: אני נחרדת מסוף טראגי ואינני מסוגלת לקבל הפי אנד כמות שהוא, בלי לראות את כול הצרות שלאחריו. ניחא, לטרגדיות של שקספיר כבר התרגלתי ויש מידה של הקלה בסופן המר: אופליה, פולוניוס, לארטס, קלאודיוס, גרטרודה והמלט נמחקו מספר החיים. המסך יורד. סוף ייסורי הנפש, סוף ההסתבכויות. אבל אילו אופליה הייתה נישאת להמלט, איזה גיהינום עלי אדמות היה צפוי לה עם האיש הנוירוטי הזה, בעל מצבי הרוח ההפכפכים?

בסיפורי ספר האפוקריפים של קארל צ’אפק גורלם של רומיאו ויוליה שונה: אוליבר מנדוויל, אציל אנגלי צעיר בן המאה ה־17, נקלע בדרכו על פני איטליה, בעת גשם זלעפות, לאחד הכפרים בצפון איטליה, ומקבל מחסה בבית הכומר המקומי. מתברר, שמוצא הכומר מוורונה והשיחה נסבה על יוליה לבית קפולט, שאת סיפור חייה ומותה ראה מנדוויל על הבמה בלונדון. לפי מיטב זיכרונו של הכומר, שבנעוריו שירת בקודש את האח לורנצו, נישאה יוליה לרוזן פאריס והיו להם שמונה ילדים. הרעל שבלעה בגלל סיפור אהבת הבוסר לרומיאו לא היה קטלני, ויוליה לא מתה בדמי ימיה, פאריס לא נרצח בידי רומיאו, אלא נפצע רק פצע קל בכתפו, ורומיאו, שהיה סתם פרחח שאינו ראוי לבת לבית קפולט המיוחס, נמלט למנטובה והתאהב לבסוף בבתו של איזה מרקיז. בקיצור: אין טרגדיה. מנדוויל מעדיף את שקספיר על המציאות. גם אני. לאחר שמונה לידות, ואולי אף יותר, השמינה יוליה והתעייפה מן הסתם: “לא הערב, כואב לי הראש”, הייתה אומרת לפאריס, למודת ניסיון. לא, יוליה לא יכולה להזדקן, היא נשארת לנצח נערה הטועמת את טעם אהבתה הראשונה. האם לוליטה יכולה להיות בת שישים, סובלת מדליות?

סופרים בני ימינו, למעט מחברים ובעיקר מחברות של מה שמכונה, עדיין, רומנים לנשים, אינם נוטים להעניק לקוראיהם הפי אנד קלאסי של חתונה לבנה וקביעה מפורשת: מכאן והלאה, מקץ כול התלאות שנערמו בדרכם זה אל זה, הם חיו באושר ועושר. במקרה הטוב הם מסתפקים ברמז, כמו בגברתי הנאווה לפי פיגמליון לשו: “אלייזה, איפה נעלי הבית שלי?” שואל פרופסור היגינס, ומזה עלינו להבין, שהוא מתכוון לחיי זוגיות עמה, כחוק, אני מניחה. מתחשק לי להזהיר את אלייזה מפני המאצ’ו האינטלקטואל היהיר הזה, המבוגר ממנה בשנים, שלא ישכח לה את עברה הנחות, ותמיד יזקוף לזכותו את החסד שעשה עמה כשהפך אותה לגברת.

היו ימים שייחלתי לסוף טוב. עכשיו, עם ניסיון החיים המצטבר, אני לא נעצרת בו: אני כבר רואה את העתיד לבוא. בילי אליוט, נער אנגלי מעיירת כורים, שנפשו יוצאת לבלט הקלאסי, אכן מצליח – על אף כול המכשולים והסביבה העוינת – להתקבל לבית הספר המלכותי לבלט בלונדון. בסרט רואים אותו יוצא לבמה, כדי לרקוד באגם הברבורים, אביו ואחיו הנרגשים ישובים בקהל. סוף שאין טוב ממנו. ואני כבר רואה אותו מזדקן, פתטי, מאופר, בעל עיניים דומעות ורגליים נפוחות, יושב בפאב ומספר למי שמוכן לשמוע על תקופת הזוהר שלו.

מבחר הסרטים והספרים שאני מוכנה להתמודד אתם הולך ומצטמק: אני לא מסוגלת לשאת אלימות לשמה, התעללות, רוצחים סדרתיים, חטיפה, סדיזם ומיני זוועות אחרות: די, אני יודעת שהם קיימים, מניסיוני. אני מוכנה להאמין לכל במאי קולנוע, לכל מחזאי, שכל מעשי האכזריות, מפדופיליה עד קניבליזם, אכן מתרחשים במציאות, אבל בלעדיי. אני חייבת לשמור על שארית האופטימיות שלי. אנטוני הופקינס הוא שחקן האהוב עליי, אך לא ראיתי את שתיקת הכבשים ולא אראה גם את חניבעל, כי אין לי הכוחות הנפשיים לכך. משום מה זהה המושג “פעולה” עם מרדפים, יריות, גוויות, עינויים ושאר האקשן; הרי להלכה גם בישול, שחרור סתימה בכיור או התעמלות לפי שיטת אלכסנדר הם בגדר פעולה, אך הם לא נחשבים. פעולה דורשת דם – ובכמויות. כמו אותו נקניק אנגלי שחור ולא כשר.

ההמשך תמיד לנגד עיניי: בחתונה, מאחורי הפנים הקורנות, אני רואה את שיעמום סופי השבוע, את הגירושים, את הסכסוכים על הרכוש ועל הילדים. למראה בית חדש, מבהיק בלובן, שבנייתו הסתיימה רק זה עתה ודייריו הראשונים מתמקמים בתוכו, אני כבר מבחינה במה שעתיד לבוא: רפפות התריסים החסרות, המרפסות הנסגרות ללא התחשבות במראה הבית הכללי, הסדקים והחורים שמשאירים אחריהם מתקיני מזגנים בעבודה חפוזה, חוסר הכבוד לעיר, לרחוב, לבית המשותף. על מכונית חדשה, מבהיקה, מצוידת בכל אביזרי הטכניקה המודרנית, אני כבר רואה בעיני רוחי את השריטות, המעיכות, הפגושים המעוקמים, כול המכות שיהיה עליה לספוג; בחנות למזון מוכן, שזה עתה נפתחה, אני כבר קוראת את סממני סגירתה, כי היא יקרה מדי לקונים מן השורה ולא מובחרת דייה לבעלי אמצעים. תסמונת השנים המצטברות? אולי, אם כי דווקא הסופרים הצעירים מתהדרים בפסימיות, שאדם מבוגר אינו יכול להרשות לעצמו. זה לא דיכאון, לא עייפות חיים, לא ראיית שחורות, אולי זו ידיעת שבריריות האושר, ארעיות השמחה, אולי זה שריון, אפוד מגן נגד צליפות החיים.

נכון, יש זוגות שיודעים להזדקן יחד יפה, בידידות, באהבה שאינה דורשת מילים, קיימים בתים משותפים, שדייריהם שומרים על כבוד ביתם וחזותו, מסעדות שלא מידרדרות עם הזמן, ילדים חמודים שגדלו לבני אדם זקופי קומה. ישנם גם פוליטיקאים כנים, מצויים עשירים, שבעיניהם העושר גם חובה כלפי הזולת, לא כול שלטון מקומי מושחת. אבל לפעמים לא רואים אותם בעננה השחורה הנקראת מציאות, שאינה אלא בבואת המציאות כפי שהיא משתקפת באמצעי התקשורת. ליום יפה, לאדם הגון אין רייטינג.

*

לא השוני בין דור לדור מכביד, אלא חוסר היכולת לסדר את רצף הדורות, לראות את השרשרת כולה. מה שמוגדר כפער הדורות, שאותו מבכים מדי פעם, אינו אלא תופעה טבעית בקצב החיים. רק בעולם קפוא לא משתנים החיים במרוצת הדורות. אמנם במבט ראשון הם נראים קצת משונים, הבחורים עם הסיכה בגבה, באף, העגיל באוזן, עם שרשרת החרוזים, הצמיד, השיער הצבוע בלונד או בצבע גזר, הג’ל בשיער והקוצים, הבחורות עם היהלום בטבור, תמונת הקעקע (רחיצה, במקרה הטוב) על הכתף, במכנסי לייקרה מבהיקים צמודים, במשקפי שמש ענקיים, יושבים בקפה נירוונה על שפת ימה של חיפה, שותים בירה מבקבוק, קפוצ’ינו עם קצפת, טופחים איש לרעהו על השכם, מתחבקים, קופצים למי הים השקטים ביום חמסין, סתם נהנים מהשמש. אבל הפער הגדול הוא רק בשעה: שתיים אחר הצהריים, יום חול, מניין לכל הצעירים הזמן להתבטל? האם הם לא עובדים? לא לומדים? כאן התהום הפעורה בין הדורות, לא במראה: בחוסר היכולת להשתחרר מצו העשייה, שהנחה את הדור שלי. שעת בטלה הייתה תמיד רק פרס על עבודה קודמת.

הם נראים כצעירי סן פרנסיסקו, רק שזופים יותר, ולמלצריות ירכיים שמנות יותר. היי־ביי. אמריקה בעצמותיהם מגיל צעיר. רק ילדים משכונות דתיות עדיין מתחפשים בפורים לאסתר המלכה או ליפנית, לחסיד או לליצן. גם קאובוי ובטמן עבר זמנם. אצלנו, בשכונת הוותיקים החילונית, מחופשים הילדים למדונה, לספייס־גרלס, למייקל ג’ורדן, לשפנפנות, כי זהו עולמם. טלוויזיה טובה ללימודי אנגלית, ואנגלית או, ליתר דיוק, אמריקנית, פותחת את שערי העולם, כמו לטינית או גרמנית או צרפתית בימים עברו, וגם את שערי הפוליטיקה הישראלית. דור דוברי האנגלית הכבדה מסוגו של ברק או שרון הולך ונעלם, מי שרוצה להיות פוליטיקאי ישראלי מצליח בעתיד, חייב קודם כול לשלוט באנגלית. מוטב שיאמר שלוש שולחנות או גרביים לבנות או הכנסה גודלת, ולא יגמגם בריאיון בסי־אן־אן. עברי – למד אנגלית.

רוב הספרות המתורגמת בארץ היא אמריקנית, לאלה שעדיין לא מעדיפים לקרוא אותה במקור, אבל רוצים להיות In בחברה, כאן ובארצות הברית. באינטרנט אי אפשר בלעדיה, בטלוויזיה ובסרטים בקושי. בטלפון מאייתים אותיות לטיניות באופן אוטומטי בצורתן האנגלית: c היא סי, G היא ג’י, I היא איי. אפילו עיתון הארץ כותב: ג’וזף מנגלה.

מוטל בן פייסי החזן למד עם בואו לאמריקע מקרוביו ומכריו לשרבב בתוך האידיש ביטויים אנגליים, שנועדו להעיד על מידת התאקלמותם של המהגרים ממזרח אירופה במולדתם החדשה. היום זה לא היה עושה רושם על אף אחד. את זה יש לנו גם בישראל. פוליטיקלי קורקט, סיקסטיז, גייז, בסטסלר, סטייל, פרינג', דיל, פייבוריט, לייף־סטייל, אייטיז, שופינג, הפנינג, רייטינג, שרימפס. אבל כאן האנשים אינם מודעים כלל שאלה מילים לא שלהם או, גרוע יותר, גם אם היו יודעים זאת, לא היו מבינים מה רע בדבר. גלובליזציה – גם בשפה. בחברות השיווק למיניהן אפילו אומרים בטלפון בקול סטרילי: “שיהיה לך יום נעים”, ממש כמו באמריקה Have a nice day.

אחד היעדים הראשונים של העולים בגלי העלייה הגדולה עם קום המדינה היה לכבוש את העברית; כיום אין די בכך: בכל מקצוע, רפואה או מחשבים, הנדסה או משחק, מלצרות או מכירות, דרושה גם ידיעת האנגלית. הדבר טוב ומועיל, לעת עתה, שהרי כול שפה מרחיבה את האופקים. אבל כבר כיום כותבים חוקרים ומדענים ישראליים את עבודות המחקר שלהם ואת ספריהם קודם כול באנגלית, כי פרסום בחו"ל קובע את מסלול הקריירה גם בארץ. מודעות הדרושים של תעשיות ההיי־טק והביו־טכנולוגיה התפרסמו בימיהן הטובים במוסף עברי באנגלית בלבד:We are looking for an ingenious idea. Got one? מי צריך רעיון בעברית?

בימי המנדט התקוממו נגד שפת הכובש, ששלט בארץ ישראל בכוח הצבא, ואילו הכובש האמריקני, בלי נשק, בלי שימוש בכוח, התקבל בזרועות פתוחות: שפתו, תרבותו, רמת חייו. אבל כאן שוכחים שלרוב האמריקנים, עם כול מגרעותיהם, גם מעלות שאותן מחקה הישראלי רק לעתים רחוקות: גאווה אזרחית, התחשבות בשכן ורכושו, כבוד לדמוקרטיה, נהיגה שקולה, היעדר מגיע לי. השטחיות, המתיקות, הזיוף שבסדרות הטלוויזיה האמריקניות, משקפים רק פן אחד של החיים בארצות הברית ולא היו מטרידים אותי, אילולא גדלו עליהם ילדי ישראל כעל מים חיים, כמו על זבל אורגני. האם הם ידבקו בעברית? האם הם ימשיכו לחיות בארץ מוקפת ים של איבה או יחפשו את מזלם בעולם?

עדיין יוצאים ילדים למחנה צופים ביערות הכרמל וחוזרים עם חבורות ושריטות. עדיין משחקים ילדים לבדם בגינה, עדיין ישנים בשקי שינה בדירות חברים, עדיין זה כיף לגדול בישראל. ממש קולי.

המלצות קוראים
תגיות