רקע
רות בונדי
קסמי הבריאות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

חזרו והזהירו אותי, כפי שהזהירו דורות של ילדי הגולה, מה יקרה לנו כשנתבגר, אם לא נשמור על כול כללי הבריאות וההתנהגות הנאותה בילדות:

נקבל גיבנת אם נשב בגב כפוף.

יצמח לנו אף ענקי אם נחפור בו.

יירקבו לנו השיניים אם נאכל את נחשי הגומי וסוכריות המשי שנקנו בחשאי בדרך לבית הספר או ממנו.

נתעוור אם נקרא ספרים בלילה לאור פנס מתחת לשמיכה.

לא נצמח אם לא נאכל תרד ונסרב לשתות קקאו עם קרום.

רק ההשמנה עוד לא היוותה איום. הרזון עדיין לא היה אידאל.

איש לא ירצה להתחתן אתנו, אם לא נדע לבשל ולשמור על הסדר והניקיון.

על מה שעלול לקרות למי שמאונן, לא אמרו דבר, כי זה לא היה נושא לשיחה, בייחוד לא לבנות.

היינו בית נאור ולא איימו במכשפות, שדים ומשטרה. ואת אימת השואה לא ניחשו.

הילדים שישבו כפופים לא קיבלו גיבנת, לילדים שחפרו באף לא צמח חוטם ענק, ראייתם לא נחלשה בגלל קריאה בלילות, שיניהם לא נרקבו מאכילת ממתקים, אבל הם לא צמחו, כי לא זכו להתבגר – והם היו ילדים טובים וממושמעים, שעשו לרוב כמצוות הוריהם.

*

אדם חייב לעמול למען בריאותו, כך למדנו כבר בנעורינו, נשלחנו לחוג להתעמלות ריתמית, יצאנו לטיולי הליכה של שעות – ביערות, בנוף ירוק, באוויר הצח. ואף על פי כן אין בי הבנה לכל הצועדים והרצים כמצוות הרופאים השכם בבוקר או לפנות ערב בשדרות העיר, לאורך פיסות הירק, נושפים כמו קטר, מאזינים לווקמן, מזיעים, לבושים אימונית או מכנסי לייקרה הדוקים המבליטים קפלי שומן, חובשים כובע להגנה מפני נזקי קרני השמש ונראים לעתים שפופים עד כדי רחמים. רובם רצים ביחידות, אבל יש גם זוגות, ויש הרצים בקבוצה כיחידת עונשין. זה לא הגיוני לנסוע במכונית למכולת, לדואר, לבנק, שלא לדבר על נסיעה לעבודה ולקולנוע, ואחר כך ללכת, ללא מטרה מעשית, הליכה לשם הליכה, כדי לשרוף קלוריות. ניחא, אם מחזיקים בבית כלב ויוצאים אתו לריצת בוקר, שומרים לפחות על איצטלה של מטרה מעשית, אפילו מצווה. אבל להתעייף מהליכה סתם כך, את זה מוחי, המכור להיגיון, לא מסוגל או, ליתר דיוק, לא מוכן להבין.

כאשר אני מבקרת חברים בקיבוץ, זה משהו אחר, שם גם אני “עושה את המערכת”: סיבוב לאורך הגדר המקיפה את המשק, הוויה סקלרוזה, כלשון חברי הקיבוץ בגיל שהוא רחוק מזהב. יש נוף, צמחייה, ציפורים, דשא, פרחים, ריח רפת, כוסברה, לול, מכבסה, תפוחים, ירוק לעין, שקט לנשמה. וזאת עדיין לא חובה, לא הוראת הרופא. עדיין נשמרת תחושת חופש הברירה.

שנים טענתי שאני חייבת את בריאותי הטובה, יחסית, לקופת החולים הכללית, כי עצם המחשבה על התורים, ההמתנה, הצפיפות, יחס הרופאים חסר הסבלנות והמתנשא הבריאה אותי פלאים. בינתיים השתפר השירות, זמן ההמתנה לרופא התקצר, אבל אני עדיין דוגלת בשיטה הרפואית הבדוקה: זה יעבור מעצמו. בעזרת תחבושת קרה, משחה, התעמלות, תה בלימון ודבש, כוסית קוניאק וכל שאר התרופות הביתיות. אינני מדברת על ליקויי בריאות כבדי משקל כסתימת עורקים או לחץ דם גבוה, שדורשים התערבות רפואית, אלא על כול התחלואים והמיחושים הפוקדים אדם מדי פעם, כמו כאב גב או כאב ראש, ברך נפוחה, הצטננות, שלשול או פריחה. עד עכשיו שיטת נחכה ונראה וניקח אקמול הוכיחה את עצמה, לרוב, ועתה, בגיל השלישי, זוקפים בלאו הכי את כול המיחושים לגנות השנים המצטברות. הדגם כבר התיישן, התבלה, ודגם חדש אין להשיג. חלקי החילוף אזלו.

בני דור ראשית המדינה לא היו מודעים, כמעט, לחשיבות השמירה על בריאותם, לרפואה מונעת; כול עוד הם לא נפלו למשכב, לא טיפלו בעצמם. מי לקח ויטמינים, מי ידע מה זה ג’ינסנג, מי בלע כמוסות שום, מי שמע על חמצון יתר, כולסטרול או בריחת סידן? אכלנו מה שהיה, מרחנו, במקרה הטוב, קצת Nivea או Pond’s או ענוגה על הפנים, הלכנו בשמש בלי כובע, בלי להיות ערים לכל הסכנות האורבות על כול צעד ושעל לבריאותו של האדם. אין להתפאר במה שנבע מחוסר מודעות, בורות, קלות דעת וחסרון כיס. כאלה היינו. כיום מתחילים לדחוף כבר לילדים בגיל הרך ויטמינים ומינרלים, על מדף במטבחה של בת ארבעים עומדת סוללה שלמה של בקבוקים וצנצנות וקופסאות עם תמיסות וטבליות וכמוסות ואבקות עם תוספי מזון וצמחי מרפא, הכול למען הבריאות והגיזרה.

אני מתייחסת בסלחנות מסוימת לכל הבולעים בנאמנות פטריות סיניות כבושות ושורשים טיבטיים, שלא היו טועמים רעל כמו סוכר לבן או גבינה צהובה, שקונים רק ירקות ופירות אורגניים, מתנזרים מדברי מאפה אלא אם מדובר בעוגיות תמרים וחיטה מלאה, טוענים שטופו טעים, בקיצור אלה שמקפידים בחירוף נפש וגוף לחיות על פי מאות צווי התזונה הבריאה. אני לא ממש עולזת, כשאחד ממכריי המכורים לבריאות, חולה, זקוק לניתוח שבר או סובל מדלקת פרקים, אבל יש בזה סיפוק כלשהו: נו, איפה השכר על כול העמל והיגע והעמידה בפיתויים? אבל לעולם אין לדעת, מה היה מצבם ללא פולחן הבריאות, אולי בכלל כבר היו גרוטאה או בעולם אחר. אותו הדבר אפשר לטעון גם בזכות שמירה על דיאטה זו או אחרת ואימון על מכשיר כושר, גם כאשר תוצאותיהם אינן נראות לעין: מי יודע איך היה בלעדיהם?

לא די לי בשמירה על הבריאות למען הבריאות, דרושה לי סיבה הגיונית מעבר לכך: סטייקים והמבורגרים לא טעימים לי, אוכל שמן דוחה אותי, חלונות פתוחים הם צורך נפשי, לחם שיפון מלא אהוב עליי, שחייה היא קודם כול תענוג. בשטח זה אני דוגלת בפרופיל נמוך: מודעות לבריאות, אבל בלי קנאות, בלי תורות נוקשות, בלי הצהרות עקרונות, שמירה על משקל, אבל בסתר. בחברה: סוכר או סוכרזית לקפה? סוכר, תודה. שיתפוצצו. ובבית סוכרזית. רשמית, אני לא שומרת על שום דיאטה. אבל כול בוקר וכל ערב אני נעמדת על המאזניים עירומה, אפילו בלי שעון, מקווה ברוב אופטימיות שהגעתי למטרה הנשגבת שהצבתי לעצמי: 64 ק"ג משקל חי, שאותו אני תמיד עוברת בקילו, לפחות. מעל שני קילו משקל עודף אני נתקפת מוסר כליות וקיבה: זה בגלל גלידת ריבת החלב עם הקצפת שאני מתה עליה, זה הסלמון המעושן, שאני לא יודעת לעמוד בפיתויו, זה סלט תפוחי האדמה שאני משתגעת אחריו. שלושה ימים, לפחות, בעונש. היום יפה יותר בציפייה למשהו טוב בערב: קוביית קממבר, כוס יין, שני באצ’י. במקלות גזר ומלפפון אין שמחת עוגיות שקדים. החיים הם לא פיקניק, לצערי: אין כמו קבאב טוב על האש. עם פיתה עיראקית.

צפייה בשיח רופאים בטלוויזיה וקריאת מוספי הבריאות בעיתונים רק מעודדות היפוכונדריה. מי רוצה לדעת את כול התחלואים שיכולים לפקוד את האדם מאז היותו עובר? הכול עלול להיות מסוכן, מחלב אם עד מי בריכה, ממתקני גן שעשועים עד חיות מחמד. שלא לדבר על הקרינה החודרת לכל פינה.

שלושה שלבים יש בחיי האדם: בשלב הראשון שואלים אותו מכרים בפגישה מקרית: “מה נשמע? איך העניינים?” בשלב השני שואלים הבריות: “ומה שלומך?” ואין פירושו של דבר שבאמת מבקשים לדעת, איך אתה חי ומהן הצרות שלך. התשובה הסטנדרטית חייבת להיות בסדר, חיים או שלא יהיה יותר גרוע, לא מחייבת. בשלב השלישי והאחרון שואלים, בעיקר מכרים צעירים: “ואיך הבריאות?” שאלה הנשאלת לעתים בקול נמוך, כנראה מתוך חרדה שמא הנשאל או הנשאלת יתחילו לספר בקולי קולות על הטחורים, דלקת הוורידים או צניחת שלפוחית השתן שלהם. עצתי היא לענות תמיד, בכל תנאי, בכל מצב, אותה התשובה כמו בשלב שני.

רק לא להיכנס לפרטים על בדיקות ותוצאותיהן, חוות דעת רפואיות וכאבי גוף מסיבה פשוטה אחת: אם השואל בריא, הוא ייהנה מרשימת המיחושים של הזולת ואף יראה לנכון לציין שהוא מרגיש מצוין, ואם הוא בעצמו מוכה חולי, יהיו רק חילופי מידע רפואי: אתה לי על אלרגיה, אני לך על אקזמה, אתה לי על סכרת ואני לך על שלבקת חוגרת.

עם קרובים ואוהבים אפשר, תאורטית, לדבר על מצב הבריאות בחופשיות, אבל בתנאי שהיא תקינה או שמדובר באיזו תקלה זניחה. על כאבים גדולים, על חרדות ועל תחושת הידרדרות המצב לא כדאי להרחיב את הדיבור. למה להכביד עליהם ולהוסיף להם דאגות, שלא חסרות להם בלאו הכי? הרופאים טרודים, אחיות המרפאה עוד יותר, בקיצור, פגעי בריאות אינם נושא לא לשיחה ולא להתכתבות אלא במקרי חירום, וגם אז, מוטב, כהודעות מתומצתות.

הדבר שונה כשמדובר בהיפוכונדר או בשיח היפוכונדרים, שהוא אינו אלא חילופי מידע על תרופות וסממני תחלואים. היפוכונדרים נהנים דווקא לשוחח עם בעלי מחלות ומיחושים, כי ביכולתם להעניק להם עצות יקרות מפז באשר לרופאים ודרכי ריפוי. היפוכונדר נוסע לחוץ לארץ, גם למדינה מפותחת המבורכת בבתי מרקחת לתפארת, מצויד בתיק תרופות כרסתני ובו כול הציוד הבסיסי הדרוש לדרך: תרופות נגד שלשול, צרבת, קלקול קיבה, עצירות, הצטננות, שיעול, פריחה ושאר המיחושים והמכאובים העלולים ליפול על אדם המתרחק מביתו. אמנם הם נופלים עליו גם בבית, אבל כאן כול הציוד במצב הכן פרמננטי, ורוקח ידידותי מצוי מעבר לפינה.

רק לא לגרום נחת למתנשאים, שבעיניהם הפרש של חמש שנים בגיל לטובתם מעניק להם את הזכות ליחס דואג: לעזור לך במדרגות? לקחת לך את התיק? אני הולכת מהר מדי? את מסתדרת לבד? את נראית לי עייפה. את נראית לי חיוורת. עשית בדיקות בזמן האחרון? בקומדיות קולנוע משיבה לעתים הזקנה לצעיר הרחום, המבקש להעביר אותה בכביש, במכת אגרוף. אותי זה לא מצחיק בכלל: מגיע לו. מה הוא מעליב? רק בפראג, בעת סחיבת מזוודה במדרגות במעבר תת־קרקעי או בתחנת רכבת, אני מוכנה ברוב חסדיי להסכים שאיזה צופה בנפשו יסחב לי אותה עד למעלה, אם כי גם אז בהיסוס: מה אם הוא רוצה לגנוב לי אותה? מרגיז כאשר צעירים לא מפנים את מקומם מפני שיבה, אבל מרגיז הרבה יותר, אם איזה זקן מקומט מציע לי באבירות את מקומו. מה, עד כדי כך אני נראית קשישה? מוטב להגיע הביתה באפיסת כוחות, אבל לשמור על הדימוי העצמי.

בישראל מציינים את יום חופש הנטיות המיניות למיניהן, יום הגאווה, בנפרד ואת יום הקשיש בנפרד, אבל מה בדבר גאוות הקשיש? גאווה של פעם. במילונים משום מה מבוארת גאווה כיהירות, התרברבות, התנשאות, התהללות, החשבה עצמית – הכול הקשרים שליליים. אני לתומי סברתי שיכולה להיות גם גאווה חיובית. גאווה על שיקום מנכות, גאווה על עבודה נאמנה, גאווה כקיר מגן. תמיד חשבתי שאדם יכול להיות גאה בילדיו בלי יוהרה, גאה לעצמו, גאווה פרטית, אישית, לא מפחיתה מערכו של הזולת, רק כמשענת לעת מבחן.

יהודי אירופה מן המעמד הבינוני ומעלה נהגו לנסוע פעם בשנה למקום מרפא – קארלסבד, מריינבאד, באד נאוהיים, באדן־באדן, פיישטני, וישי וכל שאר המקומות האהובים גם על כותבי רומנים – שותים מי מעיינות מינרליים, טובלים באמבטיות בוץ ומנסים להסיר בתוך שבועיים את כול חטאי הזלילה במשך השנה. כיום מקום השיפוץ כבר לא חייב להיות בנוי סביב מעיין מרפא, אלא העיקר שהוא במקום נאה למראה, נוח לטיולים. את כול השאר – חצי תריסר מיני עיסויים, אמבטיות בוץ וצמחי מרפא, טיפול רפלקסולוגי, ייעוץ תזונתי, דיאטת הרזיה – מספקת חוות הבריאות או הספא, בלשון ימינו, שלא נועדו לישראלי הרועש, המטופל בילדים. שהות של שבוע במקום כזה עשויה לסייע פלאים לבעל המקום, בכל מקרה; לאורחים – רק בתנאי שהם לא חייבים לשקול את העלות של כול טיפול וכל פינוק, כי אז הם עלולים לשוב חולי אולקוס, ואפילו גניבת הקבקבים הלבנים וחלוק הרחצה הרך, העומדים לרשות האורחים, לא תוכל לנחם אותם.

יקית כמוני מבטחת את עצמה בכל נסיעה לחו“ל. לעולם אין לדעת. נסעתי לי על פני העולם מבוטחת אוטומטית על ידי ישראכרט, בלי לקרוא את האותיות הקטנות, שלווה ובטוחה, שבמקרה של מחלה או תאונה בחו”ל יש מי שיכסה את ההוצאות. עד עכשיו מעולם לא נזקקתי לשירותי ביטוח חו“ל, אך הייתי שקטה. לא ידעתי, מה שנתגלה לי רק במקרה, שהביטוח האוטומטי של לקוחות כרטיס האשראי לא חל על מי שעבר את גיל 75. בפברואר שנת 2000 נסעתי בגשם, בקור, ברוח, ברכבות על פני גרמניה, כדי להרצות בפני בני נוער – אילו ידעתי שאין לי ביטוח, הייתי בטח נופלת ושוברת לי רגל או מקבלת דלקת ריאות. מה שהציל אותי מתאונה היה חוסר הידיעה. הלכתי לניתוח קטרקט (יָרוֹד על טהרת העברית, אבל מי יבין על מה אני מדברת) כמו לסרט קולנוע, חסרת דאגה: ניתוח בקרני לייזר, אחרי שעה קמים והולכים הביתה. למחרת מסירים את התחבושת. נגמר העניין. רק בדיעבד נודע לי, שעשרה אחוזים מהמנותחים נתקלים בסיבוכים, רק אז הגיעו אליי כול הסיפורים על ניתוחים שלא עלו יפה. שלי הצליח יוצא מן הכלל, לא רק בזכות ד”ר לוי, אלא גם בזכות קלות דעתי בענייני בריאות. בעצם, לא רק בענייני בריאות.

המלצות קוראים
תגיות