רקע
רות בונדי
אישה מפוצלת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

בין הררי המילים שכתבתי במרוצת השנים הייתה רק התייחסות מועטה לפמיניזם או, במונח בן ימינו, לנשים כמִגדר, בעיקר משום שראיתי את עצמי קודם כול כבן אדם. ואולם בעצם ההגדרה של ‘בן אדם’ כבר טמון גרעין של הסתגלות לעליונות הגברית.

ייתכן שהתפנקתי: גדלתי ברפובליקה של מסריק, שהעניקה לנשים זכות בחירה מראשית קיומה. אמנם רוב הנשים הנשואות בצ’כוסלובקיה היו עקרות בית, ואם עבדו מחוץ לביתן, הרי היה זה לרוב בעסק המשפחתי או במקצועות המוגדרים כנשיים: הן היו תופרות, כובעניות, טבחיות, אחיות, ספריות, ספרניות, זבניות, שחקניות, זמרות. המורות היו לרוב רווקות ולעתים נשארו רווקות עד גיל הפרישה; עלמות עבדו כפקידות עד לנישואיהן המיוחלים. בכל השבט המשפחתי המסועף ובין כול מכרות הוריי לא הייתה אף לא בעלת מקצוע חופשי אחת ויחידה, אם כי כבר היו מצויות נשים כאלה פה ושם, בייחוד בין היהודים. ואולם כבר אז היה מוסכם, שגם בת חייבת ללמוד מקצוע, שיפרנס אותה, לפחות עד לחתונה הנכספת.

עם כול היעדר הביטחון העצמי של שנות נעוריי (שנותן את אותותיו עד היום), נדמה לי שמעולם לא הרגשתי נחותה בתור אישה. אולי משום שבבית הספר היסודי, המעורב מכיתה ו', הייתי תמיד בין התלמידים הטובים, ונוכחתי לדעת מוקדם מאוד, שבתפיסה מהירה ובכוח זיכרון אין לבנים שום יתרון. תנועת הנוער הציונית דגלה בשוויון מינים מוצהר, שלמעשה היה חלקי בלבד: הרי בהכשרה – בלי שהנושא הועמד לדיון כלל – היו הבישול, הכביסה, הגיהוץ, הניקיון מוטלים, כמובן מאליו, על הבנות, אך גם זה הוסיף מידה של הערכה עצמית: אנחנו טובות גם לחקלאות, גם לניהול משק בית.

בגטו טרזין היו בדרך כלל הנשים חזקות, מעשיות יותר, אף שלפי מעמד הנשים הכללי באותם הימים הן לא מילאו תפקידים מרכזיים בניהול הגטו. כאשר לפני כמה שנים הגיעה אליי פנייה לחקור את נושא הנשים בגטו טרזין ולהרצות עליו במסגרת סמינריון על האישה בשואה, התחלחלתי: נושא המגדר שייך לעידן אחר, הוא politically correct כאן ועתה, אסור לקשר אותו להשמדת העם היהודי, כאשר ציקלון ב' לא הבדיל בין גברים ונשים. ואולם אחר כך נמלכתי בדעתי. אכן מצאתי שוני בין התמודדות נשים לבין התמודדות גברים עם אותן תלאות טרם השמדה. בנושא זה, יותר מאשר מתוך דחף פנימי, נגררתי אחרי הדרישה מבחוץ בתירוץ עצמי, שאני לא רוצה לקפח את חלקן של נשות גטו טרזין בתמונה הכללית של נשים בשואה.

כאשר התחלתי בראשית שנות החמישים לעבוד ככתבת מקומית בחיפה, היו חדשות ופוליטיקה, באופן בלעדי כמעט, נחלתם של כתבים גברים; נשים מילאו במערכות העיתונים בעיקר תפקידים של עורכות מדור האישה או כתבות לענייני משפחה, אמנות, אופנה, חינוך או מוזיקה. ואולם אני רציתי להיות כתב לכל דבר – וכך היה. מעולם לא הצטרפתי לארגון העיתונאיות הבין־לאומי או לתא העיתונאיות בישראל, מפני שסברתי שהחלוקה באגודת העיתונאים חייבת להיות לפי שטח ההתמחות ולא על פי מין. כאשר ערכתי זמן מה מדור למשפחה בדבר השבוע, קראתי לו לא לנשים בלבד, מתוך הנחה, שבישול וגידול ילדים וריהוט הבית שייכים באותה מידה לגברים. להלכה, לפחות.

למעשה, בחיי הפרטיים, קרה בדיוק ההפך. כול ענייני הבית: בישול, כביסה, גיהוץ, ניקיון, גידולה של טלי, טיפוח הגינה, אירוח, עדיין היו שייכים, כמובן מאליו, לתחומי, אף ששנינו, רפאל בשן בעלי דאז ואני, עבדנו כעיתונאים במשרה מלאה. אינני חושבת, שאי פעם התרעמתי על כך או שניסיתי להתמרד, אולי משום שאהבתי לטפל בגינה, אהבתי לבשל, לשמור על הסדר, להיות מחוברת לטלי. והיה לי גם ביסוס רעיוני: יד ימינו של רפאל הייתה משותקת חלקית מאז חלה כשהיה כבן שלוש בשיתוק ילדים – אף שידעתי שנכי צה"ל, בכוח הרצון, מגיעים לעצמאות מלאה גם עם יד תותבת. לא רציתי לבקש טובות, לא באתי בדרישות, לא היו ויכוחים. אף על פי כן לא הרגשתי ולא הייתי מעולם אישה כנועה – גם אם נכנעתי לדרישת רפאל לא ללבוש מכנסיים בפרהסיה, אולי משום שגם אני הנחתי, שחצאית ארוכה עשויה להסוות טוב יותר את מותניי השופעות. מאז נפרדנו, אין לי חצאיות ושמלות בארון הבגדים כלל.

ואולי לא הייתי פמיניסטית פוליטית פעילה מעולם, על אף השקפתי ואמונתי בזכות שוויון הנשים, מפני שלא היה לי האומץ לצאת מארון הקונפורמיזם החברתי: לא רציתי לדחות גברים, שחברתם הייתה חביבה עליי, לא הייתי מוכנה לשאת לעג מצדם, אולי גם מפני שלא ראיתי בעבודתי הנוספת כאם ובמבשלת עול ושיעבוד, אלא זכות ותחביב. כדי להיות פמיניסטית מוצהרת עכשיו, לעת זקנה, כבר לא נדרשים כול העזה, שום ויתור.

הייתי חברה במועצה לצרכנות בראשותם של שולמית אלוני ומשה שחל כמה שנים, אף שנוכחותי לא הוסיפה לה הרבה. בעת שהותי באנגליה למדתי להעריך את חשיבותה של תנועת הצרכנות, אך מעולם לא השקעתי בה את נפשי. בעת כהונתו הראשונה של יצחק רבין כראש ממשלה, נבחרתי (כבר שכחתי בזכות מי ומה) לוועדה למעמד האישה שליד משרד ראש הממשלה. הוועדה הייתה מחולקת לוועדות־משנה: אני ישבתי בוועדה למעמד האישה בענייני אישות, יחד עם כמה רבנים ושולמית אלוני. שולמית חזרה וגערה בי, כיום אני מוכנה להודות שבצדק, על שאני לא מספיק נחרצת מול הרבנים הרוצים בהמשך שעבוד האישה. נדמה לי שהצלחנו להגיע בוועדה להבנה כלשהי בנושא הצמדת סכום הכתובה למדד יוקר המחיה, אבל לא שינינו מאומה בהתייחסות לאישה בבתי הדין הרבניים.

לא, כול מה שהשיגו הנשים מאז ראשית מדינת ישראל, לא בזכותי השיגו. אני לא הייתי מעולם פמיניסטית פעילה. למה לא, בעצם? הרי זה היה מתאים לי, לתפיסת עולמי, לשאיפתי להבעה עצמאית. אבל אני לא עשויה מחומר לוחמות. כמו כן לא הייתי מודעת במידה מספקת לכוחם הגובר של החרדים וליחסם המתנשא לאישה, שאינו זר גם ליהודי החילוני, ולמידת האלימות החבויה בגבר היהודי. זאת ועוד: לא העליתי על דעתי, שכל כך הרבה נשים צעירות, ילידות הארץ, יסכימו, מרצונן שלהן, ללדת כול שנה ילד, לשבת מאחורי פרגוד בעזרת הנשים ולכסות את שיער ראשן, למלמל בשעת נסיעה באוטובוס או ברכבת, מראשיתה ועד סופה, פרקי תהילים ולהישמע בצורה עיוורת לקול הרב או הרבי, החכם או המקובל. ולבעל, כמובן.

מעולם לא הייתי ולא רציתי להיות “האישה הקטנה” (כינוי שלא מצחיק, גם בהומור הקישוני המהולל), איש לא שר לי על ידי הענוגה, איש לא אמר לי: תהיי יפה ותשתקי, אבל התאמתי את עצמי למוסכמות, למה שציפו בחברה הישראלית של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת מאישה נשואה ומאישה בכלל. אולי לא הייתי פמיניסטית מוצהרת, רדיקלית, לוחמת, גם משום שלא רציתי לעורר את התנגדות הגברים במסגרת עבודתי כעיתונאית. עכשיו אני כבר מסוגלת להודות בכך, אבל אז השליתי את עצמי, שאני משפיעה על פי דרכי, בכתיבה. כיום אני יודעת, ששום כתיבה עיתונאית אינה משנה דפוסי התנהגות, אפליה, אלימות נגד נשים. דרושה מלחמה עיקשת בדרכים פוליטיות ומשפטיות, ודרוש אומץ לעורר את כול הנוגדנים של שומרי מוסכמות העבר, גברים ונשים, חילוניים ודתיים כאחד. גם אם משרתות עתה חיילות בחילות קרביים והסופרות הן המובילות ברשימות רבי המכר, במשך מחצית המאה האחרונה לא חל שינוי מהפכני לא במעמדן של הנשים ובמידת השפעתן ולא ביחס הגברים אליהן או ביחס הנשים אל עצמן.

איני רואה את עצמי מוסמכת, בצל כישלונותיי, לתת עצות בענייני זוגיות, אבל דבר אחד הייתי ממליצה לכל כלה, צעירה וצעירה פחות: לעולם לא לוותר על עבודתה המקצועית, גם בשנות ההתלהבות האימהית הראשונות, וגם אם די במשכורת הבעל לפרנס את המשפחה כולה. מי שמתנתקת ממקצועה לחלוטין, תתקשה לחזור אליו כעבור שנים. כיום, בעידן המחשבים והאינטרנט, אפשר ללמוד ולעבוד, במשרה חלקית לפחות, גם מן הבית, כאם לילדים קטנים. לעולם לא ניתן לחזות מה טומן בחובו העתיד: אישה חייבת לדעת בכל עת איך, במקרה הצורך, תפרנס את עצמה ואת ילדיה. זאת ועוד: כאשר הבעל שקוע בעבודתו, וכל מה שאשתו יכולה לעשות עם שובו לעת ערב, זה לספר לו על בעיותיה במשק הבית, לדווח על מחלות ילדים, על שיחות עם חברות ועל ויכוח עם שכנים, נוצר פער שקשה לגבור עליו בעתיד. כמעט בלתי נמנע, שגם הבעל האוהב, האב המסור ביותר, ירגיש במידת מה רגש עליונות כלפי אשתו הדואגת למשק הבית, התלויה בו לחלוטין מבחינה כספית.

נכון, עבודה וגידול ילדים בעת ובעונה אחת הן שתי משימות שלא פשוט לאחד אותן, והרעיה והאם העובדת נשארת תמיד בתחושה של חוסר שלמות במעשיה, לכאן ולכאן. לעתים קשה לשאת בעול הכפול, אבל כדאי לגבור על אותן עשר שנים של מאמץ מוגבר, של עייפות, של ריצה אחרי הזמן, כי החיים בימינו, עם קצת מזל, ארוכים. המצב הכלכלי משתנה, הילדים גדלים, הבית מתרוקן, בעלים עוזבים, אסונות קורים: מקצוע הוא משען לכל צרה שלא תבוא, ומקצוע שיש בו סיפוק הוא מסעד איתן למדי.

הנישואים בדור האימהות והסבות שלנו החזיקו מעמד לאורך שנים לא רק בזכות האהבה וההערכה ההדדית שבין בני הזוג, אלא בראש ובראשונה מפני שלנשים לא הייתה ברירה אלא לעצום עיניים ולהבליג, כי תלותן הכלכלית בבעל הייתה מוחלטת. לא נתקלתי בילדותי באלימות במשפחה מימיי, אני לא יכולה לתאר לעצמי גבר כלשהו מעז להרים יד עליי, אבל דבר אחד ברור לי: הידיעה שאישה יכולה לפרנס את עצמה, תוסיף לה כוח להינתק עם סימן האלימות הראשון. בעל ואב שמכה פעם, יכה שוב.

הדוגמה המובהקת לאישה מנהיגה בשנות החמישים והשישים, לא רק בישראל, אלא בעולם כולו, הייתה גולדה מאיר. אבל אני לא רציתי מעולם להיות דומה לה, לא רק מפני שנרתעתי מפעילות פוליטית ולא הייתי עשויה מחומר של מנהיגות, אלא משום שהיא אף פעם לא הייתה האידאל שלי. אולי מפני שהכרתי אותה כאשר כבר הייתה בעיניי מבוגרת למדי, כבר שבויה בדמות האישה החזקה, נושאת הדגל. דווקא התצלומים מנעוריה והרכילות על פרשיות האהבה שלה שנשמעה בין כותלי מערכת דבר, העידו על עבר צבעוני הרבה יותר. לבי היה שייך למארי קירי, אף שמחקרה סלל את הדרך אל פצצת האטום.

והנה, כאשר השתנה לטובה מעמדה של האישה בחברה הישראלית בשטח הקידום המקצועי, באה הנסיגה הנוראה מבחינת התייחסות האישה לעצמה ולגופה: ההתמכרות לדמות האישה כפי שהיא מוצגת בפרסומות, בערוץ האופנה – רזה, בעלת רגליים ארוכות דקות, מציגה את שדיה הקטנים לראווה תחת בדים שקופים, לעתים נערית, בעלת שיער קצר או קוצים אדומים, עגיל באף, כמעט וירטואלית. אני שומעת את הילדות הישראליות, הים־תיכוניות, מדברות על דיאטה, מוטרדות מגזרתן כבר מגיל עשר, שונאות את עצמן בשל ירכיים רחבות מדי או קומה נמוכה מדי, מתכננות ניתוחים פלסטיים כשיתאפשר להן, כדי למצוא חן בעיני עצמן. בעיניי זו שיבה למאה השמונה עשרה, כאשר הנשיות הענוגה, אך המגרה (בתוספת נדוניה נדיבה), הייתה מרכולתן היחידה. מי כמוני יודע, שדרוש זמן עד שאדם, גבר או אישה, לומד לקבל את עצמו: גם אני חלמתי כנערה על ניתוח אף, לפעמים שמתי פיסת נייר על תצלום של צדודית פניי, כדי לבדוק איך הייתי נראית כבעלת אף ישר, גם אני הייתי מודעת לירכיים השמנות שלי, אך לא עד כדי אובססיה, אולי גם בגלל ימי הפורענויות שבהם נתגמדו ונעלמו צרות כעין אלו.

כיום יכולה להיות כוכבת־על גם מי שלא ניחנה באותו יופי קלאסי, בפנים המעוצבים לתפארת שהיו דרושים בראשית הקולנוע, והיא בעלת אף בולט או קומה נמוכה או גוף עגלגל. רוב המקצועות דורשים ידע ומיומנות ויצירתיות ולא בגדים שמידתם 38 או 40, אולם מרבית נערות ישראל רואות את עצמן בראי תעשיית האופנה והקוסמטיקה, ולא אוהבות את דמותן הנשקפת ממנו. פועלים כאן שני זרמים מנוגדים: השאיפה והיכולת לרכוש ידע מקצועי, להתקדם, למצות את מלוא יכולתן, מצד אחד, והשעבוד לתכתיב תעשיית הנשיות המדומה, מן הצד האחר. שחרור האישה מתחיל בתוכה.

*

אם פמיניזם, אז פמיניזם הפונה אל העתיד, אל השוויון המלא, לא פמיניזם המתבשל בעוולות העבר. הדבר יפה לכל המקופחים המקצועיים, הניזונים מעוול, אמיתי או מדומה, מלפני דור ודורותיים, מאותו עוול אגדי מצד “האליטות האשכנזיות” אחרי קום המדינה. את האליטות האלה אני מחפשת בזיכרוני לשווא בין כול אותן משפחות העובדים המתפרנסות בקושי, חיות בדירה משותפת לשתי משפחות או בדירת שני חדרים – למשפחה בעלת ילדים “עשירה” – עם ארגז הקרח והפתילייה, שחופשה של שבוע בכפר גלעדי הייתה פסגת מאווייהן. כול ההורים השכולים, האלמנות, היתומים של מלחמת העצמאות, כול חברי הקיבוצים בצריפים, אכולי יתושים, האם אלה הברונים השודדים של ארץ ישראל?

כמה זמן אפשר לחיות בתחושות קיפוח? האם ניצולי השואה, שמספר הלוחמים מקרבם במלחמת העצמאות היה גדול יותר משל ילידי הארץ, ומספר הנופלים ביניהם היה כמעט זהה, גם הם בגדר “אליטות אשכנזיות?” יוצאי פולין, עולי רומניה, עדות המזרח, יקים, עיראקים, רוסים, אתיופים, למי לא היה קשה בשנות העלייה הראשונות? מי לא סבל? כמה שנים אפשר לטפח רגשי אפליה שהייתה וגם לא הייתה, במקום לדאוג לעתיד טוב יותר של הילדים באמצעות לימוד מקצוע שיפרנס אותם?

הבכיינות הנצחית – אם מצד סופר בעל שם, החי לו בנחת, או מרצה באוניברסיטה בלי דאגות פרנסה, ואם מצד פוליטיקאים בחליפות גוצ’י – מקוממת, צבועה, לא פרודוקטיבית, ילדותית, לעתים פתטית. כמו אותה הזקנה, שהפריעה להצגת תאטרון באנחות כבדות “אוי, כמה קר לי!” ואחרי שהופנו אליה הזרקורים כדי שתתחמם ותשתוק, המשיכה להיאנח: “אוי, כמה שהיה לי קר!” אתה מסודר, יונק ישר מעטיני המדינה, משמין, מתפנק, עורך חתונות ובר מצוות גרנדיוזיות, ועדיין זועק: אבל היה קיפוח! איך אפשר להזדקן ועדיין לשייך כול כישלון אישי לאחרים, אי שם בילדות רחוקה, למה שהיה לפני חמישים שנה? אין דבר הרסני יותר מרחמים עצמיים ורחמים עצמיים מגדריים, משפחתיים או שבטיים על אחת כמה וכמה. ניחא, על נהרות בבל ישבנו ובכינו בזכרנו את ציון, אבל בציון ישבנו ובכינו וקיטרנו ומיררנו וריחמנו על עצמנו גם בדור השלישי והרביעי?

נטפלו לכמה שכונות כסמל לאותן “אליטות אשכנזיות” הנוראות, ורחביה היא אחת מהן. הרי את רחביה ייסדו תושבי ירושלים מן המעמד הבינוני, שחיפשו תנאי מגורים שקטים יותר בבתים משפחתיים מוקפים גינה, בדיוק לפי האידאל העכשווי של כול זוג ישראלי צעיר מצוי, בלי הבדל מוצא. רופאים, מרצים באוניברסיטה, עורכי דין, פקידי המוסדות הלאומיים ממוצא גרמני, רוסי, אנגלי, ספרדי, לא עשירים גדולים, לא כרישי השוק השחור, לא מבריחים, לא סרסורים, לא מלווים בריבית. הם לא בנו וילות תלת־מפלסיות כמו הנובו־רישים בני ימינו, אלא בתים בני שלושה־ארבעה חדרים קטנים, עם חדר אמבטיה אחד. כיום, שום מקופח מדופלם לא היה מסתפק בכך.

ואולי הכוונה ל“אליטות האשכנזיות” של פועלי סולל בונה, הרופאים והאחיות של קופת חולים, עובדי המשביר, אנשי ההתיישבות העובדת, בעלי התעשייה, שהכינו את התשתית החיוניות ביותר, לא מספקת ואף על פי כן תשתית, לקליטת העלייה ההמונית, הלקויה, הקשה, ואף על פי כן קליטה, שבלעדיה יכלו יהודי עיראק, לוב, איראן, מרוקו ואלג’יר לחיות עד היום בעושר ובאושר תחת שלטונם של סאדאת, קאדאפי, חומייני ושאר המשטרים הדמוקרטיים לתפארת.

ביורוקרטיה, אטימות, רשעות, צרות אופקים אינן מכירות בהבדלי מוצא, כפי שכל מי שבא במגע עם הפקידות במוסדות הממשלה וברשויות המקומיות יכול להעיד. גסות, אנוכיות, חוסר התחשבות בזולת, שטחיות, רדיפת בצע אינם שייכים למוצא. מימיי לא הרגשתי שחלקי עם איזו אליטה אשכנזית, אבל מוטב להשתייך אליה מאשר לייחס כול כישלון, כול אכזבה, כול מהלומת חיים לקיפוח.

הבונדים ממוצא ספרדי, אולי זה יעזור לי כאשר יתחילו ההוצאות להורג.

המלצות קוראים
תגיות